ראש ישיבת כסא רחמים
יסוד האמונה
יום י"ג בטבת התשמ"גידוע הדבר ומפורסם הענין מה שאמרו חז"ל בסוף מסכת מכות (דף כ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והיינו שחבקוק הנביא ע"ה צמצם כל התרי"ג מצוות, במצוה אחת שהיא מצות האמונה. ולכאורה ייפלא, איך יוכל נביא בעולם לגרוע כל שהוא ממצוות התורה, והלא הלכה ידועה (סנהדרין דף פ"ח ע"ב) שנביא או חכם בסנהדרין שיאמר חמש פרשיות בתפלין או שלש פרשיות חייב מיתה, כדין זקן ממרא ונביא השקר, ואיך יתכן איפוא שחבקוק הנביא ישלח ידו ח"ו לעקור את הכל ולהעמיד כל מצוות התורה על עיקר אחד ויחיד?
ברם הסבירו המפרשים, שהכוונה פשוטה וברורה, שלא בא לחסר ממצוות התורה מאומה, אלא העמידן ר"ל ביססן, שביסס והציב כל המצוות על יסוד ובסיס אחד והוא האמונה. ונ"ל רמז יפה אמונה תקוה גימטריא תרי"ג. ונבאר הדברים: פעם היתה האמונה פשוטה כ"כ בקרב עם ישראל שלא היה אחד שמהסס ח"ו בתורה מן השמים ובאמונה בעולם הבא ובתחיית המתים וכיוצא, וכל שכן לכפור בעיקר ח"ו. אפילו העבריינים הכי גדולים המבטלים תפלה ומחללי שבת באונס לעבוד בבנקים בחו"ל וכדומה, אם תשאלנו "אתה דתי?" יענה: "כן, בכל לבי", וייפגע מאד אם תכנה אותו בשם חילוני. כל-כך האמונה מושרשת עמוק עמוק בלבבות שכל צעד וכל רחש המתרחש בעולם ראו בו סימני גאולה, כמאמרם ז"ל (בבראשית רבה פיסקא מ"ב אות ד') אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של משיח. כשאדם עמד והתפלל, האמין אמונת אומן שהקב"ה עומד ושומע תפלתו מלה במלה. וזכו באמת לראות נסים ונפלאות כאשר שמענו מאבותינו סיפורים רבים. לדוגמא, מספרים על הגאון ר' אברהם הכהן בנו של מרן ר' כלפון זצוק"ל, שביום ששי אחד היה ממהר לביתו ובידו צרכי שבת וגשם עז שוטף בחוץ, עמד בפתח המכולת ושפתותיו רחשו: "רבונו של עולם, איך אוכל להגיע הביתה בגשם סוחף כזה?" ומיד פסקו הגשמים לפתע עד שהלך הרב לביתו, וחזרו שוב ביתר שאת ויתר עז (מישהו שעמד על ידו ושמע שפתותיו מרחשות בחשאי סיפר את הפלא הזה לבנו ר' נסים כהן הי"ו, הגר אתנו בבני ברק). וכן יסופר על ר' שלום כהן, אביו של מרן ר' כלפון זצ"ל, שהחיה ילד שנדרס מתחת לגלגלי מכונית וכל העם אמרו "מת, מת", והוא שם ידו על ראשו ובירכו ומסרו ביד אמו ויאמר "חי בנך". עדי ראייה מכירים את הילד הזה בשמו ובמעשיו ושמענו שקוראים לו בכינוי "בו עמרין" לאות שחי פעמיים [וראה בספר מגדולי ישראל ח"ב עמ' לח]. וכן כהנה וכהנה.
