בני ברק
הערות בדיני פורים המשולש
אם בעינן עשרה בקריאת המגילה בערב שבת
בשנה זו (תשפ"א) חל פורים דמוקפין בשבת, וכיון שאין קוראים את המגילה בשבת מקדימין לקרוא בערב שבת. ויש לדון אם צריכים עשרה בקריאת המגילה, ואם הוא לעיכובא. כידוע נחלקו בגמ' (מגילה ה ע"א) על מגילה בזמנה אם צריכה עשרה, ולכו"ע שלא בזמנה צריכה עשרה. וא"כ יש לברר, האם כשמקדימין לערב שבת חשיב בזמנה או שלא בזמנה, ועוד יש לברר אם עשרה הוא לעיכובא.והנה בפירוש מה שאמרו שלא בזמנה, כתב רש"י: "כגון בני כפרים המקדימין ליום הכניסה". ותמהו הראשונים על פירושו, דבימי רב ורב אסי כבר בטלה תקנת הקדמת בני הכפרים. וכתב בעל העיטור (הל' מגילה דף קי ע"ג) ליישב דבריו: "ואיכא למימר אף על גב דבימי רב ליתא לתקנתא, ואין קורין [אותה] אלא בזמנה, פלוגתא דזמנה אשמעינן, דבזמנה קורין אותה ביחיד". והעתיקוהו הרא"ש ותלמיד הרמב"ן (בחי' המיוחסים לר"ן), וכעי"ז בריטב"א: "וי"ל דעיקר פלוגתא דידהו היינו משום מגילה בזמנה ובהא הוא דפליגי, ואידך נקטי ליה אגב גררא".
אכן בעל העיטור עצמו פירש: "שלא בזמנה כגון שחל י"ד בשבת לבני עיירות שמקדימין, וכגון שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, וכגון מי שנאנס ולא קראה בי"ד, וכגון בני כרכים היוצאים לדרך, ותניא בתוספתא יוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בי"ד". וכ"כ תלמיד הרמב"ן (שם): "שלא בזמנה כגון שחל י"ד בשבת לבני העיירות, כי בימי חכמי התלמוד לא היו נזהרין מבד"ו פסח ומאד"ו ר"ה עד דורות האחרונים, או שחל יום ט"ו לבני כרכים, אבל בי"א ובי"ב ובי"ג ליכא למקרי כלל דהא בטלי להו. אי נמי שלא בזמנה מי שנאנס ולא קרא בי"ד, או בני כרכים היוצאים לדרך". וכן הביא הרא"ש: "ויש מפרשים שלא בזמנה כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת לבני עיירות, ובערב שבת לבני כרכין". וכן הביא הריטב"א: "ואחרים פירשו דהאי שלא בזמנה היינו כשחל י"ד או ט"ו בשבת, שהכרכים או העיירות מקדימין ליום הכניסה או לערב שבת, ונכון".
וכ"כ בעל המאור בשם רבינו אפרים: "דהא דרב ורב אסי דאית ליה קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות, או שחל להיות בע"ש לבני כרכים, אבל בי"א ובי"ב ליכא למקרא כלל דהא בטלו להו". וכ"כ הרשב"א: "יש מפרשים שלא בזמנה במקדים ליום הכניסה, וליתא, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה, אלא בשחל בשבת לבני העיירות, או שחל בערב שבת לכרכין, שמקדימין וקורין בערב שבת". וכ"כ הר"ן: "ושלא בזמנה יש שפירשו כשמקדימין ליום הכניסה, ולא נהירא, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה, אלא שלא בזמנה היינו כשחל י"ד לבני עיירות בשבת, או ט"ו לבני כרכין, שמקדימין וקורין בע"ש".
ויל"ע אם רש"י שפירש שלא בזמנה דאיירי בהקדמת בני הכפרים, האם הוא חולק לדינא על הפירוש השני שכתבו הראשונים, וסובר דכשחל בשבת ומקדימין לערב שבת חשיב זמנה. והדבר מוכרח דאף רש"י מודה בזה, שהרי בגמ' בהמשך מפורש דפורים שחל להיות בשבת ומקדימין לערב שבת, דחשיב שלא בזמנה, ובעינן עשרה. ואף רש"י שפירש שלא בזמנה בהקדמת בני הכפרים כתב "כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה", ואין הכרח שכוונתו לאפוקי אופנים אחרים של הקדמה. ומה שפירשו כמה מהראשונים לדעתו דפלוגתא דבזמנה אתי לאשמועינן, ולכאו' משמע דבזמן רב לא הייתה נפק"מ בשלא בזמנה, לא יתכן כפשוטו, דהרי מוכח בגמ' דאיכא נפק"מ לענין חל בשבת, וע"כ שכתבו כן לפי דרכו של רש"י שפירש בבני כפרים, דאף דאין בזה נפק"מ בזמן רב מ"מ איכא נפק"מ לענין זמנה, שהיא עיקר המחלוקת בין רב לרב אסי, אף דלקושטא דמילתא איכא נפקותא גם לענין שלא בזמנה באופנים מסויימים.
