פתח תקוה
פרטי דינים באיסור שעטנז דאורייתא ודרבנן[2]
מהו שוע טווי ונוז והאם צריך את שלשתם כדי לעבור באיסור תורה
בגמ' בנדה ס"א ע"ב איתא: אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי. מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא ע"כ. ונחלקו הראשונים בשני ענינים עיקריים בסוגיא זו - א. מהו פירוש שוע טווי ונוז. ב. האם ההלכה כמר זוטרא או כרב אשי. ונבאר את הדברים בס"ד.♦
מהו פירוש שוע טווי ונוז
רש"י בנדה ס"א ע"ב ויבמות ה' ע"ב מפרש שצריך שהצמר והפשתים יהיו שועים יחד, דהיינו מוחלקים במסרק, וגם טוויים יחד וגם נוזים דהיינו ארוגים יחד, ואם הם שועים לחוד וטוויים לחוד ורק ארוגים יחד אין בזה איסור תורה[3]. ותוס' ביבמות ה' ע"ב כתבו שכן פירש ריב"ן עי"ש. וכ"ד הראב"ן בנדה סי' של"א ושל"ז עי"ש.וכ"ד הגאונים. בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קי"א הובאה תשובת רב צמח גאון [שהובאה בקיצור באוה"ג ביצה עמ' 15 על שם רב כהן צדק עי"ש, ובספר האשכול ח"ב עמ' 44], וז"ל וששאלתם ולתפור בגד צמר וכרים וכסתות ומרדעת של חמור בחוטי פשתן. כך הלכה לבישת שעטנז מן התורה אינו אסור אלא עד שיערב בצמר ופשתן ויטוינו ויארגנו שכך אמרו חכמים וכו' [הביא את סוגית הגמ' בנדה] והלכתא כמר זוטרא וכו', הילכך בגדים של מלבוש ושל כסות כיון שאסורו של תורה אפי' לתפרו בחוטי פשתן אסור, אבל כרים וכסתות שאיסורו מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן אין בכך כלום. ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות ע"כ. ומפורש שתפירה של צמר בחוט של פשתן אין איסורה מהתורה, משום שאינו שוע וטווי יחד.
ובתשובה בספר האשכול ח"ב עמ' 43 [ועי"ש בהערות שהיא לרב שרירא גאון] איתא וששאלתם הילכתא אסור לתפור ב' בגדים אחד של צמר ואחד של פשתן ואפי' בחוטי משי כדי לעשות בגד אחד ללבוש שכיון שדוחק זה בזה בתפירה נעשין כנוזין [כצ"ל – עי"ש בהערה] ונאסרים, וקי"ל 'מדרבנן' או שוע או טווי או נוז ע"כ. הרי דס"ל שכיון שהצמר והפשתן לא שועין יחד ולא טוויין יחד אין זה אלא מדרבנן. וכ"ד רה"ג בנו, דבספר האשכול שם עמ' 40 הביא את תשובת רה"ג שההלכה כמר זוטרא שצריך שיהא שוע טווי ונוז בשביל איסור דאוריתא עי"ש. ובאוה"ג ליבמות עמ' 9 הובאה תשובת רה"ג שביאר מהו שוע טווי ונוז, וז"ל שוע לשון שעיעות והוא תרגום ועל חלקת צואריו, וכך צורתו 'שטורפין צמר ופשתים זה עם זה' ועושין אותן כמו לבדים ועושין אותן כמו מלבוש וכן שנינו הלבדים אסורין מפני שהן שועין. והטווי על שני פנים או 'שטווין צמר ופשתים טרופין זה בזה' או שטוין חוט צמר לבדו וחוט פשתן לבדו 'וחוזרין וטווין את שני החוטים זה עם זה' להיותם משזר. והנוז על שני פנים או באריגה או תכיפה במחט עי"ש, ומבואר שזהו שאסור מן התורה, אבל צמר לבד ופשתים לבד שארגם או תפרם אין זה מן התורה.
ותשובה זו הועתקה בסתם בדברי ר"ח [בפירושו ליבמות ה' ע"ב] שהובאו בספר האשכול שם עמ' 43, בזה"ל שהכלאים בג' מדות שוע 'או' טווי 'או' נוז. שוע לשון שעיעות וכו' [כדברי רה"ג הנ"ל]. והנה בשו"ת הגאונים שע"ת סי' ס"ב הובאו ג"כ דברי ר"ח הנ"ל [יתכן שהעתיקום מספר האשכול הנ"ל], וכתב עורך התשובות: ותמהים על האי דכתב ר' חננאל 'או' שוע 'או' טווי 'או' נוז, דהא גרסינן במס' נדה והלכתא כמר זוטרא דאמר עד שיהא שווע וטווי ונוז דכולהו בעינן בחדא ע"כ. וכן המאירי ביבמות ה' ע"ב הביא פירוש זה בשם 'גאוני ספרד' [וכונתו לר"ח] ושכ"ד הרמב"ם[4], וכתב שיש בזה קושיא חזקה מהא דמסכת נדה הנ"ל עי"ש. אולם כבר כתב לנכון הר"ש אלבק בהערה י"ב לספר האשכול שם [וכן בעמ' 42 הערה א'] שכונת הר"ח לא לכלאים דאוריתא אלא להסביר את המושגים של שוע טווי ונוז, ומה שכתב 'או' היינו 'למעשה' שהם אסורים מדרבנן, דהא מקור דבריו הם מרה"ג הנ"ל דס"ל כן להדיא עי"ש. וכן מפורש בערוך ערך שע שהעתיק ג"כ בסתמא את דברי ר"ח הנ"ל, ובסוף הדברים העתיק את דברי הגמ' בנדה שהלכה כמר זוטרא עי"ש. וכן כתב הרמב"ם בפה"מ כלאים פ"ט מ"ח במהדורא קמא בסתמא שאם עירב צמר ופשתים וטוה מהן יחד חוטים וארגו בגד ולבדו אח"כ והחליק את פניו וכו' הרי אז יהיה אותו הבגד כלאים מדאוריתא, אלא שבמהדו"ב כתב שכן דעת 'קצת מהגאונים', והוא ז"ל חלק עליהם דס"ל שגם כל אחד בפני עצמו הוא מהתורה עי"ש. אבל בדעת הגאונים ומה שקיבל הוא בצעירותו זה שצריך שוע וטווי יחד ורק לאחר מכן לארוג כדי לחייב מהתורה.
וכ"ד הרי"ף, שבביצה דף ז' ע"ב פסק כמר זוטרא שצריך שוע טווי ונוז, ובתשובה שהובאה בספר האשכול שם עמ' 41 כתב כדעת רה"ג הנ"ל, וז"ל וזה השוע שהוא אסור הוא 'שמנפצין הצמר והפשתן ביחד' וילבד אותן כעין הלבדין ויעשה מהן בגד אחד כמו שאמרו במשנתינו הלבדין אסורין מפני שהן שועין וכו'. וטווי הוא המטוה, והאיסור הוא שמנפצין הצמר והפשתן יחד 'וטווין אותו מעורב'. ופי' נוז הוא דבר מחובר ותלוי בדבר אחר כמו התפירה והאריגה ועשיית הגדילים והעבותות ע"כ. הרי להדיא דס"ל שצריך שיהיה שוע וטווי צמר ופשתים יחד ורק אז נאסר באריגה מהתורה. וכ"ד האשכול שם ובתשובה סי' ק"ט עי"ש. וכ"ד הראב"ד בפירושו לתו"כ פרשת קדושים שנביא לקמן.
