מו"ץ בבית ההוראה יביע אומר
מחובשי בית המדרש יחוה דעת ירושלים
גדר בל תשחית לעניין קריעת חוטי הציצית ועוד
שלהי אב תשע"טראיתי לברר גדר את איסור בל תשחית, אם בכל אופן שיש איבוד ממון אסרו, או דלמא היכא דאיכא צורך צדדי ותועלת כל שהיא מותר, אף שיש בכך איבוד ממון.
דהנה מקרוב נשאלה שאלה בבית המדרש על החפץ להתיר הציציות שבטליתו להניח ציציות אחרות נאות יותר, אך מאחר ויש טורח להתירם, חפץ הוא לקורעם ולגונזם. והנה כבר כתבו כמה אחרונים[2] להתיר בזה. ויש לבאר מהו הטעם דלא שייך בזה בל תשחית.
♦
א. בירור דברי הראשונים אם נאסר מה"ת או מדרבנן
הנה מקור דין בל תשחית הוא מדכתיב (דברים כ, יט) "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, כי האדם עץ השדה". ונתבאר בדברי רבותינו בתלמוד בכמה דוכתי, במסכת שבת (סז: קכט. קמ.), וקדושין (לב.), וב"ק (צא:), וחולין (ז:), דלאו דוקא השחתת העץ אלא כל איבוד ממון נאסר. אולם צריך עיון אם נאסר מן התורה, או שמא מן התורה נאסר רק בהשחתת עץ, אך בשאר איבוד ממון נאסר מדרבנן. והנה בעל הלכות גדולות (מנין הלאוין מצוה ריח ריט) מנה לא תשחית ולא תכרות בשני לאוין, וכ' הגרי"פ פערלא (בביאורו על סה"מ לרס"ג ל"ת רמט) לבאר כי לא תכרות מיירי רק בהשחתת אילן ולא תשחית איצטריך לשאר מילי דאסירי ג"כ מה"ת. ע"ש. ולכאו' יש להוכיח ממ"ש התוס' (ב"מ לב: ד"ה מדברי) אהא דאמרי' בגמ' דצער בעלי חיים דאורייתא, שכ' וז"ל: "וא"ת א"כ אמאי עוקרין על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז יא.), וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף, כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם, דאונקלוס הגר שרף על ר"ג ע' מנה צורי בפ"ק דע"ז (שם). ועוד כיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך". עכ"ל. ולכאו' אי בל תשחית הוא איסור דרבנן, היאך מוכיחים התוס' דצער בעלי חיים דאורייתא נדחה מפני כבוד המלכים, מדנדחה בל תשחית מפני כבוד המלכים, ועל כרחך דבל תשחית נמי דאורייתא, ואפ"ה נדחה מפני כבוד המלכים, וא"כ שפיר איכ"ל דאף צער בעלי חיים דאורייתא נדחה מפני כך [וע"ע בתוס' קדושין (לב. ד"ה רב), ובתוס' בע"ז (יא. ד"ה עוקרין) ובחידושי הריטב"א שם. ובתוס' ב"ק (צא: ד"ה אלא, וד"ה החובל) ובתירוש ויצהר על הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"ח בסופו). ובס' יד דוד ב"ק התם. ע"ש]. וכן מבואר בספר היראים השלם (סי' שפב) שככתב: "כתוב בפ' שופטים לא תשחית את עצה וגו' ותניא אין לי אלא גרזן מנין לרבות כל דבר ת"ל לא תשחית את עצה ומזה למדנו שלא להשחית ולהפסיד כל דבר". עכ"ל. וכן מבואר בסמ"ג (לאוין סימן רכט) שכתב: "לא תשחית את עצה וגו', מכאן למדנו איסור השחתה בכל דבר". ע"ש. וכן מבואר בסמ"ק (מצוה קעב) שכתב: "לא להשחית עץ מאכל כדכתיב לא תשחית עצה, ובכלל זה שלא להשחית כל דבר". ע"כ. וכ"מ בדברי ר' פרץ בהגהותיו שם. וכן משמע בספר החינוך (מצוה תקכט) שכתב: "נאמר לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה. ומ"מ אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות". עכ"ל [איברא שיש שלמדו בד' החינוך דס"ל מדרבנן. וכ"כ בשו"ת חלקת השדה דייטש (בהגהות לס' ארעא דרבנן אות ס). וי"ל בזה]. וכן מבואר בשערי תשובה לר' יונה (ש"ג אות פב) שכתב: "לא תשחית את עצה. הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל, גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה. ואמרו רבותינו (ב"ק צא:) המקרע על מתו יותר מדאי לוקה". ע"כ. וכן מבואר בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח (ערך חילפא) שאסור מה"ת. וכן מבואר בד' רבנו ירוחם (מישרים סוף נתיב לא): "השופך מי בורו ואחרים צריכין לו אסור, כך פשוט ביבמות. מסתברא דאי בעי למשפכינהו מעכבין עליה ויהבינן להו בתר הכי משמתינן ליה משום בל תשחית, ואי איתרו ביה למלקות מלקין ליה". ע"כ. וע"ע בתוס' רי"ד (ב"ק צב. ד"ה יכול) שכ' שלא הקפידה תורה על השחתת פירות אלא על השחתת דמים. עכ"ל. וע"ע בספר חסידים (סי' תתעט, וס"ס תתריד).ועי' בדברי רש"י (חולין ז: ד"ה עקרנא, ומנחות פא. ד"ה ומשני). ונחלקו האחרונים בדעתו אי ס"ל דנאסר מן התורה בכל מילי. ויש שהוכיחו מד' הרא"ש בפי' למסכת תמיד (פ"א מ"ב) דס"ל דהוי מדרבנן. ואינו מוכרח כלל [ועי' בטור חו"מ (רס"י שעח) שכ' כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה. ותמה הב"ח דהא אפי' ממון עצמו איכא איסורא, כדתנן סוף פרק החובל (צ:) הקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור. ופירש"י, אינו רשאי, דעובר בבל תשחית. ע"ש. ואי נימא דכוונת הטור לאסור היזק ממון עצמו מדאורייתא, דומיא דגונב וגוזל ממון חבירו, יש ליישב את קו' הב"ח, דלעולם ס"ל לב"ח דב"ת בשאר דברים מדרבנן, ולכך איצטריך לאסור מדאורייתא היזק ממונו דומיא דחבירו. ואם כנים אנו בזה, יש קצת סיוע לפוסקים שכ' דהרא"ש ס"ל ג"כ שנאסר מדרבנן. ויש לפלפל בזה ואכמ"ל]. וכ"כ בספר חרדים (פכ"ט סמ"ה) שבכלל לאו דהשחתת עץ מאכל, שיחוס אדם על ממונו ולא יפזר לריק אפי' שוה פרוטה. ע"כ.
ומאידך מצינו לכמה מרבותינו הראשונים דס"ל שנאסר מדרבנן בלבד. דהנה רב סעדיה גאון (ל"ת רמט) מנה רק לאו דלא תשחית, ולא מנה הלאו דסיפיה דקרא דאותו לא תכרות, וכ' הגר"י פערלא בביאורו שם, דס"ל ששני הלאוין על מנין אחד באו להזהיר, אלא שהבה"ג ואזהרות הר"א הזקן מנו את ב' הלאוין. ונראה דס"ל דלא תשחית מזהיר על השחתה דוקא, דהיינו כשמקלקל דבר בדרך השחתה, ובכלל לאו זה לאו דוקא עצי פרי אלא כל דבר, משום דכיון דבהשחתה תלי קרא כל מה שמקלקל ומשחית בכלל, ואפי' קורע בגדיו ומשבר כליו ושופך יינו עובר בל"ת. אבל לאו דאותו לא תכרות אינו אלא בהשחתת עצי פרי ואפי' שלא בדרך השחתה. ושוב סיים (בד"ה ועכ"פ), אבל ראיתי בנוסחת כת"י רומי דשם לא מנה בה"ג אלא לאו דלא תשחית את עצה בלבד. וזה כד' רס"ג. ונראה דהיינו משום דס"ל דמדאורייתא ליכא איסורא אלא דוקא בעץ מאכל בלבד וכפשטיה דקרא. וא"כ ודאי לאו דאותו לא תכרות אינו אלא לאו שנכפל באותו ענין. ע"ש. וכ"כ הגרי"פ עוד (לעיל בסוף ביאורו על ל"ת ריב – ריג), דרס"ג ס"ל כהרמב"ם דאינו אלא מדרבנן. וכן מסתבר יותר מדבריו באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תרצח). ע"ש [מיהו במאי דפשיט"ל בדעת הרמב"ם עי' להלן].
גם הרשב"ץ (על ל"ת סי' רלג, בזוהר הרקיע אות צ) ביאר את איסור בל תשחית רק בעץ, וכ' שהתורה הזהירה לא תשחית את עצה, והוכפל לאו זה באומרו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואין כאן שני לאוין כי שניהם בענין אחד. ע"כ. ומשמע שלא נאסר מה"ת בהשחתת שאר דברים. וכ"כ בשו"ת חלקת השדה דייטש (בהגהות לס' ארעא דרבנן אות ס) דדעת התשב"ץ דנאסר מדרבנן. ע"ש. וגם ר' יצחק מקורביל בעל הסמ"ק בפסקיו שנדפסו בספר הזכרון נר לשמעיה (אות צז, עמ' לב) כ' בזה"ל: "היאך שובר החתן את הזכוכית, י"ל אתי עשה מדבריהם ודחי עשה לא תעשה מדבריהם, דהם אסרו, דבל תשחית אינו כי אם מדרבנן". ע"כ. אך יש להעיר דזה סותר למה שנתבאר לעיל דבסמ"ק (סי' קעה) משמע דבל תשחית דאורייתא. וכן העיר בזה בצביון העמודים על הסמ"ק (מצוה קעה סק"ב) וכ' דבודאי יש כאן חזרה באחד מהם, ומסתבר שאם בפסקים חזר בו הוה מתקן זאת בספרו. אך גם יתכן שבפסקים נתערב פסק של אחד מהפוסקים האחרים, ולא מפי רבינו יצאו הדברים, כי הרי לא מכתב ידו באו אלא מפי השמועה, ונתחלפו לו למעתיק שמות בעל כל פסק. ע"ש. ואכן בדברי ר"פ שהובא בשלטי גבורים (ע"ז יג.) כ' דבבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית, משום דאתי מצות קריעה ודחי ליה. ע"כ. ודו"ק. וע"ע בס' עולת תמיד (תמיד כח. עמ' רלג מדפי הספר) שצידד לבאר בגמ' (חולין ז:) דס"ל לרפב"י דבל תשחית דרבנן. ע"ש.
