בעל מנחת אשר
גאב"ד דרכי תורה
ירושלים
טוען רבני בהלכה
הנה רבים מפקפקים במה שנהוג בזמנינו שבעלי הדין מיוצגים ע"י טוענים רבניים או עורכי דין, האם ראוי הדבר ונכון לפי ההלכה, ושאלה זו מתחלקת לשנים, ופנים רבות לה.א. במקום שבעלי הדין מעדיפים שלא להופיע לדיונים בבית דין אלא שולחים נציגים במקומם.
ב. במקום שבעלי הדין אכן מופיעים אלא שמביאים עמהם באי כח, והן הם אשר טוענים טענות ומנהלים את הדיון כאשר בעלי הדין ממלאים פיהם מים ובוחרים לשתוק רוב הזמן.
האם יש מקום למנהג זה. ואף שאלה זו מתחלקת לשנים:
א. מצד סדרי בית הדין. האם ראוי לבית הדין לאפשר את ניהול הדיון ע"י באי כח ולוותר על טענות ומענות מצד בעלי הדין בעצמם, או שמא נפגמת בכך יכולת ביה"ד להתרשם באופן ישיר מטענות הצדדים, ונמצאת שורת הדין לוקה.
ב. מצד באי הכח בעצמם, האם מצוה יש בידם או שמא עבירה היא. מצוה, משום שכל אחד מהם מסייע לשולחו לזכות בדין ולעמוד על זכיותיו, או שמא עבירה דמה לו לאדם להתעבר על ריב לא לו, ועדיף היה לא להתערב ולתת לבעלי הדין להתדיין בעצמם זה כנגד זה ללא התערבות של מי שאין הדין נוגע לו.
ולשאלת רבים אבאר את הנלענ"ד בסוגיא גדולה זו.
בבואנו לבאר הלכה זו יש לדון בשתי סוגיות שונות בש"ס, הבא בהרשאה מחד, ועורכי הדיינים מאידך, ואבאר.
♦
א. הבא בהרשאה
הנה אמרו בשבועות (ל"א ע"א):ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר זה הבא בהרשאה, ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין.
והלכה כרב כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהלכות שלוחין ה"ב) ושו"ע חו"מ (סימן קכ"ג סט"ו).
ובביאור הלכה זו כתב רש"י (בשבועות שם ד"ה זה הבא):
זה הבא בהרשאה - ומתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים.
ותרתי למדנו מדבריו: א. הבא בהרשאה מתעבר על ריב לא לו ולכן אינו עושה טוב. ב. הבא בהרשאה גורם נזק וריב כי אינו יכול להתפשר ושמא בעלי הדין היו באים לידי פשרה אילולי נכנס ביניהם כמורשה.
והנה איתא בחו"מ (קכ"ג סט"ו):
ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח), זה הבא בהרשאה. בד"א, כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה. הגה: וי"א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, מתעבר על ריב לא לו, (משלי כו, יז); אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד (ב"י בשם תוספות).
הרי לן דלדעת השו"ע אין ראוי להיות מורשה אלא אם בעל הדין אינו בעיר ונבצר ממנו לבא לביה"ד, אך לשיטת הרמ"א אין כאן איסור אלא אם המורשה אלם ובעל טענות אבל כל שכוונתו להציל עשוק מיד עושקו ולעשות חסד עם זולתו מצוה הוא עושה, ושתי שיטות אלה מקורן בדברי הראשונים כמבואר בדברי הבית יוסף.
דברי השו"ע מקורן בטור ודברי הרמ"א מקורן בתוס' (שבועות ד"ה זה):
זה הבא בהרשאה - כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו אבל כשטורח להביא לחבירו מעותיו שאין חבירו יכול לטרוח מצוה קעביד.
והש"ך (ס"ק ל"ב) תמה בדברי הרמ"א דמה לן אם המורשה אלם ובעל טענות, ממ"נ אם טענותיו אמת מה פסול יש במה שהוא בעל טענות ואם טענותיו שקר פשיטא שחוטא ופושע הוא, ומשו"כ פירש דאין כונת התוס' שהמורשה הוא אלם ובעל טענות אלא שהנתבע הוא אלם ובעל טענות, ומה לו למורשה להתעבר על ריב לא לו, עי"ש.
ופשטות לשון התוס' ודאי משמע כהבנת הרמ"א דהלא כתבו "כשעושה בשביל שהוא אלם וכו'", ולא כתבו בשביל שהלוה אלם או שבעה"ד אלם, ומשמע שהמורשה עושה בשביל שהוא אלם, וכך משמע מכל לשון התוס'.
