מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין חמץ הממושכן ביד גוי
בפסקי הרא"ש בפ"ק דפסחים סימן ד, כ' לבאר את דברי המכילתא בפרשת בא, דממעט מ'בתיכם' מה ביתך ברשותך אף 'גבולך' ברשותו, יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו, יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו. ופי' הרא"ש דהמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל כדתנן בפרק כל שעה בפסחים לא: בחמץ שהרהינו ביד עכו"ם עכתו"ד.וצ"ע בדברי הרא"ש, דהרי בגמ' שם מקשי' דנכרי מישראל לא קני משכון, ומשני בגמ' דמיירי באומר לו מעכשיו ואז הוי חמץ של נכרי, ופרש"י שם (ד"ה לא קשיא) מתני' דאמר ליה כשהרהינו אצלו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו הלכך נכרי שהלוה את ישראל קם ליה חמץ ברשות נכרי וכו'. ולפ"ז קשה דאמאי קרי ליה הרא"ש דהוי חמץ שלו ואינו ברשותו, ומצאתי שכבר עמד בזה במקור חיים בהל' חמץ בסימן תמא, והביא שכבר העיר כן בשאג"א.
והנה ברש"י במתני' פסחים ל: (ד"ה נכרי) כ' דבגמ' מוקי ליה כשהרהינו אצלו בבית ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח, ותמהו בצל"ח וראש יוסף ובית מאיר שם דהרי למסק' הגמ' מוקמי' ליה דוקא באומר מעכשיו, ודברי רש"י נשנו גם בהא דאמרי' בכ"ד הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד (בב"ק צ. ד"ה חמץ, ובגיטין מ: ד"ה חמץ, וביבמות סו: ד"ה חמץ, ובכתובות נט: ד"ה חמץ). וצע"ג הא דנקט רש"י שלא לפי המסקנא.
ויש להעיר דבמסק' הגמ' בפסחים שם דמוקי לה במעכשיו, לא קתני "אלא", ומשמע דל"ה חזרה מהתירוץ דהרהינו, וכ"כ במהרש"א. וצ"ב, דלכא' הוא תי' חדש דמיירי במעכשיו. ובתוס' שם (ד"ה אלא) מבואר דלמסק' דמיירי במעכשיו הוי תירוץ בפ"ע ול"ש לדינא דלמפרע הוא גובה, דבעי' שיבא לידי גביה לבסוף. ובפסקי הרי"ד והריא"ז כ' דגם למסק' בעי' לומר דהרהינו, כדי שעי"ז יקנה בקנין חצר או במשיכה, אבל אם הוי בקנין אגב ה"נ לא בעי' לומר דמיירי בהרהינו, והיינו דהוי תירוץ בפ"ע. וכ"מ להדי' ברמב"ן במלחמות, דהרהינו הוא משום דהוי כמשיכה. ומבואר בדבריהם דבתירוץ הגמ' דמיירי במעכשו הוי תירוץ בפ"ע דזה, הוי כמכירה ומחשיב זאת לחמץ של גוי, וכ"ה מדוקדק בלשון הרמב"ן בסו"ד במלחמות דהוי כמכירה בתנאי עיש"ה.
וברא"ש כ' דבעי' להרהינו דאל"ה הוי ברשותו וחייב באחריותו. ויש להוסיף, דאף דבכל למפרע הוא גובה הא חייב באחריותו, אכן כבר ביאר השפ"א בפסחים שם דבכל למפרע הוא גובה הא דהוי באחריותו היינו מחמת החוב, וזה ל"ח קבלת אחריות, דחיוב האחריות המחייבו בבל יראה אינו אלא מחמת חיוב אחריות מצד החפצא, ולא אם האחריות היא כהיכי תימצי לשלם את החוב. ובזה מיושב בהא דנקטה הגמ' דאם למפרע הוא גובה מותר בהנאה, ובפנ"י רע"א וצל"ח הק' דמ"מ אמאי גרע מקבלת אחריות, דעובר בב"י, והישראל הא חייב באחריותו, דאם יאבד החמץ צריך לפרוע חובו ממק"א. וכ' בשפ"א דל"ח קבלת אחריות כיון דחיוב התשלומין בנאבד הוא מחמת חובו, ורק היכא דהוי חיוב אחריות עבור החמץ עצמו זה אוסרו בב"י. וראה עוד בזה בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ד).