♦
ב. דעת הרמב"ם
והנה הרמב"ם (פ"ו מהלכות מלכים ה"י) כתב: "לא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם". ולכאו' משמע שלא נאסר אלא מדרבנן. וכ"כ מהר"י בסאן בתשו' (סי' קא. והביאו ג"כ המגיה במשנה למלך) ובתורת חיים (ע"ז יא: ד"ה עיקור) ובשו"ת נודע ביהודה (חיו"ד מהדו"ת סי' י) ובחיי אדם (כלל יא אות לב) ובקהלות יעקב (תוספת דרבנן סי' רעד) ובס' ארעא דרבנן (סי' תקלו) ובהגהות קול יהודה על ס' חסידים (סי' תתעט) ובשו"ת תורה לשמה (סימן ת) דהרמב"ם ס"ל דבל תשחית בשאר דברים אסורים מדרבנן. וע"ע בשו"ת והשיב משה (חיו"ד סי' לז) ובשו"ת בית יצחק ח"א (חיו"ד סי' קמב אות ד) ובשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' יב) ובס' פסקי תשובות ח"ב (רס"י קעא).אולם בספר המצוות (לא תעשה נז) כ' הרמב"ם (ע"פ מהדורת פרנקל): "הזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם, והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטים) לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה, כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה". ע"כ. ומדכתב שכל הפסד נכנס תחת לאו זה, מבואר שנאסר מה"ת. וגם מדברי הרמב"ם בחיבורו הנ"ל, מדכתב תחלה (בהלכה ח): אין קוצצין אילני מאכל וכו' שנאמר לא תשחית וכו', ושוב הוסיף (בהלכה י): ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וכו', יש ג"כ משמעות דהוי מדאורייתא אף באיבוד שאר דברים מלבד השחתת עץ. וע"ע למרן בכסף משנה שם (ה"ח) ובמנחת חינוך (מצוה תקכט). ועי' בס' מראה הנוגה (הלכות מלכים פ"ו ה"י) שכתב: "מ"ש רבינו ואינו לוקה אלא מכת מרדות לאו למימרא דבשאר דברים ליכא לאו דבל תשחית אלא מדרבנן ומשו"ה אינו לוקה כי אם מכת מרדות, אלא כונתו לומר דאף דשאר דברים נכנסים בלאו דלא תשחית ומדאורייתא אסירי, אפ"ה לא לקי אלא בקוצץ אילני מאכל וה"ט משום דאילני מאכל כתיבי בהדיא בקרא, משא"כ שאר דברים דאינן מפורשין בתורה. והכי מפורש להדיא בד' רבינו בסה"מ דגם שאר דברים מדאורייתא אסיר. וילמוד סתום מן המפורש. והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב תורת חיים (ע"ז יא:) שכ' שבשאר דברים ליכא אלא איסורא דרבנן. ואהמ"ר ז"א. ומדברי רבינו אלה ק"ל למה שראיתי להר"ן (רפ"ד דכתובות) שכתב בשם רבינו דמכת מרדות היינו דמכין אותו עד שתצא נפשו דחומר דברי סופרים מדברי תורה. והא הכא דמדאורייתא הוא דאסור, ואפ"ה לוקה מכת מרדות. {עכ"ל} וע"ע שם. ועי' בשדי חמד כללים (פאת השדה מע' ב סי' מז ד"ה וראיתי וד"ה מה) שעמד ע"ד ה' מראה הנגה הנ"ל.
ועי' בס' שוהם וישפה על הרמב"ם שם שכתב: "עי' באבל רבתי פ"ח, הביאו הטור יו"ד סי' ש"נ, כללו של דבר כל התלוי בחופתו של מת אסור בהנאה לפיכך אין תולין בו דברים שהביאו אוכל נפש שאין אוסרין אוכלין ואין מפסידין אותן שלא לצורך. ע"כ. מבואר דיש חילוק בין דבר מאכל לשאר דברים. ובהכי אפשר לישב קושית התוס' (ע"ז יא. ד"ה עיקור) שהקשו אפילו בבהמה טמאה נמי שייך איסור בל תשחית. ולמאי שכתבתי דבדברים שאינם אוכל נפש אין בו משום בל תשחית אלא מדרבנן והתירו משום כבודו של מת, כ"ש משום כבוד מלכות, אבל בבהמה טהורה הוי דבר מאכל והוי ב"ת דאורייתא. ועי' במג"א (סי' קעא סק"א) שכתב ועי' יו"ד סוף סי' ש"נ דאסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה. ול"ז להבין וכי לזו הצרכנו והא היינו בל תשחית דאורייתא ואפילו אם גורם להם שיאסרו באכילה נראה דהוי ב"ת דאף שראוי לעכו"ם אינו ראוי לישראל. ואפשר דכונתו דכאן שאינו משחיתם בידים אלא גורם להם שיאסרו ע"פ התורה אין זה בל תשחית. ולכן אין לנו אלא כשגורם להם שיאסרו בהנאה. אבל לא בגורם להם שיאסרו באכילה. אבל צ"ע להקל באיסור דאורייתא". ע"כ. ויש להאריך ע"ד האחרונים הנ"ל ואכמ"ל. ועי' להרדב"ז בפי' על הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"י) שכתב: "וא"ת מ"ש קוצץ אילנות דלוקה ומ"ש משבר כליו דאינו לוקה והא בכולהו עבר משום בל תשחית. וי"ל דהזהרת קוצץ אילנות מאותו לא תכרות כדאיתא בפ"ב דמכות ומשמע דקרא דלא תשחית את עצה לא אתי ללאו אלא שלא יכרות אותו דרך השחתה". ע"ש. ומבואר דאסור מה"ת. ודו"ק.
וראיתי לאחרונים רבים שפלפלו בדעת הרמב"ם, הללו מימינים והללו משמאילים, ועמדו ע"ד הרמב"ם בסה"מ ליישבו עם מ"ש בחיבורו דמשמע שהוא מדרבנן (ולפ"ז ל"ק מה שהקשה במראה הנוגה הנ"ל ע"ד הר"ן שם). והגאון שדי חמד כתב בתחלה בכללים (מע' ב סי' יז) שדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן, וכ"כ עוד בספרו שו"ת אור לי (סי' פו ד"ה ומה שהביא), ושוב הדר ביה בפאת השדה (מע' ב סי' מז) והאריך טובא לבאר שאף להרמב"ם אסור מה"ת בכל מילי, ולא מצינו לשום אחד מהראשונים שסובר שהוא מדרבנן. ע"ש (אך במ"ש השד"ח שם שלא מצינו ראשונים דס"ל שלא נאסר אלא מדרבנן, יש להעיר דלפום קושטא מצינו ראשונים דס"ל שלא נאסר אלא מדרבנן. וכדלעיל). ועי' בלשד השמן ובתירוש ויצהר על הרמב"ם שם ובס' מגילת ספר (לאוין רכט) ובשו"ת מהר"ל צינץ (חאו"ח סי' ה) ובשו"ת חיים שאל ח"א (סי' כג דף קו ע"ב) ולרש"ש (ב"מ לב:) ובשד"ח כללים (מע' ב אות יז) ובס' עין הרועים (ערך בל תשחית אות ב) ובדברי המגיה שם. וע"ע בתורה תמימה (דברים כ, יט אות נז) ובצביון העמודים על הסמ"ק (מצוה קעה סק"א) ובשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד רס"י יב). [וע"ע בספר המפתח על הרמב"ם מהדו' פרנקל ובס' רזא דשבתי (ב"מ לב: תוד"ה מדברי) ובס' ברכת השם (רס"י ב) ובס' עץ השדה (פרק יג) בזה. וע"ע באו"ת (שבט תש"פ עמ' תנה) שהביא הה"כ דברינו בזה וכ' לבאר את ד' הרמב"ם ומ"מ אינו לוקה משום ח"ש ודו"ק].
♦
ג. הצדדים לאסור בנד"ד
וכעת הבוא נבוא לדון בגדר האיסור. הנה בשבת (קמ:): "אמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי, קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא, עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף". ולכאו' אמאי ס"ד דאיכא הכא איסור בל תשחית, הרי נהנה יותר בנהמא דחיטי, ומשמע דאף כאשר יש לאדם תועלת והנאה יש לאסור מאחר שיש בדבר איבוד ממון. אולם מדברי המאירי בסוגיין משמע דכולה הך סוגיא לא איתמרא לענין דינא ואין בזה איסור כלל מעיקר הדין, וז"ל: "לעולם יתנהג אדם במדה בינונית ויצמצם בהוצאתו כפי ענינו, ואם הוא עני ישתדל לעשות דברים שמהם יבא לידי הסדר בהוצאה, ואם הוא עשיר אל יפחית עצמו בצמצום המאכלים אלא בכדי הראוי. דרך צחות אמרו, אמר רב חסדא בעניותאי ובעתירותאי לא אכלית ירקא, בעניותאי משום דגריר ליבא וגורם לאכול ביותר, ובעתירותאי משום דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בישרא וכוורי. וכן אמרו דרך הערה לעני לצמצם בתוך ביתו כמה שיוכל, האי מאן דאפשר למיכל נהמא דשערי ואכל דחטי עובר משום בל תשחית. דאפשר ליה בשכרא ושתי חמרא, עובר משום בל תשחית". עכ"ל. וע"ע בס' יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח רבי יהודה ב"ר קלונימוס משפירא (ערך חילפא עמ' שיג).ומכל מקום אף אי נימא דנקטינן הכי לדינא [ואכן כך מבואר בד' מהרש"א דבכל המימרות בהך סוגיא אינם מדינא רק עצה טובה ולכך קאמר בהו "בר בי רב", משא"כ ד"ז דמשום בל תשחית נגעו בה, ואחרים נמי מצווים עליה. ע"ש], אפשר דהמקשה והמתרץ בגמ' נחלקו בצדדי הספק דלעיל, דהמקשה סבר דאיכא איסור בל תשחית אף היכא דאיכא תועלת צדדית, דסוף סוף איכא איבוד ממון. ולמסקנא דתלמודא לא אמרי' הכי, דכל שיש הנאה ותועלת עדיפה וחשובה יותר מאיבוד הממון, אין לאסור משום בל תשחית. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (מהדו"ת חיו"ד סי' יא) שכ' לבאר דה"ק דלא נאסר אלא דרך השחתה, וכל שעושה לצורך גופו אינו דרך השחתה, ושרי גם בלא חולי כלל. ומינה לנ"ד דצערא דגופא איכא יש להתיר לקצוץ האילן. ע"ש.
