הכנת בורגול בשבת
שאלה: האם מותר להכין בורגול בשבת?תשובה: הבורגול עובר תהליך בישול מלא, ולאחר מכן יבוש מוחלט. ולכן מותר לערות על הבורגול מים רותחים ישירות מהמיחם, שכן אין בישול אחר בישול [אלא שצריך להיזהר מחשש איסור לש, ולכן יציף על הבורגול הרבה מים, כדי שהגרגרים לא ידבקו].
♦
נימוקים ומקורות
איתא בגמ' (שבת לט.): כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ופירש רש"י: קולייס האיספנין. דג שקורין טונינ"א. ובספר הפרדס (הובא בב"י סי' שיח) חלק על רש"י, וכתב שלדעתו מותר לרחוץ טרית דהיינו טונינ"א במים קרים, מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת, והדחתה של טרית לאו זה גמר מלאכה שתהא אסור הדחתה בשבת, דנאכל מחמת מלחו, וכל שהוא נאכל מחמת מלחו אין הדחתו גמר מלאכתו, וקולייס האספנין דג מלוח הרבה שאינו יכול לאכלו מחמת מלחו אא"כ ידיחנו בחמין. ע"כ. והקשה עליו מרן הבית יוסף, דלפ"ד אפילו במים חמין מותר להדיח את הטונינא, ולמה לא התיר אלא במים קרים. והדרישה (סוף סק"ד) כתב ליישב את דברי ספר הפרדס, דאין הכי נמי דשרי אף בחמין, וכוונת הפרדס לומר, שמכיון שאין צריך להדיחו בחמין ודי במים קרים, והרי פשוט שמותר להדיחו בשבת במים קרים, מכיון שכן, מותר להדיחו אף במים חמים, כיון שאין לו צורך בכך. עי"ש. וכן ביאר המחצית השקל (סי' שיח ס"ק טז) בדעת המג"א, כביאורו של הדרישה.♦
א. ב.
ולכאורה דברי הדרישה צ"ב, דמה בכך שאין לו צורך בהדחה בחמין, סוף סוף יש בו משום בישול, כמו בדברים הנאכלים כמות שהן חיין, ואפ"ה חייב בבישולן (עי' ש"ע סי' שיח סי"ד)? ומעיקרא, מש"כ הפרדס להקשות על פרש"י דהא טונינא נאכל מחמת מלחו, יש ליישב את פרש"י דאפ"ה חייב משום בישול. וכ"כ הביאור הלכה (סי' שיח ס"ד בד"ה חוץ וכו'). עי"ש. וצריך לומר, שלדעת הפרישה אין האיסור בהדחת קולייס האיספנין משום בישול, אלא משום מכה בפטיש, אלא שבמקום שדי לו בשטיפה בצונן, לא שייך מכה בפטיש, דהא בצונן לא אסרו, מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות, ובחמין אין טעם לאסור שהרי אין זה החום שגורם בו את התיקון. וכן נראה מדברי הפמ"ג (א"א ס"ק טז) בביאור הדרישה. עי"ש. וכמה אחרונים הביאו בשם ספר הון עשיר (שבת פרק כב) שכתב לדייק מלשון המשנה, שהדחתן היא גמר מלאכתן, דהיינו משום מכה בפטיש. וכ"כ הלבוש בביאור דברי הרמ"א (דרכי משה סי' שיח סק"ב ובהגה ס"ד) דדבר קשה שאין ראוי לאכול כי אם בשרייה, אסור לשרותו בשבת, דהוה גמר מלאכה. וביאר הלבוש, דאע"פ שאינו מבשל, חייב משום מכה בפטיש.♦
אולם המלבושי יום טוב (סי' שיח סק"ט) והאליה רבה (שם ס"ק טז) תמהו על הלבוש הנ"ל, שהרי בדברי רש"י (שבת קמה: ד"ה וקולייס) והרמב"ם (פיה"מ שבת פרק כב משנה ב) מבואר להדיא, שבהדחת קולייס האיספנין חייב משום מבשל. והאליה רבה הוסיף שכ"כ הר"ן (דף יח. מדפי הרי"ף). וכ"כ האגלי טל (מלאכת האופה אות לז) לתמוה על הלבוש. עי"ש. והיינו דסבירא להו שדין זה שכתב הרמ"א לענין הדחת דבר קשה שאי אפשר לאוכלו בלא הדחה, דמי לדין הדחת מליח הישן וקולייס האיספנין בחמין, וכשם שבמליח הישן חייב משום מבשל, כ"ה במדיח בחמין דבר קשה (וכן מוכח מביאור הגר"א אות יד, שטעם אחד לשניהם. עי"ש). ובספר אשמרה שבת (ח"א עמ' שיט) כתב להוכיח, שלדעת מרן הבית יוסף, שהקשה על ספר הפרדס ולדעתו גם בטונינא שדי לה במים קרים אסור להדיחה במים חמים – מבואר יוצא, שהאיסור בהדחת קולייס האיספנין הוא משום בישול, ולא משום מכה בפטיש. ושכן מוכח מלשונו בשלחן ערוך (סעיף ד) "חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן". עי"ש. ועי"ע בביאור הלכה (בד"ה והדחתן) שהאריך לדחות את דברי הלבוש והפמ"ג הנ"ל, ובתוך דבריו ביאר, שהטעם שלא חייבוהו באמת משום מכה בפטיש הוא משום דלא שייך מכה בפטיש באוכלין, והוכיח כן מהסוגיא בשבת (לט.). עי"ש.
