רבי ציון לוז
דיין בבית הדין הגדול בירושלים
יד בנימין

עיכוב דיירי חצר על דייר שרוצה לפתוח עסק, ומהות תקנת יהושע בן גמלא[2]

ב"ב כא ע"א - חו"מ סי' קנו

דברי הגמרא

שאלות הלכתיות רבות מתעוררות סביב רצונם של דיירים במתחם משותף לפתוח חנויות, כיתות לימוד, מפעלים ועסקים קטנים בביתם או במתחם המשותף. נושא זה נידון במשנה ובגמרא ומשם השתלשל לדיונים מסועפים בהלכה. בשיעורנו לא נדון בדבר הלכה למעשה, וגם לא נתייחס לשאלת היחס לדינא דמלכותא, למנהג המדינה ולחוקי העזר העירוניים; אלא רק נעסוק בגדרי הדין, כפי שנאמר ביסודו בדברי חז"ל והפוסקים.
נאמר במשנה (ב"ב כ, ב):
חנות שבחצר – יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, ולא מקול התינוקות.
לכאורה, המשנה מנגידה בין קול הנכנסים וקול היוצאים, שמהווה עילה לעיכוב פתיחת החנות, ובין קול הפטיש, קול הריחיים וקול התינוקות, שאינו מהווה עילה לכך. בפירושו למשנה, כתב רש"י: 'ולא מקול התינוקות – קא סלקא דעתך תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות'. לפי פירוש זה, לא מובן מה ההבדל בין הנכנסים והיוצאים שברישא ובין התינוקות שבסיפא, שגם הם באים לקנות בחנות. ואכן, שאלה זו נשאלה בגמרא (שם), והובאו לה שתי תירוצים: (א) לפי אביי בסיפא מדובר על חצר אחרת; (ב) לפי רבא, בסיפא אין מדובר בחנות אלא במלמד תינוקות. וז"ל הגמרא:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי: סיפא אתאן לחצר אחרת.
אמר ליה רבא: אי הכי, ליתני: חצר אחרת מותר! אלא אמר רבא: סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך. דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? 'ולמדתם אותם' – ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? 'כי מציון תצא תורה'. ועדיין, מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו; מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא; עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
הגמרא מקשה על דברי רבא משתי ברייתות שבהן נאמר שבני החצר מעכבים על מי שרוצה להיות מלמד תינוקות, ומתרצת שברייתות אלה מתייחסות למלמד תינוקות גוי[3].
♦

