מראשי ישיבת כוכב מיעקב, בעל חדר הורתי ועוד
עיונים בענייני פורים ומגילת אסתר[2]
מגילת אסתר
אחשורוש מלך פיקח היה
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים וגו' (א, ה).הנה אמרינן בגמרא מגילה (י"ב א') דפליגי רב ושמואל, חד אמר אחשורוש מלך פיקח היה, וחד אמר מלך טיפש היה, מאן דאמר מלך פיקח היה, שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא, דבני עירו כל אימת דבעי מפייס להו, ומאן דאמר טפש היה, דאיבעי ליה לקרובי בני עירו ברישא, דאי מרדו ביה הנך, הני הוו קיימי בהדיה.
והנה אמרינן בגמרא עבודה זרה (כ' א') דלאו דלא תחנם כולל גם שלא תתן להם חן, ופירש רש"י, שלא יאמר כמה גוי זה נאה.
ומאז נסתפקתי אם לאחר מיתה יש האי איסור דנתינת חן. וגאון מחכמי ירושלים (א.ה. ראה בספר ברכת אברהם מגילה שם) קאמר דאין, מדחזינן בגמרא הנ"ל, דאמרינן דאיכא מאן דאמר דאחשורוש מלך פיקח היה[3].
אך לאידך גיסא יש להוכיח לא כך, דהנה חזינן בגמרא קידושין (ל"א א') בדמא בן נתינה שהיה נכרי באשקלון וכיבד לאביו. והקשה בבן יהוידע הא יש נתינת חן, ותירץ משום דהוה לימוד לדידן, אע"ג דהתם היה לאחר מיתה. והך דאחשורוש יש לדחות, דמותר משום למיסבר קראיב [א"ה, מצאנו כהנ"ל בבן יהוידע ברכות ח' ב' לענין בשלשה דברים אוהב אני את המדיים].
[תו[4]יש לשאול[5], האם מותר לשבח עם של נכרים, והנה אמרינן בגמרא קידושין (מ"ט ב') עשרה קבים גבורה ירדו לעולם, תשעה נטלו פרסיים ואחד כל העולם כולו, ואם כן חזינן דשרי.
אך יש לדחות דבהאי גבורה עבדי דברים שאינם ראוים, ואם כן אינו שבח. תו, דאמרינן לה משום דנפקא מינה לדידן, כשיש גברא אלימא פרסי, וגברא אלימא מעם אחר, וחשש סכנה משניהם, שיעדיף בן העם האחר. וצריך תלמוד]. [א"ה, וע"ע בבן יהוידע הנ"ל].
♦
ד' פעמים אסתר
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ וגו' (ב, ז).כתב בפירוש הרוקח על מגילת אסתר, ד"אסתר המלכה" איתא במגילת אסתר י"ד פעמים, למימר דאיהי תיקנה יום הפורים, דחל בי"ד. [ויש להוסיף דאע"פ דמוקפין קוראין בט"ו, מכל מקום אם קרא בי"ד יצא].
והיינו כדאמרינן (אבות פ"ו מ"ט) אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, וזהו נכסיו, והלכך כתיבא י"ד פעמים, דמה שמלוה לאסתר המלכה זה מה שתיקנה את יום הפורים.
♦
כאמרם
וַיְהִי באמרם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם (ג, ד).הנה כתיב באמרם וקרינן כאמרם. ושמעתי דנים מהו אם יכתוב כאמרם, האם מיפסל, דהנה בחסרות או יתירות אם כתב כמו שקורין לא פסלינן, אמנם יש לחלק דהכא אינו רק חסרות או יתירות אלא הוה אות אחרת, או דילמא לא מיפסל מכיון דאין שינוי משמעות, דהרי בלאו הכי קורין כאמרם.
ויש לדון דמכל מקום מיפסל, דהרי הוי ב' דברים, אמנם אין נפקא מינה, שאפילו אם נאמר דהוה שינוי משמעות הרי כשר בדיעבד, דהרי מגילה שכתובה רובה כשירה. אך אכתי נפקא מינה אם אותה מילה משלימה לרוב.
וגם באמת יש לדון אם החליף מילה האם אכתי כשר מדין רוב, או דילמא נימא דהיינו דוקא בחיסר מילה אבל בהחליף למילה אחרת גרע.
♦
כאשר אבדתי אבדתי
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (ד, טז).אמרינן בגמרא מגילה (ט"ו א') "אשר לא כדת", שלא כדת היה, שעד עכשיו היה באונס, ועכשיו ברצון. "וכאשר אבדתי אבדתי", כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך, דנאסרה על מרדכי, דקודם לא נאסרה דהיתה אנוסה אבל עכשיו תהיה ברצון.
ותיקשי גם עכשיו אנוסה דבאה להעביר רוע הגזירה ולא להבעל, אלא חזינן דזה לא מיקרי אונס, כגון אשה שבאה למקום על מנת לעשות משהו אחר, ויודעת שיאנסוה ואף שאינה רוצה באונס, לא הוה אונס.
