גדר גרמא בשבת וביום טוב והאם מותרת לכתחלה

הרב עידוא אלבה

גדר גרמא בשבת וביום טוב והאם מותרת לכתחלה

מאמר תגובה

בגליון מט כתב הרב עמנואל מולקנדוב שיש מחלוקת ראשונים האם להתיר גרמא באופן שיש וודאות שהמלאכה תיעשה, ולדעתו רוב הראשונים אוסרים, ויש בזה חשש לאיסור דאורייתא, לכן השיג על האחרונים שלא נוקטים כך, ונקט שיש לאסור לכוון שעון שבת באופן של גרם כיבוי. ולענ"ד יש להשיב על דבריו בענין גדרי גרמא, אף שאכן נראה שאין להתיר כיוון שעון שבת, וכפי שאבאר.
♦

א. פעולה עקיפה היא גרמא

איתא בשבת דף קכ ע"ב: "תניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! ...דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור, גרמא – שרי".
ומבואר בגמרא שם שחכמים מסכימים שגם באיסור מחיקת השם וגם בשבת דרשינן "עשיה הוא דאסור גרמא שרי", אלא שחכמים אמרו לא להכנס כדרכו אלא לכרוך גמי מטעם אחר. ויש לשאול למה מוגדרת הכניסה למים כשיש שם כתוב על בשרו בגדר גרמא, הלא בפשטות ודאי שתהיה מחיקה כלשהיא כתוצאה מהפעולה שעשה.
גם צריך להבין אם זה רק גרמא ואינו מחיקה מדאורייתא, איך תובן הסוגיה בסוכה נג ע"ב שבימי דוד המלך הוצרכו לקל וחומר של אחיתופל כדי להתיר לכתוב שם שימחה במים על מנת להציל את העולם. מדוע הוצרכו לקל וחומר כדי להתיר גרמא?
עוד מצינו בגמרא שבת דף עד ע"ב שהעושה חבית של חרס חייב שבע חטאות והעושה תנור חייב שמונה, ומבאר רש"י את ההבדל: "תנור חייב שמנה - דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים, והוא גמר מלאכתו, ואמרינן לקמן (שבת עה, ב): כל מידי דהוי גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש, אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור".
וגם כאן צריך ביאור למה גמר מלאכת החבית אינו נחשב מלאכה של מכה בפטיש, מאי שנא מכל מבשל שהאדם הניח את הקדרה על האש ולבסוף האוכל התבשל מאליו, וחשיב מלאכה גמורה?
ולכאורה היה אפשר לומר שכוונת רש"י כפי שכתב המיוחס לר"ן בשם ר"ח^[2] שחיוב מכה בפטיש הוא רק כשעושה מעשה השונה מל"ח אבות המלאכה האחרים, וכאן הגמר מלאכה הוא חלק מצירוף הכלי, שחייב עליו משום מבשל. אך לא נראה שזו דעת רש"י כי הוא תולה את הפטור בכך שמאליה נגמרה המלאכה, ואם דעתו כר"ח היה צ"ל דאינו חייב משום דבצירוף עצמו הוא נגמר. ועוד, שרש"י בדף קב ע"א (ד"ה המכה) כתב "וכל הגומר מלאכה בשבת חייב משום מכבה בפטיש", ושינה בזה מלשון רבה ורבי זירא בגמרא (שבת עה ע"ב) "כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש", ומשמע שהבנתו היא שבכל אופן שיש גמר מלאכה איכא חיוב, ולא רק כשהוא מעשה הנפרד מאב המלאכה שקדם לו^[3].
ובעירובין דף פז ע"ב איתא: "מתניתין. גזוזטרא שהיא למעלה מן המים - אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמעלה בין מלמטה".
ובמסקנת הגמרא מבואר שכשעשה מחיצה מותר לשפוך שם מים אף שבודאי המים יגיעו לכרמלית.
ובדף פח ע"א איתא: "מתניתין: חצר שפחותה מארבע אמות - אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה (גומא), מחזקת סאתים".
מבואר שאף על פי שנתמלאה העוקה מבעוד יום - שופכין לה מים בשבת, ואף על פי שהמים יוצאין הימנה לרשות הרבים, והשופך יודע שזה מה שיקרה.
רש"י (ד"ה התם) מבאר שהיסוד של ההיתרים בזה הוא שהוא שופך מים לרשותו - "אפילו איכוון ממש, הא ברשות היחיד שפיך". משמע מדבריו שהקלו כששופך לגומה, וכן כשיוצאים המים רק לכרמלית משום שמדאורייתא השופך מים ברשות הרבים נחשב רק כגורם להוצאתם.
וכן נראה ברמב"ם (שבת, טו, טז) שבשופך ברשות היחיד ויוצא לרשות הרבים אין איסור דאורייתא, שכתב "חצר שהיא פחותה מארבע על ארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאים לרה"ר במהרה", ומהלשון "אין שופכין" משמע שאינו אלא מדרבנן, כפי שנראה מהכלל שכתב בהלכות שבת א, ג.
וצריך להבין, מאי שנא שופך ברשות היחיד שהפעולה נעשית מכוחו ופטור, מזורק שחייב כיון שהוא הניע את החפץ בכוחו? מדוע הכא אינו נחשב כעושה פעולה ישירה?
ונראה שהביאור לג' דינים אלו הוא היסוד שגרמא המוציאה את הדבר מאיסור דאורייתא אינה דווקא כשיש כוח אחר שמתחיל לפעול את עצם המלאכה בחפצא לאחר שעבר זמן ניכר מהפעולה הראשונית^[4], דמה שמצריכים הפוסקים הפרש זמן הוא רק כדי שלא יהיה גרמא חמורה שאסורה, כי לא כל גרמא הותרה. אבל גרמא שמוציאה מגדר חיוב דאורייתא גם בשבת הוי כל פעולה עקיפה, כלומר כל היכא שיש במלאכה זו שני כוחות, והכוח השני לא הופעל ישירות על ידי האדם הפועל, וגם אינו מוגדר כחלק מפעולתו הראשונית, וצריך את שני התנאים האלו, לכן אין זה דומה למבשל, שבו אמנם יש פעולה של האדם המניח ויש פעולה של האש שלא הוא הפעיל, אך לפי מחשבת האדם הבישול מתחיל יחד עם גוף הפעולה שבה התחיל האדם, ולכן הכל נחשב כפעולה אחת מתמשכת של האדם והאש.
לפי זה יובן שפיר מדוע מותר להכנס למקוה כשכתוב עליו שם השם ולא חיישינן שימחק השם, כיון שבטבילה הפעולה הישירה של האדם היא פעולת הכניסה למים בלבד, ובעצם הכניסה למים אין ודאות שימחק משהו מהכתב ואינו מתכוון לכך, בעוד שהמחיקה שנעשית אחר כך היא פעולה הנעשית לאחר זמן מחמת התנועה הפנימית של המים, ולא חשיבה כתנועה שמתחילה עם ירידת האדם למים כיון שפעולתו מוגדרת כירידה למים בלבד, שהיא עצמה אינה פעולת מחיקה, ואילו לפעולה המוחקת צריך המשך של דבר העובר על פני הכתב, וזה מוגדר כפעולה אחרת שמתרחשת מתנועת המים עצמם^[5].
ומעתה מובן שפיר מדוע בכותב שם השם על חספא שזורקו למים הוצרכו לקל וחומר, כי שם הוא מתכוון למחוק את השם, וזה נעשה כבר בפעולת המחיקה שבעצם הכנסת החרס למים, ולא הוי גרמא.
וכה"ג מייצר כלי חרס אינו מתחייב מדין גמר המלאכה על גמר המלאכה הנעשה מאילה בתנור, כיוון שפעולת גמר המלאכה היא דבר שונה במהותו מהמלאכות שהוא עשה בפעולה הראשונית, ואינה אותו סוג פעולה שנעשית עם כוחו הישיר, ופעולה זאת מתחילה רק אחרי זמן רב מפעולת האדם.
ואין זה דומה למה שחיוב בישול הוא רק אחרי שהגיע ליד סולדת בו, כי במחשבת האדם החימום מתחיל את הבישול גם כאשר מבחינת ההלכה עדיין לא הוגדר כהתחלת מלאכת בישול. כאן זה ענין של מציאות, ולא רק של הלכה בגלל שהקובע כאן זה מחשבתו של האדם, ובמחשבתו הוא התחיל לבשל, אבל מלאכת מכה בפטיש במהותה לא שייכת כלל כשאין כלום, האדם שעושה את כלי החרס אינו חושב שהתחיל לגמור את הכלי כשהניחו בתוך התנור^[6].
וכן בשופך ברשות היחיד ויצאו המים לרשות הרבים אינו חייב, אף על פי שכאן הוא יותר חידוש, שכן לכאורה יציאת המים נראית כהמשך ישיר לפעולת הנחתם ברשות היחיד שהוא עשה, כמו המאכל שממשיך להתבשל כתוצאה מפעולת האדם שהניחו על האש, עכ"פ במלאכת ההוצאה יש כמה חלקים של פעולות שונות במהותן, עקירה, העברה והנחה, וכדי שיעבור איסור דאורייתא צריך שתיחשב כל הפעולה של ההוצאה כנעשית בכוחו הישיר, ועל כן צריך שגם ההעברה וההנחה יתייחסו אליו ישירות, בעוד שפעולת היציאה של המים היא פעולה אחרת הנעשית לאחר הנחתם הרגעית ברשות היחיד^[7].
ובגמרא (שבת מז ע"ב) איתא: "מתניתין. נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה".
וביאר רב אשי שאף שמותר להניח כלי חרס עם מים כדי שלא תתפשט הדליקה אף על פי שהם מתבקעים ומכבים (כמבואר בשבת קכ ע"א), "שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו".
ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק ג, ו כתב: "מה שאסר ליתן בו מים ואפילו מערב שבת וכל שכן בשבת מפני שהוא מקרב כבוי הניצוצות, וזה גרם, כאלו הוא כבוי ביד".
הרמב"ם מגדיר דבר זה כ'גרם' כי פעולת האדם בנתינת המים שונה במהותה מפעולת הכיבוי המתרחשת רק כאשר הניצוצות נופלות, ולכן לעולם הוי גרמא, אלא שזהו אופן של גרמא שנאסר, בגלל הקירוב לעצם הכיבוי.
וכ"כ במרכבת המשנה (שבת פרק יב ה"ד) על פי הרמב"ם בפירוש המשנה דהא דאין נותנין מים תחת הנר לקבל ניצוצות, הוא גזירת חכמים משום שגורם לכבות את הדבר הדולק וממהר ומקרב כיבויו, וביאר שאינו איסור מדאורייתא כיון "שאיננו מכבה בידים, אלא גורם שהמים יכבו אותו".
וכן הוא בערוך (ערך נר): "שאין גרם כבוי אלא כמו ששנינו בפ' כירה, נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים". נקט שהוא "גרם כיבוי", כי בסופו של דבר קירוב כיבוי הוא סוג של גרם אלא שהוא נאסר.
מאידך גיסא, בשבת (קכ ע"א) מבואר שמותר להניח כלים עם מים כדי לעצור את הדליקה למרות שהכלים יתבקעו ויכבו אותה.
בסיבת החילוק בין הדינים האלו כתב רבינו חננאל (שבת דף מז ע"ב): "פי' כיון שנופלין הניצוצות במים מיד נכבין, ובכלים עד שיתבקעו".
ממה שכתב "מיד" נראה כוונתו שההבדל בין כיבוי הניצוצות על המים שתחתיהם לכיבוי האש בנתינת הכלים הוא שכאשר יש נר שיוצאים ממנו ניצוצות, בכל רגע שהוא נותן את המים עשוי מיד ליפול לתוכם ניצוץ, ובכה"ג לא התירו גרמא, כי זה נראה כפעולה ישירה. מה שאין כן כשהמים מונחים בכלים – אין פעולת הכיבוי מיידית להדיא, כי צריך לפני כן שהאש תתפשט ותבקע את הכלים. ואין כוונת ר"ח לתלות את ההיתר בהיכא שהמים בכלים שהם דבר אחר שחוצץ, וצריך להתבקע, כי בדבריו בדף קכ ע"ב מבואר שההיתר הוא גם כשאין כלי שחוצץ, כפי שאמר רב יהודה "טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה". וכתב על זה רבינו חננאל: "הא ודאי גרם כיבוי הוא... קם רב יהודה כרבנן. דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנין דשרו גרם כיבוי".
ר"ח לא מתנה את היתר הגרמא בכך שבהנחת הכלים מול האש יש רק ספק שיכבה, כי דבר כזה לא מוזכר כלל כתנאי להיתר, ובדרך כלל כשיש דליקה ומניח כלים עם מים האש תכבה לפחות במידה חלקית, ונראה שלדבריו מה שאמרו "אם כבתה כבתה", פירושו אם הצלחת לכבות לגמרי הרווחת, ואם לא הצלחת, אל תעשה יותר מזה.
ראינו לעיל שהרמב"ם והערוך מתייחסים לנתינת המים תחת האש כגרם. אך רש"י (שבת מז ע"ב) כתב בהסבר דברי רב אשי שמחלק בין הנחת הכלים בדליקה להנחת מים תחת האש:
"אלא אמר רב אשי, מתניתין אפילו לרבנן, דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים - דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה.
שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת".
ובחידושי הריטב"א שם ביאר דבריו:
"פירוש דאע"ג דמכבה הוא, קרי ליה תלמודא מקרב בכבויו, משום דאע"ג דניצוצות בלאו הכי נמי היו כבין והולכים, מ"מ המים מקרבים כבויין, ודינו כמכבה ממש, ודמי לאותה שאמרו (ב"ק י ב) האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו".
מדברי הריטב"א נראה שהוא הבין כדברי הרמב"ם והערוך שהלשון 'מקרב' נאמרה על הפעולה הנעשית בשבת, ולכן נדחק בביאור לשון רש"י שדיבר על כיבוי ממש, כשבגמרא הוא נקרא רק מקרב, אבל לענ"ד אי משום הא לא קשה, דנראה שלפי רש"י הלשון 'מקרב' פירושה זימן, ולדעתו לשון זו מוסבת על מה שעושה בערב שבת, ולכן אף על פי שבשבת הוא מחשיבו כמכבה ממש לא אמר סתם שמכבה.
אלא שעיקר הענין אינו מובן מדוע לרש"י תיחשב הנחת מים שאינם ניתנים על האש מכבה דאורייתא, וזה מה שהוסיף הריטב"א להקשות:
"ויש שהוקשה להם בפירוש רבינו ז"ל, היכי קאמר כי מפני שנתן מים תחת הנר הווי מכבה ממש? ופירשו מפני שמקרב את כיבויו, כי פעמים שמגביה הכלי שיש בו מים בשעת נפילת הניצוץ והוי כמכבה בידים, ולפיכך אסרו לתת מים בתוך הכלי שלא יבוא לידי הגבהת הכלי שהוא איסור תורה, ופירוש זה אפשר, אבל אין זה דעת רש"י ז"ל לפי לשונו, ודקא אמרת היכי הווי מכבה ממש, רבינו ז"ל סובר שכשנותן מים בכלי פעמים שבשעת נתינתו יפול בו הניצוץ ממש, ולא עוד אלא דכל שמניח מים במקום שנופל הניצוץ, ודאי הוא כנותן מים במקום שהאש שם, והוה ליה מכבה.
ובמקצת תוספות מצאתי כי ר"ת ז"ל גורס מפירוש ר"ח ז"ל מפני שמקרב כיבויין, כלומר דהתם שרו רבנן דאיכא הפסקה דכלים בין האש והמים ומחיצה בכלים הוא עושה, אבל כאן דליכא שום הפסק בין המים והניצוצות, גרם כיבוי כי האי מיתסר, ואפילו מערב שבת ואפילו לרבנן, והקשו על זה בתוספות דהא אמרינן התם לרבנן דשרו לעשות מחיצה בכלים של חרס, הוא הדין דטלית שאחז בה האור שהוא מותר לתת בו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה, אלמא דשרו גרם כבוי בלא הפסקה, אבל לפירוש רש"י ז"ל ניחא דלא אסרי רבנן אלא בנותן כלי תחת הנר ממש שראוי ליפול ניצוצות בו להתכבות, והוה ליה מכבה ממש, מה שאין כן בזו שהרי אינה עשויה על כל פנים שיגיע האש למקום המים כי אולי יכבה קודם שיגיע שם, וכל שכן דלא קשיא למאן דאמר שמקרב את כיבויו להגביה הכלי לנר, דהתם גבי טלית ליכא למיחש דליעביד הכי דהא ידע שהוא מכבה גמור ואסור, ונראה שאף לפירוש ר"ח [ור"ת] ז"ל לא קשיא, דלדידהו כל שיש בו ריוח שום דבר בין המים והאש – הפסקה חשיבא להו, כיוון דאפשר שתכבה קודם שתגיע שם, כנ"ל".
והנה לפי הפירוש הראשון שכתבו אחרים ברש"י איכא איסור דאורייתא רק היכא שמגביה את המים באותו רגע שנופל הניצוץ, וכן לפי הפירוש הראשון של הריטב"א ברש"י שהאיסור דאורייתא הוא רק כשנותן מים על האש, ההבנה היא שגם כשנותן את המים תחת האש ממש לא הוי מכבה ממש. וכן אומר הריטב"א להדיא לגבי פירוש ר"ח ור"ת "גרם כיבוי כי האי מיתסר", כלומר שאמנם אינו כיבוי ממש אך כיון שהוא קרוב לפעולה ישירה הוי סוג גרם כיבוי שאסור. אלא שלפי הפירוש השני שלו ברש"י, נראה שהריטב"א הבין שמדובר באיסור דאורייתא ממש.
אך נראה לענ"ד שגם לפירוש השני ברש"י יש מקום לפרש שכוונתו רק דחשיב כמכבה ממש, ונקט 'ממש' רק כהנגדה לגרמא בעלמא המוזכרת בתחילת דבריו. ובכל אופן גם אם כוונתו לאיסור דאורייתא, אין זה פשט הדברים ואינו נראה כן משאר הראשונים^[8].
מכל הדברים האלו עולה שגדר גרמא הוא כל פעולה שאינה ישירה, ואינו תלוי בשאלה אם ודאי תתרחש הפעולה, ולכן נוקטים רוב הראשונים שבהנחת מים תחת הנר בשבת אין איסור דאורייתא אף שבודאי יצאו ממנו ניצוצות והמים יכבו אותם, ומכאן יש להסיק שכל הדיון להחמיר בשאלה האם היתרי גרמא נאמרו גם כאשר הפעולה תתרחש בודאות הוא האם באופן כזה חכמים החמירו. אבל אין כל חשש שבאופן שהפעולה מתרחשת אחרי זמן יש איסור דאורייתא.
♦