מחלוקת הראשונים אם מלמד תינוקות הוא בדווקא או שהוא הדין לכל מצווה או לימוד תורה

והנה, נחלקו הראשונים בהגדרת המציאות שעליה נאמר שאין בני החצר מעכבים בה. ביד רמה (ב"ב שם אות נה) כתב שמציאות זו כוללת לא רק מלמד תינוקות, אלא גם לימוד תורה באשר הוא, וגם תפילה בציבור:
והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות, בני חצר מעכבין עליו; וכן הא דתניא שנים ששרויין בחצר וביקש אחד מהן ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות, חבירו מעכב עליו – אוקימנא בתינוקות דגוים, אבל בתינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי, כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא – לא מצי למימר ליה: איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, כדבעינן למימר קמן.
כעין דברי הרמ"ה כתב גם הטור (חו"מ קנו, ח):
וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן, ואפילו הן רבים. והוא הדין נמי לכל מילי דמצוה, כגון לחלק צדקה[4] או להתפלל בעשרה.
כעין זה כתב גם הריטב"א בתשובה (סו"ס כז; הובא בב"י שם):
אמרינן דאפילו אחד מבני חצר יכול ליעשות מלמד תינוקות, או להשכיר ביתו למלמד תינוקות של ישראל, מתקנת ר' יהושע בן גמלא. ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן, אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר, ולא תשכח תורה מישראל, דכליה חד טעמא הוא.
מלשון הריטב"א נראה שלא התרבה כל דבר מצווה כפי שריבו הרמ"ה והטור, אבל התרבה כל אופן שיש בו לימוד תורה[5]. וכן דייק מדבריו הכנה"ג (מהד"ב הגב"י אות א[6]).
לעומת זאת, מדברי רש"י הסיק הב"י (חו"מ קנו, א) שאפילו על לימוד תורה אפשר לעכב, אם אינו עומד בגדרים המדויקים של תקנת יהושע בן גמלא:
והרמב"ן (ב"ב כא, א ד"ה בספרא): כתב בסופר מתא, פירושו כותב שטרות העיר, או ספרי תורה; אבל רש"י פירש: מלמד כל תינוקות שבעיר, יש שם קול גדול. ותמיהא לי, כיון דמשום מצוה הוא דשרי, ומשום תקנה, כל שכן דאיכא מצוה רבתי, ותקנתא יתירא. ואפשר דכיון שהוא שונה ליותר מחמשים, מעכב עליו, שהקול גדול ביותר, ואין מצוה זו מן המובחר, דהוה להו לאותובי תרי. עכ"ל[7]. ואין נראה כן מלשון רש"י, אלא הטעם דלא אמרו דאינם יכולים למחות אלא דוקא כשמלמד לתינוקות עצמם, ומשום תקנת יהושע בן גמלא; אבל זה שמורה למלמד התינוקות, וגם יש שם קול גדול ביותר – יכולים לעכב עליו.
לכאורה, גם דעת הרמב"ם קרובה לדעת רש"י, שכן הרמב"ם הביא את הדין בהלכות תלמוד תורה (ב, ז) ולא בהלכות שכנים, ומכך נראה שזהו דין בתלמוד תורה ולא בכל מצווה שהיא. אולם, הב"י (שם סד"ה ומש"כ רבינו בשם הרמ"ה) כתב:
ואם רוצה לכתוב ספרים או לעשות מצוה אחרת כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה נראה מדברי הרמב"ן ורש"י שיכולים לעכב עליו אך לדעת רבינו ורבינו ירוחם אינם יכולים לעכב עליו וכן נראה דעת רבינו חננאל והתוספות והרי"ף והרמב"ם.
ולכאורה לא ברור מניין הסיק הב"י שכן דעת הרמב"ם, ואדרבה, מכך שהרמב"ם הביא דין זה בהלכות תלמוד תורה, נראה שזהו דין בתלמוד תורה ולא בכל מצווה. וצ"ע.
והנה, בשו"ע (קנו, ג) כתב:
וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו.
בדברי השו"ע מפורש שקיבל את דעת הרמ"ה והטור שהדין שאין יכולת לעכב אינו מצומצם ללימוד תינוקות, ואף לא לאופנים שונים של לימוד תורה, אלא אמור בכל דבר מצווה. בשולי הדברים יש להעיר שמהלשון 'מתקנת יהושע בן גמלא ואילך', משמע שהדין שאין בני החצר יכולים למחות הוא פועל יוצא של תקנת יהושע בן גמלא, ולא היה קיים כלל אלמלא התקנה, והדבר מסייע להבנת רש"י שהדין לא נאמר אלא בלימוד תורה, ולא בשאר מצוות.
♦

