מח"ס שלמי תודה
בדיני פסח ועניני ליל הסדר
קיום מצוות קידוש בכוס ראשון במי שאינו מקדש בעצמו
בגמרא בפסחים (דף קי"ז ב') מובא, "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצווה".מבואר שבכל כוס וכוס מארבע כוסות צריך לקיים עליו מצווה, ובכוס הראשון מקיימים מצוות קידוש, בכוס השני מצוות הגדה, בכוס השלישי מצוות ברכת המזון, ובכוס הרביעי אמירת הלל וברכת השיר.
והנה בכוס הראשון מקיימים מצוות קידוש, ומוזגין את הכוס לפני הקידוש לכל המסובין ומקדשים עליו. והנה הרבה נוהגין שרק בעל הבית אומר את הקידוש ומוציא את כולם ידי חובה בברכת הקידוש, ולאחר שקידש כל אחד שותה את הכוס שלפניו.
ולכאורה יש לעיין איך כל המסובין שאינם מקדשים בעצמם, אלא שומעים את הקידוש מהבעל הבית, מקיימים את מצוות קידוש בכוס הראשון, הלא בפשוטו בעל הבית אומר את הקידוש על כוסו ובזה הוא מוציא את כולם ידי חובה בקידוש, וא"כ חובת קידוש יוצאים ידי חובה בכוסו של בעל הבית, והכוס שיש לפני כל אחד ואחד איננה מוגדרת ככוס של קידוש. מעתה, כאשר כל אחד שותה את הכוס שלפניו, נחשב הדבר כשותה כוס יין בלבד, ולא כשותה יין של קידוש, שהרי את מצוות קידוש קיים בכוס של המברך, והכוס הזו שלפניו אינה נחשבת ככוס קידוש. וממילא קשה איך קיימו כל המסובין מצוות קידוש בכוס ראשון, ובגמרא מבואר שכל אחד ואחד צריך לקיים מצווה בכל כוס וכוס, וכאן יוצא שכל המסובין אינם מקיימים מצוות קידוש בשתיית כוס ראשון.
ונראה לומר שכאשר בעל הבית מקדש ומכוון להוציא את כולם ידי חובה, כיון שיש לכל אחד ואחד כוס יין מלא לפניו, ממילא נחשב הדבר כאילו שכל אחד מקדש על כוסו שלפניו, וכולם יוצאים ידי חובה מבעל הבית בברכת הקידוש ואילו הכוס של הקידוש הוא הכוס שעומד לפניו, ונחשב הדבר כאילו קידש על הכוס שלפניו.
ובכל פעם בקידוש בשבתות ובימים טובים שאין למסובין כוס יין שלמה לפניהם, כאשר הם שומעים את הקידוש מבעל הבית יוצאים ממנו ידי חובת קידוש ולא רק ידי חובת ברכת הקידוש, אבל כאשר יש לכל אחד כוס שלמה לפניו יכול לצאת ידי חובה רק בברכה, והקידוש עצמו שלו יחול על כוסו שלפניו.
ויסוד הדבר מצינו ברא"ש בערבי פסחים (דף ק"ו, סימן ט"ז) דמובא בגמרא: "רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה וכו', אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דגחין ושתי וכו'". מבואר שכאשר רב אשי קידש על היין ובירך בורא פרי הגפן ההוא סבא התחיל לשתות מכוסו עוד לפני שרב אשי המקדש שתה.
והקשה הרא"ש: "וא"ת וההוא סבא איך שתה קודם המברך הא אמרינן בפרק שלשה שאכלו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך וכו'. וצריך לומר כי כוסות שלהם לא היו פגומים שהיו ראויין לברכה, שאנו רואין כל אחד כאילו קידש על כוסו וכו'". מפורש בדבריו שאם יש למסובין כוס שלמה שאינה פגומה, הרי אע"פ שאינם מברכים על הכוס אלא בעל הבית, נחשב הדבר כאילו כל אחד ואחד קידש על כוסו שלפניו.
ומעתה יש ליישב שגם כאן, בכוס ראשון של ארבע כוסות שמקיימים בו מצוות קידוש, אע"פ שבעל הבית אומר את הקידוש, מ"מ נחשב הדבר כאילו כל אחד ואחד מקדש על כוסו שלפניו ובו הוא יוצא ומקיים את מצוות קידוש.
ולפי זה ראוי שכל אחד ואחד מהמסובין יגביה את כוסו בשעת הקידוש, ואע"פ שאינו אומר בעצמו את ברכת הקידוש, מ"מ כיון שהוא יוצא ידי חובה בברכה מהמקדש על הכוס הזה, ממילא לגבי כל אחד כוסו שלפניו מוגדר ככוס של ברכה, וצריך להגביהו בשעת הברכה כמו המקדש בעצמו.
♦
מזיגת הכוס על ידי אחר
הרמ"א בסימן תע"ג (סעיף א') כותב, לגבי הארבע כוסות: "ובעל הבית לא ימזוג בעצמו רק אחר ימזוג לו דרך חירות". ובמשנה ברורה (סק"ט) כותב: "רק אחר ימזוג לו, אם אפשר לו".יש לדייק בלשון הרמ"א דדווקא בעל הבית לא ימזוג בעצמו, אבל בשאר המסובין אין את הקפידא ולכתחילה יכול כל אחד ואחד למזוג בעצמו, ואין בזה פגם וחיסרון במצב של דרך חירות.