ב. מחלוקת הראשונים אם גרמא הותרה כאשר ודאי תתרחש הפעולה

הריטב"א הסיק שההבדל בין נותן המים תחת האש להיכא שנותנם במקום מרוחק הוא שכשמניח במקום מרוחק אפשר שהאש תכבה קודם שתגיע לשם.
גם האו"ז (חלק ב סימן כח) כתב: "שנותן מים ע"ג הטלית אפ"ה אין זה קרב כיבוי אלא גרם כיבוי, מפני דשמא יכבה קודם שיגיע במקום השרוי, ואפילו כשיגיע שם שמא לא יכבה שחום הלהב והאור מייבש המים ונשרף גם השרוי שאפילו דבר השרוי במים הולך ונשרף".
ובמאמר של הרב עמנואל הביא עוד ראשונים שמהם עולה שההיתר תלוי בכך שאין ודאות שידבר יקרה, אך יש לנו לעיין במסקנתו שזו היא דעת רוב הראשונים.
כבר הראיתי לעיל מלשון ר"ח שפירש שהאיסור נובע מזה שמיד הם נכבים משמע שאין ההיתר תלוי בכך שהוא ספק אם תתרחש המלאכה אלא בכך שהמלאכה אינה מתרחשת מיד.
גם בתוספות בשבת (מז ע"א) כתבו: "דבמחיצה של מים, אף על גב דאין דבר מפסיק, מ"מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא, כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי".
מבואר שהחילוק לדעתם הוא בין פעולה יותר ישירה לפעולה עקיפה, ולא תלוי בכך שאין ודאות שתתרחש המלאכה.
ובחידושי הרמב"ן (שבת קכ ע"א):
"הא דאר"י טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר. לא כתבה רבינו (הרי"ף) בהלכות, ואף על גב דאתיא כת"ק דשרי כל גרם כיבוי דהלכתא כוותיה, ולא ידעתי מאיזה טעם, ושמא הוא סובר לדמותה למאי דאמרינן בשלהי כירה ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמר רב אשי עלה אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו, ופי' דלא דמי כלי מלא מים אף על פי שיש לחוש לשמא יבקע, לנותן מים ממש שהוא מקרב גוף הכיבוי להדיא ואסור לדברי הכל, ורב יהודה^[9] דשרי הכא (בדף קכ), סבר ההיא מתני' ר' יוסי היא ובשבת, וברייתא (המובאת בדף מז ע"ב דאסרה גם בערב שבת) לא שמיע לי', א"נ אית לי' טעמא אחרינא, ומיהו אנן אתירוצא דרב אשי סמכינן (דהמשנה דהתם היא לכו"ע ואסור גם בע"ש משום דמקרב כיבוי אסור בשבת) ואתיא דלא כרב יהודה (ולכן השמיט הרי"ף את ההיתר של רב יהודה). ומצאתי לסברתי זו רגלים בירושלמי, דגרסינן עלה דההיא (כלומר על נתינת מים תחת הנר שאסורה) ר' שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסי היא, א"ר יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן בשעשה לה מחיצה של כלים, אבל אם עשה לה מחיצה של מים לא (ולפי זה המשנה בכירה היא לכו"ע כיון שהוי כמחיצה של מים), מן דאמר שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסי היא, הדא אמרה אפילו עשה לה מחיצה של מים היא המחלוקת (כלומר שחכמים מתירים גם במחיצה של מים, והוא כנתינת מים תחת הנר, ועל כן אמר שמואל שהמשנה בכירה שאוסרת היא כר' יוסי) עכ"ל זו הגמ', וכאן בפרק זה שנו כן על מימרא זו דטלית שאחז בה האור, ולמדנו ממנה דרב יהודה דשרי מחיצה של מים ס"ל מתני' דהתם ר' יוסי היא (כמסקנת הירושלמי בשם ר' שמואל), ורב אשי דמוקים לה כדברי הכל מחלק בין מחיצה של מים למחיצת כלים אף על פי שדרכן להשתבר (והוא סובר כהוא אמינא של הירושלמי, וכן הלכה), וטעם נכון יש בדבר.
ואעפ"כ יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה, והכא (בעובדא דרב יהודה) כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה, כדקאמר ואם כבתה כבתה, אבל סוגיא שבירושלמי כולה מעידה על דברי רבינו הגדול ז"ל".
והעולה מהרמב"ן דלדעת הרי"ף, אמנם רב יהודה סבר דקירוב כיבוי נמי שרי, וכדעת ר' שמואל בירושלמי, אך למאי דקיי"ל כרב אשי, נתינת מים על טלית אסורה, כי גם היא מוגדרת קירוב כיבוי כיון שהוא נותן את המים להדיא ללא מחיצה. ומסיק הרמב"ן שעכ"פ יותר נראה דנתינת מים מצד הטלית אינה בגדר קירוב כיבוי, כי יותר נראה שיש חילוק ברור ביניהם שהרי בקירוב כיבוי יש ודאות שיכבה ואילו בנתינת המים אפשר שלא יכבה, כדאמר 'אם כבתה', ולכן מסתבר יותר שדינה כמחיצת כלים.
לענ"ד אין ללמוד מדבריו שגרמא הותרה רק היכא שאין ודאות שתכבה, כפי שעולה מדברי הריטב"א, דהוא כותב את החילוק הזה בין ודאי לספק רק כדי להראות מדוע לא מסתבר כדעת הרי"ף, ולכן נקט את הנימוק היותר משכנע, דהיינו שגם אם נאמר שאין הכרח בסברה לחלק במה שהמים מהצד ואין האש נופלת עליהם מיד להדיא, מכל מקום מסתבר יותר שאין לאסור נתינת מים על טלית כי בזה לא ברור שהמים יכבו את האש, כדמשמע מהלשון אם כבתה כבתה. יתכן שהרמב"ן יסכים לדינא דהווי גרמא אף כשודאי יכבו מצד שאינו נופל עליהם להדיא כפי שעולה מר"ח והתוספות, אך לחילוק הזה לדעתו אין כ"כ הכרח בסברה, לכן הוא אומר חילוק שסברתו נראה לו יותר ברורה, אבל הוא לא מתנה את ההיתר בכך שיש באמת ספק אם יכבה.
והרשב"א שם בפרק כירה, כתב בתחילה שהאיסור הוא משום שיהיה קל בעיניו לעשות זאת בשבת ויבוא לשים את המים בשעה שהניצוצות נופלים, ואח"כ כתב: "ויש מפרשים מקרב את כיבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות, אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא – לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה (ולא יבא מזה להתיר בשבת לשים מים כדי לכבות)".
משמע שכל היכא שהאש צריכה לעשות פעולה נוספת ולעבור מרחק, יקרא גרם כיבוי, ואף אם ודאי שיכבה – מותר, שהרי שהגמרא משווה בין גרם הכיבוי לקירוב כיבוי, וההבדל ביניהם נעוץ במילה "קירוב", דמשמע שהחילוק ביניהם אינו בין ודאי לספק אלא בין נתינה להדיא תחת הנר, שזה כנותן על האש, להיכא שהאש צריכה לעשות פעולה נוספת של התפשטות.
ובחידושי הרשב"א (שבת קכ ע"ב) הביא תחילה את השמטת הרי"ף, וכתב:
"י"ל שהרב ז"ל סבור דרב יהודה הוא דסבירא ליה דרבי שמעון בן ננס פליג אפילו בהא דאע"ג דמקרב את כבויו, והא דתנן בפרק כירה (מ"ז ב') נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ובלבד שלא יתן לתוכו מים, רבי יוסי היא ולא רבנן וכדקא סלקא דעתין התם למימר, אבל אנן דסבירא ליה כאוקמתא דרב אשי דאוקמה לההיא אפילו לרבנן ואמר דמקרב את הכבוי אנן דסבירא ליה כאוקמתא דרב אשי דאוקמה לההיא אפילו לרבנן ואמר דמקרב את הכבוי הוא ואפילו לרבנן אסור וכדדייקא ברייתא כדאיתא התם, שמעינן נמי דעד כאן לא שרי רבי שמעון בן ננס הכא אלא במחיצת כלים דאפשר דלא מתבקעי אבל במחיצה של מים לא שרי ובהא לא פליגי, וכן תירץ הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל.
אבל אינו מיושב בעיני כל הצורך דאם איתא הוה להו הכא נמי לאקשויי אימר דשמעת ליה לרבי שמעון בן ננס גורם כבוי מקרב כבוי מי שמעת ליה והא תנן נותנין כלי תחת הנר וכו' אבל לא יתן לתוכו מים, וכי תימא רבי יוסי היא וכו' כדשקיל וטרי בה התם בסוף כירה, אלא שמקרב את כבויו שאמרו שם פירוש אחר יש לו וכבר כתבתיו במקומו בסייעתא דשמיא".
מבואר שהרשב"א כותב בשם הרמב"ן שהרי"ף מחלק בין מחיצה של כלים שאפשר דלא מתבקעי, למחיצה של מים שבודאות יהיה מגע בין המים לאש, והוא אינו מקבל חילוק זה, ולא מפני שיש לחלק בין ודאי לספק, אלא מכיון שמכל מהלך הגמרא כאן נראה שדברי רב יהודה מוסכמים, וציין בסוף דבריו שהחילוק בין ההיתר של רב יהודה לההיא דמקרב את כיבוי כבר ביאר בפרק כירה. והוא מה שכתב שם דהאיסור הוא היכא שהאש נופלת לתוך המים להדיא, וכדברי ר"ח.
ועוד כתב הרשב"א שם: "לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף. תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כיבויו, וי"ל דלא קרינן מקרב את כיבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר, ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה (כדבריו לעיל לפי הרמב"ן בדעת הרי"ף שזה הטעם שאוסר ואינו דומה לכלים. ע.א^[10]), אבל כאן אפשר דלא ימחק, שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים".
נראה דכאן הוזקק לחלק בין ודאי לספק משום שהוא רואה את הכנסת היד למים כפעולה ישירה של מחיקת הכתב, ובאמת נראה שזה עוד יותר גרוע ממקרב כיבוי כי היא פעולה ישירה ממש, ולכן הוצרך לומר שברגע כניסת ידו למים אין הכרח שימחק, אך לגבי פעולה שאינה ישירה מסכים גם הרשב"א שהותרה אפילו כשודאי תיעשה הפעולה, כפי שמתבאר מדבריו בפרק כירה שעיקר החילוק הוא במה שנתן את המים מן הצד, והקולא היא משום שזה נחשב כפעולה עקיפה.
וכ"כ הגרש"ז אוירבאך במאורי אש (פרק שלישי ענף ד סי' ב) דאין לומר שטעם הרשב"א להתיר הוא משום שאינו פסיק רישא, והווי כדבר שלא מיכוון, שהרי הגמרא אומרת שההיתר הוא משום גרמא, אלא כוונת הרשב"א שעל הכנסת היד עצמה אינו מתחייב כי המחיקה אינה ודאית (וגם אם ימחק מיד בכניסת היד מותר כיוון שאינו מתכוון לה). ומה שאומרת הגמרא דהווי גרמא הוא על זה שבהמשך ודאי הכתב ימחק כשישהה בתוך המים, ולזה יש היתר משום דהווי גרמא ואינו עושה בזה מעשה, וכה"ג מותר אף בודאי.
וכתבנו לעיל, שכך צריך לומר כדי ליישב את ענין הצורך בקל וחומר לגבי מחיקת השם בימי דוד המלך.
ובמאירי (דף קכ ע"א) הביא מחלוקת, בתחילה כתב היתר בגרמא הוא "שמא לא תתפשט והרי היא כבה קודם שתגיע למים, ואין כאן פסיק רישיה", והוא כדברי הריטב"א ודעמיה, ואח"כ כתב "ויש מפרשים שמאחר שאינו מכבה אלא גורם, אף בפסיק רישא מותר", והוא כדברי ר"ח.^[11]
והרמב"ם (שבת פי"ב ה"ד) כתב להדיא להתיר גרמא אף כשודאי יכבה: "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר".
ובביאור ההיתר של רב יהודה כתב (שם ה"ו): "ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור, ואם כבתה כבתה".
וכתב שם הרב המגיד שדעתו היא כדעת הרשב"א, והוא כפי שביארנו ברשב"א שההיתר תלוי במה שאינו פעולה ישירה כיון שנותן מן הצד, ויש זמן עד שהאש תתלה בו. ונראה להדיא שבהיתר הכלים הוסיף את המילים "שודאי מתבקעין", לאפוקי סברת הריטב"א שגרמא הותרה רק היכא שיש ספק שהדבר יקרה. ואין סברה לומר שהאש ודאי תבקע את הכלים, אבל התנאי להיתר שהוא שלא ודאי שתגיע אליהן, כי כפי שהאש ודאי בוקעת היא ודאי מתפשטת, והרמב"ם אינו אומר בזה כל תנאי להיתר.
ונראה שזו כוונת הטור (אורח חיים הלכות שבת סימן שלד) שכתב: "ועושין מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה אפילו חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה דגרם כיבוי מותר".
כוונתו שבודאי יתבקעו ויכבו כלשון הרמב"ם, דלא מסתבר שינקוט בלשונו ומתכוון לחלוק בלא שיפרש דבריו, אלא שהבנתו היא שאם האש מגיעה למים נחשב שבודאי יכבה. וכן בהמשך הביא את דינו של רב יהודה כפי שמביאו הרמב"ם - "יכול ליתן עליה מצדה האחרת משקין".
והבית יוסף (אורח חיים שלד) אחרי שהביא את דברי הרי"ף, שהרמב"ן הבין ממה שהשמיט את דינו של רב יהודה לאסור לתת מים על הטלית, כי הוא סבר שהוי כקירוב כיבוי, וציין שגם הרא"ש לא הביא את דינו של רב יהודה, והביא מה שכתב הרב המגיד את החילוק בין ההיא דפרק כירה להא דרב יהודה (שהתיר לתת מים על טלית שלא תתפשט השריפה), דהתם אין דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האוויר והמים תחת הניצוצות ממש, אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא, עכ"ל. והוסיף שגם הר"ן בסוף פרק כירה (כא: ד"ה ניצוצות) כתב לחלק ביניהם, דטלית שאחז בה האור היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדולק אלא מונעים שלא יתפשט האור, אבל ההיא דפרק כירה טפי מגורם הווי. וסיים הבית יוסף שגם בהגהות מרדכי פרק במה טומנין חילקו ביניהם בענין אחר.
ונראה שכוונתו בכל דבריו לפקפק בסברה שנתינת מים בצד האש הוי קירוב כיבוי, כהבנת הרמב"ן ברי"ף, ולכן הוא מביא את כל הראשונים שמראים שיש לחלק בזה, וציין בסוף דבריו לדברי הגהות המרדכי על הגמרא בשבת דף מז (דף פ ע"א), שכתב דלפי ר"י שהאיסור בנתינת מים תחת האש הוא "דלפעמים יהיה כיבוי בידים" ולכן לא קשה כלל מרב יהודה. אבל יש לתת את הדעת שהב"י לא הביא את המרדכי עצמו (דף עג ע"ב) שכתב לבאר מדוע מותר להדליק כמנהגנו בנר שבת בצלוחית מים שעליהם יש שמן כשהמים נועדו להגבהת הנר ושלא ישבר הכלי, ולא דמי לנתינת מים סביב הנר שאסורה "וטעמא כיוון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים אסור", ודבריו שם הם דברי היראים (סי' רעד) שהובאו בסמ"ג (לאוין סה) והסמ"ק (סי' סה), וצריך להבין למה הב"י הביא את הגהות המרדכי ולא ציין כלל לדברי המרדכי, גם כאן וגם בסי' רסה כשעסק בעצם הענין של נתינת המים תחת הנר.
ונראה שהב"י לא הביא את דברי המרדכי משום דלא סבירא ליה כוותיה שהענין תלוי בודאות הכיבוי, אלא הוא נוקט כפי שעולה מהרמב"ם והרשב"א. והטעם שכתב הר"ן בפרק כירה להקל כיון שהמים רק מונעים מלהתפשט, וכן הטעם שכתב הגהות מרדכי, אינם סותרים את הבנתו שכל היכא שאינו נותן להדיא שרי אף שבודאי יכבו, ולכן הביא דוקא את דבריהם.
ועל כן כתב השו"ע בסי' שלד כתב כלשון הטור: "אפילו מלאים מים שבודאי יתבקעו", וכוונתו כדברי הרמב"ם שבודאי יתבקעו ויכבו.
ופשוט שההיתר אינו תלוי בכך שיש כאן כלים שהם דבר המפסיק שכן הרמב"ם הטור והשו"ע מתירים גם לשפוך משקין על הטלית, ולא פסקו כפי שהבין הרמב"ן בדעת הרי"ף.
והנה לגוף שאלת הראשונים מדוע השמיט הרי"ף את היתרו של רב יהודה, רבינו יהונתן בפירושו על הרי"ף מביא את היתרו של רב יהודה בטלית שאחז בה האור, בלא להעיר דבר על הרי"ף שהשמיטו, ונראה שהוא סבר שהרי"ף לא התכוון כלל לרמוז שיש כאן מימרה שלא נפסקה להלכה, אלא שכך היתה גירסתו בגמרא, שכן הרי"ף מביא את הברייתא שמתירה להתלבש בבגדים בוערים כמימרה של רב יהודה, ומשמע שגרס שאלו הם הדברים שאמר רב יהודה, ולא כלפנינו שהיתר ההתלבשות הוא דברי הברייתא, ורב יהודה חידש דין אחר שהוא היתר של נתינת מים. ולפי זה י"ל שגם לפי הרי"ף מותר לעשות מחיצת מים דהוא גרם כיבוי כל היכא שיש הפסק גם אם ודאי שיקרה הדבר, וכדברי ר"ח שחילק בין נותן להדיא במקום האש, שאסור מפני שמיד מכבה, לנותן במקום קצת רחוק, שמותר.
ועוד י"ל כפי שכתב בשלטי הגיבורים שהרי"ף לא הביאו כי מדברי רב יהודה משמע שמותר לתת מים על הטלית עצמה, וסובר הרי"ף שיש בכך בעיה מצד כיבוס, ואפשר שלכן הרא"ש הולך בעקבות הרי"ף והשמיטו, וכן מטעם זה כתב הטור שההיתר הוא דוקא במשקין ולא במים.
ונראה לענ"ד שפשט הגמרא כדברי הרמב"ם שהיתר הכיבוי הוא גם כשודאי יכבה, דלא התנו בגמרא את היתר הגרם כיבוי שהוא רק היכא שלא ודאי שיכבה, וכן בסתמא הרבה פעמים מבין ויודע שבכך וודאי תגיע האש ובוודאי יכבה לפי גודל הבעירה, ומסתימת הדברים בגמרא משמע להקל בכל גוונא במקום הצורך.
ובשלטי הגבורים (דף מה ע"א מדפי הרי"ף אות ב) כתב שכל גרם כיבוי דשרינן הוא בעניין שאינו מכוון לכבות, אלא הוא עושה דבר לחצוץ בפני הדליקה ועל ידי כך בא הכיבוי.
אך קשה, הלא מסתמא מניח הכלים יודע ורוצה שיכבה, וסתימת כל הפוסקים לא משמע כך, וראה בישועות יעקב (או"ח סי' שלד, הובא במאורי אש פרק שלישי סוף ענף ד) שהעיקר כרוב הפוסקים דגרם כיבוי שרי אף כשודאי יבוא לידי כיבוי ומכוון לכך. והכי סתמא דמילתא דמי שמניח את הכלים עם מים מתכוון שהם יכבו את הדליקה כדי שלא תתפשט. וכן מוכח בב"י (סי' שלד) כשדיבר על היתר התכסות בטלית, וכתב שהוא כגרמא ולכן מותר אף כשמכוון לכך.
על כן נראה לדינא שהיתר הגרמא הוא אף במקום שודאי שהדבר יקרה ומתכוון לכך.
♦