מחלוקת הסמ"ע והט"ז בסוג המצווה שעליה אין בני החצר מעכבים

לאור האמור, התעוררה בקרב נושאי כלי השו"ע השאלה מה נכלל בדבר מצווה. האם אדם רשאי לפתוח בביתו חנות למצות לפני פסח? מרפאה? הרי גם בדברים אלו יש צד מצווה. כדי
להגדיר מהי המצווה שאין בני החצר מעכבים עליה, נשוב לדברי הגמרא:
מיתיבי: אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות – בני חצר מעכבין עליו. הכא במאי עסקינן, בתינוקות דעכו"ם.
תא שמע: שנים שיושבין בחצר, וביקש אחד מהן לעשות רופא, ואומן, וגרדי, ומלמד תינוקות – חבירו מעכב עליו. הכא נמי, בתינוקות דעכו"ם.
תא שמע: מי שיש לו בית בחצר השותפין – הרי זה לא ישכירנו לא לרופא, ולא לאומן, ולא לגרדי, ולא לסופר יהודי, ולא לסופר ארמאי. הכא במאי עסקינן – בסופר מתא.
מיהו 'רופא' זה, שבני החצר מעכבים עליו? רש"י כתב: 'רופא – מוהל[8]. אומן – מקיז דם'. לעומת זאת, הב"י כתב: 'ומדברי רבינו [=הטור] נראה דרופא אומן דבר אחד הוא, כלומר: רופא שהוא אומן. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שכנים (הי"א)'. בעקבות דברי רש"י הללו, שהובאו בעיר שושן כפירוש לדברי השו"ע, העיר הסמ"ע (קנו, ג) שאין התאמה בין דברי רש"י לדעת הרמ"ה והטור והשו"ע:
ורופא – פירש"י מוהל, וכן כתב בעיר שושן כאן. ולא דק, שהמחבר על כרחך לא סבירא ליה הכי, שהרי בסמוך בסעיף ג' כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו. לכן נראה, דפירוש רופא שהוא רופא לגופות בני אדם, ואומן פירושו מקיז דם, כן צריך לומר להאי גירסא דגרסינן רופא או אומן. אבל במיימוני ובטור כתוב: רופא אומן, ולפי זה יש לפרש רופא שהוא אומן, וכן פירש ב"י.
הסמ"ע טוען שאם רופא פירושו מוהל, אין צידוק לבני החצר למחות בו, שהרי זהו דבר מצווה. ולכן הוא מפרש שרופא היינו כפשוטו. בשולי הדברים, יש להעיר שלכאורה אין בדברי הסמ"ע הסבר אלא לברייתא הראשונה, שבה נאמר 'רופא אומן' וניתן לפרש שהכוונה לדבר אחד, אבל בברייתא השנייה נאמר 'רופא ואומן', ובברייתא השלישית נאמר 'לא לרופא ולא לאומן', ולשונות אלו בהכרח מתפרשות במשמעות של שוני בין הרופא ובין האומן. וצ"ע.
עכ"פ, על דברי הסמ"ע הללו השיב הט"ז (חו"מ קנו, א):
רופא או אומן. נראה [ד]אף ברמב"ם, רופא אומן – כונתו או אומן; שהרי סיים: ולא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן. ומה שהקשה סמ"ע, דאי נתכוין רבינו [=השו"ע] למוהל, הא סיים כל שהוא מצוה כו' – תמהני, מאי תיקן לפי זה במה שפירש רופא נפשות, דאטו זה אינו מצוה?
ונראה דלהכי כתב רבינו [=הטור]: מילי דמצוה, כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה, להורות דדוקא בענין מצוה התלוי בצירוף אנשים, כמו אלו דחשיב, מה שאין כן כשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לכך, מעכבין עליו שלא (לעשותו) [ליעשות] מוהל, אם הוא בענין שיבואו הרבה אנשים לביתו, כנלע"ד.
הט"ז לומד מלשון הטור שיש חילוק בין שני סוגים של מצוות: 'מצוה התלוי בצירוף אנשים', שבה אין בני החצר רשאים לעכב, לעומת 'כשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לכך', שבה רשאים בני החצר לעכב.
דברי הט"ז עצמם נחלקו לשתי הבנות אפשריות בדבריו, שבהן נחלקו דייני בית הדין בתל אביב (פסק הדין נדפס בפד"ר חי"ב עמ' 366-349, ויעוין עוד בציץ אליעזר י, כה, ל): לדעת הגר"ש דייכובסקי שליט"א (שם עמ' 365 ד"ה פירושם), כוונת הט"ז לחלק בין מצווה הדורשת נוכחות של אנשים רבים (שבה אין בני החצר מעכבים) לבין מצווה שאינה דורשת נוכחות כזו (שבה בני החצר מעכבים). לעומת זאת, לדעת הגר"י אליעזרוב והגר"מ אלחרר שליט"א (פד"ר שם, וכן בתחילת הפסק לעיל מינה), החילוק העיקרי הוא מה שכתב הט"ז בסיפא של דבריו שאפשר לילך לבתי האנשים, ולפי זה במצווה שבה אי אפשר ללכת לבתי האנשים, אזי אין בני החצר מעכבים, ואף שהמצווה אינה כזו שבמהותה דורשת נוכחות של אנשים רבים. והנפק"מ בין שתי ההבנות הייתה במרפאת שיניים, שעליה נסוב פסק הדין הנ"ל: מצד אחד, מצוות הריפוי אינה דורשת נוכחות של אנשים רבים; מצד שני, אין אפשרות ללכת לבתי האנשים, מכיוון שהמכשור והציוד נמצאים במרפאה, והמרפאה אינה ערוכה לניוד קבוע שלהם. לכן נקט הגר"ש דייכובסקי שבני החצר יכולים יהיו לעכב על פתיחת מרפאה בחצרם, ואילו הגר"י אליעזרוב והגר"מ אלחרר נקטו שהם לא יכולים יהיו לעכב.
יהא אשר יהא הפשט בדברי הט"ז, כבר העיר הציץ אליעזר (שם) שמסתימת לשון השו"ע נראה שההיתר חל בכל דבר מצווה, ואינו תלוי בהגדרה המחודשת שהוסיף הט"ז. ועוד הוסיף הציץ אליעזר והביא את דברי הפעמוני זהב (חו"מ קנז, ג), שכתב בביאור דברי הסמ"ע שמדובר ברופא שמטפל בעיקר בגויים, ולכן אין מצווה ברפואתו, שהרי מצוות ריפוי מקורה בהשבת אבדה , שהריפוי הוא השבת גופו (עי' ב"ק פא, ה), ולא נצטווינו על השבת אבדת גוי[9]. ולכאורה גם זה דוחק, שהרי הראשונים והשו"ע סתמו ולא סייגו את דבריהם דווקא לרופא שמטפל בעיקר בגויים. ובאופן רחוק היה אפשר ליישב שההנחה הייתה שישראלים אינם נדרשים לרופאים אלא מתפללים לה' שירפאם (יעוין בתורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנה ד"ה ומסתברא), אבל מפשטות הדברים לא משמע כן. עוד הביא הציץ אליעזר את דברי ערוך השולחן (חו"מ קנו, ג) שהעמיד את דברי הסמ"ע דווקא במי שמכשיר את הרופאים למקצועם, ובלשונו: 'שמלמד אומנות הרפואה', ולא במי שעוסק בפועל בריפוי חולים. נראה שכוונתו לומר שאמנם יש מצווה גם בזה, אבל היא כבר עקיפה. ואולם, גם זה אינו מרווח כל כך, ומפשטות לשון השו"ע והסמ"ע לא משמע כן. וצ"ע. ויעוין עוד בציץ אליעזר שם שהאריך בזה.
ובכן, לפנינו מחלוקת בהגדרת דבר המצווה שדיירי החצר אינם יכולים לעכב עליו: תלמוד תורה, כל מצווה, ואופניה השונים. ונראה לבאר ששורש המחלוקת הוא בהבנת היכולת המשפטית של בני החצר לעכב על פתיחת עסק כלשהו בחצרם, וכפי שנבאר להלן.
♦

