כולל פוניבז'
בדין ריבוי בשיעורים ביו"ט לצורך גוי
ביצה כ"א ע"א
שאלה: ידועה השאלה בבישול ביו"ט במלונות וכדו' כשמתאכסנים במלון גם גויים או מומרים שאסור לעשות עבורם מלאכה ביו"ט [כמבו' בגמ' בביצה (דכ"א ע"א) "לכם" ולא לנכרי] האם מותר לעשות מלאכה גם עבורם מדין רבוי בשיעורים. ונברר את הדברים מתוך סוגית הגמ' בביצה (שם) אשר דנה בב' אופנים בזה: א. בשחיטת בהמה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם ב. באפיית עיסה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם, ויתבאר לפנינו בס"ד.♦
פרק א' - בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל
א. ביאור הנידון בגמ'
בגמ' בביצה (שם): "בעא מיניה רב אויא סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר א"ל מה בין זה לנדרים ונדבות וכו' וטעמא מאי בהמה אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשוחטן ביו"ט דכהנים כי קזכו משולחן גבוה קזכו". צ"ב מה נידון הסוגיא, הא פשוט שצורך אוכ"נ מתיר השחיטה כדי שתהא לו אפשרות לאכול את חלקו [ואף שדנה הגמ' לדמות למה שמצינו איסור שחיטה בקרבן אף שיש חלק אכילת הדיוט, היה לגמ' לתמוה מה טעם יש לאסור גם בזה (קודם שחידשה הגמ' סברת משולחן גבוה קזכי) ולא לדון לאסור שחיטה כשיש שותפות עם העכו"ם]. וביותר צ"ב מאי איבעי ליה, הא משנה ערוכה היא להלן שמותר לשחוט את המסוכנת סמוך לחשיכה אע"פ שהוא יכול לאכול ממנה רק כזית בשר [ואין לומר דהתם שייכת סברת "הואיל וכל חדא וחדא חזי ליה" (והיינו שיכול לאכול כל כזית וכזית) והכא חצי אין ראוי לו, דלכאו' כל חדא וחדא חזיא שייך היכא שעשה בזא"ז, דבכה"ג י"ל על כל עשיה ועשיה בפנ"ע "כל חדא וחדא חזיא ליה" אולם כשעושה בב"א יותר מהאוכ"נ לא שייכת סברא זו].והנה נחלקו האחרונים האם בשחיטה של בהמה בעי' לדינא דריבוי בשיעורים, דבמנ"ח (מ' ל"ב) כ' דכל שהבהמה יותר גדולה ואי"צ לכולה ההיתר הוא מדין ריבוי בשיעורים, והאו"ש (פי"ח משבת) פליג [וביאור פלוגתתם האם אנו דנים נטילת נשמה מכל חלק וחלק מהבהמה דלפי"ז בעי' לסברת ריבוי בשיעורים, או שהיא נטילת נשמה אחת לכל הבהמה]. והתינח להמנ"ח א"ש נידון הגמ' האם יש להתיר ריבוי בשיעורים, אולם להאו"ש דאי"צ בזה אפי' לסברת ריבוי בשיעורים צ"ב מהו נידון הסוגיא לאסור כששוחט וצריך להשחיטה לצורך אוכ"נ.
וצ"ל בזה דמאחר דילפי' "לכם" ולא לגבוה ולא לנכרים דנה הגמ' להוכיח מנו"נ דכל שהעשיה היא גם לצורך גבוה אסור, וה"ה הכא, כל שחציה של עכו"ם ועשייתו גם לעכו"ם אסור, ודחתה הגמ' דהאיסור לגבוה רק משום שמשולחן גבוה קא זכו, אולם הכא, שא"א לכזית בשר בלא שחיטה הוי כצורך אוכ"נ ומותר.
♦
ב. תמיה על חידוש הב"י
ויעוי' בב"י (סי' תצ"ח) שדקדק מהרא"ש והכל בו דאם יש לישראל ועכו"ם ב' בהמות בשותפות צריך הוא לחלוק את הבהמה קודם שחיטה וליתן את הבהמה השניה לעכו"ם כדי שתהיה כל השחיטה לצורך ישראל. והדברים צ"ע, דמאחר שהסיקה הגמ' דא"א לכזית בשר בלא שחיטה מ"ט צריך לדאוג שכל השחיטה תהא לצורך ישראל, הא גם כשהשחיטה היא לצורך חצי בהמה הו"ל שחיטה לצורך אוכ"נ ומותר.♦
ג. הביאור בכל הנ"ל
וצ"ל בזה דהנה להלן בגמ' מבו' שעיסה שחציה של עכו"ם וחציה של ישראל כיון שאפשר לחלקה ולאפות רק את של הישראל צריך לחלקה, ויתבאר להלן שאפי' באפיה אחת בחד טירחא שיש היתר של ריבוי בשיעורים מ"מ צריך לחלקה, וצ"ב הטעם. ומבו' דגם במקום שמעיקר הדין יש היתר של ריבוי בשיעורים יש קפידא מלעשות את המעשה גם לצורך עכו"ם ומה"ט צריך לחלק את העיסה (ויבו' עוד להלן אי"ה באורך), ובתוס' בפסחים דמ"ו ע"ב מבו' שהוא מדרבנן.ולפי"ז יש לבאר דגם בשחיטה אף שמעיקר הדין יש היתר לעשות את מעשה השחיטה משום צורך הישראל, מ"מ לכתחילה צריך לעשות באופן שיהא המעשה שחיטה רק להישראל ולא לעכו"ם, ובזה חידשו הראשונים הנ"ל דכל שאפשר בלא שתהיה העשיה לעכו"ם מחוייב בזה הישראל.
