האם מותר לאכול בשביל לברך [תגובות] - הרב אפרים פישל הלוי סגל, הרב איתמר טעפ, הרב אהרן הכהן פרידמן

תגובה א'

כבוד מערכת 'האוצר'
שלום וברכה!
בענין מש"כ הרב אהרן פרידמן בגליון האחרון, האם מותר 'לאכול בשביל לברך'.
הנה לכאורה מצינו מחלוקת קדומה בזה, שבסי' רצ"ז ס"ה נתבאר לענין מי שכבר בירך על הבשמים במוצ"ש ובא לברך עבור בני ביתו, שדעת המג"א שכיון שברכת הבשמים ברכת הנהנין היא א"א לברכה עבור אחר. אמנם כתב המג"א שיכול הוא לחזור ולהריח בשעה שמברך להוציא האחרים, ואז יוצא מכלל ספק, שהרי גם הוא עצמו חייב בברכה כיון שהוא חוזר להריח.
הרי שאף שאין לו שום צורך בריח וכל מה שמריח הוא רק כדי שיוכל לברך ולהוציא ב"ב, שפיר יכול לברך. וא"כ לכאורה יש לפשוט את ספיקו של הרב הנ"ל מכאן דשפיר יכול לברך כל שלמעשה אוכל או מריח.
אכן באמת מה דפשיטא ליה להמג"א כבר פקפק בזה הריטב"א בפסחים (נד. ד"ה ואע"פ), וז"ל: 'ואף על פי שחוזר ומריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך, אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו. ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים'.
וחידש לנו הריטב"א, שמי שכל מטרתו בברכה היא כדי להוציא חבירו, אף שחוזר ומריח לאו שפיר הוא, משום ד'נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך'. ויש לדון בכוונתו, האם הברכה דומה ל'ברכה לבטלה', והיינו מפני שכיון שאינו צריך להנאה זו, וכל מה שמריח הוא כדי שיכול יהיה לברך - אין זו הנאה חשובה לברך עליה. וכך משמע קצת מהלשון 'כאוכל לבטלה', והיינו שאי זו נחשבת כאכילה הצריכה ברכה [ואולי דברי הריטב"א אמורים רק לגבי ברכת הריח, שריח אינו הנאה ממשית, ואין זו אלא הנאת נשמה. ולכן כל שאין צריך כעת לריח, וכופה עצמו להריח כדי שהוא יכול יהיה לברך, אין זו הנאה חשובה לברך עליה. משא"כ באכילה, שהיא הנאה ממשית, אין הבדל במטרתו באכילה זו, שבכל אופן נהנה גופו ושפיר חייב לברך], או שמא כוונתו דהוי ברכה שאינה צריכה, וכצידוד הרב הנ"ל.
ובאמת מלשון הריטב"א בתירוצו 'והנאה חשובה היא' משמע יותר כדרך הא', שהחיסרון הוא שאין זו הנאה חשובה לברך עליה, והוי כברכה לבטלה.
והנה הריטב"א בישובו למנהג העולם כתב דבר פלא, שגרם המצוה שהוא זוכה לה במה שהוא מוציא אחרים מחשיב את הברכה שלא תהא נראית כלבטלה. וצ"ב, שהרי הברכה היא על הנאה גשמית ולא על הנאה רוחנית. ואולי יש לדחוק בכוונתו, שכיון שהוא רוצה לקיים המצוה להוציא את חבירו בברכה, וכדי שיכול יהיה לקיים זאת הוא חייב להריח בעצמו, ממילא נעשה לו צורך אמיתי בריח זה, ושפיר מברך עליו.
ומעתה יש לדון בדוגמאות אחרות, וכגון דוגמת הספק של הרב הנ"ל, במי שקיבל ע"ע לברך שהכל בכוונה, האם גם בזה שייך ישובו של הריטב"א.
וגם יש לדון האם דברי הריטב"א נפסקו להלכה. ומדברי המג"א הנ"ל אין להוכיח שנקט שלא כדבריו, שהרי הריטב"א עצמו העיד שהמנהג כפי שכתב המג"א, ויישב זאת, ועדיין יש לדעת מה הדין בשאר אופנים וכנ"ל.
בברכת התורה
אפרים פישל הלוי סגל
♦