וכ"ד הר"ש פרחון במחברת הערוך ערך שעטנז וז"ל פי' דבר מעורב מג' ענינין כדתנן שוע וטוי ונוז, פי' צמר ופשתים מעורבין ואח"כ טוין ואח"כ אורגין אותו, זה של תורה, ורבותינו אסרו לקשור אפילו בגד של צמר עם חתיכה של בגד פשתן, והעושה כן קוראין לו שעטנז דרבנן שהעובר עליו חייב מיתה ע"כ. וכן הרד"ק בספר השרשים ערך שעטנז העתיק בסתמא את קיצור תשובת רה"ג הנ"ל, וסיים ומן התורה אינו אסור אלא עד שיהיו שלשתן כאחד שוע טווי ונוז עי"ש. וכ"ד ר' הלל בפירושו לספרי פרשת כי תצא וז"ל דלהכי כתיב שעטנז משמע דבר ששוע דהיינו שמנפץ צמר בהדי פתשן ומערבן והדר טוון ואורגן וכו' דנוז היינו ארוג וכו' עי"ש.
וכתב ראב"י בתשובה שם: ומשכחת לה שוע לחודיה שאסור מדרבנן כגון הלבדים וכו'. וטווי משכחת לה בלא נוז כגון שנפץ וערב הפשתן והצמר וטוה מהם משיחה לקשור בהם מותניו ואין בו נוז שהוא ארוג. ונוז לחודיה משכחת לה שטוה הפשתן בפני עצמו והצמר בפני עצמו ואורגם, וכל אחד מאלו מדרבנן אם לא יזדמנו שלשתן כאחת ע"כ. וכ"כ הראב"ן בסי' של"א עי"ש.
והנה התוס' ביבמות ה' ע"ב ובנדה ס"א ע"ב ושאר הראשונים הקשו על רש"י כמה קושיות. ואחת מהם מהגמ' במנחות ל"ט ע"א שהוכיחה שקשר העליון בציצית דאוריתא מדשרא רחמנא סדין בציצית, והרי חוטי התכלת אינם שועים וטווים יחד עם הפשתן, ואעפ"כ הם אסורים ללא היתר התורה בציצית עי"ש. ומצאנו כמה תירוצים לקושיא זו.
בספר האשכול שם עמ' 46 כתב בזה"ל: ולי אני הכותב משמע דקשירה כשוע טווי ונוז דמיא, ואסור מן התורה, דיחדיו קרינן ביה כמו שוע טווי ונוז ע"כ. וכ"כ עוד ראב"י בתשובה סי' ק"ט, לאחר שהביא את דברי רה"ג שצריך שוע טווי ונוז כתב: והקושר כמו כן הוא כלאים מדאוריתא, שאם קשר חוט של פשתן בשל צמר הוא מדאוריתא, ומוכחא מילתא מהא דאמרינן בפרק התכלת אמר רבא ש"מ קשר העליון דאוריתא וכו' עי"ש. וכ"כ יותר באורך הראב"ד בפירושו לתו"כ פרשת קדושים, וז"ל מיהו היכא דהוי שוע וטווי חד חד לחודיה וקטר ליה בהדי הדדי – ההוא קוטרא עביד להו כאילו הוי שוע טווי ונוז בהדי הדדי מעיקרא, והא מילתא גמרינן לה מדאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית, משום דהתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטוויתם אלא בנוזם בלבד והוא הקשר, וטעמא דציצית הוא דשרי אבל בעלמא הוה אסור מן התורה, ש"מ שהקשר חמור יותר מן האורג עי"ש. וכיון לתירוץ זה בספר צמח צדק על המשניות כלאים פ"ט מ"ח סוף אות ב' עי"ש. אולם תירוץ זה צ"ע, דהא אריג הוא חיבור מושלם, ואעפ"כ הוא לבד לא מהני לדאוריתא עד שיהא שוע וטווי יחד, א"כ גם הקשירה יכולה להיות רק תחליף לאריגה אבל לא לשוע וטווי. וכבר כתב כעי"ז הצמח צדק שם שהפוסקים לא נראה להם כן, דהא אריג הוי חיבור יותר מחיבור דקשר, וא"כ כיון דגבי קשר ה"ל כלאים דאוריתא אף שאינן שוע וטווי ביחד ה"ה גבי אריג ע"כ. ועוד שלא נראה כן מסתימת דברי הגאונים והרי"ף שטרחו לבאר מהו שטענז דאוריתא, ואם קשירה לבד הוי דאוריתא הו"ל לפרושי כן להדיא. ובפרט לפי מה שצידד בתשובת ראב"י שם שגם תפירה אסורה מהתורה כמו קשירה, שבזה מפורש להדיא בתשובת רב צמח גאון שהבאנו לעיל שתפירה היא מדבריהם עי"ש. וכפי שכתבנו, נראה שגם קשירה אינה יכולה לבטל את הצורך של שוע וטווי.
והר"י קורקוס בהלכות כלאים פ"י ה"ב כתב שרש"י במהדו"ק ביבמות תירץ קושיא זו דאצטריך להיכא שהחוטין בעצמן הם שועים וטוויים צמר ופשתים יחד ומחבר אותם ע"י שתי תכיפות, הטלתן בטלית תכיפה אחת וקשירתן תכיפה שנית ע"כ. וכ"כ הראב"ן בסוסי' של"ז דאתי עשה דגדילים תעשה לך ודחי ל"ת דלא תלבש שעטנז, שאם עשה הציצית מצמר ופשתים שוע טווי יחד ונוז שכרכו בין דצמר בין דפשתים שרי ע"כ. ולא כתבו אם מיירי בתכלת או בלבן. ובאמת שגם בזה עמד הצ"צ שם מדנפשיה וכתב שאפשר ליישב ולומר דנהי דחוטין של תכלת צריך שיהיו צמר לבדו בלא פשתן כמ"ש התוספות, מ"מ שני חוטין של לבן, אף שהם מצמר ופשתים יחד, כשרים לענין ציצית וע"ז התירה התורה [וצ"ל דמיירי באין לו אחר, דאם יש לו – אפשר לקיים שניהם, וכפי שכתב בציון ההלכה פ"י מכלאים אות ל"ה עי"ש], ומיירי שהחוטין שועין וטוויין יחד עי"ש.
אמנם דעת רוב הראשונים מזמנו של ר"ת והלאה דלא כרש"י אלא שוע לבד וטווי לבד ונוז [דהיינו שזור] לבד שחיברם יחד אסורים מהתורה. ר"ת בספר הישר בסי' תש"נ הקשה על רש"י ופירש כנ"ל, וכ"כ בעקבותיו התוס' ביבמות ובנדה, הר"ש בפירושו לכלאים, היראים סי' של"ג, העיטור בהלכות ציצית דף ס"ח ע"ג עי"ש, האו"ז בסי' ש"ז, הסמ"ג לאוין רפ"ג, הסמ"ק מצוה ל"ב, הרמב"ן בנדה ובפירושו לתורה פרשת ויקרא, הרשב"א בנדה, הריטב"א ביבמות, בנדה ובביצה ט"ו ע"א, הרא"ש בפירושו לכלאים פ"ט מ"ח ובפסקיו, המאירי ביבמות ובביצה ובנדה, הר"ן בביצה ז' ע"ב מדפי הרי"ף, הרי"ד והריא"ז בנדה, הכפתור ופרח פנ"ט, החינוך מצוה תקנ"א, ועוד.