ג. דחית הראיות שהובאו לאסור גרמא שתתרחש בודאות

הרב עמנואל הביא בתחילת דבריו את דברי הרא"ש בביצה (פ"ב סי' יז), שאיסור הוספת שמן לנר הוא משום שהשמן והנר הם גוף אחד, ודייק מדבריו שבלא זה שהם גוף אחד היינו מתייחסים לזה כגרמא המותרת, אף שודאי השמן מועיל להמשך הבעירה. ומוכח שהיכא שמקילים בגרמא הדבר אינו תלוי בכך שיש ספק אם הדבר יתרחש. וכתב שהיא גם דעת התוספות.
אך כנגדם הביא שר"י הזקן, והרי"ד, והמנהיג, והמאורות, והמיוחסים לר"ן, והרמ"ך, כתבו כהריטב"א והיראים שהיתר הכיבוי בפרק כל הכלים נובע מכך שאין ודאות שיהיה כיבוי. והוא מבאר שכך דעת הרמב"ן והרשב"א והמאירי, ולכן נטה קו להחמיר.
אך לענ"ד אין לנו להחמיר נגד העולה מכל הראשונים שהזכרתי לעיל ופסק הרמב"ם הטור והשו"ע, וכבר הראיתי שהמאירי לא הכריע בזה, ומהרמב"ן אין הכרח, ומהרשב"א משמע להיפך, שהתיר נתינת המים בכלים מפני שהם מן הצד, ואין כל אפשרות לבאר בדבריו שהוא מפני שהמים רק מונעים, כפי שהבין הרב עמנואל, כי אין כל קשר בין המילים מן הצד למילים שהם רק מונעים. ועוד שגם מי שאומר שהמים רק מונעים אינו תולה את היתר גרמא בכך שאין ודאות שהפעולה תתרחש, כפי שרואים מדברי הב"י, שיחד עם מה שנוקט שההיתר הוא גם היכא שבודאי יכבה משום שהוא מן הצד, מביא את דברי הר"ן בפרק כירה. אלא שזו תוספת הבהרה כדי להגדיר את הדבר כפעולה עקיפה, שבענין המים שבצד הטלית לא רק שהוא מן הצד הוא גם רק בגדר מונע. אמנם לפי מי שאומר טעם זה אין הכרח שיתיר באופן שודאי תהיה פעולת כיבוי, אך מאידך גיסא אין גם הכרח מדבריו שיאסור, ולכן אין בזה סתירה לפסק השו"ע.
ועוד הביא הרב עמנואל מדברי התרומה ומהר"ח אור זרוע שאסרו נתינת קדירה שיש בה מאכל עם שמן במקום שתתחמם, ולמד מדבריהם שכל פעולת גרמא שבודאי תתרחש אסורה, וכשיטת היראים הנ"ל. ולדעתו הוי דאורייתא, כמו שחייבים על זורה למרות שמעורבת בזה הרוח, בגלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אלא שלהלכה נפסק להקל לגבי שומן שאסור משום מוליד דרבנן, ולא גזרו בו כשאינו עושה בידים.
אך לענ"ד אינו דומה, שמה שאסרו התם את הפעולה של הפשרת השומן, הוא באופן שמתחילה, ברגע שהאדם שם את הקדירה, מתחילה ההפשרה, והוא כמו בישול, שמצד המחשבה של האדם הבישול מתחיל מעצם הנחת הקדירה על האש, ואין נפקא מינה בזה שהלכתית הבישול מתחיל רק מבן דרוסאי, כי עיקר הקובע את גדר מלאכת מחשבת הוא מחשבתו של האדם, ולדעת התרומה גם הפשרת השומן היא בגדר מלאכה שמחשבתו שתתחיל להעשות מיד (גם ראשונים אחרים שהתירו דבר זה מפני שמוליד שלא בידים, נראה שאינם מתכוונים להגדרת גרמא, אלא שמוליד אסור רק כשעושה את ההולדה ממש בידיו).
ועכ"פ נראה שכל הדיון כאן הוא באיסור דרבנן, שאף קירוב כיבוי במים שתחת הנר הראינו מהרמב"ם בפירוש המשניות, והערוך והריטב"א שאינו אסור בשבת אלא מדרבנן, וכן הוא פשט לשון הגמרא "קירוב כיבוי" ולא כיבוי ממש. וכיון שהיא מחלוקת באיסור דרבנן, ומר"ח והרמב"ם והתוספות והטור והרא"ש עולה שיש היתר גם כשהמלאכה תתרחש בודאות, וכך דעת הרשב"א, וכך פוסק השו"ע, והרמ"א אינו חולק, אין להחמיר בזה.
ובפרט, שלמעשה כל היתרי גרמא נאמרים רק כשיש צורך מיוחד, שזה גופא סיבה להקל.
♦

