נאמנות רופאים - מחלוקת הנובעת מגרסאות בראשונים ובכתבי היד

הרב בניהו שנדורפי
מרכז תורה ומדינה, ניצן

נאמנות רופאים - מחלוקת הנובעת מגרסאות בראשונים ובכתבי היד[2]

שאלת נאמנות הרופאים ארוכה ורחבה, ונשאו ונתנו בה הפוסקים^[3], ואין כוונתי כאן להביא את כל דבריהם, אלא לבאר את שיטת הבית יוסף ושיטות הראשונים על פי שינוי גרסה שעולה מדבריו בהשוואה לדברי הראשונים, וביסוס גרסה זו על-פי כתבי יד של הגמרא^[4].
בנידה דף כב ע"ב אומרת הגמרא:
והתניא א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות תטיל למים אם נמוחו טמאה.
גמרא זו הובאה על ידי הפוסקים כמקור לכך שחז"ל סמכו על אמירות של הרופאים לענייני הלכה, לא רק בהגדרת פיקוח נפש או ספק פ"נ, אלא גם בהכרעה על מקור הדם שנמצא, וההשלכה לכך אם האשה טמאה או טהורה. אלא שנחלקו הפוסקים בביאור הגמרא.
♦

מחלוקת בית יוסף, הרמ"א ובדק הבית

הבית יוסף ביו"ד סימן קצא, לאחר שהביא את דברי הר"ן (שו"ת הר"ן סי' מט) שכתב כמה טעמים לטהר אשה שרואה כמין חול לאחר מי רגליים, כתב שאין צורך לטעמיו של הר"ן ויש להתיר את האשה על פי דברי הרופאים לאור דברי הגמרא הנ"ל:
ולי נראה דבלאו הני טעמי שריא איתתא דבהדיא תניא בפרק המפלת (כב:) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק שני דברים אלו העלה אבא מטיבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת קליפות אדומות ושוב מעשה באשה אחרת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות עד כאן. וטעמן של רופאים בזה מפני שאין דרך האשה להפיל כמין קליפות אדומות או כמין שערות אדומות לפיכך אמרו שאין ספק שממכה או שומא שבמעיה הן באין ואף על פי שאינה מרגשת במכה או בשומא שבתוך מעיה אין חוששין לה, בהא נמי כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להולד בחדר אלא בכליות תולין בהם ואין חוששין לה.
בדברי הבית יוסף מתבאר שניתן לסמוך על דברי הרופאים^[5]. הרמ"א בדרכי משה כתב על דברי הבית יוסף:
ותמיהני עליו בזה דהא אמרינן בגמרא בהדיא דלא סמכינן אדברי רופאים לחוד, אלא בעינן גם כן בדיקה במים פושרין... ואם כן הוצרך הר"ן לכל הני טעמים כדי להתירה בלא בדיקה או אפילו כשנימוחו במים, וכן נראה לי.
מדברי הרמ"א עולה שכל מה שסומכים על הרופאים זה רק בצירוף שמטילים למים ואין זה נימוח, כלומר שאין אפשרות לסמוך לגמרי על דברי הרופאים.
גם הבית יוסף עצמו בבדק הבית הוסיף:
והוא שישרם בפושרים מעת לעת ולא ימחו כמו שנתבאר בסימן קפ"ח.
נראה שבבדק הבית חוזר בו הבית יוסף מדבריו בבית יוסף וסובר כפי שהשיג עליו הרמ"א, שאין לסמוך על הרופאים בלא בדיקה^[6]. ובעצם זה אומר שאין לסמוך על דברי הרופאים, שכן בבדיקה יש להתיר גם בלא דבריהם. לפי זה מה שכתב הבית יוסף שאין צורך לדברי הר"ן זה רק אחרי בדיקה, ואכן אם רוצים להתיר בלא בדיקת פושרים או אם נימוחו בבדיקת פושרים, צריך את טעמי הר"ן^[7]. יש להתפלא על כמה אחרונים^[8] שכתבו דבר זה כמחלוקת בין הרמ"א לבית יוסף והתעלמו מדברי בדק הבית, שמהם עולה בפשטות שהבית יוסף חזר בו.
ביישוב דעת הבית יוסף לפני חזרתו כתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כב) שתי אפשרויות:
א. מה שאמרה הגמרא שצריך בדיקה ולא סומכים על דברי הרופאים זה במקום שניתן לבדוק, אבל במקום שא"א לבדוק סומכים על הרופאים.
ב. מה שאמרו בגמרא שצריך בדיקה, זה מדברי הרופאים עצמם, שהרופאים רצו לבדוק על ידי זה האם השערתם נכונה.
לענ"ד שני ההסברים האלו קשים בדעת הבית יוסף^[9] שכן אף על פי שלפי הסברים אלו אין ראיה מהגמרא שא"א לסמוך על הרופאים, מ"מ כיצד הביא הבית יוסף מגמרא זו ראיה שאפשר לסמוך על הרופאים, ואין צורך בבדיקה?
על הסברו הראשון יש להקשות: אם במקום שא"א לברר סומכים על הרופאים – א"כ מדוע כאשר נימוחו הקליפות האשה טמאה, והרי זה שהקליפות נימוחו מוכיח אכן שאין זה קליפות סתם אלא דם (או קליפות וגם דם) אך אין זה סותר לגמרי את דברי הרופאים שאמרו שלאשה זו יש מכה בתוך מעיה, וא"כ יש לטהר את האשה משום שזה דם מכה ולא דם וסתה, ובזה א"א לברר את דברי הרופאים. ובדוחק יש לומר שהרופאים אמרו שהמכה מוציאה רק קליפות ולא דם, אך זהו דוחק להסביר כך את הגמרא, וא"כ כיצד מקשה מכך הב"י?
על הסברו השני קשה, שכן הבית יוסף כתב: "לפיכך אמרו שאין ספק שממכה או שומא שבמעיה הן באין".
לפני שאבאר את דברי הבית יוסף, אביא את דברי הרא"ש, שהיה לו ברור שיש לסמוך על דברי הרופאים, והקשה על דברי הגמרא מדוע אם נימוחו השערות האשה טמאה.
♦