♦
ברכת שהחיינו במצוות מצה
הנה בכל המצוות הבאות מזמן לזמן מברכים עליהן שהחיינו, וכאן בליל הסדר מברכים בקידוש שהחיינו, ובפשוטו הברכה הזו היא שהחיינו על הרגל. והקשו האחרונים למה לא תקנו לברך שהחיינו גם על אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, כמו בכל המצוות שמברכים עליהם שהחיינו.ובאבודרהם מיישב שיוצאים ידי חובה בשהחיינו שמברכים בקידוש, ואע"פ שעיקרו נתקן בשביל הרגל מ"מ כיון שהוא סמוך לקיום מצוות הלילה, ממילא אפשר לצאת בו ידי חובת ברכת שהחיינו גם על שאר מצוות הלילה.
ולפי זה צריך לכוון בשהחיינו גם על שאר מצוות הלילה, ולא רק על הרגל. ואם אינו מכוון, אע"פ שמברך שהחיינו לא ייצא ידי חובה בשהחיינו לגבי שאר המצוות.
וצריך שגם בעל הבית המברך יכוון לזה, וגם בני הבית שיוצאים ידי חובה יכוונו לזה, שבשביל לצאת ידי חובה צריך כוונת שומע ומשמיע. ולא די בכוונה הכללית לצאת ידי חובה, כיון שבסתמא לא מכוונים בשהחיינו על מצוות מצה.
וכעין זה מצינו במשנה ברורה (סימן תרצ"ב סק"א) לגבי פורים, שכתב לגבי ברכת שהחיינו שמברכים בקריאת המגילה: "ונכון לכוון בברכת שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצוות, ויודיע זה להש"ץ המברך דבעי כוונת שומע ומשמיע". (ועיין בזה בשלמי תודה פורים סימן כ"ב סק"ד).
וראוי ונכון להודיע לפני הקידוש לכל בני הבית שיכוונו לצאת בשהחיינו גם על שאר מצוות הלילה.
♦
יין לבן שערבב בו יין אדום לצובעו
הנה ביין שם ארבעה כוסות, כותב השו"ע (סימן תע"ב סעיף י"א): "מצווה לחזור אחר יין אדום". והטעם לזה כתב המשנה ברורה (סקל"ח): "דכתיב אל תרא יין כי יתאדם אלמלא דהאדמימות מעלה וחשיבות, ועוד זכר לדם שהיה פרעה שוחט בני ישראל".יש להסתפק מי שיש לו יין לבן, האם מועיל לערבב בו מעט יין אדום, בשביל לצובעו בצבע אדום. האם המעלה של יין אדום היא דווקא כשהיין בעצמותו הוא אדום, וכאן שהיין בעצמותו לבן, לא יועיל לתת בו מעט צבע אדום בשביל שיקבל מעלת אדום. או שהמעלה של יין אדום היא בעצם זה שזה נראה אדום, גם אם בעצמותו אינו אדום.
ונראה דלפי הטעם הראשון, שהענין של יין אדום הוא ממה שכתוב "אל תראה יין כי יתאדם", לפי זה ודאי שהחשיבות של יין אדום הוא דווקא כאשר היין בעצמותו הוא אדום, אבל יין לבן וצבוע באדום אין בו שום חשיבות.
אבל לפי הטעם השני, זכר לדם שהיה פרעה שוחט בני ישראל, יתכן לומר שגם אם היין בעצמותו אינו אדום, אלא רק נראה אדום מחמת שנתן בו צבע אדום, ג"כ יש בזה את הזכר לדם שהיה פרעה שוחט את בני ישראל.
אבל בפשוטו נראה, שעיקר הענין גם לטעם השני הוא דווקא כאשר היין אדום מצד עצמותו, ולא כשהוא אדום מחמת שערבב בו צבע אדום או יין אדום.
♦
שיעור שתיית הכוסות
הנה שיעור היין שצריך לשתות בארבע כוסות הוא רביעית (לכתחילה) או רוב רביעית (בדיעבד), כמבואר בשו"ע בסימן תע"ב (סעיף ט'), ובמשנה ברורה שם (סק"ל).וכתב הרמ"א: "וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בינתיים".
וכתב המשנה ברורה (סקל"ד): "שלא בהפסק גדול, דהיינו שלא ישהה בשתיית רוב הכוס יותר מכדי אכילת פרס, ואם שהה יותר משיעור זה אין מצטרף תחילת השתיה לסופה, ואפילו בדיעבד לא יצא וכו'. ולכתחלה יש להזהר שלא לשהות בשתיית רוב הכוס יותר מכדי שתיית רביעית, לחוש לדעה ראשונה המבואר בסימן תרי"ב ע"ש, ומ"מ בדיעבד אם שהה בשתי כוסות אחרונות לא יחזור וישתה וכעין המבואר לעיל בסעיף ז' בהג"ה עי"ש, ובשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה. ולכתחילה נכון לשתות רוב הרביעית בבת אחת".