ושוב מצאתי כן להגרי"פ פערלא בביאורו על ס' המצוות לרס"ג (ל"ת רמט) שהקשה ג"כ דבגמ' שבת (קמ:) משמע דאפי' בדרך אכילה ושתיה דאינו בדרך השחתה אסרו, ואע"ג דבלא"ה מסיק התם דליתא, היינו משום דטעמא קאמר התם דבל תשחית דגופא עדיף. אבל מיהת מבואר דאפי' כגון זה דלאו דרך השחתה הוא קעבר בב"ת. וכן מוכח מדקרי ליה ב"ת דגופא. והרי ודאי כשאוכל נהמא דשערי ולא דחיטי וכששותה שכרא ולא חמרא א"ז דרך השחתה, ואפ"ה קאמר דהו"ל בכלל בל תשחית. מיהו נראה דבלא"ה קשה לפ"מ שפרש"י (חולין ז: בד"ה עקרנא) דבל תשחית ליכא משום דאכתי יהיו ראויות לדישה. ומזה הוכיח הר"ב שלטי גבורים (פ"ק דע"ז) דליכא ב"ת אלא היכא דהדבר נשחת לגמרי מכל וכל, וא"כ הכא היכי שייך ב"ת דגופא אטו כשאוכל דשערי ושתי שיכרא הגוף נשחת מכל וכל, וכן מאן דאפשר ליה בנהמא דשערי ואכל דחטי ומאן דמצי למישתי שיכרא ושתי חמרא הרי ודאי אין בזה השחתה מכל וכל, שהרי אוכל ונהנה ושבע באכילתו ושותה לתיאבון, וא"צ לשתות משקה אחר, ולכן נראה דודאי מאי דקאמר ולאו מילתא היא על עיקר מילתא הוא דקאמר דלאו מילתא היא, כלומר דלא שייך הכא איסורא דב"ת כלל. ומאי דמסיק ב"ת דגופא עדיף, לדבריהם הוא דקאמר, דלדבריהם דשייך בזה ב"ת א"כ גם בגוף שייך בזה ב"ת, וב"ת דגופא עדיף. אבל לקושטא ל"ש בזה ב"ת כלל. עכת"ד. ועי' בפלא יועץ (סוף מע' ס', ערך סיפוק) שכתב: "אמרו רבותינו (שבת קמ:) האי מאן דאפשר לה למיכל נהמא דשערי ואכל דחטי, קעבר משום בל תשחית, ואמרו שם דליתא משום דבל תשחית דגופא עדיף, דוק מינה דבמאי דלא שייך בל תשחית דגופא אה"נ דקעבר משום בל תשחית. ונהי שאמרו (ערובין נד.) אם יש לך היטב לך, היינו דרך בינוני לפי מנהג המדינה, כי גדול כבוד הבריות. ולכן ילביש ויתכסה במה שיש לו כברכת ה' אשר נתן לו, אבל בענין אכילה ושתיה יצמצם כאשר יוכל בימות החול". ע"ש. אולם לפי האמור לדינא שרי לאכול מאכלים ערבים אף אם צריך להוציא על כך הוצאות. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' רא).
ולכאו' יש להעיר עוד מהא דגרסי' בחולין (ז:) דר' פנחס בן יאיר בא לבית רבי וראה שיש לו פרדות לבנות, אמר מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו. שמע רבי נפק לאפיה, א"ל מזבנינא להו, א"ל רפב"י לפני עיור לא תתן מכשול וכו'. א"ל רבי קטילנא להו, א"ל רפב"י איכא בל תשחית. ולכאו' כיון שיש בדבר תועלת, דמכה של פרידה אין חי ממנה, יש להתיר דכל שיש תועלת לחיים לא שייך בל תשחית. אולם הנה בשו"ת תרומת הדשן ח"ב (פסקים וכתבים סי' קה) דן אם מותר למרוט נוצות לאווזות חיים, וכתב: "נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו. ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין (ז:) בר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים, דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא לא שכיחא כ"כ, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק (טו:) מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך. אלא דרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד". ע"כ. וראיתי בשם ס' פרי יצחק (סי' כו) שכ' שע"פ דין מותר להחזיק פרדות בביתו לרכיבה ומלאכה, מפני שאינן מועדות להזיק, אלא שר"פ הקפיד על רבי לפי מעלתו וחסידותו של רבי שראוי לו שלא יגדל אותן הואיל ואין רפואה למכתן. ולכן יש בל תשחית בהריגתן וצעבע"ח בעקירתן, שמאחר ומן הדין מותר להשהותן כי אין דרכן להזיק, אין זה נחשב צורך. ע"ש. (ואמ"א). ולפ"ז א"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת חקרי לב (מהדו"ת חיו"ד סי' יא) שהביא שבשו"ת בית יעקב (סי' מב) הוכיח מהסוגיא בחולין (ז:) הנ"ל לאסור, והשיב על דבריו. ע"ש.
ושוב מצאתי עוד להגאון רבי חיים אלעזר שפירא אב"ד מונקאטש בס' עולת תמיד (תמיד כח. עמ' רלב והלאה) שכ' שאם התירו בגמ' (שבת קכט. קמ:) משום בל תשחית דגופא, כ"ש בל תשחית דנפש היינו במקום שצריך לקיום המצוה או לשמירת הלאו גם לזריזות ולגדר הענין, ל"ש בזה כלל בל תשחית מעיקרא, כיון דהוא לתיקון הנפש לרצון ה'. ולא שייך כאן אם בל תשחית דחויה או הותרה במקום כבוד המלכים וכיו"ב, אלא דלא שייך כלל בל תשחית בכה"ג, ואדרבה זהו לצורך ולא להשחית. אולם זאת בעיני יפלא לכאו' מש"ס חולין (ז:) דאמר רבי לרפב"י דעאל בההוא פתחא דהוי קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפק לאפיה וכו', א"ל קטילנא להו, איכא בל תשחית. הרי דגם רפב"י ברוב חסידותו למצות ה' וכיון שלא מצא עצה אחרת דאם יפקירם יהיה לפני עיור וכן אי מזבין להו וכן אם מעקר להו איכא צעב"ח, א"כ בכה"ג לא שייך בל תשחית, הלא זהו תיקון הנפש ולא להשחתה. אלא ודאי דגם בכה"ג שייך בל תשחית. אולם באמת יש לתרץ דדברי הש"ס הללו אינן להלכה, דהא איך נאמר דשייך בזה משום בל תשחית היכא דא"א בענין אחר, רק כשיעבור על איסור דאורייתא הלא פסק בש"ע או"ח (סי' תרנו בהגהה) דלעבור על ל"ת מחוייב ליתן כל ממונו להנצל שלא יעבור. ב. גם קשה דהיכן מצינו זה להלכה דאסור לסחור בכודנייתא חוורתא, דאיכא משום לפני עיור וכל האיסורים הנז'. ג. וכי רבינו הקדוש עבר לכתחלה על כל האיסורים הללו ח"ו. אלא ודאי פשיטא דרק שקלי וטרי התנאים הקדושים הללו בזה, ורפב"י השיב לו לרבי (ברוב חסידותו ולגרמיה ולשיטתו הוא דעביד) דאל כל צד שיפנה יש חשש איסור אבל לא להחליט להלכה כלל. וע"כ להלכה הוא בודאי כנ"ל. עכת"ד (ולכן נראה דשרי לערוך ניסויים על בע"ח מאחר שיש בדבר תועלת, ול"ש לאסור משום בל תשחית או צעב"ח כפשט הגמ' בחולין הנ"ל. וכ"כ כמה אחרונים להקל).
אך לכאו' יש להוכיח עוד לאסור בנ"ד ממ"ש התוס' (ב"מ לב: ד"ה מדברי) אהא דאמרי' בגמ' התם דצער בעלי חיים דאורייתא, "וא"ת א"כ אמאי עוקרין על המלכים ולא מדרכי האמורי, וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף, כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם, דאונקלוס הגר שרף על ר"ג ע' מנה. ועוד כיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך". עכ"ל. ולכאו' משמע דדוקא לכבוד המלך מותר, אך לסתם מת בעלמא אע"ג דנעשה לכבוד מת אסור. ומבואר דאע"ג שיש תועלת בהשחתת הממון לכבוד ולתפארה יש איסור בל תשחית. אולם נראה ברור דלכבוד מת דעלמא אסור לעשות כן משום דאין טעם להפריז כ"כ, והוי כדאמרי' בב"ק (צא:) המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית (וע"ע בתוס' שם ד"ה אלא האי, ובחידושי הרשב"א ד"ה אלא האי). אך למלכים כבודם לקרוע כ"כ. ועי' בש"ע יו"ד (סי' שמט ס"ד) שכתב: "כל המרבה כלים על המת, הרי זה עובר משום בל תשחית". והתם משום שא"צ כלל. אך במלכים שיש כבוד מלכות שרי. כמבואר בגמ' (ע"ז יא.). וע"ע במו"ק (כד.) שקרע שמואל על רב תריסר בגדים וכן ר' יוחנן קרע על ר' חנינא שלושה עשר בגדים של משי ואמרו אזל גברא דמסתפינא מיניה, שעל ת"ח אינו בכלל המקרע על המת יותר מדאי.
♦
ד. הוכחות להקל
והנראה שכל שיש תועלת בהשחתת הממון לא שייך לאסור משום בל תשחית. ועי' בגמ' ב"ק (צא סע"ב) שאם האילן מעולה בדמים לבנין יותר משוויו לגידול פירות מותר לקוצצו. ומייתי תלמודא התם עוד דהיכא דאיכא הפסד ממון לאילנות אחרים שרי לקצוץ האילן. וכתב הרא"ש שם: "וכן אם היה צריך למקומו מותר". עכ"ל. וכ' הט"ז ביו"ד (סי' קטז סק"ו): "ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אף על פי שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה". ע"ש [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' יב) דשרי לקצוץ אילן לצורך שיפוץ דירה, ולרווחא דמילתא יעשה כן ע"י גוי. ע"ש. וכן מבואר בזה ובכיו"ב בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' מו) וח"ז הנד"מ (סי' קלו, קלז) ובחזו"ע אבילות ח"א (עמ' תמד, תמה). וע"ע בהליכו"ע ח"ז (עמ' קצט). וע"ע בס' מקור נאמן ח"א (סי' תשעד, תשעה) שכ' ג"כ להקל בזה, ושאף בחו"ל שרי. ע"ש].וכן יש להוכיח מדתנן במס' מידות (פ"א מ"ב): "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ומשמר שניכר שהוא ישן, חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו. ולכאו' היאך שורפים כסותו הא הוי בל תשחית, וע"כ משום שעושין כן לקנס שיזהרו שלא לישן". ומבואר שכשיש תועלת לא שייך איסור בל תשחית. וכן ראיתי בתפארת ישראל (יכין אות יט) שכתב: "אין כאן משום בל תשחית כמקרע על מת יותר מדאי (ב"ק צא:), דנ"ל דכל שהוא משום קנסא, הו"ל כלצורך אדם, דאין בו משום בל תשחית". ע"כ. וכן מצאתי עוד להגרי"ח בספרו[3] שו"ת תורה לשמה (סי' רו) שכ' ג"כ דליכא בל תשחית, דהכא שאני שעשו כן למגדר מלתא לפרסם הענין כדי שישמעו השאר ויראו. עכת"ד.
וכן יש להוכיח מדתניא בחולין (פח:): "היה מהלך במדבר ואין לו אפר לכסות [את הדם], שוחק דינר זהב ומכסה. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה". ועי' בבית יוסף יו"ד (סי' כח) ובהגה בש"ע שם (סכ"א). ועכ"פ כששוה שיעור העוף לכו"ע ישרוף הבגד. ולכאו' היאך לא חששו לבל תשחית, ועל כרחך דמאחר ויש תועלת ומצוה שרי.