קושיית הרא"ש ותירוצי מהר"ם

בשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן יח) שאל הרא"ש את הרשב"א, מדוע אם השערות נימוחו האשה טמאה:
עוד יאר רבינו עיני לבאר ההיא דפ' המפלת (נדה דף כ"ב ב'): מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כעין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא שאול, ואבא שאול לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו: אשה זו מכה יש לה במעיה וממנה מפלת כמין קליפות אדומות, תטיל למים, אם נימוחו, טמאה. וקשיא לי: כיון שבא מחמת מכה, אמאי טמאה? הא אמרינן בפרק כל היד (שם דף ט"ז): הרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה, טהורה, דברי רבי; רשב"ג אומר: אם יש לה וסת, חוששת לוסתה; ומסיק, דלכולי עלמא אשה טהורה, ובדם דקאתי דרך מקור פליגי. אלמא, אף על גב דהדם בא מהמקור, טהורה, הואיל ובא מחמת מכה.
אין לפנינו את תשובת הרשב"א לשאלה זו, וכפי שהעיר כבר החת"ס (יו"ד קנח).
שאלה זו שאל הרא"ש גם את מהר"ם מרוטנבורג^[10], ושם הוסיף אפשרות לחלק בין מכה בפרוזדור למכה במקור ודחה חילוק זה:
וההיא דהמפלת [נדה כב, ב] מכה יש לה בתוך מעיה דממנה מפלת כמין קליפות אדומות, שתטיל למים אם נמחו טמאה, קש' לי מההיא דפ"ב [שם טז, א] הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נידותה טהורה.
אם לא שנאמר ההיא דפ"ב מיירי כגון שהמכה עומדת בפרוזדור במקום דמים טהורים, והא דהמפלת מיירי שעומדת בתוך מעיה במקור. מיהו קש' לי דמסיק פ"ב [טז, א] דפליגי במקור מקומו טמא, אלמא מן המקור בא, ואפילו הכי טהור, אם לא שנאמר כשנימוח אז לא בא מן המכה, וכן מוכח השיטה.
המהר"ם מרוטנבורג בתשובתו לרא"ש כתב^[11]:
וההיא דהמפלת כמין קליפות דפרק המפלת ותטיל למים וכו', לא קשיא [א]דהא דפרק כל היד דמטהרים בלא מים. דהא דהמפלת מיירי בשעת וסתה ולא הרגישה האשה עצמה אם מחמת מכה הוא או לא, הילכך תטיל למים אם נימוחו טמאה כי דם מקור שנקרש הוא, ואם לאו טהורה כי בריית בשר אדום הוא של המכה עצמה ולא דם. ובלאו הכי לא קשיא שראו הרופאים בזכוכית שלה[ם] דיש לה בתוך מעיה תילי תילים אד[ו]ם, ולא ידעו אם דם מקור הוא שנקרש כן, או מורסא ומכה גמורה היא לה, והיא לא היתה מרגשת בשום מכה, הילכך תטיל למים אם נמוחו טמאה אפי' שלא בשעת וסתה דדם מקור הוא.
בדברי מהר"ם יש שתי תשובות לשאלת הרא"ש: א. מדובר כאשר האשה לא יודעת האם זה מגיע מהמכה, ובשעת ווסתה. ב. הרופאים לא אמרו דבר זה בוודאות.
הרא"ש עצמו, בתוספות הרא"ש לנדה, כתב כתשובתו השניה של המהר"ם:
לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה, דא"כ אפילו אם נימוחו טהורה, כדאמרינן לעיל הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה, אלא אמרו הרופאים אולי אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה ויבדק הדבר על ידי הטלת מים אם נימוחו דם נדה הוא ולא בא מחמת מכה.
על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש עולה שכאשר הרופאים אומרים דברים ברורים אפשר לסמוך על דבריהם, אך כאשר הרופאים היו מסופקים בדבר, אי אפשר להקל על פי זה בלא בדיקה.
ביאור זה בגמרא מתאים לתירוצו השני של עבודת הגרשוני, אך לעיל הקשינו שבדעת הבית יוסף קשה לבאר כך.
♦

