ראש כולל תורה מציון
מונטריאול, קנדה
בדין נשים בקריאת המגילה ובברכתה
נשאלתי מאת נשים צדקניות, הרוצות לקיים דברי חכמים ולשמוע מקרא מגילה ביום הפורים, שאף הן היו באותו הנס, ונפשן בשאלתן אם הקורא להן יברך, ואם קוראות לעצמן אם תברכנה. ואם עדיף שיקרא להן האיש, או שאם יודעת אשה חכמנית את הקריאה יכולה היא שתקרא לעצמה, או שיכולה היא לקרוא לציבור נשים חברותיה. וידעתי כי בקרב חכמי הספרדים זה אומר בכה וזה אומר בכה, ועל כן אמרתי בליבי אעבור פרשתא דא ואתניה, ואקבע בה מסמרות, כדת מה להורות, ולא תהיה תורה כשתי תורות, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.♦
א. הסוברים שנשים אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם
במגילה (ד, א): "ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס". ומפשטות לשונו משמע שחיוב נשים וחיוב האנשים שווה, ומינה דנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מוכח ממה שאמרו (ערכין ב, ב): "הכל חייבין במקרא מגילה הכל כשרין לקרות את המגילה[2]. לאיתויי מאי לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס". אלא שהתוס' (ד"ה נשים) הקשו מדברי התוספתא (מגילה ב, ז): "טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן אנדרגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו". והקשו דפשיטא שאשה אינה עדיפא מאנדרוגינוס, שכן אנדרוגינוס יש בו זכרות ואעפ"כ אינו מוציא אלא את מינו, א"כ כש"כ אשה שאינה מוציאה אלא את מינה, ומינה שאין הנשים מוציאות ידי חובתה את האנשים. וכן פסק בהלכות גדולות: "... וי"ל דס"ד דלא יועיל קריאתן אפילו להוציא הנשים קמ"ל דהכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים". את"ד התוס'. נמצא לדעת התוס' מה שאמרו בערכין לאתויי נשים, היינו שהן רשאיות להוציא את הנשים שכמותן, וכן עבדים וקטנים, אך אינן רשאיות להוציא את האנשים. ועיקר חילייהו דהתוס' מדברי התוספתא גבי אנדרוגינוס.ודע כי לשון התוספתא כך הוא (מגילה ב, ז): "הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל... כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן". ויש לתמוה על דברי התוס' מה טעם לא הקשו מסיפא דהתוספתא, והא מפורש בהדיא דנשים אינן מוציאות את הרבים ידי חובתן, ולמה הביאו ראיה ממציעתא גבי אנדרוגינוס. וכן ראיתי להגאון ר"ר מרגליות בספר ניצוצי אור שהקשה כן והשאיר בצ"ע. ובאמת שהתוס' בערכין (ג, א ד"ה לאתויי) כתבו את לשון התוספתא בשלמות. אך הנראה לענ"ד דס"ל להתוס' במגילה דסיפא דתוספתא משבשתא היא, וכמו שנכתוב לקמן ע"ש הרשב"א. ע"ש. ולכן הקשו ממציעתא ולא מסיפא [וע"ע קרבן נתנאל (מגילה פרק א אות נ) שכתב דכל מה שיכלו לדייק מרישא דייק, והעיר ג"כ אמאי לא הקשו מטומטום. ע"ש].
ומה שכתבו התוס' שכן פסק בה"ג, כדבריהם כן הוא, אלא שנראה מדבריו שגירסא אחרת לו בדברי ריב"ל, שכן כתב (סימן יט הלכות מגילה עמוד רלה): "אמר רבי יהושע בן לוי (מגילה ד א) נשים חייבות במשמע[3] מגילה שאף הן היו באותו הנס". ואח"כ כתב את לשון התוספתא הנז' בתוספת ביאור וז"ל: "הכל חייבין בקריאת מגילה... נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, למה, שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע. רבי יהושע בן לוי מכניס אל כל אנשי ביתו וקורא לפניהם מגילת אסתר. רבי יונה אבוה דרבי מונא היה מתכוין לקרות אותה לפני הנשים שבביתו, שהכל היו בספק, והכל חייבין במשמע, אחד הנשים ואחד העבדים ואחד הקטנים". וסו"ד בה"ג מקורם בירושלמי, דאיתא התם (מגילה ב, ה): "בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף אותם הוו בספק ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון".
ובדרך מחודש היה נראה בעיני לפרש את דברי בה"ג והירושלמי שהלשון "שהכל היו בספק", דווקא היא, והיינו שהיו בספק בגזרה ולא בודאי גזרה כמו שהיו האנשים, וע"כ אין גדר חיובם שווה. ואח"ז מצאתי כזאת להגר"ע יוסף זלה"ה בספר מאור ישראל בשם ספר מערכי לב (דרוש נ) שכתב בשם ר' ניסים רוזיליו [וכ"כ הגרי"ח זלה"ה בספר בן יהוידע מדיליה ובספר קרן ישועה בשם אומרו] לבאר ע"פ המדרש (אסתר רבה פרשה ז אות יט): "ד"א אם על המלך טוב יכתב לאבדם, אמר לו קולמוס את כותב, אמר לו ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה, אמר ליה השתא לית אנא ידע מנייניהון, כי נפקו ממצרים הוו להו שית מאה אלפים גברא ועל כל חד וחד יהיבנא לך מאה זוזי אחד דהיינו חמשים שקלים". ולפ"ז עיקר גזירת המן היתה על האנשים, שכן מניין שש מאה אלף הגברים לבד מטף ונשים, אלא שהמן התחכם לכתוב באגרות "האנשים והנשים והטף" וחשב בלבו שאם ימצא המלך ויערער עליו שהוא שילם רק על הגברים, ימחק הנשים והטף מפתשגן הכתב, ואם לא יערער המלך עליו יישארו בכלל הגזרה [וכן יש לדקדק מדברי אסתר לאחשוורוש "כי נמכרנו אני ועמי", היינו שלא רק את עמי, שהם הגברים, כפי שהוסכם על ידך, אלא גם "אני" אף שאני אישה, ולמרות שלא הסכמת על ידו. ודו"ק]. ולפ"ז יובן לשון בר קפרא "שאף אותם הוו בספק" שהאנשים ודאי, והנשים ספק. ולפ"ז סייעתא לדברי בה"ג שגדר חיוב הנשים פחות מגדר חיוב האנשים, שהללו בודאי גזרה והללו בספק גזרה, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן חייבות במשמע בלבד ואילו הגברים במקרא. וכן יש לדייק מדברי ריב"ל "שאף הן היו באותו הנס" ומלשון "שאף" משמע שטפלות היו לאנשים שעליהם היתה עיקר הגזירה משא"כ נשים ועבדים וקטנים שהיו טפלות בגזירה ולכן חייבות במשמע לבד ולא במקרא.
