בדין קריאת פרשת זכור הרב ישראל מאיר בריסקמן

הערות שוליים

1. ↑ וז"ל הרמב"ם שם: "הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקדם אותנו ברע, שנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, שנקרא את בני האדם לשנאו, כדי שלא ישכח הדבר ולא תחלש שנאתו ולא תמעט בנפשות במשך הזמן, וזה אמרו יתעלה ‘זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה, יז), ולשון ספרי, זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה, ולא תשכח - בלב. (ע"כ הספרי), כלומר אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך, שלא תסור שנאתו מן הלב. ולשון ספרא זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך, כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים 'זכור' - שתהא שונה בפיך, (ע"כ הספרא), הלא תראה, איך עשה שמואל הנביא, כשבא לקיים מצווה זו, שהוא זכר תחילה, ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו, ‘פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל' (שמואל א' טו, ב)". עכ"ל.ונראה מדבריו שכל עיקר ענין מצות זכירה הוא להזכיר את סיבת מצות המחיה כדי לעורר על קיומה, וכנראה שמזה הוא שהעלה הערוה"ש שצריך להזכיר מצות המחיה בשעת הזכירה.ונראה בביאור דעתו בזה, שהוא סבר שמצות זכירה (ומצות ל"ת דשכחה) אינה אלא סייג מן התורה למצות מחיה. וזה כמו שמצינו איסורי תורה שאינם אלא סייג לאיסורי תורה אחרים, וכגון לענין חמץ בפסח, שמבואר בר"ן בריש פסחים (דף ב, א מדפי הרי"ף), שאיסור בל יראה אינו אלא סייג מן התורה לאיסור אכילה, שאם יהא חמץ בביתו, שמא יבא לאכלו. ויסוד זה מפורש בשערי תשובה (ש"ג אות פ) וז"ל: "'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו' (ויקרא יח) - כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופירוש "לגלות ערוה" - כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר בלבבך איפה נמצא בכתוב כי גדרה התורה גדר, כי תאמר אשר אסרה מגע יד ליד להיות גדר לעבירה. נשיבך דבר, הנה במצות הנזיר אשר עיקר נזירותו פן ישתה וישכח מחוקק או יתעהו רוח זנונים, אוסרתו התורה מכל אשר יעשה מגפן היין, וכל זה לגדר הרחקה ממשתה היין. וכן אמרו רבותינו במדרש". עכ"ל. ועיין בזה בפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"א אות יז), וע"ע בספר לקח טוב להג"ר יוסף ענגיל זצ"ל (כלל ח) שהאריך בענין זה והביא כמה דוגמאות לסייג מן התורה.ויש להוסיף עוד, שכעי"ז מצינו לענין מצוות המלך, דכתיב "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), ופירש רש"י: "לא ירבה לו סוסים - וכו', כדי שלא ישיב את העם מצרימה - שהסוסים באים משם". עכ"ל (וע' רמב"ן שם שדחה פירוש רש"י, וע"ע חינוך מצוה תצט שכנראה בא ליישב פירש"י). וביתר ביאור כתב הרלב"ג שם: "רק לא ירבה לו סוסים וכו', ולא ישיב את העם מצרימה וגו' - רוצה לומר שבזה יהיה נשמר שלא ישיב העם מצרימה, כי אם הותר לו להרבות סוס ישלח לו אנשים לקנותם משם כי שם נמצאים מאד וכו', והנה אם יעברו האנשים האלה למצרים יעברו על מצות השם יתברך, כי הוא צוה לישראל שלא יוסיפו לשוב בדרך הזה עוד". עכ"ל. הרי שלאו ד"לא ירבה לו סוסים", אינו אלא סייג מן התורה ללאו ד"לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".וכעי"ז מצינו לענין נקימה ונטירה, דכתיב "לא תקום ולא תטור את בני עמך" וגו' (ויקרא יט, יח), ופירש רבנו יוסף בכור שור וז"ל: "לא תטור - אף לא תטור האיבה בלבך, וכו', שהנטירה מביאה אותך לידי נקימה". עכ"ל. הרי שלאו דנטירה אינו אלא סייג מן התורה ללאו דנקימה.וקצת בדומה לזה מצינו לענין תמורה, דכתיב: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י), וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הלכה יג וז"ל: "יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וכו', ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו וכו', וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". עכ"ל. ובמו"נ (ח"ג פרק מו מהדורת הרב קאפח) ז"ל: "ועל דרך הסייג נקבע דין התמורה, כי אילו הותר להחליף הרע בטוב, יחליף הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב, ולכן דן בכך כי הוא ותמורתו יהיה קודש". עכ"ל. הרי שמלבד העשה של "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", מבואר ברמב"ם שגם עצם איסור תמורה של רע בטוב, אינו אלא סייג מן התורה לאיסור תמורה של טוב ברע, ורק שמשום כן גם קנסה תורה בשניהם (אמנם שם אינם לאוין נפרדים).והכי נמי מצות עשה דזכירת עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכוח מעשה עמלק (עי"ש ל"ת נט), שניהם אינם אלא סייג למצות מחית עמלק (ורק שלענין זכירת עמלק ומחייתו נתחדש ברמב"ם שגדר סייג מן התורה שייך אף במצוות עשה).
