רב העיר רמת גן
תוצרת נוכרית בשביעית
לקראת שנת השמיטה מגדיל משרד החקלאות את המכסות למגזר הנוכרי (כשלושים אחוז) ומקצה לו תוספת של מים (מעל מיליון קוב). וכמו"כ מאפשר לו לזרוע בקרקעות נוספות, מהן קרקעות של המינהל הישראלי ומהן קרקעות שאינן מעובדות של ישראלים.האם הדבר מותר?
♦
חרוש בה טבאות
שנינו במס' שביעית פ"ד מ"ג, חוכרין נירים מן העכו"ם בשביעית. ודומה לזה במס' גיטין סב א: מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית:ובגמ' שם, מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב אין עודרין עם העכו"ם בשביעית? לא צריכא למימרא להו אחזוקו בעלמא. כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו. רב ששת אמר להו אשרתא:
ובתוד"ה אשרתא שם - בירושלמי איכא למאן דאמר דהיינו חרוש בה טבאות ולבתר שמיטה נסיבא לה מינך (חרוש בה היטב כי במוציא שמיטה אני אחכור אותה ממך) ולישראל אמרינן יישר ואיכא למ"ד דלעכו"ם אמר יישר ולישראל שלום עליכם.
וזו לשון הירושלמי פ"ד ה"ג:
רבי חייא רבי אימי חד אמר חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא וחרנא אמר אישר מאן דאמר חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא.
הרמב"ם בפיה"מ פירש:
ושאמר מחזיקין ידי עכו"ם. בדיבור לא במעשה, כגון שיראה אותם עובדין בשביעית ויאמר להם ה' עמכם או כדומה לזה.
אך לא התיר לומר לגוי לחרוש בה טבאות. למרות שאין איסור לגוי לחרוש את שדהו בשביעית. וכן בהל' שמיטה פ"ח ה"ח הביא הרמב"ם בחדא מחתא גם את המשנה בשביעית וגם את המשנה בגיטין:
מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד.
משמע שרק "תתחזק" או "תצליח" מותר לומר, אך לא "חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא מינך". וצ"ל בדעתו שמה שמותר לחכור מהן נירים הוא רק אם הגוי חרש מעצמו. כגון שלא אמר לגוי דבר לפני כן והוא חרש את הניר על דעת עצמו ולעצמו, ורק אחרי כן בא הישראל וחכר ממנו את הניר. וכ"כ הר"ש שסוגיית הבבלי בגיטין היא שמותר לומר רק איישר. משמע שאסור לומר חרוש בה טבאות.
♦
שיטת הרא"ש
אולם הרא"ש פירש:חוכרין נירים בכך וכך כורים לשנה ומתנה עמו בשביעית שימצאנה חרושה למוצאי שביעית שבשביל עצמו חרשה הגוי שיוסיפו לו בדמי חכירתה.
ופירושו מוקשה לכאורה, מה יעשה מ"ד שאסור לומר לו חרוש בה טבאות עם משנה זו, המתירה במפורש לומר לגוי לחרוש בשביעית?
ודוחק לומר שהירושלמי מיירי במקבל שדה בחינם, שאז הגוי חורש במיוחד עבור ישראל, והמשנה עוסקת בחוכר בתשלום, שאז הגוי עושה למען עצמו. כי בהל' שבת לא מצינו התר לומר לגוי בקבלנות אלא רק כשאין הכרח שיעשה בשבת, אך אם יש הכרח שיעשה בשבת אסור אפילו בקבלנות. ואע"פ שמקבל שכר אין הדבר נחשב כעושה על דעת עצמו, כי אם הוא נדרש לעשות זאת דווקא בשבת אסור כי אדעתא דישראל קעביד (כמבואר באו"ח ר"ס רמז).
והנה המהר"י קורקוס הל' שמיטה פ"א הי"ג-יד מביא נוסחה שונה של הרא"ש שבה הושמטה המילה "בשביעית" וז"ל: ומתנה אתו שימצאנה חרושה למוצאי שביעית. כלומר, מדובר במי שמתנה עם הגוי כמה שנים לפני שביעית שהוא רוצה לקבל ממנו שדה חרושה במוצאי שביעית. הגוי יכול היה לחרוש גם בערב שביעית. ודמי למש"כ המבי"ט והמהרי"ט שמותר להשכיר קרקע לגוי בהבלעה, כי ייתכן שיוביר את השדה בשנת השמיטה.
