ב' קדושות רצופות בשבת ויוה״כ ודין יו״ט שני וראש השנה, בא״י ובחו״ל, ובזמן שקידשו עפ״י ראיה

הערות שוליים

1. ↑ דינים העולים מתוך מסקנת הגמ' והראשונים בביצה ד: ה., מיועד לתועלת לומדי הסוגיא ולא להלכה.
2. ↑ הובא רק עיקרי הדברים השייכים ללימוד הסוגיא.
3. ↑ ענין המשואות מבו' במשנה ר"ה פ"ב, ודין שלוחי ניסן ותשרי מבו' בגמ' ר"ה כא. דבתשרי היה ב' ימים (ר"ה ויוה"כ) שלא היו השלוחין הולכין ואף שבאו בניסן תיקנו להן ב' ימים גזירה ניסן אטו תשרי, וברמב"ם (קיה"ח פ"ג, יב).
4. ↑ כ"כ ברמב"ם שם, אף שמסתמא שכבר נודע בכל המקומות מתי נתקדש ניסן ואין ספק לענין עצרת, מ"מ תיקנו כן כדי שלא לחלוק בין המועדות, וכנ"ל לענין שלוחי ניסן ותשרי.
5. ↑ כ"כ בחת"ס ביצה ד: לבאר מש"כ רש"י שם בד"ה כוותיה דר"א מסתברא דהאידנא דקים לן בקביעותא דירחא ע"י חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדים אם נראה ביום ל' או לא, דמשמע מרש"י דהיה חשבון רק על זמן ראיית המולד ולא החשבון של ר' הלל. והוכרח רש"י לזה כי בזמן ר"א ור"ז עדיין קידשו עפ"י ראיה, וכדמבו' בגמ' בר"ה כא. דבזמן רבא ור"נ קדשו עפ"י ראיה, אבל ברא"ה משמע דכוונת ר"ז דבזמנו קידשו עפ"י חשבון, וכ"מ מהמלחמות דבזמן שקידשו עפ"י הראיה לא היה אפשר לדעת עפ"י חשבון, ור"ז היה בזמן שקידשו עפ"י חשבון. וע"ע במנ"ח (שא,ד) ועי' בהערה הבאה.
6. ↑ החזו"א (או"ח קל) פי' כן את הגמ' בביצה ד: דמבו' דבזמן ר"ז ור"א קדשו עפ"י החשבון וק' כנ"ל, ומש"ה חי' דכיון שנתקבלו ב' חשבונות מהללמ"ס - עפ"י ראיה ועפ"י חשבון, י"ל שנאמר בהלכה דבכ"מ שלא ידוע לנו עפ"י הראיה נוכל לקבוע עפ"י חשבון. וכמו שבזמנינו בטלה הראיה ועושין עפ"י חשבון. ונמצא דבזמן אחד בא"י קבעו עפ"י הראיה ובשאר מקומות יכולים היו לקבוע עפ"י חשבון, אלא שבכל מקום שבאו השלוחין נגררו אחר א"י, ובשאר מקומות שלא ידעו את החשבון עשו מספק ב' ימים. ובזה פי' החזו"א את הגמ' בר"ה שם דלוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי וראה אותם אוכלים ואמר להם שעיברו את אלול ומ"מ לא העיד להם משום שלא שמע מפי ב"ד מקודש. והיינו דממילא אין הם מחויבין לא"י ויכולים לנהוג עפ"י חשבון. ולפ"ז מיושבת הגמ' שם דר"נ התענה ביוה"כ ולאורתא אתא גברא א"ל דלמחר הוא יוה"כ, ואמר ליה מהיכן את וכו' דם תהא אחריתו וקרי עליה קלים היו רודפינו, והיינו דלולא עדותו היה יכול לסמוך על החשבון.
7. ↑ גמ' בר"ה כא. דרבא הוו רגיל להתענות ב' ימים והיינו בזמן שקדשו עפ"י הראיה, כמבו' שם דזימנא חדא אשתכח כוותיה, אבל ר"נ לא עשה כן. ופי' התוס' עירובין לט: דסמכו על הרוב, דלא מצינו אלול מעובר. ולפ"ז מבו' דאף בשאר יו"ט לא היו צריכים להחמיר מעיקר הדין, וע"כ שהיה תקנ"ח להחמיר בזה. ועי' בחת"ס (שו"ת יו"ד רנ) שהעיר בזה.ובזה"ז הביא ברמ"א (תרכד, ה) דיש מחמירין לעשות ב' ימים י"כ ויש לזה התרה ואין לנהוג בחומרא זו כי יש לחוש שיבוא לידי סכנה, ובי' במ"ב דהיום דבקיאין בקיבעותא דירחא ונוהגין ב' ימים יו"ט רק משום מנהג אבותיהם, וכיון שביוה"כ לא נהגו א"כ למה ננהוג אנחנו.
8. ↑ בפשטות לא מצינו שהייתה תקנה על היום השני ורק נהגו כן מספק קדושה אחת ספק חול, וכיון שבאו השלוחין מסתמא הפסיקו לנהוג בקדושה. אכן י"ל דכמו דביום הא' תיקנו בתחילה שאף שלא מקבלין עדים נוהגין אותו היום קודש כדי שלא יזלזלו בו, ה"נ ביום השני. אבל לדברי הריטב"א שהטעם הוא משום שראוי לקדשו ע"י העדים שלפנינו, וכן נקטו כמה אחרונים דבאופן שלא באו עדים כלל נעשה למפרע הראשון חול, לפ"ז ביו"ט שני דל"ש ענין זה הפסיקו לנהוג את היו"ט. וי"ל עוד דבשני כיון שכבר נהגו יו"ט מה"ת לא יבואו לזלזל בו. אולם הרמב"ן במלחמות כ' דתקנו את היו"ט שני בתורת ודאי ומש"ה אף בא"י עושים ב' ימים. ומבו' מזה לכאו' דלא היו פוסקים מלנהוג יו"ט. אולם, הרי בירושלים ודאי נהגו רק יום אחד. וי"ל דכוונת הרמב"ן היא שתיקנו לנהוג ב' ימים רק במקום שלא באו עדים או השלוחים [וע"ע בקוב"ש שהביא מהירושלמי לענין היום הראשון, שהטעם הוא משום דהלך רוב היום בקדושה, וע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז ה"נ יהיה תליא אם באו בסוף היום או בתחילתו]. והעירוני שבנוב"י (תנינא קיג) כ' לבאר מש"כ הרא"ש בפ' אין עומדין דר"א הקליר היה בזמן שקידשו עפ"י הראיה מדלא תיקן קרובץ ליו"ט שני, וק' דהרי כ' הרא"ש שהיה גר בא"י, ואף בזה"ז אין עושין יו"ט שני וכ' שם לישב דעיקר ראייתו מר"ה שהיה דר בקרית ספר (שמעתי שכן נתבטא באחד מהקרובץ) שהוא קרוב מהלך לילה או עוד איזה שעות (שהוא במזרח ירושלים כמבו' בנביא) ורוב פעמים לא היה אלול מעובר, ומיד במוצאי יו"ט ראשון יצאו השלוחין ובאו שם בבוקר והפסיקו לנהוג יו"ט ומש"ה לא תיקן קרובץ עי"ש עוד.
9. ↑ משנה בר"ה (פ"ד מ"ד), והטעם שתקנו כן כ' הרע"ב דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש בחנם, ומן המנחה ולמעלה נהגנו בו חול, והיינו שיבואו לעשות מלאכה אף קודם המנחה. ורש"י ה. כ' דכיון שהתחילו לנהוג בו בקדושה לא מזלזלינן ביה, אבל בריטב"א בעירובין לט. כ' דכיון שהתחילו בו ע"ד שיהיה יו"ט מה"ת שיבואו עדים קודם המנחה וגם שורת הדין מה"ת שיכולין לקדשו הניחהו בקדושתו כאילו הוא יו"ט ועשהו עם השני כיומא אריכא, ועי' בהערה הבאה.