2. ↑ ובספר קובץ הלכות למורינו הגאון ר' שמואל קמנצקי שליט"א (הלכות פורים פ"א הערה ב) כתב ליישב את דברי המג"א, עפמש"כ הרמב"ן עצמו בפרשת ויבא עמלק, (שמות יז, יד) בביאור הכתוב: "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" –שכונת הכתוב לצוות את ישראל על מחית עמלק. וז"ל הרמב"ן שם: "והנכון בעיני, כי 'בספר' ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ואמר ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד, וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, וכו'". עכ"ל. וע"ע רשב"ם שם שפירש כן, וכן מתבאר מתוך פירוש רש"י שם. הרי שמצות מחית עמלק כלולה באותה פרשה, ואומרו "כי מחה אמחה" וגו', קאי על מצות מחית עמלק ע"י בני ישראל, וכמש"כ הרמב"ן, ובזה מיושבים קושיות המשנ"ב והערוה"ש.והאירני הרה"ג ר' יעקב משה שורקין שליט"א, שכן מבואר גם ברמב"ן עה"כ (שם, טז) "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר", וז"ל: "ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה', תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה', ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ ב) כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, הרי להעמיד עליהם מלך תחלה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דהי"א כט כג) וישב שלמה [על כסא ה'], כדאיתא בפרק כהן גדול. ועל דרך הפשט נכון הוא", עכ"ל. ולפ"ז לכאורה יש ליישב בפשיטות את דינו של המג"א, כי אמנם גם בפרשת ויבא עמלק נזכר ענין מצות המחיה. אך י"ל דהמשנ"ב והערוה"ש לא הוה ניחא להו ליישב כן, משום דסו"ס אינו מפורש בכתוב שם בלשון ציווי, אלא בלשון הודעת העתידות, והציווי לא נכתב אלא ברמיזה. וכמבואר גם ברמב"ן שם עה"כ "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", וז"ל: "וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול". עכ"ל. כלומר שמאחר שעדיין לא הגיע זמן קיום המצוה בימי יהושע, לכך לא נצטוה בזה, אלא רק נרמז לו שהבאים אחריו יקיימו המצוה, אחר שיגיע זמן המצוה בימיהם.
3. ↑ ודעת הגר"א בשנות אליהו ברכות (פ"א מ"ה ושם פ"ב מ"ב) בביאור המשנה, שבלילה לעולם אין מזכירין יצי"מ בפרשת ציצית, אלא בהזכרה בעלמא. וכ"מ בירושלמי שם פ"א ה"ו. (ודלא כרש"י והרמב"ם שם). וע"ע בבבלי שם יד, ב.
4. ↑ ונראה עוד סמך למשנ"ת בספקו של הרמב"ן, ממש"כ הרמב"ן שם וז"ל: "'זכור את אשר עשה לך עמלק' וכו', ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה - בשניה זכור (מגילה כט,א), ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה. והנכון בעיני" וכו'. עכ"ל הרמב"ן. דהנה גם מזה מוכח שלפי צד זה הוי זה דין קריאת הפרשה, שהרי במגילה לא נזכרו כל הענינים שהזכיר הרמב"ן אח"כ, ועל כרחך שהגדר הוא דין קריאת פרשה מכתבי הקדש, שהכתוב מדבר בה מענין מחית עמלק, כמ"ש בספרא בחוקותי פרשה א (הובא ברמב"ן שם): "וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה הוא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך", ע"כ, ופירש הר"ש משאנץ שם (בפירוש השני): "כגון ושננתם לבניך, שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים. (היינו ענין זכירת עמלק ושאר זכירות שהוזכרו בספרא שם)". עכ"ל. וכונתו שמה שנקט הספרא שתהיה שונה בפיך, היינו קריאה בתורה שבכתב, כמו שמצינו לשון זה בכתוב ושננתם לבניך, המדבר בקריאת פרשיות של תורה שבכתב. ובגמ' מגילה (ז, א): "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים [רש"י: בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק, בספר ואלה שמות ובמשנה תורה ובספר שמואל (א, טו), וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר, כתב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה [רש"י: דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד], זכרון, מה שכתוב בנביאים, בספר, מה שכתוב במגילה". ע"כ. ולכן אף מגילה מישך שייכא למצות זכירת עמלק, שהרי ענינה מחית המן ובניו שהיו מזרע עמלק, וכמבואר במדרש אסתר רבה ח, ה: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד (דברים כ"ה) אשר קרך" בדרך, ע"כ, ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דעמלק פרשה ב: "כי מחה אמחה וכו' את זכר זה המן, עמלק כשמועו". ע"כ. ובתרגום ירושלמי עה"כ בשמות יז, טז "מלחמה לה' בעמלק מדור דור": "ומה דמשתייר מנהון ישיצון מרדכי ואסתר" וכו'.וכן מבואר בגמ' מגילה ל, א: "איתמר פורים שחל להיות בערב שבת רב אמר מקדימין פרשת זכור וכו', כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה". ע"כ. וכתב רש"י על המשנה שם כט, א: "ומפסיקין לשבת הבאה - מלומר פרשה שנייה, כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, לסמוך מחיית עמלק למחיית המן", עכ"ל.וכן נראה מסוגית הגמ' במגילה יח, א: "קראה על פה לא יצא וכו' מנלן, אמר רבא אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר", ע"כ. וכתב הקרן אורה בברכות יא, א דאי"ז גזירה שוה גמורה, שהרי לא ילפינן מינה לשאר זכירות שבתורה שיהיו בספר, אלא גילוי מילתא בעלמא הוא, דוקא לענין מגילה, שמזכירים בה עמלק ומחיתו, שהרי המן מזרע עמלק הוא. (אמנם זה ודאי שאין יוצאים מדאורייתא ידי זכירת עמלק ע"י מגילה, די"ל דאף אם דין קריאת הפרשה הוא, מ"מ מדאורייתא בעינן פרשה מן התורה דוקא. ורק שמ"מ סמך יש כאן לקריאת מגילה מה"ת, וכמש"כ הרמב"ן, וכמשנ"ת, הואיל וסו"ס קריאת פרשה של תורה שבכתב היא, שיש בה מחית עמלק).ולפ"ז גם יש סמך מפורש מדברי הרמב"ן עצמו לעצם דינו של המג"א, שהרי אם מקרא מגילה מישך שייכא למצות זכירה, אף שלא נזכרו בו כל הענינים שהזכיר הרמב"ן לפי אידך גיסא, א"כ כ"ש פרשת ויבא עמלק, שהרי היא פרשה של תורה, והרי קי"ל שהוא דין קריאת פרשה, וכמשנ"ת.
5. ↑ וטעם הזכרת מצות המחיה בשעת קיום מצות הזכירה לדעת הרמב"ן, נראה שהוא לשיטתו בשכחת העשין (שנדפס בסוף העשין שבסהמ"צ להרמב"ם, עשה ז, בענין זכירת מעשה מרים), שכתב הרמב"ן שם וז"ל: "נצטוינו בזכירת מה שעשה לנו עמלק, כדי לדעת שלא על חנם ימחה האל שמו, רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו, שלא היה ירא ממנו יתעלה". עכ"ל.
6. ↑ ולכאורה עוד נפק"מ בזה, לענין מה שנסתפקו אחרונים אם צריך להבין מה שקוראין.דהנה אם מה"ת הוא דין זכירת הענין, א"כ כשם שאם יזכיר הענין שלא בלשון הפרשה, ולא ידע מאי קאמר, ודאי לא יצא אף מדאורייתא, ה"ה די"ל שאף אם קורא הפרשה אינו יוצא אלא בהבנת הענין לשיטה זו. משא"כ אם אף מה"ת הוא דין קריאת הפרשה, א"כ מה לי אם לא הבין הענין, סו"ס קרא הפרשה כצורתה (וע' כעי"ז לענין מצות ק"ש בליקוט תשובות וחידושים לרעק"א סי' ב, ונדפס על גליון הרמב"ם מהדורת פרנקל, פ"ב מהל' ק"ש ה"א. וע"ע בחידושי הג"ר שמואל רוזובסקי נדרים סי' א).
7. ↑ ועוד, דהא בפרשת "ויבא עמלק" הוא דכתיב "כתב זאת זכרון בספר", ומשמע שנצטוה לכתוב פרשה זאת בספר. וע"ע בגמ' מגילה ז, א שאמרו שם: "כתב זאת, מה שכתוב כאן, זכרון, מה שכתוב במשנה תורה, כו', דברי רבי יהושע, רבי אלעזר המודעי אומר כתב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה" וכו', עי"ש.