ואולם, בגוף הלשון "שאף הן היו", מצאנו מחלוקת ראשונים. שכן מצאנו להרשב"ם (פסחים קח, ב) על מה שאמר ריב"ל התם: "נשים חייבות בארבעה כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס" ופירשב"ם: "אמר במס' סוטה (יא, ב) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו וכן גבי מקרא מגילה אמר הכי משום דעל ידי אסתר הוה וכן גבי חנוכה במס' שבת (כג, א) לשון מורינו הלוי". עכ"ל. וכ"ה ברש"י שם [וע"ע לשון רש"י שבת כג, א דאיתא התם אמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס ופירש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס"]. נמצא שלדעתם כוונת ריב"ל שהנשים היו עיקרו של נס, ולפ"ז ודאי אין לפרש בדברי ריב"ל כפי מה שפירשנו לעיל.
ולעומתם, התוס' (ד"ה שאף) אחר שהביאו את פירוש רשב"ם כתבו שמלשון "אף" יותר משמע שהן טפלות, כי לפירוש רשב"ם היה לו לומר "שהן" [ויש שגרסו בתוס' שהו"ל שהן היו עיקר הנס כלשון הריטב"א]. לכך נראה לומר שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג וכן בפסח שהיו משועבדות לפרעה במצרים [כדאיתא בסוטה יא, ב מלאכת אנשים לנשים ע"ש]. וכן בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן. עכ"ד התוס'. ואף שניתן להבין מדבריהם שהן היו טפלות בגזרה וכדדייקינן לעיל, מ"מ ממה שהשוו לפסח ולחנוכה, ובחנוכה כתבו שהגזירה היתה מאד עליהן, וממה שהשוו התוס' חנוכה לפסח ופורים משמע שאף הן היו בכלל הגזירה ולא לומר שהיו טפלות לגזרה, ורק לאפוקי מדברי רשב"ם שכתב שעיקר הנס היה על ידן כתבו שאין לפרש כן אלא לפרש שהיו בכלל הגזרה, אבל לא לומר שהיו בכלל הגזרה פחות מן האנשים. כנלע"ד. וכן משמע מפשטות לשון רש"י הכא שכתב: שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים וגו'. ע"כ. וכן פשטות לשון ר"ח: "כלומר שגם הן היו בכלל להשמיד להרוג ולאבד". וכך יש לפרש בפשטות ג"כ את לשון הירושלמי הנ"ל. איך שיהיה, למדנו הן מדברי בה"ג והן מדברי התוס' שחיוב הנשים הוא בשמיעה בלבד, וע"כ אין הן מוציאות את האנשים החייבים בקריאה.
ובספר העיטור (הלכות מגילה קיג, ד) בתחילה התקשה בדברי התוספתא, ואח"כ תירץ כאמור, וז"ל: "נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן... ומה שאמרו נשים פטורות ק"ל דהא אמרינן נשים חייבות במקרא מגילה ומסתברא חייבות לשמוע מקרא מגילה ומבטלות מעבודתן אבל לקרות אין חייבין וכ"כ בהלכות דמשמע מקרא מגילה[4]. ירושלמי בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני נשים ובפני קטנים שאף הן היו באותו הנס". עכ"ל. וכ"כ ג"כ הראבי"ה בהלכות פורים (חלק ב סימן תקסט) והוסיף שיברכו על משמע מגילה. כיע"שד. ועל יסוד דברי בה"ג והראבי"ה כתב המרדכי (פרק ראשון דמגילה רמז תשעט): "ונראה לראבי"ה דנשים מברכות על משמע מגילה ואפי' אי קרו לעצמן".
וראיתי שיטה נוספת יוצאת מדברי המג"א (תרפט ס"ק ה) שכתב שהנשים אינן מוציאות ולא דמי לנ"ח, דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הציבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה דלא פלוג. עכ"ל. ונמצא שיש כאן טעם חדש לומר שנשים אינן מוציאות את היחיד משום שאינן מוציאות את הציבור. ומקורו טהור בדברי הסמ"ג (עשה דרבנן ד הלכות מגילה) שאחר שהביא את דברי התוספתא כתב: "משמע דאף על גב דנשים חייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את הזכרים. ואל תשיבני נר חנוכה דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דאשה מדלקת דמשמע אף להוציא האיש, דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה לכך אינה מוציאה את האיש, ואף על פי שיש דברים שהקלו במגילה יותר מבתורה בזה לא הקלו". וכתב הרא"ם בביאורו לסמ"ג (כד, ג אות ו) שמכיוון שאשה פסולה מלקרוא ברבים מפני כבוד הציבור, אפילו ליחיד אינה מוציאה דלא פלוג. ע"כ. והוא מקור דברי המג"א [אבל בס"ק ז כתב המג"א לבאר את דברי הרמ"א שאינה חייבת בקריאה דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים, והיינו דעת תוס' ובה"ג האמורה לעיל]. וע"ע לקמן מה שנכתוב בדעת האו"ח שאינן מוציאות משום קול באשה ערווה.
♦
ב. הסוברים שנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם
כל קבל דנא, מפורש בדברי רש"י שהנשים מוציאות את האנשים יד"ח וז"ל (ערכין ג, א): "לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם".[5]ופשוט דיוקו דרש"י ממה שאמרו שם הכל חייבים לקרות וכו' הכל כשרים לקרות וכו' וממה שאמרו לאתויי נשים, היינו לאתויי נשים בתרתי, הן בחובתה והן בקריאתה להוציא את הרבים ידי חובתם. וכן משמע מפשטות דברי הרמב"ם (הלכות מגילה א, א-ב): "והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים... אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא". וכ"כ בהגה"מ שם לדייק מדברי הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד שם. ע"ש.וכדברים הללו סובר הרשב"א (מגילה שם), שאחר שהביא את דברי בה"ג וראייתו מהתוספתא, כתב להוכיח שסיפא דהתוספתא משבשתא היא, דכיון ששנו שם טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין, א"כ מה ששנו אח"כ שנשים ועבדים וקטנים פטורים היינו פטורים לגמרי, ולא ניתן להסביר דחייבין ואין מוציאין קאמר, וכיון שפטורים לגמרי הוי בסתירה גמורה לדברי התלמוד דידן, ע"כ זו משבשתא היא[6]. וכ"כ הריטב"א (מגילה שם). והמאירי גם הוא סובר שנשים מוציאות ונימוקו לדחות את התוספתא כתב בזה"ל: "ועיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן". ובאו"ז (חלק ב סימן שסח) גם הוא כתב להקשות ע"ד בה"ג וסיעתו מאי קמ"ל ריב"ל דנשים מוציאות הנשים וכי הייתי סבור בהיפך, וז"ל: "וקשיא לי דמאי סד"א הוא זה, שהייתי טועה לומר דכיון דנשים אינן מוציאות את האנשים ע"כ לא יוציאו גם נשים כמו כן אחרות, הרי זימון שנשים מזמנות לעצמן ואינן מזמנות עם אנשים. ואמאי לא פריך מההיא דתוספתא לריב"ל דקתני שהאשה פטורה והוה ליה למפרך ולחלק בין קריאה לשמיעה כמו שמחלק בה"ג. ונראה בעיני דהואיל דברייתא דתוספתא לא הוזכרה בתלמוד שלנו לא סמכי' עלה ונראה בעיני עיקר כדפי' רבי' שלמה"[7]. נמצא שרבים הם הראשונים הסוברים שההיא תוספתא משבשתא היא או לאו בר סמכא היא, ושכיוון שהיא לא הוזכרה בתלמוד שלנו אין להקשות ממנה על דברי ריב"ל ולחלק בין קריאה לשמיעה, אלא הלכתא כריב"ל דנשים חייבות כאנשים בקריאה ומוציאות את האנשים.