מחלוקת הסמ"ע והנתיבות בהבנת ההבדל שבין קול הנכנסים והיוצאים לקול הריחיים

והנה, לעיל הובא חילוק המשנה בין קול הנכנסים והיוצאים שעליו יכולים בני החצר לעכב ובין קול הפטיש והריחיים שעליו אין באפשרותם לעכב. בביאור מהות ההבדל בין קולות אלו, כתב הסמ"ע (קנו, י) שקול הפטיש נוצר מהבית הפרטי ויוצא ממנו, ולכן אי אפשר לעכב עליו, ואילו קול הנכנסים והיוצאים נוצר בחצר המשותפת:
שכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו, אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו. מה שאין כן בדינים הראשונים, שהנכנסין ויוצאין והקול מהן הוא בחצר המשותפת לכולם, משום הכי יכולין למחות בו מלעשות להן היזק בחצירם.
הנתיבות (קנו, ביאורים א) חולק וטוען שהסבר הסמ"ע אינו נכנס ברמב"ם ובשו"ע, שהרי לדעתם מניעת העיכוב נובעת מחזקת תשמישין. ולכן הוא מחלק באופן אחר בין קול הנכנסים והיוצאים לקול הפטיש והריחיים: קול הנכנסים והיוצאים הוא קול משתנה, שנפעל על ידי אנשים שונים, ולכן אין בו חזקת תשמישין, בשונה מקול הפטיש שהוא קבוע ויש בו חזקה:
דדוקא בנכנסים ויוצאים, שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים, לא מהני חזקה נגדם, דדמי לקוטרא דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל, משא"כ קול הפטיש אחד הוא, מהני חזקה.
נמצא שבעוד שלפי הסמ"ע החילוק בין שני המצבים הוא בין הבעלות המשפטית של הבית הפרטי, אל מול החצר המשותפת – הרי שלפי הנתיבות החילוק הוא בסוגי ההפרעות.
ונוסיף להבהיר מחלוקת זו, בביאור מחלוקת הראשונים הבאה:
♦

