מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם
רב קהילות בני הישיבות והיכל יוסף שלו', רמת בית שמש ג
זמן ברכת האילנות
המשנ"ב (סי' רכ"ו סק"א) הביא בשם האחרונים (א"ר סק"א בשם ספר צידה לדרך מאמר א כלל ג, חת"ס בגליון, מחה"ש סק"א, חיי אדם כלל ס"ג ס"ב, באה"ט סק"א, שד"ח פאת השדה מערכת ברכות סי' ב') שהיוצא 'בימי ניסן', לאו דוקא, אלא בכל תאריך שהוא רואה את האילנות צריך לברך. וכבר בראשונים (ריטב"א ר"ה דף יא:) כתבו כן [אמנם החיד"א כתב שעל פי הקבלה יש לברך דוקא בחודש ניסן].והנה, יש לדון האם מי שראה את האילנות ולא בירך יכול לברך בפעם השניה שהוא רואה אותם.
ובמשנ"ב (שם סק"ה) הביא בשם שו"ת מהרי"ל (סי' קמ"ג) שיכול לברך, ובשעה"צ (שם סק"ג) הביא שאף שמחצית השקל כתב שלכאורה לדידן שלא מברכים שהחיינו על אכילת פרי חדש אם בפעם ראשונה שאכל לא בירך, ורק אם ראה את הפירות ולא בירך אז מברכים לדידן, כי אנחנו מברכים על האכילה ולא על הראיה. א"כ, גם על ראיה שניה של האילנות לא נוכל לברך. ומסיים שמדברי הא"ר משמע שכן יברך גם אם לא בירך בראיה ראשונה.
והנה, הכרעת המשנ"ב צריכה הבנה לקטנים שכמונו, ובפרט שהרבה אחרונים דימו את ברכת האילנות לברכת שהחיינו, כן כתבו החיי אדם (כלל ס"ג ס"א ובנשמ"א שם) וספר החיים לגר"ש קלוגר זצ"ל (שם) ומחה"ש (סי' רכ"ו) וקיצור שו"ע כלל ס' ס"א. והרי לגבי ברכת שהחיינו הכרעת המשנ"ב (סי' רכ"ה סקי"ג) היא שאם אכל פרי חדש ולא בירך עליו אינו יכול לברך שהחיינו על פרי אחר. וא"כ מה טעם פסק לברך ברכת האילנות גם אחרי שראה כבר אילנות חדשים. ועי' הליכות שלמה תפילה עמ' רפט שהתקשה בסתירת המשנ"ב.
וביותר, הרי מקורו של המשנ"ב הוא מהרי"ל בתשובה (סי' קמ"ג), והוא עצמו נשאל לגבי ברכת שהחיינו למי שכבר ראה פרי חדש ולא בירך עליו, וכתב שכיון שמצינו בברכת האילנות שיכול לברך גם אם ראה אילנות ולא בירך עליהם א"כ הכי נמי יכול לברך על פרי חדש, והרי בדין הזה עצמו המשנ"ב הכריע שאינו יכול לברך - וכל מה שמברך זה רק לדידן שאנחנו מברכים על האכילה גם אחרי הראיה, אבל אם אכל פרי ולא בירך עליו א"כ לא יכול יהיה לברך שוב וכשיטת שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שי"ט) המובאת במג"א שם (סק"ט). כן כ' המשנ"ב בסי' רכ"ה (סקי"ג), וכ"כ בשעה"צ שם (סקט"ו) שלשיטת מהרי"ל גם אם אכל את הפרי ולא בירך יכול לברך בפעם השניה שאכל, אבל אנחנו חוששים לשיטת הרדב"ז המובאת במג"א שאינו יכול לברך לא בראיה שניה ולא באכילה שניה אלא שאנחנו מברכים על האכילה ולא על הראיה, לכן גם אם לא בירך אחרי כמה פעמים שראה עדיין יכול לברך על האכילה.