ולכשתמצי לומר, הפירוש הרווח בעם ישראל לסוגיא זו כפי שקיבלו הגאונים היה כפירוש רש"י, אלא שר"ת וסיעתו התקשו בעיקר מכלאים בציצית, ולכן פירשו אחרת. אולם להאמור מצאנו תשובות לקושיא זו. וביותר יש להתבונן, שמדברי ר"ת וסיעתו נראה שלא ידעו שכדברי רש"י פירשו הגאונים, וחשבו שרש"י הוא דעת יחיד ולכן דחאוהו. ויתכן מאוד שאילו היו יודעים שכך דעת הגאונים – היו ממשכנים נפשם ליישב דעתם, ובפרט הרמב"ן ובית מדרשו שהולכים בד"כ בדרך הגאונים וסיעתם. וע"ע לקמן הנראה לדינא בזה.
♦
האם שוע או טווי או נוז אסורים מהתורה או מדרבנן
כתב הרמב"ם בפה"מ הנדפס בכלאים פ"ט מ"ח: שלא יהיו כלאים עד יהיו נחברים אלו שלשה הענינים כולם [שוע טווי ונוז], וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד"ס. וזו הלכה פסוקה באמת ואין בו ספק, וכן אמרו בגמרא. ואם מצאת לאחד דבר חולק על מה שאמרתי אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה בגמ' נדה ע"כ. אולם במהדורה בתרא [מהדורת קאפח ועוד] כתב הרמב"ם [במקום המילים המודגשות הנ"ל] כך: כן כתבו קצת מן הגאונים. וזה אצלי בלתי נכון, אלא כל אחד מהם כלאים של תורה, ואותו הלשון הכתוב בגמר נדה אינו לשון התלמוד אלא פירוש ע"כ. וכ"כ בחיבורו בפ"י מהלכות כלאים ה"ב: כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה. כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים ע"כ. וכ"כ עוד בהלכות עדות ה"ג שמי שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה עי"ש.וכדעת הרמב"ם כ"ד ספר המדריך המספיק ערך שעטנז [כדרכו] דשוע או טווי או נוז הוי דאוריתא עי"ש. וכן הסכים ספר המנהיג בהלכות ציצית [עמ' תר"נ במהדורת מוה"ק עי"ש]. והרלב"ג בפירושו לתורה פרשת קדושים החזיק בעוז בדעת הרמב"ם והוסיף שהמשניות בכלאים מורות שלא כדעת מר זוטרא, וכתב ליישב בעוד דרך את פסק ההלכה הנ"ל אף לגירסתנו בגמ' והלכתא כמר זוטרא עיש"ב. וכ"ד הפירוש המיוחס לראב"ד על הספרי בפרשת כי תצא שכתב מיהו לי נראה מדאצטריך קרא למשרי כלאים בציצית והתם ליכא אלא חדא ע"כ שר"ל או שוע או טווי או נוז עי"ש. וכ"ד ר' אברהם מן ההר ביבמות ה' ע"ב ע"פ הראיה הנ"ל מציצית שהוא רק 'נוז' דהיינו שזור שמסובך יחד, שזהו הקשר העליון, וכתב: וכבר ברירנא להאי פירושא בנדה פרק האשה. וההיא מסקנא דהתם ליתא, כדברירנא התם עי"ש. וכן הסכים המכתם בביצה ט"ו ע"א, שהביא את הרמב"ם בהלכותיו הנ"ל וכתב: ואע"ג 'דאיכא דגרסי' התם והילכתא כמר זוטרא דאמר כולהו בעינן מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דשעטנז – (מכלל) דלא מעיקרא גמר הוא ע"כ. וכ"נ דעת ר' נתן אב הישיבה שכתב: ומלת שעטנז היא סימן לאיסור הכלאים שווע טווי ונוז, פירוש מנופץ ושזור וארוג, ואין צריך עד שיהו כל שלשה דברים אלו אלא כל אחד לבדו אסור וכו' עי"ש, ונראה מפשט דבריו דמדאוריתא קאמר [אע"פ שאפשר לדחות, דנקט האמת לדינא שאסור מדרבנן, ודוק].
והרמב"ם שם כתב לשיטתו הנ"ל שצמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. והראב"ד השיג עליו שלבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד ע"כ. וההשלמה, המאורות והמאירי בסוף פ"ק דביצה כתבו ליישב את דעת הרמב"ם שכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועין חשוב כבגד ואסור מן התורה עי"ש. אולם המכתם שם הביא את דבריהם בשם אית דאמרי וכתב מיהו לדעת הר"מ ז"ל הלבדין אסורין מן התורה, דקא סבר דלא בעינן שוע וטווי אלא שוע או טווי או נוז, וגמר לה מדאמרינן דשרא רחמנא כלאים בציצית וכו' עי"ש. ובודאי שכן עיקר בדעת הרמב"ם.
עוד כתב הרמב"ם שם: טרפן וטוה אותן כאחד 'וארג בגד' מטווי זה הרי זה כלאים ע"כ. והתקשו המפרשים הרי לשיטתו טווי לבד הוי כלאים דאוריתא, ולמה צריך שגם יארוג. והכס"מ שם בדעתו דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים - בטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג, והאריך בזה עי"ש. אולם בהלכות עדות שהזכרנו לעיל מפורש שגם טווי לבד הוי דאוריתא עי"ש. והרדב"ז כתב שארג היינו שארג 'ולבש', לאפוקי אם לא לבש עי"ש. ומהר"ש אבוהב בספר הזכרונות דף י' [הובא בשכנה"ג סי' ש' הגב"י אות ו] כתב דהרמב"ם או או קתני ['או' טוה 'או' ארג] עי"ש. והגר"א ביו"ד סי' ש' כתב שאם לא ארג אין דרך לבישה בכך ולכן פטור אבל אם יהיה דרך לבישה בחוטין חייב עי"ש. ולתירוצים אלו גם בטווי ס"ל לרמב"ם שהוא איסור תורה, וכן נראה עיקר בדעתו.
והנה בפירוש המשנה לא כתב הרמב"ם מה הכריח אותו לחזור בו ממה שקיבל בתחלה, אולם בחיבור בפ"י ה"ד כתב כך: ומנין שכל איסורין אלו [של קשירת צמר בפשתן האמורים בה"ג] של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים ע"כ. ואם קשירה לבד אסורה מן התורה, ע"כ שלא צריך שוע טווי ונוז יחד אלא באחד מהם בלבד סגי.
ונראה שמה שהוצרך הרמב"ם לחזור בו מקבלתו, ולומר שאין הלכה כמר זוטרא מכח הקושיא הנ"ל, זה משום שקיבל שהפירוש של 'נוז' היינו 'חיבור', וכפי שכתב בפה"מ. וא"כ, אם נאמר שצריך שוע טווי ונוז יחד – א"כ לא משכחת כלאים בציצית, ולכן הסיק דסגי בשוע 'או' טווי 'או' נוז. אולם תוס' שפירשו שנוז היינו 'שזור', וכונת מר זוטרא היא שוע טווי ונוז 'כל אחד לבד' שמחברם 'יחדיו' – פירשו כן את הכלאים בציצית, ולא הוצרכו לשנות מפסק ההלכה המוזכר בגמ'. אולם לדעת הגאונים ורש"י ש'נוז' היינו 'חיבור' – צ"ל כתירוץ וביאור רש"י במהדו"ק והצמח צדק הנ"ל.
נמצא שקושיית והכרח הרמב"ם שלא לפסוק כמר זוטרא יש לה ב' דחיות ויישובים לקיים את הפסק של רבנן קמאי שפסקו כמר זוטרא וכנ"ל.
והמפרשים כתבו כמה ראיות אחרות לפסק הרמב"ם הנ"ל.