ד. דין המסתפק מהשמן והנוגע בנר

בביצה (כב ע"א) איתא שהמסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה, וכתבו התוספות (ד"ה והמסתפק): "אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הווי אלא גרם כיבוי, וגרם כיבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כיבויה, ובשבת נמי אינו חייב, אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככיבוי. ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעווה גדולה לחתוך למטה ממנה, כיוון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל, אף על גב שהוא גורם לגרום כיבויה שרי".
הרב עמנואל הביא את האחרונים שהסיקו ממה שאמרו התוספות 'גרם כיבוי ביום טוב שרי, ובשבת נמי אינו חייב', שיש חילוק בין שבת ליום טוב בדיני גרמא, דבשבת אמנם איכא איסור, דלא מצינו שהותר בה גרמא אלא במקום הפסד, כפי שמציין הרמ"א בסי' שלד, כב, אבל ביום טוב יש להתיר גם שלא במקום הפסד.
אך לענ"ד דוחק לפרש כך את דברי התוספות, דכיוון שבגמרא לא התפרש הבדל בין יום טוב לשבת בעניין זה, לא מסתבר שיכתבו כאילו החילוק הזה ידוע. גם דוחק לפרש שהיסוד לדבריהם הוא שבשונה מדין גרמא בשבת שהגמרא מצריכה מקום הפסד להתירו, כאן מדובר שלא במקום הפסד, כי המושג "הפסד" לא נזכר בדבריהם, ולא נראה שהם מצריכים בשבת מקום הפסד. על כן נראה דהתוספות הזכירו יום טוב משום דקאי הכא ביום טוב, אך העירו שגם בשבת אינו חייב, ולא כתבו שרי, דבנידון של השמן שבנר איכא בשבת איסור מדין מוקצה, אבל מצד גרם כיבוי גם בשבת שרי^[12].
הרא"ש (ביצה ב, יז) הביא את דבריהם, וחלק על מה שכתבו התוספות שלקיחת שמן היא הכחשת אור שהיא ככיבוי בעצמו, כיון שבגמרא שבת (כט ע"ב) מבואר שאיכא איסור להסתפק משמן של נר אף כשהוא עומד בפני עצמו, ובוודאי שבאופן כזה אינו מכחיש את אור הנר כיון שהשמן שבנר עצמו מלא. לכן כתב הרא"ש: "הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב. והיינו טעמא דנותן שמן בנר (חייב) משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הווי כאילו הוא הדליקו".
יש אחרונים שהבינו שלדעת הרא"ש הוא איסור דאורייתא ממש (ראה יש"ש בביצה, ושפת אמת בשבת כט, וכן פשוט להגרשז"א במאורי אש פרק שלישי ענף ה סי' ב- ג), אך התפארת שמואל והחזו"א (לח, ו) כתבו שלפי הרא"ש איסור ההסתפקות מהשמן הוא דרבנן, וכן נלענ"ד שכיון שהרא"ש מביא את התוספות שאוסרים משום שמכהה את האור, והרא"ש מציין שכשהשמן בנר מלא אין כלל הכהיית אור, ובאמת זוהי המציאות שרק אם משאיר מעט מאוד שמן יש הכהיית אור, על כרחך צ"ל שהאיסור לפי התוספות הוא מפני שיש חשש שיקח בשעה שיש מעט שמן ויכהה את האש, ובמצב רגיל הוא איסור דרבנן, וכך נראה מלשון התוספות שכתבו "ולכך נראה ככבוי", וממילא נראה שגם הרא"ש שאינו אומר 'אלא נראה שהוא איסור דאורייתא בכל גוונא' מדבר גם הוא על איסור דרבנן. וכן נראה ממה שהרא"ש מדבר על דבר המוגדר אצלו 'גרם כיבוי' (כלשונו "רבנן דרבי יוסי מודים בהאי גרם כיבוי"), ומשמע שרצונו לומר שאמנם הוא רק גרם, וגרם מצינו שמותר, אבל הכא דין הגרם שונה וחמור יותר מפני ש"נוגע בדבר הדולק"^[13], ומכל מקום אינו אלא לאיסור דרבנן. ומה שנקט בכל דבריו בלשון "חייב" הוא נמשך אחר לשון הגמרא, ולא התכוון לומר שהוא חיוב גמור מדאורייתא. לפי זה עיקר כוונתו היא לדמות לגרם של קירוב כיבוי האסור, שכן גם חומרת קירוב כיבוי קשורה לזה שכאילו פועל באש עצמה.
וראה גם בתשובות רב נטרונאי גאון (אורח חיים סימן קנד): "וששאלתם גרם כבוי ביום טוב אסור או מותר". ובתשובה הביא את הגמרא בביצה, והסיק "והמסתפק {ממנו} חייב משום מכבה, דכיון דנוטל משמנה הוה ליה גרם כיבוי, ולענין כיבוי, שבת ויום טוב שוין, ואת אמרת לשמעך קו זקיף בשרגא, דקא גרמת לה כיבוי, ואמר ליה לאו אדעתאי".
משמע שהאיסור הוא משום גרם כיבוי דרבנן, וגם ביום טוב אסור גרם כיבוי בצורה כזו.
והנפק"מ בין התוספות לרא"ש מתבארת בפוסקים בסי' תקיד:
הטור כתב שם: "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם, דגרם כבוי מותר".
והב"י לאחר הבאת דברי תוספות והרא"ש דייק מלשון הטור "שרוצה להדליקו", שלאחר שכבר הדליק אינו יכול לעשות דבר, וסיים: "אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון, וכן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי: כתב המרדכי בפרק כל כתבי (שבת סי' שצט) שיש מתירים ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאינו אלא גרם כיבוי, אבל רבינו יואל פירש דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא עכ"ל".
ועל פי דברים אלו פסק השו"ע (תקיד, ג): "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם". והיינו שיכול לתת סביבו דבר מונע דווקא לפני ההדלקה, אבל לאחר ההדלקה אינו יכול ליתן דבר המונע מלשרוף.
נראה שמה שכתב בב"י שמהרא"ש משמע שאינו יכול לשים דבר שיגע בנר, הוא מדכתב הרא"ש שהאיסור הוא היכא ש"נוגע באש". אך יש לעיין שאם האיסור שעליו מדבר הרא"ש הוא דאורייתא לא מובן איך הסיק הב"י שלפי הרא"ש גם לשים דבר שנוגע אסור, הלא מסברה פשוטה ודאי לא נראה שבגלל עצם הנגיעה בנר הוא איסור דאורייתא. לכן אם אם הרא"ש אומר שהאיסור משום שנגע, חייבים לפרש שהאיסור הוא רק היכא שנוטל מהשמן, כי אין סברה לאסור מדאורייתא גם כל נגיעה בנר.
לכן נראה שהב"י מבין שהאיסור של הרא"ש הוא גם כן רק סוג של גרם כיבוי, אלא שהוא חמור יותר בגלל שנוגע בנר עצמו, שהשמן הוא חלק מהנר, ולכן הוא יכול להסיק מלשונו שכל היכא שנוגע בנר הדולק איכא איסור.
וכן נראה קצת ממה שהב"י הביא את המרדכי בלא להעיר דבר, ובמרדכי ודאי האיסור הוא מדרבנן. אם לפי הרא"ש האיסור דאורייתא היה ראוי שיציין את ההבדל ביניהם שלפי הרא"ש הוא איסור דאורייתא. לכן משתיקת הב"י משמע שהמרדכי מדבר על אותו גדר איסור שעליו דיבר הרא"ש, ולכן הוא לא צריך להסביר שיש הבדל ביניהם. ואף שגם אם האיסור רק מדרבנן יש הבדל בין המרדכי לרא"ש בכך שלפי הרא"ש הוא גרמא שנאסרה בכל גוונא, ולפי המרדכי הוא גרמא שהותרה במקום הצורך, כיון שהכא אינו מקום הצורך אין בזה כ"כ נפקא מינה, ולכן לא היה צריך לפרט זאת.
והמג"א כתב בס"ק ז: "וצ"ע מ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד, וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש, לכן נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ"מ שם מלשונו".
פירוש דבריו, שמקשה מאי שנא נתינת דבר המונע שאוסר השו"ע על פי הבנתו מהרא"ש והטור, מנתינת מים על הטלית, ואם נאמר דהרא"ש אוסר כאן מפני שאין היתר בגרמא כשאינה במקום פסידא, ובאמת גם נתינת מים על טלית היה אוסר היכא שליכא פסידא, לא מובן כלל מה היה קשה לתוספות והרא"ש מעיקרא למה נאסר להסתפק מהשמן, היה להם לומר בפשטות שהדבר נאסר משום שגרם כיבוי שלא במקום הפסד אסור, אלא ודאי דהם סברו שהיתר גרמא הוא בכל גוונא אף שלא במקום הפסד, לכן הוזקקו לבאר את האיסור מטעם אחר. ומעתה, כיון שאין לחלק בזה בין מקום פסידא למקום שאין פסידא אינו מובן מאי שנא מטלית שאחז בה האור. ולכן הסיק דמה שאסר הרא"ש הוא "ליקח מגוף דבר הדולק", אבל "כשנותן דבר חוצה לה שרי".
כלומר שלמסקנתו מה שאסר הרא"ש הוא דוקא נוטל שמן דעביד ביה מעשה, אבל היכא שלא עביד מעשה בנר ובשמן, הוא כנותן מים על טלית ושרי, וכנראה הוא מדייק כך מלשון הרא"ש "השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב", דמשמע שהאיסור הוא משום שממעט מדבר שגורם את הדליקה, והבין שהרא"ש מדגיש שהם גורמים את הדלקה כדי לומר שהאיסור הוא משום שזה נחשב שעושה דבר בנר עצמו ולא בחוצה לו.
ומבואר מדבריו שבמסקנה הוא חוזר ומדמה את דין השו"ע לטלית שאחז בה האור. והוא אומר שבאמת לא שנא, כשם שבטלית מותר כך בנר מותר לתת דבר סביבו, שהאיסור של הרא"ש הוא רק ליטול מגוף דבר הדולק, כדמוכח מסוף לשונו של הרא"ש.
כל זה מורה שגם הוא אינו סובר שהאיסור הוא דאורייתא, כי הלא בטלית האיסור ודאי רק דרבנן. אם הבין שהאיסור לפי הרא"ש דאורייתא, והוא בא לחלוק בזה על הב"י שהרחיב את האיסור דאורייתא, מה שהיה צ"ל הוא שאלה בסגנון אחר חזקה הרבה יותר, הלא רק מה שמוקצה לנר אפשר לומר שהוי כיבוי מדאורייתא, כפי שכותב הרא"ש שהוא חייב, אך אם רק נוגע למה יאסר? ואם הבין שאמנם לפי הב"י הוא איסור דרבנן, אך לדעת המג"א עצמו הוא דאורייתא, היה עכ"פ צ"ל במסקנתו 'אלא ודאי דעת הרא"ש שאסור ליטול דבר המוקצה משום דהוי כיבוי וחייב', ןלא דמי כלל לטלית שאינו מכבה את האש בידיו.
וכן מוכח מהמ"ב שם דכתב בס"ק כ שעל פי המג"א "מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק". מבואר שבא לבאר את החילוק מטלית שאף ששניהם גרם יש חילוק הוא בין היכא שעושה מעשה פעיל בגוף הדבר הנדלק, להיכא שרק מניח לידו מונע, שהוא דבר סביל, ולא חילק בגלל שלקיחת דבר היא גופה כיבוי. וכן עולה ממה שציין בשעה"צ שכך היא דעת התפארת שמואל, והוא כתב להדיא בדעת הרא"ש שהאיסור הוא דרבנן, וז"ל: "נראה דברי הרא"ש שלא שרי גרם כיבוי אלא בענין שבא הכיבוי ממקום אחר, אבל אם מאותו דבר עצמו אסור מדרבנן משום דדומה לכיבוי".
ולעצם דברי המג"א אף שכ"כ עוד אחרונים, לענ"ד לשון הרא"ש 'שנוגע בדבר הדולק' משמע כהבנת הב"י, שיש איסור מחמת עצם הנגיעה של האדם בדבר הדולק, וגם השמן שנוטף אל הנר נחשב כחלק מהנר. אם האיסור רק משום נטילת הדבר הדולק כהבנת המג"א, שכן הרא"ש לא כתב כלל שנוטל דבר הדולק, וכשכתב שהוא ממעט את הגורם לדליקה הדגיש שבזה הוא ממהר את הכיבוי, ולפי דברי המג"א היה צ"ל כבר מתחילה שהאיסור הוא היכא 'שנוטל דבר הדולק'. וכן מוכח מלשון הטור שכתב "שרוצה להדליקו" כפי שדייק הב"י. ובאשר לשאלה מאי שנא מטלית שאחז בה האור, יש להוסיף בזה גם מה שהקשו אחרונים^[14] מאי שנא מהזזת עצים של מדורה שעדיין לא דלקו, דהרא"ש שם בסי' יח מתיר להוציאם, אלא שי"ל שלהכי הוסיף הרא"ש בסוף דבריו שהאיסור הוא משום שהשמן והפתילה שניהם "גורמים את הדליקה", שאין כוונתו בזה להגדירם כדבר הדולק בניגוד לטלית, אלא כוונתו שמכל מקום הוא ממהר את הכיבוי על ידי עסק בדבר שבפועל מזין את האש בשעה שנוגע בו כמו הפתילה, ובזה החמירו שחשיב כאילו נוגע בנר עצמו, וגרמא קרובה כזו לא התירו.
ויש להביא ראיה ברורה נוספת שזו דעת המג"א מהמבואר בהמשך אותו סעיף (תקיד, ג), דהרמ"א התיר להעמיד את הנר במקום שיכולה לבא רוח.
המגן אברהם (סימן תקיד, י) כתב דהיתר הרמ"א להעמיד ביום טוב את הנר במקום שיכולה לבוא רוח לקוח מהמהרי"ל, ובתחילה כתב שכך נראה לכאורה מדעת הרמב"ם (סי' רעז ס"ב) דאסור לפתוח הדלת כנגד המדורה ואפי' אין שם אלא רוח מצויה, גזירה אטו רוח שאינה מצויה. משמע דהאיסור הוא דווקא כשיש כבר עכ"פ רוח מצויה, אך כשעדיין אין שם רוח כלל שרי, אף על פי שסוף הרוח לבא.
אך בהמשך כותב המג"א שנראה שלפי האמת אין ללמוד מהנימוק לאיסור פתיחת הדלת כנגד מדורה, דהתם הוזקקו לכך שיש רוח מצויה, משום דבמדורה מדינא רוח מצויה שרי (שאינה משפיעה על מדורה), ובכל זאת גזרינן רוח מצויה אטו שאינו מצויה, ואם כן כל שכן דיש לגזור בנר שמושפע מכל רוח בשעה שאין הרוח מנשב אטו שעה שהרוח מנשב, דבכל רגע ורגע הרוח מנשב. והוסיף דכן משמע מהא דסי' רעז, א דאסור לפתוח דלת וחלון נגד הנר, והתם לא חילק בין יש רוח לאין רוח. ועל כן הסיק דעל כרחך בנר לעולם אסור.
ובסוף דבריו כתב "וליכא למשרי משום גרם כבוי, דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר, אבל לגרום לכבות הדלוק כבר אסור, כמ"ש ס"ב, ועיין סוף סי' רס"ה".
וצריך להבין, המג"א כותב מתחילה שיש כאן איסור "אטו בשעה שהרוח מנשב", ומבואר שאינו איסור דאורייתא, ומקשה למה לא נתיר זאת ככל גרם כיבוי שהותר, ומשיב שגרם כיבוי שהותר הוא רק מניעה שלא ישרף יותר, ואילו נידון זה הוא "לגרום לכבות הדלוק" ובכה"ג הוא מה שאסרנו בס"ב, ואינו מובן כלל, שכן הדברים המובאים בסעיף ב הם הטית הנר וכדומה - כיבוי מיידי ממשי, והם לא נקראים גרם כיבוי, וגם לא מובן מה רצה בהפניה לסוף סי' רסה.
לכן נראה כוונתו למה שכתב בס"ק ז בשם הרא"ש הנ"ל על איסור ההסתפקות מהשמן שהוא האיסור לגרום לכבות הדלוק (והוא תחילת אותו סעיף ג שהוא עוסק בו, אבל בדברי מרן ולא בדברי הרמ"א לכן בטעות כתב המג"א ס"ב). כשאדם מוציא כשאין רוח, עדיין הוא אינו מכבה, ולכן זה דומה לאותו איסור של המסתפק מהשמן שבהוצאת השמן עדיין אינו מכבה, והוא מדמה זאת גם לאיסור נתינת מים תחת הנר ששם אסור אפילו כשהוא מניעה שלא ישרף יותר כיון שהדבר נעשה מיד, והוא איסור דרבנן דאינו בכלל גרמא שהותרה, וכוונת המג"א לומר שהכא עוד חמיר טפי מהוצאת שמן מהנר כי הדבר יקרה מיד ברגע שתנשב הרוח, ומיד חמיר טפי כמו שבמים נאסר מפני שיכבו את האש מיד ברגע שיפול הניצוץ.
אם המג"א היה סובר שגרימת כבוי הדלוק היא איסור דאורייתא לא מובן מה כל הפלפול שכתב בתחילה שיש איסור אטו שיוציא בשעה שהרוח מנשב, הרי נידון זה של הוצאת הנר למקום הרוח היא גופא איסור דאורייתא, כמו הוצאת השמן שגורם לכבות את הדלוק. אלא ודאי כוונתו שעכ"פ יש לאסור מדרבנן כפי שאסרנו בהוצאת השמן.
ונראה שכשם שהוא מחשיב את הוצאת הנר אל מקום שנושבת רוח כקירוב כיבוי, כך הוא מחשיב את פתיחת הדלת כקירוב כיבוי, ולכן לפי דבריו אין להקשות מדין איסור פתיחת הדלת על המתירים איסור גרמא אף שלא במקום הפסד, כי פתיחת הדלת לא הווי בגדר גרמא שהותרה.
וראה את דברי ר"ח לשבת קכ, שמחשיב את פתיחת הדלת במדורה כהבערה גמורה מדאורייתא, אך אין להקשות ממנו על המג"א כי נראה שכוונתו שם להיכא שהוא מוציאו לרוח שאינה מצויה.
אלא שעכ"פ מהרמ"א, שהתיר ביום טוב והחמיר בשבת, משמע דכן חשיב אצלו דבר זה בגדר גרם כיבוי שהותר, וחילק בין יום טוב לשבת, שביום טוב היתר גרמא הוא אף שלא במקום הפסד. ומכאן שלדעתו ביום טוב היתר גרמא הוא אף שלא במקום הפסד (אבל אין לזה ראיה מהתוספות כפי שביארנו לעיל). ולדעתו אין להשוות בין דין זה לאיסור הסתפקות מהנר, וגם לא דמי לקירוב כיבוי, כיוון שהכא כשפותח את הדלת אינו מביא בידיו דבר ממשי אל הנר.
♦