והחזו"א (חו"מ סי' ג' אות ט"ו) כתב:
וי"ל בכוונת התוס' דבעל טענות יכול להטריד את הבי"ד ואת הבע"ד ולפעמים מרבה בספיקות על הב"ד ולפעמים שוגה הבע"ד בתשובתו על טענות שכנגדו ומתחייב בדין, וזה אינו בכלל שקר ומ"מ אין ראוי לזה שחריף בטענות להתערב בשל אחרים ומקרי מתעבר על ריב לא לו, וכן נראה כונת תוס' שאין כאן סיבה המעכבת על המרשה שאינו יכול לבוא בעצמו לב"ד אלא שמבקש חריף בטענות.
אך לול"ד לענ"ד נראה טפי דכונת התוס' פשוטה בתכלית, דבאמת אין עיקר הפגם דבא בהרשאה מצד התוצאה אלא מצד עצם המעשה, דמה לו לאדם להתעבר על ריב לא לו, ובמקום אשר נצטוינו להרבות שלום בעולם כדרכן של תלמידי חכמים הולך זה ומרבה בריב ומדון ומתעבר על ריב לא לו.
וזה שכתבו התוס' והרמ"א לחלק, דאם הוא נכנס לענין בגלל שהוא אלם ובעל טענות והוא נהנה מן ההתנצחות והנצחון בטענות - עבירה בידו, אבל אם אינו נכנס לענין אלא בכונה זכה להציל עשוק מעושקו בענין שאין בעל הדין יכול בלעדיו מצוה הוא עושה.
והנה חידשו הפוסקים דאם עושה בשכר מותר להיות מורשה דכל כה"ג אינו מתעבר על ריב לא לו, אלא לעצמו ולביתו הוא עושה כדי להתפרנס, כ"כ בגידולי תרומה (שער נ' חלק ד') וכ"ה בכנסת הגדולה (הגה"ט סימן קכ"ג ס"ק ל"ד) הובאו דבריו בבאר היטב ס"ק כ"ד, עי"ש.
וכי נאמר לפי דבריהם, ואטו יעלה על הדעת דאסור לסייע לחבירו לשם שמים בחנם ומותר לסייע לו בשכר, וגדול העושה שלא לשמה מן העושה לשמה.
אלא נראה פשוט דלא מיבעיא שמותר להיות מורשה כאשר כוונתו להטיב עם חבירו ולהציל עשוק מיד עושקו, אלא אף כשאין לו כל כונה טובה וכל רצונו להיות מורשה אינו אלא בשביל בצע כסף מ"מ י"א שמותר כיון שאינו עושה כן משום שהוא "אלם ובעל טענות" ואין עושה כדי להרבות ריב ומדון, ודו"ק בזה.
וכך יש לדייק מלשון הפוסקים הנ"ל שכתבו: "ואם עושה בשביל ליהנות מהשכר ולא בשביל אלמות אינו בכלל וכו'", ומבואר שהשכר בא להפקיע מהאלמות וכל שכן כשעושה כדי להיטיב עם חבירו להפקיע מאלמות.
כך נראה ברור לענ"ד בכוונת התוס' והרמ"א.
♦
ב. עורכי הדיינים
הנה אמרו (אבות א' ח'):יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין.
וכך שנינו כמ"ק בש"ס שאל לו לאדם לעשות עצמו כעורכי הדיינים, כך בכתובות (נ"ב ע"ב, ופ"ו ע"ב) וכן בשבת (קל"ט ע"א) ועוד.
וגם בהלכה זו מצינו כמה דרכי הבנה בדברי הראשונים:
א. מדברי המאירי (שבועות ל"א ע"ב) למדנו שגם הוראה זו דומה למה שגינו את הבא בהרשאה, ושני הלכות אלה כשני צדדי מטבע אחת ושרש שניהם בתורת המדות, וז"ל:
לעולם יזהר אדם שלא יבא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת עניני עצמו, דרך עצה אמרו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה וכו'.
הרי שכרך הני תרתי בהדי הדדי ושניהם חוטאים בכך שהם מתעברים על ריב לא להם ומרבים שנאה בישראל.
וכך חזינן גם בתשובת הרמב"ם (פאה"ד סימן רע"ב) כאשר נשאל אם רשאי אדם לעשות מורשה שיתדיין במקומו עם בעל דינו, וכתב:
ההרשאה מגונה, כמו שאמרו אשר לא טוב עשה וכו' זה הבא בהרשאה. ושיטען (איש) אחר במקום חברו את טענותיו, הוא איסור חמור כמו שידוע, שברחו (חכמינו) מערכי הדיינים. ועל פי אלו ההקדמות אסור לדעתי למנות מורשה, אלא כשיש הכרח וכו'.