מחלוקת הראשונים בנוגע לאפשרות של בני המבוי לעכב זה על זה

והנה, לעיל הובאה הברייתא דאחד מבני חצר שביקש להיעשות גרדי או מלמד תינוקות, שבני חצר מעכבים עליו. וברמב"ם (הל' שכנים ו, יא) ובעקבותיו בשו"ע (חו"מ קנו, א) מובא דין זה בשינוי משמעותי: לא כתוב חצר, אלא מבוי. גרסה זו עמדה גם לפני התוס' (ב"ב כא, א ד"ה אחד), אך הם דחו אותה, משום שהיא אינה מתיישבת עם דברי אביי הנ"ל, שלפיהם בחצר אחרת הדבר מותר.
הב"י כותב ליישב בשני אופנים את קושיית התוס':
אבל מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שכנים (הי"א) נראה שגורס: 'אחד מבני מבוי'. וכן מצאתי כתוב בפסקי הרא"ש. וכתב הרמב"ן שגם היא נוסחת רבינו חננאל.
ולא תיקשי ליה מה שהקשו התוספות, דיש לומר דס"ל דרבא פליג אאביי, דאמר דבחצר אחרת מותר מסברא. ומה שלא הקשה לו מהברייתא, לפי שלא היה יודע אותה. אי נמי, דכי אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת, היינו מבוי, אלא דלמבוי שאינו מפולש – חצר קרי ליה.
תירוצו הראשון של הב"י הוא שהברייתא אכן אינה מתאימה לאביי אלא לרבא החלוק עליו, ורבא לא הקשה ממנה משום שלא הכיר אותה. תירוצו השני של הב"י הוא שאין מהברייתא סתירה לדברי אביי, משום שכאשר אמר אביי שב'חצר אחרת' אי אפשר לעכב על בעל המלאכה, הוא התכוון למבוי אחר, וקרא למבוי בשם חצר. יש להוסיף שבגמרא בפרק קמא (ב"ב יא, ב) נאמר שיש מציאות של עיכוב בבני מבוי:
בעא מיניה רב הונא מרבי אמי: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו? אמר ליה: בני מבוי מעכבין עליו.
וכפי שיבואר בדברי הראשונים דלהלן, סיבת העיכוב של בני המבוי היא מפני שהוא מרבה עליהם את הדרך.
כמו כן, נאמר בהמשך הסוגיה שלנו (כא, ב):
דתניא: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו; רשב"ג אומר: אף לשכנו כופיהו.
אמנם, ניתן לפרש שברייתא זו עוסקת באומן שיורד לאומנותו של חברו, ולא בזכות העיכוב של בני המבוי בשל קול הנכנסים והיוצאים או ריבוי הדרך, וכך כנראה פירשו התוס' הנ"ל. אך הר"י מיגאש (ב"ב ז, ב ד"ה תוספתא) כתב להדיא שהסיבה שבגללה כופים בני המבוי זה את זה שלא להושיב וכו', היא 'מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסין והיוצאין'. הראנו לדעת שלפי פירוש זה, יש ראיה מפורשת לכך שהזכות לעכב בפני בעלי אומנויות אינה רק בחצר אלא גם במבוי.
והנה, הרמב"ם והשו"ע הנ"ל סייגו את הדברים למבוי שאינו מפולש. בביאור דבריהם, כתב הסמ"ע (קנו, א) שדווקא במבוי שאינו מפולש יש מקום לטענה שמרבה עליהם את הנכנסים והיוצאים, אך במבוי מפולש בלאו הכי שכיחי רבים. אולם, מלשון הרי"ף (ב"ב ז, ב בדפיו; הובאה גם בהגהות אשרי ב"ב א, מ, א בשם או"ז) נראה שיסוד ההבדל בין מפולש לשאינו מפולש הוא אחר: 'האי דאמרינן בני מבוי מעכבין עליו, הני מילי מבוי שאינו מפולש, מפני שמרבה עליהן את הדרך, אבל מבוי מפולש – אין מעכבין עליו, דהוה ליה רשות הרבים'. מלשון זו נראה שבמבוי שאינו מפולש, יש לבני המבוי צד בעלות מסוים במבוי המשותף, שמכוחו הם יכולים לעכב ולמנוע שימוש שאינו מקובל במבוי, ואילו במבוי מפולש אין להם בעלות כלל, שהרי הוא שייך לרבים, ולכן אין בכוחם לעכב. דברים אלו מתאימים להבנתו העקרונית של הסמ"ע הנ"ל, שהיכולת לעכב נובעת מבעלות ממונית שקיימת לבני החצר או המבוי[10].
נמצאנו למדים שיש שתי אפשרויות עקרוניות בהבנת העיכוב של בני החצר על בעלי אומנויות: א. העיכוב נובע מבעלותם על החצר, ומהאיסור של בעל האומנות להזיק להם ולפגוע ברכושם. אפשרות זו מתאימה לדברי הסמ"ע. א. העיכוב נובע מהלכות שכנים, שביסודן תוקנו על ידי חכמים. אפשרות זו מתאימה לדברי הנתיבות[11].
♦