עוד יש להבין שהבאה"ל בסי' רי"ח (סעי' א' ד"ה במקום) כותב לגבי מי שראה מקומות שנעשו שם נסים לישראל ולא בירך עליהם שעשה נסים לאבותינו, שאינו יכול לברך שוב עליהם בראיה אחרת עד אחרי ל' יום. וביאר טעמו ע"פ המג"א בסי' רכ"ה סק"ט שהביא את הרדב"ז הנ"ל שאם ראה את הפירות ולא בירך אינו יכול לברך שוב, וכל מה שאנחנו מברכים זה מפני שאנחנו מברכים על האכילה, אבל אם היינו מברכים על הראיה א"כ לא נוכל לברך שוב אם ראה ולא בירך. והקושיא מתעצמת יותר א"כ מה טעם בברכת האילנות התיר לברך שוב, אחרי שראה פעם אחת ולא בירך.
והעולה על כולם הוא שהמעיין בדברי הא"ר יתקשה למצוא מהיכן מצא המשנ"ב שפסק לברך פעם שניה אפילו למ"ד שסובר שבברכת שהחיינו אינו מברך פעם שניה. ראשית, הא"ר עצמו דעתו (סי' רכ"ה סק"ז) שגם בברכת שהחיינו יברך פעם שניה גם אם ראה או אכל ולא בירך. ושנית, הרי הא"ר גם כן דימה קצת את ברכת האילנות לברכת שהחיינו, ורק כתב שהסברא נותנת שאם לא ראה פעם אחת את האילנות יכול לברך יותר מאם לא ראה. וכוונתו ליישב את הטור והמרדכי, ולחדש ולומר שאינם חולקים (לגבי נידון אחר, והוא) אלא שיטת היא הטור שאם הפירות התחילו לגדול לא יברך שוב ושיטת המרדכי שיכול לברך גם אם כבר גדלו הפירות. וכתב הא"ר (שם) שאפשר לומר דלא פליגי, אלא שהטור דיבר באופן שראה כבר פעם אחת את הפריחה ולא בירך ולכן לא יברך כשגדלו הפירות, והמרדכי מיירי באופן שלא ראה עד שגדלו הפירות שאז יכול לברך. ואף שהפרישה כתב שאם נדמה לשהחיינו הרי יכול לברך גם בראיה שניה, מכל מקום יש יותר סברא לברך כשלא ראה יותר מאם כן ראה. אבל לכאורה כל זה רק לפי השיטות שבברכת שהחיינו מברכים שוב אם לא בירך, אבל לדידן דנקטינן כהרדב"ז וכהמג"א שלא יברך שוב שהחיינו א"כ למה ברכת האילנות כן מברכים. והיכן מצא המשנ"ב בא"ר שדבריו גם לפי מאן דס"ל שלא יברכו שהחיינו.
וכנראה ראיית המשנ"ב היא ממה שהא"ר כתב בדעת הטור שאם ראה את הפירות ואח"כ גדלו וראה אותם שוב א"כ אינו יכול לברך, ומשמע שעצם זה שהוא ראה אותם פעם שניה אין זה סיבה לא לברך. אבל עדיין צריך להבין, שלכאו' כל זה לפי דעתו, שהוא סובר גם בברכת שהחיינו על פירות שאם אכל פעם אחת ולא בירך יברך פעם שניה, אבל לדידן אין זה כך בשהחיינו, א"כ מנין לנו שהא"ר יפסוק לדידן שיברך פעם שניה על פריחת האילנות.
ובמהרי"ל, שהוא מקורו של המשנ"ב, מפורש שגם ברכת האילנות הברכה היא על השמחה ואינה ברכת השבח על הבריאה, כמו ברכת הלבנה שלא שייך בה שמחה ולא שייך לדון בה שלא יברכו בפעם שניה אחרי שכבר ראה פעם אחת.
♦
ונראה ליישב את הדברים בהקדם ב' הקדמות:
הקדמה א, הא"ר שם הוסיף וכתב שאם ראה את הפריחה ולא בירך ואח"כ ראה שכבר גדלו הפירות, לא יברך כי 'כבר ראהו בשמחתו יותר', ואם לא ראה את הפריחה יכול לברך, ודייק כן מלשון מהרי"ל.
ולשון מהרי"ל הוא (לגבי ברכת שהחיינו) שכתבת שלא יברך וכו' לא ידענא מאין דקדקת זה אלא אדרבה נ"ל למאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילנא כו' דאי לא בירך בזימנא קמא מברך בתר הכי וכל זמן שלא גדלו הפירות וטעמא משום כך דאותה שמחה עדיין קיימא הכי נמי לא שנא.