גם הט"ז ביו"ד (סי' קיז סק"ד) כתב שמותר לנחור תיישים ע"מ להשתמש בעורם, דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית, וכמ"ש הסמ"ג (לאוין רכט) שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתתו אין כאן איסור בל תשחית. וכן איתא במסכת ע"ז (יא.) שמותר לעשות בבהמה טריפה. וה"נ מצינו בפ' השוחט (חולין כז:) השוחט וצריך לדם לצבוע בו צמר. וה"נ ממש דכוותיה. וכן בפ' כיסוי הדם (פה:) התיר רבי לר' חייא לטרוף החיה ולשוחטה ולהוציא דמה ולצבוע בו צמר. ע"ש [וק"ק על הט"ז שלא הזכיר דמר חמיו הב"ח החמיר בזה, כמבואר בב"ח או"ח (סי' תקנא אות י) שאסר לישראל לנחור לצורך העור, ומאחר ולישראל אסור אף ע"י גוי אסור. ע"ש].
♦
ה. הוכחות מדין המשבר כלים בחמתו
עוד יש להוכיח מדגרסי' בגמ' במסכת שבת (קה:): "תניא, הקורע בחמתו חייב", ובגמ' מוקי לה "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא". ופירש רש"י: "שליף מצבייתא, מן הבגד בחמתו, להראותם שהוא כועס ויגורו מפניו. נכתמא, כיסוי הכד". עכ"ל. ומבואר דמאחר ויש תועלת לא שייך בל תשחית. והנה הסמ"ג (לאוין סי' רכט) כ' אם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שיראו ממנו ויהיה שלום בביתו מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו. ע"ש. ומבואר שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתתו אין בזה איסור ב"ת (וכ"כ בס' עין הרועים ערך ב"ת אות ד).ולכאו' מדשברו כיסוי הכד משמע שאף כלים שלמים שרי מעיקר הדין לשבור (ורב אחא בר יעקב שבר מאני תבירי משום דאפשר ליה והוה סגי ליה בהכי, אך לדינא שרי אף בכלים שלמים). אמנם הסמ"ק (מצוה קעה) כ' דבגמ' דשרי לשבור כלים מיירי במאני תבירי. ע"ש. וכ"כ בס' החינוך (מצוה תקכט), דאמנם הביאו בגמ' מעשים בקצת החכמים שמראים עצמם כעוסים כדי לייסר בני ביתם ולזרזן ומשליכים מידם שום מאכל או שום דבר, מ"מ השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ע"כ. וכ"כ ר' פרחיה בחידושיו (שבת קה:): "שליף מסובייתא, מסיר קנה מן השתי העומד, שאינו מפסיד אותו הארוג". וכ"כ עוד לקמיה: "תבר מאני תבירי, רואה הכלים שנשברו קצת ומשברן, ואינו מראה להן שידע שהם שבורים, כדי שיראו ממנו". עכ"ל. וכן מבואר בד' רי"ו בתולדות אדם וחוה (נתיב יח ח"ג) שכתב: "אסור לקרוע לבושו או לפזר מעות או לשבר כליו בחמתו. ולהטיל אימה בתוך ביתו מותר. ואפי' להטיל אימה ישמור עצמו שלא יהא דבר גדול. כך פשוט בשבת". ע"כ. והא דציין לגמ' במסכת שבת, משמע שהבין דרב אחא בר יעקב שבר כלים שבורים דוקא, והכי נקטינן לדינא. ולפ"ז כיסוי הכד לא חשיב כ"כ, ולא אסר אלא בכלי גדול (וכן מבואר בדברי הגרי"ח זצ"ל בס' בניהו שבת קה: שהקשה על הא דשבר כיסוי הכד, דאם הוא שלם ואינו שבור, הרי הוא משבר כלים בחמתו, וביאר דנכתמא היינו כלי חרס קטן מאד לכסות בו הכד שפיה קטן הוא בזול מאד, ונמכר חמשה בפרוטה, יען כי אין בו עסק אצל האומן היוצר, וגם זה יתלכלך במהרה ודרכם להחליפו בכל יום, ולהכי תבר ליה. ע"ש. ומבואר דאי לא"ה אלא שהיה כלי שלם אסור לשוברו. ול"ז ממחלוקת הראשונים).
אולם לדינא נראה דשרי לשבור אף כלים שלמים. דהנה התוס' (קדושין לב. ד"ה רב) כ' דאם נזדמן כבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו, יניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו. דהא דאמר כיבוד אב קודם, היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו, לפי שזהו גוף הכיבוד, אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו. ואע"ג דאמרי' בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים, למ"ד [כבוד אב יוציא מהממון] של הבן, התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך, כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה, דאי לא"ה "אם בחנם משליך, רשע הוא, דעובר בבל תשחית", ואפי' היכא דשוגג הוא ומשליכו בחמתו, מ"מ נהנה בהשלכת ארנקי ומש"ה אין להכלימו. עכ"ל. ומבואר דהיכא דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שרי לשבור אפי' כלים שלמים, דהא הארנק לאו מנא תבירא הוא ואעפ"כ שרי. וכן מבואר בחידושי הריטב"א (שבת קה: ד"ה והא) דהא דאמרי' כי הא דרב יהודה שלף מצבייתא ורב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי וכו', "ובברייתא שנינו שמותר לקרוע בגדים בחמתו קריעה גמורה, לית לן בה, דאנן קי"ל דכל היכא דלא אפשר כדרב יהודה ורב אחא ורב ששת עבדינן אפי' בקריעה ממש או בשבירת כלים למירמא אימתא אאינשי ביתיה. ושמעינן מהכא דכי אמרי' בתלמודא כי הא, לא הוי כההוא עובדא ממש, אבל לדוגמא בעלמא נקטינן לה". עכ"ל. וכ"כ עוד לעיל מינה (ד"ה לא צריכא). וכ"מ בהגהות מימוניות (פ"ו מהל' מלכים אות ג). וכן מבואר במאירי (שם ד"ה קורע) דשרי אף בכלים שלמים. וע"ע למהרש"א בח"א שם, ובש"ע הגר"ז (הל' שמירת גוף ונפש וב"ת סי"ד וסט"ו). וע"ע בשדי חמד כללים (פאת השדה מע' ב סי' מז ד"ה וכתב עוד) שמאחר שהרי"ף והרא"ש והסמ"ג העתיקו הגמ' כצורתה משמע דס"ל דשרי אף בכלים שלמים. וע"ש עוד. וע"ע במגדים חדשים (שבת קה: ד"ה דקא) ובס' שבעים תמרים על צוואת ר"י החסיד (סי' נג אות י). ועי' מה שפלפל בדעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג בצביון העמודים על הסמ"ק (סי' קעה), וע"ש מ"ש לבאר שהאמוראים גופייהו דשברו כלים נחלקו אי שרי לשבור כלים שלמים. ע"ש. ולפי כל הפו' הללו י"ל דהא דר' אבא שבר כלים שבורים משום דהוה סגי ליה בהכי וכמש"ל. וכעת מצאתי בספר דקדוקי סופרים שהביא שבכ"י לא הובא כלל עובדא דר"א, וכן לא הובא ברי"ף וברא"ש. ולפי גירסא זו ניחא ד' הפוסקים הנ"ל שאפשר שלא גרסו כן. ועכ"פ למדנו מסוגיין שבמקום צורך אין איסור בל תשחית. וכן ראיתי עוד ביש"ש ב"ק (פ"ח סי' נט ד"ה והנה) שכ' ג"כ דמסוגיין למדנו שמותר להשחית ממון לצורך. ע"ש.
♦
ו. הוכחה משבירת כוס בחופה
עוד מצינו כן בשבירת הכוס בחופה, דהנה בברכות (לא.) איתא: "רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא ותבר קמייהו ואעציבו". וכ' התוס': "מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין". ע"כ. ומרן בבית יוסף או"ח (סי' תקס) הביא מ"ש בכל בו (סי' סב, דף כה ע"ד): "יש מקום שנמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה להם האפר תחת פאר ויחושו ג"כ שמא לא יהיה ג"כ פאר תחת אפר, ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה. ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות". ע"כ. וכ"כ באורחות חיים (הל' תשעה באב סי' יג). וע"ע בספר הרוקח (הל' אירוסין ונישואין סי' שנג) שכתב: "מה ששוברין כלי זכוכית בנישואין, לפי שנא' עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה". ע"כ. ועי' לרמ"א בדרכי משה (סק"ב) שכתב: "ובעירנו נהגו בשתיהן נותנין אפר על ראש החתן וגם החתן משבר הכוס שמברכין עליו ברכות אירוסין, ולכן נהגו לברך ברכות אירוסין על כוס של חרס". ע"ש. ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קט) שכתב: "יקח המברך כוס אחר לברך ברכת נישואין ז' ברכות, ומטעימין לחתן וכלה מן השני כוסות, ואחר ברכת נישואין ינתן ליד החתן הכוס של ברכת אירוסין ויזרוק אותו לכותל וישברנה". ע"כ.וכ"כ הרמ"א באו"ח (סי' תקס ס"ב) ואה"ע (סי' סה ס"ג) שיש מקומות נהגו לשבר כוס בשעת החופה. וכ' מהר"ץ חיות בהגהותיו (ברכות לא.), דליכא בל תשחית כיון שעשה משום סיבה כדין שיהיו עצבים, ובכה"ג לא שייך איסור ב"ת. ע"כ. וכבר כתב כן הפרי חדש ביו"ד (סי' כח ס"ק לג). וכ"כ הפמ"ג או"ח (סי' תקס מש"ז סוף סק"ד) וביפה ללב (ס"ק יא) ובס' המקנה (בקו"א לאה"ע סי' סה ס"ג) ובס' שפתי חכמים (ברכות לא. בגמ' כסא דמוקרא) ובס' כרם שלמה האס (או"ח סי' תקס ס"ג ואה"ע סי' סה) והמשנ"ב (שם סק"ט) ובערוך השלחן אה"ע (סי' סה ס"ה) ובכה"ח (סי' תקס אות כד). וכן ראיתי עוד בשד"ח (אס"ד מע' ז אות יב) שדן אי לשבור כלי חרס או דוקא כלי זכוכית, וכתב שהעיר ע"ז מהר"ח פלאג'י דלא יפה עושים איזה בני אדם החסים על ממונם ומחזרים אחר פכים קטנים ושוברים, ואין ראוי לעשות כן כי הוא זכר לחורבן וכתיב אם אשכחך ירושלים וכו'. והאריך דבעינן כוס זכוכית דוקא, דלגבי דידן גם זה הוי דבר חשוב קצת, ואין לחוש משום השחתת כלים, דכיון שעושה משום צורך כדי להתעצב לזכר החורבן בכל עצב יהיה מותר. ע"ש.