הנה עובדא הוה שנאספו כל קהל קאליר בבית הכנסת הגדולה, והסכימו והחרימו בחרם חמור, שלא יצחוק שום איש ואשה באיזה משחק [צחוק של דאוו"ש], ואדם אחד שהיו מכירים אותו שהיה בקי במשחק הלך ונתראה בפני המלך, אחר שהתרו בו שלא יתראה שם כי היו יודעים שהמלך יכריח אותו, ובאמת הכריחו אותו לשחק.
וכתב במהרי"ט (ח"א סי' כ"א) דחשיב מזיד, דאע"פ דהמלך הכריח אותו, מכל מקום הלך להמלך מרצון וידע שהמלך יכריחו.
והנה לכאורה יש להוכיח כדבריו, דהרי הוה קל וחומר מאסתר, דהרי אסתר לא רצתה באונס ומכל מקום חשיבא מזיד מכיון שהיא הלכה להמלך מרצון, קל וחומר כאן שהלך להמלך מרצון ורצה שהמלך יכריחו לשחק.
אמנם בריב"ש (סי' קע"א) פליג על מהרי"ט וסובר דחשיב אונס, ותיקשי מהך דאסתר, וצריך תלמוד[6] [ועיין בישועות ישראל (סי' כ"א סק"א) שמביא פלוגתת הריב"ש ומהרי"ט].
[א"ה, אמנם עיין במהרי"ט שדן להוכיח כדבריו מאסתר, ודחה דאסתר חששה שצריכה היתה להבעל מרצונה כדי למצוא חן בעיניו, ואז ודאי אסורה, כההיא דאמרינן בכתובות (נ"א ב') דחיישינן שמא מחמת האונס נבעלה מרצון].
♦
סיכנה עצמה להציל הרבים
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ (ה, ד).אמרינן בגמרא מגילה (ט"ו ב') תנו רבנן מה ראתה אסתר שזימנה את המן, וחד טעמא איתא, רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. ופירש רש"י, שיחשדני המלך מהמן, ויהרוג את שנינו.
[תו אמרינן בגמרא (ט"ו ב') דלרבא "נדדה שנת המלך" היינו שינת אחשורוש, דנפלה ליה מילתא בדעתיה, אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן, דלמא אסתר והמן רוצים להורגו. ולכאורה קשה אם כן יש טעם שלש עשרה לזה שזימנה את המן, והא דלעיל אסביר לו פנים, פירש רש"י שיחשוד אותו ממנו, אבל לא מטעם דיחשוד שרוצים להורגו. ואולי יש לומר דבאמת הוה בכלל טעמא דאסביר לו פנים].
חזינן מזה דלהציל את כלל ישראל רשאי לגרום לעצמו חשש מיתה.
והנה באמת מוכחא כן, שהרי אסתר נגשה לאחשורוש שלא כדת, והיה חשש שתיהרג, דהרי אחת דתה להמית אם לא יושיט השרביט.
והנה כתב בסמ"ע (חו"מ סי' תכ"ו סק"ב) דאסור לסכן עצמו להציל את חבירו ואפילו בספק, ודלא כהירושלמי (סוף פ"ח תרומות) שאומר שמותר.
וכתב בביאור על איסור והיתר (כלל נ"ט דין ל"ח, בהגהות זר זהב אות כ"א) דתיקשי על הסמ"ע דהרי מוכח מאסתר כהירושלמי דמותר לסכן עצמו. והעירו דתיקשי אף להירושלמי, דהרי מהירושלמי מוכח רק דמותר לסכן עצמו אם ודאי יציל השני, אמנם אם רק ספק אם יציל השני אסור לסכן עצמו, והרי הכא היה רק ספק אם היא תציל, דהרי אם תיהרג לא הצילה כלל, נמצא דהוה ליה ספק וספק.
ותירץ דכלל ישראל שאני, ומותר לסכן עצמו כדי להציל את הכלל. וכן ראיה מהרוגי לוד שמסרו עצמם להריגה להציל הרבים. (עיין רש"י תענית י"ח ב' ד"ה בלודקיא).
[עיין שם בביאור על האיסור והיתר באורך. ועוד עיין שם מהו כשמסכן עצמו לא בשביל כלל ישראל, אבל בשביל רבים].
♦
רוב בניו
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וגו' (ה, יא).אמרינן בגמרא (ט"ו ב') וכמה רב בניו, אמר רב שלשים, ורבנן אמרי אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא. ורמי בר אבא אמר כולן מאתים ושמונה הוו, שנאמר ורוב בניו, "ורב" כתיב חסר, והגימטריא של "ורב" הוא מאתיים ושמונה.
והנה בחסרות ויתרות לא פסלינן, כגון אם כתיב חסר והוא כתב מלא, [והיינו נמי דאינו מצטרף לרוב לפסול המגילה].
