אב"ד ניקלשבורג ופראג ונשיא ארה"ק
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם - נושאי מיטת בני אהרן
במס' סוכה (דף כ"ה ע"א): תנו רבנן בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ (דברים ו, ז), פרט לעוסק במצוה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא, מהתם נפקא, דתניא וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, ו) וכו', אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר, אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו, יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנאמר וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא (שם), ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות[3]. צריכא, דאי אשמעינן התם, משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע, אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא, משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת, אימא לא, צריכא עכ"ל.כאן נמצא וכאן הי' מקום עיון, מאי מקשה הגמ' למילף מהתם העוסק במצוה פטור מן המצוה, דלמא מדר' יצחק ליכא למילף העוסק במצוה כלל, דהאנשים ההם הי' מטמאים עצמן, משם דהיו סוברים דשניהם יכולים לקיים, דסברי כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דעיין במס' פסחים (דף צ' ע"א) וז"ל: אמר רב יהודא אמר רב, שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כיפורים, ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא אמר, אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ עכ"ל. ומשמע, דטבול יום ומחוסר כפורים, כו"ע מודים דשוחטין וזורקין[4]. וא"כ שניהם צדקו יחדיו דיכולין לטמא, והיו יכלו לעשות את הפסח, ולעולם אימא לך דהעוסק במצוה חייב במצוה, לכן הוצרך למילף מבשבתך בביתך וגו'[5].
זאת ועוד אחרת איכא לאקשוי, דמהא דר' יצחק ליכא למילף, דודאי בעלמא אוקמינן העוסק במצוה חייב במצוה, אמנם גבי ר' יצחק שאני, דלא סגי בלא"ה, דאם לא היו קוברין נדב ואביהוא[6], בשביל שלא יטמאו עצמן לעשות את הפסח, א"כ לא היו יכולין לקבור אותן עד אחר יום ראשון של פסח[7], והתורה חסה על כבוד הבריות, יקרא דחיי ויקרא דשכבי[8], כדאמרינן בגמ' במס' ר"ה (דף כ' ע"א), דאמר רב אחא, עברוה לאלול, שלא יהא חל יום הכפורים לא בחד בשבתא ולא בששי בשבת, דלא תהיו שתי שבתות סמוכים, ומשום מתיא ע"ש.
ומוסף ע"ז שים עיונך מה שכתבו תלמידי רבינו יונה, [הובא] במגן אברהם (סימן ע"ב סעיף ב'), וז"ל [המחבר]: אין מוציאין את המת סמוך לק"ש וכו'. [וכ' המג"א (סק"ב) וז"ל]: סמוך לק"ש. מדסתם כאן, ש"מ דס"ל דאפילו סמוך לק"ש של ערבית אסור, ומ"מ נ"ל דיש להקל בשל ערבית, כמ"ש תר"י, דאם לא יקברנו היום יעבור על לא תלין עכ"ל.
ונראה ליישב, דבאמת הגירסא דגרסינן[9] במס' פסחים (דף צ' ע"ב) וז"ל: וסבר לה כר' יצחק, דאמר 'מישאל ואלצפן' טמאי מתי מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח[10] עכ"ל, היא האמת ויציב.
ולפי גירסא זו י"ל, דר' יצחק מחולק עם ר' עקיבא אימת הי' מיתת נדב ואביהוא, דר' עקיבא אמר מישאל ואלצפן היו, ולא קמפרש דבריו אימת מתו נדב ואביהוא. וא"כ י"ל דר' עקיבא סבר כדעת ש"ס במס' שבת (דף פ"ז ע"ב), וז"ל: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ, יז). תנא אותו יום נטל עשר עטרות וכו'[11] עכ"ל. ולפ"ז הקמת המשכן הי' בר"ח ניסן, והתחלת ימי המלואים בכ"ג אדר, ויהי ביום השמיני הי' שמיני למילואים, ובו ביום מתו נדב ואביהוא. וע"כ מקשה ר' יצחק, א"כ כבר היו יכולין לטהר.
ומפרק כלאחר יד, מודינא דמישאל ואלצפן היו, אמנם יום השמיני לאו שמיני למילואים הוא, רק יום שמיני לחדש הוא, דביום ר"ח ניסן התחלת ימי המלואים, ושמיני המלואים הי' בשמיני לחדש, ובו ביום מתו נדב ואביהוא, ומעיד הקרא דלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות, אבל למחר הי' עושין, דחל שביעי שלהן בערב פסח.
ולפי הנחה זו ילפינן שפיר מדר' יצחק דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי מישאל ואלצפן שהתעסקו בקבורת נדב ואביהוא, נצטוו מפי משה רבינו ע"ה, כמאמר הקרא בפ' שמיני וז"ל: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא י, ד), וא"כ מישאל ואלצפן עפ"י הדבור היו עושין, מה שציוה להם משה רבינו. ועדיין לא ידע משה אם שוחטין וזורקין על טבול יום ויעשו את הפסח כו', או אין שוחטין וזורקין שלא לעשות את הפסח כו' ההוא, כמאמר הקרא בסדר בהעלתך וז"ל: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע וגו'. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם (במדבר ט, ז-ח), וא"כ האיך ציוה למישאל ואלצפן לטמא את עצמן, הלא יש לחוש שלא יקיימו מצות הקרבת פסח, אלא ע"כ דון מינה ומינה, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
וע"פ דברינו אלה מיושב מה שהקשו תוס' במס' פסחים (דף צ' ע"ב בד"ה שחל שביעי שלו), אבל ששי שלו ליכא למימר, מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כו'.
ולפי הנחה שהנחתי, דר' יצחק סבר דשמיני למילואים הי' בשמיני לחדש, תו ליכא למימר (דשמיני) [דששי] שלהן חל בערב פסח.