הרי לן גם בדברי הרמב"ם שגדר אחד לשני אלה עורכי הדיינים והבא בהרשאה, ואינם חלוקים אלא בחלק המעשי, דזה עורך את טענת בעל הדין ומלמדו כיצד לטעון, וזה מתדיין וטוען במקומו ושניהם נכנסים לריב לא להם.
ב. אמנם המאירי בפירושו למס' אבות כתב בזה טעם אחר:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין והם אותם שמסדרים הטענות לתובע או לנתבע... שהרי כל מי שהוא עושה כן מלמד לבריות לשקר ולהכחיש האמת ונמצא גורם לו תקלה ועון.
ונראה ברור שאין כוונתו למי שמלמד את בעלי הדין לשקר, דזה גדול עוונו מנשוא ומאי קמ"ל, אלא אף אם אינו מלמדהו אלא טענות צודקות ונכונות מ"מ קרוב הדבר שע"י סידור הטענות והמענות וההתחכמות היתירה ילמדו הבריות לשקר, אלא יניח את בעלי הדין לגולל לפני בית הדין גופא דעובדא היכא הוי ולבי"ד חקר דבר ופשר דבר.
וכבר כתב רבינו יונה בפירושו לאבות בשם הרמב"ם שהדברים אמורים אף בעורכי הדיינים שמקפידין על האמת, ומ"מ אמרו אל תעשה עצמך כעורכי הדיינים.
ולפי דרך זה יש שפירש חידוש שמצינו בירושלמי בהלכה זו, דהנה איתא בירושלמי (כתובות ל' ע"א):
כהדא חדא איתא אתת לגבי רבי יוחנן, אמר לה קצץ הוא אביד, אמרה ליה לא, לא כן אמר רבי חגי בשם רבי יהושע בן לוי אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שלא לגלות ליחיד את דינו, יודע היה בה שהיא כשירה.
הרי לן דלבעל דין כשר מותר לגלות דינו. ולכאורה תימה הדבר.
ופירשו שם בקרבן העדה ופני משה דכיון שכשרה היתה לא חשש רבי יוחנן שתשקר. וזה מובן לפי דרכו של המאירי דטעם הלכה זו מחשש שבעה"ד ילמדו לשקר.
ג. ובדברי רבינו יונה מבואר הטעם שהרחיקו את עורכי הדיינים משום החשד, וז"ל:
שמסדר לו טענותיו ועורך לפניו הדינין ומגלה ליחיד דינו שאינו ראוי לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו רע.
אמנם מלבד כל הנ"ל יש מן הראשונים שפירשו דכל ענין זה לא נאמר אלא לדיינים בלבד, כך כתב רש"י בפירוש הראשון באבות שם, וכך מבואר בדברי הרמב"ם והשו"ע, דאין האיסור אלא לדיינים שאסור להם ללמד לאחד מבעלי הדין לטעון ולהטעים דבריו.
כך משמע בדברי הרמב"ם (פכ"א מסנהדרין ה"י) וכך מבואר בשו"ע (חו"מ סימן י"ז סעיף ח'-ט'):
לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל. אפילו הביא אחד מבעלי הדין עד אחד, לא יאמר לו: אין מחייבין ממון ע"פ עד אחד, אלא יאמר לנטען: הרי זה העיד עליך, עד שיטעון ויאמר: עד אחד אינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה. ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם (משלי ל"א ח'), וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים.
וכך הביא הש"ך (בסי' ס"ו סקפ"ב) מהשלטי גיבורים בכתובות שרק לדיין אסור, ובשער המשפט (סימן י"ז סק"ה) תמה עליו שבמשנה משמע שאסור לכל אדם, ועיין בבנימין זאב (סי' ר"נ) שהביא מחלוקת בזה [אמנם גם לאוסרים עי' בתוי"ט באבות שם שהאריך שיתכן שכל האיסור רק לייעץ עצה לעשות מעשה שמשנה את הדין, או שהאיסור רק לאדם חשוב, וזה על דרך רבינו יונה הנ"ל שהאיסור מפני החשד, ולא מצינו להדיא מי שאסר לאדם שאינו חשוב לייעץ מה לטעון כשאינו דיין].