♦
ד. פלוגתת הט"ז והב"י
ויעויי"ש בב"י שכ' דגם כשיש להם בהמות שוות כל שאם ישחט בהמה אחת עבורו יפסיד את חציה (משום שאי"צ לכ"כ הרבה בשר) אין צריך לחלוק את השותפות באופן שתהא כל הבהמה שלו אלא הוא יכול לשחוט ולתת חציה לעכו"ם. ובט"ז (סק"י) פליג עליה דמצינו בסוגין דבעיסה חציה של עכו"ם שאפשר למפלגינהו חייב הוא לחלוק ולא לאפות את כולה, אעפ"י שיש שבח באפיית כל העיסה שהפת נאפית יפה (וכמו שמבו' בתוס' ד"ה עיסה). ומבו' דאסור לעשות לצורך עכו"ם אע"פ שיש לו הפסד בדבר, וה"ה שאין לשחוט בהמה חציה של עכו"ם אעפ"י שיש הפסד בדבר.ובאחרונים השיגו ע"ד הט"ז וביאור תמיהתם דבעיסה בעי' להיתר של "ריבוי בשיעורים" וכה"ג כל שיש תוספת בעשיה בשל העכו"ם אסור, אולם בבהמה שהיא אותה עשיה המועלת גם לעכו"ם כל שיש לו הפסד מותר. ובשי' הט"ז צ"ל דמ"מ יש ללמוד דכשיש קפידא שלא לעשות לצורך עכו"ם א"א לעשותו אפי' במקום הפסד, ואי נימא דס"ל כהמנ"ח שגם בבהמה הוא מדין ריבוי בשיעורים א"ש טפי.
♦
פרק ב' - עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל
א. בירור סוגית הגמ' די"ז ע"א בדין "ריבוי בשיעורים"
בגמ' (שם): "עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למפלגה בלישה". יש לברר מ"ט אין בזה היתר של ריבוי בשיעורים. ויש להקדים בזה את בירור סוגית הגמ' לעיל (די"ז ע"א). הנה בגמ' (שם) מבו' "באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדירה בשר אעפ"י שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו, רשב"א אומר ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא". ביאור החילוק בין הרישא לסיפא מבו' דרש"י שם, דברישא שהאשה מבשלת וממלאת בחד טירחא שייך בזה היתר של ריבוי בשיעורים (שמותר לכתחילה ביו"ט) ובסיפא שהיא אופה כאו"א לבד [היינו שמדביקה כל פת ופת בתנור בפנ"ע] אין שייך ההיתר של ריבוי השיעורים, וע"כ הוצרך רשב"א להיתר שאפיית כל התנור מועילה לאפיית כולם.♦
ב. היתר ריבוי בשיעורים לצורך גוי
ויש לברר האם היתר ריבוי בשיעורים הוא דווקא כשאופה הכל לצורך הישראל או שמא אפי' כשחציה לצורך גוי. ובפשטות הוא תלוי בפלוגתת הראשונים בדין ריבוי בשיעורים ביו"ט מה טעם היתרו, דיעוי' בר"ן (די"ז) שהביא את שיטת הראשונים שדין ריבוי בשיעורים אינו היתר דווקא ביו"ט אלא אפי' במבשל לחולה בשבת כל שהרבה בשיעורים פטור (אלא שאסור מדרבנן, וביו"ט משום שמחת יו"ט התירוהו). אמנם בר"ן כ' שבמבשל לחולה הוא שהוא דחויה כל שמרבה בשיעורים לצורך בריא אסור מדאורייתא, ודווקא ביו"ט שהוא הותרה כל שהוא מרבה על העיקר תוספתו כמוהו. ועוד, שנראה להם לחכמים שכאן שאמרה תורה "אך אשר יאכל לכל נפש וגו'" לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו וכו' עכת"ד.והנה, להראשונים שמרבה בשיעורים מותר מה"ת בכל גוונא לכאו' שייך היתר זה גם לצורך גוי [וכן נתבאר בר"ן שם (בתחילת דבריו) דהא דקתני אין מזמנין את העכו"ם ביו"ט שמא ירבה בשבילו הכוונה שמא ירבה בקדירה אחרת], אולם לשי' הר"ן דפליג לכאו' הוא תלוי בב' ביאוריו, דאם הסברא להתיר ביו"ט היא משום שהוא "הותרה" הוא סברא להתיר גם ריבוי בשיעורים לצורך גוי, אולם לסברתו הב' שהיא סברא בגוף ההיתר לישראל שלא ניתן רק לשיעורו א"כ היתר זה שייך דוקא בישראל ולא בגוי [וקצת יש להעיר דהר"ן שם בתחילת דבריו נקט בפשיטות שריבוי בשיעורים ביו"ט לצורך נכרי מותר וכל פלוגתתו עם הרשב"א היא רק בשבת, ולהנתבאר הוא תלוי בב' סברותיו שבסוף דבריו וצ"ע].