♦
ג. הכרעת ההלכה
והטור (או"ח תרפט) הביא את מחלוקת רש"י ובה"ג, והרב"י שם כתב שהרא"ש (מגילה א, ד) הביא את המחלוקת ולא הכריע בזה אך דבריו נוטים כדברי בה"ג[8]. ואילו הר"ן (ב, ב בדפי הרי"ף ד"ה נשים) כתב על דברי בה"ג שאינם מחוורים ואפ"ה ראוי לחוש להחמיר. ואח"כ העתיק הרב"י את דברי המרדכי בשם ראבי"ה כיע"ש.ולענין הלכה הובאו שתי הדעות בשו"ע בזה"ל (או"ח תרפט, א-ב): "הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים... לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא; וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים". וכלל הוא בידינו סתם ויש הלכה כסתם [וראה לקמן מש"כ בשם מהר"י טייב בערה"ש]. ונמצא שדעת השו"ע כדעת הרמב"ם וסיעתו. וכ"כ הרחיד"א בברכ"י (סי' רעא) [וע"ש מה שהעיר ע"ד הב"ח], וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה (ריש סי' תרפט). ואף שהגאון מהר"י טייאב בעה"ש (תרפט אות ג) כתב שיש לחוש לדעת בה"ג שכל דבריו דברי קבלה, וכ"ש דרוב הפוסקים ס"ל כן, וחיזק דבריו שלפי הכלל שכתב הרב בית דוד (סי' תט) כשמרן לא כתב בסתם הדבר שחלוקים בו בפירוש, דעתו לפסוק כהי"א. ע"ש. ויש להביא סייעתא לדבריו ממ"ש הב"י בסו"ד דברי הר"ן. כיע"ש. ואעפ"כ, האמת תורה דרכה שדעת מרן כהרמב"ם וסיעתו. כנלע"ד, וכ"פ הגר"ע יוסף זלה"ה.
אך הרמ"א הגיה על דברי הש"ע: "וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה", והם דברי המרדכי הנ"ל בשם ראבי"ה. וכ"פ גאוני האשכנזים, הלא בספרתם. ונמצינו למדים שכמחלוקת הראשונים כך מחלוקת השו"ע והרמ"א.
♦
ד. אם שייך למנוע קריאת אישה בציבור מפני כבוד הציבור
ויש לדון כעת לדעת הסוברים שהאישה מוציאה את האיש, אם יש איזה מניעה שתקרא בציבור. וכבר ידעת מה שאמרו (מגילה כג, א): "אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור", ולכאורה ה"ה בנידוד. וכן מוכח מדברי מג"א הניתנים למעלה (תרפט, ד) שלא רק שאינה יכולה לקרוא מגילה בציבור מפני כבוד הציבור, אלא שמכח זה גם ביחיד לא תקרא לאנשים להוציאם ידי חובה, וכמו שהבאנו דברי הסמ"ג לעיל. אך בהיותי בזה ראיתי שאין הדברים מוסכמים, כי שפיר יש לומר שאין לך אלא מה שאמרו חכמים, וכיון שבקריאת התורה אמרו שהאשה לא תקרא בציבור, ואילו במקרא מגילה לא אמרו כן, ואליבא דרש"י והרמב"ם בכלל דברי ריב"ל הוא שמוציאים את האנשים ידי חובה, א"כ היה להם לומר שלא תקרא בציבור, וממה שלא אמרו כן, משמע שבקריאת מגילה לא שייך כבוד הציבור. וכן יש להוכיח מדברי רש"י הניתנים למעלה שכתב בפירוש: "וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם" ולא הזכיר חששא זו דכבוד הציבור אם תקרא להוציא הזכרים בציבור. וא"ת למה לחלק, י"ל פשוט שטעם כבוד הציבור בקריאת התורה הוא שתבוא אשה הפטורה מלימוד תורה ומקריאתה ותוציא את האנשים המחוייבים בלימוד תורה ובקריאתה, וזהו היפך כבוד הציבור [וקטן שאמרו שעולה הרי הוא בכלל ולמדתם אותם את בניכם]. אבל במקרא מגילה שחיוב האיש והאשה שווה ליכא משום כבוד הציבור. וכ"כ בפירוש הגאון מהר"י קאפח זלה"ה (הלכות מגילה א, א הע' ג עמ' תתכד) בדעת הרמב"ם.אך בדברי הריטב"א מצאתי בהדיא דאיכא להאי חששא גם בקריאת המגילה, וז"ל: "וכיון דקי"ל כר' יהושע בן לוי דחייבות, אף מוציאות, אלא שאין זה כבוד לציבור והן בכלל מארה". משמע שפיר שמה שאמרו בקריאת התורה ה"ה בקריאת המגילה ושאין לחלק. אלא שחידוש הסמ"ג שמחמת זה לא תוציא לאנשים גם ביחיד, זה אינו מוסכם על הריטב"א. ונמצא שאף שסובר הריטב"א שאשה מוציאה את האיש, לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור.
וחשבתי להביא ראיה מדברי הריטב"א הללו למנוע קריאת אשה לאיש אף ביחיד, ממה שסיים הריטב"א בדבריו "ותבא מארה". ונראה שרמז בזה לדברי חז"ל בסוכה (לח, א): "ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו". ומבואר שם, וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק ה) שהאשה יכולה לברך לאיש כאשר אכל שלא כדי שביעה ומחוייב בברכת המזון מדרבנן, דאז האישה יכולה להוציאו, כיון שאנו מסופקים אם היא חייבת מן התורה או מדרבנן. ולפ"ז גם כשדרגת החיוב שווה, שהוא חייב מדרבנן והיא גם היא חייבת מדרבנן, אעפ"כ אמרו חכמים שתבא לו מארה, וא"כ ה"ה במגילה שתבוא מארה לאדם אם אשתו תקרא לו המגילה, גם אם הם חייבים במידה שווה. אולם, יש לדחות, שתבא מארה בברכת המזון הוא משום שהיה לו ללמוד ולא למד כמו שפירש"י שם. וי"ל שחיוב למידת ברכת המזון רמיא עליה דאיניש באשר הוא שם, אבל חיוב ידיעת קריאת מגילה לא מצאנו שרמיא עליה דאיניש. ולפ"ז אין ראיה מהתם להכא.