ובשו"ע בסימן תמא ס"א הביא את אוקמי' הגמ' דמשכנה בידו וא"ל מעכשיו. ובמג"א וט"ז שם הביאו את דברי הרא"ש הנ"ל דבלא משכנו לא גרע מחמצו של עכו"ם ביד ישראל וכו', והביאו גם את דברי השלטה"ג בסוגין [ומקור דבריו הוא בפסקי הרי"ד והריא"ז] דבעי משכנו משום הקנין, ואם הקנהו לעכו"ם באגב מהני, ועי"ש במחה"ש דהרא"ש והשלטה"ג לא פליגי. וע"ע במ"ב וביה"ל שם, שהביא מהאחרונים דבעי למעכשיו והרהינו דליהוי קנין ול"ה אסמכתא.
אכן ברש"י בסוגיא נראה פי' חדש, דהנה ברש"י במתני' ע"כ מבואר דלא כהרי"ד והרמב"ן. ברש"י ד"ה נכרי כ' דבגמ' מוקי ליה כשהרהינו אצלו בבית ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח, ולדברי הראשונים הנ"ל דההרהינו הוא משום הקנין, הרי סגי בהרהינו ליום אחד, ואמאי בעי דהרהינו לכל ימי הפסח.
והנה מבואר מכל הסוגיא דכיון דלמפרע הוא גובה אסור החמץ בהנאה דחשיב חמץ של הישראל. וצ"ע דאיך מהני מה שהנכרי מחזיר לו את החוב בחמץ, הא כיון דלגבי הישראל הוא אסור בהנאה ל"ח פרעון החוב, ותו ל"ש למפרע גובה, דלא הוי החזרת פרעון כלל, והוי תרתי דסתרי וגלגל החוזר, וצ"ע. ודוחק לומר דכיון דאחר הפסח אסור בהנאה מדרבנן רק מקנס חשיב איסור גברא בעלמא ואית ליה תורת ממון, דהא מ"מ כעת לא שוה מידי. ומצאתי שהרגיש בזה הברוך טעם בספרו ברוך שאמר בסוגין [ובהשגחה פרטית עסקתי בסוגיא זו בתחילת תמוז תש"פ, ומצאתי את דבריו במדוייק ביום הזכרון להסתלקות הברוך טעם ז' תמוז - נסתלק בשנת תקפ"ח למנו"ע - ויהי רצון שימליץ טוב בעד כלל ישראל].
ונראה דכיון דלמפרע גובה והוי של הישראל משעת ההלוואה שוב אזלי' בתר תחילת השעבוד ואז החמץ היה מותר, וממנ"פ כיון דלמפרע גובה שוב נעשה של הישראל קודם הפסח ולכן מהני לתשלום חובו. ולדינא אם בשעת השווי שוה כל החמץ יותר מהחוב, דהוא משועבד רק כנגד החוב, ואח"כ הוזל מדין למפרע רק החמץ שהיה משועבד, אז הוי חמץ דידיה. אולם לדברי הגר"ש שקוף ז"ל שנקט דדין למפרע הוא גובה היינו מכאן ולהבא למפרע [וסוגיא זו דבעל חוב למפרע גובה וכו' נתבארה בארוכה במאמרי באוצר תמוז תש"פ גליון מב עמוד קסט ואילך], חוזרת הקושיא, דמכיון דכעת אסור בהנאה איך חשיב פרעון ההלוואה כשמקבל חמץ האסור בהנאה. ואף דלגבי הלווה הגוי מותר, מ"מ בעי שיהא שווה למלוה, ולגביו הוי איסור הנאה. ואולי למ"ד שעבודא דאורייתא (ולרמב"ן ורבינו דוד בפסחים שם דלאביי דלמפרע גובה הוא משום דשד"א), אית ליה קנין למלוה בנכסים המשועבדים והשעבוד הוי משעת ההלוואה. ובזה י"ל דבשעת ההלואה הא ל"ה חמץ, ושפיר מקרי פרעון, אף דבשעה שפורע אסור בהנאה.