ביאור הדין שאין לעכב על תלמוד תורה לפי האפשרות שיש צד בעלות ממונית על החצר

והנה, בשלמא לגישות הרואות את המניעה כחלק מהלכות שכנים שתיקנו חכמים, מובן בפשטות היאך הקלו חכמים בדיני העיכוב על בעלי אומנויות כאשר מדובר בדבר מצווה בכלל ולימוד תורה בפרט: מכיוון שיסוד העיכוב על בעלי אומנויות הוא מתקנת חכמים, הרי שכאשר חכמים ראו לנכון הם קבעו שלא תהיה יכולת לעכב. אך לגישות הרואות את היכולת לעכב כנובעת מצד הבעלות הממונית שיש לבני החצר בחצרם – כיצד יכולה העובדה שמדובר בדבר מצווה להפקיע בעלות זו? וכי אפשר לחייב אדם למסור את ממונו לזולת כאשר יש בדבר צורך מצווה?!
כדי להבין את העניין, יש להעמיק ביסוד מצוות תלמוד תורה. הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, ב) אומר ש'ושננתם לבניך' הוא המקור לציווי ללמד לתלמידים[12]. האור שמח (שם) עומד על כך שהערבות הכלל-ישראלית במצוות לימוד תורה משתמעת כבר מפשט הפסוקים:
ולדעתי יתכן, דפרשה ראשונה בלשון יחיד נאמרה, שהצבור חייבים ללמד בשכר לבני חבריהם, ולכן כל קהל מחוייב לקבוע תלמוד תורה בשכר לשכור מלמדים; שכשמדבר אל כלליות האומה מדבר בלשון יחיד, משום שהקהל מחוייבים לזה מן התורה. ולכן הפליגו בעונש כל עיר שאין תלמוד תורה (שבת קיט, ב) שמחרימין כו', ולא מתקנת יהושע בן גמלא לבד, כן נראה.
מכיוון שמצוות תלמוד תורה אינה מוטלת רק על היחידים, אלא על כלל ישראל – לכן היא מוטלת גם על כל בני החצר. ומכיוון שהיא מוטלת עליהם, לכן מתבטלת היכולת שלהם לעכב על אותו אדם שנעשה מלמד תינוקות. וכמו שיש אפשרות לגבות מכל הציבור כסף לפתיחת תלמוד תורה, כך יש אפשרות לבטל את אותה זכות עיכוב שקיימת בסתמא דמילתא לבני החצר[13].
♦