10. ↑ תליא בטעם התקנה, דלריטב"א שתיקנו רק משום שהיה ראוי לקדשו, כ"ז שייך רק כשבאו עדים, אבל לטעם הרע"ב כדי שלא יזלזלו בו, טעם זה שייך אף כשלא באו עדים, דכיון שהגיע המנחה ואפי' יבואו עדים לא יקבלום היה מן הדין לנהוג חול ויבואו לזלזול, וע"כ הוצרכו לתקן שיהיה יו"ט. ומצינו שנחלקו בזה הראשונים והאחרונים. הנה רש"י בדף ה. ד"ה עד המנחה כ' דהרחוקים יש עליהן לעשות בכל שנה שמא באו עדים אחר המנחה, וכ"כ בעירובין לט. ומשמע דאם לא באו כלל לא תקנו [ואינו מוכרח, די"ל דהכל בכלל]. אבל רש"י בביצה ו. ד"ה דלמא כ' דיש לעשות ב' ימים כגון שלא באו עדים עד לא', ובמהרש"א ומהר"ם שם נקטו בפשטות שהייתה תקנה רק כשלא באו עדים, ומש"ה התק' בדברי רש"י שם, אבל במהר"ם שיף שם כ' דאף כשלא באו עדים נהגו כקדושה אחת, וציין להתוס' ה: לפי' ר"ח דרבא סובר דאף בזמן ריב"ז כשלא באו עדים נהגו קדושה אחת. אלא דהתוס' שם הק' על הר"ח, ופי' הטעם דלעולם יש זמן סמוך לחשיכה שא"א לקבל עדים, וכדי שלא ינהגו בזמן הזה כחול תיקנו שיהיה ב' הימים בקדושה, וכמו שהיה קודם תקנת ריב"ז. אבל עכ"פ מבו' דקודם תקנת ריב"ז נהגו בזה ב' ימים בקדושה אחת. וכ"מ מהרשב"א דבי' דזה טעמא דר' יוסף שם, דסבר דאף אחר תקנת ריב"ז מ"מ לא נתבטלה התקנה באופן שלא באו עדים כלל, וכ"מ במלחמות. אבל בריב"ש (תקה) כ' להדיא דלרחוקים היה ספק שמא לא באו עדים כל היום והראשון חול והשני קודש.
11. ↑ במלחמות כ' דרבינו אפרים פי' הוא מספק והרמב"ן שם חולק ובי' בדעת הרי"ף שעשהו כתקנה גמורה.
12. ↑ כרבא ביצה ה: דהכי קיי"ל, וכגי' רש"י וכן ג' הרי"ף והמלחמות, וע"ש בתוס'.
13. ↑ כגי' הר"ח והובא בתוס' וכ"מ ברמב"ם (קדה"ח ה, ח).
14. ↑ ברמב"ם (קדה"ח ה,ג) כ' שהוא מסוף זמן חכמי התלמוד בעת שחרבה א"י ולא נשאר בה ב"ד קבוע, אבל בימי חכמי המשנה עד ימי אביי ורבא על קביעת א"י היו סומכין. ובזמן אביי ורבא גופיהו נחלקו האחרונים דהצל"ח ו. הוכיח ממה דרבא התיר להתעסק במת ביו"ט שני דר"ה דבזמנו כבר קבעו עפ"י החשבון, ולא הוי ספק דאורייתא, ועמש"נ בזה להלן. אולם ק' מהגמ' בר"ה כא. דמבו' להדיא דקדשו עפ"י הראיה. ובמאירי בסנהדרין יג. כ' דבזמן אביי ורבא נתבטל, ולפ"ז יש לישב בדוחק דרבא דאמר דמותר להתעסק במת מיירי אחר שנתבטל. אולם הרמב"ן במלחמות והרא"ש כ' דבזמן רבא כבר היו בקיאים בקביעותא דירחא, וכן מבו' בר"ן יז. (ט: מהרי"ף) שהק' על הרמב"ם שכ' דבזה"ז א"א לערב ולעשר ע"י תנאי דרבא שם אמר דמותר אף דכבר היו בקיאין בקיבעא דירחא. ובראל"צ שם ובברכ"י (שצג) ועוד אחרונים העירו דהרמב"ם לשיטתו סובר דנתבטל אחר אביי ורבא, וכמבו' בגמ' בר"ה כא., והנה בגמ' ד: אמר ר"ז האידנא דבקיאי בקביעותא דירחא עבדינן תרי יומי וכו', ועי' ברא"ה ובתורי"ד דקאי על הזמן שקידשו עפ"י חשבון, וכ"כ בריטב"א בסוכה מג. [הובא בשטמ"ק ו] בתחי"ד, אבל לבסוף כ' דעשינו עצמינו בכל דיננו כאילו לא דידעינן בקביעותא דירחא שהרי אנו עושין ב' ימים כמנהג אבותינו [והעירוני דבר חדש, ברבינו בחיי שמות (יב, ב) שהביא מהר"ח שכ' שבזמן שהיו ישראל במדבר לא קידשו עפ"י ראיה לפי שהיו מוקפים בענני כבוד, אולם בתוספתא (ר"ה פ"א ה"י) מבו' שקידשו ולפעמים היה ר"ה מעובר, ודוחק לומר דקאי רק אותה שנה שחטאו בעגל, ועכ"פ לפי' הר"ח כבר אז קידשו עפ"י החשבון {וכבר האריכו בדעת הר"ח ובדעת רס"ג. יעויין למשל בדברי הגרמ"מ כשר בתורה שלמה].
15. ↑ ברמב"ם (פ"ה מקיה"ח ט-יג) כ' דאף בא"י מקום שהשלוחים לא באו מחמת הכותים וכדו' עושים עד היום ב' ימים, ושמעתי דהריטב"א חולק וסובר דבא"י אין חילוק בין המקומות ולעולם עושין רק יום אחד, והאריך בכ"ז בספר שקל הקודש למרן הגרח"ק, וע"ש עוד לענין ספק אם באו השלוחים.
16. ↑ בתוס' סוכה לח: הוכיחו התוס' מזה דמברכים על מנהג, ודחו דהטעם שלא לברך על מנהג משום דא"א לומר וצוונו אבל תפילה וקידוש שפיר יש לברך עפ"י מנהג, ונתקשו מברכת השופר ותי' דשם הוי תקנה, אבל בר"ן שם הק' דאכתי לא יישבו האיך מברכים על מצה ומרור [וכן ק' האיך בירכו על ספירת העומר, ועי' להלן שכ' בדב"א (ח"א לד) שבאמת לא בירכו].
17. ↑ כ"כ התוס' בסוכה שם אבל בר"ן שם תמה על התוס' דאין חילוק בין ר"ה לשאר יו"ט רק דהוא קדושה אחת, אבל עיקר היו"ט הוא מנהג אבותינו. וכדעת התוס' מבו' בפשטות ג"כ ברמב"ן במלחמות בביצה ה:, וי"ל דסברי כש"כ רש"י בביצה ד: דדין קדושה אחת הוא שתקנו שיהיה כיום אחד ארוך, וע"כ הוי תקנה קבועה ולדורות.