ובסימן ר"י במשנה ברורה (סק"א) מביא את המחלוקת מהו השיעור שצריך לשתות את הרביעית בשביל שיוכל לברך עליו ברכה אחרונה, האם שיעורו הוא כאכילה שהוא בכדי אכילת פרס, או שבשתיה משערין את השיעור בשתיה בכדי שתיית רביעית. ושיעור שתיית רביעית כתב השה"צ בסימן ר"י (סקי"א) שהוא שותה ומפסיק מעט ומיד חוזר ושותה, כמבואר בשו"ע בסימן ק"ע (סעיף ז') "לא ישתה כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן, שנים דרך ארץ, שלשה הרי זה מגסי הרוח". ומבואר שצורת השתיה היא ששותה שתי לגימות שמתחיל לשתות ומפסיק מעט ומיד חוזר ושותה, וממילא זה נחשב לשיעור שתיית רביעית. ולפי השיטה השניה, ששיעור בברכה אחרונה בשתיה הוא כשיעור שתיית רביעית, אם מפסיק באמצע השתיה יותר משיעור זה אינו יכול לברך ברכה אחרונה, ואם שותה רביעית בשלש לגימות כבר אינו יכול לברך ברכה אחרונה.
והנה, כאן בכוס של ארבע כוסות, כותב המשנה ברורה דלכתחילה ראוי רוב הרביעית בבת אחת, והיינו שלא יפסיק באמצע השתיה אפילו בשיעור של כדי שתיית רביעית, שישתה את כולו בבת אחת. ולא אומרים בזה ששתיה כזו מוגדרת כגרגרן, משום שזה שתיית מצווה, ושותה את כולו לשם מצווה ולא לשם תענוג, ממילא אין זה מוגדר כגרגרן, אלא אנו אומרים שמשום חביבות המצווה שותה את כולו כאחת.
המשנה ברורה בסימן ר"י מביא דהשו"ע סובר דלהלכה השיעור שמברכים ברכה אחרונה בשתיה הוא כדי שתיית רביעית, אבל הגר"א נוקט להלכה כדעה השניה שגם בשתיה השיעור הוא כאכילה בכדי אכילת פרס. ובשם החזו"א מובא בספר זכרון שאול (סוף חלק ג') שסבר בעיקר הדין כדעת הגר"א.
ולכן נראה למעשה שנשים שקשה להן לשתות הרבה יין, שיקפידו לשתות לפחות רוב רביעית בשיעור של כדי אכילת פרס, ולא יותר, שאם שוהים יותר מזה לא יוצאים ידי חובה אפילו בדיעבד.
עוד מובא בשם החזו"א שבמים הורה שלא לברך ברכה אחרונה אם שותה יותר מכדי שתיית רביעית, ורק בשאר משקין חוץ ממים אפשר לסמוך על השיטה השניה, אבל במים טוב לחוש לשו"ע כיון שמבואר בגמרא בברכות בס"פ כיצד מברכין שהברכה אחרונה במים אינה חוב גמור. וכן הביא בשמו בדינים והנהגות בפרק ז' סעיף ד', וע"ש.
♦
אכילת שני כזיתי מצה לאחר ברכת על אכילת מצה
השו"ע בסימן תע"ה (סעיף א') כותב, שיאכל שני כזיתים מצה, אחד מהמצה השלמה ואחד מהמצה הפרוסה, כיון שיש מחלוקת ראשונים על מה חלה ברכת על אכילת מצה על השלמה או על הפרוסה, לכן כדי לצאת ידי ספק ראוי לאכול משניהם כזית.והנה, הרבה פעמים אין מספיק כזיתים במצה השלמה והפרוסה בשביל כל המסובין, ובעל הבית מוציא עוד מצות מהקופסה ואת זה מחלק למסובין, ומיד לאחר שמברך המוציא ועל אכילת מצה מחלק לכל המסובין משהו מהמצה השלמה והפרוסה, ואח"כ את הכזית מצה אוכלים המסובין מהמצות שהיו בקופסה ולא מהמצות של הקערה.
ונראה שבאופן זה המסובין אינם צריכים לאכול שני כזיתים של מצה אלא מספיק רק כזית אחד, ודווקא אם אוכלים מהמצות שבקערה י"ל כיון שיש ספק על איזו מהם חלה ברכת על אכילת מצה ממילא צריך לאכול מזה כזית ומזה כזית, אבל אם לא אוכלים את אלו המצות מספיק לאכול רק כזית אחד.
וממילא, באופן זה בעל הבית שיש לו מספיק כזיתים במצה השלמה והפרוסה הוא בלבד יאכל שני כזיתים, ושאר המסובין שלא אוכלים כזית מאלו המצות יאכלו רק כזית אחד. וכן שמעתי ממרן הסטייפלר זצ"ל.
ונראה עוד דבזה כיון שהמסובין לא מקבלים מהמצות שבקערה, ממילא ראוי להכין לכל המסובין את הכזית מצה לפני נטילת ידים כדי שלא הפסק בין הברכה לאכילה, ואח"כ יברך בעל הבית על המצות שבקערה ויתן לכל אחד משהו מהמצה השלמה והפרוסה ומיד יתחילו לאכול את הכזית מצה שלפניהם.
♦
הסבה בכל הסעודה
כתב הרמ"א (סימן תע"ב סעיף ז'): "ולכתחילה יסב כל הסעודה". ומבאר המשנה ברורה (סקכ"ג): "כל הסעודה, באכילתו ובשתייתו, ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה וארבע כוסות".המנהג היום שלא נוהגין להסב בכל הסעודה אלא רק בדברים שחייבים להסב בהם בשתיית ארבע כוסות ואכילת כזית מצה ובכורך ואפיקומן, דכיון שאין דרך להסב בזמן הזה, ואכילה בהסבה אינה נחשבת אצלנו לאכילה בדרך חירות, ממילא די לנו להסב במה שאנו חייבים. וכן נהג החזו"א שלא הסב בכל הסעודה.