ויש לעיין אם הכא כתב 'ורוב' מלא אם יפסול, דיש לדון דשאני הכא דגרע, דנימא דצריך דוקא חסר כדי שיהא גימטריא מאתיים ושמונה.
אך בפשוטו אזלינן בתר הפירוש בלא הגימטריות.
♦
חרבונא - חרבונה
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי (ז, ט).הנה איתא במדרש (רבה י' ט') שזה היה אליהו הנביא שנדמה לחרבונה, ואמרינן בשם הגר"א (א"ה, לא מצאתי כתוב בשם הגר"א, רק מצאתי כך בדרשות חתם סופר ח"א עמוד ר"ב ד"ה ויאמר חרבונה) דחרבונא בתחילה (א' י') כתיב בא' בסוף, ואחר כך בקרא דידן כתיב בה' בסוף. והטעם, דהכא זה היה אליהו שנדמה כמו חרבונה, והרי חרבונא יכול להיות שם של גויים על שם חרב וחנית, או שם של יהודי על שם אליהו מלאך הברית, וכללא הוא (כמבואר בהלכות גיטין ובספר שמות) דשמות של יהודים כתוב בה' בסוף משא"כ שמות אחרים. ומשום הכי בפעם הראשונה, שהיה חרבונא סריס המלך, כתיב חרבונא עם 'א', אמנם בפעם השניה, שזה היה באמת אליהו, כתיב חרבונה עם 'ה'.
אמנם לפום ש"ס דידן משמע שבפעם השניה זה גם היה חרבונא בעצמו, דאמרינן בגמרא מגילה (ט"ז א') אמר רבי אלעזר אף חרבונה רשע באותה עצה היה.
ופירש במהרש"א דהרי כתיב ויאמרו לו אוהביו וזרש אשתו יעשו עץ, וחרבונה היה מן האוהבים שיעצו להמן לעשות העץ, ודייק לה מדקאמר עץ חמשים אמה, והיאך ידע, אלא על כרחך שהוא היה באותה עצה.
ואמרינן בגמרא דכיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח, והיינו דכתיב (איוב כ"ז כ"ב) וישלך עליו ולא יחמל מידו ברוח יברח. ופירש במהרש"א, ברח מלעזור להמן והלך כנגדו. ועל זה מייתינן קרא באיוב 'וישלך עליו ולא יחמל מידו ברוח יברח', והיינו דכשהקב"ה משליך פורענות על הרשע בלי חמלה, גם אנשי עצתו יברחו ממנו.
ואמרינן גם חרבונה זכור לטוב, דסוף סוף על ידו נעשה הדבר שהמן נתלה.
♦
ה' פעמים מוזכר פורים
עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים וגו' (ט, כו).הנה בפרק ט' בהמגילה מפסוק כ"ו ואילך, הוזכר שם היום פורים, ה' פעמים, ב' פעמים מלא וג' פעמים חסר.
והנה במשנה בריש פרק קמא דמגילה מבואר דביום י"ד וט"ו לפרזים ומוקפים הוי פורים לכל הלכותיו, ולכפרים איתא עוד ג' ימים רק לקריאת המגילה.
וכתב בחשק שלמה (הגהות ריש מסכת מגילה) דזה רמיזא בהני ה' פורים, דב' מלאים, לרמז על י"ד וט"ו שהם פורים לכל הלכותיו, וג' חסרים לרמז על י"א י"ב י"ג שהם פורים רק לקריאת המגילה.
♦
ענייני פרשת זכור
הנה איתא בקרא בפרשת זכור 'תמחה את זכר עמלק', והיינו דנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם. ויש לדון בהאי מצוה בכמה חקירות:חקירה א' - האם הוה מלאכה הצריכה לגופה
הנה איתא בגמרא שבת (קכ"א ב') דכל המזיקין נהרגין בשבת, וביארה הגמרא דאף על פי דאין חשש פיקוח נפש, מכל מקום מותר להורגן, דאזיל כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והכא נמי הרי אינו צריך את ההריגה לשם ההריגה, כמו בבעלי חיים שרוצה לאוכלם או שרוצה את עורם, אלא רוצה בהריגתם רק כדי להינצל מהם.ויש לחקור מהו בהורג עמלק בשבת, מי אמרינן דחשיבא כהריגת המזיקין, דמותר מן התורה לר' שמעון, או דילמא מכיון דהוא רוצה גוף פעולת ההריגה כדי לקיים מצוות מחייה, חשיב צריכה לגופה וחייב.
ובתשובות אבני נזר (או"ח סי' תק"ט) כתב כהצד השני, ומחלק בין הריגת שבעה אומות להריגת עמלק, דבשלמא הריגת שבעה אומות בשבת פטור, דהריגתן רק שלא ילמדו ממעשיהם, והלכך הוה כהריגת המזיקין, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, משא"כ ההורג עמלקי בשבת לקיים מצות מחיית עמלק, חשיבא צריכה לגופה, דהמצוה הוה גוף ההריגה.