ה. הערות על המ"ב והגר"א וההכרעה להחמיר בגרמא

על פי כל האמור לעיל יש לענ"ד מקום להעיר על המ"ב (סי' תקיד ס"ק כה) כשדן על היתר הרמ"א להוציא נר כדי שיכבה משום דהווי גרם כיבוי, וכתב שיש מפקפקין רק משום שבכל שעה הרוח שולט, וביאר בשעה"צ (ס"ק לא) על האי היתרא של הרמ"א מחמת שהוא גרמא: "הגר"א [ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כוונתו במה שכתבנו שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב ועיין לקמיה], וכן הוא גם כן דעת האליה רבה והמטה יהודה, כמו שהבאנו לעיל בסימן רע"ז בביאור הלכה, וכן הסכים המאמר מרדכי להקל על כל פנים ביום טוב".
ולדבריו צ"ל שהמג"א התכוון לציין למה שהעיר על סעיף ב בס"ק ה: "חתיכות חלב המונחים בנר, מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות, ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' שלד סכ"ב, שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש, אבל הכא שמונעו רק מלשרוף, שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח)".
אך לענ"ד רחוק הוא לפרש שזו כוונת המג"א, שהרי הוא לא הזכיר כאן כלל את עניין הפסידא, וגם אין הכרח ללמוד מדבריו שם שגרמא ביום טוב הותרה רק במקום הפסד, שרק ציין לדברי היש"ש שאפילו אם נאמר שגם ביום טוב גרם כיבוי הותר רק בהפסד, מכל מקום לקיחת חתיכות החלב מותרת. ולא גילה דעתו לדינא האם ביום טוב צריך הפסד כדי שיחול היתר גרמא.
גם מה שהסתמך המ"ב על הט"ז בסק"ו באומרו 'למחמירים שגרמא מותרת רק במקום הפסד אין חבר', צ"ע, שעולה מדבריו שהט"ז פקפק על הגהת הרמ"א בסי' שלד, אך הט"ז שם לא הביא את הרמ"א אלא את דברי רבינו יואל שהחמיר גם ביום טוב שלא במקום היזק, ועל זה הוא שכתב הט"ז שלא מצאנו חבר לרבינו יואל. אבל בשבת גם מהרמב"ם בפירוש המשנה עולה שאין היתר אלא במקום הפסד, וכן עולה מהמרדכי (שבת פרק טז רמז שצט) וחידושי הר"ן והמאירי (שבת קכ ע"א), ואו"ז הלכות ע"ש סי' כח.
וראיתי שיש המביאים מקור להקל בגרמא בשבת שלא במקום הפסד מדברי הגר"א ריש סי' שיד. הגר"א מביא שם את הקושיה של הגהות מרדכי (שבת רמז תסא) איך רב התיר ביום טוב להסיק בכלים, הרי לדעתו יש בניין בכלים והוי סותר, ותירץ הגר"א: "י"ל דגרמא מותר כמ"ש ב(שבת) פט"ז"^[15].
אך ראה בהגהות מרדכי שתירצו קושיה זו באופן אחר. ולענ"ד נראה שגם מדברי הגר"א אין ללמוד דגרמא מותרת אף בשבת. אמנם הוא הביא את לשון הגמרא בשבת דגרמא שרי, אבל הוא בא לבאר למה מסיקים ביום טוב, ואם כן י"ל שכוונתו לומר שאף שבשבת הותרה גרמא רק במקום הפסד, ביום טוב מותר לגמרי. ועוד, שהוא בא שם לתרץ את דברי רב, ולדינא פסק שם דלא כרב, ועל כן י"ל שכוונתו שרב יאמר כך ותו לא מידי.
ולמעשה רוב האחרונים נוקטים להחמיר בשבת בגרמא כשאין חשש היזק. ראה מנוחת אהבה (ח"ב א, 47), ושו"ת תפלה למשה (ב, כג) וכן בילקוט יוסף (ח"ה עמ' רלז), ובדברי הרב עמנואל (במאמר שבגליון מט). אבל ביום טוב הדין אינו מוסכם. דעת הגרשז"א (מאורי אש פרק שלישי ענף א, א), והשש"כ (פי"ג סכ"ז פכ"ג סכ"ב) להחמיר, ודעת מו"ר הרב אליהו שיש להקל ביום טוב רק כשמצרפים לזה שמדובר באיסור דרבנן (קדושת שבת ח"א עמ' 125). והיינו שמצרף את סברת המקילים בכל גרמא בדרבנן.
♦

ו. איסור כיוון שעון שבת בגרמא

הרב מרדכי אליהו (שו"ת מאמר מרדכי ח"ד עמ' שעה) כתב שהאיסור וההיתר בעניינים אלו תלוי בקרבת הפעולה לדבר הדולק. ומדבריו למדתי לפרש כפי שביארתי לעיל בדברי הרא"ש שכוונתו לדמות את דין ההתעסקות בנר הדולק לקירוב כיבוי, ועל פי זה הסיק הרב אליהו לאסור כיוון של שעון שבת לצורך הקדמת כיבוי שלדעתו כל שינוי בשעון שבת הוא בקרבת החומר הדולק, שהשעון הוא חלק ממערכת השחמל שמזינה את הפעולה, והווי כנותן מים או דבר מונע תחת הנר. אמנם ביביע אומר (ג, יח) כתב שגם לפי הב"י שאוסר נתינת דבר מונע סביב הנר מכיוון שנוגע בנר, בשעון שבת אין להחמיר, כי לדעתו אין לראות את השעון שבת כדבר אחד עם המכשיר החשמלי, וכדבריו נקטו עוד אחרונים. והוסיפו דהיכא שהוא המשכת מצב, דהייינו שהוא במצב כבוי וגורם שימשיך להיות כבוי, או שהוא דלוק וגורם שימשיך להיות דלוק - קיל טפי. אך הרב מרדכי אליהו סובר שאף באופן של המשכת מצב אין להקל מחמת עוד טעמים (תוקע ומוקצה בזיזי השעון). וראה חזו"א (שבת לח, ב) דכיוון שהוא עושה את עצם כוח המכבה, אסור משום שבות, אבל לא החמיר בזה מדין דאורייתא כפי שכתבו אחרונים אחרים.
ולדעת החזו"א יש בזה צד איסור נוסף שיש לדון בו גם כשאין כאן צד של אש, דדעת החזו"א (או"ח סי' נ ס"ק ט) שהפעלת מכשיר חשמלי קרוב הדבר שזה בונה שמעמידו על תכונתו, ואפילו אם נאמר שבעינן תקיעה כדי להתחייב בבונה, י"ל דחשיב תקיעה, שכן החשמל הוא "תיקון צורה להגשם". ובמכתב המובא במנחת שלמה (ח"א סי' יא) כתב שהאיסור הוא מפני שמעורר את הכוח החשמלי ממוות לחיים. והגרי"ש אלישיב (אורחות רבינו ח"א עמ' קמג) כתב שלפי החזו"א, כל שינוי במתג חשמל כשהוא מחבר ומנתק שני דברים, נחשב בונה וסותר גם כשאין זרם בחוטים, וכגון מה שעושים בשעוני שבת, אם עכ"פ הכלי מחובר לקרקע, וכן נוקטים כמה מתלמידי החזו"א (חידושים וביאורים שבת יח. חוט שני ח"ב עמ' רנג). אמנם לענ"ד מסתבר שאם הפעולה לא תיעשה בשבת, אכתי לא יצר דבר חדש ואין כלל איסור גם לחזו"א. וכן לדעת הרב אליהו (מאמר מרדכי שם) שסובר שאיכא איסור מדין תוקע וסתירת התקיעה, ואסר לשנות מצב של מתג בכל אופן גם כשאין זרם, נראה לענ"ד שהוא יסכים להתיר היכא שהחיבור אינו עשוי לפעול בשבת כגון סגירת מקרר לאחר שהוציא ממנו נורה שאף שעושה חיבור של חצי מעגל, אין בזה נפקא מינה כי הוא לא עושה כלום בשבת. אך עכ"פ אכתי נראה שלפי דברי החזו"א יש איסור גם כשלא מדובר במכשיר שפועל באופן של חוטי להט, כל היכא שמשפיע על הפעולה שתיעשה בשבת.
♦