בתו"כ פרשת קדושים איתא: אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים ת"ל שעטנז שוע טווי ונוז ע"כ. וכתבו בספר הון עשיר על משניות כלאים פ"ט מ"ח והמלבי"ם בספרו ארצה"ח סי' י"א [ארץ יהודה אות ו'] ועוד אחרונים, שמכאן ראיה שלֶבֶד אסור מהתורה. אולם כבר כתב הראב"ד בפירושו לתו"כ וכן הרמב"ן בביאורו לתורה וכן המאירי ביבמות ה' ע"ב שהתו"כ אסמכתא בעלמא קאמר עי"ש. ומצוי הרבה בתו"כ ובספרי אסמכתות כעין אלו לדברים דרבנן.
ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ה איתא: אילו תנינן שעז ולא תנינן טני הוינן אמרין הא טווי מותר. מתניתא לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג. ניתני שעט ולא ניתני נוז. אילו תנינן שעט ולא תנינן נוז הוינן אמרין הא לנוז מותר. מתניתא לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין לאריג. ניתני טנז ולא ניתני שע אילו תנינן טנז ולא תנינן שע הוינן אמרין הא שע מותר. מתניתא לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין ע"כ. וכתבו הר"י קורקוס בפ"י ה"ב והגר"א בשנות אליהו פ"ט מ"ח ועוד, שמכאן ראיה שכל אחד בנפרד אסור מהתורה עי"ש. אולם כבר עמד בזה בפירוש המיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ בפרשת קדושים וכתב שהירושלמי אכן סובר כדעת רב אשי, אולם מר זוטרא חולק עי"ש. וכ"כ מדנפשיה הצמח צדק על המשניות שם [ועי"ש עוד שכתב שאולי הירושלמי מיירי מדרבנן עי"ש. וכ"כ הרש"ס בביאורו לירושלמי עי"ש], ואין שום הכרח לפסוק מירושלמי זה כדעת רב אשי ולא כדעת מר זוטרא.
והגר"א בשנות אליהו כתב שפשט המשניות שם הם כרב אשי ולא כמר זוטרא, וכתב שמר זוטרא סובר כדעת רשב"א במשנה שם, אולם רב אשי סובר כסתם המשניות, והלכה כמותו עיש"ב. אולם דבריו צע"ג לומר כן במחלוקת אמוראים שמר זוטרא יסבור כיחידאה והגמ' לא תאמר כן. ועוד, וכי הגאונים וכל הראשונים שפסקו הלכה כמר זוטרא לא ידעו מכל הנ"ל? ובאמת שאין הכרח שהמשניות שם דלא כמר זוטרא, ואפשר ליישבן גם אליביה, וכפי שיראה המעיין.
♦
הכרעת ההלכה במחלוקות הנ"ל
במחלוקת הרמב"ם ומעט ראשונים שעמו עם הגאונים ורוב חכמי ישראל האם ההלכה כמר זוטרא או כרב אשי. השו"ע בסי' ש' ס"א כתב: כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם, אסור משום כלאים וכו' עי"ש, וזה כלשון הרמב"ם. ונקטו הש"ך והגר"א ועוד, שדעתו כדעת הרמב"ם ששוע לבד שזה הלבדים אסורים 'מהתורה', וכך נקט הגר"א שם ובשנות אליהו. ומאידך, השו"ג דייק את לשון השו"ע שהשמיט את המילים 'מן התורה' הכתובות ברמב"ם, שדעתו שאין זה אסור מן התורה עי"ש. אולם מדברי השו"ע בסי' ש"ב נראה דס"ל כרמב"ם, דהטור שם הביא את הגמ' בנדה ס"א ע"ב הנ"ל שבגד צמר שארג בו חוט של פשתן ואינו ניכר וכו' ינתק חוט אחד ממנו והוא מותר שאנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים, והנ"מ בכלאים דרבנן עי"ש. והב"י שם כתב שהרמב"ם השמיט דין זה ולטעמיה אזיל שסובר דאף מדאורייתא לא בעי שוע טווי ונוז עי"ש. והשו"ע שם גם השמיט דין זה, הרי שגם הוא סובר כרמב"ם שמהתורה סגי באחד מהם. אך יתכן שהשו"ע לא ברירא ליה הפסק בזה, ולכן השמיט את המילים 'מן התורה' בסי' ש', ומאידך בסי' ש"ב השמיט את הדין של ספק בכלאים.אולם לפי מה שהבאנו לעיל, נראה שהעיקר הוא כהגאונים ורוב חכמי ישראל. חדא שהם רובא דרובא כלפי הרמב"ם וסיעתו. ואידך, שכך קיבלו גאוני קמאי [או רבנן סבוראי] שכך ההלכה [ויש להוסיף שגם בה"ג איתא והלכתא כמר זוטרא], וכך היה פשוט בעם ישראל, וכפי שכתבנו לעיל. ועוד שהרמב"ם כתב כן מכח קושיא שהיתה לו על הגאונים מכלאים בציצית, אולם כבר יישבו קושיא זו בכמה אופנים, וא"כ אין צורך לדחות את פסק גאוני קמאי הנ"ל.
נמצא ששוע [לֶבֶד] או טווי [חגורה] או נוז ['פיף', דהיינו פתיל עב של צמר ופשתן שאינם טוויים אלא מחוברים זה לזה] אינם אסורים מהתורה אלא מדרבנן.
ובמחלוקת הגאונים ורש"י וסיעתם עם ר"ת וסיעתו האם שוע לבד וטווי לבד ונוז לבד שחיברם יחד אסורים מהתורה או לא. השו"ע ושאר האחרונים לא התחשבו כלל בדעת רש"י להקל שלא יחשב דאוריתא עד שיהא שוע טווי ונוז יחד, מחמת שכל הראשונים הקשו עליו ודחו דבריו. אולם לפי מה שכתבנו לעיל יש לצדד דאדרבה העיקר הוא כדעת רש"י, משום שכך פירוש כל המפרשים עד זמנו של ר"ת, כולל הגאונים והרי"ף, ונראה שזה היה הפירוש המקובל בעם ישראל, ויש לזה תוקף חזק. ועוד שהראשונים שחלקו על רש"י לא ראו שכמותו סוברים הגאונים והרי"ף, ומקום גדול יש לומר שהיו ממשכנים נפשם ליישב את דעת רש"י והגאונים. ובפרט הרמב"ן ובית מדרשו שבד"כ הולכים בדרך הגאונים והרי"ף, נראה שכאן לא ראו דבריהם שהיו בתשובות שלא ידעום. ולא היו דוחים את דברי רש"י משום הקושיות הנ"ל, ובפרט שכבר מצאנו תירוצים לקושיות.
ונראה עוד שהעיקר הוא בדעת הגאונים וסיעתם שגם קשירה לחוד וכ"ש תפירה לחוד לא הוי דאוריתא, משום שאינו שוע וטווי יחד, וכמו שנקטו רש"י במהדו"ק והראב"ן, ודלא כחידושם של ראב"י והראב"ד, וכמו שכתבנו לעיל. ולפ"ז אין לנו כמעט כלאים דאוריתא, דהא בזמננו הכלאים זה תפירה של חוט פשתן בבגד צמר וכדומה, ולא שועים וטווים ואורגים יחד את הפשתן והצמר.
♦
חיוב בדיקת בגדים משעטנז
נ"מ מצויה מאד במחלוקת זו, לפי המציאות בימינו, היא בענין חיוב בדיקת חליפות, מעילים וכדומה משעטנז, דחיוב הבדיקה הוא לפי כללי ההלכה, ומעבדות השעטנז וכן הרבנים העוסקים בענין שמפרסמים שבגד מסוג מסויים 'חייב' בבדיקה – אין חיוב זה 'מוחלט' אלא הוא לפי מה 'שהם' נוקטים בגדר חיוב הבדיקה. והרוצה לידע בצורה יותר יסודית צריך לברר את 'אחוזי השכיחות' בבגד המסויים שיש לו ולפי זה יחליט האם 'חייב' בבדיקה או 'פטור' או 'יש להחמיר' וכדומה, וכפי שנבאר בס"ד.אם בסוג בגד זה, מארץ ייצור זה, יש 'רוב' אחוזי שעטנז. ודאי שיש 'חיוב' בדיקה לכל הדעות, ואף בשעטנז דרבנן.