♦
שיעור כוסו של קטן
השו"ע בסימן תע"ב (סעיף ט"ו) כותב: "תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו". וכתב המשנה ברורה (סקמ"ז): "עיין בסימן רע"א סעיף י"ג בביאור הלכה שצדדנו דקטן אינו צריך לשתות רוב רביעית רק כמלא לוגמיו דידיה".ובהגדה של פסח עם פירוש פרדס ההגדה, כותב חידוש בשם חכמי ירושלים שאע"פ שמספיק שהתינוק ישתה רק כמלא לוגמיו דידיה, ואינו צריך אפילו רוב רביעית, מ"מ כל זה רק לגבי השתיה בפועל, אבל צריך שתהיה לו בכוסו רביעית יין.
והיסוד בזה הוא מדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ז') שכתב לגבי ארבע כוסות: "שיעור כל כוס מהן רביעית". ומבואר שכוס של ארבע כוסות נחשבת לכוס של מצווה דווקא אם יש בה רביעית יין, ופחות מרביעית אין בכוס שיעור מצווה.
וממילא י"ל לגבי קטן אפילו שאפשר להקל אצלו שיכול לשתות רק כמלא לוגמיו, מ"מ בשביל שהכוס תחשב כוס של ארבע כוסות צריך שתהיה בה רביעית יין, וכל הקולא היא רק לגבי השתיה בפועל של הקטן, אבל בגוף הכוס צריך שיהיה בו רביעית.
וכן מדוייק בטור בסימן תע"ו שכתב את סדר הפסח בקצרה, וכתב: "יתן לפני כל אחד ואחד כוס של רביעית אנשים ונשים וטף". ומדוייק שגם לקטן צריך ליתן כוס מחזיק רביעית.
וראוי להזהר בזה משום שישנם כאלו שנותנים לקטן כוס קטנה שאינה מחזיקה רביעית, שחוששים שאם יתנו לו כוס גדולה הוא ישתה את כולה, ובסוף לא יוכל לקיים את שאר מצוות הלילה, ולפי זה זהו שלא כדין, שאינו יוצא ידי חובה בכוס זה.
♦
שכח להזכיר פסח בברכת מעין שלש אחרי הכוס הרביעי
כתב השו"ע (סימן תע"ב סעיף ט') כותב: "שיעור הכוס רביעית וכו' וישתה כולו או רובו".וכתב המשנה ברורה (סק"ל): "כולו או רובו, היינו כולו לכתחילה או רובו בדיעבד וכו'. אך כוס הרביעית ישתה כולו כדי שיהא יכול לברך ברכה אחרונה לכולי עלמא".
מעשה באחד ששתה כוס רביעי, ובירך ברכה אחרונה מעין שלש, ושכח להזכיר את יו"ט בברכה, שלא אמר "ושמחנו ביום חג המצות הזה", והסתפק אם צריך לחזור שוב על ברכת מעין שלש.
והנידון בזה הוא דהנה בברכת המזון כאשר שכח להזכיר רצה בשבת או יעלה ויבוא ביו"ט, הכלל בזה הוא שאם הוא מחוייב לאכול את הסעודה הזו מדין שבת ויו"ט, חייב לחזור שוב על ברכת המזון. אבל אם אינו חייב לאכול את הסעודה הזו, אינו צריך לחזור. וכל זה מבואר בשו"ע בסימן קפ"ח סעיף ו' ז' ובמשנה ברורה שם.
ומעתה יש להסתפק בליל הסדר, שמחוייב האדם לשתות ארבע כוסות מדין פסח וליל הסדר, א"כ לכאורה זו שתיה היא מחוייבת, וממילא צריך לומר שאם שכח להזכיר את חג הפסח בברכה אחרונה, יהיה דינו כמו אם שכח להזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון שצריך לחזור.
אמנם למעשה נראה שיצא ידי חובה בברכה הזו ואינו צריך לחזור, וג' טעמים בדבר:
א. בשער הציון (בסימן ר"ח סק"ס) מביא מהירושלמי שסובר שכל ענין ההזכרה של שבת ויו"ט בברכת מעין שלש, הוא רק לכתחילה, ובדיעבד אם לא הזכיר אינו מעכב בברכה. וממילא כאן בדיעבד שלא הזכיר אינו מעכב בברכה ויצא בה ידי חובה.
ב. מצד דין שתיית ארבע כוסות מעיקר הדין מספיק לשתות רק רוב רביעית, וכאשר שותה רוב רביעית די בזה בשביל קיום מצוות ארבע כוסות. וחיוב ברכה אחרונה הוא רק בשתיית רביעית, אבל רוב רביעית אינו מחייב בברכה אחרונה. וממילא מצד דין חיוב השתיה של ארבע כוסות, אין חיוב לשתות בשיעור המחייב ברכה אחרונה, וא"כ מי ששתה רביעית שלמה אי"ז נחשב לשתיה המחוייבת מדין הפסח, ולכן דינו כמו סעודת ראש חודש, שכיון שאינו מחוייב בה אינו חוזר.
ג. מעיקר הדין לא צריך לשתות יין בארבע כוסות, אלא מספיק חמר מדינה, ובחמר מדינה אינו מברך ברכת מעין שלש, וא"כ שוב דין הפסח אינו מחוייב לשתות באופן כזה שיתחייב לברך מעין שלש.