♦
ג. פלוגתת הראשונים בזה
ובב"י ודרכ"מ (סי' תקי"ג) הביאו מהאורחות חיים שאסור להרבות בשיעורים לצורך גוי ביו"ט, ובב"י כ' ע"ד שמהראשונים מבו' דלא כוותיה, וכוונתו לדברי הר"ן שהובא לעיל שנקט בפשיטות שיש היתר ריבוי בשיעורים לצורך גוי.עוד מצינו פלוגתת הראשונים בזה בתוס' בפסחים (דמ"ו ע"ב) באופן שישראל אופה עיסה שחלק ממנה היא חלה האם בעי' להתיר את האפיה משום סברת הואיל ואי בעי מתשיל או גם בלא"ה, ברשב"א שם כ' שגם בלא הואיל מותר והר"י פליג (וביאור ראייתו מסוגיין יבו' להלן). וביאור פלוגתתם הוא בהנ"ל האם כשיש חלק של גוי או של גבוה מותר להרבות בחד טירחא או לא.
♦
ד. ביאור פלוגתת הראשונים הנ"ל
ולכאו' ביאור פלוגתת הראשונים האם יש להקל ריבוי בשיעורים בגוי האם רבנן אסרוהו ואין נידונם כלפי הדאורי', כיוון שסברת ריבוי בשיעורים היא שכל שיש היתר להמעשה לא אכפ"ל מה שהאדם מרבה בו עם חלק שאין לו סיבת היתר.עוי"ל שסברת הראשונים לאסור היא גם מדאורי' דבדרשת "לכם" ולא לנכרים נתחדש דבעי' שהעשיה תהא רק לכם, וע"כ אפי' בריבוי בשיעורים כל שהעשיה אינה רק "לכם" אלא גם לגוי אסור מדאורי' [והיינו דבריבוי בשיעורים לישראל אף שאין הכל צורך אוכ"נ מ"מ הכל מיקרי לכם, משא"כ כשיש חלק של נכרים אין כל העשיה "לכם", ויהא אסור מדאורי'], וכן נקט הב"מ (סוס"י תקי"ב) עיי"ש.
[עוד היה מקום לדון שכל היתר ריבוי בשיעורים מדאורי' הוא רק משום סברת כל חדא וחדא חזיא ליה, אולם כשחציה של גוי (ויש לו בעלות ג"כ לקבוע מה יהא חלקו) אין לדון על חדא וחדא חזיא ליה, ויהא אסור מדאורי'. אמנם ז"א, וכמו שנתבאר לעיל (בענין הקודם) דכל סברת כל חדא וחדא חזיא ליה שייכת כשהאדם עושה כמה עשיות נפרדות, דבזה יש לנו להתיר כל עשיה ועשיה משום שעשיה זו מצ"ע מותרת. אולם כשהוא עושה עשיה אחת מרובה שיש בה חלק שאין לו צורך בה אין מקום להתירו מדאורי' משום סברת כל חדא וחדא חזיא ליה (וסברא זו מתבארת בקוב"ש בדי"ז עי"ש)].