אם כי דוחק לומר כן. כי מי שמעוניין בשדה חרושה במוצאי שביעית לא יסתפק בשדה שנחרשה בערב שביעית, ובמשך כל שנת השמיטה לא נעבדה. שדה כזו משובשת בעשבים שוטים לרוב וכל תועלת החרישה של ערב השמיטה לא ניכרת בה עוד. אך אפשר להסביר את הרא"ש עפ"י דבריו עצמו שם:
אבל לא מישראל החשוד על השביעית אע"פ שיש שהות במוצאי שביעת לחורשה קודם זמן הזרע כיון דישראל חשוד הוא חיישינן שמא יחרשנה בשביעית
ועפ"י דרכנו למדנו שגם בגוי מדובר בכה"ג שהיה לגוי זמן במוצאי שביעית ולכן הדבר מותר. אך בשביעית עצמה וכן בערב שביעית אסור לומר לגוי שיחרוש ויזרע בשביעית ע"מ שאנו נקנה ממנו את תוצרתו.
♦
סיבת האיסור
וצ"ע מדוע אסור לומר לגוי לחרוש בה טבאות, בפרט למ"ד שאין איסור אמירה לנוכרי באיסורים אחרים מלבד בשבת שבה נאמר "ודבר דבר" (ר' ב"מ צ עמ' א)?ויש לומר עפ"י מש"כ הגרשז"א במעדנ"א פי"ג שבזה נחלקו שתי הדעות בירושלמי, מ"ד שמותר לומר חרוש בה טבאות סובר שיש קניין לגוי להפקיע, ומ"ד איישר, אך חרוש בה טבאות אסור, סובר כמ"ד אין קניין לגוי. ולפי"ז כיון דקיי"ל אין קנין לגוי להפקיע אסור לומר לו חרש בה טבאות.
מיהו למ"ד שבדרבנן יש קנין לגוי, או לשיטת הכס"מ שכל עוד הקרקע בבעלותו של גוי יש קנין, יש מקום להתיר חרוש בה טבאות. ואולי זוהי שיטת המהריט"ץ שהתיר לתת לגויים שוורים וזרעים ע"מ לזורעם בשביעית, יעויין להלן. אלא שדעתו אינה מוסכמת על כל הפוסקים (בפרט הסוברים שאין קניין לגוי, כגון החזו"א וההולכים בדרכו, הם אינם יכולים לסמוך על שיטות אלו).
עוד כתב שם הגרשז"א במעדנ"א סי' יג אות ח לשיטתו שהזורע בשדהו עובר שני איסורים, על לא תעשה המוטל אקרקפתא דגברא "שדך לא תזרע" וגם על איסור עשה המוטל על השדה "ושבתה הארץ". ומכיון שבשביעית מצינו עברה גם בגוף הקרקע לכן מסתבר שהאומר לעכו"ם לעבוד בשדהו בשביעית חמיר טפי משבות דאמירה לגוי בשבת. כי בשבת יש רק איסור גברא בעוד שבשביעית איכא נמי איסור חפצא של עברה בגוף הקרקע. ולכן אסור להשכיר את שדהו לנוכרי, אע"פ שבשבת מותר. אך אם משכיר לו בהבלעה לכמה שנים, הסברות מתהפכות. בשבת אסור ובשביעית מותר. כי בשביעית ייתכן שיוביר את הקרקע לכן מותר לדעת המבי"ט והמהרי"ט ולא דמי למשכיר בהמתו בהבלעה בשבת. כי בשבת יש חשש שיעבדו בה בשבת ואז יעבור על איסור תורה, לכן גם בהבלעה אסור. משא"כ משכיר שדהו לגוי בהבלעה, הכוללת גם שביעית, גם אם הגוי יזרע בשמיטה לא יעברו הבעלים על איסור תורה, אלא על איסור דרבנן, לכן מותר. (ובנ"ד לא מועילה הבלעה כי מצפים מהגוי שיספק ירקות בשביעית עצמה).
עכ"פ לעניין אמירה לגוי שביעית חמורה יותר משבת, משום שיש בה גם איסור חפצא, אע"פ שאיסור החפצא של "ושבתה הארץ" קיים רק בקרקע של ישראל ולא בקרקע של גוי, אך מכיון שיש בה צד של איסור חפצא החמירו באמירה לנכרי גם בשדהו.