כלומר, טעמו להתיר לברך שוב הוא מפני שהשמחה נשארה עדיין, וה"נ לגבי שהחיינו טעמו כך. וכתב הא"ר שאם גדל שוב כבר אזיל השמחה הראשונה, ואולי כוונתו כעין כל המועדים יתבטלו מכח שתהיה יותר שמחה מדבר גדול, עד כדי שהשמחה הראשונה כבר אין לה משמעות.
הקדמה ב, לגבי ברכת שהחיינו בחג הסוכות, מפורש בגמ' (סוכה דף מז: ועירובין דף מ:) שאם לא בירך בלילה הראשון יכול לברך כל ימי החג, ונפסק להלכה במג"א ובחק יעקב ובמשנ"ב ריש סי' תע"ג ובמג"א ובמשנ"ב ריש סי' תרמ"ג. ובמנ"ח מצוה ש' תמה למה הושמט הדין מהרמב"ם ומהשו"ע.
ודומה לזה כתב הגרעק"א (בגליון סי' תרע"ו, א') לגבי ברכת שהחיינו על נרות חנוכה, שפסק בשו"ע שאם לא בירך ביום הראשון יברך בימים הבאים ואפילו אחרי שהדליק, וביאר דלא דמי לברכת שהחיינו, שהברכה היא על השמחה ואם כבר אכל מהפרי 'כבר עבר השמחה של התחדשות הפרי ולא מקרי עוד אצלו ענין חדש, אבל הכא לא שייך כן'.
והנה, לגבי ברכת שהחיינו על לולב, אם לא בירך בפעם הראשונה שנטל כתב הפמ"ג (סי' תרס"ב במ"ז סק"א) שלא יברך בפעם השניה שנטל, והשעה"צ (שם סק"ד) חלק עליו רק מטעם שכל יום הוא מצוה בפני עצמה שהרי בלילות אי אפשר ליטול לולב. ונראה שבעיקרון הסכים לדבריו לולי סברא זו (אמנם עי' משנ"ב סי' תרנ"א סקכ"ט בשם הח"א שיברך ומקור הח"א הוא גם מנר חנוכה וכתב שאף שיש לחלק נראה לו לדמות, וצ"ע). ותמוה איך לא הזכירו שלכאורה יש גמרא מפורשת שאפשר לברך בשאר הימים אם לא בירך ביום הראשון.
ויש לבאר הדבר, שיש הבדל גדול בין דבר שברכת השהחיינו שלו הוא משום עצם הדבר המשמח, לבין דבר שמצד עצמו אינו בהכרח משמח, וכל מה שמברכים עליו שהחיינו הוא החידוש אחרי זמן ארוך שלא היה לפנינו.
למשל, האם פרי הוא דבר משמח בעצם? לכאורה לא, שהרי לא מצינו שיש בו שמחה מצד עצמו, אלא שאם שנה שלימה לא ראהו א"כ החידוש אחרי זמן הפסקה ארוך הוא הגורם התפעלות ושמחה.
והכי נמי יש הבדל גדול בין ברכת שהחיינו של המועדים, שיש בהם שמחה בעצם ולא רק בגלל החידוש שלהם, לבין ברכת שהחיינו על נטילת לולב או שאר מצוות שאין בהן בהכרח שמחה בעצם אלא הברכה היא מחמת התפעלות החידוש, ולכן נתקנה בהן ברכת שהחיינו רק על מצוות המגיעות מזמן לזמן.
ולכן, בברכת שהחיינו של המועדים, פשוט בגמ' ובפוסקים שיברך שהחיינו גם בשאר הימים כי השמחה קיימת עדיין, וכלשונו של המהרי"ל וכעי"ז בא"ר, והיינו משום שיש בהם שמחה בעצם, אבל בברכת לולב אין בהכרח שמחה בעצם אלא רק מצד החידוש אחרי זמן ארוך שלא בירכו עליו, ולכן יתכן שאם לא בירך מיד כבר אין לו את שמחת החידוש ולא יברך בפעם שניה [והטעם שיברך בכל זאת הוא מפני שבכל יום יש מצוה חדשה ויש לו שמחה מהחידוש הנוסף שהמצוה התחדשה שוב, וזה מספיק לברך שהחיינו]. ובחנוכה ג"כ מברך שהחיינו על עצם היום, שהרי לגרעק"א יברך גם אחרי ההדלקה ולכן פשוט שיברך גם בפעם שניה.