♦
ה. ראיות דאיירי סוגין גם בחד טירחא (וביאור סוגין לפי"ז)
ויש לברר בסוגין האם החיוב לחלוק את הלישה ולא לאפות את החלק של הגוי היינו גם כשהוא בא לאפות פת אחת (היינו בחד טירחא) או דווקא כשהוא אופה כמה אפיות נפרדות. ובתוס' בפסחים הנ"ל הביא ר"י ראיה לשיטתו שאין היתר בריבוי בשיעורים אפי' בחד טירחא מסוגיא ש"אפשר למפלגא בלישה", ומבו' שהוא ביאר את הסוגיא בחד טירחא.עוד מבו' כן בשעה"צ דהנה ברמ"א (תקי"ב ס"א) פסק דמותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותו קדירה והיינו משום שפסק דריבוי בשיעורים לצורך גוי מותר. ומאידך גיסא בסי' תק"ו ס"ו פסק דביש לו קמח או עיסה בשותפות עם הגוי אסור לאפותה ביו"ט אלא יחלקנה ויאפה את שלו, ותמה השעה"צ בסתירת הדינים. ועיי"ש שצידד די"ל דכל מה שפסק הרמ"א לאיסור דווקא כשאופה ב' ככרות נפרדים דלא שייך בזה היתר דריבוי בשיעורים. אמנם העיר שם דמלישנא דגמ' דמחלקת בין בהמה לעיסה משמע דכל ההיתר בבהמה הוא רק משום דא"א לכזית בשר בלא טירחא ובלא"ה אסור אפי' בפת אחת (ויש להוסיף דגם עיקר לשון השו"ע משמע דאסור לאפות אפי' בפת אחת), וע"כ חידש דכל ההיתר להראשונים בריבוי בשיעורים הוא דווקא באופה בפת שלו ואעפ"י שא"א לפייסן בדבר אחר מ"מ כיון שהם אינם יכולים לעכבו מותר אף שאופה בשבילן, משא"כ בעיסה חציה של נכרי לא שייך האי היתר. [ולכאו' היא סברא דרבנן דכל שהוא ממש של גוי לא שייך להתיר משום ריבוי בשיעורים דכה"ג נראה כעשיה לגוי (ודוחק לומר דהוא סברא מדאורי' דכה"ג הוי עשיה לגוי)].
וצ"ע לפי"ז היאך תמהה הגמ' על דינא דרב חסדא מברייתא דעיסת כלבים, הא י"ל דכל האיסור לרב חסדא הוא דווקא משום שהוא בשל גוי, משא"כ בעיסת כלבים שהכל של ישראל מותר [ועי' לקמן בזה באריכות].
♦
ו. ביאור היתר מילוי תנור
והנה תמהו בתוס' מ"ט צריך למפלגה בלישה הא יש להתיר משום סברת רשב"א דממלאה אשה פת בתנור מפני שהפת נאפית יפה. וצ"ע מ"ט תמהו התוס' רק משום סברת רשב"א ולא תמהו מ"ט אין להתיר לרבנן משום ריבוי בשיעורים בחד טירחא. ולכאו' צ"ל דס"ל להתוס' דהנידון בסוגין כשבא לאפות בכמה אפיות ולא באפיית פת אחת. אמנם כבר נתבאר לעיל (בענין הקודם) שיטת התוס' בפסחים והכרח השעה"צ דהסוגיא איירי גם בחד טירחא, ולפי"ז צ"ב מ"ט לא תמהו התוס' מרבנן.וי"ל בזה דלגבי היתר ריבוי בשיעורים בחד טירחא ס"ל להתוס' שיש מקום גדול לחלק שכל ההיתר הוא דווקא לישראל ולא לגויים [וכמו שנתבאר לעיל באורך האם הוא רק סברא דרבנן או אפי' דאורי'], אולם לרשב"א שההיתר הוא משום שכל האפיה נחשבת כתועלת לישראל, א"כ יש לדון את כל האפיה כ"לכם" ולהתירה [וסברא זו מתבארת להדיא בשי' התוס' בפסחים, דכבר נתבאר לעיל מה שהיה פשוט להם בסוגיא דאיירי בחד טירחא (ומהא הוכיחו דלא כהרשב"א שבתוס' שם) ואעפ"כ תמהו (שם בע"א) מ"ט לרשב"א צריך למפלגינהו בלישה, והא שייכת בזה סברת פת נאפית יפה, וביארו דאיירי באופהו ע"ג גחלים אולם בתנור שרי (ודלא כמו דס"ל בסוגיין וכדלהלן). ומבו' מדבריהם דמצד הטירחא ס"ל דיש מקום לאסור בגוי וכלפי סברת רשב"א יש להתיר].
ותי' בתוס' דהטעם שאין להתיר משום פת נאפית יפה כיון שאי"ז טעם להתיר בפנ"ע אלא רק בצירוף סברא דהתם רשות בידו ליקח או זה או זה או משום הואיל וחזי לאורחים. ונחלקו האחרונים בביאור דבריהם, בפנ"י כ' שעיקר הטעם להתיר לפי התוס' בסוגיין הוא משום "הואיל" אלא דמ"מ כדי שלא יהא בזה איסור דרבנן הוצרך רשב"א לסברת פת נאפית יפה, אולם החת"ס כ' דעיקר הטעם להתיר הוא משום פת נאפית יפה, אלא שאי"ז סברא אלא בפת שיש בה היתר מצד עצמה ולא בפת שעיקר אפייתה אסורה.
[וקצת יש לדקדק בלשון רש"י די"ז שהאיסור לת"ק במילוי תנור הוא "טירחה שלא לצורך", ומשמע שאין בזה איסור דאורי'. ואולי משום דס"ל לרש"י דגם ת"ק מודה דאין שייך בזה איסור דאורי' משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה (וסברא זו שייכת גם לר"ח וכמו שיבואר אי"ה להלן), וע"כ פירש"י דהאיסור הוא רק משום טרחה שלא לצורך, ורשב"א דן זאת כטירחה לצורך משום סברת מילוי תנור].
