אב"ד פראג, בעל שו"ת נשאל דוד
חייב איניש לבסומי בפוריא*
[מגילה ז' ע"ב]: אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו', ופי' רש"י לבסומי להשתכר ביין כו', עכ"ל.בדברי רבא הללו איכא למידק דהאיך קמחייב לבסומי בפוריא, הלא רבא גופי' רמי בש"ס יומא (ע"ג ע"ב) ובש"ס סנהדרין (ע' ע"א) כתיב ישמח (-שממה) וקרינן ישמח (-שמחה), וקאמר זכה משמחו, לא זכה משממהו כו'. ופי' רש"י זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו כו', ע"ש. אלמא דס"ל לרבא אם נזהר מלשתות יותר מדאי משמחו ואם לאו משממהו, וא"כ אמאי אמר רבא חייב לבסומי(א) בפוריא כו', תיפוק לי' אם נשתכר יותר מדאי משמחו, ובפוריא כתי' 'משתה ושמחה', ואדרבה ה"ל לומר שיהא נזהר מלשתות יין הרבה, שכן הוא משמחו, וזו היא שמחתו שמחת חכמים, כדאמר רבא חמרא וריחני פקחין והיינו אם שתה כשיעור.
וגדולה מזו אמרו רז"ל בש"ס ברכות (ל"א ע"ב): אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, ופי' רש"י: אל תתנני בבתי בליעל לחשדני בשכרות כו', עכ"ל. אמר ר"א מכאן לשכור כו' כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא לפני בת בליעל, וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז כו', ע"ש. הרי לפניך דאם שתה יותר מדאי כאלו עובד ע"ז, וא"כ יפלא האיך קמחייב רבא לבסומי בפוריא כו'. וכי ההוא יומא דקא גרים, אדרבה היום קיבל עול (קבלת) עשרת הדברים (שבת פח, א) ואומר עליו על זה שמשתכר כל המודה וכו'. ועיין נמי בש"ס יומא (ע"ד ע"ב): כי יתן בכוס עינו, ר"א ור"א חד אמר כל הנותן עיניו בכוסו, פי' רש"י אוהב שכרות, כל העולם דומה עליו כמישור, ופי' רש"י ממון אחרי' דומה לו היתר כו', ע"ש.
ובר מן דין ראוי להתבונן בדבריו שאמר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ידיעה זו אינני יודע מה היא משמשת, וכבר רבו בזה המפרשים למצוא טעם נכון ע"ז שאמר עד דלא ידע כו'.
♦[2]
א. ב.
אמנם לענ"ד נראה דהא דקאמר רבא חייב אינש לבסומי, והיינו שישתה כשיעור צילות דעתו, כדאמר רב נחמן כל כמה דלא שתיתי רביעית חמרא לא צילאי דעתי, והיינו דאמר עד דלא ידע כו', עד ולא עד בכלל, כלומר שישתה עד שיעור שיבחין בין ארור המן כו', ויותר משיעור זה אסור לו לשתות. והא שיבחין בין ארור המן לברוך מרדכי דוקא, איכא למימר ע"פ מה דקאמר רבא לקמן (י"ג ע"א): כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי דלא קטלי' דוד לשמעי דאתיילד מיני' מרדכי דמקני' בי' המן, ומה שילם לי ימיני דלא קטלי' שאול לאגג דאתיילד מיני' המן דמצער לישראל, ופי' רש"י לאידך גיסא, לצעקה ולא לשבח. איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה כו', עיין שם.אמור מעתה לפי דברי רבא הללו שאמרו כנסת ישראל איש יהודי ואיש ימיני לצעקה ולא לשבח, שהם גרמו לי הצער הזה, א"כ יפלא דהאיך קאמר רבא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, דמשמע דצריך לשבוחי למרדכי על זה.
אמנם לפי מאי דקאמר הש"ס לקמן (י"ט ע"א): מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, מה ראה מרדכי דאיקני בי' המן, על ככה דשוויא נפשי' ע"ז כו', עיין שם. א"כ על דא וודאי צריכין אנו לשבוחי למרדכי דלא יכרע ולא ישתחווה להמן שעשה עצמו ע"ז. אולם אם שתה יותר מכדי מדתו, מדה אחת להם דכיון דלא איכפת לי' בזה דשווי' נפשי' כאלו עובד ע"ז. גם כזה לא יודה דמרדכי לא יכרע על דשווי' המן נפשי' ע"ז.
והשתא (ה"ק) הכי קאמר רבא, צריך אינש לבסומיא בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, כלומר שיהא נזהר מלשתות יותר מדאי בכדי שידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, שאם ישתכר כל כך לא ידע שיאמר ארור המן, ברוך מרדכי, כי יתן בכוס עינו כאמרו דלא צריך לשבוחי למרדכי כי הוא גרם הצעקה והצער דלא יכרע ולא ישתחווה להמן, עד דאיקני בי' המן, ואי משום שעשה המן עצמו ע"ז, לא כן בעיניו ידמה כאשר שגם הוא נתן עיניו בכוסו ואוהב שכרות ולא חש לקמחי' דה"ל כאילו עובד ע"ז.
איברא אם ישתה כשיעור צילא דעתי' וודאי יבחין לשבוחי למרדכי ולא יעלה על דעתו שמרדכי גרם הצער הזה דאיקני' בי' המן, דכיון שאף גם הוא נזהר מלהשתכר שלא ליהוי כאלו עובד ע"ז, כי כל המודה וכו'. אם כן גם זאת יזכור [ד]מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, על ככה דשווי' המן נפשי' ע"ז.
ומה מאוד נמרצו דברי רבא שאמר חייב איניש לבסומי עד דלא ידע וכו', והיינו עד ולא עד בכלל, דע"י זה יענה ויאמר ארור המן שעשה עצמו ע"ז, ברוך מרדכי, בין יבין את אשר לפניו, דצריך לשבוחי למרדכי על דלא יכרע ולא ישתחווה להמן דשווי' נפשי' ע"ז, וטוב לב משתה תמיד, תמידין כסדרן להיות צילאי דעתו, ובזה דעת חכמים הימנו נוחה.
♦
ג.
והנה ראיתי בעל המאור ז"ל שכתב בשם הר"ר אפרים וז"ל [תוכן דבריו]: מההוא עובדא דקם רבא ושחטי' לר"ז, לשנה א"ל תא נעבוד כו', אידחי לי' מימרא דרבא דלית הלכתא כוותי', ולאו שפיר דמי למעבד הכי, עכ"ל ע"ש. ולכאורה יש לדקדק על דברי הר"ר אפרים ז"ל, דא"כ דמכח דשחטי' רבה לר"ז אידחי' לי' מימרא דרבא, קשה לשנה [הבאה] א"ל הא נעבוד וכו', וא"ל לאו כל יומא מתרחיש ניסא, ואמאי א"ל הכי, תיפוק לי' דאידחי מימרא דרבא מלהיות משתכר כ"כ, וקיימו וקיבלו ליזהר שלא ישתה יותר מדאי ושוב מאי חששא איכא.אבל לפי דברינו ניחא, דהא דאמר רבא: חייב אינש לבסומא בפוריא, היינו כשיעור מדתו, אין אונס[3], והא דשחטי' רבא לר"ז מצד הסיבה הי' ששתה יותר מדאי, והילכך לשנה דא"ל תא נעבד סעודת פורים בהדדי, בההוא פחדא הוה יתיב שיקר[א]נו כמו שנה שעברה, ויש לחוש דלאו כל יומא מתרחיש ניסא ולכן השיב לו דברים כאלה.
♦ ♦ ♦