הרב הראשי לבת ים
מח"ס משפט הכתובה / משפט הנישואין
נישואין ביום ששי
בתקופתנו, תקופת הקורונה, העלו אנשים הצעה לערוך את החתונות בימי ששי, סמוך לשבת חתן, ובכך נמנעים מהתקהלות כפולה, של החתונה ושל שבת חתן. וכיון שבלא"ה בחתונות מצומצמות של תקופתנו באים בני המשפחה בלבד, א"כ טוב לנו לעשותה ביום ששי, ומשם להמשיך אל השבת חתן. וכמו שכבר היה מנהג כזה בעבר. עד כאן ההצעה.יש לשלול הצעה זו ולא לאפשר לה להתפתח, מפני שהיא תביא בוודאות חשש חילול שבת, אפילו אצל שומרי השבת, וכ"ש אצל אחרים. וכמו שיבואר במאמר שלפנינו.
♦
א. עיקר הדין
הקדמה.חז"ל קבעו (בתחילת מסכת כתובות) יום מיועד לנישואי בתולה, והוא יום רביעי, כלומר ליל חמישי. היינו כיון שהחתונות היו נערכות ביום, שהרי לא היתה תאורה בלילה, אם כן החתן יהיה עם הכלה בליל חמישי, וכיון שביום חמישי יושבים בתי דין, כתקנת עזרא הסופר שיהיו בתי דין יושבים בשני וחמישי בשבוע, אם יצטרך החתן בית דין, יהיה לו מיד בבוקר בית דין ולא יתקרר מטענתו. פירוש: תקנת הנישואין דווקא בזמן זה יש בה תיקון ומניעת פירצה, שבימיהם, שהקידושין היו במרחק זמן לפני הנישואין, ואחרי שהיא מקודשת היא כבר אשת איש, אבל קל לפתותה מפני שאינה נשואה עדיין ואינה בבית בעלה, א"כ אם היא כבר טימאה את עצמה ח"ו לפני שבאה אליו, היא אסורה לו. ואם הבעל מגלה בליל חמישי הנ"ל שאינה בתולה, יש לו מיד בית דין בבוקר, שיוכל ללכת לספר ולקבול על הדבר הזה, עוד בטרם יתקרר כעסו. אם כן, תאריך הנישואין שקבעו חז"ל, "ברביעי בשבת", הוא כלי שנעשה כדי למנוע איסורים ועבירות. ואע"פ שלפי טעם זה ניתן לעשות נישואין גם ביום ראשון, והביאה תהיה בליל שני, שהרי גם ביום שני בבוקר בתי דינים יושבים, ביארה הגמרא שיום ראשון אינו ראןוי לקבוע בו חתונה, שתקנת חכמים היא שיהא לאדם שלשה ימים (של חול) לפחות כדי לטרוח ולהכין סעודה גדולה. (והיא נקראת בכל מקום תקנת "שקדו", ששקדו חכמים על טובת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה עבורה לפחות שלשה ימים).
עוד אמרה הגמרא שדין זה שבתולה נישאת ליום רביעי, הוא רק אחרי תקנת עזרא שיישבו בתי הדין בקביעות ביום חמישי, אבל לפני התקנה שלו כן – שלא היו בתי דינים יושבים בימים מסודרים אלא מי שצריך אוסף שלשה ודן בפניהם, לא היה את הדין שהבתולה נישאת ליום רביעי דווקא, אלא יכול לשאת אשה בכל יום מימי השבוע. ושאלה הגמרא מאי נפ"מ בדין זה, הרי אנחנו כבר אחרי תקנת עזרא, והשיבה שגם אחרי התקנה במקום שאין בתי הדין יושבים בשני וחמישי דווקא – מותר לשאת בכל יום מימי השבוע. שוב שאלה הגמרא הרי עכ"פ צריך לטרוח שלשה ימים בסעודה וא"כ איך יתחתן בימי תחילת השבוע, והשיבה על זה שמיירי במקרה שיש לו סעודה מוכנה. (וכגון בזמננו, ששוכר אולם ואנשים המכינים לו את הסעודה). מבואר מעתה שאם בתי הדין לא יושבים דווקא בשני וחמישי, ויש גם סעודה מוכנה, ניתן לעשות נישואין בכל יום בשבוע. ואע"פ שביום שבת אין בתי דינין יושבין, מ"מ ניתן להנשא גם ביום ששי, כיון שגם פתח פתוח כבר אינה טענה מצויה, כי בבוגרת א"א לטעון כן (כמבואר בשו"ע אבה"ע סי' סג ס"ג) ובזמננו הבנות נישאות בוגרות, לכן אין חוששין עוד כל כך לטעם הנ"ל. וכמבואר בראשונים ואחרונים בסוגיא שם.
עוד דרש בר קפרא בגמרא שם (דף ה ע"א) סיבה נוספת לנישואי בתולה ברביעי, מפני שכאשר הביאה היא בחמישי (ליל חמישי), הנה נאמרה ביום זה ברכת פרו ורבו לכל החי בעולם. ואלמנה או בעולה אחרת כדאי שתינשא ביום חמישי (ואז הביאה תהיה ביום ששי), מפני שנאמרה בו ברכת פרו ורבו לאדם. אבל עכ"פ לא ייערכו הנישואין (לאלמנה וכיוצא בה) ביום ששי, מפני שצריך לשמוח עם האשה לפחות שלשה ימים, אפילו היא כבר אלמנה או בעולה, ואם הנישואין יהיו בשאר ימי השבוע, אולי למחרת הנישואין יעזוב אותה וילך לעבודתו ולהביא פרנסה, משא"כ אם הנישואין יהיו בחמישי, ישמח עמה לפחות שלשה ימים, חמישי וששי ושבת. ואילו הבתולה, שבלא"ה יש לה שבעה ימי שמחה, אין זה משנה באיזה יום תינשא, ועדיף להיצמד ליום רביעי מפני הטעם הקודם, שיוכל ללכת לבית דין ביום חמישי אם יהיה צורך. אבל לפי זה כהיום שעושים אירוסין ונישואין יחד, ואין מצב שתזנה תחתיו אחרי הקידושין, אין עדיפות ליום רביעי דווקא, וגם הסעודה כבר מוכנה (על ידי שכירת אולם ואנשים אחרים) ואין חשש שלא יטרח מספיק בסעודה ג' ימים (וגם בלא"ה כתב הח"מ בסי' סד סק"ה שכיון שתקנה זו היא לטובת ולכבוד הכלה, אם הכלה וקרוביה מוחלין על זה אין להקפיד, ושכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוקא עיי"ש). אם כן מצד תקנות הנישואין אפשר לישא אשה בכל יום בשוה.
אבל עוד דנה הגמרא (דף ד ע"ב) מצד אחר אם מותר לעשות נישואין ביום ששי או במוצאי שבת, מפני חשש חילול שבת. היינו שכיון שמחוייבים לעשות סעודה בנישואין, אם כן אם הנישואין יהיו בסמוך לפני או אחרי השבת, יש לחוש שיהיה בגלל זה חילול שבת. והוא האמור בלשון הגמרא "שמא ישחט בן עוף", פירש הריטב"א שם שבן עוף היינו עוף צעיר ומדדה, שקל לתפוס אותו, וכוונת הגמרא היא שמא יעשה חילול שבת מהיר מתוך חפזון הדעת. והמאירי פירש שם שהיו נוהגים לאכול עוף בסעודת ליל הביאה, לסימן שיפרו וירבו כתרנגולים. כלומר, ועל מנהגים אנשים מוסרים את נפשם יותר מעל עיקרי תורה, ושמא ישחט בן עוף כדי לקיים את המנהג (כן נ"ל לבאר דבריו). וחשש זה ס"ל לר' זירא שם, אבל אביי נחלק ולא ס"ל לחשש זה, ונודע בכל מקום שהלכה כאביי, ולכן כתבו התוספות (ז ע"א ד"ה והלכתא) שלהלכה לא חיישינן שמא ישחוט בשבת "ואהא סמכינן למיעבד סעודה בשבת", וכן כתבו עוד לעיל מיניה (בדף ג ע"א ד"ה אי איכא ב"ד) "דעתה נוהגין לישא אף בששי", כלומר ועושים סעודת חתן בערב שבת, או בשבת, ולא חוששין לתקלת חילול שבת. כדברי התוס' פסק גם הרא"ש שם (פ"א סי' י), שלמעשה אין חוששים שמא ישחט בן עוף. גם הר"ן (על הרי"ף כתובות דף ב ע"א ד"ה הלכתא), שכיון שהרי"ף לא הביא להלכה את הא דחיישינן שמא ישחט בן עוף, לא קיימא לן כך. ומ"ש הרמב"ם שאסור לישא אשה ביום ששי (כבסמוך) - "זהו הפך מנהגנו שאנו נוהגים לכנוס בששי".
דברי התוספות אינם מוסכמים בראשונים, כי הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הל' יד) חשש לזה, ופסק בזה הלשון: "מותר לארס בכל יום חול... אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו". וכתב על זה שם הרב המגיד: "ועכשיו במקומותינו נהגו לישא אשה בששי. ולא ידעתי על מה סמכו בזה, ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהן, שהן באין לידי חלול שבת, אם משבות ע"י עצמן, אם ממלאכה ע"י עכו"ם. ויש מי שדוחה מהלכה מה שנזכר בגמרא בגזירה זו והביא סמך לזה, ואינו עיקר. והרמב"ן ז"ל אחר שהאריך כתב בסוף דבריו: ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא, אלא שלא מיחו בידם, וכן כתב הרב ן' מיגש". עכ"ל הרב המגיד. והרמב"ן הנה הוא לפנינו בחידושיו לכתובות (דף ה ע"א סוד"ה והמחוור שבדברים), שכיון שלא נפסקה הלכה בגמרא לא כך ולא כך, וחשש חילול שבת דבר מסתבר הוא, כך צריך להורות לכתחילה, והעושה אחרת בור הוא. אלא שאלו שעושים חתונות ביום ששי מפני שכך נוח להם, לא התקוטטו איתם. עיין עליו. גם הר"י מיגאש נדפס לאחרונה, וכתב (בחי' למס' כתובות דף ד ע"ב ד"ה בין כך ובין וכך, וד"ה ז ע"א ד"ה והלכתא) שאסור לעשות חתונה בערב שבת, שכיון שחשש זה כתוב בתלמוד, אין לנו כח לדחותו בלא ראיה. עיין עליו. ומ"ש הרב המגיד שהדוחים הביאו סמך לדבריהם, כוונתו למרדכי ודעימיה, כמו שתורחב שיטה זו להלן (גבי תקנת עניים של בני אשכנז ד"ה גם המרדכי). ויש להוסיף דכן פסק גם התשב"ץ (ח"ג סי' שא) שאין נושאין נשים בערב שבת.
למעשה נהגו באירופה לעשות נישואין ביום ששי. וגם להלכה נפסק כך, שהטור (אבה"ע סי' סד) הביא את דברי אביו הרא"ש ומחלוקתו עם הרמב"ם, ולא הכריע ביניהם. אבל מרן הבית יוסף (אבה"ע סי' סד מחודש ג) הביא את דברי הרב המגיד והרמב"ן, וסיים עליהם בלי להביא את דברי הר"ן אלא בשתיקה בעלמא: "ועכשיו מנהג פשוט לכנוס בששי". גם בשו"ע שם בסעיף ג הביא מחלוקת זו בזה"ל, וכתב "יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנשואין". עכ"ל. ובכן מעיקר ההלכה ס"ל להשו"ע שאין לחוש שיחלל שבת ומותר לישא אשה ביום ששי. והשו"ע אף ציין שכן פשט המנהג. ומנהג זה הוא מתקנת ראשוני אשכנז כמו שנבאר להלן.
