מחבר ספר אהבת שלמה
הגר"א והרמב"ם ופילוסופיה
מאז שקראתי את מאמרו של פרופ' ישראל יעקב דינסטג "האם התנגד הגר"א למשנתו הפילוסופית של הרמב"ם?"[3] בהיותי תלמיד בישיבה, הנושא מאד סקרן ומשך אותי. מאמר זה יסכם את עמדתו של הגר"א לפילוסופיה באופן כללי ולפילוסופיה של הרמב"ם במיוחד. אולי לא יהיה במאמר זה חידוש, שהרי החוקרים למיניהם כבר סיכמו את הדברים, אבל עצם הסיכום הוא חשוב לעצמו, אפילו אם אין בו חידוש. נוסיף שלא נעסוק במאמר זה ביחס של הגר"א ללימוד חכמות כלליות ובמיוחד המדעים המדוייקים, שאין מחלוקת שהגר"א בעצמו עסק בכמה מהם, ועודד את תלמידיו לרכוש בקיאות בהם[4].♦
א. מקורות לדיון בהויות דאביי ורבא ופרדס
למדנו במסכת סוכה דף כח ע"א [וכן הוא בב"ב קלד ע"א]:אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא.
בסוגיה זו צריך לברר מה זה מעשה מרכבה ומה הכוונה שהויות דאביי ורבא הם דבר קטן.
והנה הרשב"ם במסכת בבא בתרא (קלד ע"א) פירש: "מעשה מרכבה – שביחזקאל" וממנו לר' אברהם אב"ד בפירושו למסכת בבא בתרא (שם): "מעשה מרכבה. לדרוש מעשה מרכבה דיחזקאל". דבריהם מתאימים לסוגיה במסכת חגיגה דף יג. וכן פירש ר' עובדיה מברטנורא בריש פ"ב שלמסכת חגיגה: "ולא במעשה מרכבה - שראה יחזקאל ושראה ישעיה". ואולי לזה התכוון הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (כח ע"א): "תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן כו' דבר גדול מעשה מרכבה. פי' מרכבה העליונה הקדושה שלא נסתכלו בה נביאים מעולם וסודה ידוע לבעלי האמת".
נוסיף את דברי התפארת ישראל (יכין, חגיגה פרק ב, אות ה):
במרכבה. הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית", דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה, וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים, וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":
מהן הויות דאביי ורבא? רש"י במסכת סוכה (כח ע"א) פירש: "כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם, ובימי אמוראים נשתכחו", וכעין זה בחידושי הריטב"א למסכת בבא בתרא (קלד ע"א): "דבר קטן הויות דאביי ורבא. פי' קרי דבר קטן לפי שהם פלפולים וחידודים שהיו אומרים לפי שלא ירדו לסוף דעתם של תנאים, וריב"ז מרוב חכמתו היה אומר כל מה שיכול שום אדם לפרש ולדקדק". ממנו לרא"ה במסכת סוכה (כח ע"א): "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטון הויות דאביי ורבא. מאי דמספקא להו ומאי דסלקא בתיקו, הכל תירץ ונשתכח אחריו".
ולמה הן דבר קטן? פירש רא"ה במסכת סוכה (כח ע"א): "וקרי ליה דבר קטן [לגבי] מעשה מרכבה", כלומר שבאופן יחסי הם דבר קטן לעומת המעשה מרכבה. ועל פי דבריו פירש הריטב"א בחידושיו לסוכה שם עם הרחבה:
דבר קטן הויות דאביי ורבא. פי' דבר קטן הוא לגבי מעשה מרכבה שאמרנו, ולגבי הא נמי לא קרי דבר קטן לתלמוד שהרי קדמו לכולם שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות והם יתד שהכל תלוי בו, אלא הויות דאביי ורבא הם קושיות ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר.