♦
שיטת החזו"א
מיהו הסבר זה לא יעלה יפה לדעת החזו"א הסובר שאין כל חיוב חפצא על הקרקע, אפילו לא בשדה של ישראל. עיין סי' יז אות כה שכתב:אין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה אלא כוונת הגמ' שם שהאיסור של שביתה תלוי בקרקע והעבירה נעשית בקרקע אבל אם עובד בה עכו"ם בשכירות אין הישראל עובר משום שביתה ....וע"כ שאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו אלא שתהא שובתת ממלאכת אדם בה אבל לנטוע קודם שביעית שתקלוט בשביעת מותר מהתורה.
[ומש"כ החזו"א בסי' יב ו שקציר ע"י פועלים נוכרים אסור מהתורה, קציר שאני. כי קציר האסור בשביעית הוא 'כדרך הקוצרים' דהיינו שהבעלים אוסף את כל היבול לעצמו והתורה אסרה את הבעלות על הפרי בשמיטה, אלא הפרי חייב להיות הפקר. וא"כ אדרבה, קציר ע"י פועלים, אפילו נוכרים, חמור יותר, כי התוצאה היא בעלות על הקציר וזוהי דרך הקוצרים שקוצרים בכמויות גדולות].
אומנם אפ"ל שאמירה לנוכרי בשביעית כלולה באיסור האמירה הכללי בכל איסורי התורה, לדעת רוה"פ במסקנת הסוגיה בב"מ צ, ב. אלא שקשה לומר כן. כי למ"ד שאין איסור אמירה לנוכרי ביתר איסורי התורה קשה מחרוש בה טבאות מדוע הוא אסור לחד מ"ד. ודוחק לומר שבזה נחלקו שתי הלשונות בירושלמי שם. וע"כ צ"ל לדעת החזו"א כמש"כ הראי"ה קוק בשבה"א קונט"א סי' א בהסבר ההלכה "חרוש בה טבאות ואנא נסב מנך בתר שמיטתא" שזו הלכה מחודשת בשמיטה: ומה שאסור לחזק ידיו יותר מאמירת אשרתא זהו רק הרחקה לישראל, שיזכור איסור שביעית ולא יבוא לעבוד עמו בידים.
♦
ההבדל בין הראי"ה קוק לחזו"א
אלא שיש הבדל בין החזו"א לראי"ה קוק. בעוד שלחזו"א אין שום חיוב חפצא על הקרקע, אלא חיוב גברא בלבד, לדעת הרב קוק ופוסקים רבים אחרים יש גם חיוב חפצא כשישראל עובד בקרקע. הראי"ה קוק דייק מלשון הרמב"ם במנין המצות: שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. הוא תלה את השביתה בארץ, ומשמע לכאורה כדעת המהרש"ל (ב"מ צ א ) והמנ"ח (קיב) שאפילו גוי העובד בקרקע של ישראל עובר הבעלים על כך ששדהו לא שבתה בשביעית. הרב קוק דוחה את סברת המהרש"ל וזה תורף דבריו:אמנם ישנן כמה הוכחות, המורות שא"א לומר כן:
א. הרמב"ם עצמו כתב גם בתחילת הל' שמיטה מצות עשה "לשבות מעבודת הארץ" כלומר חיוב גברא ולא שתשבות הארץ כחיוב חפצא.
ב. מפשוטו של מקרא משמע, שאין שום מכשול לישראל במה שהנכרי עובד את הארץ, לפחות לא מן התורה, דכתיב (ויקרא כו) : "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם" ואומר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה". משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה היא נחשבת כשובתת, אע"פ שנוכרים עובדים אותה. ע"כ אפוא כוונת הכתוב "ושבתה הארץ שבת לד"' היא, שישראל, הוא המחויב לשבות.
ונראה, שצורת המצוה היא כך: יש מצוה שהארץ תשבות, כדכתיב: "ושבתה הארץ" אלא שאין שביתת הארץ מתבטלת כי אם ע"י מה שבר-חיובא עובד אותה. אבל אם נכרי, שאינו מצווה על השביתה, עובד אותה, הרי זה כמעשה קוף בעלמא, וממילא אי אפשר ששביתת הארץ מתבטלת אלא רק כשישראל עובר על מצות השמיטה.