תיקון גרסת הגמרא על ידי הגר"ח מוואלז'ין

מהרש"ם (חלק א סימן יג) האריך בעניין נאמנות הרופאים ובתוך דבריו כתב:
ושאל שאלה זו להרב הגאון מו"ה יעקב אבד"ק קארלין בעהמ"ח ס' משכנות יעקב והשיב לו שבטעות נדפס המאמר: 'תטיל למים אם נמוחו טמאה', בשני המעשים הנ"ל. כי במשנה ר"פ המפלת נאמר שם: 'המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכו', תטיל למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה'. וזה ה'תטיל למים אם נמוחו טמאה' אינו שייך להמעשה הב' הנאמר בגמ' שם, רק הוא מסומן על המשנה, וע"ז אר"ל ובפושרין; והמדפיס הראשון שהדפיס הש"ס טעה וסבר ששייך להמעשה, ולכך הדפיס גם במעשה הא' תטיל למים וכו', ובאמת הוא טעות הדפוס.
וראיה לזה, דהא בתוספתא נדה נאמרו שם שני המעשות האלו, ולא נכתב שם כלל הא דתטיל למים וכו', לא במעשה הראשונה ולא בשני'.^[12] וכן בירושלמי נדה ג"כ נאמרו ב' המעשים הללו, וג"כ לא נאמר בהם הא דתטיל למים. ונמצא לפ"ז דהחכמים שאלו לרופאים וסמכו עליהם. והרב המאוה"ג מו"ה יוסף אבד"ק הוראדנא אמר לי ששמע מפי רבנים, שהגאון מו"ה חיים ז"ל מוולאזין אמר ג"כ זאת, ויוכל להיות שהה"ג מו"ה יעקב הנ"ל שהיה תלמידו של מוהר"ח הנ"ל שמע זאת ממנו.
לדברי הגר"ח מוואלז'ין הגרסא שלפנינו בגמרא אינה נכונה, והגמרא כלל לא הצריכה הטלה של הקליפות למים. כן כתב הגר"ח ברלין (במכתב שנדפס בספר כל הכתוב לחיים על מסכת נדה כב ע"ב) בשם אביו בשם הגר"ח מוואלז'ין. השערה זו של הגר"ח הוזכרה באחרונים^[13].
דברי הגר"ח נסתרים לכאורה מדברי מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, בדק הבית והרמ"א שמוכח מדבריהם שגרסו מילים אלו בגמרא^[14]. אך נראה שדברי הגר"ח יש להם מקור איתן בכתבי היד ובדברי הראשונים, וכפי שיתבאר.
♦