פירוש שזה דבר קטן ביחס למעשה מרכבה כמו שפירש הרא"ה, רבו, והוסיף עוד פירוש שהם דבר קטן בפרשנות המשנה מפני חסרון בדעתם, ועוד הפעם זה דבר יחסי למה שקדמו להם, שהרי החכמים הראשונים, התנאים, ידעו את הכל וביחס להם, היו להם ספיקות בפרשנות המשנה ולכן עקב מיעוט חכמתם זה דבר קטן. אלא צ"ע מי הם האחרים ופרשנותם שהריטב"א בא לשלול עד כדי כך שהם צריכים כפרה?
לפני שנברר שאלה זו, נזכיר את תחילת הסוגיה המפורסמת במסכת חגיגה (יד ע"ב): "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא..." רש"י הסביר שם: "נכנסו לפרדס - עלו לרקיע על ידי שם." תוספות ד"ה נכנסו הסבירו שם: "כגון על ידי שם ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו וכן פי' בערוך". רבינו חננאל פירש שם:
פי' כינוהו פרדס מעין ג"ע שהיא גנוזה לצדיקים כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו ומפורש בהיכלות שהיו החכמים הראוין למדה הזו מתפללין ומנקין עצמן מכל דבר טומאה וצמין ומטבלין ומטהרין והיו משתמשין בשמות וצופין בהיכלות ורואין [היאך] משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחרי היכל ולפני' מהיכל.
אולם מפורסם פירושו של מהרש"א בחידושי אגדות שם: "ובספר ישן מצאתי וז"ל נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת א-להות", שלכאורה הכוונה לקבלה.
עוד מונח שצריך פרשנות הוא "מעשה בראשית", וכמו שלמדנו במשנה בריש פרק ב' של מסכת חגיגה. שיטת ר"ת הובא בתוספות חגיגה (יא ע"ב): "אין דורשין, במעשה בראשית - פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו." פירוש יותר קלסי הוא של ר' עובדיה מברטנורא למשנה בריש פ"ב של מסכת חגיגה: "ולא במעשה בראשית - במעשה ששת ימי בראשית". וראה עוד תפארת ישראל (יכין, ריש פרק ב, אות ג): "במעשה בראשית. הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זה אחר זה, עד שנברא עולם הגשמי הזה".
♦
ב. שיטת הרמב"ם במעשה בראשית ומעשה מרכבה[5]
הנה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק א-ב עסק בידיעת ה', איסור ע"ז, אחדות הבורא, ומצוות אהבת ה' ויראת ה'. בסוף פרק שני, בהלכה יא, כתב הרמב"ם: "דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה". ובהלכות יסודי התורה (פ"ד ה"י) כתב הרמב"ם בסיכומו של פרקים ג' וד' הדן בגלגלים ובארבע יסודות: "כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם, אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית...". הרי הרמב"ם פירש שמעשה מרכבה היא עניני יסודות האמונה עם מצוות אהבה ויראה, והוא הנקרא תיאולוגיה (או מטה-פיזיקה), ומעשה בראשית הוא יסודות הפיזיקה של זמנו של הרמב"ם.אין לך סיכום יותר נאה לשיטת הרמב"ם בזה ממה שהרמב"ם כתב בעצמו בפירושו למשנה בריש פ"ב של מסכת חגיעה:
ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי והוא הדבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי המות.
המאירי הלך בעקבות הרמב"ם, במיוחד בבית הבחירה למסכת חגיגה (יא ע"ב):
וענין מעשה בראשית הוא ידיעת חכמת הטבע ונכלל בה [ידיעת] שני עולמות ר"ל עולם היסודות ועולם הגלגלים ומעשה מרכבה האמור במשנה זו הוא ידיעת מה שאחר הטבע והוא עולם המלאכים ר"ל ידיעת אמתת מציאותם וידיעת מציאותו ית' ואחדותו לא שתהיה הכונה בהשגת הדברים על אמתתם
אולם ר' עובדיה מברטנורא בפירושו למסכת חגיגה פרק ב, מ"א, הביא את שיטת הרמב"ם וחלק עליו:
ולא במעשה מרכבה - שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב"ם פירש, מעשה בראשית, החכמה הטבעית. ומעשה מרכבה, מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל. ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא"כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני, אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש.