ומכל זה נראה כיון שאינו מחוייב בשתיה כזו שמחייבת לברך ברכה אחרונה, ממילא אם שכח להזכיר יו"ט בברכת מעין שלש, יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור שוב ולברך.
♦
מצוות סיפור יציאת מצרים אם נוהג רק בבנים או גם בבנות
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות, בא, פרק י"ג פסוק ח').הנה מהפסוק הזה לומדים מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, והביאו הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ז' הלכה א') וכתב: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן וכו', ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
יש להסתפק האם מצוות סיפור יציאת מצרים היא רק בבנים או גם בבנות, דהנה לשון הפסוק הוא "והגדת לבנך", ויש לדייק בפסוק בנך - ולא בתך, שמצוות סיפור יציאת מצרים היא רק לבנים ולא לבנות. או דלמא שהפסוק כותב בנים והוא הדין בנות.
והנה בגמרא בקידושין (דף כ"ט) איתא לגבי מצוות תלמוד תורה ומצוות פדיון הבן, שהאב מחוייב ללמד את בנו תורה ולפדותו, שהחיוב בזה הוא רק על בנו ולא על בתו, והגמרא דורשת את זה ממה שכתוב בתורה "בנך" והלימוד הוא בנך ולא בתך. בתלמוד תורה כתוב "ולמדתם אותם את בניכם", ודורשת הגמרא בניכם - ולא בנותיכם, ובפדיון הבן כתוב "כל בכור בניך תפדה", ודורשת הגמרא בניך - ולא בנותיך.
ומבואר שבכל מקום שכתוב בנך הגמרא דורשת בנך ולא בתך, ולפי זה צריך להיות גם במצוות סיפור יציאת מצרים שכתוב "והגדת לבנך" הרי יש לדרוש מזה בנך – ולא בתך, והחיוב של סיפור יציאת מצרים יהיה רק לספר לבנים ולא לבנות.
עוד מצינו בעשרת הדברות בפרשת יתרו כתוב "זכור את יום השבת לקדשו וגו', לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'". ויש לדייק ממה שכתוב גם בנך וגם בתך ולא כתוב רק בנך, שבכל פעם שכתוב בנך לבד, הכוונה היא דווקא בנך ולא בתך, ולכן בשבת שגם בתך היא בכלל ציווי שמירת שבת, התורה הוצרכה לכתוב במפורש גם את בתך.
וממילא הכא לגבי מצוות סיפור יציאת מצרים אם כתוב "והגדת לבנך", ולא מוזכר גם בתך מדוייק שמצוות הסיפור הוא רק לבנך ולא לבתך.
♦
איסור אכילת מצה בערב פסח בקטן ובקטנה
והנה הרמ"א בסימן תע"א (סעיף ב') כותב: "מצה שיוצאין בה בלילה אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר, וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים מותר להאכילו". והמשנה ברורה (סקי"ג) כותב, "וקטן שאינו יודע, אבל אם יש בו דעת להבין, אין להאכילו מצה, דדרשינן והגדת לבנך וכו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואם מילא הבן כבר כריסו במצה לא שייך לומר בעבור זה שאינו חידוש לקטן. ואין חילוק בין קטן לקטנה".מבואר בדברי המשנה ברורה שכתב "ואין חילוק בין קטן לקטנה", שגם קטנה שיש בה דעת להבין, אסור להאכילה מצה מערב פסח. ובפשוטו הטעם לזה הוא כמו בקטן שלומדים את זה מהפסוק והגדת לבנך, וא"כ מדוייק בזה שמצוות והגדת לבנך אינו מפקיע בנות אלא גם בתך היא בכלל מצוות סיפור יציאת מצרים.
אמנם במחצית השקל מדוייק להפך, דהמקור של המשנה ברורה שאין חילוק בין קטן לקטנה הוא מדברי המגן אברהם, ובמחצית השקל כתב דהטעם לזה הוא משום דבסימן תע"ב סעיף י"ד כתוב דכל מצוות הנוהגות באותו לילה גם נשים מצוות.
והנה נשים חייבות בכל מצוות הלילה משום שאף הן היו באותו הנס, ומבואר במחצית השקל שזהו הטעם שקטנה שמבינה את ענין סיפור יציאת מצרים אסורה לאכול מצה בערב פסח. ולכאורה למה אי אפשר לומר שהטעם בקטנה הוא מאותו הטעם של קטן, שכתוב והגדת לבנך בעבור זה.
אלא מוכח דבאמת הציווי של והגדת לבנך הוא רק בבנך ולא בבתך, ולכן אי אפשר לאסור את הבנות לאכול מצה בערב פסח מאותו הטעם, אלא צריך לומר בזה טעם חדש, שאף הן היו באותו הנס.