♦
ב. תקנת עניים של ראשוני אשכנז
כדי להבין את תקנת ראשוני אשכנז לערוך נישואין ביום ששי, הננו להקדים ולסדר את צורת הנישואין בעבר. בימי חז"ל היו האירוסין (קידושין) והנישואין (חופה) נערכים בזמנים מרוחקים זה מזה. הסיבה היא מפני שהנערה היתה מתארסת בהיותה צעירה ממש ולא מוכנה עדיין לנישואין, ונתנו לה זמן להכין את עצמה עד הנישואין, והיו נותנין לבתולה י"ב חודש כדי להכין את עצמה לחיי הנישואין ולחתונה שתתקיים עוד כשנה. אבל מפני מרחק הזמן היו עושים קידושין מיד בעת השידוכין, כדי שלא תחזור בה בקלות דעתה הצעירה. את הכתובה היו כותבים כבר בעת הקידושין, כמו שרואים במקומות רבים בגמרא (כתובות מג: ונג. ויבמות כט: וב"מ יח. ועוד), ולכן כבר בכתובה – אע"פ שהיא שטר המיועד להתחייבות ממון של אחרי הנישואין בלבד – היו כותבים שאמר לה הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, היינו 'הרי את מקודשת לי'. אחר כך החלו לכתוב כתובה רק בעת הנישואין (כמבואר בקידושין נ ע"ב שענין זה נעשה תלוי במנהג המקומות), ומ"מ לא שינו את נוסח הכתובה והשאירו בו גם את נוסח הקידושין, מפני שהחלו לנהוג לעשות את הקידושין לעולם בסמיכות לנישואין, וממילא בשעת הנישואין היו גם הקידושין. אלא שהוסיפו לתקן אז לקרוא את הכתובה ברבים בין הקידושין לנישואין, כי כיון שהקידושין מחייבים ברכה על כוס יין, והנישואין מחייבים ברכות על כוס יין, והם החלו להעשות זה אחר זה, נמצא שברכת הגפן השניה מיותרת, ולכן עושים 'הפסק' אחרי הקידושין, כדי להצדיק את ברכת הגפן השניה. וכאשר נתבארו עניינים אלו בהרחבה במקומות אחרים בספרנו.המנהג לעשות קידושין ונישואין בסמוך יחד זה אחר זה, נעשה הלכה קבועה ומחייבת בעם ישראל. הסיבה היא, שבעת שהיו קידושין בעת השידוכין וממתינים זמן ממושך עד הנישואין, נוצרו גם תקלות: כי בהיות המקודשת צעירה וקלה להתפתות, ולא יושבת עדיין תחת בעלה, היו מכשולות שכבר היתה נאסרת לבעלה עד הנישואין, עד שאמרו בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) שרבי מתניה לא הניח לביתו שתתקדש עד שתכנס גם לחופה, כדי שלא יוכל להיות מכשול. לכן החלו במהלך הדורות לנהוג כך כמנהג קבוע, לאחד את הקידושין והנישואין לזמן אחד דווקא, כדי שלא תישאר אשת איש שלא תחת בעלה. וכמו שביארנו זאת בספרנו משפט הנישואין, לא עת להאריך כאן. עד כאן הקדמת הדברים.
והנה, פועל צדדי ממה שחיברו את הקידושין והנישואין היה שחסכו הוצאות סעודה אחת. שהרי הקידושין מחייבין סעודת מצוה (וכמבואר במס' פסחים דף מט ע"א), וגם נישואין מחייבים סעודת מצוה (כמבואר בספרנו משפט הנישואין), וכעת התאחדו הסעודות. דבר זה עצמו היה סיבה לרש"י ושאר ראשוני אשכנז לקבוע את הנישואין לימי ששי, כדי לחסוך עוד סעודה ולאחד את הכל יחד עם סעודת השבת, וקראו לזה "תקנת עניים". שהרי גם את תקנת איחוד קידושין ונישואין הפכו למנהג קבוע מפני שזה חוסך לעניים, כמ"ש רש"י בספר האורה (ח"ב סי' י, ד"ה מעשה בחתן, על מה שהתחילו לעשות האירוסין והנישואין באותו זמן יחד): "לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין, שאם רוצין לעשות אירוסין קודם נשואין – יהא גנאי לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה כל היום, ולפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונשואין ביחד, ונפטר בסעודה אחת".
ושוב מצאנו בתשובה אחרת מפי רש"י שמטעם זה ג"כ החלו לנהוג לעשות את הנישואין ביום ששי, כדי להימנע מהוצאה גדולה נוספת של סעודת שבת (שבת חתן). ראה מ"ש בספר מעשה הגאונים (חיברו הר"א אפשטיין מוינה שההדיר כת"י קדמון עם תשובות מזמן רש"י ובני דורו, נדפס בשנת תר"ע, ושם בסימן סא הובאו תשובות מפי רש"י, והלשון שם בעמ' 55 מדפי הספר כך היא): וזו תשובה שהשיב ר' נתן לר' יהושע כששאלו, שנוהגין במקומנו בכתובה שכותבין בשישי וחותמין במוצאי שבת (וא"כ יש איסור שהוא מתייחד עמה בשבת בלי שהכתובה חתומה), והוכיח אותו הרב הנשאל – ר' יהושע הנז': "מה צריך לבדוק על מנהג קהילות קדושות, שכבר נהגו כך מימי קדושים אשר עברו בישישים ממגנצא, וגם המיושבים רבי יהודה ב"ר משה ורבי שלמה בן מצליח ורבי דוד בר יקר, ולא ערערו ולא מיחו... ומי יודע על מה נהגו כך להתחיל בשבת סעודת חתנים? שמא מתוך דוחק גדול שהיה שם ברובו של קהל, ולכן הרגילו להזמין חתן בשבת. ואין תימה אם אין נושאים ברביעי, שהרי אפילו בזמן סנהדרין הקדושה שהיו יושבים בתי דינים בכל יום והיו בקיאין להבחין בין דם לדם, היתה בתולה נישאת בכל יום, וכ"ש בזמן הזה שאין דנים דמי בתולים, כי מי בקי להבחין בחכמתו בהם. ועל כן יכולים להנשא בכל עת שירצה. ואפילו לגזירת שמא ישחט בן עוף ליכא למיחש, שבח לשומר עמו, איכשור דרא, דהא אפילו סעודות שעושים כמה בשבתות של החתנים בין הנישאים ברביעי ובין באחד בשבת, בין כך ובין כך עמך כולם צדיקים". עכ"ל. וביאור דבריו שגם הנושאים ברביעי בשבת או בשאר ימי השבוע בלא"ה עושים סעודות גדולות בשבת חתן, ואין חוששים שמא יחללו שבת, דעמך כולם צדיקים. וכיון שאין חוששין שהסעודה בשבת תגרום לחילול שבת, לכן עדיף לעשות הנישואין ביום ששי, משום תקנת עניים.
גם רבותינו בעלי התוספות (כתובות דף ג ע"א ד"ה אי איכא) כבר הזכירו שנוהגין לעשות נישואין ביום ששי, והוא על מה שאמרו בגמרא שם שאם אין בי"ד דווקא בשני וחמישי אפשר לשאת בכל יום, והביאו התוספות שם דעת ר"י שמכל מקום ביום ששי לא נושאים נשים שהרי אין בית דין ביום ששי, והשיגו עליו וכתבו: "ועתה נוהגין לישא אף בששי, ואם יש לו טענת בתולין יכול לקבול בשבת בפני שלשה. ועוד, לפירוש הקונטרס דוקא בימיהם קבעו יום הנישואין משום שעל ידי כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים העם לבית דין, ואין שייך לומר עכשיו כך". ע"כ. הרי שנהגו לישא בים ששי. [ומסדר הדברים נראה שמנהג זה הותחל בסביבות ימי רש"י ונכדיו]. גם מדברי התוס' במס' גיטין (יח ע"א ד"ה אף) נראה המנהג הנ"ל, שם כתבו שלא נכון המנהג של אותם שחותמין את הכתובה רק במוצאי שבת אע"פ שכותבין אותה בערב שבת. עיי"ש. ומשמע שיגרת הלשון שעכ"פ הנפוץ היה שהכתובות היו נכתבות בערב שבת, היינו משום שהנישואין היו נערכים אז.
גם הראבי"ה כתב שנהגו לישא ביום ששי, וכמו שהובא בהגהות מיימוניות (פ"י מהל' אישות הל' יד אות מ, בהערה על שיטת הרמב"ם שם שאסור לישא ביום ששי), "אבל ראבי"ה כתב, מה שכונסין בזמן הזה בששי, מפני תקנת עניים. וסמכו אהא דרב שמואל בר יצחק (כתובות דף ג) לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועין אלא בב' ובה', אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכו'. וכ"כ התוס' אהא דפסיק תלמודא בפ"ק דכתובות והילכתא מותר לבעול לכתחילה בשבת, דאהא סמכינן ועבדינן סעודה בין בחול בין בשבת ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף". עכ"ד ההג"מ. ולא מצאתי לדברי הראבי"ה, ואולי ט"ס הוא וצ"ל הראב"ן כדלקמן[2].
גם הראב"ן בחי' בתחילת מסכת כתובות כתב "ולבר קפרא נמי, דתני מפני מה אמרו בתולה ניסת ברביעי ונבעלת בליל חמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, אי חזו דראוי לבטולה מפני תקנת עניים דלא ליכנוס אלא בליל שבת או בליל שישי כדי למעט בה יציאה, שפיר דמי". הרי שנהגו לישא ביום ששי, ומפני תקנת ענים, כדי לאחד את הסעודות ולמעט בהוצאות.
וכ"כ המרדכי (כתובות סי' קכט) לחלוק עמ"ש הרמב"ם שאסור לעשות נישואין ביום ששי, וזה לשונו: "מיהו עתה כונסים ביום ו', כדאמרינן לקמן (בגמרא דף ג סע"א) דבמקום שבתי דינין קבועים בכל יום - אשה נישאת בכל יום. ואף על גב דאין דנין בערב שבת, מ"מ נהגו לישא אשה בערב שבת, על כן יש להושיב ג' (בשבת) ודנים לפניהם. ועוד משום תקנת עניים נהגו כן. ובפרק נערה (כתובות מז ע"א) גרסינן אי נמי מסר לה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים. ודלא כמיימון בסוף פרק עשירי דאישות". וראיה זו מהגמרא שעושין נישואין בערב שבת, כתבה גם האגודה (כתובות פ"א סי' א), וגם בשו"ת בנימין זאב (סי' נד), שמכאן מוכח שלא כרמב"ם. [אמנם הרמב"ם יאמר שאין כאן ראיה. דמה שאמרו אשה נשאת בכל יום – הכוונה מפני חשש נבעלת ולא ימצאנה בתולה; ומצד חילול שבת יש לאסור ולא דיברה שם הגמרא, ובסוגיא אחרת הביאה הגמרא את החשש. אבל יתכן מקרים פרטיים שמסר לה לנישואין בערב שבת אם הסעודה כבר מוכנה. וק"ל].
גם הריטב"א (בחי' בסוגיין כתובות ג ע"א ד"ה אשה נשאת) כתב דלא כהרמב"ם ושהמנהג לשאת גם ביום ששי: "ועכשיו שאנו נוהגין לישא אשה בערב שבת ולבעול ליל שבת, סבירא לן דבתולה נבעלת אפילו בליל ד', דאמרינן לקמן לא חיישינן לאקרורי דעתא דג' עונות, ועוד כיון שאנו קהל מועט וממונינו מועט, בספק אין לנו לעכב, כיון דאיכא בתי דינים קבועים בכל יום, וליכא לתקנת משנתינו. ועוד דהא אמרינן לקמן דאם מחמת האונס מותר ואפי' אונס ממון, והשתא נמי איכא אונס ממון שאין לו הכנה וסיפוק לישא בשאר ימים".
וכן הוא בתרומת הדשן (סי' קנז) שכתב בפשיטות בתו"ד "כמו שאנו רגילים לעשות החופה קודם תפילת מנחה בערב שבת". וכ"ה גם בכלבו (סי' עה): "ומנהגינו עכשיו לעשות נישואי הבתולות בשישי בשבת". גם מצינו בהגהות הרמ"ך (לרבי משה הכהן מלוניל, על הרמב"ם פ"ט מהל' אישות הי"ד) שהעיר על דברי הרמב"ם שם שלא לעשות נישואין בערב שבת, וכתב "כל הנישואין שלנו אנו עושין בערב שבת, ולא חוששים לשמא ישחוט בן עוף".