ז. גרמא במכשירים מתוכנתים

כיידוע יש כיום מכשירים שתוכנתו מראש כדי לעשות את המלאכה בשבת באופן של גרמא בפיקוח מכון צומת (ראה באתר שלהם). במכשירים אלו הפעלה היא על ידי שאדם מזיז מתג כלשהוא, אך בתחילה עדיין לא קורה דבר, יש סורק שמבצע סריקה כל עשר שניות, וכאשר הסורק מגלה שהמתג הוזז הוא מפעיל את המכשיר. לפעמים מצורף לזה ענין של 'המשכת מצב', כלומר שהמכשיר עובד גם בלי הפעולה המתחדשת על ידי המתג ברמה מסויימת, וכשהוזז המתג ונעשתה פעולה העקיפה הוא לא יפסיק לפעול, ובהמשך פעולת האדם נעשית לפעמים על ידי הגברת זרם^[16]. בשם הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק פט"ז אות א,) מובא שכל המכשירים שמתוכנתים לפעולה מראש – לא נחשבים גרמא.
ובטעם הדבר כתב ידידי הרב יצחק ברנד (בספר גרמא כמעשה, ובמאמר רשפיה רשפי אש) טען שיש לאסור בזה על יסוד הגמרא בבא קמא ס ע"א הקובעת שזורה חייב גם אם בדיני נזיקין ליבה וליבתו הרוח פטור, כי בשבת "מלאכת מחשבת אסרה התורה". ופירש רש"י "מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו". ור"ח לשבת קכ כתב על מי שפותח דלת במקום שיש רוח "כיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן (אולי צ"ל לכך), אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת"^[17]. משמע שכל היכא שדרכו עתה לעשות את המלאכה בפעולה זו, ומחשבתו לכך, לא הוי גרמא (הרא"ש כתב שם בבא קמא שהוא דרך מלאכת זורה, ולדבריו היה אפשר לומר שחייב רק אם זו דרך המלאכה בזמן שנאסרה, אך הראיה להחמיר היא מרש"י ור"ח). וכתב הרב ברנד שאין להגדיר את פעולת המכשירים כאין דרכו בכך, משום שהיום יש הרבה מכשירים שמתוכנתים לפעול לאחר זמן וזה דרך פעולת כלים רגילה, כמו פעולת מכונת כביסה המתוכנתת לשנות את פעולתה אחרי כמה זמן, וברור שהלוחץ על כפתור להפעילה נחשב כעושה גם את הפעולה שהיא עושה בהמשך כי כך דרכה, ומאי שנא מכל מכשיר מתוכנת (והוא נוקט שלא כדברי המג"א (רנב, כ) בעניין רחיים של מים).
אך ראה מאורי אור (מהדורה חדשה עמ' ריז) שכתב בשם הגרא"ז מלצר סברה זו שאין פטור של גרמא כל היכא שהמלאכה נעשית כדרך עשייתה על יסוד דברי רש"י, והגרש"ז אוירבאך דחה דבריו על פי דברי רש"י (שבת עד ע"ב) הנ"ל בראש דברינו שלא חייב על מכה בפטיש כשכלי נגמר בתנור, כי הוא נעשה מאליו, ולפי דרכו של הגרא"ז מלצר היה צריך להיות חייב, כי הלא זוהי דרך עשיית הכלי. ועל כרחך שגם לפי רש"י פטור גרמא נאמר גם היכא שדרכו בכך, ומחשבתו לכך.
ולפי מה שכתבנו לעיל, יש להוכיח זאת גם מדין שופך מים ברשות הרבים, שזו דרך הוצאת מים ומחשב לכך, ואפילו הכי פטור, כיון שמחשיבים את יציאת המים כפעולה נוספת.
על כן נראה בביאור דעת רש"י שמה שחייב מדין מלאכת מחשבת הוא רק היכא שהכוח הנוסף פועל יחד עם פעולת האדם באותה שעה, כמו הרוח שמלבה את האש יחד איתו, אבל אם האדם יודע שהדבר יתרחש רק אחרי זמן מה בפעולה נוספת, אין לחייב מדין מלאכת מחשבת, כי מחשבתו גם לכך שהדבר מתבצע רק בפעולה עקיפה, ועל כן הוא גרמא.
וכל שכן היכא שהמלאכה נעשית בפועל אחרי זמן ניכר, ובכוח שונה מהפעולה שפעל בזמן מעשה האדם, ואינו האופן שבו נעשתה המלאכה, שלא מצינו על זה את הגדר מלאכת מחשבת אסורה התורה.
אלא שעכ"פ נראה שהגרי"ש אלישיב אסר את המכשירים המתוכנתים משום טעם אחר, והוא דוקא במכשיר שתוכנן לכך, שכן עולה מהערות הגריש"א לפסחים שנביא לקמן, שדין זה תלוי לדעתו בדינו של המסתפק מהשמן המובא בביצה כב ע"א שחייב משום מכבה, דבזה לא רק שחושב שהדבר ייעשה, אלא הוי איסור דאורייתא כיון שהוא עוסק בדבר שהתייחד לעשות פעולה זאת וחמיר טפי.
וביאור הענין הוא שכבר הזכרנו שבשבת כט ע"ב איתא במשנה שלא ינקב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויניחנה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ורבי יהודה מתיר. ואמרו בגמרא שהאיסור לפי חכמים הוא שמא יבא להסתפק מהשמן, וביאר רש"י (ד"ה שתהא): "כיון שהקצהו לנר - חייב משום מכבה". משמע שאפילו כשהשמן עומד בפני עצמו ורק נוטף אל צלוחית השמן, כשמסתפק מהשמן הוי איסור מכבה דאורייתא, ומשמע שלכאורה שאנו רואים את כל מה שמיועד ומוקצה כדי להשפיע על המלאכה כדבר אחד עם האש. ובפשטות היה נראה שהוא איסור דאורייתא.
וכתב הגרי"ש אלישיב (הערות לפסחים יא) דזו גם כוונת הרא"ש בביצה כב ע"א שהזכרנו לעיל: "דטעם האיסור משום שממהר כבויו דהיה עומד לדלוק זמן מרובה ועכשיו שהוציא ממנו שמן ידלק פחות, ולא חשיב גרמא כיון שנוגע בדבר הדולק. וכל מה שמקצה ומייחד לדליקת הנר בשבת נחשב לחלק מהנר וכשממעטו וממעט זמן דליקת הנר חייב משום מכבה. ולפ"ז אסור לחתוך נר של שעוה ארוך, דכולו הוקצה לדליקת הנר וכשחותכו וממעט זמן דליקתו חייב משום מכבה".
וסיים על זה: "ונפק"מ נמי בהזזת שיני השעון שבת ואכמ"ל".
ונראה כוונתו שמטעם זה יש לאסור הזזת שיני השעון שבת, וכן מטעם זה אסר את כל המכשירים המתוכנתים בגרמא, שכיון שהם מיועדים ומוקצים לעשות את הפעולה, לא הוי גרמא.
אך לענ"ד יש להשיב, דאף שאכן מרש"י משמע שהוא איסור מכבה ולא גרמא (והביאו דבריו הר"ן והברטנורא, וחידושי הר"ן המיוחס, והמאירי), אך מכל מקום נראה שהאיסור לשיטתו אינו משום שכל עיסוק בדבר המיועד לפעולת המלאכה נחשב כעשיית המלאכה באופן ישיר, שכן לפי זה היה לנו לאסור גם כאשר השמן בכלי שנמצא בצד הנר ונוזל אל הנר, בעוד שמהמשנה אמרה את האיסור דוקא בשפופרת שעל פי הנר, ובקערה שבצד הנר אסרה דוקא כשראש הפתילה בתוכה, ומשמע שאם יש כלי בצד הנר שאין בתוכו פתילה אין כלל איסור בזה אף כשהשמן נמשך אל הנר. וכן נראה ממה שכתוב בגמרא שהחידוש בשפופרת הוא כיון שהייתי חושב שלא יכשלו בה היות ושפופרת "לא מיפסק", ופירש רש"י "לא מיפסק מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי" (וראה דבש תמר שצ"ל למעלה ככיסוי). לכן נראה שהאיסור הוא משום שלקיחת השמן שבשפופרת נחשבת כלקיחת השמן שבנר וכלקיחת האש עצמה היות ומי שהניחה בתוך הנר עשאה ממש כחלק מהנר. כך עולה גם מהמיוחס לר"ן שאחרי הבאת לשון רש"י כתב "ר' יהודה מתיר אפי' אינה של חרס דליכא למיחש שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שלטפטוף השמן על הפתילה שהיא תחתיו הוא נותנו שם וככלי אחד הוא", וכן במאירי "ומאחר שהקצהו לכך כבר ביטלו לשם ונמצא עכשיו גורם לכיבוי בתשמישו".
ולפי זה אין להסיק מרש"י על איסור בעשית מעשה בדבר המיועד לנר, שאין איסור אלא בלקיחת דבר שבטלו אל הנר, שהוא ככיבוי האש עצמה, ותו לא מידי.
ועוד שאין דעת רש"י מוסכמת, שהרי כבר הבאנו את דברי רב נטורנאי שעולה ממנו שהאיסור הוא רק משום גרם, וכן דעת רבינו פרץ שבפסחים דף יא ע"א הובאה המשנה בשבת בדין השפופרת, ומקשה הגמרא למה רבי יהודה היקל בזה, ומאידך גיסא אסר לבדוק חמץ בשעה שאסור לאוכלו שמא יבוא להשתמש בו, ומתרצת הגמרא, דסובר רבי יהודה שמשום חומרה דשבת בדיל מינה.
והקשה בתוספות רבינו פרץ "דילמא הא דלא גזר רבי יהודה הכא הוי טעמא משום דהיינו איסורא דרבנן במסתפק (מה שאין כן בחמץ), ונשאר בצ"ע". ומבואר דפשיטא ליה שאיסור ההסתפקות מהשמן הוא רק דרבנן^[18].
ולעיל ביארנו שגם התוספות והרא"ש סוברים שהוא איסור דרבנן, וכן היא דעת הב"י והמג"א והמ"ב. ואין להקשות שהלשון "חייב" משמע דאורייתא, דכבר מצינו כיוצא בו כמבואר בסנהדרין פב ע"א "הבא על הכותית חייב משום נשג"ז", וברש"י שבת פא ע"ב כתב כה"ג מדעתו על מה שאמרו שם חייב "ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא".
וראה באבני נזר (או"ח רלב) שתמה איך אפשר לומר שאיכא חיוב דאורייתא במשתמש בשמן אף במה שבתוך הנר עצמו, דאפילו לרבי יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אין זה אלא אם בשעה שנעשית המלאכה יש תיקון, והכא התיקון שהוא צריך זה השימוש בשמן, ובשעה שנכבה הנר כבר השתמש בשמן, ויתכן שכבר אינו בעולם, ומצינו שאם זרק תאנה, והיא צמקה לפני הנחתה פטור, ואם כן איך מחייבים אותו משום מכבה.
ולפי זה נראה שבכל הסבר שיאמר בסוגיה זו צריך לומר שהמילה "חייב" כאן אינה חיוב דאורייתא גמור בקרבן אלא בתנאים מסויימים (שעדיין משתמש בשמן). וכיון שממילא אין הכוונה כאן לחייב קרבן בכל גוונא, אין כל דוחק לומר שהאיסור הוא מצד דהוי גרמא שאסורה, באיסור חמור, ותו לא.
וראה בחכמת שלמה (רסה, א) שתמה על הסוברים שהוא דאורייתא שהרי בגזירות חכמים בעלמא אין חילק בין אנשים זריזים ללא זריזים, והכא מצינו שבגמרא שאמר ולרבי יהודה שבבית נתזה התיר ומשום "דזריזים הם", ומזה יש להסיק שאין הוא איסור גמור דאורייתא.
ובלאו הכי חייבים לומר שכשהשו"ע כותב חייב אינו מתכוון לחובה דאורייתא בחטאת שהרי הגזירה נאמרה לכולי עלמא גם לפי מי שאומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דרבנן. וממילא מובן שבדבריו בסי' רסה אין הכרע כשיטת רש"י שהוא מכבה.
ויש לדון בדעת הרמב"ם בזה. בפירוש המשנה פרק ב משנה ד כתב (לפי תרגום הרב קאפח למהדורה בתרא): "והטעם שאסרו חכמים שלשה דברים אלו כלומר שפופרת שלביצה ושל חרס וקערה, שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה". וכן בהלכות שבת פרק יב הלכה ב כתב: "המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה", ובתחילת הלכות שבת (א, ב) כתב שכל מקום שהוא כותב חייב, היינו חייב חטאת. אבל בפרק ה הלכה יב כתב שהאיסור בכלי שעל פי הנר או בקערה שבצד הנר הוא: "גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור".
מדבריו אלו הבינו כמה אחרונים שלדעתו הוא איסור דרבנן משום מוקצה בלבד. אך האמת תורה דרכה מפירוש המשנה ודבריו בפרק יב שהוא לפי הרמב"ם האיסור הוא של מכבה ולא של גרמא או מוקצה, ומה שכתב בפרק ה שהוא מוקצה, הוא משום שכלל בדבריו גם איסור לקיחה מהשמן לאחר שכבתה הנר, כפי שכתב מרכבת המשנה בפירוש להלכה זו).
אלא שמכל מקום נראה לצדד שלדעת הרמב"ם האיסור בלקיחה מהכלי שמנטף אל הנר הוא רק דרבנן שגזרו להחשיבו כלוקח מהנר עצמו. והראיה לזה, שהנה במשנה מובאת מחלוקת רבי יהודה וחכמים גם בשפופרת וכלי חרס שעל פי הנר, וגם בקערה שבצד הנר שיש בה את ראש הפתילה, ואמרו בגמרא שבסיפא בדין הקערה נצרך "דאי אשמועינן הנך תרתי (שפופרת וכלי חרס), בהני קאמר רב יהודה משום דלא מיפסק, אבל קערה דמיפסק אימא מודו ליה לרבנן", וכתב השפת אמת שמדבריו אלו יש להוכיח שדין לקיחת השמן מהשפופרת שוה בחומרתו ללקיחת שמן מהנר, שאם נאמר שרק היכא שלוקח מהשמן שבנר הוי דאורייתא, ומהשפופרת הוי דרבנן, ורק גזרו שמא מתוך ההסתפקות ממנה יבוא להסתפק גם מהנר, היה לגמרא לומר שדין הקערה נצרך לאשמועינן שגם בזה רבי יהודה גזר אף שאם יסתפק ממנה יעבור כבר בהסתפקות הזו על דאורייתא והחשש אינו רק שאם יסתפק ממנה יבוא להסתפק גם מהנר עצמו.
אבל ברמב"ם בפירוש המשניות כתב בטעם שנצרך דינו של רבי יהודה בסיפא: "ואלו השמיענו מחלוקתם בשני אלו (שפופרת וכלי חרס), היינו אומרים באלו בלבד מתיר ר' יהודה מפני שאין חבור ביניהם ובין הנר, אבל קערה שיש בינה ובין הנר חבור הפתילה אוסר".
ומצינו בכלבו סימן לו דגרס בגמרא "משום דמספקא", וכתב התוספות יום טוב שכנראה זו היתה גירסת הרמב"ם, ומפרש שהחידוש הוא שרבי יהודה מתיר גם כשהקערה מחוברת אל הנר (מלשון 'ספקה בחבל' או 'סיפוק הכרמים'). ולפי זה נראה קצת שהרמב"ם פירש שהאיסור בנר שבשפופרת הוא שמא אם יסתפק ממנו יבוא להסתפק גם בשמן שבנר עצמו, ולפיכך יש חידוש שרבי יהודה מתיר גם היכא שהיא מחוברת בפתילה, דהוי ממש איסור מכבה אם יסתפק ממנו, וס"ד דבזה רבי יהודה יאסור כיון שכבר בהסתפקות מהקערה עובר על איסור מכבה.
ואף שבתחילת המשנה כותב הרמב"ם על ההסתפקות מהשמן שבשפופרת וגם על הסתפקות מהשמן שבקערה "וזה מכבה" יתכן שכוונתו שבשפופרת יבןא לידי מכבה, ובקערה זה ממש מכבה. גם יש להעיר שבתרגום אבן תיבון כתב "ויהיה מכבה", ואם זה התרגום הנכון כאן, י"ל שכוונתו שבסופו של דבר יהיה מכבה. אלא שכל זה אינו מוכרח כי אפשר לפרש שכוונת הרמב"ם רק שיש הו"א לחלק בזה ולכן נצרך לשני הדינים. ומכל מקום גם אם הרמב"ם סובר שהכל הוא מכבה, יש לפרשו כפי שפירשנו בדעת רש"י, שכן מוכח מפשט המשנה.
גם בריטב"א (שבת קכ ע"א) מבואר שהמסתפק מהשמן חייב מדאורייתא, אך לא ברור שכן הוא גם במסתפק מהשפופרת, ועכ"פ ביארנו שגם ממי שסובר שהוא דאורייתא אין ללמוד לאסור במכשירים מתוכנתים.
והנה בסי' רסה הביא הב"י על איסור נתינת שפופרת על פי הנר רק את דברי רש"י, ולא הזכיר את התוספות והרא"ש, ולכן דנו האחרונים בזה שם על פי דברי רש"י בלבד, כי לענין גוף הדין המובא שם אין נפק"מ אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן^[19]. אך מדברי הב"י והמג"א והמ"ב בסי' תקיד שהבאנו דבריהם לעיל, מוכח שהבינו שהרא"ש אוסר רק מדרבנן כפי שהוכחנו לעיל באריכות, ומשמע שנוקטים כהרא"ש.
ועכ"פ הראינו שמהמשנה והגמרא מוכח שאין האיסור בזה משום שכל פעולה בדבר שמקצה ומיועד לפעולה נחשבת פעולה ישירה. ולכן גם לפי שיטת רש"י וגם לפי הראשונים האומרים שהאיסור בהסתפקות מהשמן הוא מדין גרמא דרבנן, או שבוא לדי הכהית האור כשיהיה מעט שמן, פשיטא שאין מקום להגדרה שכל פעולה בדבר המיועד לעשית המלאכה הוי פעולה ישירה.
ואף שעכ"פ במסתפק מהשמן יש איסור ולא הוי גרמא המותרת, נראה שאין להסיק מזה איסור דרבנן במכשירי גרמא, כי לפי רש"י ותוספות נראה שאין איסור אלא בלוקח מהשמן, שהוא כלוקח אש, ולפי הרא"ש שביארנו שהאיסור הוא מצד שעושה גרמא שנוגעת בנר, וכן הבאנו לעיל שהגר"מ אליהו אסר נגיעה בשעון שבת מטעם זה, י"ל שאכתי אין זה דומה למכשירי גרמא שכן במכשירי הגמרא הוא עושה פעולה שתוכנתה מראש להיות פעולה עקיפה ושונה, ולוקח זמן עד שנוצר המגע עם הדבר שמזין את החשמל. ואכן חזינן בספרי הגר"מ אליהו (קול אליהו עמ' סה) שהוא סמך על מכשירי גרמא של מכון צומת.
אמנם בשבות יצחק שם מבואר שהגרי"ש אלישיב אסר גם מחשש שזה יביא לעקירת השבת, וכן עולה מהאגרות משה (יו"ד ח"ג מז אות ד) וציץ אליעזר (כא, יג) וחוט שני (ח"א עמ' רט) ובנין אב (ד, יז). אך חשש זה מתמעט כשידוע שמקילים רק למקומות מיוחדים.
ובפניני הלכה (שבת סוף פרק יז) כתב שהתנאי הראשון לגרמא הוא שהמעשה יעשה בשינוי מדרך המלאכה, ולכן הוא מצריך שינוי בהפעלה של כעשר דקות מסיבוב המפתח (בקול אליהו עמ' סה הנ"ל כתוב שצריך שהיה של עשר דקות, אך לפי ההערות למטה נראה שהרב אליהו סומך על מכון צומת, ונראה שהוא ט"ס וצ"ל עשר שניות, וכן כתב לי הרב שמואל אליהו שאכן הוא ט"ס ובגלל זה במאמר מרדכי [חלק ה פרק קיח הערה נז] הביאו רק את השיעור של 10 שניות שכתוב באתר של צומת). ואכן לענ"ד גם שהיה של עשר שניות במכשיר שבאופן רגיל פועל מיד הוי שינוי ניכר.
וכן עמא דבר בכל הרפתות, בעקרונות של גרמא או גרמא דגרמא הידועה ומתוכנתת מראש, כמבואר בתחומין (חי"א עמ' 175) בהנחיות תנובה לחליבה בשבת, ובעוד דברים רבים. ועל זה סומכים כל עם ישראל, גם הבדצי"ם המחמירים שלא להשתמש בחלב שנחלב בשבת באיסור, כולם סומכים על היתרי גרמא, אף שיש ודאות שהדבר יתרחש והוא מכשיר מתוכנת.
יש לדעת שפעמים רבות נזקקים במסגרות ציבוריות כמו צבא, משטרה, בתי חולים ובתי כלא, לעשות פעולות שאינן בהכרח פיקוח נפש, ומתירים אותם מתוך הסתכלות שאצל הכלל גדרי היתר פיקוח נפש יותר רחבים. כיון שמדובר במקומות ממוסדים יש אפשרות להמליץ להם לעשות זאת באופני גרמא שממעיטים את האסור. וכפי שביארתי יש יסוד להיתרים כאלו, כאשר הם יודעים שמצטרף כאן שיקול של פיקוח נפש, וקשה לומר להם הגדרה סתמית מה שמותר תעשו בלא גרמא, ומה שאסור אל תעשו, כי יש הרבה דברים גבוליים.
♦
לסיכום:
א. אין איסור דאורייתא כשהפעולה נגרמת בצורה עקיפה אף שהדבר יעשה בודאות.
ב. הכרעת השו"ע שהיכא שהותרה פעולה בגרמא שאינה מתרחשת מיד הוא גם כאשר המלאכה תתרחש בודאות, ונראה שזו דעת ר"ח, תוספות, רמב"ם, רא"ש, רשב"א, המגיד משנה והטור, וכך נראה מפשט הגמרא, לכן אין להחמיר בזה.
ג. אין להקל בגרמא בשבת אלא במקום צורך והפסד. וביום טוב יש צד להקל טפי.
ד. נראה שיש להמנע מכיוון מתגים בשעון שבת, בין בשבת ובין ביום טוב, דהוי כעיסוק בגוף הדבר שאסור, וכן יש עוד טעמים לאסור.
ה. אין ללמוד מדין שמן המיועד לנר איסור להפעלת מכשירי גרמא מתוכנתים של מכון צומת, היות שגם הם מיועדים לעשות את הפעולה שהם עושים, שכן מהמשנה והגמרא ורש"י ודעמיה משמע שהאיסור הוא רק בלקיחת שמן שבנר דהוי דלקיחת אש, ומהתוספות, הרא"ש והשו"ע עולה שאין בלקיחת השמן שמיועד לנר איסור דאורייתא. וכאן ידוע שהם פועלים בצורה עקיפה, ועכ"פ מכשירים אלו הותרו רק במקום צורך גדול או כדי למעט באיסור.
♦