18. ↑ דעת הרי"ף והרמב"ם ושאר הראשונים שנוהגים ב' ימים אבל דעת הרז"ה ורבינו אפרים שנוהגים יום אחד. הנה הרי"ף הוכיח מהא דרבא ה: דאמר דאף בזמן ריב"ז שקיבלו עדים כל היום מ"מ נהגו ב' ימים, דה"נ בזה"ז שעושין עפ"י חשבון נוהגים בא"י ב' ימים, וברז"ה ה. תמה מה ראיה דזה דוקא בזמן שקדשו עפ"י ראיה, אבל בזה"ז שמקדשים עפ"י חשבון חזרה א"י להיות כמקום הועד שאין לנו ספק בדבר ואינן חייבין לשמור רק יום אחד כשאר יו"ט, וכ"כ רבינו אפרים, וכ' דכן נהגו לעשות כל הדורות עד שבאו חכמי פרוינצאיה והנהגום לעשות ב' ימים עפ"י הרי"ף עכ"ד. והרשב"א כ' דכמו דבשאר יו"ט בחו"ל בזה"ז נוהגין ב' ימים אף שאין ספק בדבר משום מנהג אבותיהם, ה"נ בא"י בר"ה כיון שבזמן שקידשו עפ"י ראיה נהגו ב' ימים משום הספק ממילא מנהג אבותיהם בידיהם, וכ"כ במלחמות בסו"ד. אבל הרז"ה כ' ע"ז דבא"י שכולה ראויה להיות מקום הועד לא היה מנהג לעשות ב' ימים כיון שהיה יכול להשתנות ממקום למקום [ואף דבדעת רבה שם פי' הרז"ה דא"י הוי כחו"ל חוץ ממקום הועד היינו רק לענין הזמן שקידשו עפ"י ראיה, דכיון שהיה להם ספק ממילא נהגו בזה כקדושה אחת, ומשא"כ מקום הועד שנהגו לעולם רק יום אחד]. ובדעת הרשב"א י"ל להיפך, דהיה מנהג בכל מקום שאין בית ועד, וכשבטל בית הועד ממילא נוהגים בכ"מ, וטעם זה ל"ש לדברי רבא. ובדעת הרי"ף שהוכיח מרבא בי' הרמב"ן דדין א"י בזה"ז תליא אם התקנה בזמן שקדשו עפ"י ראיה הייתה בתורת ודאי או ספק, דרבינו אפרים סבר דחז"ל תקנו ב' ימים רק לחוש לצד שבאו עדים מהמנחה ולמעלה, וממילא בזה"ז שבטל הספק צריך לנהוג רק יום אחד, אבל הרי"ף סבר שתקנו להם קדושה אחת בתורת ודאי. ואפש"ל דפליגי אם התקנה היתה רק בבאו עדים מהמנחה ולמעלה או אף בלא באו עדים כלל, דרבינו אפרים סבר שתקנו רק בבאו עדים, וא"כ בזה"ז לא חשיב כבאו עדים מהמנחה, והרי"ף סבר שתקנו אף בלא באו עדים כלל, ורק בבאו עדים קודם המנחה לא תקנו. וזו כונת הרמב"ן דלא היה בתורת ספק, דלעולם תקנו ב' ימים חוץ ממקום שבאו לשם העדים, וממילא בזה"ז לא חשיב כבאו עדים ונשארה התקנה דב' ימים. אבל צ"ב מה הביא ראיה מרבא לזה, וי"ל דמצד עיקר התקנה שהיה בתחילה ל"ש כהיום, דהרי אז הייתה התקנה לעשות את ל' אלול וא' תשרי מספק כקדושה אחת, אבל בזה"ז, דבקיאים, ל"ש לומר דיש תקנה לעשות את א-וב' בתשרי ליו"ט, ורק בחו"ל נוהגים כן משום מנהג אבותיהם וכשאר יו"ט, אבל בא"י ל"ש המנהג, וכש"כ הרז"ה. ורק לדעת רבא, דסבר דאף לאחר תקנת ריב"ז כשבאו עדים מהמנחה ולמעלה קבלו אותם וקדשו היום ואעפ"כ נוהגים יו"ט אף למחר ואע"פ שאין ספק בדבר וכפירש"י והרי"ף, א"כ שפיר שייכא תקנה זו אף בזה"ז, וע"ע בחזו"א (קלא, ה).
19. ↑ פליגי תנאי במשנה בעירובין לח. דר"א סבר ב' קדושות ורבנן מספקא להו ונקטו לחומרא, ואמר רב שם בע"ב הלכה כר"א. והנה רש"י כ' בפסחים מו: דטעמא דר"ח דצורכי שבת נעשים ביו"ט הוא משום דסבר דקדושה אחת הם, וכן הביא פי' זה במלחמות פסחים מו. וע"ע בעה"ש (תקכז, א) דלכו"ע הם קדושה אחת ורק נחלקו רק מדרבנן [ועד"ז כ' בבה"ל לשיטת הרמב"ם דמה"ת צורכי שבת נעשים ביו"ט. אבל י"ל דפי' כהתוס' מו. דמודה ר"ח שהם ב' קדושות ורק הותר ביו"ט לעשות צורכי שבת ע"ש. ובעה"מ שם פסק כר"ח אבל לא פי' כרש"י]. ובבית מאיר (או"ח תקכז, א ד"ה אמנם) הק' דאף לרבנן דסברי דקדושה אחת הם הרי רק מספקא להו. ובקר"א הק' דבגמ' בפסחים ר"ל דר"א לית ליה הואיל, ואף דסובר דב' קדושות הם. והעירו עוד מהגמ' ד. דאושפזיכניה דראב"ה הוה ליה ביצים שנולדו ביו"ט הסמוך לשבת ובעי מיניה מהו לאטווינהו האידנא וניכלהו למחר וכו' ואמר ליה דאסור בטלטול, ותמהו באחרונים דכיון דאסור ביומיה א"כ הוה ליה בישול שלא לצורך ול"ש הואיל, וע"כ דסבר כר"ח. ולרש"י אכתי תקשה, דמבו' שם בגמ' דסבר דב' קדושות הם, דאל"ה פשיטא דאסור אף בשבת. וע"כ צ"ל דלא שייך זל"ז, דהנידון אם יהי קדושה אחת הוא אם תקנו שיהיה כיומא אריכא ואמרינן מיגו דאתקצאי אבל ר"ח סבר דבאמת הוי ב' ימים ורק הוי אותו סוג קדושה ומותר להכין מזל"ז דאין זילותא בדבר. וראיה, דברש"י פסחים מז. מבו' דלר"ח שרי לבשל מיו"ט אף לשבת רחוקה אף שאי"ז יום ארוך [אולם לפ"ז יתבאר דב' קדושות שוות אינן נעשות מאליהן ליום ארוך ובב' ימי ר"ה דהם קדושה אחת נצטרך לומר שתיקנו לעשותם כיום ארוך. אולם עי' להלן מהרמב"ם דשבת ויוה"כ הוי קדושה אחת אף שלא הייתה תקנה לעשותם כיום ארוך. וצ"ל באופ"א, דכל שקדושתם שווה ורצופה חז"ל דנו אותם לגבי מוקצה ועירוב כיום ארוך, ויתכן דבאמת הקדושה מתחברת וכל דבר שאינו חל באמצע שבת ה"נ אינו חל באמצע יו"ט הסמוך לו למ"ד קדושה אחת, אבל לפ"ז הדרא קושיא מה החילוק בין דין הכנה לדין מוקצה ועירוב].
20. ↑ כ"כ ברמב"ם (עירובין פ"ח ה"י) והמ"מ הביא שכ"פ הרשב"א, ובי' המ"מ הטעם משום שכל שאסור בשבת אסור ביוה"כ דין הוא שיהיה קדושתם שווה. וכן הוכיח בקר"א (עירובין לט. בתוד"ה ומודים) מהירושלמי (עירובין פ"ג ה"ט) דבי' טעמא דיו"ט ושבת הם ב' קדושות, משא"כ ב' ימי ר"ה משום 'דתמן יו"ט אצל שבת כחול ברם הכא שניהם שוין', וממילא דשבת ויוה"כ דשווין הרי הם קדושה אחת.