איברא דהגרי"ח בס' בן יהוידע (ברכות לא.) הקשה על הגמ' דאייתי כסא דמוקרא, איך יאבד כלי יקר כזה ולא חש לבל תשחית. ותירץ: "ע"כ נ"ל דהיה סדוק ועומד להשבר ואינו ניכר לרואים, והם חשבו שהוא שלם ששוה ת' זוז ושברו לפניהם". ע"ש [וכן מבואר אף בבן יהוידע חולין פח: דההיתר הנ"ל לשרוף טלית לצורך כיסוי הדם, דאיירי בטלית בלוי שאין בו בל תשחית. ע"ש. וע"ע בבן יהוידע שבת קה:]. אולם רבים מהפוסקים כתבו להקל אף בשבירת כוס יקרה [וע"ע בנפש חיה מרגליות סי' קעא ס"ד]. וכן כתב מרן היבי"א בח"ה (חאה"ע סי' ט) להקל לשבור כוס זכוכית יקרה. ע"ש[4]. וע"ע במאור ישראל ח"ג (פ"ה מהל' תעניות הי"ג) והליכו"ע ח"ב (עמ' רו) ובשו"ת משנה הלכות חי"ז (סי' סב) ובשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סי' כא) ובס' ש"ע המקוצר ח"ז (עמ' שכה).
ועי' לראב"ן (ברכות סי' קעז) שהביא את הגמ' בברכות הנ"ל, וכ' דטעמא דשברו הכוס משום גילו ברעדה, ותימה לי אם על דבר זה הנהיגו הראשונים לשבור כוס בנישואין כלי זכוכית, כי מה עצבון יש בזה שאינו שוה אלא פרוטה, ועוד יש לי תימה שנהגו להבזות כוס של ברכה ולשופכו הכל לאיבוד. עכ"ל. ודו"ק.
♦
ז. דין שימוש באוכלין
ועוד יש להעיר ממאי דגרסי' בשבת (נ:): "בעו מיניה מרב ששת, מהו לפצוע זיתים בשבת, אמר להו וכי בחול מי התירו, קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיסא הני מאיסי". ופירש רש"י: "לפצוע זיתים, על הסלע למתק מרירותו. כל צרכו, בין תשמיש בין לפורר אותה ולמחתה בתבשיל רותח". וכ' התוס': "פירש בקונט' להכותם על הסלע למתק מרירותן ומיבעיא ליה אי אסיר בשבת משום שווי אוכלא ותיקוני אוכלא, ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד אוכלין שנפסד המשקה הזב מהן וקשה לפ"ז דבפ' חבית גבי דיני סחיטה ה"ל למיתני. ועוד מה הפסד אוכלין יש כיון שעושה לתקנם. ומפרש ר"י וכו'". ע"כ. ומבואר דאיפליגו במיתוק הפרי דרש"י אוסר והתוס' מתירים. וכ"כ רבים מהראשונים להתיר. והנה הב"ח (סי' קעא סוף אות א) כתב: "יש להקשות אהך דאין נוטלין הידים, דאף לנקות הזוהמא קאמר דאין נוטלין משום הפסד אוכלין, ומאי שנא מהא דשרי למשוח הידים בשמן ערב להסיר הזוהמא (ברכות נג: וברש"י ד"ה שמן). ויש לומר התם תקנת חכמים היא משום קדושה להסיר הזוהמא קודם ברכת המזון, לפי שמזכיר השם וצריך טהרת ידים, ואסמכוה אקרא והתקדשתם וגו' אני ה' זה שמן ערב. ומהאי טעמא נמי מים אחרונים נמי שרי ביין וכל שאר משקים מפני שהם מעבירים את הזוהמא, כמו שיתבאר בסימן קפ"א (ס"ט). ואף מים ראשונים שרינן בשכר ומי דבש שלנו דרובן ועיקרן מים ולא חיישינן להפסד אוכלין כל שהוא משום מצוה או חובה או קדושה כדלעיל בסימן ק"ס (סי"ב) ודוקא לשאר נקיות דעלמא קאמר הכא דאסור משום הפסד אוכלין". ע"ש. ועי' במג"א (בהקדמה לסי' קעא, ושם סק"א) שביאר דשרי להשתמש לצורך האדם היכא דליכא אפשרות אחרת. ועי' בפמ"ג (אש"א שם) דלב"ח שרי רק לצורך מצוה או קדושה, ולמג"א כל שיש צורך בדבר שרי. וע"ע במור וקציעה ובא"ר (סק"א) ובערוה"ש (ס"ב) ובכה"ח (אות א, ה). ובביאוה"ל (בד"ה לא) השיג על המג"א, ופסק במשנ"ב (סק"ד) שרק כשדרך העולם לעשות כן שרי. ע"ש. ומבואר שלא חששו בכ"ז לבל תשחית. ואע"ג דאיכא הפסד וביזוי אוכלים, דחמיר טפי מסתם הפסד ממון, וק"ו דבעלמא שרי וליכא חשש משום בל תשחית.ועי' בס' בן איש חי (ש"א פ' בהר סי"א) שכתב: "יש בני אדם שעושים פירות כבושים במים ומלח, ומניחים בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושים טעם יפה, וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, וצריך למחות בידם בדבר זה". ע"כ [וע"ע לו בשו"ת רב פעלים ח"ג סי' ט]. וכתב ע"ז מרן הגר"ע יוסף בהליכות עולם ח"א (עמ' שנג, שנד) שמותר לעשות כן, אע"פ שהפת נמאסת ואינה ראויה יותר לאכילה, שכיון שיש בזה צורך לאדם שפיר דמי. וכ"ש שאין רגילים לתת אלא פחות מכזית. ע"ש. וכ"פ בילקו"י (סי' קעא ס"ג) ובהלכה ברורה (שם ס"ו). וע"ע בשו"ת עשה לך רב ח"ד (סי' כד) ובשו"ת אבני ישפה (סי' לד). וע"ע להרה"ג ר' גולן קבלן שליט"א בקובץ ויען שמואל חט"ו (סי' נא) שהאריך לחזק ד' המג"א הנ"ל, ושבמקום שיש צורך ואפי' קצת הנאה מותר לגרום הפסד לאוכלין. ע"ש. וכן ראיתי עוד למר דודי הרה"ג ר' רזיאל כהן שליט"א שהאריך בתשובה כת"י שהעיקר כד' המג"א שאין איסור בהשחתת אוכלין שלא דרך ביזוי ובעיטה, אבל כל שיש צורך בדבר וא"א לו בענין אחר, אין בדבר בית מיחוש. ע"ש.
♦
ח. הוכחה מתענית הראב"ד
ולכאו' יש להוכיח עוד ממ"ש הראב"ד בספרו בעלי הנפש (שער הקדושה עמ' קכה): "הדרך הטוב להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ומשתה וכו', ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאוותו וכו', וע"ז אמרו חז"ל (גיטין ע:) סעודה שהנאתך, משוך ידך הימנה". ע"ש. וכן מצאתי במגיד מישרים (באזהרות שבראש הספר, אות טז) שאמר המלאך המגיד למרן: "ובעת מאכלך שאתה תאב ביותר לאכול או לשתות, תסלק ידך". ע"כ. והנה סתמא דמילתא אדם אחר לא יאכל משיירי המאכל, ואעפ"כ מותר לשייר ממאכלו לתועלת שבירת התאוה ואינו עובר על איסור בל תשחית. ודוחק דהראב"ד וכל קדושים עימו שהעתיקו חסידות זו ס"ל שלא הותר אלא כשיש מי שיאכל שאריות מאכלו. איברא דשמעתי מקרוב בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהחמיר בזה היכא דאין מי שיאכל שיירי מאכלו. ועכ"פ משאר הראיות דלעיל שפיר מוכח להקל בנ"ד [וכיו"ב מצינו שכ' מרן בב"י או"ח (סי' תקצז), מצאתי כתוב בשם ס' אגודה (ר"ה פ"ד סי' כא) שהאוכלים בר"ה לא יאכלו כדי שבעם, למען לא יקלו ראשם, ותהיה יראת ה' על פניהם. ומשמע דשרי לשייר מסעודתו לחסידות ופרישות. אולם לכאו' התם היינו דמעיקרא אינו נוטל אלא מעט לאכילה, וליכא השחתה ואיבוד כלל].♦
ט. בדבר מצוה ליכא בל תשחית
ומכלל הדברים למדנו דלצורך מצוה שרי. וע"ע בספר חסידים (סי' תתעט) שכתב: "אם כתב אדם ס"ת יפה, וכתב דף שאינו יפה כ"כ כשאר הדפים, אף על פי שאין בו טעות, אם חפץ יסיר הדף ויגנזנו, ויכתוב אחר יפה. ואין לומר שעובר על בל תשחית, כי לכך נאמר זה אלי ואנוהו". ע"ש. וכ"כ השד"ח כללים (מע' ב פאת השדה סי' מז ד"ה מכלל), ושכ"פ כמה אחרונים, ולכן מי ששרוי בתענית והביאו לו תבשיל לאכול, יכול לזורקו בהצנע בעד החלון ואין בזה משום בל תשחית. והעיר ע"ד ה' באר שבע דנראה דס"ל להחמיר. ע"ש. וכ"כ עוד בשיורי הפאה בשד"ח (בסוף ח"ח, אות ח) דבדבר מצוה ליכא בל תשחית. ע"ש. וכן מצאתי בשו"ת תורה לשמה (סימן ת) שדן אם מותר לבעל לשרוף בגד לא צנוע של אשתו, והביא הגמ' בברכות (לא.) הנ"ל ששבר כוס זכוכית שלא ישכחו צער החורבן, וכתב: "נמצא כל כה"ג שהוא מתכוין לשם מצוה ליכא בזה משום בל תשחית, וא"כ השתא ה"ה הכא כיון שהוא שורף הבגד משום אפרושי מאיסורא ורק יעשה בצנעה ובחכמה באופן שלא תרגיש אשתו. ותדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת גם ביום ואע"פ שאין המקום מאיר באורם דשרגא בטיהרא מאי אהני, ועכ"ז אין בזה חשש ב"ת, מפני שהם מדליקים לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים ועושים לשם מצוה". ע"ש [וידי"נ הרה"ג ר' יצחק משה נר"ו העיר עוד ע"ד ה' תורה לשמה שם, דמאחר ומיירי בבגד שאינו צנוע יותר היה לו להוכיח מהא דברכות (כ.) דקרע הבגד דשויא ת' מאה זוזי לאפרושי מאיסורא. וק"ו דהכא אשתו היא ומבער מרשותו וממונו]. וכן ראיתי בשו"ת הר צבי (חאו"ח ח"ב סי' קב) שכתב בענין קציצת אילן של ערלה כדי להעמיד במקום סוכה, דאין לחוש לבל תשחית, משום שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וקלקול, והמשחית לצורך מצוה אין בו משום בל תשחית. ועי' בשלטי הגבורים (ע"ז פ"א) שכתב: "המשחית לצורך מצוה אין בו משום בל תשחית שנדחה איסור זה מפני המצוה שהרי ציוו חכמים לקרוע על המת. ובספר חסידים (סימן תתעט) לענין אם רוצה לגנוז דף מספר תורה משמע שאפילו משום הידור מצוה בלבד אינו עובר על בל תשחית. וכו'. המורם מכל הנ"ל שבנדון שלפנינו יש כמה קולות להתירא, ומ"מ אם אפשר לקצוץ ע"י גוי מה טוב, ובפרט שיש שכתבו שאפילו באופן המותר משום בל תשחית, מ"מ יש להזהר בדבר משום חשש סכנה". ע"ש. וכן פסק בחזו"ע סוכות (דיני הסכך סכ"ט) שאם אין מוצאים ענפי אילן לסכך הסוכה אלא עצי פרי, מותר לכרות ענפים מן האילן ולסכך בהם לקיים מצות סוכה, משום שלצורך מצוה ליכא בל תשחית. וטוב לכרות הענפים ע"י גוי. ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' יח אות ה). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' מה אות ה).וכיו"ב כתבו האחרונים דליכא בל תשחית בשריפת הבגדים במירון בציון רשב"י, שכמה חכמים פקפקו בזה, וגם בשו"ת חקרי לב (סס"י יא) השיג על המנהג בתוקף, וכ' איני מוצא לזה צד היתר. ע"ש. ולעומתם הגאון רבי שמואל העליר ראב"ד צפת חיבר קונטרס "כבוד מלכים", והאריך להוכיח להקל (ויש לעמוד בדבריו בכמה מקומות. ואכמ"ל). ע"ש. וע"ע במה שדנו בזה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה (סי' לט דף לד ע"ב) ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלג) ובשו"ת אוריין תליתאי (סי' נב) ובשו"ת שם אריה (חאו"ח סי' יד) ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' יד) ובספר שדי חמד (אס"ד מערכת א"י אות ו) והגאון רבי חיים אלעזר שפירא בס' עולת תמיד (עמ' רלד). וע"ע בס' ברכת השם (סי' ב סמ"ח) ובס' עץ השדה (פכ"ב סי"א) ובס' רביד הזהב ח"א (חאו"ח סי' כט, ל, לא) ובקובץ ויען שמואל ח"כ (ס"ס כד).