תשובת הרב עמנואל מולקנדוב

תורף דברי הרב אלבה הם כפי שסיכם בעצמו בזה"ל: ועכ"פ נראה שכל הדיון כאן הוא באיסור דרבנן, שאף קירוב כיבוי במים שתחת הנר הראינו מהרמב"ם בפירוש המשניות, והערוך והריטב"א שאינו אסור בשבת אלא מדרבנן, וכן הוא פשט לשון הגמרא "קירוב כיבוי" ולא כיבוי ממש, וכיון שהיא מחלוקת באיסור דרבנן, ומר"ח והרמב"ם והתוספות והטור והרא"ש עולה שיש היתר גם כשהמלאכה תתרחש בודאות, וכך דעת הרשב"א, וכך פוסק השו"ע, והרמ"א אינו חולק, אין להחמיר בזה.
אולם ב' ההנחות הנ"ל נראה שאינן נכונות, וכפי שאבאר בס"ד:

קירוב כיבוי האם אסור מהתורה או מדרבנן

ראשית, מה שכתב הרב אלבה שפשט הגמ' 'קירוב כיבוי' היינו שהוא מדרבנן ולא מהתורה – אינו מוכרח, דאדרבה איפכא מסתברא, שהרי לשון המשנה שם 'מפני שהוא מכבה', ומשמע שהוא כיבוי גמור, אלא שהגמ' הסבירה שאע"פ שבפועל אינו מכבה ממש מ"מ הוא מקרב את כיבויו, אבל משפט זה בא להסביר את המשנה שאמרה להדיא 'שהוא מכבה', וכפי שנראה כן דעת רוב הראשונים:
רש"י בדף מ"ז ע"ב כתב להדיא שהנותן מים תחת הנר בשבת הרי הוא 'מכבה ממש'. וכונתו פשוטה כפי שהסביר הריטב"א, שזהו איסור כיבוי ממש ולא איסור דרבנן [ולא כמו שחשב לצדד הרב אלבה בדעת רש"י]. והרב אלבה נקט שזו דעת יחיד, אולם אינו כן, ואדרבה רוב הראשונים ס"ל כן, חלק הבאתים במאמרי וחלק אוסיף כעת.
היראים כתב הרי הוא 'כמכבה בידים', והעתיקוהו הסמ"ג והגמ"י (פ"ה אות נ') עי"ש. וברור בדעתם שזהו איסור תורה, ומה שכתבו 'כ'מכבה זהו משום שבפועל הוא לא כיבה בידים, אבל הדין שלו הוא כמו מכבה בידים, ופשוט.
הרי"ד בפסקיו ספ"ג גבי קירוב כיבוי כתב 'הנה בעיקר הוא מכבה'. וכונתו פשוטה שהוא איסור תורה. וכ"כ להדיא נכדו הריא"ז בזה"ל אבל לא יתן מים לתוך הכלי אפילו בערב שבת מבעוד יום, 'לפי שזה כיבוי גמור הוא' וגזרו שמא יעשה כן בשבת ויבא לידי איסור תורה.
המיוחס לר"ן בדף ק"כ ע"ב כתב שבנותן מים הוי 'כמכבה ממש' עי"ש. וכן המ"מ בפ"ה הי"ג על דברי הרמב"ם שם העתיק את דברי רש"י שמקרב את כיבויו הרי הוא 'מכבה ממש'.
ולשון המנהיג בהלכות יו"ט עמ' תקי"ח: מפני שמקרב את כיבויו וזהו גורם לכיבוי דאסור 'דפסיק רישיה ולא ימות דא"א שלא יכבה' ע"כ, הרי שמדין פס"ר אתי עלה שהוא איסור תורה בדניחא ליה. ולשון המאירי בספ"ג שהרי ניצוצות אלו נופלות בתוך המים והם כבות מיד 'ואין זה גורם אלא מכבה' ע"כ.
גם מדברי מהר"ח או"ז מתבאר כן להדיא, שכתב דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, 'רק שהמלאכה נעשית על ידו כאשר הוא מחשב בזה מתחייב כאלו היה עושה בידים' עי"ש [ומה שכתב הרב אלבה שרק במלאכת אופה כתב כן – המעיין יראה שאינו נכון כלל, וא"צ להאריך בזה].
ומעתה גם אם נסכים שדעת הערוך והרמב"ם בפה"מ והריטב"א שהוא איסור דרבנן – מ"מ רוב הראשונים ס"ל שהוא איסור תורה, וא"כ הו"ל מחלוקת בדאוריתא ולא בדרבנן ויש להחמיר בזה, ולא כמ"ש הרב אלבה.
ובפרט שאין הכרח שהערוך והרמב"ם ס"ל שהוא איסור דרבנן:
לשון הרמב"ם בפה"מ הוא: מה שאסר ליתן בו מים ואפילו מערב שבת וכל שכן בשבת מפני שהוא מקרב כבוי הניצוצות, וזה גרם, כאלו הוא כבוי ביד ע"כ. והרב אלבה תפס את המילים 'וזה גרם', והבין שדעת הרמב"ם שאין זה דאוריתא. אולם אדרבה כונת הרמב"ם היא בדיוק להיפך, שאע"פ ש'במציאות' זה 'גרם', שהרי אינו קורה מיד, והרי בשאר דיני התורה דבר כזה חשיב גרמא, מ"מ כאן דינו 'כאילו הוא כבוי ביד'. וזה כמו שכתבו היראים ועוד ראשונים שהבאנו לעיל שהוא 'כמכבה ביד'. וא"כ אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם הנ"ל שקירוב איסורו מדרבנן.
לשון הערוך כך היא: שאלה נר של זכוכית מטילין בו מים יין ושמן וכיון שכלה שמן בשבת מגיע אש אצל המים ונכבה ושאלת יש בו גרם כיבוי או לא תשובה דבר זה היתר גמור הוא שאין גרם כיבוי אלא כמו ששנינו (שבת מז) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים וכו'. וכי דקתני (שם קכ) רבי יוסי אוסר בכלי חרש חדשי' וכו' אבל נרות של זכוכית מותר להדליק ע"כ. ומבואר שדעת הערוך [והיא תשובת גאון] שגרם כיבוי אסור [וכפי שגם פסק הרמב"ם בפה"מ שבת בפ"ב במהדו"ק], ואין ענינו כלל להסביר מהו קירוב כיבוי ומהו גרם כיבוי ומהו חומרת איסורם, דהא לכל הדעות נתינת כלי תחת הנר אין זה גרם כיבוי אלא קירוב כיבוי ואין הוא דומה ממש לנתינת כלי חרס לעצור הדליקה, שזהו גרם ולא קירוב וכפי שהגמ' הסיקה, והערוך משוה אותם. אע"כ שאין זה ענינו, דהוא ס"ל דתרוייהו אסירי, ונתינת המים תחת הנר של זכוכית מותרת, ולכן אין להביא ממנו ראיה שאין זה איסור תורה, דלא נחית לזה כלל.
הריטב"א למעשה סובר בכל המקומות כביאורו בדעת רש"י שקירוב כיבוי אסור ככיבוי ממש כאשר יראה המעיין.
וא"כ מכל הנ"ל חזינן שנידון דידן של קירוב כיבוי והגדרתו הוא איסור תורה ולא איסור דרבנן לדעת רוב הראשונים, וא"כ די היה בזה כדי להכריע לחומרא.
♦