ואגב, הנה נראה דהריגת רודף בשבת חשיבא מלאכה דאינה צריכה לגופה, דדמי להריגת המזיקין, כיון דאין הריגתו אלא כדי להציל הנרדף, וכמו דחזינן דביכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו.
אך יקשה על זה, דאמרינן בגמרא סנהדרין (ע"ב ב') דסלקא דעתיך דבשבת אסור להרוג רודף הבא במחתרת, דדמי להא דאין הורגין חייבי מיתות בית דין בשבת, אלא אסקינן דילפינן מקרא דמותר להורגו. ותיקשי דלהאמור אמאי יאסר, הא אין כאן כלל חילול בשבת.
ואולי הגמרא אזלא דלא כר' שמעון אלא כר' יהודה דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. עוד יש ליישב, דבעינן קרא שיהא מותר להביא כלי זיין מרשות הרבים לרשות היחיד בשביל להרגו. אלא דתליא בפלוגתת קמאי בהביא כלי לחפור קבר אם חשיב מלאכה הצריכה לגופה, דדעת תוספות בשבת (ק"ו ב' ד"ה מה) דגם זה אינה צריכה לגופה, אבל בספר יראים להרא"ם (סי' רע"ד, דף קמ"א ב') הביא פלוגתא בזה].
♦
חקירה ב' - להרוג עמלק העומד למות
הנה שאלו מהו בעמלקי הטובע במים ועומד למיתה, האם יש חיוב להצילו כדי דאחר כך יוכל לקיים מצוות מחיית עמלק. מי אמרינן דאין חיוב, דהרי לא הרויח כלום, דבין כך עומד למות, או דילמא אמרינן דחייב, דהרי בגוף מעשה ההריגה מקיים מצוה.וכעין זה יש לדון לענין המצוה למחות גם נכסי עמלק, האם איכא מצוה לזכות חפץ לעמלקי כדי דאחר כך יוכל לכלותו.
ואולי תליא בהא דהבאנו לעיל מהאבני נזר, דהריגת עמלק חשיבא מלאכה הצריכה לגופה, דהמצוה גוף פעולת ההריגה, דלפי זה נימא דהכי נמי איכא מצוה להציל עמלקי על מנת להורגו. וכן לזכות חפץ לעמלקי כדי לכלותו.
♦
חקירה ג' - לחבול בעמלקי
יש לעיין מהו בגוונא דאינו יכול להרוג את העמלקי אלא רק לחבול בו, האם המצוה דמחיית עמלק מחייבו לחבול בו.ונראה דחייב, דהא כל מכה של חלל הוי ספק נפשות, אם כן חייב מספק, דאולי העמלקי ימות ויקיים המצוה.
אך הנה אמרינן בגמרא סנהדרין (ע"ד א') דרודף פטור לשלם ממון שהזיק, מכיון דחייב מיתה, וקם ליה בדרבה מיניה, אמנם אם יכול להצילו באחד מאבריו, דאין עליו חיוב מיתה, חייב ממון.
והקשה מהרש"ם (או"ח סי' שכ"ח סע' י"ז) הא גם ביכול להצילו באחד מאבריו הוה ספק נפשות, והרי איכא דסברי (מג"א סי' רע"ח סק"א) דגם בספק מיתה אמרינן קם ליה בדרבה מיניה, ופטור מלשלם.
אלא מתבאר מדברי המהרש"ם, דאע"פ דאם לא ירפאהו הוה ספק נפשות, אבל אם ירפאהו, ודאי אין חשש נפשות. ואם כן בנידון דידן אי אפשר למייתי מפאת פיקוח נפש, דהרי אם ירפאהו אין חשש.
♦
חקירה ד' - מפסקי גיריה
תו יש לחקור, האם מקיים מצוות מחיית עמלק בפסוקי מפסקי גיריה, והיינו דיורה חץ, ויש לפניו תריס, ואחר כך סולק התריס, האם חשיב כחו.ואם נימא דבנכרי חייב, [או באשו משום ממונו], אם כן ודאי דבכהאי גוונא מקיים, אך אם נימא דדוקא בכחו, אכתי יש לחקור כהנ"ל.
והנה נסתפקתי לענין שחיטה מהו בפסוקי מפסקי גיריה, ויש להוכיח דמהני, דהרי מבואר בגמרא חולין (ל' ב') דרבא זרק גיריה ושחט ציפור באויר, חזינן דמהני שחיטה אע"פ דזרק החץ ופגע בציפור בעת מעופה, ובעת זריקת החץ, העוף עדיין לא היה במקום שאחר כך נשחט, והרי כתבו תוספות בבא קמא (ל"ג א') דאם הוציא ראשו לאחר זריקת החץ דמי לפסוקי מפסקי גיריה.