21. ↑ פליגי אמוראי בביצה ד: לענין ביצה שנולדה בזה דר"א אסר משום דקדושה אחת הם ורב מתיר, ומשמע דטעמא דהוא סבר דהם שני קדושות, וכ"מ בגמ' ה: דמהרה יבנה ביה"ק וכו' ולא ידעי דאשתקד ב' קדושות, ומסיק רבא ה: דהלכתא כרב, וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והשו"ע (תקיג, ה). והנה הא דחשיב כב' קדושות הוא בין בזמן שקדשו עפ"י הראיה, וכדמוכח בגמ' ממה שדנו לענין ר"ה ע"ש, וכן בזמן שידעי בקביעותא דירחא, וכמבו' בגמ' דהטעם שנוהגים כן משום דמנהג אבותינו בידינו [ומש"ה קאמר דאין להוכיח שהוא קדושה אחת]. והטעם דחשיב כב' קדושות פירש"י דבזמן שקידשו עפ"י הראיה עשו כן מספק ונמצא דיום אחד מהם היה חול ולפ"ז לא הוי ממש ב' קדושות אלא שאינו קדושה אחת, וכן שמעתי שכ' בתורי"ד בעירובין. ולפ"ז י"ל דמ"ד דקדושה אחת היא סבר דתקנו שני יו"ט בודאי וממילא נעשו כקדושה אחת, וכמו דאיכא מ"ד דשבת ויו"ט הוי קדושה אחת. אולם רש"י פי' דחז"ל תקנהו כיום ארוך, וצ"ב מה הוצרך לזה. והנה מבו' בגמ' בשבת כג. דברכו וקידשו כמו ביו"ט היינו משום דלא לזילזולי ביה (וע"ש ברמב"ן שכ' שהייתה תקנה לעשות ב' יו"ט), ועוד מצינו בגמ' ר"ה כא. דהיכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי, אף שודאי ידעו שהיום הראשון קודש, מ"מ תיקנו להן חכמים ב' ימים גזירה אטו תשרי, ועד"ז מבו' ברמב"ם דאפילו בעצרת עושים ב' ימים, ובחת"ס כ' דאז כבר כולם ידעו בקביעותא דירחא ואעפ"כ עשו ב' ימים. ומבו' שהיתה תקנה לעשות כן בודאי, וכן מבו' בכס"מ (פ"ב הל' ממרים ה"ב) שתמיד הייתה תקנה לעשות בודאי ב' ימים, מ"מ תיקנו לנהוג להסתפק שהוא היו"ט ולא הראשון, ונמצא שא"א לדון על שניהם שהם קדושה אחת, דכל אחד נתקן בתורת שהוא היו"ט. ולא חידשו חז"ל סוכות ביד' או בטז' אלא שדנין שהוא ט"ו. וי"ל דמש"ה הוצרך רש"י לומר שמ"ד קדושה אחת סובר שתקנהו כיום ארוך, שדנים עליהם דשניהם כט"ו תשרי, ואף דהאידנא בקיאים בקביעותא דירחא מ"מ הרי הטעם שעושים ב' ימים הוא משום דמנהג אבותינו בידינו, וא"כ נוהגים כמו שהיה בזמנם שהוא ספק [ושמעתי להוכיח כן ממש"כ במלחמות וברשב"א דרבה ה. סבר ג"כ דאף מתקנת ריב"ז שקיבלו העדים בראשון אחר המנחה היו עושין ב' ימים, והטעם משום דמהרה יבנה הבית וכדאמר רבא ה: אלא דסבר דב' קדושות. וק' דכיון שאין כאן ספק אמאי הוי ב' קדושות? וע"כ הטעם הוא דכיון שעושים את השני משום שיבנה ביהמ"ק ואז יהיה השני עיקר, נמצא שנוהגים בכל אחד מצד שהוא היו"ט ולא השני, ומש"ה הוי ב' קדושות, אבל כשיבנה ביהמ"ק, שינהגו כקודם תקנת ריב"ז שתקנו שיגמרו אותו היום בקדושה כדי שלא יזלזלו בו, י"ל דתקנו בתורת יו"ט לעצמו, ומש"ה הוי קדושה אחת, א"נ שתקנו כיום ארוך וכנ"ל]. אולם בהגהו"מ (פ"א מיו"ט אות פ') הביא מהראב"ן דכהיום ביצה אסורה משום דקדושה אחת היא, וכן הביא החינוך (שא) [וכן הביא השטמ"ק ו. מהריטב"א לשיטת הרמב"ם שהוא קדושה אחת], וצ"ב מהסוגיא. וצ"ל כש"כ החת"ס, דר"ז דאמר דהאידנא דידעינן בקביעותא דירחא מיירי בזמן שקידשו עפ"י הראיה אלא שידעו עפ"י חשבון מתי יקדשו ויכולים היו לסמוך על הרוב, ובזה פליגי רב ור"א, אבל מאי דאמר במסקנא והשתא דידעינן בקביעותא דירחא לא קאי על פלוגתא דרב ור"א לענין ביצה אלא מבאר הגמ' הטעם שנוהגים ב' ימים אף אחר שתיקנו החשבון, [ומרש"י משמע דאף מאי דאמר השתא דידעינן וכו' לא קאי על זמן שקידשו עפ"י החשבון רק על זמן שידעו בסוד העיבור, וכש"כ הרמב"ם דסוד העיבור הוא לדעת מתי תראה הלבנה אבל החשבון אינו חכמה אלא דבר פשוט].
22. ↑ ברמב"ם (עירובין ח, ח) מדויק דבר"ה הוי קדושה אחת אף לקולא, והראב"ד שם חולק דלחומרא אמרינן ולקולא לא אמרינן, ובשו"ע (תטז, ב) פסק דאם נאכל עירובו בראשון יוצא בשני דהוי קדושה אחת אף לקולא. וע"ע בשו"ע (תקג, א) ובמג"א (והובא להלן אות כו) דכ' דכ"ז לענין עירוב או מוקצה, אבל לענין לבשל ולהכין מיו"ט לשני אסור, כיון דראשון הוא יו"ט מה"ת, ורק לענין עירוב ומוקצה וכדו', דמה"ת השני חול ורק משום מנהג אבותינו נוהגים את היום השני ולגבי זה נוהגים כמו שהיה באותו הזמן שהיה קדושה אחת. ובבי' פלוגתת הרמב"ם והראב"ד יל"ב שהם נחלקו באופן שלא באו עדים בראשון, אם נתברר למפרע שהראשון הוא חול, או דכל שלא באו עדים קודם המנחה תקנו ששני הימים יהיו קודש וכפי שנתבאר לעיל. וי"ל דכן סבר הראב"ד, ונמצא דהיה צד שרק השני הוא קודש וע"כ הרחוקים נהגו קדושה אחת רק לחומרא והשתא מנהג אבותינו בידינו. אבל הרמב"ם (קדה"ח ה, ח) כ' להדיא דאף כשלא באו עדים נהגו שני הימים בקדושה אחת. אולם ק' דא"כ אמאי הראב"ד לא השיג על הרמב"ם שם.
23. ↑ משנה בעירובין לח. וכר"א דב' קדושות הם.
24. ↑ גמ' בעירובין לח: ולענין דין הביצה מבו' ג"כ בביצה ד.
25. ↑ מג"א (תרכד, ז)
26. ↑ רמב"ם (עירובין פ"ח ה"י) וכנ"ל דקדושה אחת היא.