והנה בספר המאורות כתב: "ומי שרוצה לפרש בים או לצאת בשיירה כתב רבינו אפרים שמקדים לי"ג לקרא את המגלה שהוא יום קהילה לכל, אבל טפי לא מקדים. והביא ראיה מן התוספתא, ומהאי מימרא, דאי לא כן לא אשכחן קריאת מגלה שלא בזמנה, אלא ודאי בכי האי גונא דאמרינן". וכן הביא בארחות חיים (הל' מגילה אות כג, ובכלבו סי' מה): "ומי שרוצה לפרש ולצאת בשיירא, כתב הר' אפרים ז"ל שיכול להקדים לי"ג שהוא זמן קהלה לכל, ומוכח מדאמרינן שלא בזמנה בזמן הזה, ולא משכחת אם לא כי האי גוונא שמפרש ויוצא בשיירא". ולכאו' משמע מדברי רבינו אפרים דס"ל דכשחל בשבת ומקדימין לערב שבת חשיב בזמנה, דאי לאו הכי, משכחת לה שלא בזמנה אף האידנא דבטלה הקדמת בני הכפרים, וצ"ע, דכפי האמור לעיל מפורש בגמרא להיפך. ואף בעל המאור הביא משם רבינו אפרים גופיה, דאף כשחל בשבת ומקדימין חשיב שלא בזמנה, וז"ל: "כתב עלה ה"ר אפרים ז"ל, דהא דרב ורב אסי דאית ליה קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בע"ש לבני כרכים, אבל בי"א ובי"ב ליכא למקרא כלל דהא בטלו להו ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי"ג בלבד אלו דברי הרב ז"ל". ולפי"ז לכאו' אין מקום להוכחתו לענין הקדמה, וצ"ע[2].
ויש מן האחרונים (עי' שו"ת קול אליהו ח"ב סי' כח, שו"ת שלמת חיים לגרי"ח זוננפלד סי' שעא, חזו"א סי' קנה סק"ב) שכתבו, דיש מקום בסברא לחלק בין י"ד שחל בשבת לבני עיירות שמקדימין לי"ג, דחשיב שלא בזמנה כמבואר בגמ', לבין ט"ו שחל בשבת לבני הכרכים שמקדימין לי"ד, דכה"ג י"ל דחשיב בזמנה אף כלפי בני הכרכים, כיון דהוא זמנה לרוב העולם. ולפי"ז עולה דלפי הלוח הנהוג, די"ד לא יכול לחול בשבת לעולם, א"כ נמצא דאין נפק"מ בשלא בזמנה כיום, אלא ביוצא לדרך לפי השיטות המתירות להקדים בכה"ג.
אמנם בסברא זו לא יתיישבו דברי הראשונים דלעיל, מאחר שהם דברו על דברי רב ורב אסי בשלא בזמנה, והרי בזמנם שקידשו ע"פ הראיה יכול היה אף י"ד לחול בשבתב, ורב גופיה דיבר להדיא על מקרה כגון זה וכמובא בגמרא (וכן לקמן (ל ע"א) פליגי אמוראי בתראי בדעת רב בפורים שחל להיות בשבת מתי קוראים פרשת זכור), וא"כ אכתי נפק"מ בשלא בזמנה להיכא דחל י"ד בשבת, וע"כ כמשנ"ת.[3]
והרמב"ם (פ"א ה"ז) אחר שפירש את כל ענין הקדמת בני הכפרים כתב: "וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם ארבעה עשר אין קוראין אותה בפחות מעשרה", ולכאו' יש מקום לדקדק דס"ל דדוקא המקדימין קודם י"ד חשיב שלא בזמנה, אבל בני כרכים המקדימין לי"ד חשיב זמנה. וכן דקדקו כמה אחרונים. אמנם אין הדקדוק מוכרע כ"כ, די"ל דהרמב"ם נקט י"ד מפני שהוא מילתא פסיקתא לכו"ע, דרוב העולם קורין בי"ד. ובפרט שכל דבריו שם לעיל מיניה איירי בבני כפרים שהם פרזים, ובבני כרכים אכן י"ל דלדידהו כל המקדימין קודם ט"ו חשיב שלא בזמנה. ויל"ע.