אולם לצערנו הרב בדור האחרון הזה, דור המדע וההשכלה, התרופפה האמונה, האדם אינו מאמין רק מה שרואה בעיניו. הוא מוכן אמנם להאמין לסיפורי היסטוריא שונים ונושנים של האומות הקדמונים שנמצאו בכתב היתדות על כלי חרס, אבל להאמין לדברי התורה והנביאים שנמסרו מדור לדור ואב לבנים יודיע בקדושה ובטהרה, לא! – הגיע המצב לאבסורד כזה, שבני אדם מתפללים, שומרים שבת, הולכים לבית הכנסת, קונים מצוות, משתתפים באזכרות להוריהם וכדומה, אבל האמונה בלב חסרה להם. וכשתשאל אותם: למה אתה בא לדוגמא להשתתף באזכרה, והלא לפי השקפתך אין ח"ו השארת הנפש, והגוף מזמן אכלו אותו תולעים וירום ויבאש. מה ערך איפוא לקדיש שלך ולמנוחה ולעלייה לס"ת למנוחת הנפטר? יענה לך "אני מגשים מסורת". כאילו הגשמת המסורת פירושה שריפת נשמה וגוף קיים. אין פלא שדור כזה אינו יכול להשפיע מאומה על הדורות הבאים, לשמור אפי' הדברים העיקריים ביותר. אבא כזה אינו יכול להסביר לבנו בעצם למה אסור לקחת אשה נכריה, כי כל המלים היפות "לאומיות, חלוציות, ציונות, מוסר עבודה", פשטו גם הן את הרגל ונעשו סיסמאות יפות ומצלצלות. לעג וקלס לאומריהן ולשומעיהן. ועובדה, רואים יורדים רבים מאד מאלה שאבותיהם פשטו את צוארם על מזבח הציונות והמולדת, אך הפשיטו את היהדות מעדייה הרוחני, והעמידו אותה על שפה וציונות ולאומיות, וכאן הבן שואל: "מה לי ולצרה הזאת? לשם מה עלי להקריב את חיי על מדינה זערערת במזרח התיכון, שבסך הכל אבות אבות אבותי חיו בה לפני כאלפיים שנה? הטוב טוב לי לרדת אל ארץ הזהב אמריקה המבריקה, ולהרויח שמה אלפי דולרים בלא עמל וטורח ובלא צרות ויסורין!". והאב נאלם כדג. כי הוא יודע שגם בנפשו פנימה הכל ריק, רקוב ונבאש.
לא כן חלק היהדות. אנחנו אומרים בתפלת ערבית מיד לאחר קריאת שמע "אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו". כלומר צריך שתקדם האמת לאמונה. אמונה מזוייפת וּמְעֻשָּׂה לא ייזכר ולא ייפקד שְׁמָהּ בעם ישראל. לא בחנם אמרו חז"ל רחמנא לבא בעי, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. אם אתה רואה בן אדם שמנקה ומצחצח רצפת בית הכנסת שלא על מנת לקבל פרס ומוכר מצוות בקולי קולות, וכשמגיע לפרשת חיי שרה שאברהם אבינו חי 175 שנה, מפטיר בשפה: "הכל שקר!" "הרבו מחירים כמה שתרצו!", דע לך שבן אדם זה הפסיד בן-רגע את כל חלקו לעולם הבא. [וזה מעשה שהיה]. מוכן הוא להאמין לדברי עתונאי שבימינו חי אחד בקווקאז בגיל 167 שנה, אף כי העתונאי לא ראה בעיניו רק שמע מחבירו וחבירו מחבירו, ובכל זאת כל אחד מראה לשני את העתון כשטר מוחזק ומאושר במאה עדים, לאמר: הלא העתון כותב זאת! אבל להאמין לדברי תורתנו הקדושה שאברהם אבינו חי כ"כ שנים, בעוד היו מזגי הדורות בריאים ורעננים, ולא היו מחלות שונות ומשונות ועישון סיגריות ומפעלי בתי חרושת וכו' וכו' כבימינו, לא יאמין! אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!
אותו הדבר בענין אמונת השארת הנפש והגלגול וכו', זיכנו השי"ת בימינו והופיע ספר "רוחות מספרות" מהרב יהודה פתייא זצ"ל תלמידו של הגאון ר' יוסף חיים מבבל, ובו סיפורים נוראים מסמרי שערות על רוחות שבאו אליו לתקנם. הספר הופיע בשנת תרצ"ג בחיים חיותו של המחבר, עם שמות מלאים של החולים שבאו אליו ושתיקן אותם. והרבה מהם עוד מוכָּרים לבני בבל החיים אתנו בא"י. וצדקה גדולה עשה אתנו הרב המחבר ז"ל שלא השאיר את ספרו בכת"י או העלים את שמות האנשים מרוב ענוה, אלא להפך: פירסם את הכל, וכל הרוצה להכחיש יבוא ויכחיש... כן בענין הגלגול, ידוע שאמונת הגלגול לא נכתבה במפורש בתלמוד ובדברי חכמינו ז"ל, והראשון שפירסם אותה היה הרמב"ן בביאורו לספר איוב (וע"ע בשער הגמול שלו, בסוף ספר תורת האדם). ואחריו החזיקו כל חכמי המקובלים. והנה בימינו לפני כ-40 שנה מצאו המדענים מקרה מוזר מאד שאירע בהודו, והוכרחו להודות באמונת הגלגול (נערה בת 6 סיפרה שהיתה נשואה למישהו בעיר אחרת ויש לה שלשה ילדים וכו', וחקרו ומצאו שהכל אמת ושהיא זוכרת את כל פרטי חייה בגלגול הקודם, בלי כל הסבר מדעי לדבר. והובא זה בספר "לא יאומן" - 300 סיפורים מוזרים אבל אמתיים). ועלינו לומר להם: "כבר קדמוך רבנן!".
