רב ואב"ד רחובות
קריאת התורה לילד בר מצווה שטעה בהכנת הפרשה[2]
בנוגע לבחור בר מצווה שטעו בזמן היותו בן י"ג שנה, והכין קריאת התורה והפטרה בד' פרשיות, אם יש להקל שיקרא לציבור.השאלה:
ילד שעלה לארה"ק מבריה"מ וזכה להתקרב למצוות ומתחנך לתורה ומצוות, והנה בחסד ה' הגיע למצוות, אך דא עקא שהכינוהו לקרוא בתורה בפרשת שקלים באדר ראשון. ובשנה שנולד בה הבר מצוה היתה שנה פשוטה.
וכבר פסק הרמ"א (סימן נ"ה ס"י): "דמי שנולד באדר ונעשה בר-מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר- מצוה עד אדר השני".
וכן הסכימו כל הפוסקים חוץ מהמהר"ם הלוי שהביאו הפר"ח (סי' נ"ה) שסובר דנעשה בר-מצוה באדר ראשון, והפר"ח חלק עליו ופשוט שכך ההלכה, שלא כהר"ש הלוי.
א"כ שאלתנו היא כפולה:
א. חתן המצוות הכין בעמל רב את קה"ת עד חמישי והכין המפטיר. א"כ מה על קריאתו בתורה בהיותו למעשה עדיין קטן.
ב. מה על קריאת המפטיר, שהרי אע"פ שהרמ"א פוסק שקטן יכול לעלות לתורה בד' פרשיות, מבארים את דבריו שהיינו רק מפני שגדול יקרא בתורה ויוציא את הקטן.
א"כ איך לנהוג בקטן זה ששעת הדחק היא, גם מחמת כבוד המשפחה שכבר זימנו אורחים, שאף הם מביה"מ ומארץ ישראל, ודבר זה יצערם מאד באם לא יוכל לקרא בתורה והוא זילותא להם, וכן לחתן המצוות וכן למוזמנים שהזמינום לעלייתו לתורה ורבים הם.
♦
תשובה
כדי להשיב על השאלה נחל בעזהשי"ת לברר את גדרי חיובי קריאת התורה בגדול בקטן ובד' פרשיות. ומן הכלל נבאר בעהי"ת את דין הפרט בשאלה זו.♦
א. בדין קריאת התורה לקטן
איתא בגמרא במגילה (כג, ב): "הכל עולין למנין שבעה אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור".הרמב"ם בהל' תפילה (יב, יז) פסק: "אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור, קטן היודע לקרוא ויודע למי מברכים עולה ממנין הקרואים". מקור דברי הרמב"ם שצריך שידע לקרות הוא כדברי הרא"ש, ושידע למי מברכים הוא מהירושלמי.
בשו"ע או"ח (רפב, ג) כתב שהכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכים, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא מפני כבוד הציבור.
מוסיף הרמ"א (שם) ואלו דווקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים.
מקור דינו הוא מדברי הריב"ש שלהלן נעיין בהם בע"ה, וכן לשון הר"ן שאמר להשלים למנין ז' ולא שיהיו כולם קטנים אלא ע"י צירוף ולא רובם קטנים. וכן מצינו בגר"א בביאורו (שם) שדייק דין זה, וכן מלשון המחבר שאמר: "הכל עולין למנין שבעה" - עולין לשון רבים - והמשיך המחבר "אפילו אשה וקטן" אשה אחת קטן אחד, ולא אמר נשים וקטנים. וגורסים הפוסקים "הכל משלימין" עכ"ל הגר"א. משמע כי העולים צריכים להיות גדולים והקטנים רק משלימין.
המג"א (ס"ו, ו') כתב: "ומ"מ אין יכול להיות מקרא את העולים, היינו שהוא יקרא לאחרים שיברכו ברכת התורה והוא יקרא לפניהם, עד שיביא שתי השערות". וזאת בשם הב"י בתשובה.