בסיכומו של פרקים אלו כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ד, יג):
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ושניהם ביחד מהווים "פרדס", ואין כאן שום קשר לקבלה. כנראה שכך למד גם ר' אברהם מן ההר בפירושו למסכת חגיגה (יד ע"ב): "נכנסו לפרדס. לשון רבינו שלמה עלו לרקיע על ידי שם המפורש ע"כ. והעיקר לפרדס החכמות".
מה שיותר חשוב כאן הוא שהרמב"ם למד את דברי הגמרא בסוכה ובב"ב באופן מילולי: ערך הוויות דאביי ורבא הם דבר קטן, משא"כ מעשה מרכבה הוא דבר גדול. אין כאן השוואה יחסית אלא ערכית, כפשטות לשון הגמרא. וכעת מבינים למי התכוון הריטב"א בסוף פירושו במסכת בסוכה הנ"ל: "... אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר". וכן הבין הכסף משנה שהביא את דבריו על דברי הרמב"ם אלו. הכסף משנה הביא גם את דברי הר"ן שפירש כמו הריטב"א במסכת סוכה, והוסיף הר"ן ביקורת קשה על שיטת הרמב"ם:
וכתב הר"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב.
♦
ג. דברי הרמ"א ומפרשיו
דברי הרמב"ם האלו הובא ברמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמו, סעיף ד):ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, ו אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) יח] ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).
הרמ"א היה נאה דורש ונאה מקיים, וכמו שמצאנו בתשובה לקרובו, הרב שלמה לוריא, בעל ים של שלמה (שו"ת הרמ"א סימן ז):
ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא... והנה תשובתו בצדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני. אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו'כ ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי (לצרובא) [לצורבא] מרבנן לאודועי נפשיה.
הש"ך כבר העיר שם בס"ק ו שהרמ"א הרחיב את שיטת הרמב"ם:
אבל לא בלימוד שאר החכמות. כגון ספרי הפילוסופים ותכונה וחכמת הקבלה וכיוצא בהן ואין לשון הרב מתוקן שכתב וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס כו' משמע שכל שאר החכמות זולת הש"ס נקרא טיול בפרדס ואינו כן שהרמב"ם כתב בספ"ד מהל' יסודי התורה שעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם שחכמים קוראים אותו פרדס כמ"ש (בפ' אין דורשין) ארבעה נכנסו לפרדס...
הנה, בביאור הגר"א לדבר הרמ"א (ס"ק יח), יש ביקורת קשה על הרמ"א ועל הרמב"ם (וממנו לרמ"א) שאין זה ההגדרה של פרדס, אלא זה סתרי תורה ולא כהגדרת הרמב"ם במעשה בראשית ומעשה מרכבה:
ומ"מ מותר כו' וזהו נקרא כו' ואין לאדם כו'. הוא מדברי הרמב"ם ומפרש שזהו ד' שנכנסו לפרדס ולכך נענשו שהיו כולם רכים בשנים חוץ מר"ע ואחר אמרו בגמ' (חגיגה ט"ו ב') מפני שהיו ספרי מינים כו' ור"א אמר לא קשאי (שם י"ג א'). אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם.... ואמת שאין לאדם לטייל כו' כמ"ש בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה כו' וכנ"ל.
הרי שהגר"א שלל את פירושם של הרמב"ם והרמ"א[6] לפרדס, וכל דברי הרמב"ם שם בסוף פרק ד' של הל' יסודי תורה. האם שלילת פירושו של הרמב"ם היא שלילת הפילוסופיה בכללה או רק שלילת ההבנה שלהם בפרדס, שלפי הגר"א זה קבלה?
