כולל פוניבז'
בעניין משתה ושמחה בפורים ובפורים המשולש
נחלקו פוסקי זמנינו בדין אבלות בפורים המשולש, אם למאי דקיי"ל דאין אבילות נוהגת בפורים וכמו שפסק הרמ"א (תרצו, ד) ושאר אחרונים, אי הכא נמי ביום ט"ז דפורים המשולש שנוהגים בו סעודה ומשתה אם נוהג בו אבלות, ובספר פורים משולש להגר"ש דבליצקי זצ"ל הביא מכתבים מפוסקי הזמן המצדדים לכאן ולכאן בנידון זה.ותורף הדברים, לדון דכיון דיום ט"ז דפורים אינו אלא תשלומים א"כ אינו מחויב בשמחה מצד עצמו רק פירעון ותשלומים ליום ט"ו[2], אבל יום ט"ז אין בו מצות שמחה ולכך לא דחי אבלות. וראה שם מתשובת הגריש"א זצ"ל שהביא מדברי התשב"ץ (ח"ג סי' רחצ) דכתב דשבת שהוא ט"ו אדר אסור בהספד ותענית משום פורים [ונ"מ למר בריה דרבינא דצם כל שתא חוץ מג' ימים (פסחים סח, ב)] הרי שמצות שמחה נוהגת בט"ו ולא בט"ז ולכך פסק שם שנוהג אבלות בט"ז.
♦
א. ב.
נראה להוכיח דחלוק שמחה בפורים משמחה דרגלים, דרגלים עיקר השמחה תלוי בהיום, ומכח חיוב שמחה בימים אלו חייב לאכול בשר ולשתות יין וכן שאר ענייני שמחה, אבל גדר השמחה בפורים הוא ניהוגי השמחה בעצמם, שיעשה סעודה ומשתה ואינו דין ביום ט"ו או ט"ז, רק ממצות היום שיעשה בו משתה ושמחה (זכר לנס שנעשה ע"י המשתה והיין).וראיה לזה ממה שכתב המג"א (תרצ"ז סק"ח) ומשנ"ב (סקט"ז) דאף לדידן דאין נוהג אבלות בפורים הוא דווקא ביומו, אבל בלילה נוהג אף בפרהסיא ד'ימי משתה ושמחה' כתיב, ואי נימא דיום פורים רגל הוא, מה לי יום, מה לי הלילה והרי כל יום הפורים אסור הוא בהספד ובתענית, וע"כ דאינו שייך להיום רק ממצות משתה ושמחה הוא המבטל האבלות, והנך מצוות ביום דוקא וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובה, דימי משתה ושמחה כתיב (מגילה ז, ב) ולכך איכא ביה אבלות לילה.
וראיה נוספת, מהא דלא מצינו דין שמחה בפורים אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם (פסחים קט, א) כמו בשאר הרגלים, וע"כ דאין כאן מצות שמחה בזמן רק ניהוגי שמחה של סעודה ומשתה.
ועוד ראיה לכך, מהא דמדינא אין איסור מלאכה אלא ממנהגא (שו"ע תרצ"ו, א) ואילו גבי רגל איכא איסורא דמלאכה גם מטעם שמתבטל משמחה (וכמש"כ במהרי"ל ריש הלכות חול המועד, דמשום חיוב שמחה איכא איסור מלאכה במועד), וע"כ דאינו מחויב בשמחה מצד הזמן רק מצד חיוב משתה ושמחה שינהג בו הסעודה והשמחה.
והראיה הגדולה מכולם היא מדין פורים המשולש עצמו ששייך בזה תשלומים, ואם דין השמחה הוא בהזמן שתקנוהו לימי שמחה מה שייך בזה תשלומין, והרי עבר זמנו בטל מועדו. ואע"פ דילפינן לה מקראי ד'וזכרם לא יסוף מזרעם', ומקרא ד'ועשה אותו יום משתה ושמחה' (ראה בלבוש תרפח, ו), לא שייך זה אלא בהמצוה דילפינן דאית לה תשלומין ומאחרים ולא מקדימין בתשלומין אלו, אבל שמחה בט"ו תיקנוה ולא בט"ז. ועל כרחך דיש כאן מצות ניהוגי שמחה בסעודה ומשתה ולא דין יום שמחה.
וראה עוד בעמק ברכה מה שהביא ממרן הגרי"ז זצ"ל דיש מצות משתה בעצמו בלא דין שמחה, ומשום כך יש חיוב של עד דלא ידע, והוא כעין שביארנו דהמצוה היא בניהוגים דשמחה.