בשער הציון (סע' טז) הביא שפמ"ג שם הקשה, דהא איתא במשנה דקטן קורא בתורה, והיינו מסתמא דהוא עצמו יכול לקרא בתורה הפרשה שלו ואמאי אסרו להיות מקרא, לפיכך מפקפק הפמ"ג בדין זה. אך השער הציון מתרץ: "ולענ"ד לא קשה מידי דהתם איצטרופי בעלמא שהקילו להשלים למנין שבעה לעלות לתורה, הקילו ג"כ שיוכל לקרות אך להיות הקטן קורא לאחרים כל הפרשיות לפני העולים אסור כמו שאסור שיהיו כל העולים קטנים", עכ"ל.
♦
ב. קריאת קטן למפטיר ביום שמוציאים ס"ת אחד או שני ספרים
בעניין קריאות המפטיר אומר הרמ"א (שם): "וביום שמוציאים שני ספרים או שלושה, המפטיר קורא באחרונה, וקטן יכול לקרוא בפרשת המוספים או בד' פרשיות שמוסיפין באדר וכן נוהגים". ומקורו בר"ן ובמרדכי פ"ב דמגילה.ואומר שם המשנ"ב (ס"ק כג) "ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל, והקטן אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם וכן הסכים בא"ר ודה"ח".
ובהגהות רע"א (שם, רפ"ב) הביא דברי הפרח שושן שהועתקה ברע"א (שם על הגיליון) דהעלה דהעיקר דקטן לא יקרא בד' פרשיות ומשמע בכל גווני. עכ"ל.
ובאמת צריך להבין מה היא הסברה כי אין לקרא בד' פרשיות לקטן. בשלמא פרשת זכור שהיא דאורייתא, וכן פרשת פרה יש אומרים שגם היא דאורייתא ניחא, שאין קטן המחויב מדרבנן, יכול להוציא גדול המחויב מדאורייתא.
אך לכאו' צ"ב פרשת שקלים ופרשת החודש שהן לכו"ע מדרבנן מדוע אין לקרוא לקטן?
מקור דין זה הוא בתשובת הריב"ש (סי' שכו) שהעתיק בתחילת דבריו את דברי ר"ת שבפרשה שבא בחובה ליום צריך שיקראנה גדול ואין מפטירים בקטן בכיו"ב. והקשה מהגמ' במגילה (כג, א) הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה ואפי' קטן, ומתרץ הריב"ש דדוקא אם עולין ומצטרפים לגדולים אזי אפשר שיקראו אבל לא כשכל הקורין קטנים. פירוש לדבריו, כי המפטיר בימים בהם מוציאים שני ספרי תורה הרי אם יקרא הקטן בספר שני יתהווה מצב בו הקטן קורא את כל הקריאה המיוחדת הזו. ודעת הריב"ש שאין קטן רשאי לקרא את כל הקריאה אלא להצטרף לגדולים.
ומכח סברת הריב"ש מקשה הפרח שושן על הרמ"א שפסק שקטן יכול לקרא במפטיר של פרשת המוספים ובד' פרשיות, וקושייתו היא שהרי אם יקרא בספר תורה שני, כמו במוספין או ד' פרשיות הרי יוצא שכל הקריאה הייתה של קטן.
מאידך, מקשה הגינת ורדים על הריב"ש: "וצע"ג דאיך ניתן לומר שקריאת קטן היא בקורא את כל הפרשה, דע"כ לא קפדי רבנן אלא כשיהיו כל השבעת קרואים של חובת היום כולם קטנים. אבל לגבי ס"ת עצמו אין בזה גנאי אם יקרא בו הקטן יחידי לבדו".
אך הפרח שושן דוחה את דברי הגינת ורדים ואומר: "אחר בקשת המחילה (מהגינת ורדים) אני אומר דגם כשיקרא קטן לבדו בס"ת גנאי גדול הוא לציבור וכבר אמרה הגמרא בלולב הגזול "מי שהיה עבד או קטן מקרין אותו... ותבא לו מארה" ופרש"י: "שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה וכל שכן בנדון דידן". והוסיף הפרח שושן טעם נוסף מדוע לא יקרא הקטן במוספים כשמוציאין שני ס"ת, ואמר: "ועוד, דכיון שהם חייבים בקריאה זו וקורא קטן. מן הדין נראה שאינו מוציאם יד"ח. דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם".
סברתו זו השניה שכיון שהקורא הקטן אינו מחוייב בקריאת התורה אינו מוציא את הרבים יד"ח. לא הובאה בריב"ש ומחודשת היא בפרח שושן.