וכיון שכך פירשו הרמב"ם, השו"ע והש"ך הלכה זו, הכי נקטינן עיקר להלכה.
ומ"מ חזינן אף בהלכה זו דעורכי הדיינים, דשורש הענין במדות רעות דמה לו לאדם להתעבר על ריב לא לו, וללמד לבעל דין לטעון ולהתחכם, ומה ענינו שלו להטיב עם זה ולהרע לכשנגדו.
ולפיכך אמרו דלקרוב מותר משום דכתיב "ומבשרך אל תתעלם" כמבואר בכתובות (נ"ב ע"ב ופ"ב ע"ב), ואת"ל דיש בזה און ועול מצד עצם הדין מה מקום יש להקל בקרובים, וכי מותר לגזול ולהונות ולתת שוחד כדי להטיב עם קרובו. אלא דכיון דכל עיקר איסור זה אינו אלא משום שהוא מתעבר על ריב לא לו, יש אכן מקום להקל בקרובו כיון שמצווין אנו להטיב עם קרובי משפחה ולא להתעלם מהם ומצרכיהם.
ובשרש הענין ויסוד גדרו כבר מצינו עוד כעי"ז, במה שאמרו "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה" (גיטין י"א ע"ב וב"מ י' ע"א), והארכתי במנחת אשר למס' גיטין (סימן י') דיסוד הדין משום דאין תוקף בתפיסה אלא כאשר יש בה צדק ויושר, או כאשר אדם תופס לעצמו, ואמרו חז"ל עביד איניש דינא לנפשיה, או כשהוא תופס לחבירו ויש בזה מעין השבת אבידה, אבל אין כל הצדקה ואין כל מצוה להטיב עם זה ולקפח את חבירו ולפיכך אין זה אלא תפיסת אלמות וגזילה ואין בה כדי לקנות.
וזה שכתב הרא"ש דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לזה, וכבר הבאתי שם שבדברי השאילתות דרב אחאי (שאילתא ק"נ) מבואר דגדר אחד לבא בהרשאה ולתופס לבעל חוב, עי"ש.
וכבר נחלקו רש"י ותוס' (ב"מ י' ע"א) בהתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני בשויה שליח אם קנה, וביארתי שם שיטת רש"י דאם שויא שליח קנה, דס"ל דכיון דשליח הוא ועליו לעשות רצון משלחו שוב נוהג הוא כראוי וכנכון בתפיסתו, דעל השליח לעשות רצון ומצוות משלחו, ואין לו לחוס על שאר בעלי החוב, אך התוס' ושאר הראשונים נקטו דאף דשויא שליח לאו כל כמיניה, עי"ש.
הרי לן תלתא הלכתא שיסודן אחד, תופס לבע"ח, הבא בהרשאה ועורכי הדיינים. ובכולן אמרו שאין לו לאדם להתעבר על ריב לא לו, להטיב לזה ולקפח את חבירו.
וכיון שכך, מצינו בכל אחת מהלכות אלה יוצא מן הכלל, דכאשר אינו עושה עול הקילו לו. בבא בהרשאה הקילו כשעושה בשכר, בתופס לבע"ח יש שהקיל בעשאו שליח, ובעורכי הדיינים הקילו לקרובים.
ואין לתמוה במה שלא הרי זה כהרי זה ומה שהקילו בזה לא הקילו בזה, דהלא כל בא בהרשאה שליח הוא ואעפ"כ לא טוב עשה בעמיו, ולא מצינו שיכול לתפוס לבע"ח קרובו, ולא התירו עורכי הדיינים כשהוא מקבל שכר, דבאמת כך הוא דרכה של הלכה, ואף דשלשת הלכות אלה יסוד אחד להן ומוצא אחד לשלשתן אין דעותיהם ואין הלכותיהן דומין זל"ז.
ודו"ק בכ"ז.
♦
ג. אם גם הנתבע יכול להיות מיוצג ע"י אחר
בטור סי' קכ"ד הביא מהראשונים שהנתבע אינו יכול לשלוח מורשה שלא יהיו ב"ד שומעין טענות שקר מפי התורגמן וכן פסק השו"ע שם, והלבוש והסמ"ע (סק"א) פי' שכלפי הנתבע עצמו יש חזקה שאינו מעיז פניו לכפור וחיישינן שהמורשה יעיז פניו, משא"כ התובע שבלא"ה אין בו חזקה שלא יעיז, ועוד שרק התובע יכול למנות מורשה כיון שהוא מקנה למורשה את ממון התביעה משא"כ בנתבע.עוד הביאו בד"מ והסמ"ע שם שגם מורשה של התובע אינו יכול לטעון כשהבע"ד נמצא בעצמו בבי"ד, וכמו שהביאו הטור והשו"ע (סי' י"ז ס"ו) מהרמב"ם (פכ"א מסנהדרין ה"ח) שאסור לב"ד לשמוע את טענות הבע"ד ע"י מתורגמן, והוא כמש"כ הסמ"ע (סקי"ב): "דיותר יוכל להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן" והוא אסור אפילו בדיעבד אם אין הדיינים מבינים את שפת הבע"ד.