אולם, עדיין יש להעיר ע"פ דברי התוס' שכתבו בשם הקונטרס [אף שאינו בגירסת רש"י לפנינו] ואם למד, תבא לו מארה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה. ע"כ. ע"ש. ולפי פירושם אף כשלמד, יש בזה בזיון שעושה שליחים כאישה וקטן. ולפ"ז אף בדרגת חיוב שווה ואף בלמד ויודע, לא היה לו למנות שליחים אלו, וא"כ ה"ה במגילה. וכן מוכח מדברי התורא"ש שכתב: "משום דאיכא למימר אפילו מיחייבי [נשים בברהמ"ז] דאורייתא לא חשיבי להוציא אנשים דחשיבי טפי שחייבים בכל המצות. אי נמי זילא בהו מלתא באנשים שיוציאום נשים מידי דהוה אמגילה דנשים חייבות בה". והעולה מדבריהם שזילות יש אם תוציא האישה את האיש, גם אם נסבור שדרגת חיובם שווה. ודו"ק.
ובכל אופן, לענין מעשה, אין לעזוב את דברי הסמ"ג והריטב"א המפורשים ולסמוך על דיוק מהר"י קאפח הנז"ל מהעדר אומרם בקריאת מגילה שלא תקרא בציבור, אף שיש פנים לומר שכ"ה פשטות דעת רש"י והרמב"ם. ולכן נראה שאין לעשות מעשה שתקרא אישה בציבור, אם לא בשעת הדחק, שאין מי שיודע לקרוא זולתה, כמו שפסק בחזו"ע פורים (עמ' ס) לאפוקי ממש"כ בשו"ת עזרת מצר (סימן כג) שאפילו במקום שאין איש היודע לקרוא מגילה וכן פרשת זכור, לא תקרא אשה בציבור מפני כבוד הציבור. והביא ראיה לדבריו מדברי הגאון יעב"ץ בהגהותיו במגילה (שם) דנחית לבאר מאי טעמא אמרו ז"ל הכל עולין ואח"כ אמרו אבל אשה לא תקרא בציבור, דא"כ למאי טעמא אמרו שהכל עולין. ותירץ, דנפק"מ כשאין שבעה בקיאים לקרות בתורה תקרא אשה. וכ"כ בחסדי דוד פארדו (תוספתא פרק ג דמגילה) דנפק"מ לענין שאם עלתה לא תרד. וקם דינא דלכתחילה אין לנהוג כן, אבל בשעת הדחק, במקום שאין איש, שפיר תקרא בציבור להוציאם ידי חובתם. והנראה בעיני דאף אם יש איש היודע לקרות, אלא שהאישה יודעת לקרות המגילה בטעמיה ודקדוקיה, וזה אינו יודע לקרות אלא בקריאה סתמית בלבד, גם בכה"ג תקרא האישה בציבור. ואף שהלכה פסוקה היא (שו"ע או"ח תרצ, יד) שאין מדקדקין בטעויותיה, כבר כתב שם הש"ע שיש אומרים שבטעות שאין הלשון והענין אחד, יש המדקדקים. ובלאו הכי נראה בעיני שלא ראוי להם לציבור שתהא קריאת המגילה כקריאה בעלמא, כי היאך ישמעו וילמדו לדורות הבאים לקרותה כדבעי בנגינתה ובטעמיה, וכך דעתי נוטה, שאף בכה"ג תקרא האישה בציבור.
♦
ה. אם שייך קול באשה ערווה בקריאת אישה בציבור
ועוד יש לדון שלא להתיר קריאת אשה בציבור מטעם אחר, והוא מה שכתב בעל העיטור והובאו דבריו באורחות חיים (הלכות מגילה ב): "שאין הנשים מוציאות האנשים בקריאתן והטעם משום דקול באשה ערוה ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת הדלקה". וכ"כ הכלבו (סימן מה). וע"ע בספר האשכול (חלק ב עמ' ל). ובעצם דבריו יש להעיר מדברי הרשב"א (ברכות כד, א) שכתב שקול אשה שאסרו היינו קול זמר אפילו באשתו, וקול דבור אפילו באשה אחרת דווקא בדיבור של שאילת שלום או השבת שלום דאיכא קרוב הדעת. את"ד. ואין לומר שכוונת בעל העיטור שבנגינת הטעמים הוי כקול זמר, כי בברכות נר חנוכה לא הוי בנגינה ובטעמים, ונגינת הברכה נראה שלכו"ע לא חשיב כקול זמר. וצ"ל שבעל העיטור פליג אדברי הרשב"א בזה, וס"ל שקול באשה ערווה הוא אף בכה"ג, וכמש"כ כ"ז בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן נא בהערה). ונמצא שלפי דבריו יש לאסור קריאת אישה ברבים משום קול באשה ערוה.ובאמת, שמו"ר אבי הרה"ג זלה"ה בספר חיים יוסף הלכות אבלות (פרק ג אות ו) בדונו דין אמירת קדיש על ידי אישה, הביא את דברי הרב ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז) שבא בנותן טעם לאסור משום קול באישה ערווה, והקשה עליו מו"ר אבי הרה"ג זלה"ה מסוגיא הנ"ל דמגילה דאמרו אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור, ואם איתא שקול באשה ערווה במילי דקדושה, למה להו טעם דכבוד הציבור תיפוק ליה משום קול באשה ערווה. ובהערות בן חיים שם הבאתי לאבי הרה"ג זלה"ה סייעתא מתרי צנתרי דדהבא, הלא המה הגר"ע יוסף זלה"ה (ביחוו"ד הנ"ל) והרב שבט הלוי (חלק ג סימן יד) שהקשו כן על דברי האורחות חיים והכלבו. ובשבה"ל כתב דאפשר בדוחק לומר שטעם כבוד הציבור עדיף משום שיכולה לקרוא שלא בנגינה ואין נגינת הטעמים מעכבת, אבל פשטות הש"ס והפוסקים הוא ודאי נגד סברת הכלבו. את"ד. אבל האמת תורה דרכה, שהגאון ציץ אליעזר שת לבו לקושיא זו והוא עצמו כתב ליישב (חלק כ סימן לו) או באופן הנ"ל דמשום קריאה בלא טעמים, או משום דקול באשה ערווה הוא רק בנשואה ולא בפנויה שאינה נדה, וכ"כ עוד שם בשם הרב יפה ללב (חלק ו סימן רפב) דאה"נ אסור משום קול באשה ערווה אלא דלא נקיט לה משום שאין האיסור מוחלט. ע"ש. וראיתי למגיה בספר ברכ"י (סי' רעא) שכתב בשם ספר נחמד למראה על הירושלמי (חלה פרק ב דף קפ,ב ) שלא אמרו כן בגמרא משום דברבים ליכא חששא דקול באישה ערווה כיון דאיכא אימתא דשכינתא, אבל ביחיד, שפיר איכא לחששא דקול באשה ערווה. ע"ש.
