בדין לשמה במצות דלא בעינן "לשם מצת מצוה"
בו יבואר שאין צריך לומר בשעת עשית המצות שמשמרים אותן לשם מצת מצוה, אלא סגי בכך שעשו את המצות כדי לאוכלן בימות הפסח, ויוצאים בהן יד"ח אכילת כזית לכתחילה
בספר שבת לה' כתב בהקדמה שבמקומות שבהם עובדים פועלים שאינם יודעים שצריך שהשימור יהיה לשמה, אלא חושבים שהלישה העריכה והאפיה וכדו' צריכים שיהיו לשמה, לא יוצאים יד"ח במצות אלו, והמברכים עליהם בליל הסדר ברכתם לבטלה. עכ"ד. אולם לאחר העיון בסוגיא נראה שאין בזה שום ריעותא, ומצות אלו כשרות למהדרין ללא פקפוק, וכמו שנבאר בעזרת השי"ת.♦
איתא במשנה במסכת חלה (פרק א משנה ח): "עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". וכן פסק הרמב"ם (פ"ו ה"ה). וכ""פ בשו"ע (סי' תנד ס"ב) וז"ל: "עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצאים בה ואם לאו אין יוצאים בה שאין זו משומרת לשם מצה".
ובירושלמי נחלקו בפירושה, ובעקבות זאת רבותינו הראשונים - ריש לקיש אמר, עיסה שעירב בה מורסן אם ראויה לרועים מחמת שאין בה הרבה מורסן חייבת בחלה ויוצא בה בפסח, ואם אינה נאכלת לרועים מרוב מורסן שבה, פטורה מחלה ואינו יוצא בה בפסח. וכן פירש הר"ש רימב"ץ (רבינו יצחק בן מלכיצדק), הרא"ש ורע"ב. ודעת רבי בא שעיסה אע"פ שאין בה מורסן אלא שכשעשאה היתה כונתו שרק הכלבים יאכלו ממנה פטורה מחלה ואין יוצא בה בפסח, אך אם היתה דעתו שגם הרועים יאכלו ממנה חייבת בחלה ויוצא בה בפסח. וכן פירש הרמב"ם והטור (יו"ד סי' של) בשם הרמב"ן.
והנה לפי שני הפירושים איירי שלא אמר לשם מצת מצוה, ואדרבה עיקר כונתו היתה לשם הכלבים רק חשב בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה, ואעפ"כ יוצא בה לפי הרמב"ם. ולפי הר"ש איירי שכל מחשבתו היתה רק לשם הכלבים ואעפ"כ אמרינן שמכיון שראויה לאכילה גם לרועים יוצא בה. וא"כ קל וחומר ובן בנו של ק"ו שכאשר לש עיסה לפסח ולא אמר לשם מצת מצוה ודאי שיוצא בה יד"ח, כיון ששימרה לשם פסח, ואין צריך שימור מיוחד לשם מצת מצוה של לילה הראשון.
♦
א. ב.
עוד יש להוכיח מהא דאיתא במשנה (פסחים דף לה.): "חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן". ובגמ' (שם לח. לח:) אמרינן: "מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח, רב יוסף אמר, אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה". ע"כ. ומבואר שכל שעושה מצה על מנת לאוכלה בשבעת ימי הפסח יוצא בה ידי חובת מצה.וכן מוכח עוד מהא דאמר רבה "כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר אי מזדבן מזדבן, ואי לא מזדבן איפוק בהו אנא", ע"כ. ומשמע דסגי שעושה לשם פסח גרידא, שהרי כשעשה את המצות לא עשאם לשם מצות מצוה, רק היתה לו מחשבה להשתמש בהם לפסח אם לא ימכרם, וא"כ ק"ו הוא שכאשר עושה מצות לכל ימות הפסח הא ודאי שיוצא יד"ח במצות אלו, ולא בעינן שיעשה לשם מצת מצוה של לילה ראשון. וברור.