ולכאו' אף אדם שחפץ להחמיר בחומרא באיזה הלכה מיקרי ג"כ לדבר מצוה ושרי ואין לאסור משום ב"ת. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' קכ אות ב) בענין אנשים שנשארו להם דברים יקרי ערך כקופסאות בשר וכה"ג שיש תערובת חמץ, דאם יאבדם איכא חשש מלאו דבל תשחית, וכ' דאם היה נהוג זה מעיקר הדין ל"ש ב"ת דהותר מכללו במקום תועלת או הלכה, וקרוב דגם אם נהוג זה שלא למכור חמץ ודאי אינו מעיקר ההלכה, מ"מ כלפי מי שמחמיר בזה אין חשש בל תשחית. ע"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ח"כ (סי' נא אות ב).
♦
י. בעניין הפרשה מפירות שנקנו בחנויות מהדרין
ולפי כל האמור נראה שיש לפשוט השאלה שנשאלה בביהמ"ד במי שמפריש תרו"מ מספק בכל פירות וירקות שמביא לביתו, אף שנקנו מחנויות עם כשרות מהדרין, דהנה בשו"ת משפטי צדק (סי' צה) כ' שא"צ להפריש תרו"מ ביין מענבים שנקנו מגוי, וכ' דהמפריש תרו"מ מהיין אפי' בלא ברכה מספק עובר על בל תשחית, ויש בו משום ביזוי אוכלין. ע"ש (והובא בשו"ת יבי"א ח"ה חיו"ד סי' כח אות ב). ולענין מעשה, לפיה"א נראה ברור שאין בנ"ד חשש בל תשחית, מאחר שיש חומרא בזה, דאין בן אנוש ניצול משגיאות. ואפשר שגם המשפטי צדק הנ"ל מודה בנ"ד, דדוקא בדבר שלא שייך בו כלל הפרשה הוי ב"ת, דהוי חסיד שוטה. אך בדבר ששייך הפרשה וחושש שמא לא הופרש כראוי ליכא בל תשחית. ובעיקר חומרא זו, כ"כ הגר"ח קנייבסקי בס' דרך אמונה (פ"ט מהל' מעשר דרך אמונה סק"י) שראוי לכל ירא שמים אף אם קנה במקום שיש השגחה מעולה לחזור ולעשר בעצמו בלי ברכה שהנסיון מוכיח שכמה פעמים קורה תקלות אף במקום שיש השגחה מעולה. ע"ש. וכ"כ עוד לקמן (פי"ד ס"א בביאוה"ל סוד"ה הלוקח): "ראוי לכל ירא שמים לחזור ולעשר בלי ברכה כל מה שקונים אפי' במקום שיש משגיח טוב ובקי ויר"ש, כי בכל דבר ציבורי קורה תקלות כמה פעמים כנודע מפי הנסיון רבות כאלה. ובפרט אם בעה"ב אינו יר"ש ורק סומכין על המשגיח. אא"כ יודעים בבירור שנתעשר". ע"ש.וע"ע בתשובות והנהגות ח"ג (סי' שמ) שכתב: "חמי שאל את החזו"א זצ"ל, כשיש הכשר מעולה אם יפריש עוד פעם בביתו, והשיב שהנהגה טובה היא תמיד להפריש בבית, שיתרגל להפריש תמיד (ולא לחלק). אבל מדברי השואל ניכר שלדעתו הדבר ח"ו בבל תשחית. ולכן אבאר שלענ"ד מעיקר הדין יש מקום להחמיר לעצמו כן. ואף שבהכשר מעולה ובהשגחה כהלכה וכהוראת רבותינו גאוני הוראה, אני לא מסכים שהמפריש עובר באיסור בל תשחית וכדברי המערער ששופך אף וחימה על המפרישים בבית, רק זהו הנהגה טובה. למעשה הידור שכל אחד יקיים הפרשת תרו"מ בביתו, ויש לזה עוד טעמים. ויש חששות בהפרשה אף בהכשר כיון שהשליחות לועדת הכשרות או לבד"ץ ממומר ואולי לא מועיל כלל, אבל אם חרדי קונה הפירות שפיר יכול להפריש, וכן יש עוד חשש מצוי כשיש הרבה פירות לתקן שמפרישים ממקומות של עולי מצרים על עולי בבל ואולי לא מועיל. סוף דבר קשה לקיים מצוות התלויות בארץ, ומטעם זה כתב רבנו חיים בתוס' כתובות (קי: ד"ה הוא) שאנו פוטרין עצמנו לנסוע שמה, ומ"מ אנו מהדרין ומשתדלים בעזהשי"ת לצאת ככל האפשר שתהא עם כל ההידורים, ולכן המוסיף להפריש בביתו תע"ב. ועכשיו רוב התוצרת בשוק היא מיהודים מקיבוצים, וחלק ניכר הם כופרים ואפילו מגדלי חזיר ר"ל, ולכן אני מסיים, אף שכוונתו לטובה יהא ברור שטועה, ובחנם צועק על המהדרין ליזהר להפריש בבית, ובדברינו נתבאר שיש לזה הידור, ואולי אפילו צורך ממש". ע"ש.
וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ט (סי' קט) שכץ בענין המהדר ומפריש תרומות ומעשרות בביתו מטעם חשש של תורם מדמאי על דמאי, ויש מהמהדרים כשקונים פירות מהשוק כשהם ספק טבלים, שמעשרים כל פרי ופרי בפני עצמו, או לכה"פ מכל שק בפ"ע, וכן ענבים מכל תיבה בפ"ע תע"ב, אבל בודאי אין להחמיר ע"ע כשבא לבית חבירו על שמחה וכיו"ב מלאכול פירותיהם וכיו"ב, אם נודע שקונה מהחנויות שמעשרים כפי הנהוג עפ"י ועד הכשרות, מכל הטעמים הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ה (ס"ס קעב) שכ' תקנת ההפרשה שעושים מכבר בתי דינים בירושלים חי וקיים, אף על פי שהכל מודים שיש עוד דרך עדיף מזה כהפרשת יחידים שביכלתם להפריש משלהם ממש. ע"ש. ואף שיש עוד להאריך בזה, אכמ"ל כעת, ומעיקר הדין עד אחד נאמן באיסורים וראוי לסמוך ע"ז מעיקרא דדינא, והכי חזינן לרבים מהת"ח והחסידים ואנשי מעשה שאינם נזהרים בכך, ואין הקב"ה מביא תקלה אפי' לבהמתן (חולין ז:) של צדיקים, ובמידי דאכילה הוא לכו"ע. ומ"מ הרוצה להחמיר ע"ע לא יחשוש משום בל תשחית.
♦
יא. המסקנא להקל בתועלת כל דהו
ואכן מדין המשבר כלים להטיל אימה על בני ביתו (ולכאו' לאו דוקא משום מצוה דכיבוד אב ואם) וכן מדין שימוש באוכלין הנ"ל מוכח דשרי איבוד ממון לכל תועלת ולאו דוקא צורך מצוה. וטעם ההיתר בזה נראה דהנה הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"י) כתב: "לא רק האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית". ע"כ. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תקכט): "והיינו שנאסר דרך השחתה, וכל שאינו דרך השחתה אלא לתועלת הבריות שרי". וע"ע בסמ"ק (מצוה קעה) שכ' שאם היה צריך לאותו דבר להשחיתו כדי לעשות "הנאת" גופו, בל תשחית דגופו עדיף. ע"ש [וע"ש בצביון העמודים שכ' ג"כ שמבואר דעת הסמ"ק דגם הנאת גופו בעלמא שאין בה משום רפואת הגוף, הוי בכלל הך דבל תשחית דגופיה עדיף. ויתכן דמפרש כן להא דאיתא בשבת (קמ:) ואמר ר"ח האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית, והמתבאר בזה בפשוטו דכל שיש תועלת והנאה לגוף הוי בכלל הך דבל תשחית דגופא עדיף. ע"ש].וכן ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת חיו"ד סי' י) שנשאל אם מותר לצוד ברובה ציד חיות ובהמות או שיש לאסור משום צעב"ח ובל תשחית, וכ' דלא שייך בזה בל תשחית שהרי נהנה וגם אינו עושה דרך השחתה. וע"ש. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' כב) שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה, וכשאינו דרך השחתה רק מפני צרכו והנאתו שרי. ע"ש [וע"ש עוד (בסי' כג) שכ' דלא נקטינן כד' השלטי גבורים (פ"ק דע"ז) דס"ל דלא שייך בל תשחית אלא במשחיתו מכל וכל, אך כשאינו משחיתו לגמרי ל"ש ב"ת. ומכמה דוכתי מוכח דלא נקטינן הכי. ע"ש. וע"ע בשדי חמד כללים מע' ב פאת השדה סי' מז דף רכ ע"א. ובמתק אזהרות חלק הלאוין אות כג]. וכ"כ בחכמת אדם (כלל פו סט"ז) שלא שייך בל תשחית כיון שעושה לצורך תיקון. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (מהדו"ת חיו"ד סי' יא) שכ' דבין אם עושה להנאת ממון, או הנאת גופו, או הנאת רצונו, ליכא ב"ת שהרי אינו דרך השחתה. ע"ש. וכ"כ השד"ח (כללים מע' ב' סוף אות קב) ובספרו שו"ת אור לי (סי' פו ד"ה האמנם) דכל שיש איזה צורך ליכא בל תשחית. וזה ברור ויציב. ע"ש. וכ"כ חכמי טבריה במכתב שנדפס בשד"ח (אס"ד מע' א"י אות ו ד"ה וראינו) שכל מה שהאדם עושה להנאת גופו או ממונו או הנאת רצונו אין בו משום ב"ת. ע"ש. וע"ע בפני יהושע (ב"ק צא: תוד"ה החובל) דהיכא דאיכא צורך שרי. וע"ש.