אם בסוג בגד זה, יש 'מיעוט המצוי' של אחוזי שעטנז. אם זהו שעטנז 'דאוריתא' – יש חיוב בדיקה 'מדרבנן' כמו בבדיקת הריאה. אולם אם זהו שעטנז דרבנן – אין חיוב בדיקה, וכפי שכתב המ"ב בסי' נ"ה ס"ק ל"א וז"ל: ועיין בפמ"ג [א"א סוף סק"ז] שמאריך בזה [בענין בדיקת ב' שערות לנער בר מצוה] ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה] ע"כ. כלומר, שלענין צירוף למנין שהוא מדרבנן לא החמירו אף שהוא מיעוט המצוי, כיון שלא קל לבדוק ב' שערות – עי"ש בפמ"ג.
ולפי מה שהעלנו. בבגדים שלנו שגם אם יש שעטנז – זהו רק חוט פשתן בבגד צמר, ואין חוט שהוא שוע טווי ונוז, ולדעת הגאונים ורש"י ועוד ראשונים אין בו איסור דאוריתא. וא"כ במיעוט המצוי אין חובת בדיקה. אולם לדעת ר"ת וסיעתו והרמב"ם וסיעתו זהו שעטנז דאוריתא ויש חובת בדיקה 'מדרבנן'. ונראה שלענין זה ודאי שאפשר להקל כדעת הגאונים ורש"י וסיעתם שלא להצריך בדיקה, כיון שכל החובה בכה"ג היא רק מדרבנן, דהא אינו 'רוב', ובדרבנן שפיר דמי להקל בזה כדין ספיקא דרבנן לקולא.
ולכן כל עוד אין מעל 50 אחוז שכיחות שעטנז בבגד – אין חיוב לבודקו. ובפרט אם אחוז השכיחות הוא פחות מ40 אחוז, שלדעת הריב"ש בסי' קצ"א מיעוט המצוי הוא 'קרוב למחצה ורגיל להיות' עי"ש, ששיעור זה הוא בסביבות ה40 אחוז שהוא מתקרב למחצה, אבל בפחות מזה לא חשיב קרוב למחצה, וגם בדאוריתא אין חיוב בדיקה. והגם שהמשכנות יעקב בסי' ט"ו [הובא בדרכ"ת סי' ל"ט אות ג'] כתב דאם נמצא במקום ההוא שנטרף 'חלק אחד מעשרה' הנשחטים נקרא מיעוט המצוי וצריך לבדוק הכל עי"ש – מ"מ כאן שזהו ספק האם האיסור הוא דאוריתא או לא – בודאי שאפשר לסמוך לכתחלה על הריב"ש ולא להצריך בדיקה עד כ40 אחוז. ומעיקר הדין עד 50 אחוז א"צ בדיקה וכנ"ל.
♦
ישיבה או שכיבה על כלאים
במשנה בכלאים פ"ט מ"ב איתא: הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן ע"כ. ובמ"ד איתא מרדעת של חמור אין בה משום כלאים עי"ש. ושורש הדבר הוא בדרשת חז"ל המובאת ביומא ס"ט ע"א וביצה י"ד ע"ב לא יעלה עליך אבל אתה יכול להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו ע"כ. ומבואר שמהתורה אין איסור 'לשכב או לשבת' על כלאים אלא 'להעלותם עליו', וכל איסור השכיבה או הישיבה על כלאים הוא מדרבנן. עוד איתא שם שאפילו מפסיק מידי ביני ביני אסור, דאמר רבי שמעון בן פזי אמר ריב"ל אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם (משום שנאמר לא יעלה עליך[5]) ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור הדברים.הרמב"ם בהלכות כלאים פ"י הי"ב-י"ג כתב: ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו 'והתחתון שבהן' כלאים אסור לישב על העליון 'שמא תכרך נימא על בשרו'. בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות, אבל בקשין (ש)[ו]אינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם ע"כ [והעתיקוהו כדרכם בספר עץ חיים [מלונדריש] והכפו"פ בפנ"ט]. חזינן מיניה דמה שאמרו 'וכלאים תחתיהן' הכונה ש'המצע' האחרון הוא כלאים. והיינו אע"פ שמצע אין דרכו בהעלאה ולא חוששים שמא יעלה אותו עליו – מ"מ חוששים שמא תכרך לו נימא על בשרו, ואע"פ שאין המצע נוגע בגופו אלא תחת עשר מצעות, חיישינן. והטעם שמותר בכרים וכסתות שאינו נוגע בהן ולא אסור מחמת הגזירה הנ"ל, זה משום שהם 'קשים ואינן נכרכין', ואין שם חשש 'שמא תכרך נימא'.
וכדעת הרמב"ם כ"ד הרא"ש בפירושו לכלאים שם שהטעם שכרים וכסתות ומרדעת מותרים כשאין בשרו נוגע בהם זה משום שהם קשים ואין דרכן ליכרך על בשרו עי"ש. וכ"ד ראב"י אב"ד בשו"ת סי' ק"ט עמ' פ"ב [והובא גם בשה"ל ח"ב סי' מ"ד] שהמשנה בכלאים שהכרים והכסתות אין בהם כלאים היא מהתורה, אבל מדרבנן יש בזה איסור מדין עשר מצעות וכו' עי"ש, ומבואר שאפילו כרים וכסתות שאין דרך להעלותם אסורים מדרבנן.
אולם רוב הראשונים מפרשים שעשר מצעות וכלאים תחתיהן היינו 'כלאים של בגד', שיש דרך להעלותו עליו, ולא שהמצע עצמו הוא כלאים. ורק בזה הוא דאסור, דאע"פ דלא חיישינן שמא תכרך נימא שהרי יש מצעות שמפסיקות – חיישינן 'שמא יעלה עליו'. אולם אם 'המצע' הוא כלאים, והוא אין דרכו בהעלאה אלא 'בשכיבה', וגם אינו שוכב עליו ממש אלא יש מפסיק בינו לבינו – מותר לשכב עליו, דאין את ב' החששות הנ"ל. וזהו היתרא דכרים כשאין בשרו נוגע בהם, ומיירי אף 'ברכים'. כ"פ הר"ש בכלאים [וכן התוס' בנדה ס"א ע"ב], האו"ז בח"א סי' רצ"ה, הסמ"ג [לאוין רפ"ג], הרשב"א בתשובה ח"א סי' תשס"ב, הר"ן בסופ"ק דביצה, הרי"ד בפסקיו לביצה ט"ו ע"א [בקצרה, ובתשובותיו סי' מ"ג באורך [וגם דעת השואל שם כן היא] עי"ש] והריא"ז בביצה פ"א ה"ו. וכ"ד הריטב"א בביצה שם שכ"כ רבו [הרא"ה, וכ"ה בחידושי הרא"ה שם] בשם רבותיו [הרמב"ן, ולפנינו ברא"ה לא כתוב כן בשם רבותיו אלא בשם עצמו] עי"ש. אלא שהם פירשו שהכלאים נמצאים ב'מצע' האחרון ולא 'בבגד שתחת המצע', אולם לדעתם המצעות הם דברים שדרכם להתכסות בהם, שזה 'השמיכה' שלנו, שדינה כדין 'בגד' שתחת המצע לשאר הראשונים עי"ש. וכן נקט הגר"א בביאורו לשו"ע [סי' ש"א אות ד'] בקצרה ובשנות אליהו בארוכה כדעת הר"ש וסיעתו עי"ש.
