הגאון רבי מאיר הלוי חדש זצ"ל
מנהל רוחני דישיבת כנסת ישראל-חברון

ויצעק צעקה גדולה ומרה[2]

לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה

"למה נדמה עשו הרשע ואליפז ועמלק בנו וירבעם ונ"נ והמן האגגי? - לאחד שמצא כסות בדרך תפשו בידו והכניס לתוך העיר והיה מכריז ואומר אבידה זו של מי, נתקבצו כל העיר ויצאו לקראתו ואמרו ראיתם איש זה כמה צדיק הוא והמליכוהו עליהם... לבסוף החריב את העיר. לא בשכר ג' דמעות של עשו נתנו לו את הר שעיר שאין פוסקין ממנו גשמי ברכה לעולם... לא בשכר אגג שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה בבית האסורין ואמר אוי לי שמא יאבד זרעי יצא ממנו המן" (ילקו"ש סוף תולדות).
נגזר על אגג שיאבד זרעו, אבל בלי צער הבכייה, וכיוון שהצטער ובכה שלא כדין, נתנו לו עוד ארכה.
חז"ל קוראים לזה "משל לאחד שמצא כסות" היינו שנתנו לו משמים, "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נא, יט), אפילו שעל אגג שהקב"ה נשבע (שמות טז, יז) כי יד על כס קה וכו' אין השם שלם וכו' (תנחומא כי תצא יא[3]).
בתחילת המאה ה-20 העלילו על יהודי בשם בייליס כי רצח ילד גוי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. אז אמר הסבא מסלבודקא: איך אפשר לומר על יהודים שצריכים דם של גויים, הרי אפילו על עמלק שנצטווינו (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק" שלא יישאר, אף זכר לא להשאיר, אבל, בשביל שהשאירו את אגג חי ועינו את דינו לילה אחד וגרמו לו בכייה של כמה דמעות, נתקבלו דמעותיו והנה כבר נתנו לו ארכה וכמה סבלנו מזה [פה יש עניין עמוק מאוד וצריכים להשיג בזה מושגים עמוקים מאוד בהבנת התורה].
♦

ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד

"כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו לו חייו", "אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה". הלא כתוב (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו... ואין עול"[4], ואיך יעלה על הדעת שהקב"ה ותרן? וממי למדנו זאת? מיעקב אבינו, "זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו אימתי נפרע לו, בשושן הבירה, ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א)!?
לכשנתבונן נראה שבאמת יש מקום לחשוב שלא להיתבע על זה. הרי יצחק רצה למסור את הברכות לצאצאיו וחשב תחלה למוסרם לבנו הבכור, לעשו. "הכן לי מטעמים..." וכו'. לרבקה נאמר בנבואה שיעקב צריך לקבל את הברכות[5]. על כן קראה ליעקב והיה זה ליל פסח שהוא מסוגל לברכות וציוותהו לקחת ב' גדיי עיזים וכו' - כדי שיברך האבא אותך, ואל תספר לו שאתה יעקב. יעקב בשמעו זאת התנגד. האבא רוצה לברך את עשו שיברך, ואולי ימושני אבי והבאתי עלי קללה ולא ברכה. אמרה לו "עלי קללתך בני" - לי נאמר בנבואה שלא תבוא עליך קללה (אונקלוס4). לבסוף הלך אנוס כפוף ובוכה. כשנודע ליצחק שזה יעקב אמר לעשו "וגם ברוך יהיה", אז גילו לו מן השמים כי טוב עשה בברכו את יעקב (בראשית כז. פרדר"א לא. ילקו"ש בראשית כז, קיד).
עשו שומע שהברכות כבר ניתנו "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד" (בראשית כז, לד) ואימתי נפרע לו בשושן הבירה "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א). עשו שומע שלא נותרה ברכה עבורו "וישא עשו קלו ויבך" (בראשית כז, לח), ג' דמעות הזיל עשו, דמעה אחת מכל עין, והשלישית נסתלקה בתוך עינו, לא יצאה ממש, וזה שאמר דוד המלך "האכלתם לחם דמעה ותשקמו דמעות שליש" (תהלים פ, ו), לחמנו היה דמעה בעד ג' דמעות אלו שבכה עשו (ילקו"ש בראשית כז, קטו).
בשמים התעוררה תביעה על יעקב איך גרם צער זה לעשו. עברו אלף שנה ולא נתבעו ואפשר לחשוב שויתר הקב"ה אך לא כן אלא מאריך אף וגבי דיליה. "ומרדכי ידע" זאת ועל כן באה הגזירה של "להשמיד ולהרוג". ומכאן שכל האומר הקב"ה ותרן...
בברכות אלו נבנה עם ישראל, השלמת הבריאה, בשביל ישראל[6], ובהסכמת שמים ובמצוות כבוד אם, ובכל זאת, האדם צריך להנעים את הבריאה ולא לגרום צער, זה כבר לא בסדר!
אבל חידוש הוא ביעקב ששומע בקול אמו והקב"ה הסכים וגם יצחק הסכים בסוף [ואילו עשו נתבע על שכעס על יעקב, "ראו מה בין בני לבן חמי..."[7], ועוד שעברתו שמורה נצח[8]...]. הרי שעשו לא היה צריך להצטער ולזעוק על כך ואם זעק ורצה לנקום ביעקב הריהו רשע, ועברו כבר למעלה מאלף שנה מאז, ובכל זאת, "כל האומר הקב"ה ותרן וכו' אלא מאריך אף וגבי דיליה".
כל אותן אלף שנים, תשובתם כתוצאה מתוכחת הנביאים לא הגיעה עד כדי למחוק את אותו הצער שנגרם לעשו, חטא דק שלא מרגישים בו!
עכשיו שחזרו בתשובה אמיתית שורשית זכו לשנות את מהות הזמן, נהפך החודש מאבל לשמחה עד כי רמה הקרן של ישראל ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישתדל לדחות לחודש אדר.
צדיק הוא זה שמביא חיים לעולם, צדיק יסוד עולם! ולא מי שמביא רע.
אם עוברים על הדמע של עשו זה משאיר רושם, אם מישהו נענש זה פגם בצדיק! [וגם הסבר זה איני רוצה לומר, זה כל כך דק...], אם מישהו נענש בפגעו בצדיק זה באמת בעל מופת אך בשמים לא אוהבים צדיק כזה, הוא בגן עדן אך במחיצתו של הקב"ה לא מכניסים אותו!
♦ ♦ ♦