27. ↑ מג"א (תרכד, ז) ודן שם לענין להכין מיוה"כ לשבת. אמנם בפשטות הרמב"ם משמע דאפי' נאכל עירובו בראשון הולך בשני, ושמא יש לחלק בזה כש"כ המחה"ש בבי' המג"א (תקג, א) ע"ש. ויל"ע עוד בגמ' בשבת קיג. דפליגי שם במשנה אם מציעין את המטות מיוה"כ לשבת וכמו"כ פליגי אם קרבי יוה"כ קריבין בשבת, דלר"י מותר מקרא דעולת שבת בשבתו ולר"ע אסור, ובגמ' קיד. מפרש דתליא אם נו"נ קריבין ביו"ט ע"ש. ולהלכה קיי"ל שאין קריבין, ולפ"ז קיי"ל כר"ע דאסור, ומבו' להדיא דאסור להכין.
28. ↑ בשעה"צ (תקג, ד) כ' דמותר, אבל בפמ"ג (ר"ס תקלג במ"ז) כ' בזה"ל הנה או"נ מיו"ט לחבירו כמו מראשון לשביעי אסור, וע"ע בעמק ברכה (יו"ט אות ח) שהוכיח כהשעה"צ מהגמ' פסחים מז. וע"ש בפי' ר"ח דמבו' להיפך דאסור, ול"ע כעת.
29. ↑ נתבאר לעיל ענין קדושה אחת.
30. ↑ משנה עירובין לט. וכר"י.
31. ↑ ברמב"ם פסק (בפ"ו הי"ד) דאסור להתנות ולערב או לעשר משום דהאידנא ידעי בקביעותא דירחא, והק' האחרונים דלענין ביצה (א, כד) פסק דאסורה. והלח"מ תי' דתנאי שאני, שהוא כמוציא שקר, ועד"ז כ' בחזו"א בגי' הגר"ח דכיון שיודע בודאי שהראשון קודש א"כ מכוין להדיא שיחול רק בשני ואסור. והגר"ח חי' דהרי יו"ט א' הוא ודאי ול"ש להתנות בו [ולכאו' כוונתו דהוא פטומי מילי] ורק לענייןי דין הכנה אמרינן שיו"ט הא' הוא כחול לגבי יו"ט השני, והיינו שתקנת יו"ט השני לנהוג שהוא הקודש והא' חול, ומש"ה לענין הכנה דתליא בב' הימים ביחד מותר. וכ' די"ל עוד דאף היו"ט השני כלפי עצמו הוא כודאי, דתקנ"ח היתה להסתפק שהוא היו"ט, ומש"ה ל"ש בו תנאי כיון שאינו ספק באמת, ומה שייך שיאמר דלהצד שהוא חול יחול העירוב. ועוד, דיש חסרון מצד המעשר דכיון שמבורר שהוא מחיל את המעשר עתה ע"כ גם זה בכלל האיסור, ורק כל יו"ט כלפי השני הוא חול, דא"א שיהיו ב' ימים בודאי, וע"ע באבי עזרי.
32. ↑ דקדושה אחת היא וכ"מ מתו"ד הגמ' עירובין לט: וכן היה ר"י אוסר בשני יו"ט של ר"ה בגולה ע"ש, וכ"כ ברמב"ם, ופשוט.
33. ↑ משנה עירובין לח. דביו"ט מותר וכר"א, ולענין ר"ה מבו' במשנה לט. וכחכמים דהיינו ר"י.
34. ↑ מחלו' הרמב"ם והראב"ד אם הוא קדושה אחת לקולא וכנ"ל באות ד, והשו"ע (תטז, ב) פסק דסומך עליו.
35. ↑ גמ' בשבת כג. דאביי סבר דספק דדבריהם כגון דמאי אין מברכים ושאני יו"ט שני דכי היכי דלא לזלזולי ביה תקנו שיברך, ורבא סבר שם דטעמא דדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין. ורש"י שם פי' דהוא היה סבור דספק דדבריהם ג"כ בעי ברכה, וכ"מ בראב"ד (מילה פ"ג) לענין מילת אדרוגינוס, וכ"כ עוד (בסוכה פ"ו הי"ג, ובחנוכה (פ"ג,ה"ה), אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דאין מברכים במילה בספק. ובי' המ"מ (פ"ג דחנוכה) דהם סוברים כש"כ הרמב"ן בשבת כג. דרבא לא פליג אדאביי אלא דהוא סובר שבדמאי הייתה תקנה לעשר ולא הוי ספק, וע"כ הוצרך לטעמא דרוב ע"ה מעשרין. ולפ"ז לענין יו"ט לכו"ע הטעם הוא כי היכי דלא לזלזולי ביה. והנה משמע דהגמ' קאי על הזמן שהיה ספק, אבל המאירי ביצה ד: הביא בזה פלוגתא לענין ר"ה אם היו מתפללין של חול כמו שאמרו בביהמ"ק בשחרית שיר של חול או דלמא דטעמא שאמרו שיר של חול משום שסמכו על השיר שיאמרו במוסף. וצ"ל לשיטתו דאביי ורבא מיירי אחר שתקנו החשבון או כשהיה ידוע להם מתי יקבלו העדים אלא שהייתה תקנה בתורת ספק, וע"ע ברמב"ן שם.
36. ↑ בגמ' ביצה ד: איתא דר"א הבדיל במוצאי יו"ט ראשון, אבל להלכה לא קיי"ל הכי, וברשב"א פי' הטעם משום דלא לזלזולי ביו"ט שני, וברא"ה כ' הטעם דל"ש הבדלה רק בימים חלוקים אבל הכא שיש קדושה שווה ורק שהוא מדרבנן ל"ש הבדלה. ובאגרות הרמ"ה (עח) הובא בקוב"ש הק' לשיטתו שם שנקט דהבדלה דאורייתא [וכ"כ בשטמ"ק דמש"ה ר"א הבדיל מספק, וע"ע בפמ"ג (א"א סו"ס רצו)] האיך בטלו חז"ל דין הבדלה, ותי' דהם סמכו על מה שמבדיל ביו"ט שני. ומבו' דיש השלמה להבדלה דיו"ט אף בליל היום השני, ודלא כש"כ רעק"א דיש השלמה רק יום אחד. ועוד כ' דחז"ל ביטלו בשב ואל תעשה, וע"ש עוד בקוב"ש.