ובאמת סברתו קשה מאד, כי איתא במאירי ממש היפך דבריו על המשנה במגילה (כד, א): "קטן קורא בתורה ומתרגם" ומבאר המאירי שם בפירושו: "קטן קורא בתורה, שאין הכונה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצוה גמורה כשאר מצוות שנאמר בה, כל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים יד"ח. ואע"פ שהוא מברך הרי מכל מקום יש לו שייכות בת"ת עד שאחרים מצווים ללמדו". א"כ לכאורה קשה ביותר סברת הפרח שושן שאמר כי סברת ההלכה שקטן אינו קורא במוספים היא מחמת שהוא אינו מחויב בדבר ואינו יכול להוציא את הציבור שהוא מחויב בדבר ידי חובתם.
♦
ג. חקירה בגדר חיוב קריאת התורה
לצורך ישוב חומר הקושיה, יש לחקור בעצם גדר חיוב קריאת התורה בכל ימות השנה, שבתות, יו"ט וכו'. האם חיוב הקריאה הוא חיוב שכל יחיד חייב לקרא בתורה, כמו קריאת המגילה, אשר ודאי הוא שתקנו שכל יחיד חייב בקריאתה. אלא שיוצא היחיד בשמיעת קריאת המגילה מדין שומע כעונה. או שיש גדר שונה לגבי חיוב קה"ת, והוא שתקנו שהציבור יקרא בתורה. ואם יחיד מכל סיבה שהיא לא שמע קריאתה אעפ"כ אינו חייב לקרוא הפרשה ביחיד, כיון שהתקנה היא שיקראו בתורה בציבור.ישנם כמה נפק"מ למעשה מהחקירה הזו:
א. בשנה שחל אסרו חג פסח בשבת משתנים ונפרדים סדרי הפרשיות מפסח עד שבועות בין א"י לבין חו"ל.
מה יעשה בן א"י הנוסע לחו"ל השומע אותה פרשה למעשה פעמיים, פעם בא"י ופעם שניה בשבת הבאה בחו"ל, וכשישוב לארה"ק יפסיד פרשה אחת. א"כ כיצד ינהג, האם מותר לו לעלות בחו"ל לתורה, שהרי כבר שמע קריאת פרשה זו גופא בשבת שעברה, ויצא בה ידי חובתו.
ב. כשיחזור לארה"ק הפסיד פרשה האם חובה עליו להשלים קריאתה או שיש לומר שכיון שהציבור כבר קרא הפרשה הזו שעברה אין חיוב על היחיד להשלימה.
ג. וכן עוד נפק"מ, אם לא שמע השומע את כל הקריאה כגון אם למד בעת הקריאה או לא הקשיב כהלכה לכל הקריאה, האם יחשב כאילו לא יצא יד"ח הקריאה ויצטרך להשלימה או כיון שהתקנה הייתה שהציבור יקרא בתורה, הרי די בכך ואע"פ שלא שמע את כל הקריאה.
♦
ד. המותר והאסור בעת קריאת התורה
לבירור חקירה זו יש לעיין בדברי המחבר (או"ח קמו, ס"ב), וז"ל: "כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר אפי' בד"ת, אפי' בין גברא לגברא ואפי' אם השלים הפרשה. ויש מתירים לגרוס (ללמוד) בלחש, וי"א דאם יש עשרה דצייתי לס"ת מותר לספר, (בד"ת), ויש מתירים למי שתורתו אומנותו. ויש מתירים למי שקודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות ומתחיל לקרות, ולקרות שמו"ת בשעת קריאת התורה שרי. עכ"ל.ובביאור הלכה (שם, ד"ה "ויש מתירין") ביאר, כי שיטה זו היא שיטת תוספות והרא"ש, ומקשה ע"ז הביאור הלכה קושיות עצומות. ואומר: "שיטה זו תמוה מאד, מה מהני שיגרוס בלחש שלא יבטל שאר השומעים מ"מ הרי הוא עצמו מחויב לשמוע קה"ת. ואם ילמד את לימודו לא ייתן לבו לשמוע מה שיקרא הקורא ואפי' אם יש י' דצייתי, מאי מהני לגבי דידיה הא על כל איש מוטל החיוב בתקנת עזרא", והביא הביאה"ל שאכן מכח קושיה זו דחה השיבולי הלקט שיטה זו מההלכה.