ולפו"ר יש נפק"מ עצומה בין ביאורים אלו - האם בסוגיין אליבא דרשב"א יהא איסור דאורי' או איסור דרבנן כשאינו בחד טירחא (או אפי' בחד טירחא, וכמו שנתבאר לעיל בענין הקודם)], דאם עיקר ההיתר הוא משום שפת נאפית יפה מותר מדאורי' והאיסור הוא רק מדרבנן.
עוד יש נפקותא בין השיטות הנ"ל בעיקר ביאור התוס', דלהפנ"י דבעי' לדין הואיל להתיר את הדאורי', ע"כ כוונת התוס' היא דהואיל דכל חדא וחדא חזיא היינו גם אליבא דר"ח (וכמבו' בגמ' בפסחים שר"ח מודה להואיל זה) והואיל ומקלעי אורחים היינו לרבה, ואילו לשי' החת"ס שיסוד ההיתר הוא משום מילוי תנור, י"ל דגם לר"ח בשביל האיסור דרבנן שלא תהא עשיה שלא לצורך סגי בסברת הואיל ואי מיקלעי אורחים כדי שלא יהא בזה איסור דרבנן [וכן ביאר בשעה"מ עיי"ש].
אלא דיש להעיר ע"ז דלפי"ז היאך תמהה הגמ' על רב חסדא היאך מהני הואיל בעיסת כלבים דהא לית ליה הואיל, והא כיון שאיכא סברת מילוי תנור גם לר"ח אמרי' הואיל. וי"ל דכל מה שסגי בסברת הואיל דאורחים היינו לגבי החיסרון שהחמירו חז"ל שלא סגי בסברת מילוי תנור, כיוון שזו עדיין נחשבת אפיה שלא לצורך, ובזה נתחדש דסגי גם לר"ח בהואיל דאורחים. אולם ביחס לחידושו של ר"ח דיש קפידא שלא תהא האפיה לצורך כלבים מחמת שיכול למפלגה בלישה, בזה ס"ל לגמ' דבעי' הואיל גמור, וע"כ תמהה הגמ' היאך מהני ההואיל ויכול לפייסינהו אליבא דר"ח, והוצרכה לבאר דאיירי בדאיכא נבילה (וכמו שתבואר להלן הקולא בזה).
♦
ז. תמיהת האחרונים על תי' התוס'
במהר"ם שיף ובבית מאיר (תקי"ב) תמהו על תי' התוס' דלפי"ז היאך דימתה הגמ' לעיסת הכלבים, הא התם שייך ההואיל שכ' התוס' ומה"ט מותר, משא"כ בחציה של גוי.והיה מקום ליישב את קושייתם דאין כוונת התוס' דדווקא "בשל גוי" אלא גם "לצורך גוי" אסור, ולא מועילה בזה סברת כל חדא וחדא. אמנם לכאו' ז"א, דהא בגמ' בפסחים (דמ"ז ע"א) נתבאר דדנים סברת כל חדא וחדא חזיא ליה גם כשאדם אופה כמה עסות כשעיסה אחת יפריש אותה לחלה בטומאה (ואופה אותה שלא תהא חמץ). ומבו' דאעפ"י שיש לו צורך אחר דנים בזה סברת חדא וחדא חזיא ליה ומותר, וא"כ ה"ה בעיסת כלבים כיון שכל חדא וחדא חזיא ליה יש להתיר.
♦
ח. ביאור ההיתרים מדאורי' ומדרבנן באפיה מרובה
ונראה בביאור הדברים, דהסוגיא בדי"ז עסקה מהו ההיתר מדאורי' ומדרבנן לאפות יותר מכדי צרכו, ובזה נתבאר שיש ב' אופנים של היתר מדאורי' א. ריבוי בשיעורים ב. אפי' אפיות נפרדות (היינו הדבקה של פת ופת בפנ"ע בתנור) אליבא דרשב"א משום שפת נאפית יפה. וחידשו התוס' שגם היתר זה אינו משום שתועלת המילוי לחוד נחשב לתועלת, אלא רק בצירוף סברא נפרדת. ונתבאר מהאחרונים הנ"ל לדון האם מילוי תנור הוא סברא דאורי' אלא שצריך את סברות ההואיל שכתבו התוס' או לאידך גיסא.ונראה לדון שמדאורי' לכו"ע סגי בסברת כל חדא וחדא לחודה [משום שכל אפיה ואפיה אפשר לדון בשעה שאופה אותה שזו תהא האפיה שישתמש בה, וכמו יש לו אוכל בביתו שכ' החזו"א שאם אופה אחרת אין בזה איסור דאורי'. וראיה לזה מהמבו' בגמ' בפסחים (דמ"ו ע"א) דאמרי' כל חדא וחדא חזיא ליה, אף שאחד מהפתים שאופה צריך להפרישו לחלה (והוא חלה טמאה שדינה לשריפה), אלא שנחלקו האחרונים לאידך גיסא האם סברת מילוי תנור לחודה ג"כ מועילה לבד מדאו' או שאין היא מועילה לחוד.