וע"ע ביש"ש (כתובות פ"א סי' ז, אחרי שכתב דעה ראשונה שהנישואין אסורים בששי משום גזירה שמא ישחט בן עוף) שכתב: "ומכל מקום נראה בעיני, האידנא שמכינים עצמם מכל וכל קודם הנשואין, לפי שיש יהודים מועטים, ויודעים כמה יהו מן הקרואים, ואיך ומהו צריך לסעודה, בטל הגזירה, וגם לא החמירו כל כך מפני תקנת עניים כדאיתא במרדכי (סי' קכט). ומשום טענת בתולים ליכא למיחש, דאף בשבת יכול לסדר טענתו לפני שלשה, כמ"ש הרא"ש (סי' ג). ואני אומר שאם רצה לסדר עליה (בי"ד) יכולין אף לדון בשבת, דאיסורא שאני, כדי להפריש מבעלה אי זינתה תחתיו. וק"ו בזמנינו דליכא למיחש כלל לטענת בתולים, שהאירוסין והנשואין באחד. אבל בליל מוצאי שבת פשיטא דלא שרינן, משום שמא ישחוט בו עוף קודם הנשואין, דהאי גזירה עדיין לא בטלה, וגם כן ליכא תקנת עניים לעשות במוצאי שבת".
וכ"כ בפירוש ר"ע מברטנורא (כתובות פ"א מ"א) "בתולה נישאת ביום הרביעי... ובזמן שאין בתי דינין יושבים בשני ובחמישי, אשה נישאת בכל יום, והוא שטרח בסעודה שלשה ימים. ומפני תקנת עניים נוהגים בקצת מקומות לישא בערב שבת".
גם בשו"ת הרמ"א (סי' קכה ד"ה כל זה) דיבר בנידונו על חופה שהיתה ובה כיסו את הכלה בהינומא "ביום ו' כדרך הבתולות". ושם הביא הטעם של חשש חילול שבת, וכתב שמ"מ נוהגין לעשות חופה בער"ש, "משום שעכשיו אנו בגלות וטריחא לעשות נישואים בלא שבת". הרי שמנהג החתונות ביום ששי היה נפוץ בערי אשכנז.
♦
ג. מנהג בני אשכנז כשעשו נישואין ביום ששי
סדר החתונה בתקופות הראשונות שנהגו לעשות נישואין ביום ששי, היה מהשכמת הבוקר. וכמ"ש בס' גימטריאות (אות רפז) בשם רבי יהודה החסיד: "ונהגו שנכנסת הכלה בבית תחילה, כשמוליכין אותה באבוקות ואור נר, בבוקר יום ו'". וכ"כ הרוקח (סי' שנג) שהמנהג הוא להוליך את הכלה ביום ו' "כעלות השחר", כי טוב הוא, כי אז נכנס מזל נוגה. ע"כ. גם בס' מנהגים דבי מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג, עמ' 83) כתוב, "נהגו לבתולה בבוקר ביום ו' קודם תפילה להוליך חתן וכלה לחצר בית הכנסת ולזרוק חיטים עליהם, ואומרים פרו ורבו. וסמך לדבר מדכתיב ברך בניך בקרבך – השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך". גם הראשונים היותר מאוחרים כתבו כן, מהרי"ל (תחילת הלכות נישואין), וכן גם המהר"ם מינץ (סי' קט), והריטב"א שנביא להלן, עיין עליהם.ובדברי מהרי"ל מבואר שהקפידו לעשות "את הכל" בבוקר. וזה לשון התיאור שם הצריך לענייננו: "כשהיה נשואין במגנצא בימות החמה, היו נוהגין ביום חמישי להתפלל מנחה ג' שעות אחר הצהרים, שכבר הגיע מנחה גדולה בשש ומחצה, והיו אומרים תחינה, וסועדים סעודת הנישואין [כוונתו סעודה לכבוד הנישואין; וכמו שנהגו בזמנם לסעוד בליל ערב הנישואין, וכתבנו מזה בספרנו משפט הנישואין, לא עת להאריך], ובימות החורף סועדים בלילה, ומתפללין מנחה וערבית יחד כשאר ימים, ואומרים תחנה אם אין החתן בביה"כ. כעלות השחר ביום הששי היה קורא השמש לבוא לביה"כ, והיה קורא אגב לבא אל ה'מאן'. (היינו חופת מיין). ואז הוליך הרב החתן לפניו. יש מקומות שמנגנין אז מחול המצוה, מה שעושים במוצאי שבת אחר הבדלה. וכל העם אחריהן לאור אבוקות עם כלי זמר לחצר ביה"כ, וחוזרים עם האבוקות והכלי זמר ומביאים הכלה וחברותיה. וכאשר תבא עד פתח חצר ביה"כ, הלך הרב והחשובים והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והחתן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חיטין, ואומרים פרו ורבו ג' פעמים. והולכין יחד עד אצל פתח ביה"כ, ויושבין שם מעט, ומוליכין הכלה לביתה. והיתה מלובשת שרגנז למעלה בכל בגדיה והינומא על פניה וקורזין במקום סרבל. ואת החתן מוליכין לביה"כ מלובש בגדי שבת, והמטרון שלו תחובה לו דרך צוארו כמנהג בריינוס זכר לחורבן להעלותו על לב בראש שמחתו. ומושיבין אותו מצד התיבה במזרחית צפונית. ופותחין אדון עולם ופסוקי דזמרה. מנהג במגנצא כל שעה שאומרים פסוקי דזמרה מקלעין את הכלה, ונותנין לה הטבעות.. במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר". ומבואר שהחתן והכלה היו הולכים יחדיו לבית הכנסת בעלות השחר עם כל העם, ואז החתן היה מתפלל שחרית ובינתיים מטפלים בכלה, ותיכף אחרי שחרית כבר היו מעמידים את החופה.
והטעם שהקפידו לעשות זאת מיד בבוקר נראה שהוא כדי שלא לפגוע ח"ו בקדושת השבת, ופן יבואו לחילול שבת אם יתאחרו בהעמדת החופה והמתנה למוזמנים, וגם כדי להמנע מבעיית סעודה ביום ששי אחר חצות. לכן החלו את החתונה מוקדם בבוקר, באופן שיספיקו לעשות הכל כראוי לפני השבת.
למעשה בקהילות החסידים נהגו כן עד לאחרונה ממש, לעשות הנישואין ביום ששי. וכמ"ש הט"ז בסי' רפ (ס"ק ב) שפסקו שמותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת, וכ"פ המג"א בסי' תקמו (ס"ק ד). והאדמו"ר ממונקאטש בנימוקי אור"ח (סי' רפ) הביא שהאשל אברהם מבוטשאטש תמה על זה, והשיג עליו שאין בזה איסור וכתב "ואדרבה ידענו ושמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע שעשו בכוונה חתונת בניהם ונכדם בערב שבת קודש ועשו מעשה לבעול לכתחילה בליל שבת קודש". עכ"ד. עיין בקובץ אור ישראל (מונסי, חוברת נד, עמוד רג), שם רצה הרה"כ להחזיר את המנהג לעשות חופות בימי ששי, ולכן אסף רשימה של עשרות נישואי אדמור"י חסידים שנערכו בערב שבת. ועוד הביא בסוף דבריו מ"ש בס' מאיר החיים (ח"ב עמ' שעט) שכאשר היו מתייעצים עם האדמו"ר האמרי חיים מויזניץ זלה"ה אם לעשות חופות ביום ששי היה מזרז לעשות כן, והיה אומר שגם הוא התחתן ביום ששי והיתה חתונה שמחה, ושחלילה להוציא לעז על מנהג צדיקים וכו'.
ולא ידעתי מתי היתה הסעודה בזמנם. מ"מ במשך השנים נתאחר זמן החופה עד שהיו עושים כן אפילו אחר הצהרים, והסעודה רק בליל שבת, עיין בזה להלן גבי סעודת נישואין בחתונה הנערכת ביום שישי.
♦
ד. מנהג הספרדים בזה
אע"פ שכנגד דעת ראשוני אשכנז שמותר לעשות נישואין ביום ששי, ניצבת דעת הרמב"ם שאסור לעשות נישואין ביום ששי שמא יבואו עיי"כ לחילול שבת, למעשה נהגו להתיר נישואין ביום ששי גם בקהילות הספרדים. וכמ"ש הריב"ש (סי' קלה): "ושאלו על מנהגנו למה הבתולה נישאת בערב שבת (כלו' ולא חששו לחששות המובאות בגמרא), ותירצו לפי שאין אנו מייחדין עד עבור שבעה ימי המשתה (וממילא אין זה כקונה קנין בשבת או עושה כלי בשבת), ועוד שרובן מקדשין וכונסין יחד, וליכא למיחש שזינתה תחתיו (שזה היה הטעם של הראשונים שלפניו להצמיד את הקידושין והנישואין), אבל הם היו מארסין ונותנין זמן לבתולה י"ב חדש לפרנס את עצמה ואיכא למיחש שמא זינתה תחתיו". הרי דבריו ברורים עם טעמם, מפני מה נהגו בספרד כמו בשאר מדינות אשכנז, לישא נשים ביום ששי.גם מרן הבית יוסף (סי' סד מחודש ג) אחר שהביא דעת הרמב"ם שאסור לישא ביום ששי, הביא שהר"ן כתב שהרי"ף לא כתב כן ומשמע שלא סבירא ליה, ולכן נהגו לישא בששי, אע"פ שהרמב"ן תמה על זה ואמר שהוא מנהג בורות. ואחר שהביא הב"י כל זה, סיים בחמש מילים משל עצמו: "ועכשיו מנהג פשוט לכנוס בששי". וכן פסק למעשה בשו"ע שם ס"ג, ביש ויש שהלכה כויש – שמותר לישא בששי, והוסיף על זה שכן פשט המנהג.
גם המקובלים צידדו בזה, ובס' אפרקסתא דעניא (סי' קעב) הביא מילקוט ראובן פר' ויצא בשם כנפי יונה (והוא להרמ"ע מפאנו ע"ד האריז"ל, שנישואי יעקב אבינו עם לאה היו בערב שבת שאז עשה לבן המשתה, ונזדווג עמה יעקב בליל שבת, ומכאן רמז למה שצדיקים מהדרין לעשות את החופה בערב שבת. עוד עיין בס' יפה ללב (ח"ד אבה"ע סי' סד אות ח) כתב הגר"י פלאג'י שמה שרוצים לישא דווקא בערב שבת, הוא בגלל שאז יש סימנא מילתא לטובה, כיון שנישואין הראשונים שהיו בעולם, של אדם הראשון עם חוה, היו בערב שבת, וכמעשה אבות אבינו הראשון יעשו בנים. והוסיף: "ועיין בזוה"ק ח"א בהשמטות דף ז ע"א ותמצא קצת סמך לטעם הנישואין ביום הששי". (עיי"ש שבחינת זיווג העליון של יחוד יסוד ומלכות, היתה בימים הקדמונים בימי ג' וד' בשבוע, אבל באחרית הימים דהיינו באלף הששי, חל הזיווג הנ"ל בימי ערב שבת ושבת קודש. ואכן מנהג זה נתפשט ביותר מתחילת האלף הששי). והנני זעירא איני יודע למה הביאו בשם האריז"ל מנישואי יעקב ולאה, ולא מנישואין קודמים של אדם וחוה. וכי אדו"ח עשו תיקון פחות מזווג יעקב. ואשרי היודע בסודן של דברים. מ"מ אח"כ ראיתי בספר שביבי אש (לרבי אברהם צבי שור, אב"ד החסידים בירושלים, אה"ע עמ' קעא), שכתב בזה, עיין עליו.