ומרן מאור ישראל רבינו הגר"ע יוסף זצ"ל בס' חזון עובדיה (שבת ד' עמ' רצט בד"ה ולכאורה) כתב להוכיח שאין דין מכה בפטיש באוכלין, ממ"ש רבינו חננאל והרי"ף (שבת קמה:), והרב המגיד (פ"ט מהל' שבת ה"ג), דהא דקי"ל כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, ואמרינן בגמ' (שבת קמה:) דהיינו כגון תרנגולתא דרבי אבא, פירוש "שהיתה מלוחה ביותר", וכשמבקשים לאוכלה שורים אותה במים חמים לתקנה. עי"ש. אלמא דאין בזה משום מכה בפטיש, ומכיון שאין בישול אחר בישול, מותר להביאה בחמין. עכ"ד. ועי"ש (עמ' רצא-שו) מש"כ עוד בזה באורך וברוחב, ומשם בארה. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' מא) שהאמת היא שהפוסקים לא חששו לאיסור מכה בפטיש באוכלין, ודלא כהלבוש. עי"ש. וכן נקט רבינו האור לציון (ח"ב פכ"ז תשובה יד ופרק ל תשובה ו), שאין דין מכה בפטיש באוכלין.
♦
ג. ד.
ונפקא מינה ממחלוקת האחרונים הנ"ל, בדין דבר מבושל שאינו ראוי לאכילה מחמת מלחו, או שקשה כל כך שאינו ראוי לאכילה, אם מותר לרככו במים חמים בשבת. וכגון בנידון דידן, שהבורגול מבושל כל צרכו, אך לאחמ"כ מייבשים אותו, עד שאינו ראוי לאכילה בלא שריה במים. שאם טעם האיסור בקולייס האיספנין הוא משום מכה בפטיש – אף כאן יש איסור בדבר. וכ"כ הכף החיים (סי' שיח ס"ק עח) שאין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור כדי שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן[2]. אבל אם טעם האיסור הוא משום בישול – בדבר מבושל אין שום איסור, שהרי אין בישול אחר בישול. וכן מבואר בדברי הכנסת הגדולה (בהגהות הטור סי' שיח) והמטה יהודה (שם סק"ג) שהתירו לערות בשבת מרק חם על פת יבשה. וראה בחזון עובדיה (שם עמ' רצב) שכתב, שאף מה שכתב הרמ"א דה"ה לכל דבר קשה שאינו ראוי לאכילה בלא שריה דאסור לשרותו בחמין בשבת, מיירי בדבר שלא נאפה ולא נתבשל, ולכן פת יבש ששורה אותו במרק חם אין בו שום איסור כלל, אפילו הוא יבש מאוד שאי אפשר לאוכלו וכו'. עי"ש. וכן פסק בחזון עובדיה הנ"ל (עמ' שכא), לגבי איטריות. ועוד שם (עמ' רפא) לגבי אבקת ג'לי[3]. ועי"ע בשו"ת ויצבור יוסף (ח"ה סי' לה). ולפי זה, אף הבורגול, מותר לערות עליו מים רותחים מהמיחם בשבת, אע"פ שאינו ראוי לאכילה לאחר הייבוש, מאחר שאין בישול אחר בישול.♦
יתר על כן, מאחר שהבורגול נעשה ראוי לאכילה אף ע"י שריה במים קרים, הרי לפ"ד הדרישה והמחצית השקל הנ"ל, יש להקל אף במים חמים, גם אם נאמר שטעם האיסור בקולייס האיספנין הוא משום מכה בפטיש. וכן הסכים האליה רבה (סי' שיח ס"ק יד) לדברי הדרישה. וכן פסקו התוספת שבת (ס"ג כג) והתהלה לדוד (ריש סק"כ), שכל שאפשר לתקנו בצוננין שרי להדיחו אף בחמין. עי"ש. אמנם כמה אחרונים כתבו שאין להקל בחמין אפילו כשראוי לאוכלו בלא הדחה, והו"ד במשנה ברורה (ס"ק לו), והכריע שלמעשה נכון להחמיר בזה. אך גם לשיטתם, נראה שהחשש הוא משום בישול, כמ"ש הבית מאיר (שם סעיף ד), שיש לחוש שמא מליח הישן ממהר להתבשל גם בכלי שני. עי"ש. אבל בנידון דידן, הרי הבורגול עובר תהליך בישול מלא. ויוצא איפה, שגם לשיטת הלבוש וסיעתו, דס"ל שיש דין מכה בפטיש באוכלין, יהיה מותר לערות על הבורגול ישירות מהמיחם, שכן הוא נעשה ראוי לאכילה גם בשריה במים קרים.