♦
ד. דברי הרמב"ם בעניין לחישה, דברי המחבר והגר"א
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא (על פי הנוסח הנמצא במהדורת שבתי פרנקל):הלכה יא: מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
הלכה טו: המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו[7] זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו, שנאמר מכשפה לא תחיה.
הלכה טז: ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש בהן תעלה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך י"י א-להיך:
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם י"י א-להיך.
ברור שלפי שיטת הרמב"ם אין שום דבר אמיתי בלחשים ובכשפים, ובעלי חכמה (שבדרך כלל הם אנשים שלמדו פילוסופיה לפי הרמב"ם) יודעים דבר זה.
לעניין נשיכת עקרב, השולחן ערוך ביורה דעה (ס' קעט ס"ו) פסק את דברי הרמב"ם:
מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
והנה הגר"א בביאורו (שם, ס"ק יג), מגיב על דברי הרמב"ם:
(יג) ואף על פי כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים[8] אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו' והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת.[9]
גם כאן רואים שהגר"א שלל את פרשנותו של הרמב"ם המבוססת על פילוסופיה, ולמעשה טוען שדברים אלו יש להם פנימיות שידועה לבעלי האמת, והכוונה לבעלי קבלה. גם כאן צריכים לשאול אם הגר"א התנגד לפילוסופיה רק במקום זה אבל לא שלל אותה לגמרי, או האם הוא שלל כל ענייני פילוסופיה.
♦
ה. האם הגר"א אכן כתב דברים אלו?
כאן יש להעיר, שיש דיון בין עורכי כתבי הגר"א והחוקרים - אם הגר"א השתמש בביטוי "הארורה" או בכלל כתב דברים אלו. למשל בשו"ע השלם, מהדרות פריעדמאן, ירושלים, מכון ירושלים תשע"א, יש הערה על המלה "הארורה" שנמצא בסוגריים מרובעים: "נוסף ע"פ מהדורת הורודנא, תקס"ו". ואכן הוא נמצא בבמהד' קעניגסבערג תרי"ג אבל במהדורות רגילות של דפוס וילנא (ראם) המלה לא נמצאת. דפוס הורודנא יצא לאור ע"י ר' יהודה לייב ור' אברהם, בני הגר"א, בהסכמה של ר' מנחם משקלאב (שוח"ט, בד"ד 2, עמ' 103, הע' 52).והנה, ר' שמואל יוסף פין בספרו קריה נאמנה (וילנא תרע"ה, עמ' 160) הביא מכתב מר' צבי הירש קאצינעלינבויגען אליו ממה ששמע מר' משנה איליא[10] בעניין זה:
... שמעתי מפי הרב הגאון מוהר"ר טגשח איליער זל"הה שמה שכתב הנר"א בהלכות כישוף (שו"ע יו"ד סימן קע"ט ס"ק י"ג) על הרמב"ם ז"ל שנמשך אחרי הפלוספיא הארורה וכו' וכו' – אבל כבר הכו אותו על קדקדו וכו' וכו', וכמו כן מש"כ בהלכות כבוד רבו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ק על דברי הרמ"א, "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם וכו' יעויי"ש. שאינם דברי הגר"א, ומעולם לא יצא מעטו ומפיו הקדוש כאלה, ואיש אחר הציג כל זה בבאור הגר"א בשעת הדפסה, והוא היה מכיר את האיש ואת שיחו...[11].