ושו"ר שכ"כ במפורש החזו"א (סי' קכד בהערות לדף לה.) והביא את הראיות הנ"ל וז"ל: "מיהו בסתמא דאופה מצות בשימור חשיב כמשמר לשם מצות מצוה, וכדאמר בחלות תודה שעשאן למכור בשוק יוצא ידי חובתו דאימלוכי אימלך אי לא מזדבן איפוק ביה אנא וכש"כ כשאופה לפסח דמסתמא דעתו שאם ירצה יאכלן למצוה, וכן מוכח מהא דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה אדם יוצא בהן יד"ח בפסח וע"כ בסתמא איירי, וכ"כ המ"ב סי' תס בבה"ל בשם הריטב"א דסתמא כלשמה". עכ"ל.
♦
אלא שרש"י (לח:) פירש שם בד"ה ושמרתם: "כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה"[3]. ע"כ. ומשמע לכאורה דס"ל דבעינן לשם מצת מצוה. אך זה אינו, שהרי כתב שם בד"ה וטעמא מאי, וז"ל: "וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח". עכ"ל. הרי שכתב לשם מצה ולא "לשם מצת מצוה", וע"כ לומר שמש"כ לעיל מצת מצוה לאו דוקא הוא, וכונתו לומר מצה שיוצאים בה יד"ח המצוה. וכ"כ בדף מ. בד"ה שיאכל כזית, דלא הוי לה שימור "לשם מצה". וכן הוא בספרי דבי רש"י, עיין בספר האורה (סי' פד) שכתב וז"ל: "ומיתבעי להו למיהוי לכל אחד מצה המשומרת לשום מצה וכו' ושמרתם את המצות בעינן שימור לשם מצה וכו' והן צריכות שימור לשום מצה". עכ"ל. כן כתב באיסור והיתר לרש"י (סי' יז, לד) ומחזור ויטרי (הל' פסח סי' עד ובסידור רש"י סי' קלד). גם הריטב"א (חולין ד.) העתיק את דברי רש"י גבי מצת כותים, מהו דתימא לא בקיאי בשימור פי' בשימור "לשם מצה", על אף שרש"י שם בד"ה מהו דתימא, כתב "שימור לשם מצוה". ומשמע שהוא הבין שמש"כ רש"י "לשם מצוה" היינו לשם מצה שראויה למצוה, והעיקר הוא שתהיה מצה שנעשתה לשם פסח ולא לשם זבחי תודה[4].
ובאמת שע"כ לומר כן, דאל"כ היה למשנה לחדש יותר שמצות שעשאן לאוכלן בשאר ימות הפסח לא יוצא בהן יד"ח בלילה הראשון. ועוד, דאי נימא דבעינן "לשם מצת מצוה", א"כ נצטרך לומר שרבא ורב יוסף חולקים בדין, דלפי רבא בעינן שיעשה לשם מצת מצוה, ולפי רב יוסף סגי אם עשה מצה שנאכלת לשבעה ימים, ואילו מפשטות לשון הגמ' משמע שכל מחלוקתם היא מהיכא ילפינן שאינו יוצא בחלות תודה, ואין ביניהם מחלוקת לענין דינא.
♦
ג. ד.