א"כ הנהו תרי צנתרי דדהבא, הראי"ה קוק והחזו"א, הגיעו למסקנה דומה, שאין חיוב חפצא על שדה של ישראל הנעבדת ע"י גוי בשביעית. וה"ה לעניין נטיעה בערב שביעית הנקלטת בשביעית. מכיון שאין כאן מעשה איסור, אלא הקליטה נעשית מאליה, אין איסור על השדה שתיקלט בה נטיעה בשביעית ומותר לנטוע עצי סרק עד ערב ר"ה.
מיהו בכ"ז אולי יש הבדל ביניהם. הרב קוק סובר, כמו אחרונים רבים אחרים, שישראל העובד בשדהו בשנת השמיטה עובר בשני איסורים, גם על איסור גברא של "לא תזרע" וגם על איסור חפצא של "ושבתה הארץ". בעוד שלחזו"א אין איסור חפצא כלל, אלא רק איסור גברא בלבד. הנפ"מ ביניהם תהיה אולי לעניין גרמא בשביעית. אם יש גם איסור חפצא, ייתכן שגרמא אסורה, כי סו"ס האדמה נעבדת בעטיו של ישראל. אך אם יש רק איסור גברא, דין שביעית כדין שבת וגרמא מותרת (ההבחנה בין איסור גברא לאיסור חפצא לעניין גרמא מוכחת מהגמ' בשבת קכ, ב ועיין צל"ח החדש לדו"ז ר' אלתר שטיגליץ סי' א).
♦
שיטת המבי"ט והמהרי"ט
הדברים מוסברים יותר עפ"י הנוהג שהיו מובירים אחת לכמה שנים (עיין ב"ב כט, ב ובכ"ד בש"ס) וא"כ השוכר שדה לכמה שנים סביר להניח שיוביר אחת מהן ויתכן שתהיה זו שנת השמיטה וא"כ לא השכיר במפורש ע"מ ששדהו תיעבד בשנת השמיטה. אך כשאומר לגוי במפורש לעבוד בשנת השמיטה הדבר אסור.כאמור, הנחת המהרש"ל שיש חיוב חפצא על הקרקע בשביעית לעניין זריעת גוי בשדה ישראל אינה מוסכמת. גם האדר"ת (במכתב שבסוף שבה"א) כתב על המהרש"ל שהם דברים תמוהים. מה גם שלדעתו המהר"ם חולק עליו.
ובאמת לא אשתמיט תנא ואמורא ופוסקים רו"א להשמיענו עיקר הזה, של ש"ש בשביעית כמו ש"ב בשבת. ולעניותי ל"מ בתלמודים ובתוספתות ובשום מקום, וכה"ג פריך הגמ' ביבמות (עג) וכריתות (כ"ה.).
ועל סמך זה הוא סומך על היתרם של המבי"ט והמהרי"ט להשכיר בהבלעה קרקע של ישראל לנוכרים ע"מ שיעבדוה בשביעית. וז"ל:
כבר הערנו שלסוברים כדעת המהרש"ל והמנ"ח ששביתת שדה בשביעית היא חיוב חפצא, בדומה לשביתת בהמה בשבת, כל השכרה אסורה, ומשמע אפילו בהבלעה. שהרי הבלעה לא מועילה אלא לשכר שבת (דבר שאינו קיים בשביעית עיין משיב דבר ח"ב סי' נו) אך לא להיתר מלאכה. אין ההבלעה יכולה להתיר את השכרת בהמתו לגוי, כולל שבת, כי סו"ס בהמתו עושה מלאכה בשבת וההבלעה לא יכולה להתיר את מלאכת הבהמה בשבת (עיין שו"ע או"ח סי' רמו) ואם שביעית היא איסור חפצא כמו שביתת בהמה בשבת כיצד מועילה הבלעה?
אומנם המבי"ט כתב: אבל הבלעה לכמה שנים שרי, אפילו עובדה בשנת השמיטה דאפשר שלא יעבוד בה בשנת השביעית. אולם כבר הקשו האחרונים, בשביתת בהמתו לא מועילה הבלעה, כי יש חשש שהגוי יעבוד בבהמה בשבת ואם שבת הארץ דומה לשביתת בהמתו כיצד מועיל ההבלעה?