הבית יוסף גרס כגרסת הגר"ח

אם הגרסה שהיתה לפני הבית יוסף הייתה כפי ששיער הגר"ח מוואלזי'ן, דבריו מיושבים ללא קושי – הגמרא מעולם לא אמרה שיש להטיל למים ולבדוק את דברי הרופאים אלא אמרה שסמכו על דבריהם בלא בדיקה.
מדקדוק דברי הבית יוסף נראה שאכן זו הגרסה שהייתה לפניו: הבית יוסף כשציטט את הגמרא בשני המעשים לא הביא משפט זה אלא דילג בין שני המעשים על משפט זה, ובמעשה השני סיים לפני משפט זה וכתב "עד כאן", וכיצד יתכן שהבית יוסף התעלם ודילג על משפט זה פעמיים?! נראה ברור שלא היה לפניו משפט זה!יג
כן משמע גם מדברי הבית יוסף בסימן קפח, שכתב: "אהא דתנן תטיל למים אמר ריש לקיש ובפושרין", וקצת משמע כפי שכתב המהרש"ם שמילים אלו הן כעין ד"ה בגמרא ולא המשך המעשה שהובא קודם.^[15]
♦

הוכחה מכתבי היד לגרסת הגר"ח

אף על פי שבש"ס דפוס ונציה וכן בכתב יד מינכן גרסת הגמרא כפי שהיא לפנינו, מכתבי יד אחרים^[16] יש להביא הוכחה לדברי הגר"ח מוואלז'ין.
על מנת להבין את העולה מכתבי היד אביא את הגמרא שוב עם הדגשות של המשפטים בהם יש גרסאות שונות:
והתניא א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה
ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות תטיל למים אם נמוחו טמאה
אמר ריש לקיש ובפושרין.
באחד מכתבי היד^[17] מופיע המעשה הראשון בדומה לפנינו, ובסופו נכתב רק "אם נמוחו טמאה" אך אין את המילים "תטיל למים", ובמעשה השני לא נזכר "תטיל למים אם נמוחו טמאה" אלא נכתב אח"כ "המפלת כמין חתיכות אדומות תטיל למים אם נמוחו טמאה אמר ריש לקיש", ונראה שמשפט זה הוא דבור המתחיל מתוך המשנה.
ובכתב יד אחר^[18] הדבר ברור להדיא כהשערת הגר"ח: במעשה הראשון אין כלל את המילים "תטיל למים אם נמוחו טמאה" ולאחר המעשה השני בשורה חדשה באמצע השורה מופיע המשפט "תטיל למים אם נמוחו טמאה" ובשורה שאחר כך נאמרו דברי ריש לקיש. ניתן לקרוא משפט זה כממשיך של השורה שלפניה (וכפי שלפנינו בגמרא) או כהתחלה של השורה שאחריה (כהשערת הגר"ח). בעיון בכתב יד זה רואים שדרכו לעשות רווח לפני ואחרי ציטוט מהמשנה שמתחיל את דברי הגמרא וא"כ וודאי שכך הכוונה גם כאן שמשפט זה הוא מעין דיבור המתחיל של המימרא שאחריה ולא סיום של המעשה שלפניו, אך ייתכן מאד שמי שראה כתב יד זה טעה לחשוב שזה המשך המעשה וכהשערת הגר"ח.
השערת הגר"ח מתבססת היטב על ידי כתב יד נוסף, המופיע באתר "הכי גרסינן"^[19]. בכתב יד זה לא מופיע כלל המשפט "תטיל למים" לא במעשה הראשון ולא במעשה השני. לאחר שני המעשים מופיעה נקודה כסימון של סיום הדברים, ולאחריה המילים "תטיל למים" כאשר ברור שמילים אלו הן ציטוט מדברי המשנה. בכתב שונה, בין השורות, מופיעות בין שני המעשים המילים "תטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה" מה שמוכיח שזו הוספה מאוחרת^[20].
לפי זה נראה שמרן ר' יוסף קארו בכותבו את הבית יוסף הייתה לפניו גרסה בה לא נאמרו משפטים אלו, ואילו בכותבו את בדק הבית הייתה לפניו את הגרסה שיש בדפוסים שלנו^[21].
♦