♦
חקירה ה' - לומר לנכרי להרוג
הנה יש לחקור במצוות מחיית עמלק אם אינו יכול להרוג העמלקי בעצמו רק על ידי שיאמר לנכרי להורגו, מי אמרינן דגם כך מקיים המצוה, דהרי תתקיים התכלית של מחיית עמלק, או דילמא נימא דאינו מקיים המצוה, דהמצוה דוקא עליו, והיינו דהוא בעצמו יהרוג.והנה חזינן בתשובות הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) לענין מיתת בית דין, דבית דין יכול לשלוח נכרי לעשות מיתת בית דין, כגון דיצוו בית דין לגוי לזרוק פתילה לתוך פיו של הנידון למיתה, דאין הגוי אלא שלוחו של בית דין.
ותיקשי היאך הבית דין קיימו המצוה דמיתת בית דין על ידי הנכרי, הא נכרי לאו בר שליחות, אלא על כרחך חזינן דלא צריך דינא דשליחות, דאין מיתת בית דין צריך גופו של בית דין, דמכל מקום הא מתקיימת התכלית דמיתת בית דין, דהיינו ובערת הרע מקרבך, ואולי הכא נמי במצות מחיית עמלק.
והגרע"א (או"ח סי' תמ"ו על מג"א סק"ב) דן בשריפת חמץ על ידי נכרי. והחזון איש כתב דמצוות ביעור עבודה זרה גם על ידי נכרי.
♦
חקירה ו' - לעשות שליח
הנה יש לחקור, אם רואה עמלקי, ואינו יכול להורגו בעצמו, האם מחוייב לעשות שליח כדי להורגו.ולכאורה תליא האם אמרינן דהעושה שליח כדי להרוג עמלק, חייל בה תורת שליחות, ואם כן חייב למיעבד הכי דהרי יקיים בזה מצוותו, או דילמא אמרינן דלא חייל תורת שליחות, דהרי השליח מחוייב כמותו, ואם כן ההריגה אינה מתייחסת אליו אלא להשליח, ומכיון דאין המצוה מתייחסת אליו, אמאי יתחייב למיעבד הכי.
ונראה דתליא בפלוגתת קמאי אם מהני שליחות במילת גרים, דהוא מצוה המוטלת על כל כלל ישראל, דהנה הכלל הוא דמצוות דאי אפשר לעשותם ע"י שליח מברך בל', משא"כ מצוות שאפשר לעשותם ע"י שליח מברך ב'על'. והנה הרשב"א בשבת (קל"ז ב') מביא בשם הרמב"ן, דבמילת גר מברכין 'למול את הגרים', ולא 'על המילה', וטעמא, דלא שייך שליח, דכל מאן דמהיל מצוה דידיה עביד, ואם כן אם עושה שליח הוה מצוה דהשליח ולא של המשלח, וכך כתב הר"ן (שם).
אמנם הרא"ש (שבת פרק י"ט סי' י"א) כתב דגם במילת גר מברכין 'על המילה' כמו במילת בנו [גם לגירסת הרי"ף], ואם כן הא מוכרח דהרא"ש סובר דגם בכהאי גוונא שייך שליחות. [והרי כתב הרא"ש בפסחים (פ"א סי' י') בשם הריב"א כיסוד הנ"ל ד'על' מברכין כשאיתא בשליחות].
ובבית הלוי (ח"א סי' י') פסיקא ליה דלא שייך שליחות במצוות בכהאי גוונא, דבכל מקום לא מצינו דין שליחות רק בדבר דחיוב זה הוי מיוחד רק על המשלח ולא על השליח. [וכתב דגם הרשב"א סבירא ליה הכי. אך נראה לא כך, דהרשב"א שהביא הרמב"ן אסיק דדברי הרמב"ן צריכים עיון, וגם בזה שייך שליחות. וצריך עיון].
והנה לאור האמור, יש לדון לדינא דאינו חייב למיעבד שליח להרוג עמלקי, דהרי הרמב"ן ור"ן בחדא שיטתא, דלא מהני שליחות. [וכן נפקא מינה בזה נמי אם יכול לעשות שליח לשילוח הקן, שנחלקו בזה גאוני בתראי. ולכאורה יהא תליא בפלוגתת רמב"ן ורא"ש].
איברא יותר נראה דגם לדעת הרמב"ן ור"ן מחוייב לעשות שליח כדי לקיים המצוה, דאע"פ דלא חייל תורת שליחות, מכל מקום הא כך תתקיים המצוה, וצריך עיון.
[הנה הוכיחו, דהרי התוספות רי"ד בקידושין (מ"ב ב') שאל דליעביד שליח על תפילין, והרי מאי קשיא, הא השליח מחוייב כמוהו, אלא שמע מינה דמכל מקום שייך בכהאי גוונא תורת שליחות. ויש לדחות בתרתי, חדא, דהריטב"א בשבת (הנדפס מחדש מ"ט א') כתב דחיובא איכא רק בפעם אחת ביום, ונימא דחבירו כבר הניח. תו, דיהא הנידון שיניח השליח ב' זוגות תפילין, אחד לעצמו, ואחד להמשלח].