וגם נמלטנו מהקושי' מה שהקשה תוס' בפסחים (דף צ"ג ע"א) וז"ל: ר' עקיבא סבר אין שוחטין וזורקין, תימה מנא ליה, דהא לעיל (דף צ:) אמר, דמ"ד אין שוחטין, סבר לה כר' יצחק, דאמר טמאי מתים היו כו', וקדריש ביום ההוא אין יכולים לעשות, הא למחר יכולים. ואילו ר' עקיבא בפרק הישן (סוכה דף כה:), לית ליה דר' יצחק עכ"ל.
ולפי דרכינו מיושב קושיא זו, דאף ר' עקיבא סבר כר' יצחק, דאמר שמיני לחדש הי', וחל שביעי שלהן בערב פסח, ושניהם לדבר א' נתכוונו, ואף ר' עקיבא סבר דאין שוחטין וזורקין, דז' שלהם חל בערב פסח[12].
ואחר שזכינו לזו שאמרנו וענינו לעיל, נמלטנו מקו' שני' שהקשינו עצמו לדעת, מנ"ל למילף מר' יצחק העוסק במצוה פטור ממצוה, דלמא שאני התם דלא סגיא בלא"ה לשהות המת בלי קבורה ח' ימים, פן ואולי יסריח המת, והרבה שקדו חז"ל לעברוה לאלול משום מתיא. דשאני הכא דגבי נדב ואביהוא לא היו לחוש שמא יסריחו, דעיין בתוס' במס' סוכה (דף כ"ה ע"ב) בד"ה מישאל ואלצפן היו, וא"ת ולמאן דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ב ע"א), דשריפה ממש הואי, שנשרפו גופיהן וכו', אמאי נטמאו. וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת, כאילו נשרפו על גבי קטבלא, כדאמר פרק המפלת (נדה דף כ"ז ע"ב), מת שנשרף ושלדו קיימת טמא עכ"ל.
וא"כ לא הי' בשר, רק אפר הי', ובזה אין לחשוש להסריח, ואפ"ה מטמאין, אע"כ דלא יסריחו, ולא חשו שלא יכלו לעשות הפסח, אלא שפיר מוכח מדר' יצחק דהעוסק במצוה פטור מן מצוה.
♦
עוד שם, אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל ז' שלהן בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח כו' ההוא. ומן הראוי להקשות, מנ"ל דעוסק במצוה פטור ממצוה מדרבי יצחק, דלמא שאני התם דעדיין לא מטא זמני', ושמא לא יבאו לעשות הפסח, פן ימותו תוך אלו ז' ימים, ואין ספק מוציא מידי ודאי[13], משא"כ בשני מצות בהדי הדדי קאתו, מנ"ל דעוסק במצוה פטור מן מצוה.
וי"ל דאין ה"נ, הן הן דברי הש"ס, דמשני צריכי דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא, אבל הכא מטא זמנו, ולכאורה מנ"מ אי מטא או לא מטא זמנו. אלא ע"כ דחילוק ידענא, דאם לא מטא זמנו, יבוא לקיים מצוה זו [לטמא את עצמן], דלמיתה חיישינן, וכדאי' בתוס' במס' זו (דף כ"ד ע"א) ע"ש, דלז' ימים מיתה חיישינן.
♦
ואם נפשך לומר לפי הנחה שהנחתי ע"ג ארבע אמות של הלכה, דכוונת רבי יצחק באמרו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בערב פסח, הוא קאי על נדב ואביהוא, ומה שחסר כאן מפורש במס' פסחים, מישאל ואלצפן טמאי מת מצוה היו, והא דאמר הקרא ויהי ביום השמיני, הוא שמיני לחדש, לפ"ז עדיין לא פלטית הא דקאמר הש"ס במס' פסחים (דף צ' ע"ב), אליבא דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טומאת השרץ, דסבר לה כר' יצחק, דאמר מישאל ואלצפן שחל שביעי שלהן בערב פסח, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות, הא למחר היו עושין וכו'. [וקשה] מנ"ל להש"ס להוכיח מהא דרבי יצחק דאין שוחטין וכו', דילמא שוחטין וזורקין וכו', והא דאדחי הני אנשים טמאי מתים מיום ההוא לפסח שני, משום דאותו זמן בשנה השנית לצאתם ממצרים הי' ר"ח ניסן ביום א', כדאיתא[14] כו' כו' כו' נטל עשרה עטרות, וא"כ הי' פסח ג"כ ביום א', וערב פסח הי' בשבת. ואנן קי"ל דהזאה של טמא מת אינו דוחה שבת, כדמוכח בש"ס דפסחים (דף ס"ט ע"א), וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות קרבן פסח דין ו') ע"ש. וא"כ מש"ה הי' נדחו האנשים ההמה לפסח שני, שהזאה של שביעי שלהן אינו דוחה שבת, ואי לאו הי' יום ההוא בשבת היו מזין עליהם ביום השביעי, והיו יכולין לעשות ביום ההוא. וא"כ מנ"ל דאין שוחטין וזורקין כו'[15].
ואחר הודיענו כל זה מסולק הקושי' שהקשו תוס' שם [פסחים דף צ' ע"ב] בד"ה מי לא עסקינן וכו' וז"ל: ואם תאמר, ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מהאי טעמא וכו'.
י"ל ודאי דאם טבל שוחטין עליו, אמנם שאני הכא דאין מועיל טבילתם, כי צריכין הזאה ביום השביעי, וביום ההוא הי' בשבת, והזאה אינו דוחה שבת, לכך היו נדחין לפסח שני, משא"כ בעלמא דיום השביעי אינו בשבת, סבר רב דאם טבל שוחטין עליו.
♦ ♦ ♦