37. ↑ ברא"ש (ר"ה פ"ד, יד) ובטור (תר) הביאו דרבותיו של רש"י כ' דאין מברך כיון דקדושה אחת היא וכיומא ארכיתא, ורש"י חולק דממ"נ מברכים דאם הוא ספק מברך כמו בכל יו"ט שני, ואם הוא בגדר ודאי כמנהג שהיה הרי יום השני עיקר. והנה מש"כ ממ"נ דאם הוא מספק וכו' כוונתו לכאו' לומר דקודם תקנת ריב"ז הרחוקים שהיו עושין ב' ימים היו מסתפקים שמא באו עדים קודם המנחה ואז השני חול או שמא באו אחר המנחה ושניהם קדושים והשני עיקר, אבל צ"ב דלהצד הא' אי"צ לומר זמן רק להצד דהשני קודש, וא"כ אין כאן שני צדדים. ועי' בחזו"א (ס"ס קלא) שהעיר בזה, ובאמת החזו"א לשיטתו דפשיטא ליה שהתקנה הראשונה הייתה אף כשלא באו עדים כלל נהגו ב' הימים קודש. אבל הריב"ש (תקה) בי' את כוונת רש"י דהרחוקים מסתפקים שמא לא באו עדים כלל והשני קדוש והראשון חול, וכוונת רש"י דאף אם הראשון ג"כ קדוש והם קדושה אחת מ"מ אינו פוטר את השני דהשני עיקר. ואפש"ל עוד דכונת רש"י לומר דאף להצד שבאו עדים בראשון והשני חול הרי בשאר יו"ט תקנו לומר מספק שמא השני עיקר, וה"נ הכא צ"ל מספק. ואף להצד דבאו עדים אחר המנחה או שלא באו כלל הרי השני עיקר, וכנ"ל. ובעיקר דברי רש"י צב"ט, דהרי אחר תקנת ריב"ז נהגו ב' ימים בקדושה אחת, רק כדמפרש רבא ה: דתקנו שכשבאו עדים אחר המנחה לא תתבטל תקנה הראשונה ונהגו שאף השני קדוש, ועכ"פ נמצא דהראשון עיקר. וכן תמה בב"ח, וכ' לפרש דמ"מ הרי הטעם שנהגו כן הוא משום קודם תקנת ריב"ז, דאז השני היה עיקר והיו אומרים זמן בשני, ומש"ה אף בזמן רבא המשיכו לנהוג כן, וכ"כ בחזו"א שם. אמנם הגר"א ציין לפי' הר"ח בתוס' דלרבא נהגו ב' ימים רק בלא באו עדים בא', ואז נמצא באמת שהשני עיקר, והרחוקים חששו להצד הזה ומש"ה נהגו קדושה אחת והשני עיקר, והשתא מנהג אבותינו בידינו. ואת עיקר הפלוגתא בין רש"י לרבותיו בי' בחזו"א שם, דרבותיו סברו דנפטר במה שאמר בא' ורש"י סובר דכיון שהשני עיקר והוא דאורייתא ראוי לברך עליו, אבל הריב"ש כ' דאין לומר דכיון דקדושה אחת היא חשיב כאומר זמן ב' פעמים ביום אחד, כיון דלדידן הראשון מה"ת והשני מדרבנן [ולכאו' הה"נ בזמנם, שהיה להיפך] ולא הוי ממש כיומא אריכתא, ודמי לשאר מצות דרבנן שמברכים עליהן. וכנראה דלזה כיון המג"א שכ' דאף דקדושה אחת היא מ"מ ב' ימים הם, וכנראה הוסיפו עוד סברא מלבד סברת רש"י, וע"ע ברשב"א בתשו' (ח"ז, טו) ובתשב"ץ קטן (קכ).
38. ↑ בטור שם הביא פלוגתא בין לענין זמן דיו"ט ובין לענין השופר וסיים דאם חל יו"ט א' בשבת לכו"ע מברכים בשני, ובב"ח הביא מההגהו"מ שכ' דאף החולקין על רש"י לענין ברכת הזמן על היו"ט, מודו לענין זמן דשופר דמברכים דהוא מצוה נפרדת ואין יוצאין בזמן של אתמול, אבל הוא הביא מהאגור דכ' להיפך, דאף שלענין הזמן על היו"ט מברכים מ"מ על על השופר לא ברכו. ובי' הב"ח דהם סברו דברכת הזמן שעל היו"ט פוטרת את ברכת הזמן שעל השופר בשני שהוא ג"כ מדרבנן, משא"כ ביו"ט ראשון דהשופר מה"ת וזמן דקידוש הוא מדרבנן [וק"ק, דלכאו' אין אומרין את הזמן על הקידוש אלא על היו"ט, שהוא ג"כ מה"ת]. ולפ"ז אף אם חל יו"ט א' בשבת לא יברכו בשני, ובשו"ע (ס"ב) כ' רק שאם חל יו"ט א' בשבת אומרין זמן בשני והרמ"א כ' לומר אף כשהא' חל בחול, וכ' במ"ב דבזה אי"צ בגד חדש, וכש"כ הב"ח דהשופר הוא מצוה נפרדת ואין יוצא במה שבירך בא', ומ"מ כ' במג"א דלכתחילה טוב ללבוש בגד חדש, ובשעה"צ העיר דהא גם הקידוש בשני הוא חובה ואינו נפטר במה שבירך בא' [ומבו' מדבריו ג"כ דהזמן הוא על הקידוש ולא על היו"ט, וצ"ע שהנשים מברכים על הנרות, ושמא מברכים על מצוות היום והכל בכלל. ומ"מ יש לישב דהא השופר אינו נפטר בברכת הזמן על היום, משא"כ הקידוש, ומש"ה אי"צ לברך על השני, שהוא כיומא אריכתא ונפטר בברכה על הא', ול"ע כעת].
39. ↑ כ"מ בבעה"מ סוף פסחים ויובא להלן.
40. ↑ כ"כ בדב"א (ח"א לד) דל"ש ספירה מספק.
41. ↑ ברז"ה הנ"ל פי' שהטעם הוא משום דבזה"ז אינו רק זכר בעלמא ואין לנו להחמיר בו, והוסיף דאם נחמיר עי"ז יבואו לזלזל ביו"ט ראשון של עצרת שהוא מה"ת, והלכך אין לנו אלא מה שנהגו, ועכ"פ מבו' מדבריו כש"נ לעיל, דבזמן שקידשו עפ"י ראיה היו סופרים ב' ספירות מספק.
42. ↑ עי מנ"ח (שא) שהאריך בכ"ז ול"ע כעת.
43. ↑ גמ' ביצה כג. דמותר לכחול העין ועי' ברמב"ן בתוה"א (סוף שער המיחוש) דכ' דשמעינן מינה דכל צורכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל ביו"ט שני, וכ' דכ"ז במלאכה דרבנן, והביא די"א דצורכי חולה הוי דבר שאין שווה לכל נפש ולא דמי למכחל עיניה, דאף הבריאים כוחלים, והטעם שהתירו הוא משום דביו"ט שני נקטינן כר"י דהותר אף מכשירין. וכ' דלפ"ז הה"נ לכבות הנר משום דבר אחר, וכ' ע"ז הרמב"ן ואין לי לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו, דבלא"ה לא מתהני מאכילה, ובפשטות משמע דהרמב"ן כ"כ רק לשיטתם, אבל הרמב"ן גופיה נקט דהטעם שהותר למכחל עיניה הוא משום דהתירו לעשות איסור דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. ולפ"ז לדעת הי"א אין מקור לחלק בין איסור דרבנן לאיסור מה"ת. אמנם בר"ן הביא בתחילה את דברי הרמב"ן דשמעינן מינה להתיר שבות לצורכי חולה שאין בו סכנה, ואח"כ כ' דביו"ט שני פסקינן כר"י ומותר כל מכשירין וכן לכבות הנר מפני דבר אחר, ומשמע דנקט שהטעם שהותר צורכי חולה הוא ג"כ משום דמכשירין נינהו, כש"כ הרמב"ן בסו"ד. ובאמת כ' הפר"ח (תצו, ב) דהטעם דהתיר הר"ן לכבות מפני דבר אחר אף שכ' בתחילה שהתירו רק שבות הוא משום דה"נ הוי מלשאצל"ג.
44. ↑ נתבאר בהערה הקודמת דתליא בשאלה אם ההיתר הוא משום דהתירו רק צורכי חולה או דסמכו על ר"י להתיר מכשירי או"נ [או כש"כ רש"י והתוס' דר"י ריבה אף שאר צרכים], ובקר"נ (פ"ב סי' כ אות ג) הביא מהפר"ח שכ' להתיר לכבות את הנר מפני דבר אחר, עפ"י הר"ש מלוניל הרמב"ן ורשב"א ר"ן ורא"ה וכ"כ בא"ר, אבל בקר"נ כ' דמהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורי"ו וראב"ן וטור שסתמו משמע דאסרו, והטעם הוא דכיון דעיקר ההיתר הוא משום דר"י ור"י גופיה סבר דמלאצל"ג חייב והתירו רק בכחילה שהוא שבות. וצ"ב, דעכ"פ לדידן דקיי"ל כר"ש מ"ש זמ"ז. ובבה"ל (תקיד, א בד"ה או, ובד"ה אסור) הביא שכבר בב"י ובדרכ"מ הארוך (תצו) כ' דהטור ושאר פוסקין אוסרין, וכ"פ ביש"ש (ל-לא), ובמאירי ג"כ הכריע דאסור, וברשב"א כ' דראוי לחוש ולאסר, וע"כ כ' הבה"ל להחמיר ע"ש.