אך הביאה"ל רוצה ללמוד שהפשט במחבר הוא, דרק כאשר הלומד עצמו כבר שמע קה"ת רק אז יוכל ללמוד. וכן יתר הדברים המותרים בזמן קריאת התורה המוזכרים שם בשו"ע.
אך לבסוף כתב: "דבאמת מדברי המחבר עצמו משמע שכל ההיתר ללמוד, הוא, אף בזמן שהלומד לא שמע עדיין קה"ת שהרי המחבר סיים סעיף זה ואמר: "וכל זה אינו עניין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה דאורייתא שצריך לכוון ולשמוע מפי הקורא". ונשאר הביאה"ל בצ"ע.
ולהבין הלכה זו ולבארה נעיין במקור הלכה זו בסוגיית הגמ' בברכות ח'. איתא בגמ' "רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו".
בראשונים, בתוס', רי"ף וברבינו יונה (שם בשם הגאונים), כתוב דדוקא רב ששת שתורתו אומנותו אבל להורות לאדם אחר אסור לו לעסוק בתורה בזמן קה"ת.
ומביא ברבינו יונה שם: ונראה למורי הרב נר"ו, שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא. ומתחיל לקרא מותר, ואפי' לכל אדם, דכיון שכבר התחיל במצווה מתחילה וראו אותו אנשי ביהכנ"ס שקבע עצמו לקרא. אינו פוסק בה בעבור ס"ת. אבל אם לא התחיל מתחילה, אין לשום אדם אפי' מי שתורתו אומנותו לספר בשום ענין כלל. והרי"ף במגילה כתב דה"ג מפרשי דווקא שיש שם עשרה אחריתי אז יכול ללמוד, אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא.
ועוד איתא ברי"ף (שם) "ואית דמפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור, ולא היה מחויב בקריאת התורה. דדברים שניתנו בכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ, אבל אדם אחר שרואה וחייב בקה"ת אסור לספר ואפי' תורתו אומנותו".
א"כ שיטות ראשונים אלו הן היסוד להלכה דלעיל בסי' קמ"ו ס"ב.
ויש להסביר מאי נפק"מ בהאי תירוצי, ונראה כי קיימת מחלוקת יסודית בין התירוץ של "אית דמפרשים" המבארים עובדא דרב ששת "דמהדר אפיה וגריס" בעת קה"ת כיון שרב ששת פטור מקה"ת מחמת היותו סומא. ומאידך כל יתר שיטות הראשונים הן שאמנם רב ששת חייב היה בקרה"ת, אלא שיש צדדי היתר המתירים לעסוק בתורה בעת קריאת התורה, ואע"פ שעיסוקו בתורה ימנע ממנו מלשמוע קריאת התורה.
א"כ זו הנפק"מ הגדולה בין שתי השיטות. לשיטת היש מפרשים חייב כל אדם בשמיעת קריאת התורה, ועיסוקו בת"ת אינו פוטר אותו מלשמוע. ורק רב ששת, דווקא הוא, נפטר מקריאת התורה בגלל היותו סומא שפטור מקה"ת.
אך לכל השיטות האחרות תיקנו דין קריאת התורה על ציבור. ולכן מובנת סברת הרי"ף במגילה האומר כי אם יש עשרה השומעים את קריאת התורה מלבד הלומד הוא רשאי לעסוק בתורה. וכן אם תורתו אומנותו וכו' כפי' יתר הסברי הראשונים בהנהגת רב ששת, כיון שלמעשה אין קה"ת חובת היחיד אלא חובת הציבור.
לפי שיטות הראשונים דלעיל, מוסבר בדברי המחבר כי אמנם המדובר באדם שלא שמע עדיין קה"ת ועפ"כ מותר לו לעסוק בתורה בתנאים שהמחבר מפרטן. א"כ משמע בבירור כי המדובר בסעיף זה באדם שלא שמע עדיין קה"ת כלל ולא פרשת זכור, ואעפ"כ בקה"ת מותר לו ללמוד לעצמו ואף אם לא ישמע קה"ת כלל.