עוד ראיה לדבר, דלהלן בגמ' אי' שנתנו להם עגל ושחטו ובישלו לצורך גוי (ולהתוס' בשל גוי), וטעם ההיתר מבו' בגמ' משום שחזיא למיכל מיניה. ולכאו' לא איירי שם שבישלו קדירה אחת לעגל שלם אלא כמה קדירות, ואעפי"כ דנה הגמ' בזה ההיתר משום שחזיא ליה, ולפי"ז מבואר שכל חדא וחדא היא סברא דסגי מדאורי'. [ואעפ"י שמדרבנן לא סגי בסברא זו בלא מילוי תנור (וכמבו' בגמ' בדי"ז), י"ל שעיקר תמיהתם היתה היאך היה מותר מדאורי', וע"ז תי' הגמ' דבדאורי' אין איסור, או שמא י"ל באופ"א ואכמ"ל].
♦
ט. ביאור פלוגתת ר"ח ור"ה
והנה נתבאר בסוגיין דר"ח חידש דעיסה חציה של גוי אין לאפותה משום אפשר למפלגינהו בלישה והביאה הגמ' שי' ר"ה להלן דפליג (עכ"פ לשי' רש"י). ותמוה, הא להנתבאר בתוס' הטעם שר"ח ס"ל דהכא אין היתר הוא משום שאין בזה את ההיתרים השייכים בדי"ז ע"א כיון דלא שייך בזה כל חדא וחדא. וע"כ דר"ה נמי איירי באופן זה (דאל"כ מנ"ל דפליגי), וא"כ מ"ט דר"ה שהתיר. וביותר צ"ע שי' הראשונים דמיירי בכל סוגיין בב' תנורים (דבמילוי תנור מותר גם בנכרי) [ותבו' שיטתם להלן], א"כ מה טעם דר"ה שהתיר בב' תנורים, הא גמ' היא בדי"ז שאין בזה היתר בלא סברת מילוי תנור.וצ"ל בזה דאף שנתבאר שיש היתר ביו"ט בריבוי בשיעורים או בסברת כל חדא וחדא עם מילוי תנור (עכ"פ לרשב"א) נתחדש בסוגיין אליבא דרב חסדא שיש דין נוסף, שעכ"פ לא תהא העשיה לגוי. והיינו דאף שיותר מכדי צרכו מותר באופנים הנ"ל, מ"מ כל שהוא עשיה לגוי אסור [ומסתבר דבמקום שיש היתר ביותר מכדי צרכו ואופהו לגוי הוא רק איסור דרבנן, או שמא יש לחדש שעשיה לגוי גרע גם מדאורי', וכמו שצידדנו לעיל].
ומעתה ביאור כוונת התוס' דלא מהני בזה סברת מילוי תנור הוא משום שהתם אין צורך זה לחוד מתיר אלא במקום שהוא נעשה לישראל אבל כשהעשיה היא לגוי אסור. ובזה מיושבת קו' מהר"ש דלאו דוקא "בשל גוי" שאין את סברת כל חדא וחדא, אלא גם לצורך גוי הו"ל כעשיה לגוי ואסור.
ולפי"ז ביאור פלוגתת ר"ה ור"ח הוא דר"ה פליג על יסוד זה, וכל שיש את ההיתרים דדי"ז ע"א אין חילוק אם הנותר הוא שלא לצורך או לצורך גוי. וע"כ איירי ר"ה באופן שאין איסור מצד הסוגיא בדי"ז, כגון במילוי תנור, ואין איסור במה שהישראל עושה "לצורך גוי" [ולהשי' דאיירי בב' תנורים יבו' להלן].
♦
י. בביאור דברי המהרש"א
והנה כ' המהרש"א דלשי' ר"ה אי"צ בשחיטת בהמה לסברת א"א לכזית בשר בלא שחיטה, דהא גם בעיסה מותר אעפ"י שאפשר למפלגה בלישה. וצ"ב טובא, דהא בעיסה יש עכ"פ את סברת מילוי תנור, ומבו' דס"ל להמהרש"א דלר"ה ההיתר הוא משום שכל חדא וחדא חזיא ליה [וס"ל לר"ה דכל שהישראל יכול לקבוע איזה יאכל חשיב כל חדא וחדא חזיא ליה], ומה"ט בשחיטה אי"צ לסברת א"א לכזית בשר. אלא שצע"ט, דבסוגיא בדי"ז מבו' דאין להתיר משום סברת כל חדא וחדא חזיא בלא סברת מילוי תנור. ועוד צ"ב, דבבהמה חציה של גוי שהגוי הוא שותף בבעלות הבהמה ויכול הוא לקבוע כהישראל, שפיר בעי' לסברת א"א לכזית בשר, ולא שייך בזה היתר דר"ה, ויעוי בב"מ במש"כ בזה.ולהנתבאר י"ל דהנה היה פשוט לגמ' דבכל שחיטה אין חיסרון שאין הוא משתמש בכל השחיטה (וכמו שביארנו לעיל בענין בהמה חציה של גוי), וכל מה שהוצרכה הגמ' לסברת "א"א לכזית בשר וכו'" היינו לר"ח, שחידש קפידא שלא תהא עשיה לגוי, וצריך למפלגה בלישה, דבשחוטה א"א לכזית בשר וכו'. וכיון דר"ח פליג על ר"ח וס"ל שאין בזה קפידא, יש להתיר מצד זה שהשחיטה מועלת לישראל בלא סברא ד"א"א וכו'".