מכאן התופעה המופלאה בימינו של בעלי התשובה. הרמב"ם עוד לפני 900 שנה כתב בסגנונו הנמרץ בהלכות תשובה: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הם נגאלים". לפני דור אחד או שנים, היתה רוח הכפירה וההתבוללות מנשבת חזק באירופה, שתלמידי חכמים גדולים בניהם יצאו לתרבות רעה רח"ל וכו', וסופרי אותו הדור כתבו: "יגיע יום ולא יהיו תפלין או ציצית ומזוזה רק במוזיאונים, כי תמלא הארץ דעה והשכלה, קרי כפירה". והנה למורת רוחם ודאבון לבם סיבב הקב"ה מסבב כל הסיבות שבניהם ובני בניהם מתרפקים ומתדפקים באהבה עזה על התורה. ידוע למשל על בן גוריון שהיה לו נכד אהוב בשם יריב, עד שהיה חותם במאמריו "ס. ש. יריב" ופירש למקורביו שהכוונה "סבא של יריב". דעתו של בן גוריון השלילית על התורה והאמונה ידועה למדי. והנה נכדו זה חי כיום באמריקה והוא בעל תשובה. אומר: "אני חולק על סבי. הוא לא העריך נכונה את היהדות".
למעשה, כל קיום עם ישראל הוא נס מופלא מאין כמוהו. מי האמין שֶׁעַם שיצא לנדודים של אלפי שנים, ימצא בחזרה את מקומו בארץ אבותיו? כיצד קרה הפלא שבליל של שפות שונות: אידיש, ערבית, רוסית, גרמנית, רומנית, חלבית וכו' וכו', יהיו שוב לעם אחד למרות כל המנהגים השונים, ומה בעצם מאחד אותם, אלמלא תורתנו הקדושה? והלא גם תופעה זו מפורשת בתורה: "ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל' ג'-ד'). וכיצד היה הדבר? המציא הקב"ה את המטוס הקרבי בשילהי מלחמת העולם הראשונה, שתוך כ-40 שנה שוכלל להיות מטוס נוסעים, ובו הגיעו מיליוני אחים נדחים מתימן הרחוקה מבבל ומפרס ואירופא וכו'. המטוס ג"כ נרמז בתורה בפירוש בתחלת בריאת האדם, כה נאמר: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (בראשית א' כ"ח). רדייה זו פירושה התחרות. תתחרו בדגת הים ותעשו כמותם אניות וצוללות לצלול במעמקי ים ולעבור ארחות ימים, ותתחרו בעוף השמים לעלות כמוהו אל על במטוסים. ואין כאן המקום להאריך.
בדורנו זה דפק הקב"ה על כנסת ישראל דפיקות רבות: "קול דודי דופק". ביסורי השואה, בתקומת המדינה, בקיבוץ הגלויות, בריבוי הישיבות, במלחמת ששת הימים, בתופעת בעלי התשובה, ובענין "אל על", והכל על מנת להגיע לגאולה השלמה בגשמיות וברוחניות. וזהו סדר הכתוב "פתחי לי אחותי" – שכל הקשר בין עם ישראל לאלקיו קשר אחוה בעלמא, מהיותו זוכר את הברית ואת החסד ואת השבועה לאבותינו, ושוב "רעייתי" שיש קשר פנימי יותר כקשר אשה לבעלה, אבל גם האשה יכולה להיות בוגדת ח"ו, בא הכתוב השלישי: "יונתי" – כמו יונה שאינה מחליפה את בן זוגה לעולם, ככה נשבענו להקב"ה שלא נחליפנו באלהים אחרים, והוא נשבע לנו שלא ימירנו באומה אחרת. ולבסוף "תמתי" תמימה בכל, תמה בפועל ובמעשים, וזאת ע"י הגאולה השלמה בבוא גואל צדק בב"א[3].
♦ ♦ ♦