והשו"ע בסי' ש"א ס"א העתיק את לשון הרמב"ם שכרים מותרים כיון שהם קשים. ולהאמור שדעת רוב הראשונים שמותרים גם אם הם רכים כיון שאין דרכם בהעלאה וגם אינו נוגע בהם – הסומך על דבריהם שפיר עבד, וכפי שנקט הגר"א, דספיקא דרבנן הוא ורובא דרבוותא מתירים.
ויש להוסיף עוד את היתרו של רב צמח גאון בתשובה שהבאנו בראש המאמר. דהנה הראשונים דנו על הכרים וכסתות בספרד שהיו ממלאים אותם בצמר ותופרים אותם בפשתן, ובמשנה בסוף כלאים איתא השק והקופה מצרפין את הכלאים. וכתב בספר המנהיג בהלכות ציצית עמ' תרמ"ט: פי' אם הן תפורין בתוכן. ומכאן יש לי ראיה לאסור הכרים והכסתות של טליטלה ושאר ספרד שהשקין של פשתן וצמר מנופץ בתוכן והם תפורין שהם כלאים בודאי בלי ספק ע"כ. וגם הרשב"א בתשובה סי' תשס"ב נשאל בזה והאריך ליישב שהכרים הם קשים עי"ש. אולם רב צמח גאון בתשובתו הנ"ל [ובספר האשכול עמ' 44 בקצרה] ביאר הדבר בפשיטות לשיטתו, שלאחר שהביא את סוגיית הגמ' שכל שהוא לא שוע טווי ונוז יחד אינו מהתורה, ולאחר שהביא את סוגיית הגמ' ששכיבה על שעטנז אינה מהתורה, כתב וז"ל והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות כיון שאיסורן מן התורה [שהם דרך העלאה] אפילו לתופרן בחוטי פשתן אסור [מדרבנן כיון שאינו שוע טווי ונוז], אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן [כיון שאינם בהעלאה אלא בשכיבה] אם תפרן בחוטי פשתן [שאין החיבור ביניהם שוע טווי ונוז] אין בכך כלום [כיון שלא גזרו בהצעה אלא בכלאים דאוריתא] ע"כ. ולא הזכיר את הטעם שהם 'קשים', אלא אף ברכים דעתו כן לפי הטעם הנ"ל. ולדעתו נראה שאף אם 'נוגע' בהם בשכיבתו או בישיבתו שרי, דהא לא גזרו כלל בזה.
לפ"ז, כיון שבזמננו כל השעטנז הוא לא שוע טווי ונוז לדעת הגאונים ורש"י וסיעתם וכפי שהארכנו לעיל – יש לנו עוד טעם להקל בשכיבה עליהם, ובפרט כשאינו נוגע בהם אלא יש הפסק, שבזה ודאי שאפשר להקל.
כרים וכסתות ממולאים שנכפפים האם דינם כלבישה או כשכיבה
אלא שעומדים לנגד עינינו דברי הירושלמי בפ"ט ה"א שהביאו הראשונים לגבי היתר כרים וכסתות, וז"ל הדא דתימר בריקן אבל במלא אסור. בנתון על גבי מסטווה אבל בנתון על גבי המיטה אפילו ריקן אסור ע"כ. וביארו הראשונים שבמלא או בנתון ע"ג המטה הוא נכפף תחתיו ונכרך על בשרו והוי כלבישה ואסור. וירושלמי זה הביאוהו להלכה רבים מהראשונים, ומהם הראב"ד בהשגות פ"י הי"ב, הר"ש, הרא"ש, הסמ"ג, האו"ז, הרשב"א בתשובה הנ"ל, ועוד. והרמב"ם השמיט ירושלמי זה, ודנו האחרונים בדעתו – עי' במפרשיו. והשו"ע בסי' ש"א ס"א העתיק את דברי הירושלמי הנ"ל.אולם הרא"ה בחידושיו לביצה ט"ו ע"א כתב: והא דאמרי' בירושלמי הדא דתימא בריקים אבל במלאים אסור לאו אהא דאיתמר אלא אההיא דתנן התם פשתן שצבעו בחרת לא יעשה ממנה אמרא מפורסמת ובכרים וכסתות מותר לפי שאין נראין, וההיא משום מראית העין אסרו ואפי' בבגדים שאין בהם כלאים מפני שהפשתן צבוע ניכר לכל ע"י הצבע, וכדקתני בהדיא אמרא מפורסמת ובכרים וכסתות מותר לפי שאינן נראין, והיינו דאמרינן הדא דתימא בריקים שהריקים אינם נראין לפי שאין משתמשין בפרסום בהם, או איפשר שאימרא שלהן נכסית בתשמישן, אבל במלאים אסור מפני מראית העין, והתם נמי אמרינן דבמטה אלו ואלו אסורין מפני שבמטה תשמיש שלהם מפורסם ואימרא שלהן נראית מבחוץ וכן דרך כר וכסת שבמטה שאימרא שלהן כלפי חוץ ע"כ. והריטב"א שם הביא שכן היה אומר מורו [הרא"ה, ואולי אמרה בעל פה] בשם רבותיו [הרמב"ן], וסיים הריטב"א: ואחרי כן בדקנו בירושלמי ומצאנו כן ע"כ. ובאמת שהמעיין בירושלמי יראה להדיא כדברי הראשונים הנ"ל, דקאי על הא דבכרים וכסתות מותר לעשות אימרא עי"ש, ולא מיירי כלל על המשנה של ישיבה על כרים וכסתות. ויש להוסיף שכ"נ גם מדברי רב צמח גאון הנ"ל, שדיבר על הכרים שהיו 'ממולאים' בצמר [ואינם ריקים] ואעפ"כ התירם. ואם היה פוסק כהירושלמי לא היה מתיר, דהא במלאים דינו כדין 'העלאה' להירושלמי, והעלאה אסור מדרבנן. וע"כ דלא ס"ל כן, ואף אם הם נכפפים מעט אין זו 'העלאה' אלא 'ישיבה' ושרי.
ומכיון שפשטות הירושלמי מורה כדברי הרא"ה וסיעתו, וכן מתבאר מדברי רב צמח גאון, וגם הרמב"ם השמיט ירושלמי זה, נראה שהעיקר הוא שאף בכרים 'מלאים' יש את היתר הישיבה או השכיבה כשיש הפסק ביניהם, והכפיפה לא חשיבה 'העלאה'.
וע"כ נראה שהעיקר הוא כפשט המשנה שכרים וכסתות [אף הרכים, כשלנו] שאין בשרו נוגע בהם [כגון שיש 'ציפית'] מותר לשכב עליהם אף שיש בהם כלאים, וכן בספות שיש עליהן 'כיסוי', וכן כל כיו"ב.