♦
ה. ו.
אולם יש מקום בראש להקשות, מדין בישול אחר בישול בלח, שהמנחת חינוך (מוסך השבת אות ו) כתב לבאר טעם הסוברים דיש בישול אחר בישול בלח, דבדבר יבש אפילו אחר שנצטנן עדיין פעולת הבישול הראשונה במקומה עומדת, אבל בלח שנצטנן אין הפעולה הראשונה ניכרת. עי"ש. והיינו שבדבר לח, כל בישולו הוא חימומו והרתחתו, ולכן כשנצטנן חזר לקדמותו. ולכאורה, הרי גם דבר מבושל שאינו ראוי לאכילה מחמת מלחו, או שקשה כל כך שאינו ראוי לאכילה, יש לומר שחזר לקדמותו, ופקע ממנו בישולו, ואיך התירו הפוסקים לחממו בשבת? ולעד"ן שיש לחלק בין דבר לח שנצטנן לדבר יבש שנתקשה, דבדבר לח לא פעל בו הבישול אלא החימום, וכאשר נתקרר, בטלה ממנו פעולת הבישול. אבל בדבר יבש, גם לאחר שנתקרר לא בטלה ממנו פעולת הבישול, אלא שבגלל סיבה חיצונית, כגון מליחה או תהליך ייבוש, אי אפשר לאכלו, והסרת המונע, דהיינו המלח או היובש, מכשירה אותו לאכילה, והכשר אוכל הרי מותר בשבת. ודו"ק.♦
ז.
מכל הנ"ל תשובת מוצאת למ"ש בספר הליכות שבת (ח"ב סימן טו) לאסור איסר בהכנת הבורגול בשבת, ודימהו לקולייס האיספנין, והחמיר אף בכלי שלישי ורביעי, ע"פ הכרעת המשנ"ב (ס"ק לו) הנ"ל (אות ה). ואחר המח"ר, אין דמיונו עולה יפה, שהרי לדעת מרן הש"ע אין האיסור בקולייס האיספנין אלא משום בישול (כנ"ל אות ג), וכאן הרי הבורגול מבושל כל צרכו, ואין בישול אחר בישול. וכן מוכח מהסוגיא דתרנגולתא דרבי אבא כנ"ל (אות ג). ואי משום מכה בפטיש, הא לא קי"ל הכי, וכבר נתבאר (אות ה) שגם למאן דאסר משום מכה בפטיש באוכלין, מודה הכא שהבורגול נעשה ראוי לאכילה אף במים קרים. אמנם בהמשך דבריו (סי' כב בהערה), כתב הרה"ג המחבר הנ"ל, שבכל כיו"ב שהמאכל עובר תהליך בישול מוחלט, ונעשה קשה כחרס, פקע ממנו בישולו. עי"ש. אבל אחר המחילה, אי אפשר לחלוק על כל האחרונים מכח סברא, ובפרט שיש לדחות כמ"ש לעיל (אות ו). ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי המטה יהודה (סי' שיח סק"ב), שאסר לשפוך מים רותחים על כוסכוס מבושל בשבת, יש לדחות, כי המעיין בדברי המטה יהודה יראה שדיבר על כוסכוס שאופים אותו יבש, ומעיקרא אינו ראוי לאכילה עד ששופכים לתוכו את המים הרותחים, ו"שאני הכא דעדיין לא נתבשל כל צרכו". ועל זה כתב, שאסור לערות עליו את המים הרותחים בשבת, כי בזה הוא משלים את בישולו. משא"כ בבורגול, שכשבישלוהו בתחילה היה ראוי לאכילה, ורק תהליך הייבוש שלאחר מכן גרם לו שלא יהיה ראוי לאכילה. ומה שהביא עוד ראיה לדבריו מדברי הכף החיים הנ"ל (אות ד), "שאין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור כדי שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן". עכ"ל. אינו ענין לדבריו, כי בדברי כף החיים מפורש שטעם האיסור הוא משום מתקן, דהיינו מכה בפטיש, ולא משום מבשל[4]. וכבר נתבאר לעיל, שלהלכה אין מכה בפטיש באוכלין. ותו לא מידי. והיעב"א.כה דברי הכותב בקצר אמי'ר
הצב"י אליעזר בוטון ס"ט
♦ ♦ ♦