לעומת זאת, בספר עליות אליהו של ר' יהושע השל לווין (וילנא תרנ"ב, עמ' 24, ובמהדורה ירושלים תשמ"ט, עמ' מד), נמצא מכתב מר' שמואל לוריא מתענית אסתר תרכ"ח מווילנא:
כאשר חנן ה' את כבוד כתר"ה, להפיץ לאור החיבור הנפלא עליות אליהו, ולא אפון כי עוד יד כת"ר נטויה להוסיף עוד כעזר ה' כהנה וכהנה, ממעלות תהלות הגאון החסיד זללה"ה וחיבוריו הקדושים ז"ל, ע"כ מצאתי חובה לנפשי לעורר את כבוד כת"ר שי', להודיע בשער בת רבים, בחיבוריו הבאים אי"ה, כי מ"ש כביאורי הגר"א (יו"ד סי' קעט ס"ק י"ג) מ"ש הגאון ז"ל על הרמב"ם ז"ל, בענין כשוף ושדים וכו', וכבר הכו אותו על קדקדו כו', הן הן הדברים שזכינו לראות בגוף כי"ק של הגר"א ז"ל, [והם נמצאים באוצר כל כלי חמדה מגוף כי"ק, שת"י הרב הגביר החריף המפורסם מוהר"ש צוקערמאן ממאהליב .והרב הגאון המפורסם מוהר"ש זלמן ריבלין ז"ל, בהיותו זה כשנתים בבית הרה"ג, להתענג וליהנות מזיו אור נועם כי"ק הגר"א ז"ל, העיר את הרה"ג לחפוש אחר דבריו הנ"ל, מגוף כי"ק. ומצאנו וראינו כי הוא כתוב שמה אות באות, כמו שהוא נדפס בבאה"ג לפנינו]. ע"כ מ"ש [הרצ"ה ק"ב כספר קריה נאמנה (141) לדבר תועה על מסדרי הדברים מכי"ק הגר"א ז"ל, כי מפיהם ולא מפי כתבי הגר"א ז"ל יצאו הדברים האלו], אינה קריאה נאמנה, ושקר ענה. גם כמדומה לי שגם מה שהובא שם, אבל לא ראו את הפרדס כו' מובא בכי"ק, ומחשש הספק אעיין עוד הפעם ואודיעו אי"ה בהקדם. [בעיני ראיתי עתה בכי"ק, ואין בזה שום ספק כלל. שמואל לוריא החתום למטה] וה' ישלים חפצו וימלא לטונה מאוויי לבבו, כנפש תדרשנו לטובה, משתחוה מול כתר"ה, ומודיעו נאמנ' לכבוד רבינו הגר"א זלל"ה זי"ע, ידידו הנאמן שמואל לוריא.
הרי לפנינו מחלוקת אם הגר"א אכן כתב את זה, וכבר סיכם הדברים ר' בצלאל לנדוי בספרו הגאון החסיד מוילנא (עמ' רטו-רטז, ובהערות עמ' רכג-רכד[12], וראה עוד מאמר של אלן בריל, "פרפראות לחכמה: כתבי הגר"א וטרמינולוגיה פילוסופית" [הגר"א ובית מדרשו, עורכים: מ' חלמיש, י' ריבלין, ר' שוח"ט, רמת-גן תשס"ג, עמ' 9-11 (באנגלית)], במאמר זה הוא דן בעבודת העורכים של כתבי הגר"א וההשפעה שלהם על שימוש במונחים פילוסופיים בכתבי הגר"א. נוסיף את דברי שוח"ט (בד"ד 2, עמ' 104, הע' 76), שמצביע על העובדא שיו"ד הוצאת תקס"ו, מהדורת הורודנא, מלא טעויות, ראה דבריו שם[13].