ועכצ"ל ששיטת המבי"ט והמהרי"ט אינה כשיטת המהרש"ל והמנ"ח, אלא שביעית אינה חיוב חפצא כמו בהמה בשבת, אלא חיוב גברא. ולכן הבלעה מותרת. כי גם אם הגוי יעבוד בשביעית לא יעבור הישראל על איסור מהתורה.
ועכצ"ל שגם לשיטת הסוברים שאין איסור מה"ת שגוי יעבוד בשדה ישראל בשנת השמיטה, בכ"ז אמירה לגוי אסורה, משום הרחקה לישראל, שיזכור שיש מצות שביעית ולא יבוא לעבוד בידיים, (וצ"ל שבשביעית החמירו יותר מבאיסורים אחרים כמו שמצינו שבכמה דברים החמירו בשביעית יותר כגון איסור נטיעה בערב שביעית עיין גיטין נד א חשודין ישראל על השביעית ולא חשודין על השבתות וכגון איסור ספיחין וערא"ש ב"מ שם שהחמירו בקדשים ויתכן לומר שה"ה החמירו גם בקדושת הארץ) ואין הבדל אפוא בין שדה ישראל לשדה גוי, אמירה מפורשת לחרוש בה טבאות אסורה אפילו בערב שמיטה.
♦
המתירים לחרוש בה טבאות
הכפו"פ הביא את שתי הלשונות בירושלמי ולא הכריע ביניהן. הסמ"ג פסק כדעה המתירה לומר לחרוש בה טבאות. אולם רוב הפוסקים פסקו שאמירה כזו אסורה. אך גם לדעת הסמ"ג יש לחלק בין חרישה לזריעה. עיין בשבה"א קונט"א אות א 2 שגם המתיר לא התיר אלא חרישה, משום שיש ספק אם היא אסורה מהתורה. וגם האוסר מודה שאין בה לאו, אלא איסור עשה "בחריש ובקציר תשבות" (או רק הלכה למשה מסיני כמש"כ במק"א). ואיסור עשה הוא לכו"ע חובת גברא. אך זריעה אסורה במפורש בתורה ואליה מתייחס חיוב החפצא "ושבתה הארץ". ולכן גם אם נאמר שאיסור חפצא זה חל רק על קרקע של ישראל, מדרבנן אסרו גם אמירה לגוי שיזרע בשדהו.וכ"כ בתורת הארץ (פ"ו אות לד) שחכירת נירים היא התר מיוחד לחרישה בלבד, משום שחרישה אסורה לדעתו רק מדרבנן. אך בזריעה האסורה מהתורה אין התר לומר לגוי זרע בה טבאות ואנא נסיבנא מינך.
ועיין בב"מ צ, א בתוספות ד"ה חסום שכתבו:
מותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום.
אולם חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא מינך שאני. אומנם הוא אומר לגוי שיעבוד בשדהו של הגוי אולם המטרה היא לטובת ישראל. ובמקום שהמטרה היא שישראל ייהנה אסור לומר לנוכרי שיעשה מלאכה לעצמו (מיהו עיין להלן מש"כ בשם הגר"א). ואכן התוס' עצמם שם בסוף הדיבור כתבו:
ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום.
לא מדובר שהישראל יוזם חרישה של הגוי, אלא הגוי כבר חורש מעצמו ומפני דרכי שלום מותר לומר אפילו חרוש בה טבאות וכו' וא"כ י"ל שגם הסמ"ג שפסק כדעה זו וכן הכפו"פ שהביאה לא התירו אמירה יזומה של ישראל לנוכרי שיזרע בשנת השמיטה עבור ישראל.
אומנם בשו"ת מהריט"ץ סי' מז התיר לישראל לתת שוורים וזרעים לגוי ע"מ שיזרע בשדהו בשביעית. ורק לסייע בידיים בעבודה עצמה אסור, כי לישראל אסור לעבוד אפילו בקרקע של גוי בשביעית, אך לתת לגוי שוורים וזרעים אין איסור. ולא חשש לדעת הרמב"ם והר"ש שאסור לומר חרוש בה טבאות. כי סבר אולי כהסמ"ג שפסק כל"ק בירושלמי שמותר לומר חרוש בה טבאות. עכ"פ להלכה יש לחשוש יותר להכרעת הרמב"ם והר"ש, שעליהם אנו סומכים בכל הלכות שביעית.