♦
והגדת לבנך לאמור
ומהגה"צ רבי ישעי' שנייבאלג זצ"ל רב ביהכנ"ס בעלז ברמת אלחנן, שמעתי לומר דבאמת יתכן לומר שיש מצוות סיפור יציאת מצרים גם בבתך, ומה שהתורה כותבת "והגדת לבנך" הוא מפני שבהמשך הפסוק כתוב "לאמור", שמצוות הסיפור צריכה להיות בצורה כזו ברורה עד שהבן יוכל אח"כ לאמור להמשיך ולספר את הסיפור לדורות הבאים, ומצווה זו היא רק בבנך ולא בבתך, משום שבבנות "כל כבודה בת מלך פנימה" ואין זה מהראוי שהבת תקהיל קהילות ברבים לדבר ולספר בפניהם, ולכן התורה כתבה בנך. אבל באמת בעיקר המצווה בנך כולל גם בתך, וגם בבנות יש מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה כתבה "והגדת לבנך" רק מחמת המשך הפסוק שכתוב לאמור, ולא מחמת עצם המצווה.♦
מצוות והגדת לבנך כאשר הסבא מספר את ההגדה
הנה הרבה הולכים בליל הסדר להתארח אצל ההורים, והסבא מספר לנכדים את ההגדה ועניני סיפור יציאת מצרים, ואילו האבא אינו מספר כלום לבניו.ויש לעיין בזה איך האב מקיים מצוות והגדת לבנך, הרי האבא אינו מספר לבניו את ההגדה.
ויש שבאמת הקפידו מהטעם הזה שמזמן שבנם הגיע לגיל כזה שמבין את ענין סיפור יציאת מצרים, עורכים את ליל הסדר בביתם ולא בבית ההורים.
אבל באמת נראה לומר שהאבא מקיים מצוות והגדת לבנך במה שהסבא מספר לנכדים מדין שליחות, והראיה לזה היא ממצוות תלמוד תורה, שבפסוק כתוב "ולמדתם אותם את בניכם" שהאב מחוייב ללמד את בנו תורה, ולמעשה היום האב לא מלמד את בנו תורה אלא הוא שולחו לתלמוד תורה והמלמד מלמדו תורה, ואיך האב מקיים בזה מצוות תלמוד תורה לבנו. אלא הפשט הוא שהאב שולח את המלמד שילמד את בנו תורה במקומו, ומדין שליחות הוא מקיים את מצות ולמדתם אותם את בניכם.
וממילא אפשר לומר דהוא הדין לגבי מצוות והגדת לבנך, האב יכול לקיים את המצווה ע"י שאביו או חמיו או כל אדם אחר מספר לבניו את עניני סיפור יציאת מצרים מדין שליחות.
♦
מצוות והגדת לבנך בליל יו"ט שני כאשר הבן הוא בן ארץ ישראל
מעשה באברך שהתגורר בארץ, והוריו גרו בחוץ לארץ, ובחג הפסח באו להתארח בארץ אצל בנם, וההלכה היא שבן חו"ל שבא לארץ ודעתו לחזור לחו"ל צריך לנהוג גם בארץ יו"ט שני. וממילא ביום הראשון של חול המועד, אצל הבן שהוא גר בארץ זה חול המועד, ואילו אצל ההורים זה יו"ט.והנה בליל יו"ט שני של פסח ההורים עושים ליל הסדר כדין יו"ט של פסח, והאבא מבקש מבנו שיבוא אצלו לסעוד שוב פעם בליל הסדר, בשביל שיכול יהיה לקיים בו מצוות והגדת לבנך, ואפילו שאצל הבן הלילה הזה אינו ליל פסח אלא ליל חול המועד, מ"מ האב מבקש ממנו שיסעד אצלו בשביל לקיים את מצוות האב שחייב בוהגדת לבנך.
ויש להסתפק האם האב בליל יו"ט שני של פסח מקיים בבנו מצות והגדת לבנך, בזמן שהבן אינו מחוייב בלילה הזה בסיפור יציאת מצרים, האם אזלינן בתר האב, וכיון שהוא מחוייב במצוות והגדת לבנך בלילה הזה ממילא כשהוא מספר לבנו הוא מקיים את המצווה, אפילו שהבן אינו מחוייב בזה. או דאזלינן בתר הבן, וכיון שהבן אינו מחוייב בלילה הזה במצות סיפור יציאת מצרים, ממילא אי אפשר לקיים בו מצוות והגדת לבנך, דכל מצוות והגדת לבנך שייכת רק בבן כזה שמחוייב בלילה הזה במצוות הלילה, אבל כאשר הבן אינו מחוייב במצוות הלילה אי אפשר לקיים בו מצוות והגדת לבנך. והבן טען לאביו שכלפי זה אני לא בן שלך...
ולמעשה, מרנן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל אמרו כצד הראשון, דמצוות והגדת לבנך מוגדרת כפי האב ולא כפי הבן, וממילא גם אם הבן אינו מחוייב בליל יו"ט שני בסיפור יציאת מצרים, שזה לא נחשב אצלו לליל פסח, מ"מ כיון שהאב מחוייב בלילה הזה בסיפור יציאת מצרים ובמצוות והגדת לבנך, ממילא כאשר האב מספר לבנו את סיפור יציאת מצרים הוא מקיים בו את מצוות והגדת לבנך.
♦
להקפיד בימי הפסח לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס[3]
בליל הסדר כשאוכלים את הכזית מצה שמקיים בה מצוות אכילת מצה, צריך לאוכלה כדי אכילת פרס. ושיעור של כדי אכילת פרס לדעת החזו"א הוא 2 עד 4 דקות.ובאמת ראוי להקפיד בזה לא רק בליל הסדר אלא גם בכל ימי הפסח, בכל פעם שאוכלים מצה להזהר בתחילת הסעודה לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס, שאם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס יש בזה ספק אם אפשר לברך ברכה אחרונה.