גם במרוקו מצינו לרבי יעקב אבן צור בשו"ת משפט וצדקה מיעקב (ח"ב סי' קפז) שכתב בתוך דבריו: "...שהרי רוב החופות הנהוגות הן בערב שבת". גם באלגי'ר היה כן, כמ"ש רבי אהרן בן סמחון בספר פרחי אהרן (סי' תקפח): "מצאתי כתוב בכתב יד הרב אדוני זקני, שהיה אומר שפעם אחת היה [חופה] בעיר מלייאנא [מילאנו], והיה מנהגם על סמך מנהגי אלגזאייר שהחתן הכונס את הבתולה כונסה ביום ו' בשבת אחר תפלת שחרית, ועושים סעודת נשואין ביום אחר החופה". וכ"כ בשו"ת מהר"י חזן בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' נז) שהיה המנהג לישא ביום ששי. היינו במצרים. וכ"כ בנהר מצרים (לרבי רפאל אהרן בן שמעון, הל' קידושין אות טו) שבעיר הקודש ירושלים "כמעט רוב ככל נושאין בערב שבת, מטעם הקימוץ והעוני... ובמצרים יש נושאים גם היום בערב שבת. אכן בזמן האחרון רוב ככל הנהיגו לעשות החופה ביום ראשון, להיות כל העם פנויים ממלאכתם ויבואו לשמח החתן והכלה, משא"כ בשאר הימים".
וגם בירושלים נהגו כן, כמו שמעיד בגודלו מרן החיד"א בס' טוב עין (בסי' יח ס"ק ס) שכתב שכך נהגו כולם, וז"ל: "פשטה ההוראה בארץ הצבי, ונוהגים לכנוס הבתולות בערב שבת, כמו שהתירו גדולי הפוסקים, וכן ראוי להורות". עכ"ל. ואם היו כונסין הבתולה בליל שבת, מובן שהיו עושין את הנישואין ביום ששי. וכן הוא גם בס' שער המפקד (מנהגי ירושלים, אבה"ע אות יב, בנהר פקוד אות ב). גם הכף החיים (סי' רפ ס"ק ו) העתיק מנהג זה, ואחר שהביא את דברי הילקוט חדש הנז' שנישואי יעקב אבינו היו בערב שבת, כתב: "וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו שעושין נשואין בערב שבת". ורמז לזה שוב בסי' רמט (סק"י) גבי זמן הסעודה וכתב: "והמנהג פה עיה"ק ירושת"ו, אעפ"י שעושין הארוסין והנשואין בערב שבת, אין עושין הסעודה כי אם בליל שבת". גם ב"סידור הגאונים והמקובלים" (ירושלים תש"מ, מערכת אירוסין ונישואין סי' כ ס"ה) הביא שלפני כמה עשרות שנים היו רוב החופות הנערכות בירושלים נעשות בימי ששי, עד לאחרונה שנהפכה ירושלים לקיבוץ גלויות אז חדל המנהג הזה. עיי"ש.
אבל יש להעיר שמה שכתב הנהר מצרים שעושין כן 'מחמת העוני', אולי אין פירושו כמו שנתבאר עד עתה, מחמת מחירי הסעודה, ולחסוך בסעודה אחת; אלא מחמת שבימי השבוע אנשים טרודים על מחייתם ואינם יכולים לעזוב את עבודתם כדי ללכת לשמחת נישואין (בימי קדם, שהיו החתונות נערכות ביום, יען לא היה אור החשמל בלילה). וכעי"ז מצאנו שכתב מהר"י ארדיטי בס' חינא וחסדא (ריש מס' כתובות) לדקדק על מנהג עירו לעשות אירועי שידוכין דווקא בשבת, הגם שמדברים ומתווכחים על ענייני כספים וכו', וכתב בזה: "דלבטל המנהג הזה אי אפשר, יען שבימי החול כל העם מקצה טרודים על המחיה ועל הכלכלה, מצאת השמש עד צאת הכוכבים, מרוב טרחם וצערם ודוחקם כידוע... ולענ"ד נ"ל לתת טעם למנהג עירנו הנז', משום דחשבי דבר זה כשעת הדחק, כמש"כ, דאם לא יעשו דבר זה בשבתות וימים טובים, יתבטל ענין השידוכין, יען דבימי החול טרידי העם על המחיה ועל הכלכלה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, זה דינם כל הימים ואפילו ביום אידן של גוים". הרי שכוונתו על הזמן הפנוי ולא עוני המחיה.
איך שיהיה בוודאי למעשה נהגו גם הספרדים להתיר לישא אשה ביום ששי, וגם בירושלים, עד בערך שנות תש"ח ואילך שאז באו לאר"י אנשים ממקומות רבים, שלא ידעו ממנהג זה, ונתבטל. גם כאמור להלן תקנת הרה"ר לישראל הייתה לבטל דבר זה, מפני חילול השבת שנגרם בזה. עיין להלן.
♦
ה. סעודת נישואין בחתונה הנערכת ביום שישי
גם כאשר עושין נישואין בערב שבת, בשעה מוקדמת וללא חשש חילול שבת, עדיין יש לידע מה לעשות עם סעודת הנישואין, שהרי חובה לעשות סעודה לכבוד מצוות הנישואין, אבל ביום ששי ערב שבת קודש אסור לעשות סעודה גדולה משום כבוד השבת, כדי שיאכל בש"ק לתיאבון, וכמו שיבואר בסמוך. וגם לעשות את הסעודה רק סעודה בליל שבת, הרי עדיין נשאר החשש דשמא יבואו לחילול שבת בגלל סעודת החתונה. הוא האמור בגמרא 'שמא ישחט בן עוף', והרמב"ם פסק זה להלכה, וכאמור לעיל, גם אפשר שאין לאחד את הסעודות מפני שאין עושין מצוות חבילות חבילות. ובשלמא סעודת אירוסין ונישואין שהכל ענין אחד, לא מיחשב מצוות חבילות מה שאיחדו אותן להיות יחד, אבל שבת ונישואין תרי מילי נינהו. [ובגמרא מו"ק ט ע"א אמרו שאין עושים סעודת נישואין ביום טוב, אם נשא בערב יום טוב, מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, ובשבת לרוה"פ אין חיוב שמחה. וכמו שנפרט בזה להלן, אבל עכ"פ יש לעיין מצד מצוות חבילות]. גם לעשות הסעודה במוצאי שבת אינו פתרון, מצד החשש דשמא ישחט בן עוף ויבוא לחילול שבת בגלל הסעודה המתוכננת. ובכן יש לידע מה יעשה ישראל בקשר לסעודת נישואין. ואחר החיפוש מצאתי בשאלה זו שבע שיטות.ראשונה הם הסוברים שעושים את הסעודה ביום ששי ערב שבת. שכן כתבו הראשונים בסוגיין. זה לשון הריטב"א (דף ג ע"א ד"ה אשה נשאת) "ועכשיו שאנו נוהגין לישא אשה בערב שבת, משום שמא ישחט בן עוף לא חששו, כיון שכבר עשינו סעודה גדולה מבעוד יום". וכנראה שכן היא שיטת הרמב"ן שכתב (בדף ה ע"א ד"ה נשאת, אחרי 'ואם תשאל') "לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי, שאינם נוהגים לעשות סעודה בלילה ולא ביום שלמחר כלל. הילכך ליכא למיחש לבן עוף". ומשמע שהסעודה כבר היתה ביום ששי. וכן משמע בדבריו עוד להלן (בדף ח ע"א ד"ה ופי' פנים חדשות) שכתב "ונהגו העם לברך ז' בששי בשבת, שהוא יום ראשון לנשואין במקומותינו.. לפי שהחתן יוצא מביהכ"נ (ביום שישי בבוקר) ומפקין כלתא מחדרה ונכסין לחופה, הם מברכין קודם סעודה, שזו היא שמחה גדולה שמשמחין אותו העם". ופשטות דבריו שהסעודה היתה ביום ששי בבוקר אחר החופה. עוד מפורשים הדברים בריא"ז (בשלטי הגבורים על הרי"ף ריש מסכת כתובות) וז"ל: "לא יכנוס בערב שבת מן המנחה ומעלה – שצריך ליכול סעודת הנישואין בלילי שבת, וכן לא יכנוס במוצאי שבת – שמא יראה שום חיסרון בסעודתו וישחוט עופות וכיוצא בהן בשבת, וכ"ש שלא יכנוס בשבת עצמו – כבית הלל. אבל אם רוצה לכנוס בערב שבת בתחילת היום על דעת ליכול סעודת נישואין בו ביום – מותר, וכן אם רוצה לכנוס בא' בשבת – הרשות בידו". עכ"ל.
והנה לכו"ע מותר לעשות סעודת ברית מילה ביום ששי, כיון שזהו זמנו, וכמ"ש הרמ"א בשו"ע (סי' רמט ס"ב) שמותר מפני שזהו זמנה. אבל נחלקו הדעות אם גם סעודת נישואין נחשבת זמנו ביום זה, ומותרת, או לא. שהב"ח (סי' רמט אות ג) ס"ל דודאי אינה נקראת סעודה שחובתה ביום זה דווקא, דהרי ניתן לעשות נישואין ביום אחר, ופשיטא שסעודה זו אסורה ביום ששי, עיי"ש. [א"ה. וכן היא פשטות דברי הרמ"א שם, שהביא דוגמא לסעודה שאי אפשר לעשותה ביום אחר רק מברית מילה ופדיון הבן, ולא הזכיר את הנישואין]. אבל מאידך המג"א (שם סק"ג) והפרמ"ג (שם ס"ג ד"ה סעודת אירוסין) ס"ל להתיר, וחשבון הדברים לדידהו הוא שהירושלמי בוודאי חולק על הבבלי כיון שלא הביא לגזירת בן עוף, וא"כ הבבלי לא חושש לכבוד שבת מצד הסעודה אלא רק מצד בן עוף, וכיון שגזירת בן עוף לא נפסקה להלכה, וחשש אחר אין להבבלי, ממילא מותר לשאת ביום ששי וגם לעשות את סעודת החתונה ביום ששי. זאת ועוד שבמס' מו"ק (ו ע"א) כתוב שמותר לישא אשה בערב הרגל, וא"כ היינו גם סעודת נישואין, דבוודאי אחרי נישואין יש סעודת נישואין; וכיון שכבוד יו"ט וכבוד שבת חד הוא (כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הט"ז), א"כ כשם שבערב יו"ט מותרת סעודת נישואין כן גם בערב שבת מותרת סעודה זו. עכ"ד.
גם השו"ע הרב (סי' רמט ס"ו) ס"ל שמותר לעשות הסעודה לכתחילה ביום ששי, ומטעם אחר, שכיון שאסור לדחות נישואין שמא יקדמנו אחר, א"כ מיחשב זה סעודה שזמנה היום דווקא, ודינה כמו שהסכימו כל הפוסקים גבי סעודת ברית מילה. וכתב עוד, שאף אם עושים את הסעודה ביום ששי ובגלל כן לא יוכל לקיים את סעודת השבת בלילה, אין בכך כלום כיון שהיא סעודת מצוה. ואין מצוה דוחה מצוה. "אלא שלכתחילה חכם עיניו בראשו להתחיל הסעודה לכתחילה ביום שישי קודם שעה עשירית". עכ"ד. [ולא זכר שר דברי הראשונים לעיל שיש לעשות הסעודה דווקא בבוקר או עכ"פ קודם חצות].
ובשיטה זו מצינו שתי דעות, הא' מ"ש מהר"י חזן בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' נז) שהיינו דווקא אם תתחיל הסעודה קודם חצות היום. כי אסור לקבוע סעודה גדולה בערב שבת, כמו שאמרו במס' גיטין (לח ע"ב) שמשפחה שעשתה כן נעקרה מן העולם. וכן פסקו הראשונים והשו"ע (אור"ח סי' רמט ס"ב) שאין עושים ביום ששי אפילו סעודת אירוסין (וכ"ש סעודת נישואין שהיא סעודה יותר גדולה), מפני כבוד השבת, כדי שיסעד את סעודת השבת כשהוא תאב לאכול. עיין עליו. אבל למנהג שנהגו לעשות נישואין ביום ששי – לפחות חובה לעשות הסעודה לפני חצות היום.