בירור דעות כמה מהראשונים בגדר גרמא וקירוב

אולם נראה שגם בנידון השני של בירור דעות הראשונים בהגדרת קירוב וגרמא אין דבריו של הרב אלבה נכונים.
בדעת ר"ח והרשב"א אין רצוני להאריך, דכבר ביארתי היטב במאמרי, והמעיין היטב במה שכתבתי שם יבין הדברים.
בדעת הרמב"ם בפי"ב ה"ד שכתב: "מותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר".
כתב הרב אלבה: ונראה להדיא שבהיתר הכלים הוסיף את המילים "שודאי מתבקעין" לאפוקי סברת הריטב"א שגרמא הותרה רק היכא שיש ספק שהדבר יקרה. ואין סברה לומר שהאש ודאי תבקע את הכלים, אבל התנאי להיתר שהוא שלא ודאי שתגיע אליהן, כי כפי שהאש ודאי בוקעת היא ודאי מתפשטת, והרמב"ם אינו אומר בזה כל תנאי להיתר ע"כ.
אולם התשובה לזה פשוטה היא, שזה שהאש לא תגיע ודאי אינו 'תנאי' אלא 'מציאות', וכפי שהמשנה גם לא כתבה 'תנאי' זה, ואעפ"כ רוב הראשונים כתבו כן בתור דבר פשוט, ואין זה 'אוקימתא' שנאמר שהרמב"ם לא כתב. וגם א"א לכתוב 'תנאי' זה, דהא אף פעם א"א להיות בטוחים האם האש תגיע או לא. והרמב"ם כתב את הדין ולא את טעם הדין, ולא ביאר מדוע זה נקרא גרמא, והטעם שנקרא גרמא לדעתו יתכן והוא כדעת התוס' והרא"ש שאינו נעשה מיד, ויתכן כדעת רוב הראשונים שאינו ודאי שיקרה.
ומעתה גם מה שדייק בדעת הטור והשו"ע שכתבו כלשון הרמב"ם – אינו מוכרח כלל וכנ"ל.
ובפרט שיש לנו ראשונים מפורשים דס"ל לחלק בין ודאי לספק, וכך דעת רוב הראשונים, ואין די בדיוקים קלושים אלו בדעת הרמב"ם והשו"ע להקל כנגד רוב הראשונים המפורשים. ובפרט לפי מה שהבאנו שדעת רוב הראשונים שנידון דידן הוא איסור דאוריתא.
ובתחלת דבריו הביא הרב אלבה את דברי רש"י בשבת ע"ד ע"ב שכתב גבי מאן דעביד חביתא שאינו חייב משום מכה בפטיש משום שמאליו נגמרה מלאכתו בתנור עי"ש, וחזינן מיניה שאף שודאי יעשה אין בזה חיוב.
אולם כבר כתבו בספר טל אורות [על המרדכי פרק במה טומנין, מלאכת מכה בפטיש] ובספר אמרי בינה שבת סי' כ"א שגדר זה הוא רק במלאכת מכה בפטיש עי"ש, אלא שהם לא ביארו מדוע. אולם בשו"ת הר צבי סי' קמ"ח כתב מדנפשיה לחלק כן והסביר את הסברא בזה"ל: היינו משום דכל מלאכה תחילתה היתה בידים ונידונה על שם תחילתה, אבל לענין מלאכת מכה בפטיש שגדרה של מלאכה זו היא גמר מלאכה, ודאי שהיא נידונה רק ע"ש סופה, שרק אז נגמרה המלאכה אבל לא ע"ש תחילתה שעדיין אין כאן גמר מלאכה ע"כ. וחייבים לחלק כן, דהא דעת רש"י בדף מ"ז ע"ב שכיבוי שנעשה לאחר זמן הוא 'כיבוי ממש' וכנ"ל.
וע"כ מסקנתי ברורה כפי שכתבתי במאמרי שכל דבר שודאי יקרה, אף אם יהיה לאחר זמן, דינו כקירוב האיסור ולא כגרם האיסור, ואיסורו איסור תורה לדעת רוב הראשונים וכך יש להכריע.
♦

תשובת הרב עידוא אלבה

א. הראיות מהגמרא שיש היתר גרמא גם כשהפעולה ודאית

הרב עמנואל לא התייחס בדבריו לב' הראיות שהבאתי בפרק הראשון מדין מחיקת השם, ומדין הוצאה לרשות הרבים על ידי שפיכת המים ברשות היחיד. בשני המקרים האלו נראה שיש ודאות שהפעולה תתרחש, ובכל זאת איננו מתייחסים לפעולה עקיפה כפעולה שחייבים עליה מדאורייתא^[20]. ועיין בהר צבי סי' קמח (שהביא הרב עמנואל) שהביא את דברי השבות יעקב (ח"ב סי' מה) שכתב "וכן משמע ברש"י עירובין דף פח שההיתר בגרמא לענין שבת אינו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, שכתב שם במשנה וז"ל: דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין", הרי שגם השבות יעקב וההר צבי מסכימים שפטור ההוצאה כששפך מים לרשות היחיד הוא משום דהוי גרמא, ומוכח כדברינו שפטור גרמא הוא גם כאשר ודאי שהדבר יתרחש.
ועל מה שהביא הרב עמנואל מדברי הר צבי (שם) דביאר בהא דפטר רש"י בדף עד ע"ב במכה בפטיש הנעשה מאיליו שהוא דין מיוחד למכה בפטיש, יש להשיב שלענ"ד דוחק לומר שזו כוונת רש"י, היות שרש"י לא כתב שדוקא במעשה בפטיש אין חיוב כשנעשה מאליו, ומשמע מדבריו שהוא משום הפטור הכללי למה שנעשה מאליו. והחילוק בין זה למה שאמרו "מלאכת מחשבת אסרה התורה" כבר בואר בדברי בפרק ה, שזה לא נאמר כשהפעולה בכוח הנוסף נעשית מתחילה באופן עקיף אחרי פעולת האדם, והאדם שחושב על המלאכה יודע שהיא תיעשה כך. ומכאן גופא יש מקום להסיק שמה שכתב לגבי נותן מים תחת האש שהוא מכבה ממש, אין כוונתו לאסור דאורייתא, אלא לאיסור חמור, שמחמתו גוזרים גם מערב שבת, אם כי עדיין קשה לקבוע במסמרות שזו כוונתו.
♦

ב. גם הראשונים האוסרים מודים שאינו איסור דאורייתא

לענ"ד מסברה פשוטה לא מובן כלל איך אפשר להעלות על הדעת שנתינת מים תחת הנר היא כיבוי דאורייתא, שהרי כל אחד מבין שכיבוי הוא פעולה באש וכאן אינו מביא טיפה אחת של מים על האש^[21]. כיון שזו הסברה הפשוטה, יש להסיק גם מנימוקי הראשונים שהביא הרב עמנואל כדברי, שהרי אם הם היו סוברים שיש כאן ממש איסור דאורייתא, הם היו צריכים לנמק למה להגדירו כאיסור דאורייתא בניגוד לסברה הפשוטה, ואין בדבריהם כל נימוק לדבר כזה.
בפסקי רי"ד מסכת שבת מז ע"ב כתב "פי' הנה בעיקר הוא מכבה, כיון שמשים מים בכלי". לפי דרכו של הרב עמנואל אינו מובן מה בכך, הרי אכתי קשה למה יחשב כיבוי דאורייתא כשאינו נוגע באש, לכן נראה שהוא לא בא לנמק למה יחשב איסור דאורייתא אלא זהו נימוק רק למה מחמירים באופן זה, והוא משום דבעיקר הנר הוא עושה את פעולתו ולא במקום מרוחק יותר, שיש ספק אם האש תגיע אליו. וכן במנהיג ובמאירי כשמכנים דבר זה "פסיק רישא" הכוונה שבודאי הדבר יקרה, לאפוקי היכא שאינו שם ממש תחת הנר שלא ודאי שהאש תגיע, והמושג פסיק רישא שייך גם באיסור דרבנן. וכן היא דעת כל הראשונים שהביא הרב עמנואל, האומרים "כמכבה", ואף אחד לא נותן נימוק מדוע נאמר שהוא ממש מכבה מדאורייתא כשבפועל אינו נותן מים על האש, כי באמת אינם סבורים שהוא דאורייתא.
♦

ג. דעת הרמב"ם והערוך בענין נתינת מים תחת האש שאינו איסור דאורייתא

במהדורה קמא לפירוש המשניות של הרמב"ם בשבת פ"ב מ"ב כתב על ההסתפקות מהשמן שבנר "ואין מותר אצלנו לחסר דבר בשמן אשר בנר, לפי שהוא מקרב זמן כיבויו, והעיקר אצלנו גרם כיבוי אסור", וכן בטיוטה לפ"ב מ"ד לגבי איסור ההסתפקות מהשמן כתב "וזהו גרם כיבוי ואסור". וכן בפ"ג מ"ה בענין נתינת מים תחת האש כתב ש"לפי שממהר כיבוי הניצוצות, וגרם כיבוי אסור כאשר הודעתיך", משמע מהכינוי 'גרם' שהוא איסור דרבנן, ומה שאמר "כאשר הודעתיך" מוסב על דבריו בפ"ב. ועולה מזה שבמהדורה קמא סבר הרמב"ם שגם ההסתפקות מהשמן אסורה רק מדרבנן, והביא את לשון הגמרא בהנחת מים תחת האש שהוא נקרא מקרב כיבוי, דנוקט שקירוב כיבוי הזה הוא הגרם כיבוי שאסור, וכפי שהערוך בשם תשובת הגאון, כותב שהנחת המים תחת הנר היא גרם כיבוי שאסור, ואין כוונת הרמב"ם והערוך שפוסקים כרבי יוסי, שהרי רק הירושלמי נקט שהלכה כרבי יוסי, והרמב"ם בפט"ז כותב להדיא שאין הלכה כר' יוסי, אלא כוונתו שזהו גרם כיבוי שאסור, ואינו כמו הגרם כיבוי שבפרק טז שהותר בשעת הדליקה^[22].
וכבר הבאתי לעיל מדברי רב נטרונאי שאף המסתפק מהשמן נקרא אצלו גרם ולא כיבוי ממש. ונראה שכן היתה דעת הרמב"ם במהדורה קמא שלא חילק בין השמן שבנר עצמו לשמן שבכלי שנוטף אל הנר.
אך במהדורה בתרא שינה הרמב"ם את הנוסח. בפ"ב מ"ב מחק את המילים "והעיקר אצלנו גרם כיבוי אסור", ובמשנה ד מחק את המילים "וזהו גרם כיבוי ואסור" וכתב "וזה מכבה" (השינוי במשנה ד נעשה עוד לפני שהרמב"ם השמיט את המילים "והעיקר אצלנו גרם כיבוי אסור" במשנה ב, לכן בדפוסים הראשונים נשאר הנוסח של מהדורה קמא במשנה ב ביחד עם השינוי במשנה ד, עד שאח"כ שינה הרמב"ם גם במשנה ב).
נראה להדיא שהשינויים האלו נעשו כיון שהרמב"ם נמלך בדעתו לנקוט שההסתפקות מהשמן אסורה מדאורייתא.
אבל לגבי הנחת המים תחת האש, בפ"ג מ"ה הרמב"ם כותב: "ומה שאסר ליתן בו מים ואפילו מערב שבת וכל שכן בשבת מפני שהוא מקרב כבוי הניצוצות וזה גרם כאלו הוא כבוי ביד".
נראה להדיא ממה ששינה ומחק במשניות הקודמות את המילים גרם כיבוי וכאן לא מחק, שבזה הוא נשאר בדעתו שזהו גרם כיבוי שאסור, אבל רק מדרבנן. אם כוונתו היתה ללמד שגרם כזה הוא דאורייתא, היה צריך להשאיר את הלשון גרם גם במשניות הקודמות בענין הסתפקות מהשמן^[23].
ראה את דברי הרב שילת בפירוש המשניות שבמהדורת מכון מעליות (פ"ב הערה 22, 41, ופ"ג הערה 45) שביאר את השינויים שעשה הרמב"ם בפירושיו למשנה, כפי שכתבתי כאן.
♦

ד. מהר"ח או"ז

מהר"ח או"ז מביא את הגמרא בבא קמא ס ע"א לפי שלדעתו משם יש ללמוד מדוע חייב על מבשל ושאר מלאכות שחושב ויודע שייעשו. אך הוא לא מתייחס כלל לשאלה אם כן למה יש גרמא שמותרת. לא כתבתי שהמהר"ח או"ז "רק במלאכת האופה אמר כן", אלא כתבתי שהוא בא לבאר למה לאסור מוליד למרות שאינו עושה מעשה בידים, וכתב שהוא כמו שאוסרים בישול למרות שאינו עושה מעשה בידים. אין בדבריו התייחסות להיכא שהכוח שני מתחיל לפעול במה שעשה האדם רק אחרי כמה זמן, שהאדם יודע שמחשבתו תיעשה בעקיפין. אין כל ראיה מדבריו שבכהאי גונא לא יחשב גרמא, ויתכן שנתינת מים תחת האש גם לדעתו אסורה רק משום שהיא גרמא הנעשית מיד, וכה"ג אסרו גרמא מדרבנן.
♦

ה. פסק ההלכה

לענ"ד אין לנו לפסוק בזה אלא כרמב"ם והשו"ע, שטעמם מובן מאוד. הרב עמנואל לא השיב לשאלה מדוע הרמב"ם כותב בודאי יכבו כשהדבר לא כתוב בגמרא. לענ"ד נראה להדיא שהוא בא לאפוקי מהסברה שיש בהיתרי גרמא תנאי שודאי הדבר לא יקרה. וטעמו של הרמב"ם מסתבר, שאכן יש להתבונן מה המציאות, והמציאות היא שכשהאש נמצאת על טלית שהיא חומר דליק האש תתפשט, בדיוק כשם שכשאדם פותח דלת לפני מדורה באש לא מצויה בודאי שהאש מתלבה. ודוקא בגלל הסתכלות במציאות קשה לקבל את החילוק בין ודאי לספק, לכן הרמב"ם אינו מתייחס לכל דליקה כספק אם היא תתפשט, וגם אינו מעמיד תנאי להיתר זה שהוא נאמר אך ורק במקרה נדיר מאוד של ניצוץ קטן שאין ודאות שהאש תתפשט ממנו. מאותו טעם אין להתייחס למחיקת השם שכתוב על בשרו כדבר שהוא ספק, ולכן הב"י נמנע מלהביא את דברי המרדכי (שמקורו ביראים והסמ"ק והסמ"ג) בין בסימן רסה, ובין בסי' שלד. הב"י בודאי ראה את דברי המרדכי, אך הוא הביא רק את דברי הגהות מרדכי. מכיון שלא נראה לו לחשוש לדברי הראשונים האלו כנגד הסברה וכנגד הרמב"ם, והוא מבין שהטור פוסק כהרמב"ם, נקט את לשון הטור בשו"ע. והכי נקטינן.
בברכה
עידוא
♦ ♦ ♦