♦
בגדים ולבדים 'הקשים' בלבישה והצעה
בגמ' ביומא ס"ט ע"א מבואר שמותר לכהנים להציע את בגדי הכהונה שלהם תחת ראשיהן, אע"פ שיש בהם [באבנט] כלאים והם נהנים מהם שלא בשעת עבודה משום שבגדי כהונה קשין הן כי הא דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע האי נמטא [לֶבֶד] גמדא [קשה וכווץ] דנרש [שם מקום] שריא עי"ש. ובביצה ט"ו ע"א מבואר שמותר לשלוח ביו"ט כלאים לחברו וניתן ליהנות בהם בכלאים 'קשים', כי הא וכו' האי נמטא גמדא וכו' עי"ש. ומאידך בערכין ג' ע"ב מבואר שבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לא אשתרו משום כלאים עי"ש. ודנו הראשונים ליישב את הסתירה הנ"ל.דעת בעה"מ בביצה ז' ע"א מדפי הרי"ף שבגדים קשים מותרים אפילו בלבישה, וזה מה שאמרו ביומא ס"ט לגבי בגדי כהונה שקשין הם ואין בהם כלאים, ומיירי לגבי האבנט. ומה שאמרו בערכין שיש איסור בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה זה בחשן ואפוד שהם היו רכין עי"ש. וכ"נ דעת ר' אליקים ביומא ס"ט ע"א שכתב בביאור דברי הגמ' בגדי כהונה קשין הם: שהרי אין בהן הנאה וכל שאין בו הנאה דומיא דבגד 'אין בו משום כלאים' עי"ש. וכעין לשון זו כתב רש"י שם, ודייקו התוס' וכן הר"ן בביצה מדבריו דס"ל שאף בלבישה אין איסור בקשים. וכתב הר"ן שצ"ל שרש"י סובר כדעת בעה"מ הנ"ל עי"ש. אלא שבדעת רש"י הקשה הב"י ביו"ד סי' ש"א ס"ב סתירה מדבריו בביצה ט"ו א"כ שמותר רק בהעלאה, אולם בדעת ר' אליקים נראה שמותר אף בלבישה וכנ"ל.
דעת הראב"ד [ב'כתוב שם' בביצה] שמהתורה בגדים קשים מותרים אפילו בלבישה כיון שאין בהם הנאה מרובה, אולם מדרבנן אסורים הם בלבישה כיון שיש בהם הנאה מועטת, ולכן אמרו [בערכין] שבגדי כהונה יש בהם איסור לעלמא [והיינו מדרבנן] ורק לכהנים התירו [וזה צ"ע, דבגמ' שם נראה שמהתורה אסור לאחרים ולא מדרבנן], וכשאסרו מדרבנן אסרו לא רק בגד אלא אפילו לבד, ורק בהצעה התירו ואפילו בבגדים קשים עי"ש.
דעת ר"ת [בספר הישר סי' שפ"ב], תוס' [בביצה וביומא], רא"ש [בסוף נדה] ור"ן [בביצה ובשבת] שהובאו בב"י [שם] שבגד קשה אסור בלבישה ובהעלאה מהתורה. וההיתר של 'קשה' זה רק בדבר שאיסורו מדרבנן; או בבגד בהצעה, או בלבד בלבישה, אבל בגד בלבישה אסור מהתורה. וכ"ד הרשב"א והריטב"א בביצה שם [והרשב"א גם בשו"ת ח"א סי' תשס"ב], המיוחס לראב"ד בתמיד כ"ז ע"ב ושכן פירש מורו ר' אפרים עי"ש, וכ"ד הסמ"ג ל"ת רפ"ג. וכ"נ דעת המאירי בביצה ט"ו עי"ש.
בספר האשכול ח"ב עמ' 46 [וכן בספר האורה סי' מ"ט] כתבו שבגד קשה מותר בהצעה ולא בלבישה והעלאה עי"ש, ולא דנו לגבי לבד בלבישה.
ולגבי לבד בלבישה. הראב"ן בחלק השו"ת סי' קט"ז ס"ל לאיסורא [וזה מה שהביא הב"י מהמרדכי בשם 'צפנת פענח', והוא הראב"ן הנ"ל], דרק בהצעה התירו. וכ"ד האו"ז ח"ב סי' שמ"א והרי"ד בתשובה סי' מ"ג, ההשלמה והמאורות בביצה ט"ו ע"א. וראבי"ה בסי' תשמ"ד [שהובא בב"י מהמרדכי] חילק בין כובעים דשרי 'בהעלאה' לבין 'לבישת' קשים דאסירי מדרבנן עי"ש.
ובבגד קשה שמותר להציע תחתיו. דעת התוס' והרא"ש שצריך שלא יגע בבשרו. אולם דעת הרי"ד בתשובה סוסי' מ"ג והריא"ז בסופ"ק דביצה דשרי עי"ש.
ולדעת הרמב"ם שלבד אסור מהתורה כתב הב"י בשם הר"ן שנמטא גמדא דנרש שרי היינו בהצעה. וכ"כ המאירי בביצה בדעתו עי"ש.
ולמעשה. הרמ"א בסי' ש"א ס"ב פסק כדעת התוס' והרא"ש וסיעתם, וכן בדין שכן דעת רוב הראשונים.
אולם לפי מה שהעלנו שכלאים דידן הם דרבנן – יש להקל גם בלבישת בגד קשה כבגדי כהונה.
♦
הרואה את חבירו לבוש כלאים דאוריתא האם פושטו או לא
בגמ' בברכות י"ט ע"ב איתא המוצא כלאים [דאוריתא] בבגדו פושטן אפילו בשוק. מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ע"כ.והנה הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים הכ"ט כתב: הרואה כלאים של תורה 'על חבירו' אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה עי"ש. והעתיקוהו הסמ"ג [לאוין רפ"ג], הסמ"ק [סוף מצוה ל"ב], ר' אליהו מלונדריש בפסקיו [בראש הספר] והכו"פ פנ"ט. וכתב הב"י בסי' ש"ג [וכן הרדב"ז בפירושו לרמב"ם עי"ש, ונראה שהעתיק מדברי הב"י]: נראה שטעמו מפני שהוא ז"ל גורס המוצא כלאים פושטו אפילו בשוק, ואינו גורס בגדו, והמוצא כלאים על חבירו קאמר דמפשיט אותו אפילו בשוק. ומשמע ליה דפושטו על ידי קריעה קאמר מההוא עובדא דאיתא התם (כ.) דרב אדא בר אהבה חזיא לההיא איתתא דהות לבישא כרבלתא בשוקא קם קרעיה מינה ע"כ. אולם לא מצאנו גירסא זו באף אחד מהראשונים ואף לא בכתבי היד. ואי מהא – עדיף טפי לומר שהרמב"ם גרס המוצא כלאים בבגדו 'של חבירו', וכמו דאיתא בכת"י אחד של התלמוד [ביזנטי]. ומה שכתב הרמב"ם 'קורעו' ולא 'פושטו' כמו שכתוב בגמ' הנ"ל – כבר כתב בספר למוד ערוך על מסכת ברכות [להר"ש במברגר, תרל"ב] בהערה י"ט שמקורו הוא מפירוש רב צמח גאון [הובא באוה"ג ברכות עמ' 48 עי"ש] שפירש בעובדא דרב אדא בר אהבה שקרע 'כרבלתא' דההיא איתתא, שהוא משום שעטנז עי"ש [וכן פירש בספר 'הגדות התלמוד' לחכם ספרדי משנת רע"א]. ומפורש שיש 'לקרוע' [ולא רק 'לפשוט'] בגד 'חבירו' [ולא רק בגד עצמו].
ובירושלמי כלאים פ"ט ה"א איתא תני אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. אמר ליה ר' אמי שלח מאנך והב ליה [שלא היה לך להעיר לו על כך, ולכן תן לו את בגדיך] ע"כ. וכתב הר"ש בכלאים פ"ט מ"ד: ובפ' מי שמתו משמע דאסור דאמר רב יהודה אמר שמואל המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק. ושמא התם בכלאים דאורייתא והכא בכלאים דרבנן ע"כ. וכ"כ הסמ"ג שם. ומבואר מדבריו שבכלאים דאוריתא פושט אפילו מחבירו, וכדעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל.