ואעפ"כ, הנראה למעשה כפשיטות הש"ס והפוסקים דלא שייך בהא קול באשה ערווה, ואין למנוע מטעם זה קריאת המגילה על ידי אישה במקום שאין איש היודע לקרות, וכמש"כ בחזו"ע (פורים עמ' סא).
♦
ו. בצירוף נשים לעשרה
ועוד עלינו לדון, לכל דברות ולכל אמירות, אם נשים מצטרפות לעשרה, ואם בצירופן חשיב כקורא בציבור. ונחלקו בזה הראשונים, כי הריטב"א (מגילה שם) כתב: "והשתא דאתית להכי ה"ה שהן מצטרפות, והא דאין מצטרפות לזימון, שאני התם דאיכא צירוף רבה שיש שינוי בברכת המזון בשבילן להוסיף ברכת הזימון בשבילן ואיכא למיחש לפריצותא, אבל הכא אין שינוי במקרא מגילה ולא בברכותיה בין יחיד לעשרה ולא חשיב צירוף כולי האי דניחוש לפריצותא, תדע דהתם נמי כל היכא דבר מינייהו איכא זימון בגברי דהוו תלתא, מצטרפות ומזמנות עמהן לצאת בברכתן, דלא חשיב צירוף כל היכא דלא צריכי גברי לצירוף דידהו לגמרי דבר מינייהו איכא זימון, הילכך הכא דעשרה אינם אלא לפרסומי ניסא בעלמא ולא חשיב צירוף כולי האי כיון דחייבות במקרא מגילה מצטרפות, מפי מורי נר"ו". אבל בעל העיטור כתב (הלכות מגילה קי): "ומסתברא כי היכי דנשים מזמנות ואין מצטרפות לברהמ"ז ה"נ אין מצטרפות לכתחלה שנשים אינן מצטרפות לעשרה לכתחילה כשם שאינן מצטרפות לזימון אף שמזמנות לעצמן". והביא דבריו הטור. ואפשר לדייק מדבריו דדווקא לכתחילה קאמר, אבל בדיעבד שפיר מצטרפות. ועוד, יש לומר שהעיטור לשיטתיה, דכיון דס"ל שנשים אינן מחוייבות בקריאה אלא בשמיעה וכדעת בה"ג הנ"ל, ממילא ס"ל דאינן מצטרפות, אבל לדעת רש"י והרמב"ם, דשפיר חייבות כאנשים, יש לומר שמצטרפות.ובאמת שכ"כ בהדיא הר"ן, והביא דבריו הרב"י, שאחר שהביא סברא הנ"ל כתב: "ואי אפשר, דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות". ועוד כתב כטעם הריטב"א הנ"ל דכשאין שינוי במטבע הברכה אין צירופן ניכר ולא חיישינן לפריצותא, וכשם שמצטרפות לאנשים לזמן כשיש שלשה אנשים מבלעדיהם. את"ד. והנימוקי יוסף (מגילה ד, א) כתב טעם אחר לחלק בין מגילה לזימון והוא שבסעודה שכיח פריצותא משא"כ בקריאת המגילה. ע"ש.
ולא אכחד שבאורחות חיים (הלכות מגילה ב) גם הוא כתב: "נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס יש לומר שמוציאות את האנשים ואעפ"כ אין ראוי להשלים בהן עשרה בכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן". הא קמן דאף דס"ל שנשים מוציאות את האנשים ידי חובה, כמש"כ שם לעיל, עדיין לא ברירא ליה לצרפן לכתחילה למנין משום שאין ראוי, כי בכל מקום שהצריכו חכמים מנין, מנין אנשים בעינן. אך גם מדבריו עולה שאין ראוי קאמר, ומשמע קצת דבמקום דחק שפיר יש לצרף אף שאין ראוי, וכההיא דלא תקרא בציבור, דבמקום דחק שפיר תקרא אף שאין ראוי.
אבל מדברי המאירי, המאיר לארץ ולדרים עליה, מוכח כל בתר איפכא, שכן כתב (מגילה ה, א): "י"א הואיל וחיוב הנשים שוה בה לאנשים מצטרפות הן לעשרה ואף על פי שלענין זמון אמרו נשים מזמנות לעצמן ואין מצטרפות עם האנשים זו אינה אלא מטעם פריצות הואיל וסעודה מקום המוכן לכל פריצות אבל למגלה מצטרפות ולא יראה כן". וכבר כתבנו לעיל דהמאירי ס"ל כדברי רש"י והרמב"ם שנשים מוציאות את האנשים ואעפ"כ כתב שאינן מצטרפות, והיינו כדברי האורחות חיים הנ"ל. ונמצא שלכת הסוברים שאין האישה מוציאה, אצ"ל שאינה מצטרפת כי חיוב שונה הוא, אלא שאף בכת הסוברים שהאשה מוציאה, הר"ן והריטב"א ס"ל דמצטרפת, ואילו המאירי והאורחות חיים ס"ל שאינה מצטרפת.
ואם כנים אנו בזה, נראה מריהטא דלישנא דמר"ן הב"י דס"ל כהר"ן ולא כבעל העיטור שהביא הטור. וכעת בעינן חיפוש מחיפוש בדברי האחרונים לראות מי הכריע בזה, כי כיצד נכריע אנן מסברת השכל הדל. ונפק"מ בזה תהיה אם עליו לחזר אחר מנין, וידועה בזה מחלוקת הראשונים ואכמ"ל. ועוד נפק"מ תהיה לענין ברכה אחרונה, שגם בזה ידועה מחלוקת האחרונים אי מברכינן ביחיד או רק בציבור. והדעת נוטה שלכתחילה אין לסמוך על כך שנשים מצטרפות, אבל בדיעבד חשיב כציבור גם בצירוף נשים.
וראיתי להרב חזון עובדיה (פורים עמ' צא) אחר שהביא ככל הדברים הניתנים למעלה כתב בשם הרב עה"ש (תרצ, יד) שמדברי מרן הב"י נראה שהוא מסכים לדברי הר"ן. ע"ש. ועוד כתב להעיר ע"ד הב"ח שכתב שבעל העיטור ס"ל שהנשים מוציאות יד"ח את האנשים ואעפ"כ החמיר בצירוף, והא ליתא כי בעל העיטור ס"ל שהנשים אינן מוציאות וכו'. וע"כ הסיק שלדידן שהנשים מוציאות את האנשים אה"נ דמצטרפות כדעת הר"ן. אלא שלכאורה יש להעיר על דבריו, שהאורחות חיים והמאירי, אף דס"ל שהנשים מוציאות את האנשים, ס"ל שאינן מצטרפות וכנ"ל, והוא אינו מן הדין אלא משום שאינו ראוי, כי בכל מקום שהצריכו חכמים מנין הוא דווקא בעשרה גברי. ואולי יש לומר עוד שהרב"י לא ראה דברי המאירי הנ"ל, אבל דברי האורחות חיים הרי היו לפניו. וצ"ע. וע"כ נראה עיקר כמש"כ לעיל.