ואפילו לדעת המהריט"ץ שהתיר לתת לנוכרים חיטים לזרוע, זהו אגב מסירת השוורים לחרישה, אך אמירה מפורשת שיזרע עבור ישראל בשביעית י"ל שהיה אוסר.
בנחפה בכסף סי' ד התיר לאלמנה לקבל שדה שמושכנה ע"י גוי ונזרעה על ידו בשביעית. שם הגוי עשה זאת מעצמו ללא ציוויה. אם כי בתוך הדין עצמו כותב הנחפה בכסף:
אפילו בישראל עצמו בזה"ז ליכא איסורא אלא מדרבנן מותר לומר לגוי לזרוע לו השדה בשביעת כיון דהאמירה לגוי אפי' באיסור תורה אינה אלא מדרבנן, א"כ כשהישראל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו האמירה לגוי ומותר.
את הרמב"ם והר"ש לא הזכיר. וייתכן שכוונתו הייתה להתיר רק בהבלעה, כדעת המבי"ט והמהרי"ט, או בדרך עקיפה אחרת, והשאלה שדן בה למעשה עוסקת במקרה אחר ואין להסיק מדבריו אלו הלכה למעשה.
(לעיל רצינו ליישב שיטות אלו על סמך ההנחה שיש קניין לגוי, אך אין הלכה כן).
♦
איסור אמירה
גם אם לא נקבל את גירסת המהרש"ל ואין איסור אמירה מיוחד בשביעית תפ"ל מצד איסור אמירה לנוכרי בכל איסורי התורה. עיין ב"מ צ, א שהגמרא דנה באיסור אמירה לנוכרי ביתר איסורי התורה מלבד שבת ולא פשטה. הרא"ש שם כתב שהראב"ד הכריע לקולא. אולם רוב הפוסקים הכריעו לחומרא. עיין שו"ע אה"ע סי' ה.מיהו הרמב"ם בהל' כלאיים א, ג כתב: "ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים". משמע שמותר לומר לגוי לעבור על איסור כלאי זרעים.
ובביאור הגר"א ביורה דעה סימן רצז (ז) כ' שמותר לומר לגוי לעבור בשדהו על איסור כלאיים שהוא עצמו אינו חייב בו.
ויש להעיר על דבריו מהתוס' בב"מ שם שאם הכוונה לטובת ישראל אסור לומר לנוכרי לעשות אפילו בשלו. אולם הגר"א דייק זאת מל' הרמב"ם וצ"ל שהרמב"ם חולק על התוס' וסובר שמותר לומר לגוי לעשות בשל עצמו גם כשלבסוף הישראל נהנה ממלאכת הגוי.
אלא שא"כ מדוע פסק הרמב"ם בהל' שמיטה שאסור לומר לגוי חרוש בה טבאות. הרי גם שם הוא אומר לגוי לחרוש בשלו, אך מכיון שכוונתו לצורך ישראל הדבר אסור?
גם בשעה"מ פי"ג מהל' שכירות הק' סתירה ברמב"ם בין הל' שמיטה להל' כלאיים והשאיר בצ"ע.
וצ"ל או ששביעית חמורה יותר מכלאים וכמו שכתבנו לעיל, או משום שיש צד של חיוב חפצא על הקרקע בשמיטה. ומצאתי שגם בדרך אמונה להגר"ח קנייבסקי שליט"א בבה"ל הל' שמיטה פרק ח הלכה ח תירץ כך:
ואפשר שהוא מחלק בין שביעית שהוא איסור על הקרקע כמ"ש בע"ז ט"ו ב' ואף על גב שגוי אין מוזהר על כך מ"מ גנאי הוא שישראל אומר לו לעשות דבר שהתורה אין רוצה שיעשה אבל בכלאים שאין האיסור על הקרקע אלא על העושה את המעשה י"ל כיון שגוי אין מצווה ע"ז אין בזה מעשה תועבה ומותר לו לומר לגוי לעשות בשדה של הגוי אבל בשדה ישראל בודאי אסור אמירה לגוי כמו בכל האיסורין גם בכלאים.