♦
ו. שימוש במונחים פילוסופיים ע"י הגר"א בכתביו
השאלה שצריכה לדון בו, האם הגר"א התנגד ללימוד ושימוש בפילוסופיה באופן גורף, או רק במקומות בהם שהפילוסופיה התנגשה עם הקבלה וכמו בשני המקרים שהבאנו לעיל.לפנינו דוגמא שהגר"א השתמש עם מונחים פילוסופיים. הרמב"ם במלות ההגיון שלו, שער תשיעי כתב:
סבות הנמצאות ארבע, החומר והצורה והפועל והתכלית. דמיון זה בענינים המלאכותיים, הכסא, דרך משל, חמרו - העץ, ופועלו - הנגר, וצורתו - הריבוע, אם הוא מרובע; או השילוש, אם הוא משולש; או העיגול, אם הוא עגול; ותכליתו - הישיבה עליו. וכן הסייף, דרך משל, חמרו - הברזל, ופועלו - הנפח, וצורתו - האורך, ומעט הרוחב וחדוד הקצוות; ותכליתו - שיהרוג בו:
ואלו ארבע הסבות הן מבוארות ונראות בענינים המלאכותיים כולם. כי כל אומן, אמנם יצייר הצורה אשר צייר בחומר - מה, עץ היה או ברזל, או נחושת, או שעוה, או זכוכית; בעבור כוונה יכוון אותה בכלי ההוא.
וכן הוא ספר מורה הנבוכים חלק א פרק סט:
כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבעה החומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ושמהם קרובים, ומהם רחוקים, וכל אחד מאלו הארבעה יקרא, סבה ועלה, ומדעותם אשר לא אחלוק אני עליהם, שהשם ית' הוא הפועל, והוא הצורה, והוא התכלית, ולזה אמרו שהוא יתעלה עלה וסבה שיכלול אלו השלש סבות, והוא שיהיה פועל העולם וצורתו ותכליתו,
ועיין עוד ספר מורה הנבוכים, חלק ג, פרק יג: "ואומר כי כבר באר אריסט"ו שבענינים הטבעיים יהיה הפועל והצורה והתכלית אחד...".
והנה באדרת אליהו לדברים פ"א פ"א, רואים שהגר"א מפרש על פי דברים אלו:
אשר דבר משה וגו'. פי' כי בכל דבר יש פועל ופעולה ונפעל ושורש. למשל הזרע שזורעין אותה היא הפעולה ואדם הזורע הוא הפועל ואדמה שזורעין בה היא נפעל. ושורש הכל הש"י ב"ה כי הוא סיבת כל הסבות והכל תלוי בו.
והנה מצאנו אותו רעיון בתחילת פירוש הגר"א למשלי א, א:
משלי בכל דבר יש חומר ופועל וצורה ותכלית כמ"ש כמה פעמים וכן הוא כאן משלי הוא החומר של הספר הזה. שלמה גו' הוא הפועל לדעת וגו' הוא תבניתו וצורתו וענינו והתכלית הוא לקחת מוסר כי לא הלימוד עיקר אלא המעשה.
הגר"א חוזר על זה בפרק י, פסוק טז:
שבכל דבר הוא חומר וצורה ופועל ותכלית וכן הוא בדברי עה"ז והחומר והצורה הוא העצם והתואר שמחובר לעצם ופועל הוא האדם העושה הפעולה וע"י בא התכלית והפעולה אינו עקריות והוא ביגיעה אך העיקר הוא התכלית כמו התבואה החרישה וזריעה אינן עקריות אך התבואה הבא מזה הוא התכלית.
הדבר נמצא בליקוטי הגר"א, בסוף ספרא דצניעותא, ווילנא תרע"ג, לח ע"א: "ידוע שסוד שם הוי"ה ב"ה על ד' דברים חומר ופעולה וצורה ותכלית שהן שרשי כל הוי' שבעולם". הרי הגר"א הכיר את המונחים האלו ממקורותיהם הפילוסופיים אבל בהמשך דבריו בספרא דצניעותא הם מקבלים פרשנות קבלית[14].