מחלוקת הגרסאות בדברי הראשונים

לענ"ד מחלוקת גרסאות זו הייתה כבר בדברי הראשונים:
מדברי הרא"ש והמהר"ם מרוטנבורג שהובאו לעיל, רואים שהרא"ש גרס בגמרא כפי הגרסה שלפנינו, כך גם מפורש בדבריו בפסקיו לנדה (פ"ג סימן ג), אלא שעל פי ביאורו דברים אלו היו חלק מדברי הרופאים, אך אם הרופאים אומרים את דבריהם בוודאות יש לסמוך על דבריהם.
לעומת דברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש, נראה לענ"ד שהרשב"א לא גרס דבר זה בגמרא, שכן כתב הרשב"א בתורת הבית (בית ז שער א):
האשה שראתה דם יבש - גרסינן התם בריש פרק המפלת בעא מיניה רבי יוסי בר חנינא מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו אמר ליה תניתוה דם היבש ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. א"ל לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי יבש מעיקרו. הא נמי תניתה המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר מין יבחושין אדומין תטיל למים ואם נמוחו טמאה. אי הכי כי לא נמוחו נמי א"ל כי לא נימוחו בריה בעלמא הוא. ואקשינן ומי איכא בריה כהאי גוונא אין והתניא אמר ר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין קליפות אדומות ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את אבא ושאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בתוך מעים שממנה מפלת כמין שערות אדומות.
הרשב"א מצטט את הגמרא בלא להביא את התנאי של "תטיל למים"^[22].
כן משמע לענ"ד גם מדברי הרשב"א בתשובה (תשובות החדשות מכתב יד סימן פט):
ומה ששאלת אם נסמוך על הרופאים שאומרים שירפאו אותה, ואומרים שכבר נתרפאו אחרות על ידיהם.
אם יש ביניכם רופא מומחה נראה דאפשר, שכבר ראינו רבותינו שסמכו עליהם במפלת כמין שערות וכמו שאמרו בפרק המפלת.
משמע מדבריו אלו שבגמרא סמכו על דברי הרופאים בלא בדיקה^[23], ומשמע שלא גרס כלל שצריך לבדוק במים, אלא שסמכו על דברי הרופאים.
אולי מטעם זה לא ענה הרשב"א על שאלת הרא"ש, משום שלפניו לא היתה הגרסה כדברי הרא"ש ולכן לא ראה שום שאלה בדבריו^[24].
גם המהרי"ק (סימן קנט) מצטט את דברי הגמרא בלי משפטים אלו וכותב אח"כ: "משמע שסמכו על דברי הרופאים ואפי' בחששא דכרת" ונראה שהוא גרס בגמרא בלי מילים אלו^[25].
♦

סיכום

מהמעשים שהביאה הגמרא בנדה (כב ע"ב) הוכיחו הפוסקים כיצד יש להתייחס מבחינה הלכתית להכרעות הרופאים – יש שלמדו מהגמרא שחז"ל סמכו על דברי הרופאים, ויש שכתבו שחז"ל לא סמכו עליהם בצורה החלטית אלא הוצרכו לבדוק את דבריהם בכלים הלכתיים.
במאמר זה התבאר שמחלוקת זו נובעת ממחלוקת בגרסה, שעולה מתוך דברי הראשונים. שתי הנוסחאות וגם נוסחאות ביניים נמצאות לפנינו בכתבי היד.
אף על פי שתלינו את מחלוקות הפוסקים בנוסחאות אלו, אין התליה הזו מוסכמת על כל הפוסקים. מחד גיסא, גם בין הפוסקים שגרסו משפט זה בגמרא, יש שביארו שניתן לסמוך על הרופאים^[26]. ומאידך גיסא, יש שביארו גם את הגרסה בה לא נמצא משפט זה שאין לסמוך בהחלטיות על דברי הרופאים^[27].
♦ ♦ ♦