ושוב מצאתי למי שקדמו, הוא המהרי"ט בחי' לכתובות (דף ג ע"א ד"ה אמר רב שמואל בר יצחק), שם ביאר שמה שאמרו שבמקום שאין תקנת עזרא אשה נישאת "בכל יום", היינו דווקא בכל יום שיש בית דין, ולכן ביום ששי אין לישא אשה. וכתב שמ"ש הרא"ש שיכול לאסוף ג' ולדון בפניהם אפילו שבת אין זו תשובה, דצריך בי"ד קבועים דוקא שיוכלו לכוף ולדון. וכתב עוד שמ"ש הר"ן שבזמננו אין לחוש כלל לטענת בתולים כיון שאין מקדשין אלא בשעת החופה (וממילא כבר לא צריך שלמחרת יהיו בית דין), זה נכון רק למ"ד שלא חוששין לסבלונות; אבל למ"ד שחוששים לסבלונות שהם קידושין, א"כ חזרה הבעיה. וגם עוד נשארה הבעיה של שמא ישחט בן עוף ויבואו לחילול שבת. אבל עדיין למעשה נהגו בנישואין בערב שבת, ולכן כתב שם המהרי"ט "ועוד נראה לי שלכך הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו, שאע"פ שכונסים בערב שבת (כלומר עורכים חופה) אין מייחדים את הכלה עם בעליהם אלא במוצאי שבת, ועושים לה אז שמחה וריקודים ומזמוטי חתן וכלה, כדי שיקבע הדבר חובה באותה לילה שמחרתו יום חול שראוי להזמנת בית דין; אלא שעדיין יש לחוש לגזרה דשמא ישחוט עוף בין בערב שבת בין במוצאי שבת, שהרי עושים סעודה הנמצאים במזמוטי חתן וכלה. ושמא 'אז' היו עושים עיקר סעודת נשואין עם הייחוד ואיכא טירחא יתירה וגזרו שלא יבאו לידי חילול, אבל עכשיו שהם כונסין בשחרית ועושים סעודה, ליכא למיחש לסעודה גדולה של יום השבת (א"ה: כלומר ליל שבת), לפי שהכל מוכנים מאתמול קודם שיכנס לחופה, ובמוצאי שבת שאינה סעודה גדולה דליכא טרחא, ג"כ לא חשו". עכ"ל. ומבואר מדבריו שעושים הסעודה ב'שחרית'.
ומאידך במנהגי וורמיישא (לרבי יוזפא שמש, ח"ב עמ' כא) כתב להדיא שהיו נוהגים לעשות הסעודה אפלו אחר חצות. ועיי"ש תיאור הדברים, שבעלות השחר של יום החופה, היו הציבור מוליכים את הכלה לבית החתן לשם חופה כשאבוקות ומבוערות בידיהם, וכדעת הפוסקים שחופה היא הבאת הכלה לבית החתן לשם נישואין. לאחר מכן היו מתפללים שחרית, ומתפזרים לבתיהם, ולאחר הצהרים היה החתן מקדש את הכלה בחופה של ממש. ואז עשו את סעודת הנישואין. עיי"ש. ויתכן שהיו פורסים מפה ומקדשים אם נמשכה הסעודה עד ליל שבת, או היו הולכים להתפלל מנחה וערבית והיו עושים סעודה נוספת בליל שבת.
ושיטה שלישית הם הסוברים שאסור לעשות את הסעודה ביום ששי ערב שבת. וס"ל שדין זה שאסור לקבוע סעודה בערב שבת, נאמר בירושלמי להדיא על סעודת נישואין. דהא אמרו בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) שאסור לעשות נישואין בערב שבת "מפני כבוד השבת", והפני משה פירש את דברי הירושלמי כחשש הבבלי שמא יבוא לידי חילול שבת, והיינו מה שאמרו בבבלי שמא ישחוט בן עוף, אבל הקרבן העדה פירש "כבוד השבת" שאם יעשו את הנישואין בערב שבת אז גם הסעודה תהיה בערב שבת, ונמצא שלא יאכל סעודת שבת לתיאבון. ובשיטה זו עומדים האליהו רבה (סי' רמט סק"ד) והחיי אדם (כלל א אות ח), ופליגי ע"ד המג"א הנ"ל, וס"ל שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, ואין זו סעודה ש"זמנה" בערב שבת, ולכן אסור לסעוד אותה ביום ששי (אלא כדלהלן, בליל שבת, או ביום שבת, או במוצא"ש, או ביום ראשון). וכאמור לעיל כן כתב הב"ח להדיא, וכן היא פשטות דברי הרמ"א.
ושיטה רביעית היא לעשות את הסעודה בליל שבת, כי לא קיימ"ל להלכה לחוש שמא ישחט בן עוף או יחלל שבת. כן משמע מדברי הב"ש (סי סד ס"ק ד) וז"ל: "יש אומרים שאין נושאים נשים בערב שבת, שמא ישחוט בן עוף. ואע"ג דמותר לבעול בשבת. שמע מינה דאין עושים סעודה בליל ביאה. (כלומר אם מתירים נישואין בערב שבת, ומתירים את היחוד בליל שבת, עדיין אסור לעשות סעודה בליל שבת שמא ישחט בן עוף). אבל בתוספות ריש כתובות בסוגיא דם מפקיד פקיד משמע דעושין סעודה. ועיין בח"ש". עכ"ל. והיינו בחכמת שלמה בהגהות מהרש"ל על התוס' שם, שהוא כתב להוכיח מהתוס' שם שכשהיו נישואין ביום היו עושים סעודת מצוה בלילה לכבוד ביאת מצוה. הרי שסבר שעושין את סעודת החתונה בליל שבת. [ועיי"ש היטב אולי משמעות דבריו שהיו ב' סעודות, האחת שכבר היתה ביום לכבוד הנישואין, ועוד אחת בלילה לכבוד ביאת מצוה].
ומרן החבי"ב בשיירי כנה"ג שלו (אור"ח סי' רפ הגה"ט אות א) העיד שכן היה המנהג באיזמיר, שהסעודה בליל שבת. וז"ל שם: "מנהג פשוט בקושטא לכנוס ביום שישי ושלא לבעול עד ליל מוצאי שבת. וסבור הייתי שלאו משום איסור נגעו בה, דהא איפסקה הלכתא דמותר לבעול לכתחילה בשבת, אלא מפני שרוצים לשמח חתן וכלה בנבל וכינור ומינים ועוגב בשעת הסגרן (כלו' כשהם ביחוד), נהגו להסגירן בליל מוצ"ש לעשות שמחה יתירה. והעד על זה, שלפעמים היא ניסת סמוך לוסתה, ומפחד פן תפרוס נידה קודם ליל שבת עושין מעשה בליל שבת. (כלומר ואז עושים סעודה בלי כלי זמר, ומבואר שאין איסור בעשיית יחוד וסעודה בליל שבת). ופה איזמיר יע"א, היה המנהג הקדום כמנהג קושטא שלא לבעול עד מוצאי שבת, ובזמן הרב מר קשישא מהר"י אישקאפה זלה"ה תיקנו שיעשו ההסגר ליל ש"ק ולא בליל מוצאש"ק, מפני שיש שם מנגנים ועיי"ז מתאספים עם רב ושכיחי פריצותא." עכ"ל. הרי שמהר"י אישקאפה לא חשש לדעת הרמב"ם שמא ישחוט עוף, ורק כדי לעשות שמחה יתירה בכלי זמר עשו הסעודה במוצאי שבת, וכשראו בזה קילקול לצניעות - התקינו חזרה לעשות הסעודה דוקא בליל שבת. עד כאן מהכנה"ג.
גם הגר"ח פלאג'י בס' תוכחת חיים (ח"א פר' בראשית עמ' מט) הרבה לבקש שלא יעשו חתונות ביום ששי מפני חשש חילול שבת, וכתב שאם אי אפשר לפחות יעשו החופה ביום שישי בבוקר ולא בערב, וכו', "ואם הרע לו על ההוצאה שצריך סעודה בבוקר ובערב (כלו' לנישואין ולשבת), יעשה החופה לבד בבוקר, ולא יעשה סעודה כלל ביום החופה, כי אם לערב, ליל שבת קודש, יזמין קרוביו, ויזהר הרבה מעוון חילול שבת בכל הפרטים, בהדלקת נרות ובאפיה ובישול...". ובס' חיים ושלום (ח"ב אהע"ז סי' לא) הוסיף על זה שדבריו בתוכחת חיים אינם סותרים את דברי הריא"ז (הנ"ל בשיטה א) דיש לעשות הסעודה ביום ששי בבוקר כדי להנצל מחילול שבת, כי בזמן הריא"ז היו עושים סעודת הנישואין לכל האורחים והשושבינים, ובליל שבת לא היו עוד האורחים. לא כן בזמן הגרח"פ שהאורחים בלא"ה נשארים עד שבת, אז אדרבא תכבד העבודה בהכנת הסעודה כי רוצים לכבד את כולם ויש יותר חשש חילול שבת אם יעשו הסעודה ביום ולא יספיקו להכין ענייני סעודת שבת נוספת, וכשלא יעשו ביום ששי אז אדרבא יהיה להם ריוח והצלה ושהות בעוד היום להכין לצורך השבת. עיין עליו.
וכן נהגו למעשה בפולין ובגליציה (היא חבל פולין אשר בגבול אוקראינה), וכמ"ש המגן אברהם (סי' תקמו סק"ד) שבמדינותם נהגו לישא בערב שבת סמוך לחשיכה ולעשות סעודת נשואין בליל שבת. גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סוס"י מג עיי"ש בנדונו לענין אחר) כתב בשגרת לשונו "אנן קיי"ל כדעת יש אומרים שבאה"ע סי' ס"ד דלא חיישינן להך טעמא דשמא ישחט בן עוף", והסעודה מתקיימת בליל שבת, עיי"ש. וכ"כ גם הכף החיים (סופר, ס' תמט ס"ק י) שמנהג ירושלים כשהיו עושים חתונות ביום שישי, לעשות את סעודת הנישואין בליל שבת.
ובוודאי אין הפירוש שהיו עושים שתי סעודות בליל שבת, אחת בשביל חובת השבת ואחת בשביל הנישואין, אלא בסעודה אחת היו יוצאים יד"ח שתיהן. ולא חשו מצד מצוות חבילות חבילות. ונראה לומר הטעם, שאם שתי המצוות מחוייבות עליו, וכשעושה אחת ממה נפשך מקיים גם את השניה וא"א לנתק אותן, וגם הכל אותו ענין כך שאינו מסיח את לבו, אין בזה להאי דינא דמצוות חבילות חבילות. ובהערה פירשנו בס"ד[3].
גם לא חשו שלא לעשות סעודה בליל שבת מצד שאין מערבין שמחה בשמחה, שמטעם זה אמרו במשנה (מו"ק ח ע"ב) דאין נושאים נשים ביום טוב, וא"כ אם גם בשבת יש חובת 'שמחה', יהא אסור לקיים סעודת נישואין בשבת. אולם למעשה לא מצינו שחשו לזה, כי אע"פ שמשמעות הספרי והירושלמי שיש חיוב שמחה בשבת, ס"ל לרוב הראשונים ואחרונים שלא קיימ"ל כן להלכה, ואין בשבת חיוב שמחה כי אם חיוב עונג. (עיין שד"ח מערכת הא' אות פח שאסף הדעות[4]).