♦
חקירה ז' - נשים פטורות
הנה יש לחקור אם נשים חייבות בהאי מצוה. וכתב החינוך (מצוה תר"ג) דנשים פטורות ממצוות מחיית עמלק. וביאר באבני נזר (שם) דטעמא מפאת דהוה מצוות עשה דהזמן גרמא, דהרי אינו נוהג בשבת.ויש להקשות על דבריו בתלתא אנפי:
א. חדא, דלכאורה קשה ממעקה דנשים חייבות, והרי אין בונין בשבת, אך באמת דאבני נזר (או"ח סי' תנ"ט) ישב על מדוכה זו, וכתב דשאני ממעקה דהמצוה ממשיכה להתקיים בשבת גם כן, משא"כ במצוה שהיא רק הפעולה, בזה אם אי אפשר בשבת הוה הזמן גרמא.
אך עדיין תיקשי דמכל דברי רבנן בתראי שדנו אמאי נשים חייבות במצות בנין בית המקדש, הא אינו נוהג בלילה, [והבאנו דבריהם בפרשת תרומה], אע"ג דכשם שבמעקה המצוה נמשכת, הכי נמי בבנין בית המקדש המצוה נמשכת בלילה, חזינן דנקטי דלא מהני המשך המצוה בשבת, ולדידהו יהא הוכחה ממעקה גם לענין מחיית עמלק.
ב. תו יש להקשות, דהגרע"א (קידושין כ"ט א', תשובות ח"ג סי' י"ז) כתב דבכהאי גוונא לא חשיב כלל הזמן גרמא, דאינו פטור אלא אסירא ליה.
ג. תו יש להקשות, דבתשובות מהר"ם חלוואה (בסו"ס שיטת הקדמונים ב"ק) דן דברכת המזון ליהוי הזמן גרמא מפאת יום הכיפורים, וזה כאבני נזר, ותירץ דמשכחת לן גם ביום הכיפורים בפיקוח נפש. ולפי"ז גם הריגת עמלק משכחת לן בשבת כשצריך להורגו משום פיקוח נפש.
♦
פרסומי ניסא בקריאת המגילה
לקרוא בעשרה או לקרוא קריאה דלכתחילה
הנה דן בתשובות באר חיים מרדכי (להגאון רבי חיים מרדכי ראללער אבדק"ק ניאמיץ ח"א סי' ט"ו) מי אמרינן דעדיף קריאת המגילה בעשרה, דהוה פרסומי ניסא, אע"פ דיהא במגילה דכשירה רק בדיעבד, או דילמא אמרינן דעדיף קריאה דכשירה לכתחילה, אע"פ שיהא ביחידות, [ואיירי בזמנה דאפשר לקרוא ביחידות].כגון בגוונא דבבית הכנסת יש רק מגילה שחסר בה תיבה, דכשירה משום דכתיב אגרת, אבל הוה רק בדיעבד, דלכתחילה צריך שתהא כולה מן הכתב, אמנם לאידך גיסא, בביתו יש מגילה דכשירה לכתחילה, שכתובה כולה, [ובבית הכנסת לא יסכימו לקרוא בה], אבל יצטרך לקרוא בה ביחידות.
[והנה אם יש ודאי ציבור, והמגילה יש בה ספק אם היא כתובה כולה או רק רובה, כגון ספק מוקף גויל, בזה יש לומר דודאי יקרא בציבור, דודאי מעלה הפחותה, עדיף מספק מעלה דעדיפא, ע' מה שכתבנו בפ' וארא תשע"ד אות ב'].
וכן בגוונא שבאמת יש להציבור מגילה דכשירה לכתחילה, אלא דהיא כתובה בין הכתובים, דמבואר בגמרא מגילה (י"ט ב') דהקורא בה חשיב כקורא ביחיד, ולאידך גיסא יכול לקרוא בציבור במגילה שכתובה בנפרד, אבל חסר בה מילה.
וכן בגוונא דאם יהא בפרסומי ניסא לא ישמע באזנו [וכגון שכל אחד מהעשרה קורא לחוד, ואז אינו יכול לשמוע], וייצא רק בדיעבד, כמו שמבואר במשנה ברורה (סי' תקפ"ט סק"ה עיי"ש), אבל אם ישמע בביתו ביחידות יוכל לשמוע.
וכתב הבאר חיים מרדכי דעדיפא לקרוא המגילה בעשרה משום פרסומי ניסא, איברא היה מקום לדון, דעדיפא לקרוא קריאה דכשירה לכתחילה, דתחילה בעינן דיקיים המצוה לכתחילה.