וכ' בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב (סי' קפג) שבמקום שיש לו טירחא ואיבוד זמן אם יזהר בהשחתת דבר מועט, וטירחתו ואיבוד זמנו חשוב לו יותר מדבר זה, יש להקל, שאפי' אילן מאכל אם צריך למקומו או שעצו שוה יותר מפירותיו מותר להשחית, מכ"ש לדבר זה. וע"ש. ולפ"ז נראה שפרי שיש בו תולעים וקשה עליו לבודקו בודאי דשרי להשליכו לאשפה ולא שייך בזה בל תשחית מאחר ויש טורח והפסד זמן בבדיקתו. וק"ו אם יש חשש שגם אחר דרישה וחקירה ועמל רב בבדיקתו עדיין המצא ימצא תולעים שלא הבחין בהם, דבודאי דמצוה קא עביד להסיר מכשול. וע"ע בשו"ת משנת יוסף ליברמן חי"א (סי' רה) שנשאל במיחזור בקבוקים שאפשר לקבל סכום כסף קטן ביותר, וגם יש מקומות שמשחזרים את הבקבוקים בחינם ע"מ להשתמש בבקבוק, האם יש ב"ת, וכ' להקל עפ"ד החיי אדם בדין הציציות הנ"ל [אות א' בהע']. וכ' דמ"מ אם יש מיכלי איסוף קרוב לביתו ראוי להשליכם שם אם אין טירחה יתירה. ע"ש.
♦
יב. בעניין בל תשחית במים, ובדין משחקי קטן
ולפי כל האמור גם בנקיון ושטיפת מכונית (וק"ו בנט"י בשפע כד' הגמ' שבת סב: שיש מצוה בדבר), וכן בממלא בריכת מים שנדרשים לכך כמויות גדולות של מים פשוט וברור להתיר כיון שיש בכך הנאה. וכיו"ב שמעתי מעירים על משחק "רובה מים" לילדים שיש לחוש לבל תשחית במים. ולפיה"א פשוט וברור שיש להקל. וזה מפורש בגמ' יומא (עח:) דרבה "זבין" להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו. ופירש"י מאני גזיזי, כלים סדוקים של חרס בדמים קלים (והיינו שרבה היה קונה לבניו הקטנים כלים שבורים שישברום להנאתם). ע"ש. וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' תא) שדן אם יש בל תשחית במשחקים של קטן, כגון ניירות ישנים או חדשים שיש בהם מעט לכלוך וראויים לאיזה תשמיש לכרוך בהם איזה דבר והקטן מאבדם לגמרי. וכ' דאין בזה חשש ושרי, והוא גמרא ערוכה ביומא (עח:), והתם הם ראויים לתשמיש אחר ביבש בלא מים, דהא זבין להו בדמים, ועכ"ז מאחר שהם בדמים קלים ובזה יהיה תענוג לילד שרי, ואין בזה משום ב"ת. ע"ש. ועוד יש להוסיף מ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' שעה) דליכא בל תשחית באיבוד מים. ע"ש [והזכיר דבריו בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' כג) ובחזון עובדיה (אבלות א עמ' קו). ע"ש]. וכך כתב מהרש"ם עוד בדעת תורה (יו"ד סי' קטז סעיף ה), ובעין הרועים (בענין בל תשחית אות טז). והביא ראיה מהא דאיתא בש"ע (או"ח סי' קע סעיף כב): אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתית חברך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית, אבל אחר שתית מים שרי לשפוך. ע"ש. וכבר עמדו על דבריו רבים מהאחרונים, ואפי' היכא דאין המים עולים כסף, הרי נחלקו הפוסקים אם יש איסור בל תשחית בדבר הפקר, וע"ע בש"ע הגר"ז (הל' בל תשחית סי"ד) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעה ח"א סי' כח) ובאמרי יושר (ח"א סי' ק"ג) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' מה) ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קב) ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סי' קסד) ובשו"ת בן פורת להגר"י ענגיל (ח"א סי' ו) ובשו"ת להורות נתן חי"ב (סי' סח). והאריכו לדון בזה אם יש במים בל תשחית, בירחון או"ת (סיון תשע"א סי' קכז מכתב ט, ותמוז תשע"א מכתב כה) ובגליונות פנינים [גליון נה, גליון נו (עמ' ח), גליון נז (עמ' כא), גליון נח (עמ' ט, י, יא), גליון נט (עמ' יז, יח), גליון ס' (עמ' ז), גליון סו (עמ' ו), גליון סח-ט' (עמ' טו), גליון עא (עמ' יא), גליון עה (עמ' יב). ושו"נ מקצת הדברים הנ"ל בס' דבריך יאיר (ח"ה עמ' תכא), ובס' מעגלי אליהו הלוי (ח"ג חיו"ד סי' א) ובס' ודרשת וחקרת (ח"ו חחו"מ סי' לא אות ג). ע"ע]. ועי' להרה"ג רבי נסים הכהן זצ"ל בספרו שו"ת מעשה נסים ח"ה (סי' מא) שכ' שהמנהג בג'רבא לומר תשליך על בורות מים שהיו סמוך לבית הכנסת. ובזמננו עדיף לומר תשליך על קערה מלאה מים דדמיא טפי לבור מים, מלומר על ברז מים פתוח במשך זמן רב, וגם שלא יהיה בל תשחית שברז פתוח הרבה זמן. ע"ש.ובענין אדם שיש לו נזילה קטנה בצינורות המים ואינו מתקנה מאחר שהתשלום על התיקון מרובה על הפסדו במים, לפ"ד הסמ"ג הנ"ל שרי בל תשחית היכא שהתועלת באיבוד הממון מרובה על ההפסד. וגם אינו משחית בידים רק אינו מתקן התקלה. וכבר ראיתי לחכמי דורנו שכתבו בזה להתיר ודלא שייך בזה לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו. וק"ו לפ"ד מהרש"ם הנ"ל דלא שייך בל תשחית במים.
וכעי"ז יש לדון באולמות ובתי מלון שמשליכים את האוכל שנותר לאשפה, דהיכא שעלות העובדים למוכרם או להעבירם לאנשים שיאכלו מהם מרובה מהריוח שיקבלו מכך, לכאו' יש להקל מעיקר הדין עפ"ד הסמ"ק הנ"ל. אולם בודאי שהנכון לבעלי בתי מלון יראי ה' שיחלקו לעניים ולמשפחות נזקקות, ועלות העובדים יוכלו לשלם מכספי מעשרות (ולפי הנשמע קיימים כיום ארגונים שנוטלים מבתי המלון ללא עלות על הפינוי ומחלקים האוכל לנזקקים. ובודאי שנכון לעשות כן).
♦
יג. אם הותרה השחתה במקום שאפשר להגיע לתועלת ע"י איבוד ממון מועט
ולכאו' יש מקום לחלק דהיכא דיכול להגיע לתכליתו ומטרתו ללא השחתת ממון כלל או השחתת ממון מועטת, אין להקל להשחית ממון שאין בו הכרח. ויש להוכיח כן ממאי דגרסי' בקדושין (לב.): "רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח". ופריך "והא קא עבר משום בל תשחית", ומשני "דעבד ליה בפומבייני". ופירש"י: "במקום התפירה, שאינו נחסר מדמיו בכך, כגון בשוליו". ע"כ [ועי' במאירי דגרס בפום מאני (והיינו בפי הבגד), כלומר במקום התפירה]. ומבואר דאף שהיה לו תועלת לידע אי רתח אי לא רתח, אעפ"כ אסור משום דלא חשיב תועלת כולי האי. ולפי האמור אתי שפיר, דמאחר שיכול להשיג הנאתו ולהגיע לתכליתו ע"י שיקרע במקום התפרים ולא ישחית כל הבגד, אין היתר להשחית את כל הבגד.וכן מבואר בסמ"ג (לאוין סימן רכט) שכתב: "אם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו שייראו ממנו ויהיה שלום בבית מותר, ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו". ע"כ. ומבואר שאף במקום שיש תועלת בהשחתת הממון, מ"מ כל שאין תועלת גדולה כ"כ משווי הממון שמאבד יש לאסור.
וכן יש להוכיח מדתניא בחולין (פח:): "היה מהלך במדבר ואין לו אפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה". ועי' בבית יוסף יו"ד (סי' כח) שהביא מ"ש המרדכי (סי' תרנד) בשם הגאונים "דאי איכא גברא דחביב עליה טליתו מעוף או חיותא, אי נמי דלא שוי דינר ההוא עוף או חיותא היכי לעביד, ממצה דמא בבגדא אי נמי בסנדלא ומברך על כיסוי הדם, וכי מטי לדוכתא דעפרא יסחי ההוא בגדא או ההוא סנדלא דמצי ביה דמא ומכסה בלא ברכה. והכי תקינו רבנן לענין כיסוי הדם בין במדבר בין בים". עכ"ל. וכ' ע"ז מרן הב"י: ,אלו דברי תימה, דאם כן עדיף הוה ליה למיתני האי תקנתא מלמיתני שורף טליתו דאיכא משום בל תשחית. ועוד יש לתמוה עליו שכתב דכי ממצה לדמא בבגדא או בסנדלא מברך על כיסוי הדם, וכיון שאינו מכסהו בעפר היאך יברך עליו, הילכך נראה דאין לדבריו אלו עיקר ומפני כך השמיטוה הפוסקים ז"ל". ע"כ. ועי' בדרכי משה הקצר (סק"ט) שכתב: "לא ידעתי מה קאמר מר, דהא הגאונים לא כתבו אלא אם לא שוויא ההיא עופא או חיותא זה הזהב דאז ודאי הוא משום בל תשחית, ולכך תקינו ליה שיכסה בכהאי גוונא הואיל וא"א בענין אחר, אבל אי ההוא עופא עדיף טפי מזהב ששוחק או טלית ששורף ליכא בזה ב"ת כדאיתא בפ' החובל (ב"ק צא:) גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבנין דמותר לקצצו. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ו ה"ח). ולכך אסור לכסות בכהאי גוונא דהא אפשר ליה לכסות בזהב ששוחק או בטליתו ששורף הואיל ולית ביה משום בל תשחית, ולכן לא תני התם האי תקנתא משום דהאי תקנתא אסור במקום דאפשר בענין אחר". ע"ש. ופסק הרמ"א בהגה בש"ע יו"ד (סי' כח סכ"א) כד' המרדכי הנ"ל. ועי' בט"ז (ס"ק יז) שפסק כהב"י. והש"ך (ס"ק כט) פסק כהרמ"א.