וי"ל שזו שיטת המשנ"ב, שברכת שהחיינו על הפירות היא מחמת שמחת החידוש, ולכן אם כבר ראה או אכל שיטת הרדב"ז והמג"א שלא יברך שוב, כי השמחה כבר ירדה ממנו שהרי הפרי בעצם אינו משמח בהכרח, והרי פרי ישן אינו מעורר התפעלות ושמחה, אבל בברכת האילנות יש שמחה בעצם התחדשות הפריחה, והשמחה הזאת נשארת גם אחרי ראיה ראשונה ,וכלשון מהרי"ל והא"ר שהשמחה עדיין קיימת.
ודייק המשנ"ב שלשון המהרי"ל הוא להוכיח מברכת האילנות לברכת שהחיינו, אבל גם מי שחולק על ברכת שהחיינו משום שהשמחה כבר פגה, יסכים לברכת האילנות, ששם השמחה היא מעצם הפריחה ולא מההתחדשות, והשמחה הזאת נשארת גם בהמשך ולא פגה, כי היא שמחה מעצם הדבר ולא מהחידוש שלו.
והדיוק בא"ר הוא לענ"ד ממה שכתב שאם ראה את הפריחה ואח"כ התחילו הפירות לגדול לא יברך כי כבר 'ראהו בשמחתו יותר', וסברא זו שייכת רק בדבר שיש בו שמחה בעצם הפריחה, ועל זה שייך לומר שאם כבר התחייב בברכה ועכשיו החיוב ההוא הראשון כבר לא משמח אותו, א"כ לא יברך כלל, אבל בברכת שהחיינו הרי המחייב אינו עצם הפרי אלא החידוש שלו, ובזה לא שייך לומר שלא יברך אם ראהו בשמחתו יותר, כי מראש הברכה לא היתה על הפרי אלא על החידוש והחידוש הזה קיים בצורה קצת יותר גדולה. ובאמת הרי אנחנו לא מברכים על הראיה אלא על האכילה, ולפי הא"ר נאמר שכבר נהנה ממנו יותר באכילה מאשר בראיה ולא נוכל לברך על האכילה כלל. אלא בודאי שסברא זו שייכת רק בדבר שהברכה עליו בעצם ועל זה שייך לומר שאם ראהו בשמחתו יותר כבר בטל החיוב (כעין כל המועדים יתבטלו כי תהיה שמחה גדולה יותר וכנ"ל), אבל אם הדבר מצד עצמו לא משמח כלל אלא רק החידוש, א"כ מה שגדל יותר לא הפחית את השמחה מהחידוש, כי מראש הברכה לא היתה על הדבר עצמו אלא על החידוש שנתחדש לראותו אחרי הפסקה ארוכה, וזה לא משתנה אם גדל יותר.
ולכן אדרבה גם החולקים בברכת שהחיינו על פירות, יודו בברכת האילנות שיכול לברך בדיעבד גם אם ראה פעם אחת ולא בירך.
ולגבי ראיית מקומות שנעשו בהם נסים לישראל, גם כן הברכה היא רק מהתפעלות הראיה אחרי זמן רב שלא ראה, ולכן אם ראה ולא בירך כתב הבאה"ל שלא יברך עד ל' יום נוספים.
ולגבי בריות משונות יש להסתפק אם ראה פעם ראשונה ולא בירך, ובחיי אדם (כלל ס"ג ס"א) כתב שלא יברך, אבל הח"א לשיטתו שהוא דימה את ברכת האילנות לשהחיינו וכתב שבשניהם לא יברך עוד, אבל לפי המשנ"ב שיש חילוק ביניהם, יל"ע האם הברכה בהם היא על החידוש או שהם מצריכים ברכה בעצם הדבר.
ומ"מ כל זה בדיעבד אם לא בירך, אבל לכתחילה ודאי הדבר הנכון הוא לברך מיד כשרואה אילנות פורחים, והחושש לדברי הקבלה (שגם הם אינם מוסכמים, ואכמ"ל) ימנע מלראות אילנות פורחים עד ראש חודש ניסן, אבל אם ראה, יברך מיד, ובפרט שלהרבה אחרונים אם רואה ואינו מברך אינו יכול לברך שוב וכנ"ל.
ומה שמצינו שגדולי הדורות בירכו בר"ח ניסן, היינו מפני שלא ראו פריחה עד אז.
♦ ♦ ♦