♦
ז. קריאת אשה לעצמה
והנה, לכאורה משמע דלכל הדעות האשה יכולה לקרוא לעצמה ויוצאת בזה ידי חובה, וכ"כ בהדיא הראבי"ה (חלק ב סימן תקסט): "ומיהו לעצמן דבר פשוט דמצו למיקרי". ואף דס"ל שאין האישה מוציאה את האיש, פשיטא ליה שיכולה לקרוא לעצמה או לחברתה, וכדמשמע מלשונו. אבל, המג"א כתב דבר חדש וז"ל (תרפט, ו): "ובמדרש הנעלם רות כתוב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים". וראה להרחיד"א במחב"ר (תרפט אות ג) שכתב שיש לחוש לדברי מדרש הנעלם וסיים: "וכן המנהג דאף אישה שיודעת לקרות בעצמה שומעת מאיש". ע"כ. והרב בא"ח (פרשת תצוה אות א) גם הוא כתב שהנשים אע"פ שיודעין לקרות, ישמעו מן האנשים וכן המנהג בעיה"ק ירושלים שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה. ע"כ. הא קמן דהן הרב בא"ח והן הרחיד"א העידו בגודלם שהמנהג לחוש לדברי מדרש הנעלם כפי שבאו במג"א.אלא, שעיניך תחזינה מישרים שבהגר"א נעתק מדרש רות בלשון אחר וז"ל: "ומ"ש בערכין הכל כשרין כו' לאתויי נשים ר"ל להוציא נשים. וכ"כ בז"ח רות ס"ח ב' וא"ר אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הן אינן קוראות לאחרים אבל חייבות לשמוע מפי המברך". נמצאת למד מדברי הגר"א שהזוה"ק מיירי בקריאתה לאנשים, אבל שפיר יכולה לקרוא לנשים ובודאי שלעצמה יכולה לקרות. וכן משמע שפיר מהקשר דברי הזו"ח שם, שמיירי בברכת המזון שהאישה חייבת בה אבל אינה מברכת, דהא תנינן אוי לו לאדם שאשתו ובניו מברכין לו וכו'. והרי ברור שהאישה מברכת ברכת המזון לעצמה אם תרצה, וה"ה בברכת קריאת המגילה דסמיך ליה בזו"ח שם שכוונתו שהאשה לא תקרא לבעלה או לאיש אחר, אבל לעצמה או לנשים אחרות, אין במשמע מדברי הזו"ח שאין לעשות כן. וכן העיר החיי אדם ע"ד המג"א אף שהעתיקם להלכה. וכ"כ המשנ"ב אחר שהביא דברי המג"א שבודאי שאם לא שמעה מאיש יכולה לקרוא לעצמה בברכות וכו'. כיע"ש.
אמור מעתה, כיון שידענו שאליבא דהלכתא לדעת רש"י והרמב"ם וכן פסק מר"ן בשו"ע מוציאות גם את האנשים, ויש מי שאומר שאף לא שייך בזה שלא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור ויכולה להוציא גם ציבור אנשים, כדלעיל, א"כ שפיר יש לומר שאין כל מניעה שהאשה תקרא לעצמה או אף לציבור נשים. כנלע"ד[9]. ואף שב' המאורות הגדולים הרחיד"א והרב בא"ח ס"ל שהאשה לא תקרא לעצמה, כיון שראינו בעינינו שדברי הזו"ח אינם ענין לזה, יש להקל בזה אף לכתחילה שהאשה תקרא מגילה לעצמה.
♦
ח. קריאת אשה לציבור נשים
ואם תוכל האישה לקרות לציבור נשים, ראיתי בשעה"צ (תרפט, טו) שכתב בשם הקרבן נתנאל (פרק א דמגילה אות ס) שכתב לדייק מדברי התוס' (סוכה לח, א) שאשה הקוראה לציבור נשים אינה מוציאתן משום דזילא בהו מילתא. ע"ש. אולם, עיינתי בדברי התוס' ומהרש"א ומהר"ם שם ונראה מדבריהם שכוונת התוס' דזילא בהו מילתא הוא בקריאת אשה לציבור אנשים, וכן מוכח פשטיות לשון התוס' והתורא"ש שם, והבאתי דבריהם לעיל. וא"כ אין כל ראיה למנוע קריאת אשה לציבור נשים. ומה גם דמצד הסברא מה שייך לומר דזילא בהו מילתא והא היא אשה כמותם. ושו"ר שכ"כ בהערות איש מצליח על דברי שעה"צ ושכן מוכח מדברי התורא"ש שם שכתב דזילא בהו מילתא באנשים. ולפ"ז העולה מן האר"ש ששפיר אשה יכולה לקרוא לאשה חברתה או לציבור נשים ואין טעם למנוע קריאה שכזו.♦
ט. דעת הבן איש חי
ואחר הראינו ה' את כל זאת, יש לתמוה טובא בדברי גאון עוזינו הרי"ח הטוב בספר בן איש חי (שם) שכן כתב בזה"ל: "הכל חייבין במקרא מגילה, אנשים ונשים... ולכן כל אדם אף על פי שקרא המגילה בבית הכנסת יקראנה בביתו בשביל אשתו שלא שמעה בבית הכנסת ובשביל הבתולות ושאר נשים ומשרתים שבבית. ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים, לא יברך בשבילם וגם הם לא יברכו". והראיתיך בעיניך שאין שיטה כזו בראשונים כלל, כי גם בה"ג וסיעתו ס"ל שאין מוציאות אבל שפיר מברכות ומברכים להם, ורק נוסח הברכה אינו שווה. וא"כ צ"ע מניין יצא להרב חששא כזו שלא יברכו ולא יברכו להן.ומצאתי כמה דרכים ליישב דברי הרב בא"ח, זה עלה ראשונה, שהרב לשיטתיה, וכמש"כ בהלכות הבדלה (שנה שניה פרשת ויצא אות כב) וז"ל: "אף על גב דאיכא פלוגתא בענין ההבדלה בדין הנשים, קי"ל להלכה דהנשים יכולים להבדיל לעצמן, ולא עוד אלא גם מי שהבדיל בבית הכנסת ויצא י"ח יכול להבדיל להם, וכאשר העלה כן להלכה הגאון חיד"א ז"ל וכן נוהגים פה עירנו בגדאד. מיהו נ"ל דאם האשה יודעת לברך, טוב שתברך ותבדיל לעצמה, דאין הנשים בני סמכא לשמוע הברכה מתחלה וע"ס מפי המבדיל" ואם בברכת ההבדלה אינן ברי סמכא לשמוע מתחילה ועד סוף, כש"כ וק"ו לשמוע מגילה מתחילה ועד סוף שאינן ברי סמכא, ולכן כתב שלא יברך בשבילם וגם הן לא יברכו [וע"ע להרב פלא יועץ (מערכת פורים) והרב יפה ללב (חלק ב תרפט ס"ק א)]. ואם אכן זוהי כוונת דברי הגאון הבא"ח, א"כ יש לומר שבזמננו ובנשותינו נשתנו הטבעים, וכמש"כ הגאון נאמ"ן ס"ט בהערותיו לספר בא"ח שבדורותינו אלה אכשור דרי ונשים שלנו ברי סמכא לשמוע הן ברכת ההבדלה והן קריאת המגילה, וע"כ שפיר יברך בשבילם או יברכו הן בעצמן. אך יש להתקשות מעט בזה, כי אם משום הא, א"כ לא יברכו ברכת על מקרא מגילה, אבל ברכת שעשה ניסים ושהחיינו, למה לא יברכו. ובאמת שכן כתב בספר תפילה לדוד עמאר (פה, ב) שלא יברך הקורא לנשים מפני שאי אפשר שיקשיבו ויכוונו לשמוע כל קריאת המגילה כולה. אלא יברכו שעשה ניסים ושהחיינו בלבד. ע"ש. וא"כ היה לו להגאון הרב בא"ח לבאר זה.