וכן מצאתי לרבים מרבותינו הגאונים והראשונים שנקטו בלשונם שימור "לשם מצה", ומשמע דס"ל דלא בעינן לשם מצת מצוה אלא כל שעושה מצה לשם פסח סגי. שכן נראה דעת השאילתות (פרשת צו) שכתב וז"ל: "ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר ליה מחימוץ לשום מצה". וכ"כ הרי"ץ גיאת (עמ' 90) בשם רב שר שלום וז"ל: "ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה". והובא בשערי תשובה ובאוצר הגאונים. וכ"כ רב כהן צדק שהובא ברא"ש (פסחים פ"ב) "לשם מצה", והובא גם ברבינו ירוחם (נתיב ה ח"ג). וכ"כ הרמב"ם (פרק ו ה"ט) וז"ל: "ואם עשאן (לחלות תודה) למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשיתן שמרן לשם מצה". וכן נראה דעת הרא"ש בתשובה (כלל כד סי' ג): "דע כי חכמי אשכנז וצרפת פירשו שאין צריך שימור אלא משעת לישה ואילך שראוי להחמיץ שאז צריך שימור לשם מצה". וכ"כ בהלכות פסח בקצרה שדעת רב אלפס שתהא שמורה לשם מצה, וכך הוא לשון הטור (סי' תס). ומדכתבו "לשם מצה" משמע דלא בעינן לשם מצת מצוה, אלא כל ששמרה לשם מצה של פסח סגי, אף אם עושה לאכול בשאר ימות החג, ולאפוקי מלחמי תודה שאינם נקראים מצה אלא לחם תודה אע"פ שהוא מצה. וכן משמע ברקח ( סי' רעב) וז"ל: "מצות מצה לעשות שימור מן הקצירה לפסח". ומשמע דסגי שמשמר לימות הפסח ולא בעינן שימור לשם מצות לילה הראשונה[5]. וכ"כ הרמב"ן (פסחים מ.) והריטב"א (פסחים מ.) והר"ן בחידושיו (פסחים מ.) ובפסקי רי"ד (פסחים לח: מ.) אהל מועד (שער הפסח דרך ה) רבינו יחיאל מפאריש (הוראות מרבני צרפת סי' ו) ואבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) ומהרי"ל (הל' אפיית מצות).♦
כל קבל דנא חזי הוית לאור זרוע (ח"ב סי' רמט) שאחר שכתב דברי רש"י שמשמע ממנו שצריך לשם מצת מצוה כתב וז"ל: "מיהו יכולני לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ גוי וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמו. מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סיעתא ממילתיה דרב הונא (פסחים מ.), ועוד כמו שאנו נוהגים לאפות שלש מצות למצוה ואנו מיחדים אותם לבד הרי נראה כמדחה את האחרות שלא לצאת בהם, ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא י"ח אלא דוקא באותם שלש". עכ"ד. ומבואר שהבין בדעת רש"י דבעינן שימור לשם מצת מצוה.
וכן כתב במפורש בנו בספר דרשות מהר"ח אור זרוע (סי' כא עמ' 76) וז"ל: "ומצת מצוה צריך לומר בשעת לישה הנני שומר לשם מצת מצוה דאל"כ אפילו אם שמרם מלהחמיץ לא יצא ידי חובת מצות מצה אם לא שיאמר כן" עכ"ל. ומבואר להדיא בדבריו שצריך לומר לשם מצת מצוה ואף מעכב אם לא אמר. וכן משמע גם ממש"כ בשו"ת שלו (סימן קמג) וז"ל: "ואינו מתכוין לשמרה לשם מצוה" (וכ"כ בסי' לה). ותמוה מאד, דהא קמן משניות מפורשות דחלות תודה ועיסת הכלבים דמוכח להדיא דלא בעינן לשם מצת מצוה. וכבר מצינו הערה מעין זו בבאור הלכה סימן תקיח ד"ה קטן, שג"כ תמה על האו"ז בעניין אחר ממשנה מפורשת שלא כדבריו וז"ל: "ודבר פלא ראיתי באור זרוע שכתב דאף אחר שמונה ימים מותר להוציאו ביום טוב למולו דהוא צורך מצוה. והלא משנה מפורשת בשבת (קלז) דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב". עכ"ל. אשר על כן נראה ודאי שיש לנו לתפוס כרוב מנין ורוב בנין רבותינו הגאונים והראשונים הנ"ל.
♦
ה. ו.