45. ↑ ביצה ו. דכחול שויוה רבנן וכ"פ בשו"ע (תקכו, א-ד).
46. ↑ במשנה בשבת קלז. מבו' דבר"ה אסור, והרמב"ם (מילה פ"א הט"ו) למד מזה דביו"ט ב' של גלויות מותר למול, אבל הרא"ש בשו"ת (ס"ס כו והבא בכס"מ) פליג דאין ראיה ממתני', דהתנא נקט ר"ה משום דבא"י קאי (אולם אליבא דרבה, דאמר דבזמן שחרב הבית חזר ר"ה להיות ב' קדושות, לכאו' אין חילוק בין ר"ה לב' יו"ט של גלויות, ויהיה מבו' דגם בזה אסור ול"ע כעת) וכ"פ בשו"ע (יו"ד רסו, ח) דאין מלין ביו"ט שני. ועי' בתשו' נוב"י (או"ח ל) שהק' מ"ש יו"ט שני מר"ה, ובאמת כבר מצינו דס"ד להחמיר יותר בב' יו"ט לענין מכחל עיניה בגמ' כג., ויל"ב דכיון שתקנוה כיום ארוך לא רצו לחלק ביניהם. ועוד שמעתי לומר עפ"י הרמב"ן במלחמות ה: והתוס' בסוכה לט: שכ' דבר"ה הייתה תקנה קבועה ולא רק מנהג אבותינו, וכ"מ קצת ברמב"ם דלענין יו"ט כ' שתקנו שיזהרו במנהג אבותיהם ולענין ר"ה כ' שתקנו בזה"ז שיהיו נוהגים ב' ימים, ומש"ה בר"ה חמיר טפי.
47. ↑ כ"פ השו"ע (תקג, א) ובב"י הביא כן מהסמ"ק, וע"ש במג"א דאף שכ' הרמב"ם דר"ה הוי קדושה אחת אף לקולא וכ"פ השו"ע (תטז, א), מ"מ כ"ז לענין עירוב דממ"נ שרי להלך בשני, דמה"ת הוא חול ומדרבנן הוא קדושה אחת עם הראשון ומועיל העירוב בראשון, אבל בישול אסור מה"ת. אולם הגר"א כ' שדברי השו"ע הם כהראב"ד דקדושה אחת היא לחומרא ולא לקולא. וקשה, דהשו"ע הא פסק לענין עירוב כהרמב"ם. ובבה"ל תמה ע"ז, דהאיך שרי לבשל כיון שמה"ת היום השני הוא חול, ותי' דמה"ת אמרינן הואיל, ואף שמדרבנן לא סמכינן על הואיל הא מדרבנן דנים כיומא אריכתא. [אכן כ"ז ל"ש למש"כ הב"מ והבה"ל (תקכז) לדעת הרמב"ם דמה"ת לא סמכינן על הואיל אלא שאין לוקין ע"ז], ולפ"ז כ' הבה"ל דסמוך לחשיכה, כשאין שהות לאורחים, אסור אף להרמב"ם. וע"ע בשעה"מ ובקר"א בעירובין ובהגהות ר"ב פרנקל שכ' לתרץ את קושית המג"א דלענין עירוב תחומין שעיקרו דרבנן הקילו טפי, וכעי"ז כ' בחי' אבהעו"ז [ולכאו' טעם המג"א פשוט, וע"כ צל"פ כש"כ הבה"ל דמה"ת הרי אמרינן הואיל, ול"ע כעת].
48. ↑ פשוט, וכ"מ בביצה ג: דרבינא בריה דרב עולא סבר דר"י אסר ביצה ביו"ט משום מוקצה ומ"מ ביו"ט שני מותר משום דלא הוי קדושה אחת כמבו' במשנה בעירובין, וכ"מ בכל הפוסקים.
49. ↑ ביו"ט שני אסור משום דהוקצה בביה"ש דשני, ובר"ה תליא בפלוגתא אם הוי קדושה אחת אף לקולא, וממילא הוי כמוקצה באמצע השבת דלא אמרינן בזה מיגו דאתקצאי לאותו זמן כמבו' בביצה כז:.
50. ↑ כמבו' בגמ' ד: דלרב דב' קדושות הם ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ולא הוי כיו"ט הסמוך לשבת דמבו' בע"א דאסור משום הכנה דרבה.
51. ↑ הרא"ש (פ"א סס"א) הביא מסה"ת דשיירי פתילות שכבו בשבת אסורים ביו"ט משום הכנה דהשתא דולק יותר טוב, וכ' דלפ"ז בליל יו"ט שני של ר"ה אסור להדליק בפתילות שכבו בא' דר"ה, וכ"פ בטור (ס"ס תקא). והב"י תמה ע"ד, דמ"ש מפתילה שכבתה ביו"ט עצמו דמותר להדליק בה, ובדרכ"מ כ' דאפשר דאה"נ דאסרו אף ביו"ט גופיה [והטעם צ"ל כמו שאסרו ביצה בו ביום משום גזירה], ועוד כ' [דבאמת לא דמי לביצה דהוי הכנה מדרבנן ולא שייך לאסור משום יו"ט שאחר השבת] אלא דר"ה הוי קדושה אחת רק לחומרא ולא לקולא ומש"ה אסור ביום השני משום הכנה, ועד"ז כ' היש"ש. ובגי' רעק"א ובב"מ הק' דהרי ממ"נ להצד דלא הוי כקדושה אחת הוא משום דדנים עליו כספק חול. ועוד, דהא פסק השו"ע (תטז, ב) כשיטת הרמב"ם דהם כקדושה אחת אף להקל. והנה מבו' מהאחרונים הנ"ל דלהצד דהוי קדושה אחת ודאי דל"ש בזה הכנה, דכמכין ליומא הוא. אולם בגאו"י (עירובין לח: ד"ה אמר) כתב דהכנה דרבה שייכא אף לחכמים, דמספקא להו דשבת ויו"ט כקדושה אחת היא, ע"ש. והטעם הוא דבעצם הוי ב' ימים שונים רק דקדושתם שווה ומהני לענין לערב אחד, אבל לגבי הכנה י"ל דמ"מ הוי זילותא דיו"ט דמכין לחבירו. אמנם במג"א (תרכד, ז) כ' דשבת ויה"כ אם הוי קדושה אחת להקל אין בו איסור הכנה, וכ"מ ברעק"א הנ"ל. וכ' הב"י דכיון דשאר פוסקים לא הביאהו ש"מ דלא סברי כסה"ת, וכ"פ הרמ"א (תקא, ז) דשרי ואפילו ביו"ט שאחר השבת. והטעם דשרי אף ביו"ט שאחר השבת הוא משום דהוא סבר דהכנת הפתילה לא חשיבה הכנה כיון שגוף הפתילה היה בעולם, וכש"כ המ"ב, אבל אכתי יל"ד בשאר דיני הכנה, כגון עגל שנולד בא' אם מותר בב' למאן דאסר משום הכנה, אבל הגר"ז (בקו"א) כ' דקיי"ל דהם קדושה אחת אף להקל, ועוד דממ"נ אם אינן כקדושה אחת א"כ הוי כשאר יו"ט של גלויות דדנים דחדא מנייהו כחול, ואי"ז הכנה.
52. ↑ כ"כ בב"י תקיג וכן הביא שם הדרכ"מ מהמהרי"ל וכן דייק מהר"ן, והטעם פשוט דממ"נ אחד מהם חול ויו"ט לא הכין לשבת, וכ"כ הרמ"א שם (סעי' ה).