הלשון 'מאי דרוש' מתארת הבנה ראשונית שלא נשארה למסקנת הגמרא

בהתאם לאמור, שמצוות תלמוד תורה לכל ילדי ישראל וממילא התקנה לפתוח תלמוד תורה בכל אתר ואתר, מוטלת על הציבור ולא רק על האבות של התלמידים, ניתן להסביר את כל הסוגיה שמתארת את ההשתלשלות של תקנת יהושע בן גמלא. נחזור לדברי הגמרא:
בתחלה, מי שיש לו אב [...] מאי דרוש? 'ולמדתם אותם' – ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? 'כי מציון תצא תורה'. ועדיין, מי שיש לו אב [...] התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא; עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
הביטוי 'מאי דרוש' הובא בגמרא כחלק מתיאור המצב ששרר בעם לפני תקנת יהושע בן גמלא. בפשטות היה נראה שביטוי זה בא כמקור להלכה שהייתה מקובלת לפני התקנה. אולם לענ"ד נראה, שביטוי זה בא לתאר דרשה מוטעית בהבנת חובת הציבור במצוות תלמוד תורה לכלל: הדרשות הראשונות שמעמידות את מצוות לימוד תורה כמוטלת על האב בלבד אינן דרשות שנשארות למסקנה, והן הובאו רק כדי להסביר את המצב ששרר קודם תקנת יהושע בן גמלא. תקנת יהושע בן גמלא לא הסתכמה בקביעת סדרי לימוד נכונים, נצרכים וחשובים ככל שיהיו: היא אמנם כללה גם את זה, אך בשורשם של הדברים, תקנת יהושע בם גמלא חשפה את מהותה של מצוות לימוד תורה כמצווה המוטלת על כלל ישראל, בערבות הדדית מופלאה.
אף במקומות אחרים בש"ס, מצאנו שלשון 'מאי דרוש' מתארת דרשה מוטעית שהולידה או גיבתה הבנה שגויה: הבנת נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה (עירובין סג, א), הבנת הצדוקים בעניין אופן הבאת הקטורת לקודש הקודשים ביום כיפור (יומא נג, א), הדרשה שהביאה לאכילה ביום כיפור בחנוכת בית המקדש הראשון (מו"ק ט, א), דרשת דואג ואחיתופל ברודפם אחרי דוד (סוטה כא, א), הבנת כולי עלמא שעזבו את המשניות ורצו רק אחר הגמרא (ב"מ לג, ב), הבנת הרומאים שהשתעבדו בישראל (ע"ז ח, ב), הבנת הצדוקים שיחיד מביא קרבן תמיד (מנחות סה, א), הבנת המשמשים מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם (נידה יז, א), הבנת הכותים שנמנעו מלקבור את מתיהם ולנהוג בהם טומאת מת כראוי (שם נו, א). בכל המקומות הללו מופיעה לשון 'מאי דרוש' בהסבר הדרשה השגויה שהובילה לטעות, ונראה שכך הוא גם בנידוננו[14].
♦

יכולת היחיד לעכב

והנה, בדברי הרא"ש (ב"ב ב, יא) מבואר שאפילו יחיד מבני החצר יכול לעכב, ומשם הובא דין זה בשו"ע (חו"מ קנו, א). דין זה לא הובא בראשונים אחרים, אך נראה שאין עליו חולק, ולכן הוא גם הובא בשו"ע בלשון סתמית וללא הסתייגות.
ויש לבאר, מדוע אין הולכים אחר הרוב בעניין זה. ולכאורה בטלה דעת היחיד אצל דעת שאר בני החצר. אמנם נראה ששאלה זו נשאלת דווקא לפי ההבנה המשתיתה על יכולת העיכוב על דיני שכנים, אבל אם העיכוב נובע מצד בעלות שיש לכל יחיד בחצר, אזי פשוט שאין לעקור מהיחיד את בעלותו, ולא שייך לבטל את דעתו מפני הרוב.
♦

סיכום

נמצאנו למדים שיש שתי גישות יסודיות לשאלה מהו מקור הסמכות של בני החצר למנוע מחברם לעסוק באומנותו: גישה אחת מבוססת על דברי הנתיבות ולפיה הדבר נובע מדיני שכנים, מתקנת חכמים שנועדה להסדיר את יחסי השכנים. לגישה זו, אפשר להבין שהם אמרו והם אמרו – חכמים הם שתיקנו את היכולת לעכב, והם שקבעו שיכולת זו לא תעמוד במקום תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן, ולחלק מהראשונים גם במצוות נוספות.
גישה שנייה מבוססת על דברי הסמ"ע, ולפיה היכולת לעכב נובעת מצד הבעלות שיש לבני החצר בחצרם. לגישה זו, נראה שהסיבה לכך שבמקום תלמוד תורה אין יכולת לעכב, היא שמצוות תלמוד תורה מוטלת על כלל-ישראל, ומכוח מחויבות זו, כל בני החצר נדרשים לתת את חלקם לצורך לימוד התורה, ולוותר לשם כך על אותו צד בעלות שלהם בחצר.
♦ ♦ ♦