והנה, דעת הפר"ח בהל' פורים (אור"ח סי' תרפח סק"ב) שלכו"ע יש דין שמחה בשבת, אלא שהבבלי והירושלמי נחלקים אם איתא לדין אין מערבין שמחה בשמחה, שהבבלי סובר שליתא לכלל זה ואיסור נישואין ביו"ט הוא שמא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו, אבל ער"ש מותר לישא אשה ולעשות הסעודה בשבת אע"פ שיש גם חיוב שמחה בשבת דמ"מ ליתא לדין שאין מערבין שמחה בשמחה. אולם הקרבן נתנאל (מגילה פ"א ס"ז סק"ד) חלק ע"ד הפרי חדש וכתב דבוודאי גם לבבלי איתא לדין אין מערבין שמחה בשמחה. עיי"ש. ומעתה אם יש חיוב שמחה, ויש דין אין מערבין שמחה בשמחה, יהא אסור מן הדין לעשות סעודה בשבת. וצ"ל שהפוסקים דלעיל (שאמרו לעשות הסעודה בליל שבת) לא ס"ל כן, אלא שהכרעת ההלכה היא שאין חיוב שמחה בשבת. וכן נראה במג"א (סי' תקמו סק"ד) שכתב שנהגו לישא בערב שבת סמוך לחשיכה, ובערב יו"ט לא נהגו לישא כלל, "ונ"ל דזהו מטעם שכתבתי דאסור לעשות סעודת נשואין בלילה הראשונה". כלומר בליל יום טוב, ומצד עירוב שמחה בשמחה. עיי"ש. ומבואר שסבר שבליל שבת אין בעיה זו. וע"ע שו"ת גנזי חיים (להגר"ש רייזנר, ח"ב סי' תיט) שהאריך בזה וכתב שמותר לעשות סעודת נישואין בשבת, ושאין בזה עירוב שמחה בשמחה מפני שבשבת אין חיוב שמחה.
ושיטה חמישית היא שיעשו את הסעודה בשבת שחרית. וכן מצאתי במחזור ויטרי (סדר הלכות שבת, סי' כג) שכתב בזה הלשון, "ובחופה רגילות ליתן היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים, ועבדים גוים מחממין אותה למחר בשבת, אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה". (וכלשון זה כתב גם בספר התרומה הל' שבת סי' רלא). ונראה בשיגרת הלשון שכך היתה הרגילות שאת הסיר הגדול של סעודת החתונה היו מכינים למחר. וראה עוד בס' החפץ חיים – חייו פעלו (ח"ב סי' פה) כתבו שחופת ר' יהושע לעוינסון (בן ר' צבי חתנו של החפץ חיים) היתה בערב שבת, ולמחרתו ביום השבת נערכה סעודת הנישואין בהשתתפות גדולי הדור בראשות זקן המשפחה החפץ חיים זצ"ל. ונראה הטעם למנהג זה, מפני שאם יעשו את הסעודה בליל שבת, אזי מחמת לחץ הזמן שהנישואין ביום ששי, והסעודה מיד בהמשך בליל שבת, יתכן שיבואו לידי חילול שבת; אבל כשהסעודה היא בלא"ה רק למחרת, יש פחות חשש. כצ"ל.
ושיטה שישית שיעשו את הסעודה רק במוצאי שבת, כי אז נפטרים גם משאלת סעודה בערב שבת, וגם מחשש שמא ישחט בן עוף [וגם משאלת מצוות חבילות חבילות, וכן גם משאלת עירוב שמחה בשמחה]. וכ"כ בחי' החתם סופר למס' כתובות (במהדו"ב דף ז ע"א) שכן הוא מנהג אונגארין. וע"ע בחי' מהרי"ט למס' כתובות (דף ג ע"א) שם נראה שהיו עושים סעודה במוצאי שבת, וגם סעודה ביום שישי או בליל שבת. עיי"ש וזה לשונו: "נראה לי, שלכך הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו, שאף על פי שכונסים (כלומר עושים חופה) בערב שבת, אין מייחדים את הכלה עם בעליהם אלא במוצאי שבת, ועושים לה אז שמחה וריקודים ומזמוטי חתן וכלה, כדי שיקבע הדבר חובה באותה לילה שמחרתו יום חול שראוי להזמנת בית דין. אלא שעדיין יש לחוש לגזרה דשמא ישחוט עוף בין בערב שבת בין במוצאי שבת, שהרי עושים סעודה הנמצאים בזמטוטי חתן וכלה. ושמא אז היו עושים עיקר סעודת נשואין עם הייחוד (כלומר בערב שבת) ואיכא טירחא יתירה וגזרו שלא יבאו לידי חילול, אבל עכשיו שהם כונסין בשחרית ועושים סעודה ליכא למיחש לסעודה גדולה של יום השבת לפי שהכל מוכנים מאתמול קודם שיכנס לחופה, ובמוצאי שבת שאינה סעודה גדולה דליכא טרחא ג"כ לא חשו". עכ"ל. ולא איתברר לי בכוונתו אם המנהג של 'עכשיו' הוא סעודה ביום ששי בבוקר או בליל שבת. עכ"פ סעודה שעשו לכבוד היחוד עשו רק במוצאי שבת. ולמעשה, גם המשנ"ב (בסי' רמט סק"ט) אף שפסק דאם היו הנישואין בערב שבת מותר מעיקר הדין לעשות את הסעודה בערב שבת, וכהמג"א והפרמ"ג, סיים שלכתחילה טוב יותר שיעשו את הסעודה "אחרי השבת", היינו במוצאי שבת או ביום ראשון.
והרה"ג י"ד הרפנס בשו"ת נשמת שבת (ח"א סי' קטו) כתב שכיון שמוכח מהגר"א והמג"א והמשנ"ב שרק בדיעבד אם עשו את הנישואין בערב שבת, אז יעשו גם את הסעודה בערב שבת; אבל לכתחילה אין לעשות נישואין בערב שבת מפני בעיית הסעודה. ומ"מ סיים שם, שמנהג העולם לעשות הנישואין בערב שבת ואת הסעודה בלילה, והיינו כשהכל מוכן מבעוד יום. ואם יש אנשים שיחללו שבת ח"ו בהגעתם לסעודה, אז אל יעשו את הסעודה בליל שבת, אלא רק במוצאי שבת. עכ"ד.
ושיטה שביעית מצינו, שבנישואין הנערכים ביום ששי יעשו את סעודת הנישואין רק ביום ראשון בערב. והיינו ששיטה זו לוקחת את כל החששות, גם שלא לעשות בערב שבת מפני כבוד השבת, וגם שלא לעשות בליל שבת מחשש דשמא ישחט בן עוף, וגם שלא לעשות ביום שבת כלל מפני שאין עושים מצוות חבילות, וגם שאין לעשות במוצאי שבת מפני שמא ישחט בן עוף הנ"ל, ונשאר איפוא שיכולים לעשות הסעודה רק ביום ראשון בערב. וכ"כ בספר תוספות חיים (להגר"ח לובצקי אב"ד קאביליק בפלך וילנא, בחלק אבה"ע סי' סד) באורך, ומסיק שבעיירות הקטנות שיש יותר חשש של חילול שבת (כי אין אולמות ומלצרים המכינים את האוכל), יש לחוש לכל החששות הנ"ל, ושכן המנהג הנכון יותר לעשות את הסעודה רק ביום א' לעת ערב. עיין עליו.
♦
ו. נישואין לקראת כניסת השבת
אע"פ שכתבו ראשונים ואחרונים שמותר לערוך חו"ק ביום ששי, מ"מ למעשה אין לאחר זאת סמוך לשבת. שהרי לא הונהגו נישואין בימי ששי אלא מחמת תקנת עניים, ובוודאי חשש חילול שבת גדול מהדאגה לעניים. וזה פשוט. וכן חילק הריא"ז להדיא, וכתב (בכתובות פרק א ה"א אות ט): "אפילו כשאירעו אונס, לא יכנוס בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שצריך לאכול סעודת הנישואין בלילי שבת. וכן לא יכנוס במוצאי שבת. שמא יראה שום חיסרון בסעודתו, וישחט עופות וכיוצא בהן בשבת... אבל אם רוצה לכנוס בערב שבת בתחילת היום על דעת לאכול סעודת נישואין בו ביום, מותר". ובשו"ת תעלומות לב (לרבי אליהו חזן, ח"ג סי' נז) הביא את דברי הריא"ז הללו וביאר "וכוונתו פשוטה, שכיון שבערב שבת עושה הסעודה בתוך ביתו, הרי הכל מוכן קודם השבת, ולא יש עוד חשש". כלומר אבל אם עושה סמוך לשבת, יש חשש חילול שבת בהכנות לסעודה, אפילו אם עושה בתוך ביתו שהכל מוכן.ואע"פ שמצינו קצת מקורות שהיו עושים את הנישואין ביום ששי אפילו סמוך לשבת, וכמ"ש התרומת הדשן (סי' קנז) "אנו רגילים לעשות החופה קודם תפילת המנחה בערב שבת". ונראה שכוונתו סמוך לכניסת השבת[5]. גם עיין בשו"ת חתם סופר (בשו"ת ח"ב יור"ד סי' קפט) שכתב "ויותר נ"ל דבימיהם היה רוב החופות בעש"ק סמוך ללילה ממש, כמ"ש רמ"א באור"ח סי' שלט ס"ד". הנה רבים ערערו על זה, מפני שהחוש מראה שנגרמים בגלל זה חילולי שבת, וכמו שנביא בסמוך. ומי לנו גדול מהרמב"ן (והובא לעיל בריש דברינו) שצווח על זה ואמר שכיון שלמעשה יש חשש חילול שבת בנישואין ביום ששי, אם כן "מנהג בורות הוא". והחוש לא יכחיש כי בנישואין בערב שבת יש חשש חילול שבת גם לשומרי השבת, וכ"ש תקלה ודאית למחללי שבת שבגלל הנישואין יחללו יותר את השבת. ואיך נדחה גמורה ערוכה של "שמא ישחט בן עוף"? וגם אביי שלא ס"ל לחשש זה אינו סובר שלא איכפת לן שישחט בן עוף, אלא שאין חשש כזה למעשה. אבל כאשר למעשה יהיו חילולים מי הוא המתיר. והראשונים (רמב"ם ורמב"ן וריא"ז) אמרו שאין לעשות נישואין ביום ששי מפני חשש חילול שבת כפי שראו בזמנם; והקדמונים שהתירו חופה בער"ש לא אמרו ח"ו שלא אכפת לן מחשש חילול שבת, אלא אמרו שלמעשה לא יהיה חילול. אבל אם עיננו הרואות שיהיה חילול, אין מי שיתיר. והם דיברו על החילול שהיה מצוי בזמנם, ואנן בדידן בחילול המצוי בזמננו. ופשוט.
ואע"פ שבזמננו, עידן האולמות והקייטרינג, בעלי הסעודה אינם נדרשים לשחוט ולהפשיט ולמלוח ולבשל ולאפות ולהכין בידיהם, אלא שוכרים חברה שאין עליה טירדת החתונה אלא רק הכנת סעודה, והיא מטפלת בכל זה, לכאורה ליכא עוד לחשש חילול שבת. ומצינו אכן בספר צרור החיים (לתלמיד הרשב"א רבי חיים מטודילו, בעמ' קעח) כתב שאפילו להרמב"ם מותר לישא בערב שבת אם כבר הכינו את הסעודה, וכלשונו שם "נהגו בדורות אלו לכנוס ביום שישי, וכן דעת רבינו [הרשב"א] ז"ל. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל סובר שאסור לעשות בערב שבת מטעם שמא יחלל שבת, עכשיו מכיון שרגילין לתקן כל צרכי סעודה מיום או יומיים, אין חוששין". עכ"ד. גם המהרש"ל כתב ביש"ש (כתובות פ"א סי' ז) סברא דומה להנ"ל, שגזירת חז"ל היתה שייכת לזמנם מפני שלא היו מוכנים דים לסעודת הנישואין קודם לכן כי לא היו מקררים ותנורי אפיה וכו' אבל בזמננו שבעלי השמחה מכינים הכל לפני הזמן המיועד מותר לעשות סעודה גם בלילי שבתות. עיי"ש שכתב "סוגיא דשמעתתא משמע... דהנשואין לעולם אסרינן בששי משום גזירה; ומכל מקום נראה בעיני, האידנא שמכינים עצמם מכל וכל קודם הנשואין, לפי שיש יהודים מועטים, ויודעים כמה יהיו מן הקרואים, ואיך ומהו צריך לסעודה, בטל הגזירה, וגם לא החמירו כל כך מפני תקנת עניים". גם הפני יהושע (כתובות ה ע"א ד"ה גמרא השתא) כתב מדנפשיה כעין סברת הצרור החיים הנ"ל. וא"כ בזמננו כאשר הסעודה באה מהקייטרינג בטלה לכאורה הבעיה של חשש חילול שבת.