והרא"ש בהלכות כלאי בגדים סי' ו' כתב: וסבר רבי אמי כאמורא דשרי [בבית המדרש]. א"נ בכלאים דרבנן. א"נ בכלאים דאורייתא; ודאי המוצא כלאים 'בבגדו' אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' וצריך לפשטו אפילו בשוק, אבל אם אדם רואה כלאים 'בבגדי חבירו', והלבוש כלאים אינו יודע - אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו ע"כ. ומבואר דס"ל להרא"ש שאין להפריש חבירו שעושה עבירה דאוריתא 'בשוגג' במקום כבוד הבריות[6]. אולם מדברי הר"ש והסמ"ג מבואר דלא ס"ל כהרא"ש, דהא בכלאים דאוריתא ס"ל שצריך לפשוט את בגדי חבירו אף שהיה שם שוגג.
והנה הב"ח בסי' ש"ג פירש גם בדעת הרמב"ם דמיירי שהלובש מזיד ולכן צריך לפשוט את בגדיו ולא פליג על הרא"ש עי"ש. אולם כבר כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם שאין נראה כן מסתימת דברי הרמב"ם אלא מיירי בכל גוני, אף בשוגג עי"ש. וכבר כתבנו שהר"ש והסמ"ג פליגי על הרא"ש, וא"כ לא נפלאת היא לומר שגם הרמב"ם וסיעתו פליגי, וכסתימת דבריהם.
נמצא, שהרא"ש שסובר שבשוגג א"צ להפריש את חבירו מאיסור דאוריתא משום כבוד הבריות – יחיד הוא, ושא"ר חולקים עליו.
והשו"ע בסי' ש"ג ס"א פסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א פסק כדעת הרא"ש. ולהאמור העיקר הוא כדעת הרמב"ם וסיעתו.
אולם, לפי מה שהעלנו לעיל שבזמננו אין כלאים דאוריתא לדעת הגאונים ורש"י וסיעתם – העיקר להקל בזה שהרואה את חבירו לבוש כלאים, אפילו במזיד – לא צריך לפשוט את בגדיו, דבאיסור דרבנן אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע שם.
♦
האם ניתן להקל בכלאים דרבנן מפני ביטול בית המדרש
בירושלמי הנ"ל איתא אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ופירשו הר"ש והרא"ש דמיירי בכלאים דרבנן, ומשום ביטול בית המדרש א"צ ללכת לביתו ולפשוט את הבגד. אולם הרמב"ן בתוה"א ענין ההוצאה פירש את הירושלמי גבי אין מדקדקין 'במת' דהיינו לענין טומאת מת, וס"ל לירושלמי שת"ת דוחה טומאת מת דאוריתא, וכתב שמהגמ' שלנו בברכות י"ט ע"ב לא משמע כן אלא רק בטומאה דרבנן עי"ש. והריטב"א בכתובות י"ז ע"ב הרחיב את דברי הרמב"ן וכתב שגם לגבי כלאים ס"ל לירושלמי דת"ת דוחה לאו דכלאים, והא נמי לאו כגמ' דילן כדאיתא בפרק מי שמת עי"ש. ולדבריהם אין הלכה כירושלמי הנ"ל.אולם עדיין אין ראיה מדבריהם לענין כלאים דרבנן, דלדבריהם הירושלמי מיירי לענין כלאים דאוריתא. ובאמת שמצינו לגבי מת שטומאה דרבנן נדחית מפני ת"ת, וכמבואר ברמב"ן ובריטב"א הנ"ל, וא"כ אפשר שה"ה לגבי כלאים דרבנן. אולם מאידך לא מצאנו להדיא שכלאים דרבנן נדחים מפני ת"ת, ואפשר שיש חילוק ביניהם, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ונראה שזו הסיבה שהרמב"ם והשו"ע השמיטו את הירושלמי הזה, דס"ל שרק מפני כבוד הבריות נדחה כלאים דרבנן ולא מפני ת"ת, אלא יחזור לביתו וילבש בגד אחר וישוב לתלמודו.
והרמ"א בסי' ש"ג ס"א פסק כדעת הר"ש והרא"ש שבבית המדרש א"צ למהר ולצאת כשלבוש בכלאים דרבנן. אולם מסתימת דברי השו"ע לא נראה כן, אלא דין כלאים כדין כל המצוות שצריך למנוע מעצמו העבירה וישוב לתלמודו.
♦
סיכום
דעת הרמב"ם ומעט ראשונים שעמו ששעטנז דאוריתא הוא או שוע [לֶבֶד] או טווי או נוז [ארוג]. אולם דעת הגאונים ורוב המוחלט של הראשונים שצריך שיהיה שוע טווי ונוז כדי שיהיה איסור תורה. ואע"פ שמדברי השו"ע נראה כדעת הרמב"ם – מ"מ למעשה נראה שהעיקר הוא כדעת רובא דרבוותא, שאין הלבדים והחגורות ודומיהם אסורים באיסור תורה.דעת ר"ת ורבים מהראשונים אחריו שמספיק שהצמר 'לבד' יהיה שוע טווי ונוז, וכן הפשתן 'לבד', וכשמחברם יחד עובר על איסור תורה של שעטנז. וכך פשוט לשו"ע ושאר האחרונים. אולם דעת רש"י שצריך שיהיה 'הצמר והפשתן יחד' שוע טווי ונוז, ורק בזה יש איסור תורה. וחשבו הראשונים והאחרונים שהוא דעת יחיד. אולם נמצא שדעת הגאונים ורבים מהראשונים כדעתו, ואדרבה זו היתה הדעת המקובלת בעם ישראל עד זמן ר"ת. ואת הקושיות שהקשו הראשונים על דעה זו – יישבו כמה מהראשונים והאחרונים. ולכן נראה עיקר כדעה זו, ולפ"ז אין לנו כיום איסור שעטנז דאוריתא.
לאור האמור אין חיוב לבדוק בגדים משעטנז אף במיעוט המצוי, כיון שהאיסור הוא דרבנן, ורק ברוב אחוזים שבגד זה הוא שעטנז יש חיוב לבודקו. ועכ"פ עד 40 אחוז אפשר לכתחלה שלא לבדוק.
נחלקו הראשונים האם מותר לשבת או לשכב על כלאים כשאינו נוגע בהם וגם אין דרכם בהעלאה כמו כרים וכסתות 'רכים', והשו"ע החמיר בזה. אולם העיקר להקל בזה, כדעת רוב הראשונים והגר"א, ובפרט בכלאים דידן שהם דרבנן וכנ"ל. ההיתר הנ"ל הוא אף בכרים וכסתות מלאים, כדידן.
נחלקו הראשונים בבגדים ולבדים 'קשים' באיזה אופן הם מותרים. והעיקר הוא כפסק הרמ"א כדעת רוב הראשונים שהם מותרים רק בהצעה ולא בלבישה. ולבדים מותרים אף בהעלאה, כיון שאין איסורם מהתורה. אולם כלאים דידן שלדעת הגאונים ורש"י הנ"ל הם דרבנן - העיקר הוא שמותר ללובשם כשהם קשים.
הרואה את חבירו לבוש כלאים של תורה, אפילו בשוגג – פושטו או קורעו מעליו, וכדעת הרמב"ם ורוב הראשונים והשו"ע. אולם כלאים דידן שהם דרבנן וכנ"ל – א"צ לפושטו ולקורעו כשהוא בשוק, משום כבוד הבריות שדוחה ל"ת של דבריהם.
נחלקו הראשונים האם מותר להשאר עם כלאים 'דרבנן' בבית המדרש משום ביטול תורה, והרמ"א פסק שמותר. אולם מסתימת הרמב"ם והשו"ע לא נראה כן, וכן עיקר לדידן.
♦ ♦ ♦