53. ↑ בשו"ת הרשב"א (ח"ה, רי) הביא מהר' שלמה דמתיר היכא שחל ר"ה ביום ה' ו', דלא אמרינן הכנה מב' ימים וכ' ע"ז הרשב"א דכבר הורה זקן בהכנה דרבנן, אבל לדין יש תשובה דשני ימים של ר"ה כיומא אריכתא, והובא בב"י (תקטו, ד). ובשו"ע הביא ב' שיטות בזה, וכ' המג"א והמ"ב טעם המתירין דלא אמרינן הכנה מב' ימים וכנ"ל, וצ"ב הטעם בזה. אבל בכלבו (נח, הובא בב"ח תקיג) כ' דחכמי לוניל והראב"ד התירו לפי דאנן בקיאין בקביעותא דירחא ואסור משום גזירה [דאתי לקלקולי] ודי לנו שנאסור ליו"ט ולא נאסור לשבת משום גזירה אחרת דהכנה, שאין לנו לגזור שני גזירות זא"ז. ושמעתי שדעת הראב"ד הנ"ל נמצא בתמים דעים (עי"ש ס"ס קכ). וכן פי' הגר"א (תקטו, ד) וכ' דטעם האוסרין הוא כיון דכיומא אריכתא הוא לא חילקו חכמים בדינן [רק לענין מת]. וכ' הרמ"א שם דיש להחמיר, אבל י"ל שהרמ"א החמיר שם רק משום דמיירי שתלש הגוי את הפירות, וכשיטתו (תקטו, א) שגוי שתלש בראשון אסור בשני מדין כדי שיעשו, דשני אינו ראוי לעשיה [וע"ש במ"ב שהביא מהט"ז שכ' דאי"צ להמתין במוצש"ק בכדי שיעשה ורעק"א חולק]. וע"ע במ"ב (תקיג, יט) לענין ביצה שנולדה בא' דר"ה שחל ביום ה' שאסורה בשבת ולא ציין לשו"ע הנ"ל שהביא מחלו' בדבר. ושמעתי לחלק דכל הסברא שאין הכנה לב' ימים היא רק בהכנה שנעשית ע"י האדם ולא בהכנה דממילא [ועי' בבה"ל (תקטו, א) שדימה דבר זה אף לענין גזירה שמא יאמר לגוי, וכמבו' בתוס' כד:, ויל"פ דהרי הכנת האדם תליא בכוונתו אלא דכיון שאינו ראוי ליומיה חשיב כהכין למחר, אבל כיון שליום הג' הוא קיים מכח היום השני לא דנין ע"ז שהיום הא' הכינו], ובאמת לענין ביצה שנולדה לא מצינו סברא זו אלא רק הטעם השני שנזכר לעיל.
54. ↑ ברמב"ם (אבל פ"י ה"י) כ' דאין דוחה יו"ט שני של ר"ה, אבל בכס"מ שם הביא מהרמב"ן שכ' שכיון שהוא מדרבנן דוחה.
55. ↑ בר"ן (ר"פ א"צ יג. מדהר"י) כ' דיו"ט שני נהגו מספק דאין לנו להחמיר יותר ממה שהיה בזמניהם, וע"כ מצטרף לס"ס, וכ"פ בשו"ע (תצז, ד), אבל במ"ב שם הביא מהמהרש"ל והתרומה"ד (נו) והמג"א (ד) והט"ז (תקטו, ד) דהם חולקין, ופי' המ"ב הטעם דלדידן דבקיאין בקביעותא דירחא לא חשיב כלל ספק לענין להצטרף לס"ס.
56. ↑ כ"כ במג"א (ד) מהתמים דעים, ושם כ' דהה"נ ביו"ט הסמוך לשבת, ופי' בגיליון מהרש"א דכוונתו דהספק הוא אם נתלש בשבת או ביו"ט, וע"כ ממ"נ אסור - דאם נתלש בשבת הוי הכנה ואם ביו"ט אינו מהמוכן, משא"כ בב' יו"ט, דיש כאן ס"ס - ספק בראשון ומותר בשני משום דב' קדושות הם, ואף אם נתלש בשני הא יש ספק חול. ובר"ה דאסר ג"כ י"ל דדוקא בספק נתלש בא' או בב', דאז ליכא ס"ס, דלהצד דנתלש בא' אסור בשני משום מיגו דאתקצאי דקדושה אחת היא, ונשאר רק ספק אחד שמא השני חול, וע"ע בהערה הבאה.
57. ↑ דלכאו' היום השני הוא ספק כמו בכל יו"ט של גלויות אלא דהוי ספק חול ספק קדושה אחת, ומ"מ מצטרף לס"ס. אמנם יל"ע במקום שהיו השלוחין באין ביו"ט שני אם היו מפסיקין לנהוג יו"ט באמצע ר"ה. ועי' לעיל שהוכחנו מהנוב"י שהפסיק יו"ט באמצע היום וכ"ה הפשטות. שו"ר שנחלקו בזה רבינו אפרים והרמב"ן במלחמות וכש"כ החזו"א עי' לעיל, ויל"ע בפמ"ג (תצז, ג-ד) ובא"ר (ח).
58. ↑ ברא"ש בסוכה (פ"ג ס"ג) כ' דכל הפסולים בראשון פסולים בשני והובא בטור (תרמט) וכ' דהרי"ץ גיאות ובעל העיטור וה"ר ר"י סברי דכשר, וכן דייק בב"י מהרמב"ם (סוכה ח, ט) והביא מהרשב"א (שו"ת ח"א, כג) דשני הימים כאחד חשובים ובשניהם בעינן לולב כשר דמספק יום ראשון אנו עושין [וע"ש דהה"נ דכל פסולי שופר בראשון פסולין בשני והובא בדרכ"מ (תקפו, ג)], וע"ע בתומה"ד (צה). ובר"ן בסוכה (יד. מהרי"ף) הביא דיש מי שאומר דבזה"ז דאין לנו קדושת יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצוות הנוהגות בו אין לנו שיש בזה צד קולא שהרי אם לא מצא 'הדר' יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכו' ולא נ"ל דבריו דודאי אין לנו להפטר מנטילתו אלא הרי אנו בזה"ז כאבותינו שלא היו בקיאין ואינהו ואנן פסולי ראשון בשני נטלינן אבל ברוכי לא מברכינן, ע"כ תו"ד. ובטור משמע דהוא פסק כהרא"ש, אבל בשו"ע (תרמט, ה) פסק כהר"ן. וכ' הט"ז דהטעם שאין מברכים הוא משום דיש לנו ספק בין השיטות, וכ"כ במ"ב (נ) וכ"פ בגר"ז (כא), ע"ש שהאריך בביאור טעם היש מי שאומר שהובא בר"ן דנהגו רק את הדברים התלויים בקדושת היום, אבל לולב לא תליא בעיקר קדושת היום אלא שהוא נוהג מחמת שהוא יום הראשון, ואין זלזול ליו"ט שני במה שאין נוהג בזה כמו בראשון. אבל הגר"א פי' דאנו נוטלין משום מנהג אבותינו ואינהו נמי היו נוטלין בלא ברכה [וכ"מ מהר"ן, דמאי דאמר אינהו נמי קאי ג"כ על הברכה], ועוד דהרי טעם הברכה, אף שהוא ספק, מבו' בגמ' בשבת כג. כי היכי דלא לזלזלי ביה, א"כ כ"ש דהכא לא נברך כי היכי דלא לזלזלי ביה, ולא דמי לספירה שמברכים ביום השני, דשם הוא דאורייתא.
59. ↑ מ"ב (תקפט, ו), ועי' מ"ב (תר, ז) שהביא מהמט"א והפמ"ג דר"ה שחל בה' ו' ובא להם שופר בביה"ש לא יתקעו, דהוא ספק דרבנן, אבל בא' דר"ה כה"ג תוקעין בלא ברכה.