והביא הש"ך (בסימן קכ"ד סק"א) מהסמ"ע (י"ז סקי"ד) שמה שנהגו לשמוע טענות הלועזים ע"י תורגמן היינו שכיון שבאו לפני ב"ד קבוע שכך מנהגם הוי כקיבלו עליהם, וכתב הש"ך דה"ה שיועיל למורשה לטעון בפני הבע"ד מה"ט, וכן יועיל לנתבע למנות מורשה אם מסכים התובע, אך כתב דכיון שכל הטעם הוא שכשבאו לב"ד ע"ד כן הוי כקיבלו עליהו, א"כ אם הנתבע מעכב מראש א"א לכופו לדון באופן כזה, ולכן פירש שמה שנהגו בזמננו שהתובע ממנה מורשה שיטען בפניו ולנתבע לא נותנים למנות, היינו כי התובע מקנה למורשה את כוחו ונהיה כבע"ד ממש משא"כ הנתבע שאינו יכול להקנות.
ולפי"ז בזמנינו שבד"כ גם התובע לא מקנה למורשה את הממון, גם למיצג של התובע יהיה אסור לטעון בפניו (ובאמת בכה"ג הרי גם אינו מורשה כלל ואין הנתבע צריך לענות לו) אא"כ נהגו והסכימו שני הבע"ד לדון באופן כזה, אבל בע"כ אי אפשר לדון עם מיצגים.
והנה כל זה הוא דלא כמו שהביא בכנה"ג ממשפטי שמואל (סי' קכ"א) שאסור לדון עם מורשה של הנתבע גם אם הסכימו הבע"ד לזה, ובש"ך מבואר שמותר וכן בתומים (סק"א) חלק עליו.
אך מאידך במשפטי שמואל שם יש קולא שהובאה בשו"ת בעי חיי (סי' ע"ה) שנקט דבמקומות שנהגו שהנתבע ממנה מורשה, אינו מטעם הסכמת התובע, אלא שנהגו כדעת הראשונים המתירים לנתבע למנות מורשה, ולדבריו יועיל גם בעל כרחם של הבע"ד.
אמנם הריטב"א (שבועות ל') פירש שמועיל מורשה לנתבע גם משום שיודע שבסוף יצטרך הנתבע לבוא בעצמו ולהישבע על טענותיו אם יהיה בהם הכחשה, ולפי"ז בימינו שאין משביעים גרע טובא ויש יותר מקום לחשש שקר ע"י מיצגים.
♦
ד. המנהג הראוי
והנה כבר בזמן הרמ"א היו מקומות שנהגו להתיר מורשה לנתבע כמוש"כ הרמ"א (שו"ת סי' ק"ד) והובא בנחלת שבעה (שטרות כ"ד), וכן כתבו התומים (סי' קכ"ד סק"א) והערוך השולחן (שם) שנהגו לאפשר בין לתובע ובין לנתבע לטעון ע"י אנטלר (טוען), אך הוסיפו שאם באים לידי הכחשות קוראים לבע"ד עצמם לבירור ולא סומכים על המורשים.ולדעתי אין להתייחס למנהג זה של הזדקקות לטוען רבני בפנים זועפות. ואם בית הדין יודע לנהל ולכלכל את אורחותיו כראוי יש לפעמים תועלת גדולה בטוענים רבניים ואף בעורכי דין, הן בסידור ועריכת טענותיהם של הצדדים, ולפעמים מועילים הם גם לבית דין בהבהרת צדדי ההלכה, ובפרט בזמנינו שבתי הדין עמוסים בעבודה ונתמעטו הלבבות והמציאות מוכיחה שפעמים רבות הדיינים מפיקים תועלת מדברי וכתבי הטוען רבני.
אך יש לבית דין לנהל את הדיון בסמכות וביד רמה ולא לאפשר לעוה"ד וטו"ר להשתלח ולשבש את נוהלי הדיון אלא לנהוג בדרך ארץ ולהעלות טענות עניניות בלבד.
♦ ♦ ♦