♦
ויש לעיין בהאי נידון מכמה אנפי:
א. אם מחמת הרעש אינו שומע כל מילה
הנה חזינן דהולכין לשמוע המגילה בבית הכנסת אף כשיודע דכמה פעמים לא ישמע תיבות המן בגלל הרעש, ויצטרך לקרוא בעצמו מן החומש, ועל כרחך שמעינן דעדיף קריאה בעשרה מקריאה דלכתחילה, אך שמא איירי רק בגוונא דאולי באמת ישמע כל פעם תיבת המן.♦
ב. האם כל מגילות דידן רק בדיעבד
הנה חזינן דקוראים שנית בפניהם לפניהם, להרוג ולהרוג [והוא ממנהגי החתם סופר], ואם כן לפי"ז כל מגילות דידן כשירות רק מספק, וכן לענין הקריאה, הא אינו כולו מן הכתב ויצא רק בדיעבד. ואם כן כיון דבין כך מקיים המצוה רק בדיעבד, נימא דעדיפא לקרוא בעשרה משום פרסומי ניסא, אך יש לדחות דאינו ספק גמור מעיקר הדין, דנוסחא דידן עיקר טפי.♦
ג. קריאה בעשרה אינה אלא רשות
הנה איתא בגמרא מגילה (ה' א') דרב סובר דמגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד, ורק שלא בזמנה צריך לקרותה בעשרה, ורב אסי פליג, דבין בזמנה ובין שלא בזמנה אינו קוראה אלא בעשרה.והקשה הריטב"א, היאך אמר רב דבזמנה קוראה אף ביחיד, הא איתא בגמרא (ג' א') כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע המגילה, והיינו כדי לקרוא המגילה עשרה, חזינן דחייבים עשרה, ותירץ דאע"ג דרב סובר דלכתחילה אפשר ביחיד, מכל מקום מצוה מן המובחר לקרוא בעשרה.
חזינן דלמאי דקיימא לן כרב, המעלה לקרוא בעשרה אינה אלא מצוה מן המובחר, משא"כ פשיטא דמגילה שאינה כתובה כולה, לא רק שאינה מן המובחר, אלא הוה דיעבד, ואם כן ודאי דיש להעדיף לקיים את הלכתחילה, ולא מצוה מן המובחר.
♦
ד. לחשוש להפוסקים כרב אסי
הנה כתב בבאר חיים מרדכי טעמא אחרינא דעדיף לקרוא בעשרה, דהרי איכא מקמאי דפסקו כרב אסי דגם בזמנה אינו קורא אלא בעשרה, ואם כן עדיף לחשוש לדבריהם.אמנם העירו, דהא הרי"ף מוכיח דנקטינן כרב דבזמנה קורא גם ביחיד, דהרי איתא בגמרא (י"ט א') דהא דאמרינן דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, היינו רק בצבור, אבל ביחיד יצא, חזינן דיכול לקרוא ביחיד. ודחה הרז"ה (ג' א' בדפי הרי"ף) דאתי גם כרב אסי, דהרי רב אסי קאמר רק דמצוה לכתחילה לקרוא בעשרה, אבל בדיעבד יצא גם ביחיד. חזינן דאם נוקטים כרב אסי מוכרחים לומר דהא דבעינן עשרה אינו לעיכובא.
ואם כן ממה נפשך לכל הפוסקים הקורא ביחיד יצא בדיעבד, ואם כן שוב יש לומר דעדיף לקרוא במגילה שלימה ביחידות, דכך אינו ודאי בדיעבד, דאף דאיכא קמאי דלרב אסי כשר רק בדיעבד ביחיד, אך הרי אם נוקטים כרב, כשר לכתחילה, משא"כ אם יקרא במגילה חסירה בעשרה ודאי יהא רק בדיעבד.
♦
ה. פרסומי ניסא עדיף ממצוה דרבנן
אמנם לכאורה אינו כן, אלא דברי הבאר חיים מרדכי דפרסומי ניסא עדיפא מוכרחים. דהנה יש לדון מה עדיף, לקרוא את המגילה בעשרה, או לומר קידוש לבנה, כגון בגוונא דזמן קידוש לבנה יסתיים באמצע קריאת המגילה, ואם ישמע את המגילה בעשרה לא יוכל לומר קידוש לבנה, משא"כ אם יאמר קידוש לבנה אזי יצטרך לקרוא המגילה ביחידות. וכתב הנודע ביהודה (קמא או"ח סי' מ"א) דקריאת המגילה בעשרה, דאית ביה פרסומי ניסא, עדיפא ממצוות קידוש לבנה.ולכאורה הוא הדין לענין מעריב, דקריאת המגילה בעשרה עדיף ממעריב, כגון בגוונא שאם יתפלל מעריב, יצטרך לקרוא את המגילה ביחידות ויספיק לקרוא את המגילה עד עלות השחר, משא"כ אם יקרא המגילה בציבור, שהם קוראים לאט יותר, לא יוכל לקיים שניהם, ויבטל תפילת מעריב, לדעת הנודע ביהודה יקרא את המגילה בציבור ולא יתפלל מעריב, דהרי חזינן מהנודע ביהודה, דמעלת פרסומי ניסא דוחה לגמרי מצוה דרבנן.