♦
ישוב שיטת רש"י בכל הסוגיא
ונראה בשיטת רש"י, בהקדם דרש"י במתני' הנ"ל הביא את הגמ' דהרהינו, ותמהו האחרונים הנ"ל שלא הביא את מסק' הגמ' דמיירי במעכשיו. ויותר תמוהה כוונת רש"י במש"כ את הטעם דאינו מחוסר גביה, ורש"י שנה כן גם בב"ק וביבמות ובכתובות הנ"ל לענין חמץ מפקיע מידי שעבוד, שכ' דהוי בהרהינו ואינו מחוסר גביה וכו' (ועל הרש"י ב"ק תמה הבית מאיר בשו"ע שם, ובפנ"י בגיטין מ). ויותר תמוה דרש"י הוסיף על אוקימתת הרהינו דאינו מחוסר גביה, ובגמ' לא מוזכר בשום אוקימתא האי לישנא.ונראה דרש"י לשיטתו, דמדוייק בדבריו בסוגיא דבר חדש [שאינו בשאר הראשונים] דבתי' הגמ' דמעכשיו כ' רש"י ד"ה לא קשיא דכיון שהרהינו בעל חוב קונה משכון "וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה", וכיו"ב כ' רש"י בריש העמוד ד"ה אלא דבלא הרהינו דכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה. ורש"י הדגיש כ"פ דבמעכשיו הוי אינו מחוסר גביה, ומה כוונת רש"י בזה? ונראה דס"ל לרש"י דתי' הגמ' דמיירי באומר מעכשיו אינו תי' בפ"ע, וכן בתי' הקודם דהוי בהרהינו במשכון. אלא הכוונה בזה היא דבאוקימתא דמעכשיו בזה גם לרבא אמרי' למפרע הוא גובה, וכן באוקימתא הקודמת אם בע"ח קונה משכון וכדיבואר. ומדוייק כן בגמ' דלא קאמר אלא, והיינו דהוי המשך התי' הקודם. וכ"כ הגר"א בשו"ע שם, ובחמדת שלמה או"ח בסימן יב בתו"ד עמד על דברי רש"י. וכן נראה בנתיבות סימן עב, דכ' ע"ד הש"ך שם דכ' דבע"ח קונה משכון הוי בעלים גמור, וכ' הנתיבות דאינו בעלים דהא א"י למוכרו ולהשתמש בו אלא דבמשכון אמרי' דלמפרע הוא גובה. וכ"נ בתוס' רי"ד כאן דגם היכא דפדאו לבסוף הוי בעלים, וכ"נ בבעה"מ לפנינו.
♦
ביאור טעם רבא דבעל חוב גובה מכאן ולהבא
אכן צ"ע, דהרי טעמא דרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה הוא דאי בעי' מסלק ליה בזוזי, וא"כ הרי גם במשכון מצי לסלקו בזוזי. ונראה דטעמי' דרבא הוא משום דעיקר החיוב הוא זוזי ורק בל"ל מעות דינו דגובה קרקע, ולהכי ל"א למפרע גובה. ויפרש רש"י דהוי בגדר ראיה, דאם מצי לסלקו בזוזי סימן דעדיין הוי של הלוה ואינו קנין למלוה שהרי יכול לסלקו בזוזי. וכ"נ בר"ח בריש הסוגיא במש"כ ברבא הלא תראה וכו' והיינו דהוי בגדר ראיה, וע"ע בבעל התרומות (הוצאת מכון ירושלים שער מג חלק ג אות א) בשם ר"ח [מיהו בתוס' גיטין מ: (ד"ה הקדש) נראה דהוי סיבה, שהרי כ' דהיכא דאינו יכול לסלקו בזוזי רבא מודה דלמפרע הוא גובה, וכ"ה בתורא"ש יבמות סו:, וראה מש"נ בהערותי על תורא"ש שם הוצאת מוה"ק]. ובזה ס"ל לרש"י דלרבא ה"ד בחוב גרידא, דאין לו בזה קנין ומהני סברא דמצי מסלק בזוזי, אבל היכא דאית ליה קנין קצת ל"א