אלא, שאחר העיון ראיתי שאין הרב בא"ח יחיד בזה כלל, כי גם הרב כנה"ג בספר דינא דחיי (חלק ב קכח, ב) כתב שהמנהג הוא שאין מברכים בקריאת הנשים. ע"ש. ובספר זכור לאברהם אלקלעי (חלק ג אות ב ס"ק כג) הזכיר מנהג זה, ובא בנותן טעם דכיון דיש פלוגתא אי מברכינן ליחיד, ובדרך כלל קוראים לנשים ביחיד, זהו טעם המנהג שלא מברכים לנשים. ע"ש. ואפשר שמחמת זה כתב כן הרב בא"ח. אך בגופם של דברים צ"ע, כי ידועה דעת מר"ן (שו"ע תרץ, יח) שהיחיד מברך. וכמבואר בב"י (שם). וגם הרב בא"ח ס"ל שהיחיד מברך (פרשת תצווה אות ד). ולכן קשה לומר שזהו טעמו. מה גם שאם קורא לעשרה נשים, לפ"ז שפיר מברך, דלא חשיבי יחיד. וא"כ אין זה טעם מספיק לדברי הרב בא"ח הכא, ובכלל.
ובספר כה"ח סופר (תרפט, יט) הביא דברי הכנה"ג והזכול"א והיפה ללב והרב בא"ח הנז"ל, וראיתי לו שציין לדברי השכנה"ג שהביא פלוגתא בזה. ותרתי אחר דבריו וז"ל (שכנה"ג הגה"ט אות א): "הקורא לחולה וליולדת, אף על פי שכבר יצא בבית הכנסת, מברך לפניה ולאחריה, אבל אין לברך שהחיינו. מהרי"ל ז"ל, מטה משה סימן [תתר"ז]. אמר המאסף: והוא לשון רבינו בעל הטורים ז"ל בסימן תרצ"ב [ס"ג], אלא שרבינו בעל הטורים ז"ל השמיט יולדת, ולא כתב אלא מי שקורא לחולה לבד. ויראה שרבינו בעל הטורים ז"ל השמיט יולדת, משום דס"ל דנשים פטורות ממקרא מגילה, וכיון שפטורות אין לברך על קריאתן מי שכבר יצא. אבל מהרי"ל סובר דנשים חייבות לברך על המגילה, וכיון דס"ל דהם חייבות לברך, מברכין להן אפילו מי שכבר יצא". ואחהמח"ר מכת"ר הרמתה, שאיני ראוי ואיני כדאי להעיר על דבריו, אך בעיני המה מקש'ה אחת. כי ידוע הוא כי הטור קדם למהרי"ל, ולא ידעתי כיצד למד ממה שהשמיענו הטור הדין בחולה ולא ביולדת, דס"ל דנשים פטורות ממקרא מגילה ולא יברכו להן, ומה שייך לומר שהטור השמיט יולדת. ועוד, והוא העיקר, הא הטור עסק בסוגייא זו בסי' תרפט, ושם הביא את מחלוקת רש"י ובה"ג, ולא הזכיר כלל לומר שיש שיטה כזו שנשים פטורות באופן מוחלט, ולא יברכו להן. ועוד, דלא מצאנו כן לשום ראשון שיפסוק כדברי התוספתא בפשוטן שנשים פטורות לגמרי. וא"כ הוא פלא גדול על הרב כנה"ג כיצד דייק הכי ממה שהשמיט מילת יולדת, והא לא השמיטה, אלא שלא כתב הדין אלא בחולה, ורק מהרי"ל הוסיף ג"כ יולדת, כי דיבר הכתוב בהווה. וצע"ג. ובכל אופן, לע"ד נראה שאין ללמוד מכאן ששיטת הטור היא שנשים פטורות, ודלא כהגאון הרב כנה"ג. וממילא לא נוכל לומר כמש"כ בפשיטות הרב כה"ח שיש פלוגתא בזה, כי לא מצאנו פלוגתא בזה.
אתה הראת לדעת שאף שמגדולי חכמי הספרדים הזכירו מנהג זה שנשים לא יברכו ולא יברכו להן, אין למנהג זה טעם או יסוד מוסד בדברי הפוסקים כלל, וע"כ אנא אמינא שיש לברך לנשים או שיברכו לעצמן, והדבר פשוט וברור.
וכמו כן יש להעיר על מה שכתב הרב בא"ח אח"כ: "וכן נמי אם שמעה מהאשה, יחזור ויקראנה בלא ברכה". די"ל שהרב חייש לדעת הי"א שהביא השו"ע שהאישה אינה מוציאה את האיש, אף שדעת מר"ן לפסוק כסתם שהאישה מוציאה, וכידוע דרכו לחוש לחומרות הרמ"א ושמא גם בכאן חייש לדברי הרמ"א. או שמא ס"ל כמש"כ הרב עה"ש, הב"ד לעיל דדעת מר"ן לחוש להי"א. אבל היותר נראה שאין לחוש לזה, ושפיר יצא ידי חובתו. וכ"פ בספר הליכות עולם (שם) שכיון שלדעת מר"ן האשה מוציאה את האיש ידי חובה, אף שלכתחילה יש לחוש לדעה ראשונה שאשה לא תוציא את האיש, עכ"פ מיהא בדיעבד אם שמע מאישה אינו צריך לחזור ולקרות ע"ש. ובאמת שכך מסתברא אחר שאתה הראית לדעת שכ"ה דעת הרמב"ם ורש"י והרשב"א והריטב"א והמאירי ועוד ראשונים רבים ואף לכתחילה. וכן עיקר.