עוד דוגמא היא שלש צורות של שכלים שבאדם הנמצא בפירוש הגר"א למשלי א, ג:
ואלו השלשה הוא נגד שלשה שכלים שבאדם שכל העיוני שכל המחשבה שכל המעשה העיוני הוא בדרכי שמים בהילוך כוכבים ובמרכבה וכדומה ושכל המחשבה הוא להנהיג א"ע במידות ושכל המעשה הוא במעשה
מקורו של הגר"א בניסוח זה הוא מדברי פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות - שמונה פרקים פרק א:
והחלק השכלי - הוא הכח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות, ובו יקנה החוכמות, ובו יבחין בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני. והמעשי, ממנו מלאכתי, וממנו מחשבתי. והעיוני, הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן, ואלו הן אשר יקראו 'חכמות' סתם. והמלאכתי, הוא הכח אשר בו נלמד המלאכות, כמו הנגרות, ועבודת האדמה, והרפואה והספנות. והמחשבתי, הוא אשר בו יתבונן בדבר אשר ירצה לעשותו בעת אשר ירצה לעשותו, האם אפשר לעשותו אם לא, ואם אפשר - איך צריך שיעשה[15].
ובפירושו למשלי ב, כא הוא אפילו מתייחס לדברי הרמב"ם בהל' דעות פ"ב, ה"א[16]:
היינו הישרים הם העובדין את ה' בשכל ובאמוד דעתם ומדותם אע"פ שהם יצאו מן הדרך המצוע כי כן צריך האדם כאשר רוצה לשבור אותו טבע ומדה א"א לשבור אלא בהרחקה עד הקצה האחרון שבאותה מדה וטבע ואין זו דרך טובה בהקצה האחרון לכן אמר ישכנו ארץ שאח"כ כאשר הורגלו בהן יחזור למיצוע כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות. ותמימים הם העובדין בתמימות ואינן סומכין על שכלם כלל הם הולכין תמיד בדרך המיצוע כפי אשר כתוב בתורה הם יותרו בה שלא יצאו כלל מן המיצוע.
הרמב"ם כבר הרחיב את הדיבור בעניין זה בפירושו למשנה לרמב"ם מסכת אבות - שמונה פרקים פרק ד:
הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן.
הרי לפנינו שימושו של הגר"א בשביל הזהב או דרך האמצעית שהרמב"ם לקח מאריסטו[17].
לסיכום, אמנם לגר"א הייתה ביקורת על הרמב"ם במקום שלפי דעתו הוא הרחיק לכת בשימוש בפילוסופיה לשלול את דברי חז"ל, כגון בהל' כישוף, או בפרשנות מונחים שהמסורת הצביע על פרשנות קבליים והרמב"ם העניק להם פרשנות פילוסופיים, אבל אי אפשר לומר שהגר"א שלל פילוסופיה לגמרי. הרי הוא הכיר במונחים פילוסופיים קלסיים והשתמש בהם בפירושיו. אמנם יש שהוא נתן להם פרשנות קבלית, אבל הבסיס הוא דווקא בפילוסופיה יונית דרך הצינור של כתבי הרמב"ם. במסגרת זו יש להביא את דברי פאת השולחן (הקדמה, עמ' ה' טור ב): "ועל חכמת פילוסופיה אמר שלמדה לתכליתה, ולא הוציא ממנה רק שני דברים טובים והם שבעים כחות שבאדם ועוד דבר א' והשאר צריך להשליכה החוצה". אין כאן שלילת הפילוסופיה כשלעצמה, אבל אין תועלת. אמנם בדוגמאות שהבאנו רואים שהגר"א אכן השתמש במונחים פילוסופיים. אם כן, למה הגר"א כל כך שלל את דברי הרמב"ם בשני הדוגמאות בעניין כישוף ופרדס?