תגובה ב'

במה שדן הרב אהרן הכהן פרידמן שליט"א, אם אפשר לברך על אכילה שאין לו רצון בה, וכל מטרתה היא כדי לקיים קבלתו לברך בכוונה.
יש לסמוך לזה את דברי הריטב"א (פסחים נד.) המחודשים מאד, שמי שכבר הריח בשמים במוצאי שבת עדיף שלא יוציא אחרים, "ואף על פי שחוזר ומריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך", הרי שכיון שעיקרו לא בשביל הנאה נחשב "אוכל לבטלה"! וממילא ה"ה אם רוצה רק לקיים את קבלתו, אליבא דהריטב"א אין לעשות כן.
ומציינים שהריטב"א לשיטתו בשבת (קיז:), שטוב לברך על היין בסעודה שלישית לצאת ידי המחייבים בה בקידוש, "ואין בזה חשש ברכה לבטלה, דהא סתמא לא סגיא דלא שתי חמרא בתוך הסעודה והווה בעי לברוכי עליה, והוא נפטר עתה במה שבירך על היין", הרי שדווקא כיון דבין כה יברך על היין הוא דשרי, הא אם לא היה שותה אין לו לברך ולשתות בשביל המצוה.
ומצינו כוותא בב"י (ס"ס י') שהקשה למה אין עושין ציצית בגלימות שלהם, ובתירוץ א' כתב "דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור... והגלימא אין לובשים אותה אלא מפני הכבוד... ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה, כיון שתחלת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשיב כסות".
הרי שאף דאיכא הנאה, ולפעמים גם הנאת כסות, אזלינן להב"י בתר עיקרה שאינה לשם זה. א"כ גם כשאוכל לא לשם אכילה לאו "אכילה" היא. ובדר"מ אכן הקשה על זה, דרוב טליתות שלנו אינן להגין כלל, אלא כדי לצאת בהן יד"ח ציצית, וא"כ נמצא דאין אנו מקיימים בהן מצות ציצית ומברכין ברכה לבטלה.
ומ"מ כנראה רוב ככל הראשונים לית להו כה"ג "אכילה לבטלה", דאף האוסרים להוסיף ברכות בשביל מאה ברכות אסרו משום ברכה שאי"צ ולא בגלל "אכילה לבטלה"[2]. וכן נקטינן לברך על תרופה שיש בה הנאה. וגם הריטב"א מיישב את מנהג העולם להוציא בני ביתו בבשמים, "כיון שעושה כך להוציא אחרים, והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים". אולם, כשהוא רק כדי לעמוד בקבלת עצמו ולא מצוה דרבים, צ"ע אם ג"כ מיקרי "הנאה חשובה".
ובפשטות כוונת הריטב"א לברכה שאינה צריכה הגם שלא הזכיר כך בלשונו, אך עוד נימא, דאולי הוא סובר ש"הנאה" שתיקנו עליה ברכה אינה הנאת "תענוג" אלא הנאת "תועלת", כ"איסורי הנאה" וכ"מצוות לאו להנות ניתנו", שאין הכוונה בהם ל"תענוג" אלא ל"תועלת" והשתמשות באיסור הנאה או במצוה. א"כ גם ברכות הנהנין אליבא דהריטב"א אינן על ה"תענוג" שמהמאכל אלא מה"תועלת". ובזה א"ש על נכון, שאם אין לו "תועלת" מהאכילה הויא "אכילה לבטלה", אף אם יש לו ממנה גם תענוג, ואיך יברך על כה"ג. עד שבדוחק נחה דעתו, דמ"מ יש לו "תועלת" מהבשמים במה שמוציא אחרים על ידם.