קנצי למילין, דא"ת שכוונת הרב בא"ח מחשש שאינן בנות סמכא לשמוע הקריאה מתחילה ועד סוף, שפיר י"ל שיסכים הרב בנשי דידן שיברכו או שיברכו להן. וא"ת שכוונת הרב לחששת הרב זכול"א, הא הוכחנו שאין לחוש לה. וא"ת שכוונתו לדברי הרב שכנה"ג, הא הוכחנו שאין לזה יסוד ובסיס. וע"כ שפיר יש להורות שיברכו הנשים, ויברכו להן, והשומע מן האישה אם מבני הספרדים הוא, אינו צריך לחזור ולקרות כלל, ויצא ידי חובתו.
♦
י. אם יברכו לעצמן או יברך להן הקורא
וכעת שהעלינו דשפיר יש לנשים לברך על קריאתן, יש לדון אם יברכו הן בעצמן או יברך להן הקורא בשבילם. וראיתי שעמד בזה הרחיד"א במחב"ר (תרפט, ד) שהביא סברת מה"ר אליהו הלוי מחכמי טורקיא בשו"ת זקן אהרון (סי' ס) שכתב שדין שומע כעונה הוא רק בהלל וקדיש וקדושה וכדומה, אבל מה שמחוייב האדם להיות קורא בעצמו כגון קריאת התורה או קריאת המגילה לא מסתברא שיברך האדם ברכה במה שיעשה חברו המצוה, שלא מצינו שיברך האדם על מקרא מגילה על דעת שחברו יקרא המגילה וכו' את"ד. ולפ"ז יובן בפשטות מש"כ מר"ן בש"ע (סימן קמא) שהעולה לתורה צריך שיקרא בלחש עם הש"צ וכו'. ואולם הרב חיד"א עצמו במחב"ר (סימן מז אות ד) רמי דברי הרב זקן אהרון על דברי מהר"י חאגיז בהלק"ט (ב, קנט) שהשיב שהשומע דברי תורה צריך לברך ברכה"ת משום שהשומע כעונה ושפיר חשיב לימוד יותר מהרהור וכו' ע"ש. והקשה על המהר"י חאגיז מדין מר"ן הנ"ל ומדברי הרב זקן אהרון הנ"ל ויישב שבקריה"ת הוא משום שהכי הויא התקנה שהעולה מברך וכו' משא"כ בשאר דברים הוי שומע כעונה לכל דבר וכתב שכן תירצו האחרונים הלא המה השאילת יעב"ץ (א, עה) והמטה יהודה עייאש וכו'. ואעפ"כ כאן כתב שאין לסמוך אשינויי וחילוקי במקום ספק ברכה לבטלה. וסיים: "ולכן נראה דאמרינן לאיש המוציא לאשה בקריאת המגילה כי אתה תברך וקרא עליה את הקריאה".אך לכאורה יש להעיר מדברי הרמ"א (תרצב, א) בשם הגהות אשר"י שאחד יכול לברך והשני קורא. ונמצא ששפיר יכול האחד לברך אף שחברו קורא. וכן יש להעיר עוד ממש"כ האחרונים ע"ד השו"ע (תרצב, ג) שכתב: "אף על פי שיצא כבר, מברך להוציא את אחר ידי חובתו". וכתב המשנ"ב: "וכ"ש דיכול להוציאם בקריאה אף על פי שיצא כבר. ומ"מ יש פוסקין שסוברין לענין ברכה אם יודעין בעצמן לברך יברכו בעצמן כיון שהוא כבר יצא בקריאה". וא"כ למה לחלק בין אנשים הבאים לצאת יד"ח שעדיף שיברכו הם עצמם אף שאחר קורא להם להוציאם ידי חובתם ובין נשים. ולכן הנראה למעשה שאין לחוש לדברי המהר"ם חאגיז הנ"ל, מה גם שהיא גופא בפלוגתא שניא. אלא, שלמעשה נהוג עלמא שהקורא להוציא את הרבים ידי חובתם, בין אנשים בין נשים, כיון שהוא הקורא הוא גם מברך, אבל מדינא אם ירצו השומעים לברך, בין אנשים ובין נשים, אין למנוע מהם לברך.
ואחר כתבי כל זאת, ראיתי כל הכתוב לחיים על ידי הרב יהושע ון דייק בירחון האוצר (גיליון יג), והרבה יש לי להשיג על דבריו, אך כעת אין הזמן מספיק ועוח"ל. אך בזאת אודה לו, שכל מה שכתב בסו"ד (מעמ' מט ואילך) בשם כמה וכמה מגדולי ישראל שיש להיזהר מכל פרצה וחידוש אף שיש פנים להם בהלכה, שמא נביעתן ממקור שאינו טהור, וסופו לבוא לפריצת גדר שאינה על פי גדרי ההלכה, דברים נכוחים ונכונים הם, ועל כל חכמי עם ישראל, רבניו ומנהיגיו, לעמוד על המשמר, ולהתנהג במשנה זהירות בכל הנוגע לדברים אלו. וה' יתברך יצילנו משגיאות, ויאיר עינינו באור תורתו, לזכות לראות קץ ישועתו, יבנה היכלו ויבוא לביתו, במהרה בימינו אמן.
העולה מכל האמור:
א. למנהג הספרדים האשה חייבת כאיש ומוציאה את האיש ידי חובה, אלא שלכתחילה יש לחוש לדעת החולקים ולא ישמע מן האישה, אך אם שמע מן האישה יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקרוא. ולמנהג האשכנזים האשה חייבת בשמיעה ואינה מוציאה את האיש ידי חובה, וברכתה "לשמוע מקרא מגילה", ואם שמע מאישה, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרוא [ולענין ברכה צ"ע אי אמרינן סב"ל].
ב. אף למנהג הספרדים, לכתחילה לא תקרא אישה בציבור מפני כבוד הציבור. ובשעת הדחק, כגון שאין איש היודע לקרות, או שאינו יודע לקרות בטעמיה ודקדוקיה, יכולה האישה לקרוא בציבור ולהוציא את האנשים ידי חובתם, ויכולה לקרוא המגילה בטעמיה ואין בזה חשש משום קול באשה ערווה.
ג. הן למנהג הספרדים והן למנהג האשכנזים, אין כל מניעה שהאישה תקרא לציבור נשים או שהאשה תקרא לעצמה, ואף שיש חולקים, כן עיקר לדינא. אלא שבכל הנוגע לדברים אלו יש להתנהג במשנה זהירות, שלא יביא לפריצת גדר שאינה על פי גדרי ההלכה, וכנ"ל.
ד. לכתחילה אין לסמוך על צירוף נשים לעשרה, אך בדיעבד נשים מצטרפות לעשרה.
ה. נהגו שהקורא לאשה או לנשים הוא יברך, אך אם רוצות לברך לעצמן אין למנוע מהן, ויש סוברים שעדיף טפי, ויש מקום לדבריהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
וצויי"מ, אנ"י הקטן, אליהו גטנו
♦ ♦ ♦