ויסודות הדברים מבוארים במשנה ברורה (סימן ר"י סק"א) שכתב לגבי כל האוכלים אם אכל כזית בזמן של יותר מכדי אכילת פרס אינו יכול לברך ברכה אחרונה, אבל לגבי פת, כתב מהפרי מגדים דאם אכל כדי שביעה אף שאכל מעט מעט אפשר לברך ברכת המזון דהא על כל פנים ושבעת קרינן ביה. אבל בשער הציון (סק"י) הקשה על זה וכתב "וגם זה לא ברירא כולי האי, דאפשר דאף שיש כדי שביעה, ואכלת ג"כ בעינן וזה לא מקרי אכילה וכו'". והמנחת חינוך במצווה שי"ג כתב בפשיטות כדברי השער הציון, והביא לזה ראיה מהגמרא.
ומעתה לדברי השער הציון אם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס אי אפשר לברך ברכת המזון, לכן ראוי בכל פעם שאוכלים מצה להקפיד לאכול כזית בכדי אכילת פרס, כדי שיכול יהיה לברך ברכת המזון.
ובאמת ראוי להקפיד בזה גם בכל השנה כשאוכלים פת, אלא בזה כיון שהפת רכה ונאכלת במהרה בדרך כלל תמיד אוכלים כזית פת בכדי אכילת פרס. אבל במצה, כיון שהיא קשה ואינה נאכלת במהרה, אם אינו מקפיד לאכול כזית בכדי אכילת פרס יוצא הרבה פעמים שאינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס, וראוי להזהר בזה.
ודבר זה מצוי גם כשאוכלים בחתונות ובשמחות. פעמים רבות מדברים עם חברים וידידים, ומתוך זה מפסיקים באכילה ולא אוכלים כזית בכדי אכילת פרס. והגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל היה מקפיד כשמתחיל לאכול שלא לדבר עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס.
♦
צירוף זימון כאשר כל אחד אוכל מהמצות שלו
השו"ע בסימן קצ"ו (סעיף ג') כותב, שלשה שאכלו כאחד וכל אחד אוכל מככרו ומקפיד שלא לאכול מככרו של חברו אפילו שזה רק מחמת חומרא, אינם מצטרפין לזימון. שכל הענין של צירוף לזימון הוא דווקא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתם לאכול לחם אחד, אבל אם כל אחד נזהר שלא לאכול מלחם חברו אינם יכולים לאכול יחד, וממילא אינם מצטרפים לזימון.הנה, שלשה שאוכלים יחד בפסח, וכל אחד אוכל מהמצות שלו, ומקפיד לאכול דווקא רק מהמצות שלו ולא משל חברו, אינם מצטרפין לזימון. ואפילו שההקפדה של כל אחד שלא לאכול משל חבירו היא רק מחמת חומרא ולא מעיקר הדין, ג"כ אינם מצטרפין לזימון, כיון שלמעשה כל אחד מקפיד שלא לאכול משל חברו, ואינם יכולים לאכול מלחם אחד.
אם שנים אוכלים מצות יד והשלישי אוכל מצות מכונה, אם אלו השנים שאוכלים מצות יד כל אחד אינו מקפיד לאכול דווקא מהמצות שלו, אלא עיקר הקפידא שלהם הוא שלא לאכול מצות מכונה, אבל מצות יד כל אחד יכול לאכול גם משל חברו, והשלישי שאוכל מצות מכונה ג"כ אינו מקפיד דווקא לאכול מכונה ולא יד, הרי הם מצטרפים לזימון. כיון שהם יכולים להתחבר לאכול יחד מלחם אחד, שכולם יכולים לאכול יחד מלחם אחד מהמצות יד של אחד מהם.
ואפילו אם למעשה כל אחד אוכל מהמצות שלו ולא משל חברו, ג"כ הם מצטרפים לזימון, כיון שלמעשה הם יכולים לאכול יחד ממצה אחת.
אם שנים אוכלים מצות יד וכל אחד מקפיד לאכול דווקא מהמצות שלו ולא משל חברו, והשלישי אינו מקפיד לאכול דווקא מהמצות שלו אלא הוא גם יכול לאכול מהמצות שלהם, יש להסתפק אם השלישי הזה מצרף את כולם יחד לזימון כיון שהוא יכול לאכול משניהם, או כיון שהשנים מקפידים שלא לאכול זה מזה אינם מצטרפים לזימון, וצ"ע.
♦
לצרף מצות מכונה ללחם משנה
מי שאוכל רק מצות יד ולא מצות מכונה, ויש לו בסעודת שבת או יו"ט בימי הפסח רק מצת יד אחת, יש להסתפק אם יכול לצרף מצות מכונה בשביל לחם משנה. האם אמרינן כיון שאינו אוכל מצות מכונה ממילא זה לא מוגדר אצלו כלחם ואינו מצטרף ללחם משנה, או כיון שסוף סוף גם מצות מכונה זה מצה, ממילא דינו כלחם ומצטרף ללחם משנה.ושמעתי ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שאפשר לצרף את מצות המכונה ללחם משנה, שבעצם הדבר גם מצות מכונה נחשבים כמצות כשרות, אלא שיש מחמירין שלא לאוכלם מסיבות כאלו ואחרות, וכיון שזה רק חומרא, ממילא לכולי עלמא זה מוגדר כמצה ואפשר לצרפו ללחם משנה יחד עם מצת יד.