ההסבר בשיטות אלו של המחבר, והן שיטות תוס' והרא"ש שהמחבר פוסק כותייהו, הוא שחובת קריאת התורה היא שתיקרא קה"ת בביהכנ"ס בציבור. ואם היחיד לא שמע לא בטלה תקנת עזרא של קה"ת.
♦
ה. סברה לחלק בגדרי חיוב קה"ת בפרשיות השבוע ובחיוב קריאה בס"ת שני
ואדאתינא להכי נשוב לדברי הפרח שושן שאמר שבארבע פרשיות ובימים בהם מוציאים ב' ס"ת וקורין פרשת המוספים אין קטן יכול לקרא כיון שהוא אינו בר חיובא. ויש לבאר כי יש נפק"מ גדולה בין חיוב הקריאה של קה"ת והמפטיר של ב' ספרים, דבהוצאת ספר שני החיוב הוא על כל יחיד לקרוא אם שיהיה שומע ויצא בגדר שומע כעונה, משא"כ כאמור בקה"ת של פרשת השבוע, דהתם התקנה שהתורה תהא נקראת. ולכן מובן שבקטן הקורא בתורה כדברי המשנה והגמ' במגילה דעולה למנין ז'. הרי שהקטן יוכל להוציא גדול בקריאתו. אך בקריאת המפטיר בספר ב', שהוא חובת היום, תקנו שיקרא כל אחד או לפחות שיהא שומע כעונה.סברת ההבדל שהבדלנו בין תקנת קה"ת של פרשת השבוע לבין תקנת הקריאה בספר שני של קרבנות היום היא ביסוד התקנה.
בפרק מרובה פ"ב מונה הגמרא את קה"ת בין עשר התקנות שתיקן עזרא "שקורין בשבת וקורין בשני וחמישי". ומקשה הגמ' האם עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים", עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהא קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין ג' ו-ד' וקורין ב-ה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה. ומתרצת הגמ' מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א"נ תלתא גברא תלתא פסוקי אתא הוא עזרא תיקן תלתא גברא עשרה פסוקי.
והרמב"ם בהל' תפילה (יב, א) פסק: "משה רבינו תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני וחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה". הרמב"ם הביא את יסוד תקנת מרע"ה (בכס"מ כתוב שלמרות שבגמ' נאמר כי נביאים שביניהם תקנו אעפ"כ אומר הרמב"ם כי מרע"ה תקן תקנה זו, כי ודאי הנביאים לא תקנו בלא הסכמת משה רבינו. וכן בירושלמי נאמר כי מרע"ה תיקן קה"ת של שבתות ויו"ט). וזה שהביא הרמב"ם יסוד תקנה הוא כיון שיש נפק"מ בידיעה זו, ואמנם הרמב"ם פוסק שם (פי"ב ה"ט): "מי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה". ויש להסביר את דברי הרמב"ם ולשאול, ומה על קה"ת של העוסק בתורה, ולכאורה אפשר היה לבאר כי מי שתורתו אומנותו פטור מקה"ת. אך מ"מ משמע דא"צ שיהא תורתו אומנותו דוקא כרשב"י וחבריו, כדברי רבי יוחנן בשבת (יא, א) דכגון אנו מפסיקים לתפילה. א"כ מה ההיתר שלא לשמוע קה"ת ובאותו זמן לעסוק בתורה, אלא שהרמב"ם לומד שחיוב קה"ת הוא דין שהציבור חייב בקה"ת ואין זו חובה על היחיד.
וכן גם מוסברים דברי המאירי במשנה (מגילה כ"ד, הובא לעיל) על המשנה האומרת קטן קורא בתורה ומתרגם, ואומר המאירי שם: "קטן קורא בתורה שאין הכוונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה גמורה כשאר מצוות, שנאמר בה כל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם". היינו שכל דין קה"ת אינו אלא מגדר תלמוד תורה או תקנה על הציבור לשמוע קריאת התורה.
מה שאין כן בקה"ת של מפטיר בחובת היום. מקור חיוב קריאה זו היא כדברי רב עמרם שהובאו דבריו בתוס' במגילה (ל, ב): "הא שאנו מעמידים ס"ת שניה במועדות וקורין בקרבנות היום לא מצינו סמך בתלמוד, אך בסדר רב עמרם ישנו קצת סמך לדבר מהא דאמר לקמן ל"א: "אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע שמא ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכו', אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן ומוחל אני להם על כל עוונותיהם". עכ"ל. א"כ ענין הקרבנות מחייב כל יחיד בישראל.