נראה שיש לקבל את דבריו של רפאל שוח"ט (בד"ד 2, עמ' 94-95) שיש לחלק בין יחסו של הגר"א לפילוסופיה לעומת יחסו של השימוש בפילוסופיה כמקור לראציונאליזם המציבה את השכל העל המסורת, ומעריכה את המסורת על פי קני מידה שכליים. הרמב"ם היה ראציולניסט, הוציא פשוטו של מקרא ע"י לוגיקה צרופה (אין יש יד או זרוע או אף להקב"ה), ואם היה לו ראיה ברורה היה מקבל שהעולם הוא עולם קדמון ואל נברא יש מעין (מורה נבוכים, חלק ב), ולא קיבל השימוש בקמעות וטליסמאות (פירוש למשנה ע"ז, פ"ד מ"ז). שים לב שבתחילת ספר המדע בהל' יסודי תורה, הרמב"ם מביא ראייות ראציונאליות למציאות ה' (פ"א הל' ב וג') ורק בהל' ו מביא פסוק לזה. וכן בעניין שאין לו גוף, בתחילת הל' ז' כותב הנימוקים ראציונאליים שאין לו גוף ומסיים את ההלכה בהבאת פסוק. משמע שיש עליונות לראציונאליזם על מקורות בתורה. בדיונו על ידיעת ה' ובחירה חפשיות, הרמב"ם כתב (הל' תשובה פ"ה ה"ה):
... אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה...
לשיטה זו, שהפילוסופיה היא מקור לראציונאליזם שמשנה את ההלכה, התנגד הגר"א בתקיפות וייתכן שאפילו השתמש בביטוי "ארורה". אולם, לעצם הלימוד של פילוסופיה ייתכן שלגר"א היה לו הסתייגות או מטעם הפילוסופים עצמם או מן הסכנה, ובכל זאת הגר"א לא התנגד באופן עקרוני, ואפילו השתמש בו לפרשנות שלו.
דוגמא להסתייגות מן הפילוספים עצמם נמצא בהקדמת ר' מנחם מנדל משקלאוו של לפירוש הגר"א לפרקי אבות:
אספרה אל חוק דבר אחד אשר שמעתי מפיו הקדוש כאשר ישבתי לפניו ונתגלגל לפניו הענין של החכם אריסט"ו. ואמר רבינו הגאון שודאי הוא שהיה אריסט"ו כופר מתחילה ועד סוף, שאילו בא לפני הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם כוכביהם מאירים על השולחן הזה כאשר יאירו ברקיע השמים, ואיך היה מכחיש בדעתו לומר שהעולם מתנהג על פי הטבע, וכי היה מהנמנע לשמעון הצדיק שהיה בדורו להראות לו נפלאות רבות מגבורות ה' יתברך, אלא שהיה אריסט"ו יודע רבונו ומכיון כו'.[18]
דוגמא לסכנה בדברי הפילוסופיה נמצא בפירושו של הגר"א למשלי ל, ט:
ראש ועושר וגו' כי המותר והמועט שניהם אינם טובים אף בדבר חכמה וכמ"ש כל שחכמתו מרובה ממעשיו כו' וגם אם נמעט חכמתו וקט שכלו עד שאינו מבין דרכי אמיתיות התורה היא ג"כ אינו טוב כי נדמה בעיניו שלא ימצא בתורתינו חכמה ונמאסה בעיניו לכפור בה והולך אחר חכמת הגוים עע"ז ונמצא כופר באלהי ישראל וזהו ראש כלומר רש בשכל...[19].
לאור דברינו שלמרות ההסתייגויות של הגר"א לפילוסופיה או מפני האישיים הקשוים לה או מפני הסכנה הכרוכה בה, באופן עקרוני הגר"א לא התנגד לפילוסופיה וראינו שאיך שהגר"א השתמש ברעיונות ומונחים פילוסופיים בפירושיו[20]. ההתנגדות החריפה שלו היה לשימוש ופירושו של הרמב"ם למונח "פרדס" ושלילת דברי חז"ל בגלל עמדות פילוסופיות, במיוחד שיש לפרשם על פי קבלה. לאור זה, דברי ר' חיים מוואלאזין, בשם הגר"א מקבלים משמעות מיוחדת: "פילוסופיא. אמר רבינו שממקום שמסתיים חכמת הפילוסופיא משם ולמעלה מתחיל חכמת הקבלה" (כתר רא"ש, סי' סא).
♦ ♦ ♦