אבל פשוט שחילוקים הנ"ל אינם מועילים לזמננו, ולא היו עומדים אלא בזמן האחרונים הנ"ל, שלא היה חשמל וכלי רכב וטלפונים סלולריים כו', והחילול לא היה אלא בבישול לסעודה, שאם כן כאשר הסעודה מוכנה ליכא עוד חשש. אבל לא כן בזמננו, עידן החשמל וכלי הרכב והמצלמות וטלפונים ניידים וכו', ואנשים רצים ובאים ממרחקים וחוזרים מהרה לביתם, הנה חשש החילול קיים בדרכים רבים. ובפרט בזמננו שהשימוש בחשמל ובכלי רכב הכרחי מאוד בכל שמחה, ואפשרויות החילול גדולות הרבה יותר מבעבר.
צא וראה מה שכתב הנחלת שבעה (סי' יב אות א) שבמקומו לא נהגו לעשות נישואין ביום ששי ואפילו בבוקר מפני חשש חילול שבת, וזה לא מפני מה שפסק כהרמב"ם שאסור לעשות נישואין ביום ששי, אלא מפני שהמציאות מראה שבאו לידי חילול שבת. וזה לשונו שם: "ובאשכנז המנהג עוד היום לעשות נישואי הבתולות ביום רביעי, ואע"פ דלא שייך טעם שישכים לבית דין, מ"מ המנהג במקומו עומד. ואפשר מצורף לזה טעם אחר, מאחר שבארץ אשכנז אנחנו מועטים, ונשארנו מעט מהרבה, והעם נפוצים אחד לאחד בית ישראל, אחד בעיר ושנים בממלכה, וצריך בעל הסעודה לקרוא לעזר כנגדו להרבות קרואים ממקומות וישובים אחרים, על כן - מפני תקנת הרחוקים שנעשו קרובים, כדי שכל אחד יכול לבא אל מקומו קודם שבת, הנהיגו לעשות הנישואין באמצע שבוע. ובמדינת פולין ומכללם אוסטרייך פיהם ומעהרין במקומות מושבותיהם מקהלות תהלות ישראל עד ביאת הגואל אין מקום לחשש זה, ועל כן רוב הנישואין הם ביום שישי וכו' שמפני תקנת עניות נהגו לכנוס בששי".
וא"א להכחיש את המוחש. שבזמננו שכלי רכב מצויים, בוודאי יהיו אנשים שיבואו אנשים לחופה בלי להשאר לשמחת שבת חתן, והחזרה תהיה במהירות ובבין השמשות. [והמסדר קידושין עצמו, וכי הוא תמיד מהנשארים לשבות בשבת חתן?]. והיודע מענין נסיעות כלי רכב בשבת רכב בער"ש בין השמשות, לבבו יבין גודל המכשלה שבדבר. כמו כן מצוי דישנם אורחים השוכנים בשבת רחוק מהאולם השמחה, וכאשר צריכים להיות במקום החופה ולחזור למקורם (ויארע פקק בדרך) יגיעו לחילול שבת ח"ו. וכל שכן עובדי האולם שנצרכים לעבוד עד סמוך לכניסת השבת.
גם מ"ש בשו"ת תועפות ראם (לרבי רפאל אנקאווה, סי' קלט) שלא למנוע הנישואין ביום ששי, מפני שבזמננו אין חילול שבת, אינו עומד במבחן המציאות היום. כי זה לשונו שם: "אל יקשה בעיניך על מה שלא ראינו עושין חופה בער"ש. נ"ל דטעמייהו דיש חילוק בין זמן הקדמונים לדורות האחרונים, דבזמן הראשונים ודאי לא היו נוהגים בהאי ריבוי סעודות והוצאות ושושבינים כמעשה האחרונים, כמו שמצינו בספרי התקנות, שכמה וכמה תקנות עשו וקמצו שלא לעשות הוצאה מרובה, אלא בכל שמחה גזרו להיות בעל השמחה מקמץ ועולה. לא כן בזמנינו זה, עני ורש נפגשו, אפילו אין לו הולך ולוה מאחרים לעשות כמשפט העשירים, ומזה נמשך שלא לעשות חופה בער"ש. דרבוי הסעודות וההזמנות גורם לבוא לידי חלול שבת, אשר עינינו רואות כמה וכמה גדלו ריבוי הסעודות שעושים בנישואין, ואילו יהיה גם האידנא הנישואין בערב שבת – כמה וכמה יגדל הטורח לסעודת חתנים ולצרכי שבת, שכל הקרובים נשארים שם, מזומנים כל הקרב הקרב, ועל זה צריך טורח מרובה ופשוט דיכולים לבוא לחילול שבת, על כן בחרו החופה להיות בשאר הימים. אבל מי שירצה לעשות החופה בער"ש - אין מי יאמר לו מה תעשה, ופוק חזי עד האידנא בערי קודשינו עושין החופות בער"ש כמה בני אדם כמו ששמענו, ובודאי טעמם הוא כידוע דבני א"י לא נהגו ברבוי ההוצאות". ואי"צ להוסיף ולכתוב שאין כן בזמננו, ואדרבא גם מדבריו יעלה שכאשר תתהפך המציאות ממה שכתב – צריך לאסור איסר בזה.
והמחפש יראה שכבר התריעו על זה הרבה. עיין להאשל אברהם מבוטשאטש (סי' שלט ס"ד) שכתב דבקראקא היו נעשים בערב שבת לפעמים שש חופות, ובאחרונה מתאחרים עד כמעט ודאי חשיכה, ובוודאי באים לידי חילול שבת. ומחה בהם על זה, והזהיר לכן שאם עושים נישואין יעשו רק בשעה מוקדמת ממש, וכדי שיספיקו אפילו להתייחד בער"ש, לפי מה שנוהגים שלא לבעול בתולה תחילה בש"ק כמבואר בסי' רפ (עיי"ש ט"ז סק"ב), ובאבן העזר ריש סימן סד בבית שמואל ז"ל גם כן משמע להחמיר. עכ"ד. ושאר אחרונים שלא הביאו בעיה זו משמע שסברו כעיקר הדין שמותר לבעול בתחילה בתולה בשבת, ושעיקר הקנין הוא החופה ולא היחוד, ולכן הביאה אינה בעיית חילול שבת; אבל שאר חילולי שבת מצד מלאכות דאורייתא ודרבנן, אם יכולים להכשל בהם, מי התיר?
וכיוצ"ב יש גם בשו"ע הרב (אור"ח סי' שלט ס"ה, והוא מיירי על היתר נישואין בליל שבת כאשר הכינו הכל ולא הסתדרו עם הכתובה עד שנכנסה שבת שיש מקום היתר לעשות הקידושין בשבת לכלה יתומה זו, עיין ברמ"א שם, וע"ע בהאלף לך שלמה אור"ח סי' של שאף אם אין לעשות חופה ביום ששי במקום צער והכרח (כגון שהיה ל"ג בעומר ביום ששי ואם לא יעשו עכשיו תידחה לעוד זמן רב, עיי"ש), כתב בזה השו"ע הרב: "ומכל מקום לכתחילה צריך ליזהר שלא יבוא לידי כך, וכמה עבירות באין ממה שמאחרין החופה. וכל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לעשות כלל נישואין בשבת". והיינו שאף אם אין מצד החופה עצמה חילול שבת, "כמה עבירות של חילולי שבת באים בגלל זה". והנה ביד חסידי חב"ד מקובל שניתן לעשות חתונות ביום שישי, כי מסורת בידם חתונת הגה"ק בעל התניא גופיה היתה בערב שבת, וכן נהגו גם אדמורי חב"ד הבאים אחריו. אולם ממקום שבאו שם שוברם, דהוא עצמו אע"פ שעשה כן, ציוה בגודלו להזהר ולא לעשות כן כי "כמה עבירות באין ממה שמאחרין החופה".
גם הגר"ח פלאג'י בס' תוכחת חיים (ח"א פר' בראשית עמ' מט) הרבה לבקש שלא יעשו חתונות ביום ששי מפני חילול שבת. וזה קיצור דבריו: "ועוד יש כמה חששות אחרות כשהחופה הוא ביום השישי... שבאים לידי חילול שבת, גם איכא חשש אפיה ובישול בשבת, ואמירה לגוי. וכשההסגר (ה'יחוד') בליל שבת, לא יבצר מאיסור קשירה או אהל וכדו' לעשות כילה סביב למיטה לחתן ולכלה. ובפרט כשאינו (החופה) בבוקר כי אם בין הערבים סמוך לבין השמשות, שלא יבצר מאיסור חילול שבת בכמה אופנים, הן מצד אנשי החופה, והן מצד הבאים באותה שעה משום שורת דרך ארץ להיות בשעת שבע ברכות. וגם איכא צערא דגופא, דכיון דשעה דחוקה, וכ"ש כשהוא בימות החרף שהיום קצר, ופעמים גשמים יורדין, והרי איכא טירוד וטירוף, והם מבולבלים.. ולפעמים יש ב' וג' חופות באותה שעה, והולכים ממקום למקום עד שנעשה בין השמשות. ומלבד דאיכא טירחא דציבורא, זאת ועוד דיבואו לידי חילול שבת. וזכור לטוב לעט"ר מז"ה שציוה לכל שמשי הבתי כנסיות, כי כשיארע חופה בערב שבת, דכל שבא שעה עשירית ולא בא, שלא ימתינו אותו, זיע"א. גם אינם רואים החתן והכלה שמחה שלימה באותה שעה מרוב הטירדות והבלבולים, והרי כל עיקר השמחה של החתן והכלה היא באותה שעה בעת כניסתן לחופה, והיא תחילה וראש לשמחתם, ואיך יתכן לשמוח באותה שעה ע"י כמה דוחקים וטלטולים ובלבולים, ובפרט בימות החורף, ואם יהיה באותה שעה גשמים. ועוד יש כמה דברים כללי ופרטי דברים המונעים השמחה של חתן וכלה באותה שעה, ובפרט כשהוא בין הערבים, דאינן באים אנשי שורה (כלו' נכבדים) כמו שהוא בשאר ימי החול, או בשחרית (אם יעשו החופה ביום ששי בבוקר) וכדומה לזה, ברוב עם הדרת מלך. וא"כ מי שהוא בר דעת ורוצה לשמוח ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ורוצה להנצל מכל מיני פקפוקים אשר יש בהם חשש איסור, יעשה החופה ביום הרביעי". עכ"ד. וע"ע לו עוד בזה בחיים ושלום (ח"ב אבה"ע סי' לא).
וכבר מצינו לכמה רבני הדורות האחרונים שאסרו למעשה לגמרי את הנישואין ביום שישי משום תקלות חילול שבת הנגרמות מכך. והרמ"א גופיה העיד על עצמו שנאלץ פעם אחת לסדר חו"ק קידושין בליל שבת אחרי שנכנסה השבת, ורעשה עליו כל המדינה. והיה זה מחמת האיחור והבלבול שהיה שם, כי כאשר החופה נקבעה סמוך לשבת, ויש לפעמים עיכובים, ולפעמים מסתיימים העיכובים רק בכניסת השבת ממש, והכל עומד ערוך ומתוקן עם האורחים והסעודה, וצער הכלה גדול להשאר בלי שום נישואין כיון שכבר נכנסה השבת. וכאשר תיאר הרמ"א (בשו"ת סי' קכה): "ואשמע אחרי קול רעש גדול אשר העבירו קול במחנה לומר הביטו אחרי משה, במעשה הנעשה על ידי מקרוב, שסדרתי קידושין תחת החופה כדרך הארץ, והיה באישון לילה בליל שבת, כשעה ומחצה בלילה. והמעשה והסיבה אשר הכריחוני לזה הוא מבואר נגלה לכל באי שער עירנו". ע"כ. והערוך השולחן (אור"ח סי' שלט סעי' יד) כתב גם הוא שיש למנוע מאוד עריכת נישואין בימי ששי, וסיים "ואצל רבינו הרמ"א עצמו היתה מעשה כזו בקראקא כשהיה אב"ד שם, ביתומה, שנמשך כשני שעות בלילה, וסידר בעצמו הקידושין והחופה, וכו', ושמענו שמן מעשה זה עשו תקון בקראקא שלא לעשות עוד שום חופה בערב שבת[6]. ותקון יפה הוא, דכמה קילקולים יש על ידי זה, ובאים לידי חילול שבת, ובפרט בימי החורף שהימים קצרים. ובכל מקום שאפשר להנהיג כן, שכרם מרובה מן השמים".