וכדבריו יש להוכיח מדברי החזו"א בקובץ אגרות (חלק א' אגרת קפ"ח) שכותב על ערב פסח שחל בשבת, וכתב "לדקדק שלא ישאר חמץ, ולבטל בשביל זה לחם משנה רק לצרף מצה בשביל לחם משנה". והנה בערב פסח אסור לאכול מצה כמבואר ברמ"א בסימן תע"א סעיף ב', ואעפ"כ כותב החזו"א שאפשר לצרף את המצה בשביל לחם משנה, ומבואר שגם כאשר אי אפשר לאכול את המצה אפשר לצרפה ללחם משנה, וממילא ודאי מי שאינו אוכל מצות מכונה יכול לצרפה בשביל לחם משנה.
♦
מצה שנשברה מעט איך אפשר לצאת בה בשביל לחם משנה
הנה בשבת וביו"ט צריך בכל סעודה לבצוע על שני ככרות שלמות. ואם הככר אינו שלם אלא שנחסר ממנו מעט, כבר אינו נחשב שלם.השערי תשובה בסימן רע"ד מביא מחלוקת ראשונים מהו שיעור החסרון שבו הככר אינו שלם, יש אומרים שאפילו בחסרון מעט כבר הככר אינו שלם, ויש אומרים שדווקא אם נחסר מהככר חלק אחד ממ"ח אז אינו נחשב שלם, דהיינו שצריך לשער את הככר אם נחתוך אותו למ"ח מהו גודל כל חלק, ואם נחסר מהככר כזה שיעור הככר נחשב לפרוס ולא לשלם.
והשו"ע בהלכות עירובין (סימן שס"ו סעיף ו') פוסק כמו השיטה השניה, וממילא בדין לחם משנה אם נחסר מהככר שיעור של אחד ממ"ח אז הוא נחשב לפרוס ואי אפשר לצאת בו ללחם משנה.
והנה, מצוי מאוד, במצות בעיקר במצות יד, שהמצה נשברת מעט, והרבה פעמים החלק השבור הוא יותר מאחד ממ"ח, וממילא המצה אינה שלמה ואי אפשר לקיים בה דין שלם בלחם משנה.
ונראה שאפשר לשרוף את המצה מעט במקום שבו היא נשברה, באופן שיהיה נראה שכך נאפתה מצה זו, ובזה המצה תחשב שלמה, בדין לחם משנה.
והראיה לזה הוא מהשו"ע בסימן קס"ח (סעיף ב') שכתב שאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יכול לחברם יחד ע"י עץ או קיסם, שיהיה נראה כשלם, ויוצאים בו ידי חובת לחם משנה. ומבואר שבשביל דין שלם בלחם אין צריך שבפועל הלחם יהיה שלם, אלא העיקר הוא שיהיה נראה כשלם, ואם הככר נראה שלם אפילו שבאמת אינו שלם אלא הוא מחובר רק ע"י קיסם, ג"כ דינו כשלם.
וממילא י"ל גם כאן במצה שנשברה, אם שורפה במקום שבו נשברה באופן שיהיה נראה שכך המצה נאפתה, הרי זה יחשב כשלם וייצא בו ידי חובת שלם בלחם משנה.
♦
מעלת ליל הסדר
בתרגום יונתן בפרשת תולדות על הפסוק (פרק כ"ז פסוק א') "ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני", כותב התרגום: "וקרא ית עשו בריה רבא בארביסר בניסן ואמר ליה ברי הא ליליא דין עילאי משבחין למארי עלמא ואוצרי טלין מתפתחין ביה".מבואר בדבריו שליל הסדר הוא זמן קדוש שיש בו שעת רצון נוראה, "שערי שמים פתוחין בו ומלאכים אומרים שירה", וצריך להתבונן איך לנצל כראוי את הלילה הזה ולקיים את כל מצוות הלילה מתוך מתינות וישוב הדעת.
והיצר הרע שיודע את גודל מעלת הלילה מכניס את האדם למצבים כאלו שיבוא לידי כעס וקפידה וישכח את העיקר. ודבר זה בדוק ומנוסה, לכל אחד בכל שנה בדיוק בזמן ליל הסדר באים לו בלבולים מבלבולים שונים, כיון שהזמן הוא כל כך קדוש, ממילא היצר הרע מתאמץ בכל כחו לבלבל את האדם.
♦
חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים
הנה, בליל הסדר יש הרבה מצוות שהתחדשו בלילה, סיפור יציאת מצרים, מצוות אכילת מצה, ואכילת מרור, שתית ארבע כוסות, כורך, אפיקומן, ועוד ועוד.שנה אחת נכנס אברך אחד אל מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל כמה ימים לפני ליל הסדר, ושאל מהי המצווה שצריך להקפיד ולהדר בה בליל הסדר.
הסטייפלר הוציא מארון הספרים רמב"ם זמנים ופתח בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ו', והראה לו את דברי הרמב"ם שכתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".
אמר הסטייפלר: "דבר תורה מעות קונות, וכל המצוות שבלילה הזה אפשר ע"י ממון להדר בזה, אדם מוסיף יותר כסף וקונה מצות מהודרות יין מהודר, אבל את ההלכה הזו ש"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים" אי אפשר לקנותו ע"י ממון, ואם האדם אינו מתבונן בזה אינו יכול לקיימו, וזו המצווה שכל אחד צריך להכין את עצמו לקראת ליל הסדר".
וכאשר האברך יצא מהחדר של הסטייפלר זצ"ל הוא שמע שהסטייפלר חוזר בקול רם על דברי הרמב"ם כמה וכמה פעמים.
♦ ♦ ♦