ובענין חידוש השער הציון (רפ"ב סט"ז) שהקטן לא יכול להיות המקריא לאחרים, והאיסור הוא כמו שאסור שכל העולים יהיו קטנים, והטעם הוא משום כבוד הציבור.
וכן הוא גם ההסבר בחידוש שחידש הרמב"ם בביאור המשניות במגילה כ"ד המשנה אומרת "קטן קורא בתורה ומתרגם". ומחדש הרמב"ם שם בשם הגאונים: "קטן קורא בתורה אמר אחד מהגאונים כי זה אחר השלישי".
ומדוע דוקא אחר השלישי, וכן מה יהא ביום שאין יותר משלושה קרואים.
וההסבר הוא דאין הכי נמי, ביום שאין בו אלא ג' קרואים אין להעלות קטן. וזאת משום כבוד ציבור, דרק כשיש ז' קרואים אזי יהא הדין של קטן עולה למנין שבעה, ודווקא דיקא הגמרא בעולה למנין ביום שיש שבעה ולא ביום אחר.
♦
ו. סיכום התשובה בעניין הקטן בשעת הדחק
אחר הדברים שהתבררו בחסד ה' נחזור לשאלה, ע"ד הנער העולה שאם יבצר ממנו לקרא מה שהכין יצר להם מאד הן לעצמו, והן להוריו.הנה בענין קה"ת של קטן מדינא במשנה מגילה כ"ד וכן בגמרא שם. וכן פסק המחבר והרמ"א בס' רפ"ב ס"ג. אלא שהובא בפוסקים דנוהגים כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים, אלא למפטיר.
אך בפמ"ג (שם) כתב דכשאין קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי מסתפק דאפשר דיש להקל אפי' לא הביא שתי שערות.
אך בדרך החיים פסק דיש להקל "בשעת הדחק" עי' במשנ"ב (רפב, יז). ומצאתי בשו"ת אג"מ (או"ח ע"ב) שנשאל ע"ד נער שהכינו אותו לבר-מצוה ולימדוהו את קה"ת בפרשה שלפני היותו לבר מצוה. ומסקנתו אחר בירור הסוגיה כיד ה' הטובה עליו: "אבל מ"מ לדינא אם הוא צער גדול להבר מצוה ומשפחתו ורוצה כת"ר להקל כהפמ"ג ודעימיה, אין למחות בידו".
א"כ יש לנו על מי לסמוך בצער גדול של הנער דנן.
אך בכ"ז הרי הזכרנו את המג"א שם דאין קטן יכול להיות המקריא בתורה לציבור, ובשעה"צ (שם, ס"ק ט"ז) חילק בין קריאה שקורא לעצמו לבין קריאה שקורא בתורה לעולים האחרים. וכן שיטת הגאונים שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות במגילה שאין לקרא לקטן לתורה בין ג' הקרואים הראשונים.
♦
א"כ איך ננהג בעובדא דידן:
א. כהן לוי וישראל יקראו גדולים ויקרא לפניהם גדול. אך כדי שלא לצער הקטן שהכין קריאת התורה יקרא כל אחד מג' הקרואים הראשונים רק ג' פסוקים (אם אפשר לפי סדר הפרשיות).
ב. את הקטן חתן בר המצוה יקראו לרביעי וימשיך לקרא עד המקום שהכין אותו דהיינו עד חמישי. בחמישי ימשיכו לקרא בתורה גדולים וגדול יקרא בתורה לפניהם.
ג. בענין המפטיר היות שעומדת לנגד עינינו שיטת הרע"א בשם הפרח שושן, וראינו כי היא שיטת הריב"ש ועוד מגדולי הפוסקים, שכאשר מוציאים שני ספרי תורה אין הקטן עולה לתורה בספר התורה השני א"כ אין לתת לקטן עליה בפר' שקלים אלא יעלה ויקרא גדול בתורה. והגדול יברך ברכת ההפטרה והקטן יקרא את הנביא ודבר זה הוא ללא פקפוק.
א"כ בעהי"ת זו מסקנת הדברים.
♦ ♦ ♦