עוד מצינו מקומות נוספים שרבני המקום קבעו שלא לעשות נישואין ביום ששי. הנה כתב הרב שדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה וחופה סי' כד) וז"ל: "בעיר הזאת, היה המנהג בעדת הקרימצאקים הי"ו לעשות החופה ביום הששי בבוקר אחר תפלת שחרית, ומפני כמה קילקולים שהיו נמשכים מהמשתה ושמחה, הוצרכתי לשנות מנהגם, שלא תהיה שום חופה בערבי שבתות וערבי ימים טובים, כי מחמת המשתה יבואו לידי חילול שבת ויו"ט ח"ו. וברוך ה' תקנה זו קיימת מאז ועד עתה, וכן תהיה לעולם בעזרת השם יתברך".
וראה עוד בהקדמת המדירים של ספר בנין אריאל (לרבי שאול לוונשטם, חתן החכם צבי, שהיה רבה של דובנא במשך 35 שנה, ובשנת תקי"ב תיקן תקנה בדובנא, וזו לשונה): "להיות כי רבה המכשלה הזאת, רבים נכשלים בחילול שבת ושאר מכשולים הבאים מחמת נשואין הנעשים בערב שבת, היות החופה בערב שבת, למגדר מילתא קמנו למנין, ונמנו ורבו לבל יעשה עוד במקומותינו, כי יצא הדבר באיסור לעשות עוד להכניס כלה לחופה בערב שבת. משום מעשה שהיה נאסר באיסור גמור. ועשינו חיזוק לדברינו כשל תורה. ועלינו ועל הבאים אחרינו הדבר להשגיח ולעשות משמרת למשמרת לבל יעבור איסור הנ"ל, הוא הדבר שנאסר במנין ולא יועיל מנין אחר להתיר". עיי"ש. ואתה הקורא דע כי דובנא בעת ההיא היתה עיר גדולה לאלקים מלאה חכמים וסופרים, לך נא ראה בהקדמת הספר הנז', ואעפ"כ הוצרכו לתקן שם להפסיק עריכת נישואין בערב שבת, מפני חילול שבת.
וכבר הזהיר על זה הכהן הגדול רבנו החפץ חיים (במשנ"ב סי' שלט ס"ק יט) וז"ל: "אך לכתחלה יש ליזהר מאד שלא לאחר כל כך, כי כמה עבירות באין על ידי זה, טלטול מוקצה של הנרות, וגם כמה נשים ההולכות לחופה מאחרות זמן הדלקת הנרות על ידי זה ומדליקות בבין השמשות, ויותר טוב היה שלא להדליק אז כלל. ועל כן מה נכון מאד למי שהיכולת בידו שלא לעשות הנשואין כלל בערב שבת, ובפרט סמוך לחשכה. כי אף אם הנישואין יהיה בזמנם - עכ"פ מסתעף מזה עוד כמה קלקולים אחרים".
גם בספר שביבי אש (לרבי אברהם צבי שור, אב"ד החסידים בירושלים, שנת תרצ"ה, אה"ע עמ' קעא) כתוב: "וכאשר זיכני ה' ועליתי לאה"ק ת"ו, מצאתי המנהג פעה"ק ירושלם ת"ו שעושין רוב החופות בעש"ק, וקרה לי כמה פעמים שסדרתי קידושין בעש"ק – ונתאחרה החופה. מאז עשיתי לי גדר, כמעט כעין נדר, שלא לילך בעש"ק לסדר קידושין, ורק אם הזוג בא לביתי איני מקפיד ומסדר להם גם בעש"ק".
גם בשו"ת מערכי לב (צירלסון, סי' יב-יג) כתב בזה דברים נמרצים, למי שביקש לערוך נישואין דווקא בערב שבת לרגל תנאים מיוחדים והשיב לו שכיון שהתקנה שלא לעשות נישואין בערב שבת אינה חדשה, והיא מוצדקת, מי שמוציא את עצמו מכלל התקנה אינו אלא נכשל; כי מי לנו גדול מרבי ישמעל בן אלישע שאמר שתקנת חכמים שלא יקרא "שמא יטה ויחלל שבת" לא שייכת במקרה שלו, כי הוא ישמור ואצלו לא תארע תקלה, וקרא והיטה. וה'בושה' שמדבר עליה השואל מפני עריכת סעודות והממון וכו', היא כאין וכאפס לעומת בושת השבת, שתסיר את ברכתה מהאיש. וההפסד שיפסיד הרב שימנע מסידור הקידושין הזה, אינו הפסד אלא שכר גדול שיהיה לו בעולם הזה ובעולם הבא. "ובכן עימדו רבנים נעלים על משמרתכם באומץ לב ובבטחון חזק, כי ה' יעמוד לימינכם". כלו' שלא לאשר נישואין בימי ששי. ושוב חזר בסי' יג ופרסם בשנת תר"ץ קול קורא שגם באותה שנה שחל ל"ג בעומד ביום ששי יש לעמוד על המשמר ולא להתיר חופות, רק בשעת הדחק גדולה יעשו החופה ביום חמישי ל"ב בעומר ולא ביום ששי, וסמך בהיתרו דכיון שלכבוד השבת מתירים להסתפר בל"ב לעומר (אם חל לג בעומר ביום שבת), "הרי אין לך כבוד שבת גדול מזה של ביטול העמדת חופות בעש"ק בשביל ההצלה הברורה מחילול שבת גמור בפרהסיה".
וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' ער"ב) שנשאל איזה יום בשבוע רצוי להעדיף הנישואין, וכתב שנהגו באר"י לעשות ביום ג' (א"ה. כמדומה שמפני שהוא יום שנכפל בו פעמיים כי טוב), ואם אפשר בנקל ביום רביעי מה טוב, ועכ"פ כל ימות השבוע טובים, וגם ביום ראשון – באר"י שלא שייך חוקות הגויים, אבל "יום ו' אינו רצוי, מחשש חילול שבת בזמן הזה כפי הנסיון".
ואעידה ואגידה כאן מה ששמעתי ממר חמי שליט"א, הרה"ג יצחק טוויל, כי עודנו זוכר מצעירותו שהיו עושים חתונות בערב שבת בעי"ת חאלב, "ועל הרוב" היה בגלל זה חילולי שבת. וכמה היו צווחים על זה הרבנים, אבל לא אסתייעא מילתא לעצור את זה. כי בתחילה עשו את החתונות מוקדם יותר, ואח"כ נתארכה השעה לכיוון השבת, עד שיגיעו כל המוזמנים, ולא היה נמלט כמעט מקרה אחד של חופה וקידושין שלא היה בהם חילול שבת, ב"מ, אבל לא הצליחו לעצור מנהג זה שאחרי שכבר הכל נהגו כך מכמה שנים לעשות ביום ששי בצהרים, עד שהתאחר הדבר אל כניסת השבת ממש, אצל הפחות יראי שמים. עכ"ד. ונסיונם של אחרים בזה חשוב ביותר. ועל כגון נאמר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שגם כאשר יקבעו לעשות שעה ושעתיים לפני שבת, בסופו של דבר יהיו הרבה חופות סמוך ממש לשבת. ואם אברך יאמר לעצמו שהוא נזהר, עדיין על צווארו יהיה מה שיתרגלו גם הקלים ביראת שמים לעשות חופות בזמן כזה, ושם בוודאי יהיו חילולי שבת.
ומועצת הרה"ר לישראל קבעה (בתאריך יט חשון, כמדומה שנת תשנ"ט) שאין רשות לרב לסדר קידושין בערב שבת, מפני חשש חילול שבת, החל מחמש שעות סמוך לשבת. ואח"כ נקבע ב"תקנות והוראות לרושמי נישואין" (מאת הרה"ר לישראל, טבת תשע"ג, סעיף 53 ב) כי: "אין לערוך סידור חו"ק בימי ששי של ימות החורף אלא עד השעה 12:00, ובימי ששי של ימות הקיץ עד השעה 13:00". ומסד"ק העובר על כך צפוי להיקרא לשימוע או לשלילת רשיונו לערוך מכאן ואילך חו"ק [אבל אעפ"כ ההוראה בעל פה היא שאם מנימוקים מיוחדים שיירשמו מראש בכתב היה צריך לחרוג מהשעה, הדבר ניתן, באישור נשיא מועצת הרה"ר].
♦
ואלו הדברים העולים למעשה:
א. בזמן חז"ל שהקידושין היו במרחק זמן לפני הנישואין, היה מקום לחשש שמאורסת תיאסר ח"ו על חתנה עוד לפני הנישואין, ולכן קבעו חז"ל לעשות את הנישואין ביום רביעי ליל חמישי. אולם בזמננו שהקידושין והנישואין יחדיו ואין החשש הנ"ל, אין עוד הקפדה על רביעי בשבת, אלא כל ימי השבוע שוים לנישואין. ומ"מ נחלקו אמוראים אם מותר לעשות נישואין ביום ששי, שמא יבוא בכך לחילול שבת. והראשונים נחלקו אם חשש זה נשאר להלכה, ומסקנת ההלכה שאין חוששים לזה, ואדרבא 'נהגו' לעשות נישואין ביום ששי.
ב. מנהג החתונות ביום ששי היה נפוץ בערי אשכנז. והראשונים תקנו כן כדי לאחד את סעודת הנישואין וסעודת שבת יחד, מפני העניים, כדי להקטין את הוצאות הנישואין.
ג. למנהג שנהגו לעשות הנישואין בערב שבת, היו עושים זאת ממש בבוקרו של יום, והיו מתחילים בכך עוד לפני תפילת שחרית של יום ששי. והטעם – כדי שלא לפגוע ח"ו בקדושת השבת.
ד. גם אצל הספרדים נהגו להתיר לישא אשה ביום ששי, וגם באר"י ובירושלים נהגו כן, עד לפני כמה עשרות שנים שנתבטל המנהג.
ה. נחלקו ראשונים ואחרונים מתי עושין את סעודת הנישואין כאשר עשו חופה ביום שישי. י"א שעושים אותה ביום ששי לפני חצות דווקא. וי"א שמותר גם אחרי חצות דהוי כסעודת מצוה שקבוע לה זמן. וי"א שכיון שאין חיוב לעשות נישואין בימי ששי דווקא הוי סעודה שלא קבוע לה זמן ואסור לעשותה ביום ששי. וי"א לעשותה בליל שבת, ושאין לחוש בזה למצוות חבילות חבילות. וי"א לעשותה ביום שבת, דאם יעשוה בליל שבת יש לחוש לשמא ישחט בן עוף כלומר ופן יגרם לחלל שבת. וי"א מטעם זה שלא לעשות הסעודה עד מוצאי שבת, וי"א מטעם זה עוד שלא לעשות את הסעודה עד יום ראשון בערב. והמנהג שהיה רווח יותר אם איתרע שהיו נישואין ביום ששי – הוא לעשות את הסעודה בליל שבת יחד עם סעודת השבת.
ו. בזמן הזה, לכל הדעות אין לערוך נישואין סמוך לשבת, מפני שעיננו הרואות באופן עובדתי שהדבר מביא לידי חילול שבת. ותקנת הרבנות הראשית לישראל שלא לאשר נישואין בימי שישי בתוך חמש שעות לפני השבת.
ז. ההצעה להחזיר בתקופת הקורונה עריכות נישואין בימי שישי, אינה ראויה, ויש לדחותה, מפני שתוכל לגרום בוודאות חילולי שבת אפילו אצל שומרי השבת, וכ"ש שייפרץ הדבר מאוד אצל מחללי השבת בעו"ה.
♦ ♦ ♦