סברא דמצי מסלקו, דאמרי' דאינו מחוסר גביה. ובמשכון אית ליה קנין לגוביינא, אף דיכול להפקיעו ע"י זה דפודהו בזוזי, מ"מ אמרי' דלמפרע גובה. ורק היכא דמחוסר גביה אמרי' סברת דיכול לסלקו בזוזי, דמש"ה הוי של הלוה, אבל באינו מחוסר גביה אית ליה למלוה מקצת בעלות, ואמרי' גם לרבא למפרע הוא גובה. ונמצא דעיקר תי' הגמ' באוקימתת משכון ובאוקימתת מעכשיו הוא חדא אוקימתא על גוונא דאינו מחוסר גבייה, דכיון דיש לו מקצת קנין להכי אמרי דלמפרע גובה. ולכן רש"י במתני' וביבמות ובכתובות ובב"ק הנ"ל הזכיר רק דהרהינו ואינו מחוסר גביה, דזהו עיקר התירוץ. ומה דאמרי' בגמ' מעכשיו, היינו לומר דגם בגוי, דאינו קונה משכון, קונה במעכשו, אבל עיקר התי' הוא דאז אמרי' למפרע הוא גובה. ונמצא דלרש"י גם בהך אוקימתא ה"ד בהגיע לידי גביה לבסוף.וכדברינו מפורש ברמב"ן בקדושין ח: בשיטת י"מ, שכ' דבסוגין מוכח דאית ליה קנין במשכון דאחרים, והוסיף דגם במשכון ה"ד אם יהיה גביה לבסוף דאז למפרע הוא גובה, וכ"ה בריטב"א שם. ומפורש ברמב"ן שכ' דמסוגיא דפסחים שמעינן דבמשכון אמרי' למפרע הוא גובה, ולהדי' כמש"כ בשיטת רש"י. אכן לענין אוקימתת מעכשיו פליגי הרמב"ן במלחמות כאן ורש"י, דלרש"י להמבואר בשיטתו מעלת מעכשיו היא דל"ה מחוסר גביה ולכן למפרע גובה, ולרמב"ן הוי כמכירה, דהוי הלוואה בתנאי דמכירה, וכמש"נ, אבל באוקימתת משכון הרמב"ן מפרש כרש"י, דכיון דקונה משכון אמרי' דלמפרע הוא גובה וכדפי'.
ולפ"ז לרש"י במעכשו הוא משום דאינו קנין ממש, אלא דאינו מחוסר גבייה, וניחא היטב הא דרש"י במתני' כ' רק דמיירי בהרהינו דאינו מחוסר גביה וכו', דלפרש"י זהו עיקר תירוץ הגמ' דאמרי' למפרע גובה מחמת משכון, ובגוי דאינו קונה משכון הוי מחמת המעכשיו. ולפ"ז מתבאר ברש"י דבמעכשו אין הפי' דהוי מכירה על תנאי, וכד' הרמב"ן במלחמות, אלא דהוי הלוואה עם תנאי דמעכשו, דאם לא יסלק חובו גובה למפרע ואית ליה מקצת קנין, ולהכי הוי למפרע גובה.
ונראה דס"ל לרש"י דבעלות הלוה לא נפסקה גם באיכא משכון, שהרי אם יפקע החוב ממילא המשכון שלו, ולהכי לא נקרא חמצו של המלוה, ובעי' לדין למפרע גובה להחשיבו לחמצו של המלוה דהמשכון עומד לגביה. וכן באוקימתת מעכשיו הוי קנין כנגד החוב, אבל אם ישלם פקע קניינו. אלא דהמעלה היא דל"ה מחוסר גבייה ולהכי אמרי' בזה למפרע הוא גובה. ועי' בבעה"מ שכ' עד"ז באוקימתא דמשכון דאז לכ"ע למפרע גובה ועפנ"י. ובשפ"א לעיל לא. בתחילת הסוגיא הרגיש בדברינו לומר דבמעכשו לכ"ע למפרע עי"ש. עכ"פ ניחא היטב כל הרש"י בש"ס שהזכיר את אוקימתת הרהינו, אך הוסיף דאינו מחוסר גבייה, והיינו דזהו עיקר תירוצי הגמ' דאינו מחוסר גבייה ולהכי למפרע גובה וכמש"נ.