♦
שבות דשבות
וראיתי למי שסובר שמכיון ששביעית בזה"ז דרבנן יש באמירה לנוכרי לזרוע בשמיטה שבות דשבות. מיהו גם שבות דשבות לא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה. אך אכילת ירקות של נוכרים אין בה מצוה. אפילו לדעת הרמב"ן שיש מצוה באכילת פרות שביעית, בד"א בפרות קדושים, אולם לדעת הב"י, אין קדושה בפרות נוכרים, וא"כ אין מצוה לאוכלם. ורק אם נניח כדעת המבי"ט שיש קדושה בפרות נוכרים וכד' הרמב"ן שיש מצוה באכילת פ"ש, יש להתיר שבות דשבות במקום מצוה. אך החזון איש כתב בסי' יד אות י שגם לדעת הרמב"ן אין מצוה חיובית לאכול פ"ש. להולכים בשיטת החזו"א אין כאן שבות דשבות במקום מצוה. ועוד, מי שסובר שיש מצוה באכילת פ"ש מדוע הוא לא מהדר ולא מעדיף פ"ש של ישראל באוצר בי"ד (דבר שהחזו"א המליץ עליו)?ולדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' שמיטה ה"א) אין אוכלים כלל ירקות בשנת השמיטה אלא פרות בלבד (ומבחינה בריאותית יש בפרות ויטמינים לא פחות מאשר בירקות) אומנם הורגלנו עתה לצרוך ירקות, אולם א"א להגדיר אכילת ירקות כצורך הכרחי כל כך, כאשר יש תחליפים של פרות. וא"כ אין שום צורך לאכול ירקות דווקא בשנת השמיטה. ובודאי שאין הצדקה להתיר לשם כך אמירה לנוכרי.
ואם כבר סומכים על ההתר של שבות דשבות אין צורך לפרנס גויים דווקא, אפשר גם לפרנס ישראל. כגון ירקות של חקלאי ישראל המסתייע בנוכרים לשתול אותם בגושים. אין בכך איסור זריעה מהתורה, כי אין זה האב של זריעה, אלא תולדה בלבד (ובלא"ה רוב הפועלים העובדים בחקלאות הם גויים). וכדי שלא יחול עליהם איסור ספיחין ניתן לעשות זאת בשדה שאין דרך לזרוע בה גידול זה וכמש"כ החזו"א בסי' י' אות א וסי' כב אות ב. או באזור כגון עוטף עזה שלכו"ע הוא מחוץ לתחום עולי בבל, שהספיחין שם מותרים. או כמו יש מי שהציעו שהגויים יהיו הבעלים על השתילים עד גמר הגידול. או שלא גזרו על ספיחין שנשתלו בגושים כי אין דרך לזרוע אותם לצרף את כל הסניפים הללו יחד, ובכך ניתן לפרנס ישראלים שאין להם פרנסה ובפרט באזורי הספר. זו בודאי מצוה גדולה וא"כ הוי שבות דשבות במקום מצוה.
♦
סיכום
מצינו אפוא מחלוקת פוסקים, האם מותר להזמין תוצרת מנוכרים בשביעית. אך גם מי שמתיר לומר לגוי חרוש בה טבאות הוא רק באדמתו של הגוי, אולם להזמין אצלו תוצרת מוגברת של ירקות, תוך ידיעה שלשם כך הוא ירחיב את שטחי הגידול שלו מעבר לחלקות בהן הוא רגיל לגדל במשך יתר השנים, לא מצינו מי שמתיר.יתרה מזאת עצם חיזוקם של הנוכרים בארץ יש בו משום 'לא תחנם'. מה גם כדי שהגוי יוכל לזרוע יותר לצורך אספקת ירקות לצרכני שמיטה מעבירים קרקעות רבות לבעלותו. זהו "לא תחנם" גמור (וכידוע עיקר ההתנגדות להיתר המכירה הייתה בגלל "לא תחנם" עיין משיב דבר ח"ב סי' נו וחזו"א סי' כד).
מסקנתנו היא שהן לרמב"ם והן לתוס' אסור לומר לנכרי שיזרע עבור ישראל בשביעית, ואפילו לא בערב שביעית.
ואכן בערב השמיטה תשס"ח פורסם ברבים בשם הגר"ש וואזנר והגר"נ קרליץ ופוסקים נוספים, שאסור להזמין תוצרת חקלאית מנוכרים בא"י לקראת שנת השמיטה.
♦ ♦ ♦