והנה נתבאר לעיל במ"ב דבריבוי בשיעורים יש הסוברים דכשהוא לצורך גוי מותר וכשהוא של גוי אסור, ומבו' דיש חומרא כשהוא של גוי. ויש להעיר לפי"ז היאך תמהה הגמ' מעיסת כלבים והביאה את ר"ה דפליג על ר"ח (לשי' רש"י) והא י"ל שכל החיסרון לר"ח היינו בשל גוי ולא לצורך גוי. ולהנתבאר י"ל דכל שהישראל עושה עשיה אחת שיש בה גם לגוי, בזה ס"ל להראשונים שאין להחשיבו כעשיה לגוי. וע"כ שמה שאסר ר"ח בריבוי בשיעורים הוא דווקא כשהישראל עושה בשל גוי, אבל כשהישראל עושה עשיות מרובות ואנו באים להתיר מדין כל חדא וחדא, אז כל שהוא עושה עשיה לגוי הוא חיסרון, ויש לאסור גם לצורך גוי או כלבים.
♦
יא. הערה על שי' המ"ב
ועדיין יש להעיר על המ"ב, דמבו' בדבריו דהיכא שהישראל יכול להחליט מה ליקח שייך בזה ההיתר דכל חדא וחדא, ומבו' דאין חיסרון "לצורך גוי" או "לצורך כלבים" כיון שהישראל יכול להחליט מה ליקח.ונראה בזה דאף שחידש המשנ"ב דעשיה "בשל גוי" גרועה מלצורך גוי בדין ריבוי בשיעורים (וכדלעיל), מ"מ יש סברא גם להיפך, דכל שהישראל עושה בעיסה שיש בה שותפות עם הגוי חשיב עשיה לישראל, כיון שבמצב עתה שהם שותפים העשיה לצורך אוכ"נ היא שהוא שיעשה בכל העיסה כדי שיקבל את חציה, אלא שחידש ר"ח שהישראל מחויב לפלוגינהו בעיסה, כדי שלא תהא אפיה לגוי. אולם כשהוא עושה להדיא לצורך גוי או לצורך כלבים, אף שכל העיסה שלו, גרע. ומעתה י"ל דכל חידוש המ"ב דכשהוא שלו ויכול לבחור את חציו מותר במילוי תנור היינו רק בשותפות, ובזה חידשו התוס' דבעי' עכ"פ שתתקיים סברת כל חדא וחדא, ובעלות הגוי הקובעת מה ליקח היא חיסרון, אולם כשהישראל עושה להדיא לצורך גוי ודאי גרע, ודו"ק.
♦
יב. העולה מכל הנ"ל
העולה לנו עד עתה בביאור הסוגיא, דמדאורי' יש להתיר אפיה מרובה בד' אופנים: א. ריבוי בשיעורים, ב. כל חדא וחדא חזיא ליה, ג. במילוי תנור (לחלק מן האחרונים שהוא סברא בדאורי'), ד. בעשיה בעיסה משותפת אפי' כשאופה כמה פיתים [דכל שלא חלק עדיין יש לדון להתיר כל אפיה משום החצי של ישראל, והוי כריבוי בשיעורים כלפי הנכרי, ואולי עדיף מינה]. ולפו"ר החיוב לחלוק בעיסה קודם האפיה הוא חיוב דרבנן, ומדאורי' מותר גם בלא כל חדא וחדא חזיא ליה ואפי' בלא מילוי תנור, אלא שנתבאר בגמ' די"ז שחז"ל התירו רק ע"י ריבוי בשיעורים ואסרו בכל חדא וחדא חזיא ליה והוא מותר רק במילוי תנור אליבא דרשב"א [או שמילוי תנור הוא תוספת סברא בשביל הדרבנן או שהוא סברא להתיר בדאורי' וכנ"ל].ומעתה י"ל דבעיסה משותפת מותר לעשות קודם חלוקה גם לצורך הגוי, משום שיש לדון זאת כעשיה לישראל. ור"ח חידש שיש קפידא שלא תהא עשיה לגוי, ועיקר דבריו הוא שכשהישראל עושה כמה פיתים יש עליו חיוב לחלוק קודם כדי לעשות רק את חלק הישראל ובאופן שהוא חד טירחא, שהנידון הוא משום ריבוי בשיעורים הוא פלוגתא בראשונים (ויעוי' להלן שלחלק מן הראשונים גם במילוי תנור לחוד יש להתיר, והסוגיא איירי שאין מעלה זו)] אבל באופן שיש רק סברת כל חדא וחדא חזיא ליה אסור (ולהראשונים הנ"ל אפי' כשיש מעלת מילוי תנור), ומה"ט הכריחה הגמ' לדידיה שבעיסת כלבים ההיתר הוא רק במקום שיכול לפייסינהו, שעי"ז לא יהא נחשב כעשיה לכלבים. ור"ה (לשי' רש"י) פליג וס"ל שכשיש את ההיתר של כל חדא וחדא חזיא ליה (וכגון במילוי תנור) אין איסור במה שעושה לצורך גוי, ומה"ט גם אין חיוב לחלוק בעיסה קודם האפיה.