8. ↑ ובאמת מאחר שהעלה המג"א ממשמעות הסוגיא שם שפרשת ויבא עמלק כשרה לצאת בה יד"ח, הרי לכאורה אינו מובן למה הקשו המשנ"ב והערוה"ש על שיטת המג"א, והרי שיטתו מוכחת מסוגיא דמגילה. ואם קושיתם קושיא היא, הרי היה להם להקשותה על הרמב"ם והרמב"ן שכתבו תנאי ההזכרה שלא נזכרו בפרשת ויבא עמלק, ואשר דבריהם לכאורה אינם מתיישבים עם הגמ' במגילה. אלא שצ"ל בדעת המשנ"ב והערוה"ש, שמאחר שבפרשת זכור נזכרה גם מצות מחיה, א"כ יש ללמוד מזה שגם זה הוא מתנאי המצוה, וכמבואר ברמב"ם וברמב"ן שם, וממילא על כרחך יש לומר שאין כונת הגמ' במגילה שניתן לצאת יד"ח גם בפרשת ויבא עמלק, דהגם שהביאה הגמ' משם ילפותא לדיני הזכירה, י"ל שאי"ז אלא משום שסו"ס גם בפרשה זו הכתוב מדבר בענין זכירת עמלק, וממילא שפיר איכא למילף מהתם, אך מ"מ סו"ס צריך לקיים את כל תנאי המצוה הנלמדים מב' הפרשיות. ומאחר שבפרשת זכור נוסף דין הזכרת מצות המחיה, נמצא שגם הוא מתנאי מצות הזכירה, וממילא על כרחך שבדוקא תקנו חז"ל לקיים מצות זכירת עמלק ע"י פרשת זכור ולא ע"י פרשת ויבא עמלק, הואיל ועל ידה אי אפשר לקיים דין נוסף זה. ולכן הניחו את דינו של המג"א בצ"ע.אמנם כל זה אינו אלא אי נימא דהמצוה מה"ת היא בזכירת הענין ולא בקריאת הפרשה, שאז יש מקום לדחיית ראית המג"א כמשנ"ת בדעת המשנ"ב והערוה"ש, שהרי לפ"ז מה שדרשו בגמ' לדיני המצוה מפרשיות הללו, אין להוכיח מזה שכ"א מן הפרשיות הללו כשרה לקיום המצוה, שהרי אין המצוה כלל בקריאת פרשה, ומה שהגמ' דרשה מפרשיות הללו אינו אלא משום שבשניהם נאמר עיקר המצוה, ועדיין לעצם קיום המצוה צריך להזכיר כל פרטי הענין. וא"כ י"ל שכל פרט מפרטי הענין שנכתב באחת מפרשיות הללו, מעכב הוא בקיום המצוה, ולכן אין לקיימה בפרשת ויבא עמלק, שלא נכללו בה אלא מקצת פרטי הענין האמורים בפרשת זכור, ורק בפרשת זכור ניתן לקיים המצוה, הואיל ובה נכללו כל פרטי הענין האמורים בשתי הפרשיות הללו.אבל לפי מה שנתבאר שהכרעת המחבר והמג"א לדינא היא שאף מה"ת המצוה היא בקריאת הפרשה, ולא בזכירת הענין, כשיטת תוס' וכדרכו הראשונה של הרמב"ן, מעתה יתיישבו היטב דברי המג"א והוכחתו, שהרי לפ"ז שוב אין מקום ללמוד מן הפרשיות הללו איזה פרטים צריך להזכיר כדי לקיים המצוה, שהרי מעולם לא ציותה התורה להזכיר את פרטי הענין, אלא רק לקרוא פרשת עמלק כלשונה בתורה, וא"כ כל שהיא בתורת פרשת עמלק לענין זה, שפיר דמי (ואין ללמוד מן הפרשיות הללו אלא רק את דיני אופן הקריאה, כגון בפה ובספר). ומאחר שבגמ' במגילה שם דרשו מקצת דיני המצוה מפרשת ויבא עמלק, משמע שגם פרשת ויבא עמלק יש לה תורת "פרשת עמלק" לענין מצות זכירת עמלק מן התורה, וא"כ שוב לא אכפת לן כלל במה שבפרשה זו לא נזכרה מצות המחיה, דסו"ס כל שקראה, הרי קרא "פרשת עמלק" ככתבה וכלשונה, ויצא ידי חובת קריאת הפרשה מן התורה.
9. ↑ ובספר קובץ הלכות למורינו הגאון ר' שמואל קמנצקי שליט"א (הלכות פורים פ"א ס"ב) כתב דלדינא קי"ל כהמג"א בזה ודלא כהמשנ"ב והערוה"ש, והרבה פוסקים הביאו את דברי המג"א להלכה, ובהם הפמ"ג (משב"ז סק"ב) והבאה"ט (סק"ב).