אמנם שאר ראשונים פליגי על זה, וברכות הנהנין הוו על "תענוג" ולא "תועלת", כדנראה מכל מקומות שתיקנו ברכות אלו, ולכך התירו לברך אף כשעיקר מטרתו מאה ברכות או רפואה.
ועוד אפשר, דהנה גם בברכה אחרונה א"א להוציא אחרים אף שהיא אחרי ההנאה וכבר הויא חיוב גמור ולא רשות. ועולה מזה דאזלינן בערבות בתר המהות והחפצא, וכיון שהנאה במהותה היא רשות ולא חובה, לא איכפת לן מאופני חיוב שיש בה, אפילו אופנים שהם אך ורק בתורת חובה, כברכה אחרונה, דמ"מ השורש הגורם להם אינו חובה. וממילא אולי ס"ל לריטב"א דכך הוא גם כשהמוציא נהנה בעצמו [שאינו מדין ערבות], אזלינן בתר השורש, ואם בעיקרו הוא לא בא להנות בעצמו לא איכפת לן שלבסוף נהנה[3].
אלא דאפשר הא דאין מוציאים בברכה אחרונה אינו מפני דאזלינן בתר השורש, אלא מטעם דאיתא בירושלמי דברכות (פ"ג ה"ג) לגבי ברכת המזון - "מי שאכל הוא יברך". וכן בזוה"ק (בראשית קעג:): "מאן דאכיל נהמא בפתורא איהו בעי לברכא, ולא אחרא דלא אכיל מידי". א"כ אולי ה"ה בכל ברכה אחרונה מי שאכל הוא יברך, ואין ראיה משם לברכה ראשונה כשהוא נהנה בעצמו. ובמשנה ברורה (קצג סק"ב) הביא עוד סברות, שבתחילת הסעודה קובעים לאכול ביחד ודעתן להצטרף, משא"כ בסוף הסעודה דעתן להיפרד זה מזה. ועוד דבהמ"ז דאורייתא והחמירו בה. וגם הני לא שייכי בברכה ראשונה.
ויש מבארים את דברי הריטב"א, דהיכא שאינו להשיב הנפש אלא להוציא אחרים שוב אינו מסדר ההבדלה, והויא הפסק בין הגפן לשתיה. ולכך ביאר שכיון שהוא מוציא בברכה זו אחרים, ואצלם הוא חלק מסדר ההבדלה, א"ש ואינו הפסק. אך עם שהדברים מבארים על נכון למה באמת אין כאן הפסק, לא נראה שזו כוונת הריטב"א, שלא דיבר מענין הפסק אלא מענין הנאה.
זהו הנראה לעת עתה בדברי הריטב"א.
איתמר טעפ
מחה"ס הכי איתמר
♦

תגובת הרב אהרן הכהן פרידמן

יישר כוח להרב איתמר טעפ שליט"א ולהרב אפרים פישל הלוי סגל שליט"א על ציון דברי הריטב"א בפסחים שאכן נוגעים לספק שהסתפקנו לגבי אוכל כדי לברך. ובהקשר לזה חשבתי שידוע הווארט שאומרים על דברי הפייטן בזמירות שבת "סועדים בו לברך שלש פעמים" שמטרת הסעודה היא כדי לברך, ולפי המבואר בדברי הריטב"א לכאו' א"א לומר כן. ולגבי הווארט הזה יש להעיר שגם אם בסתם אכילה י"ל שיש צדיקים שהם במעלה זו שאוכלים כדי לברך, אבל הרי הפייטן קאי אשלוש סעודת שבת, ושם בוודאי גם הצדיקים יש להם עניין בעצם הסעודה, כיוון שיש בו מצוות סעודת שבת.
♦ ♦ ♦