ובדברי מרן הב"י מבואר בהדיא דאם איתא שיש תקנה לכסות הדם באופן שכ' המרדכי אסור לשרוף הטלית משום בל תשחית. וזה כדלעיל. ומצאתי ג"כ בפרי חדש (ס"ק לג) שכ' שהשיג הב"י דאם כן עדיף הוה ליה למתני האי תקנתא מלמיתני שורף טליתו דאיכא משום בל תשחית עד כאן. ולכאורה יש לתמוה עליו דאי איכא בל תשחית איך התירו לו חכמים לעבור על בל תשחית בשריפת טליתו, אלא הדבר ברור דכיון שאינו יכול לשחוט משום שאין לו במה לכסות הדם אין כאן בל תשחית מאחר ואינו יכול לאכול בלא כיסוי, אלא כוונת הרב היא דאם איתא להך תקנתא דלמצה הדם בבגד אם כן איכא בל תשחית לשרוף הטלית דהא אפשר בלאו הכי. ומעתה מה שתירץ הדרכ"מ דבמתני' מיירי דהבגד או הזהב אינו שוה כמו העוף וליכא ב"ת, והגאונים מיירו כי איכא בל תשחית, אינו כלום דממ"נ, אי הך תקנתא דגאונים איתא ומקיים מצות כיסוי בכהאי גוונא אף שהבגד אינו שוה כמו העוף מאי הוי, סוף סוף איכא בל תשחית כיון דמצי לקיומי המצוה בלאו הכי, ואם לא מקיים מצות כיסוי בכה"ג אפילו שיהיה שיווי הטלית כפלי כפליים מהעוף מה בכך, הרי רוצה לאכול עוף ואינו יכול לשחוט בלא כיסוי, א"כ אף שישרוף טלית בן מנה לצורך הכיסוי אין כאן בל תשחית כלל כיון דלא מצי לאכול בשר בלאו הכי ובל תשחית דגופיה עדיף, והא חזינן למר בריה דרבינא דתבר כסא דמוקרא בת ת' זוזי קמי רבנן כי היכי דלעציבו כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות לא.) ואין כאן משום בל תשחית, משום דההיא הנאה דהוה ליה למר בריה דרבינא דלעציבו רבנן היה מחשיבו יותר מת' זוזי והכי נמי דכותה ופשוט הוא. ע"כ. וע"ע בפרי תואר (ס"ק כח). ועי' בתבואות שור (ס"ק לו) ובשו"ת שאלת שלום (מהדו"ת סי' רעד) ובשו"ת בית יצחק ח"א (חיו"ד סי' קמב) ובשו"ת משנת יוסף ליברמן ח"ח (סי' ה).
וע"ע להגאון רבי חיים אלעזר שפירא בס' עולת תמיד (עמ' רלד) שהעיר ע"ד הרמ"א שהראיה שהביא מהגמ' ב"ק (צא:) דאם מעולה בדמים מותר לקוצצו, אין זו ראיה, דהתם הוא בגוף הענין שהתורה ציותה לא תשחית את עצה, והיכא שהוא מעולה בדמים כשיקצצנו ל"ש זה, משא"כ הכא דשחיקת דינר זהב או שריפת הבגד אינו לצורך אכילת העוף (ול"ש לומר אם שוה כמוהו או לא), רק לקיים מצות כיסוי (ובשחיטה כשרה לאוכלו גם כשלא כיסה כנ"ל). ע"ש. ואף הרמ"א דפליג ע"ז אפשר כוונתו דהתקנה הנ"ל שכ' המרדכי למצות הדם אינה לכתחלה, ולפיכך היכא דהעוף שווה יותר מהטלית שורף טליתו ולא שייך בל תשחית בזה, אך כאשר אין העוף שווה יותר מהטלית יש איסור מן הדין דבל תשחית ומש"ה יעשה באופן הנ"ל. ועכ"פ מדברי מרן מבואר בהדיא כנ"ל.
וכן מצאתי בשו"ת מהר"י בסאן (סי' קא) שנשאל באדם שיש לו תאנה בחצירו ורוצה לקצוץ האילן לבנות בית חתנות לבנו או לדור בו הוא עצמו, ואחר שצידד להקל כתב: ואכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דכשהבנין אינו דבר של צורך גמור אלא לנוי למלאת תאות נפשו דאסור לקוץ, דאע"ג דאמרי' שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה, לאו כללא הוא, דאפי' כוונתו לדבר אחר שרצונו בכך או כמתעסק אע"פ שאינו דרך השחתה ממש, כיון שאין בקציצת האילן תועלת אמיתי אח הוא לבעל משחית ודרך השחתה קרינן ביה, שאין אנו הולכים אחר כוונתו אלא כשהוא דבר המועיל יותר מהאילן ע"פ האמת ולא ע"פ מידותיו ותאוותיו בלבד. וכ"כ בסמ"ג, אם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו שייראו ממנו ויהיה שלום בבית מותר, ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו כדאמרי' בפ' האורג וכו'. ומשמע בהדיא ממה שאמרו בפ' האורג דקא עביד למירמא אימתא וכו', הוא משום שהוא דבר גדול שלום הבית ושכרו מרובה מהפסד כלים שמשחית, אבל אם לא היה האמת כן אע"פ שרצונו כך ואינו מכוין להשחית אלא לעשות רצונו מ"מ משחית קרינן ביה ואסור. ונראה שלמד הסמ"ג ד"ז מדאמרי' (פ"ק דקדושין) דרב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה אמר איזיל ואיחזי אי רתח אי לא רתח, ופריך והא קעבר משום בל תשחית, ומשני דעבד לה בפומביייני. ופירש"י בפומבייני: במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו. ואם איתא הא לא עשה אלא למען נסות לראות אי רתח בריה ולא כיון להשחית, אלא ודאי משמע מהכא דכיון שאין במעשיו שכר מרובה מהפסד הכלי אסור ולא אזלינן בתר רצונו. ועוד יש להביא ראיות ע"ז משבת פ' מפנין (קכט:) דאמר בל תשחית דגופא עדיף. ודברי הסמ"ג לא צריכים חיזוק. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם (ספ"ד דשביעית). ולפ"ז אפשר כשאין השכר הנמשך מבנין הבית מרובה מהפסד השחתת התאנה שהשכר של הבית הלא מזער הוא והוא בא מכח הוצאה מרובה, וא"כ אע"פ שאין כוונתו להשחית כיון שאין השכר מרובה על ההפסד משחית הוא ואסור (ושוב כ' שבנידונו שבונה לצורך הרווחת דירתו ונוי הדירה חשיב צורך מספיק להתיר). ע"ש.
וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (מהדו"ת חיו"ד סי' יא) שהקשה בגמ' קדושין הנ"ל, דמאי פריך הרי הנאת רצונו שרוצה לידע אי זהיר בכבוד אב ואם ובכה"ג ליכא בל תשחית, וכ' לבאר דלהנאת רצונו דשרי היינו כשא"א בענין אחר, אבל הכא גבי ר"ה דהוה אפשר הנאת רצונו בלי בל תשחית וכגון שיקרע בפומבייני לא שרי, וזהו שהקשו והא קעבר בב"ת כיון דאפשר בפומבייני, ותירצו דרב הונא כי קרע נמי בפומבייני, ותירצו דרב הונא כי קרע נמי בפומבייני קרע. באופן דלמדנו דבין אם עושה להנאת ממון, או הנאת גופו, או הנאת רצונו, ליכא ב"ת שהרי אינו דרך השחתה. עכת"ד.
וכן מבואר בש"ע הגר"ז (הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית סי"ד וסט"ו) שאסור לשבר כלים אפי' כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינם נוהגים כשורה. בד"א כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל ע"מ לתקן מותר לקלקל אם א"א לתקן ע"י קלקול זה. ואצ"ל אם מקלקלו ע"מ לתקן גופו, או שורף בגד לכסות דם באפר כדי שיוכל לשחטו ולאכלו אם אין לו עפר אחר כגון שהולך בספינה וכל כיו"ב. ע"ש.
וכן מצאתי עוד להגרי"ח בס' בן יהוידע (ברכות לא.) שהקשה על הגמ' בברכות [הנ"ל אות ו] ששבר כסא דמוקרא ע"מ שיהיו עצבים בחתונה, איך יאבד כלי יקר כזה ולא חש לבל תשחית. ואע"ג דימצא כלי חרס פשוט שיהיה צבוע ע"י אומן שיהיה נראה כמו כסא דמוקרא דשוי ת' זוז, מ"מ מן הגמ' נראה דלא הוה הכי אלא כסא דמוקרא ממש. ע"כ נ"ל דהיה סדוק ועומד להשבר ואינו ניכר לרואים, והם חשבו שהוא שלם ששוה ת' זוז ושברו לפניהם. ע"ש. אך יש להקשות למטוניה דמר היאך רצה ליישב דמיירי שהיה כלי חרס פשוט הצבוע ע"י אומן ונראה ככוס יקר, דהא סוף סוף דין פרוטה כדין מאה והוי בל תשחית. ולפיה"א אתי שפיר, דע"מ שיתעצבו מותר לשבור כוס שאינה יקרה דהא סגי בהכי. (ומ"מ לדינא כ' הפוסקים דבגמ' מיירי בכוס יקרה ארבע מאות זוז ממש ואעפ"כ שרי משום שחפץ שיתעצבו ולזה שרי וליכא ב"ת כלל. עי' לעיל אות ו').
♦
ותצא דינא
א. מותר לאבד ממון לצורך ולהנאת האדם, שכל שעושה דבר לאיזה צורך או תיקון, לא שייך בזה בל תשחית. ובין אם עושה להנאת ממון או הנאת גופו יש להקל שהרי אינו דרך השחתה.ב. ואף בחומרא שאדם חפץ להחמיר לא שייך בל תשחית. לפיכך המפריש תרו"מ לחומרא בעלמא אף כשקונה מחנויות בהכשר מהדרין, אין לחוש בזה משום בל תשחית. וכ"ש אחר שכבר נמצאו כמה וכמה פעמים שאירעו תקלות אף בהכשרים מהודרים, ואין בן אנוש שניצול משגיאות.
ג. וכן גבי אדם שמכין חמין בביתו ואם מכינו בכמות הדרושה לו החמין מצטמק ורע לו, ולפיכך צריך הוא להכין כמות גדולה, וכך החמין מתבשל היטב, אך באופן זה חלק מהתבשיל מושלך אחר השבת לאשפה. ויש להקל בזה ואין לחוש משום בל תשחית, ובפרט שיש בזה מצות עונג שבת.
ד. וכן במקום שיש טירחא ואיבוד זמן אם יזהר שלא ישחית דבר מועט, לא נאסר משום בל תשחית. ולכן פרי שיש בו תולעים וקשה עליו לבודקו בודאי דשרי להשליכו לאשפה ולא שייך בזה בל תשחית מאחר ויש טורח והפסד זמן בבדיקתו. וק"ו אם יש חשש שגם אחר דרישה וחקירה ועמל רב בבדיקתו עדיין המצא ימצא תולעים שלא הבחין בהם, דבודאי דמצוה קא עביד להסיר מכשול.
ומכל האמור תשובה מוצאת שמותר לחתוך את חוטי הציציות על מנת לקשור תחתיהם פתילים אחרים.
♦ ♦ ♦