ונראה דזו מח' רמב"ן ובעה"מ בסוגיא, דבבעה"מ משמע דגם במעכשו הוי גדר שעבוד דאלים כקנין ולהכי למפרע גובה, והרמב"ן הק' דמאי אלים מכל שעבוד והא יכול לסלקו בזוזי, ולכן הרמב"ן פי' דבמעכשיו הוי כמכירה עם תנאי. וכנראה תליא בגירסאות בגמ', דהרי"ף הוסיף דא"ל "קני מעכשו", והיינו דהוי כמכירה על תנאי. והרבינו דוד אכן הק' על הרמב"ן דאם הוי כהקנאה הוי פשוט דאדם יכול למכור לזמן קצוב וכו', ומה הגמ' צריכה להביא ומנא תימרא דבמעכשיו שאני, והא הוי ככל קנין על תנאי, ולכן העיר על גי' הרי"ף וסיים דהאמת אהוב דל"ה קנין. ונראה דהבעה"מ אזיל בשי' רש"י דהא דיכול לסלקו בזוזי הוא בגדר ראי' דהוי של הלוה, אבל במעכשיו, דעדיף והוי מקצת קנין, שוב אמרי' למפרע. והבעה"מ שם כתב להדי' דבמשכון אמרי' למפרע גובה, והיינו דאם הסיבה לשעבוד היא מה שהלווה לא משלם, בזה מכאן ולהבא גובה, אבל אם זו זכות המלוה מחמת משכון ומעכשיו, בזה למפרע גובה, ולרש"י הוא בצירוף ההרהינו וכמש"נ.
♦
ביאור שיטת בעל התרומות
ונראה דזו מח' ב' השיטות בבעה"ת (שער מג חלק ב [מהדו' מכון ירושלים עמוד תשסו אות ב]), דבעה"ת ס"ל דבהגיע זמן הפרעון גם לרבא אמרי' למפרע, והביא מהרמב"ן דחולק וס"ל דמכאן ולהבא היינו מזמן הגוביינא, כיון דיכול לסלקו בזוזי, דהא הך טעמא דהוי מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני, ה"ט איתיה אפילו לאחר זמן פרעונו וכו'. וברש"י ד"ה כיון משמע דהיינו משעת הגוביינא, אולם ברש"י לעיל ד"ה כל היכא וד"ה כי פליגי משמע דמח' אביי ורבא היא כשהקדיש בתוך הזמן. וצ"ב שיטת בעה"ת, דהא מ"מ יכול לסלקו בזוזי. ובנתיבות בסימן קג כ' דס"ל דלרבא כל שגבאו לבסוף אמרי' למפרע גובה מזמן הפרעון וצ"ב.ונראה דס"ל דהא דיכול לסלקו הוי רק בגדר ראיה, אך מ"מ בהגיע זמן הפרעון הוי יותר קנין למלוה, ולהכי למפרע גובה. והיינו דבהגיע זמן הפרעון הקרקע הויא כגבויה ביד המלוה, והוי כממונא דמלוה. ובגר"א שם סקי"ח משמע דרק במשכונא אמרי' דנעשה שלו מזמן הפרעון, וכ"ה בבעה"ת בשם העיטור (הל' אחריות, הוצאת רמ"י כב, ב) בשם ר"ח עי"ש. אמנם יל"ע בקו' הגמ' דנכרי שהלוה, ואמאי לא מוקמי' בהגיע זמן הפרעון, דרבא מודה דלמפרע. ועמד בזה בשפ"א, וכ' דסתמא משמע דמירי בכל גווני.
ונראה דבר נפלא, דבסה"ת שם משמע הטעם דבהגיע זמן הפרעון הוי כגבוי דה"ד כשמכרה לאחרים, וז"ל: "אבל אם הגיע ועבר זמן פרעונו ולא פרעו דברי הכל דשפיר זבין דכדיליה דמי ועד כדי סך החוב אין הלוה יכול להוציאו מידו של קונה ואפילו שיפרענו ממון החוב כדאמרינן בשומא דעבדו ב"ד דאי הדר וזבנה לאחרים שזוכין בה דלא רמי עלייהו ועשית הישר והטוב והאי נמי כיון דמכרה כנגד שעור חובו ממכרו קיים" עכ"ל.