ומ"מ לדינא, אחר שנתבאר דכל גדולי הראשונים שווים בדבר, דבני כרכים המקדימים לערב שבת חשיב שלא בזמנה, הלא המה העיטור, הרז"ה, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א והר"ן, ולא מצינו מי שיסבור להדיא להיפך, ודאי שאין להניח דברים המפורשים מפני סתימת דברי הרמב"ם[4]. וכן מצינו בב"י (סו"ס תרצ) שנקט כדברי הראשונים בפשיטות ללא חולק, וז"ל: "ושלא בזמנה פירש הר"ן דהיינו בשחל יום י"ד לבני עיירות או ט"ו לבני כרכים להיות בשבת, שמקדימין וקורין בערב שבת"[5]. וכן נקטו לדינא גדולי האחרונים, כהפרי חדש (סו"ס תר"צ), האליה רבה (סי' תרפח ס"ק יז), והמשנ"ב (סי' תרצ ס"ק סא) ועוד.
♦
מי שלא מצא עשרה אם יכול לברך על המגילה
ומעתה יש לברר אם היכי דבעינן עשרה (לרב אסי אפי' בזמנה, ולרב שלא בזמנה), אם הוי לעיכובא, או למצוה. ונחלקו בדבר גדולי הראשונים. דעת רש"י דאף לרב אסי, אם לא מצא עשרה קוראה ביחיד, וכן הסכימו רבים מהראשונים, הראב"ד, הרז"ה, הריטב"א, הרא"ש, המאירי והרי"ד.אולם, דעת רבים מהגאונים והראשונים דעשרה הוי לעיכובא, ואי ליכא עשרה לא יברך על המגילה. וכמש"כ רב עמרם גאון בסידורו (מהד' מוה"ק עמ' קו) לענין יוצא לדרך שמקדים לקרות: "מיהו אל יקרא אותה ביחיד אלא בעשרה... ועד כאן לא נחלקו אלא בזמנה, אבל שלא בזמנה שניהם מודים שאין קורין אותה אלא בעשרה, והלכך אם קרא אותה בעשרה מברך לפניה ולאחריה, ואם פחות מעשרה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה". והובא במחזור ויטרי (סי' רמג). וכ"כ בס' המנהיג בנידון זה: "וביחיד לא יברך עליה כלל ויקראנה כקורא בתורה". וכ"כ בס' העיתים (מובא בתמים דעים סי' קפ): "הלכך שלא בזמנה, אם קורא אותה בעשרה יברך לפניה ולאחריה, ואם קורא אותה בפחות מעשרה, אין מברך לא לפניה ולא לאחריה".
וכן מוכח מדברי רבינו חננאל, הובאו בערוך (ערך מגל), הרי"ף, והתוס', שפסקו כרב, ומשום דר' יוחנן דאמר שהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד יצא, ע"כ אתי כוותיה, ומוכח דסברו דהוי לעיכובא, כמבואר בראשונים בדעתם. וכ"כ הרמב"ן (במלחמות) להדיא דעשרה הוי לעיכובא.
ויש מן הראשונים דפסקו כרב אסי, דאף בזמנה בעינן עשרה, ולעיכובא, כמבואר בתשובות גאונים קדמונים (סי' קלד): "ומגילה בזמנה ושלא בזמנה בעשרה, והקורא אותה לעצמו או לנשים לבדן אין לו לברך". וכ"כ רגמ"ה בתשובה שהובאה במרדכי (סי' תשפב) וז"ל: "יחיד הקורא את המגילה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה, דאמר רב אסי מגילה בזמנה בעשרה, וכיון דצריכה עשרה יחיד לא מחייב לקרות, והיכי דלא מיחייב היכי מברך, הוה ליה מוציא שם שמים לבטלה... הלכך משום פרסומי ניסא קרי לה בלא ברכה". וכ"כ הראב"ן: "...וכן פסק רב נתן גאון דהילכתא כרב אסי, מיהו בשעת הדחק שהוא בדרך ואין לו עשרה קורא ביחיד, דקריאה בעשרה משום פרסומי ניסא וכי אין לו עשרה לפרסם מה יעשה אם לא יקרא, וכי קורא ביחיד לא יברך לא לפניה ולא לאחריה". וכ"כ בשו"ת מהר"י וייל (סי' מה): "ויחיד אין לברך על מקרא מגילה, דאיפליגו ביה רבוותא אם יחיד חייב במקרא מגילה, וכל כה"ג אין לברך דברכות אינן מעכבות".
העולה מכל זה, דדעת רבים מן הגאונים והראשונים דעשרה הוי לעיכובא. ואף שרבים מהראשונים סוברים דאינו לעיכובא, מ"מ מכלל פלוגתא לא פלטינן, וספק ברכות להקל.
והנה דעת הראב"ד (מובא ברמ"א סו"ס תרצ) דבעיר שכבר קראו בעשרה יכול היחיד לקרותה אח"כ אף ביחיד, אמנם מכל הפוסקים דלעיל נראה דלא ס"ל הכי, וכן העירו האליה רבה והיד אפרים ע"ד הרמ"א, והו"ד במשנ"ב שם.
נמצא לדינא, בפורים דכרכים שחל בשבת ומקדימין הקריאה לערב שבת, דלכו"ע יש לקרותה בעשרה, ומי שלא קראה עם הציבור צריך לחזר אחר עשרה, ואף לקבץ עשרה מן השוק לשם כך (עי' ריטב"א), ואם אעפ"כ לא מצא עשרה, יקראנה בלא ברכות לפניה ולאחריה, וכמו שפסקו הפר"ח הא"ר והמשנ"ב.
וכל זה במגילה דיום, אבל במגילה דלילה לא מצינו שהצריכו עשרה, כמבואר ברשב"א ובריטב"א (ד ע"א), וכ"ה בשעה"צ (סי' תרפח ס"ק לג).
♦
אם צריכים בני הכרכים לשבות בכרך
מצוי שבני הכרכים מוזמנים בשבת זו לשמחות וכיו"ב בערי הפרזים, ויש שהורו (עי' פסק"ת סי' תרפח אות יב) שלא יעזבו בני הכרכים את הכרך בשבת (והיינו בכה"ג שלא היו בעיר כבר מליל י"ד והתחייבו שם כדין פרוז בן יומו), כיון שיתכן שבכך הם נפטרים מכל מצוות היום, מאחר שביום ט"ו, שהוא זמן חיובם, אין הם נמצאים בכרך. וסמכו דבריהם על הירושלמי דבן כרך שעקר דירתו ליל ט"ו נפטר מכאן ומכאן.ולענ"ד הדברים תמוהים ולא ניתנו להאמר כלל, מאחר שדבר ברור הוא בכל הסוגיא, דכל מי שאינו מקבל דין פרוז בן יומו או מוקף בן יומו, הרי הוא נשאר בחיוב של מקומו, אף אם אינו נמצא שם. ולכן מבואר דבן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור בליל ט"ו [לשיטת רש"י ורוב הראשונים דחיובא דכרך תליא בט"ו], שקורא בכרך ביום י"ד, אף שאינו נמצא בעירו. ועוד מבואר דבן כרך שהלך לעיר ודעתו לחזור בליל י"ד, ונתעכב ולא חזר, שאינו מקבל בכה"ג דין פרוז בן יומו, קורא בט"ו, ואף שהוא בעיר. ודברי הירושלמי אמורים בבן כרך שעקר דירתו לגמרי להיות בן עיר, ובזה אינו יכול להתחייב בט"ו כיון שהוא כבר איננו בן כרך, שהרי עקר דירתו. ולפי"ז אין כל חשש שבן כרך ישבות בשבת זו בערי הפרזות, והוא חייב בכל מצוות היום כבני הכרכים ממש.
ומה שיש לדון הוא במה שמפסידים את קריאת התורה של פרשת ויבא עמלק, אך יש בכך ב' סברות להקל, חדא דקריה"ת היא חובת ציבור, ועוד דבב"י (סי' תרפד) הביא מהרוקח שאם קראו בר"ח טבת ד' גברי בשל ר"ח ולא קראו בשל חנוכה אין בכך כלום, דאין משגיחין בחנוכה ופורים כל עיקר. ולפי"ז ה"ה הכא, כיון שהוא שומע קריה"ת בשבת מז' קרואים יצא י"ח אף אם לא קרא את הקריאה המיוחדת לפורים. אמנם בשו"ת פרח שושן (כלל א סי' ח) כתב לחלק בין חנוכה לפורים, וכתב דתיבת פורים ט"ס היא, אבל גם במקורי הדברים בספרי דבי רש"י בשם רש"י (הפרדס סדר פרשיות, מחז"ו סי' רמ) מפורש תיבה זו ב' פעמים (וז"ל: "...דהא הילכתא אין משגיחין בחנוכה ובפורים כל עיקר, כלומר אם לא קרא כל עיקר בפרשת חנוכה ובפורים אין לחוש"). וקשה לתלות בט"ס, וכפי"ז יש עוד סברא לצרף להקל במה שמפסידין את קריאת פרשת ויבא עמלק[6].
♦ ♦ ♦