♦
יג. ביאור שי' הראשונים שסוגיין איירי בב' תנורים
נתבאר מדברי התוס' שבין בחד טרחא ובין במקום שיש סברא להתיר משום מילוי תנור אין מקום להתיר זאת בחציה של גוי [ונתבאר לעיל הטעמים בזה], אולם הר"ן ביאר דכל האיסור בסוגיין אליבא דרשב"א הוא דווקא בב' תנורים, וכן מבו' בתוס' בפסחים (דמ"ו ע"א), שביארו שכל האיסור בסוגין אליבא דרשב"א הוא דוקא כשהוא אופה ע"ג גחלים ולא בתנור. ונמצא מבו' לדבריהם שאף שבשל נכרי אין להתיר אפי' בריבוי השיעורים, מ"מ יש להתיר משום סברת מילוי תנור לחודה.ושי' הראשונים צ"ע, דלפי"ז מה הנידון בסוגיא להתיר בב' תנורים, והיאך כ' הר"ן כדברי רש"י שר"ה פליג על רב חסדא והתיר אפי' בב' תנורים [ודוחק לומר בשי' זו דס"ל שיש היתר בין בריבוי בשיעורים ובין במילוי תנור, אם טועם מכל תנור ותנור אפי' כשמערים ועושה כמה תנורים].
והנראה בביאור שי' הראשונים הנ"ל, דס"ל דכ"מ שהסוגיא לעיל (די"ז ע"א) אסרה בכל חדא וחדא בלא סברת מילוי תנור היינו כשהוא עושה יותר מכדי צרכו, משא"כ הכא הוא עושה כדי צרכו אלא שיש איסור במה שהוא עושה לצורך כלבים, ובזה נתחדש דכל שיכול לפייסן אין לדון זאת כעשיה לכלבים שאסורה.
אלא שעדיין יש להעיר היאך במעשה דר"ה עשו בב' תנורים [ולכאו' התם אין לדון זאת כדי צרכו כיון שצריך הוא לעשות להבני חילא (ומה"ט לא דנים הואיל דאורחים אלא רק הואיל דחזיא לתינוק שלא קפדי עלה)]. וביותר דיעוי' בגמ' בפסחים ד"ו ע"ב דמבו' שהקמח היה של הבני חילא (ודנה הסוגיא שם בדין חיוב אחריות על חמץ האם חייב עליו) ולפי"ז ודאי אין לדון שהכל ראוי לישראל, והיאך התיר ר"ה (לשי' רש"י).
ואולי צ"ל דההיתר הוא משום שעת הצורך, ולפי"ז ע"כ ר"ה לא פליג אדרב חסדא [ומה שכ' הר"ן דמ"מ פליגא אריב"ל צ"ל כמו שביאר הרא"ה, דמהא שר"ה היקל כולי האי ע"כ שאי"ז חמור ואין מקום לגזור שמא ירבה בשבילו].
עוד י"ל בזה דכל שאין אפיה שלא לצורך וצריך לכל האפיה שחלק ממנה של הגוי וחלק ממנה של הישראל לא שייך בזה האיסור לעשות כמה תנורים ולאכול מכל אחד ואחד, וע"כ ס"ל לר"ה שאם נותן לינוקא פת אחד מכל תנור ותנור שייך בזה ההיתר של מילוי תנור.
אלא דבעיקר המתבאר מהראשונים הנ"ל דריבוי בשיעורים אסור ומילוי תנור מותר יעוי' ביש"ש שהובא במג"א שמבו' להיפך מסברת התוס' בפסחים הנ"ל, דכל שעושה לצורך נכרי בריבוי שיעורים מותר [ומה שבסוגיין אסור הוא משום שאיירי בכמה טירחות, או שבשל גוי גרע מלצורך גוי, וכמו שנתבאר לעיל], ומ"מ ריבוי פת בתנור לא מהני בשל גוי, וכסברת התוס' בסוגין.
♦ ♦ ♦