ומבואר בעיטור דבלא מכירה ל"ה כגבוי. ובזה ניחא היטב, דלהכי מקשה הגמ' מיתומים שגבו וממתני' דנכרי כו', דכיון דלא גבאה עדיין שהרי לא מכרה לאחרים, ע"כ מוכח דלמפרע גובה.
ובבעה"ת להלן שם הביא דהר"ר יהודה אברצלוני הקשה דאיך יכול למכור הקרקע בלא שומת ב"ד ואם יכול למכור אמאי בעי שומא, הרי כל בע"ח שם לעצמו ומוכר וכו'. והביא בעה"ת שם דאיכא דאמרי דלא נתקנה שומא אלא כשרוצה להחזיקה לעצמה אבל לאחרים א"צ שומא של ב"ד ומה שמכור מכור בכדי חובו בלא ב"ד ושומתן וכו' עיש"ה. והיינו דבמוכרה לאחרים א"צ שומא דאז נעשה גבוי להמלוה וכמש"נ.
ומעתה נראה דכ"ה דעת הרא"ש בפ"ק הנ"ל, שכ' על המכילתא דממעט דבעי' ברשותו דהיינו סוגין. והיינו דס"ל דבכל מעכשו עדיין הוי חמץ של הישראל, דהרי אם הישראל יסלקו בזוזי אינו צריך קנין מחדש בקרקע אלא הוי שלו, ורק אם לא סילק חובו וגובה מהקרקע הוי למפרע של המלוה. ולהכי בכה"ג דסוגין חשיב של הלווה, ורק מיקרי אינו ברשותו. וזש"כ הרא"ש לבאר את המכילתא דקאי על סוגין, ומדוייק כן היטב ברא"ש בסוגין שכ' דבעי הרהינו משום דאל"ה לא גרע מקבלת אחריות דעובר בבל יראה. ומהלשון משמע דהכא עדיף "ולא גרע" [והרגיש בזה בתומים, כמו שהביא השפ"א כאן], והיינו דה"נ הכא עדיף, כיון דגם במעכשו עדיין הוי של הלוה ורק דאינו ברשותו, א"כ עדיף מכל קבלת אחריות, ולהכי עובר בב"י, ובעי לומר דהרהינו ונמצא ברשות המלוה [ומ"מ בכל דינא דלמפרע גובה לא בעי' הרהינו, הרי דעדיף ממעכשיו דבעי הרהינו, אף דבכל למפרע גובה נימא ג"כ דלא גרע מקבלת אחריות, והיא קו' האחרונים הידועה שהבאתי לעיל]. ובזה ניחא גם תמיהת המג"א והגר"א על הרא"ש דא"כ בסיפא במתני' א"א לפרש במעכשו והרהינו מחמת קבלת אחריות, כיון דהרא"ש חולק על הגאונים. אכן י"ל דהכא דהוי שלו עדיף, ויודה הרא"ש דמחמת אחריות עובר. ונפלא מאוד, ומבוארין דברי הרא"ש היטב.
♦
ביאור שיטת הרמב"ם
ובזה נראה לבאר את שיטת הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ד ה"ה דהביא אוקימתת מעכשיו דהגיע זמן קודם הפסח. ותמוה דא"כ הוי של גוי ופשיטא דאינו עובר הישראל [והרא"ש הביא את ד' הר"מ ולא העיר בדבריו, ועי' במ"מ מש"כ ע"ד הר"מ], אלא די"ל בד' הר"מ דס"ל דגם במעכשיו נשארת הלוואה והמלווה לוקחו עבור החוב, רק כנגד מעותיו, אבל לא הוי מכירה, וכמש"כ בד' רש"י והרא"ש, ולהרמב"ם יכול המלווה עדיין ליקח מעות מהלווה, דלא הוי עד עתה מקח, ואשמעי' מתני' דאין הישראל עובר, דמ"מ נחשב של עכו"ם. וכ"ה להדי' בתש' הר"מ (המודפסת בר"מ הוצאת פרדס בסימן טו מתוך תש' הר"מ סימן עו), דמעכשיו ל"ה מכירה אלא דקנוי לו בעד חובו שיכול לקחתו תמורת החוב. עיש"ה לשון הר"מ כדלהלן: דהשואל כ' ע"ד הר"מ הנז' "ומה ישאר שהרהינו אלא מכירה גמורה" והר"מ השיב: "ואומרך שהיא מכירה כן הוא ולולי זה לא היה מותר לאחר הפסח אם נתנדה הגוי לישראל והניחו לישראל בתורת משכון עם היות שאלו היה רוצה היה לוקחו והודיענו שהוא מותר והגוי היה מוכרו אחר הפסח" ע"כ ודוק היטב בדבריו דנראה כמש"כ. ומדוייק כן היטב בר"מ בחו"מ שם, שכ' דהרהינו הרי זה "ברשות הגוי", היינו דל"ה של הגוי ורק יש לו זכות ליטלו, ומש"ה חשיב "ברשות" הגוי.ונראה דנ"מ בדברינו דלד' הנך ראשונים דגם מעכשיו הוי רק קנין לגוביינא תמורת החוב, ונשארת הלוואה ול"ה מכירה כד' הרמב"ן שכ' דהוי מכירה על תנאי, א"כ נ"מ דאם יפקע החוב, כגון בגר שמת, גם אם בחוב היה תנאי במעכשיו נפקע החוב ול"מ. וזהו כמש"כ המחנ"א בהל' זכיה מהפקר לענין משכון בגר שמת, דא"א לזכות במשכון דידיה, כיון דאם פקע החוב פקע קנין המשכון, וכמו שדייק שם מרש"י כאן שכ' כנגד חובו עי"ש.
ונמצא בדברינו דביסוד הדברים בתי' הגמ' במעכשו ס"ל להרמב"ם רש"י והרא"ש דל"ה מכירה אלא זכות גביה, וסגי בכך. ולרש"י נתבאר דתי' הגמ' הוא המשך לעיקר הביאור בסוגיא, דבזה למפרע הוא גובה. ומדוייק היטב כן בגמ' ומנא תימרא וכו', ולכא' פשיטא דחלוק במעכשיו, אלא הפי' הוא דסד"א דאם ל"ק משכון ליכא מעליותא במעכשיו, וע"ז משני דאף אם לא קונה מ"מ במעכשיו יש לו בעלות קצת. ובזה אמרי' לכ"ע, גם לרבא, דלמפרע הוא גובה. ודעת הרמב"ן מבוארת דבמעכשיו הוי מכירה על תנאי. אכן מתו"ד הרמב"ן במלחמות במש"כ דלגוי אין שעבוד דלמפרע כמו דאין לו קנין משכון, זה לשיטתו בב"מ דבמשכון ל"ה קנין גמור אלא דקונה לגוביינא. וכ"ה בתוס' רי"ד בקדושין ח. דקנאו לגוביינא דיכול למכור את המשכון עבור חובו. ומבואר דהרמב"ן ס"ל דבבע"ח דקונה למפרע הוי רק זכות גביה, אבל לא נעשה של המלוה עד הגביה, וכמו שכ' בריש דברינו בדעת כמה ראשונים. ובחי' מבעל הנתיבות בכ"י הנדפס בס' זכרון עולת שלמה כ' ג"כ עד"ז, דל"ה דידיה והוי ברשותו רק לענין הגביה. וזש"כ הרמב"ן דבנכרי ל"א למפרע, כמו דל"א דקונה משכון, דבתרוייהו הוי גדר אחד בעלות לענין גביה וכדפי'.
ולפי המבואר בדעת רש"י והרא"ש, דבמעכשיו היינו דבזה למפרע גובה לכ"ע כיון דאינו מחוסר גבייה, מעתה נראה דהך למפרע עדיף מדין למפרע גובה לאביי, דבמעכשו דכגבוי דמי שוב אמרי' דלמפרע ממש הוי דידיה [ועדיף מלאביי, דהוי מכאן להבא למפרע להגרש"ש וכנ"ל]. ושפיר ניחא קו' הברוך טעם הנ"ל דכיון דלמסק' הוי במעכשיו והוי למפרע ממש של הישראל להכי חשיב פרעון, שהרי למפרע משעת ההלוואה הוי חמץ של המלוה הישראל, דבשעת ההלוואה הוי מותר דהא הוי קודם הפסח, ושפיר חשיב פרעון, ולהכי הוי חמץ של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח.
♦ ♦ ♦