ואם כן הוא הדין בנידון דידן, נצטרך לומר דאע"פ דהבאנו מהריטב"א דלקרוא המגילה בעשרה אינו אלא מצוה מן המובחר, והוה רק רשות, מכל מקום רשאי וראוי לעשותה אע"ג דיפסיד מצוה דרבנן, ואם כן קל וחומר דיפסיד מעלת לכתחילה במגילה.
והרי פשיטא דאם לפניו הנידון או למיעבד מגילה דכשירה לכתחילה, או להפסיד לגמרי מצוה דרבנן, ודאי דיקח מגילה הכשירה בדיעבד ולא יפסיד מצוה דרבנן. והשתא דחזינן דפרסומי ניסא דעשרה עדיפא על מצוה דרבנן, אם כן ודאי דעדיפא על קיום הלכתחילה, דהרי עדיף אפילו ממצוה דרבנן דעדיפא מקיום הלכתחילה.
אמנם עיקר דברי הנודע ביהודא הוא חידושא רבתא, דהא מי שאינו מקיים דינא דפרסומי ניסא בעשרה, אלא קורא ביחיד, אסירא לקרוא ליה עבריינא, דאינו אלא רשות, משא"כ מי שאינו מקיים מצוה דרבנן הוי עבריינא, ואפילו הכי אמרינן דפרסומי ניסא דעשרה דוחה מצוה דרבנן, ויש לעיין אם דברי הנודע ביהודה מוסכמים.
[והנה עיין בשו"ת משנה שכיר (או"ח מהדורא תניינא ירושלים תשנ"ו סי' י"א) אייתי לדברי נודע ביהודה, וכתב לדון בדבריו בתרתי, חדא דיעשה קדוש לבנה ואחר כך יקרא ביחידות, דהרי הרמ"א (סי' תר"צ סע' י"ח) סובר דאם קראו אותם בציבור, ואיזה יחיד לא שמעה, יוכל לקרוא אפילו לכתחילה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה, שמעינן דלדעת הרמ"א חשיבא כקריאה בעשרה גם לגבי שלא בזמנה. ועוד כתב דעיקרא דדינא דמבטלין מצוה דרבנן משום עשרה, לא פסיקא, ובלבושי שרד מתבאר דלא כן].
♦
להפסיק באמצע שמונה עשרה
הנה לאור דברי הנודע ביהודה דפרסומי ניסא עדיף ממצוה דרבנן, יש לעיין מה עדיף, קריאת המגילה בעשרה או לסיים השמונה עשרה, כגון בגוונא דעומד באמצע שמונה עשרה של מעריב או שחרית, ואם יפסיק את השמונה עשרה יוכל לקרוא המגילה עם הציבור, משא"כ אם יסיים את השמונה עשרה, יצטרך אחר כך לקרוא המגילה ביחידות. ולכאורה יש לומר דהכא מודה הנודע ביהודה דלא יפסיק, כיון דאם יפסיק יהיו הברכות הראשונות לבטלה, ואע"פ שזה בשב ואל תעשה, מכל מקום גורם שיהא איסור למפרע.והנה איתא בשולחן ערוך (סי ס"ה סע' א', סי' ק"ד סע' ה', משנה ברורה שם סקט"ז) דבשהה באמצע שמונה עשרה כדי לגמור את כל התפילה, אמרינן דאם היה אסור לו להמשיך להתפלל, הוי כמפסיק מחמת אונס, דהוי הפסק, משא"כ אם היה יכול להמשיך לא הוי הפסק.
ולפי"ז יש לומר בנידון דידן, דכיון דההלכה הוא דלא יפסיק, אלא ימשיך השמונה עשרה, אם כן נימא דיפסיק באמצע שמונה עשרה, וישמע המגילה באמצע התפילה, ואחרי המגילה יגמור השמונה עשרה, ואע"פ ששהה כדי לגמור את כולו, הרי היה יכול להתפלל כל הזמן.
ונהי דאם נפסוק הדין שיפסיק לשמוע המגילה, אם כן לא עלתה התפילה, דהא חייב להפסיק, והוי כמפסיק מחמת אונס, אבל נימא דבאמת נפסוק הדין שיכול להמשיך להתפלל, ואם ירצה יפסיק, והשתא ודאי דעדיף להפסיק כדי להרויח לשמוע המגילה בעשרה.
ואע"פ דאף כשאינו אונס, ואם יפסיק לא יהא הפסק, אפילו הכי אינו לכתחילה להפסיק באמצע שמונה עשרה כדי לגמור כולה, ואם כן אמאי בנידון דידן אמרינן דיפסיק, אך מכל מקום שאני הכא דצריך להפסיק כדי שתהא לו מגילה בעשרה, וע'.
♦ ♦ ♦