♦
ולפי זה הא דדחיא שמחה דפורים לאבלות אינו מטעם דרגל הוא מדברי קבלה, רק דמצות השמחה היא מבטלת האבלות, דמצות שמחה דחיא למצות אבלות דעשה דרבים נינהו ודחי לעשה דיחיד, ובטלה מממנו מצות אבלות (ושפיר עולה למנין שבעה דימי אבלותו הוא ונוהג דברים שבצנעא).
ואם כן אף בט"ז אדר כל שיש כאן מצות שמחה דרבים הדין נותן שידחה עשה דאבלות דיחיד, ומה לי שזמן הפורים הוא בט"ו סוף סוף מצות שמחה דרבים דחיא לאבלות ולא שייך זה לדין הספד ותענית דהוא תלוי בהיום שאסור בהספד ותענית ולא שייך לדחותו מט"ו לט"ז, ולכך כשחל ט"ו בשבת, יום הט"ו אסור בהספד ותענית וכטענת התשב"ץ הנ"ל, ולעולם מצות שמחה הלא קיימא ביום ט"ז ושפיר דחיא אבלות.
באופן שבמצות שמחה של סעודת פורים אין חילוק בין ט"ו לט"ז וכל שנדחתה המצוה חשוב שדוחה אבלות כמו בפורים עצמו.
♦
ג. ד.
הנה ברמ"א (תרצ"ו, ז) כתב דכי היכי דאונן מותר בבשר ויין בפורים (משום שמחה דפורים דעשה דרבים נינהו ודחי), הכא נמי חייב בקריאת שמע ובתפילה ומקרא מגילה, והמג"א והגר"א ושאר אחרונים התפלאו על דבריו, דהרי אונן הוא ופטור מכל המצוות ואיך יתחייב בשאר מצוות, והתינח בשר ויין משום שמחה הוא דשרי, אבל שאר מצוות היום איך יתחייב בהם, והניחו בצ"ע.ולדברינו הדברים מאירים וכל בני ישראל יוצאים ביד רמ"א, דמשום שמחה אין שייך בכלל לפוטרו היות ואין כאן יום שמחה, רק ניהוגי שמחה וכנ"ל, ובהכרח דדחיית האנינות הוא מטעם דמצוות היום דכדאורייתא דמו דוחים עשה דאנינות ועדיפי מינה, ואע"פ שרבנן פטרוהו לאונן מכל המצוות זהו מטעם דחיילא עליה מצות אנינות, אבל הכא פטור מאנינות דדחיא ליה עשה דשמחה דרבים [ומעתה, משום המצות ניהוגי שמחה שעסוק בה, זה גופא פוטרו ממצות אנינות, וכמו שכתב הרמ"א דאלימא מצות שמחה ממצות קבורה, ואדרבא משום מצות שמחה הוא דפטור] ממילא חזר ונתחייב בכל המצוות אחר שפקעה ממנו מצות אנינות וחייב בקר"ש ובתפילה ובמגילה.
והדברים מאירים בלשון השו"ע (ומקורו מהא"ח) דלא אתי "עשה דיחיד" ודחי "עשה דרבים", ולא כתב דשרי בבשר ויין משום יום שמחה, דפורים אינו 'זמן שמחה' רק מצות שמחה וניהוגי שמחה וכפשנ"ת, ואתי שפיר היטב בעזה"י.
[ומהאי טעמא שפיר כתב הרמ"א דכל זה בלילה וכו'[3], דבאנינות יש ב' חלקים: א. כשעוסק בקבורה פטור מכל המצוות כדין עוסק במצוה דכל התורה. ב. הטילו חז"ל על האונן דין אנינות ואיסור בשר ויין, בכדי שיהיה עסוק בצורכי קבורת מתו, ופטרו אותו מקיום שאר המצוות. ומעתה באופן שאינו עסוק בקבורה בפועל, אלא משום אנינות הוא דחשוב עוסק במצוה ופטור משאר המצוות, כל שאלים עשה דשמחה דרבים, שוב לא חשיב עוסק במצוה משום אנינות, אלא מחויב במצוות הפורים. אבל ביום שעסוק לקוברו בפועל כבר כתב הרמ"א לעיל שמצות קבורה עדיפה מכל מצוות הפורים[4] ודחיא להו, ושוב נפטר מחיובי מצוות יום הפורים, וחיילא עליה אנינות ואסור אף בבשר ויין, והיינו דאין עשה דפורים דוחה מצוה דאורייתא כלל, דאין כאן שום דיחוי מצד זמן הפורים רק משום 'מצות שמחה', וקבורת המת לא דחיא מצות שמחה].
♦ ♦ ♦