ושו"ר בשו"ת אור לציון ח"ג (פי"ג תשובה ד עמ' קמח) שכתב שדבר זה שנוי במחלוקת ראשונים, והוסיף דיש לתלות מחלוקת זו בשינויי הגירסאות בפסחים (מ.) גבי רבא שהיה אומר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, דמשמע לשם מצת מצוה. אולם התוס' שם גרסו לשום "מצה" וכן גרס הרי"ף. עכת"ד. וכן ראיתי בדקדוקי סופרים שגרסו כך, וכך היא ג"כ גירסת רבינו חננאל והרשב"א בתשובה (ח"א סי' כו, תקצג והובא בב"י סי' תס). והמנהיג (הל' פסח) והעיטור (הל' מצה ומרור דף קכט ע"א) והרקח (הל' פסח סי' רסג) והאגודה (פסחים פ"ב) והתוס' רי"ד (פסחים מ.) והראבי"ה (פסחים סי' תעט) והשבלי הלקט (סדר פסח סי' רי) והאורחות חיים (הל' חמץ ומצה) והרשב"ץ (מאמר חמץ).וכבר הקדימו לאור לציון הרב מנחם כשר בספרו תורה שלמה חלק י (פרשת בא עמ' קנג בהערה) דמחלוקת הפוסקים תלויה בגירסאות. אך מש"כ שם בשם ספר מעשה הגאונים דבעינן לשם מצת מצוה, יש לדחות, דז"ל ספר מעשה הגאונים (סי' ל): "ואינו יוצא ידי חובתו אלא במצה העשויה ביד ישראל "לשם מצה" שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משמרה "לשום מצוה"... וצריכה שימור "לשם מצה" מתחילה ועד סוף, ושוב אמרו רבותינו א"ל רבא להנהו מהפכי כיפי כי מהמפכיתו כפי הפיכו בהו לשם מצוה... ת"ל ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאו אלו שאין משתמרין אלא לשם זבח". עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרים, דפעם כתב שימור לשם מצה ופעם כתב שימור לשם מצוה, וצ"ל דמש"כ לשם מצוה כונתו לשם מצה שיוצאים בה יד"ח המצוה.
ומש"כ שם האור לציון שלפי המבואר בשו"ע סימן תס ס"א ובב"י שם דבעינן "לשם מצת מצוה" ואם לאו אין יוצאים יד"ח, לכאורה יש להעיר, דאף שהלשון בשו"ע אין לשין מצות "מצוה" וכו', מ"מ לפי המתבאר בב"י שהביא תשובת הרשב"א שכתב "לשם מצה" וכן הוא לשון הטור, א"כ י"ל שכונת השו"ע ללישת המצה שיוצאים בה ידי המצוה אך א"צ לומר 'לשם מצת מצוה', אלא סגי בלישה לשם מצה גרידא. וכן מוכח נמי מלשון השו"ע סימן תנד ס"ב גבי עיסת הכלבים וז"ל: שאין זו משומרת "לשם מצה". וכן מוכח עוד בסימן תעז סעיף ב ע"ש.
והנה לפי הגירסא דאמר להו "הפיכו לשם מצוה" יקשה מהמשנה דעיסת הכלבים וחלות תודה, והיה מן הראוי להכריח שהגירסא הנכונה היא "הפיכו לשם מצה" וכדברי כל הראשונים הנ"ל. אלא שגם אם נגרוס "מצוה" איכא למימר שכונת רבא היתה לומר להם שמכיון שהם עוסקים בקצירה ופעמים קוצרים גם לשם מטרות אחרות (כגון קצירת חיטים לשאר ימות השנה) לכן חידש להם שכבר משעת קצירה בעינן שימור לשם מצוה, וכונתו לשם מצה של פסח שהיא מצוה, ולאפוקי לשם דברים אחרים שאינם של מצוה.
♦
ועיין ברמ"א סימן תפב שכתב שאם אין לו בשני הלילות רק ג' מצות יברך ליל ראשון המוציא ועל אכילת מצה וכן הכריכה הכל מן הפרוסה ושתי השלמות לליל שני. וכתב ע"ז האליה רבה (אות ה): "ולענ"ד אפשר ליקח משאר מצות שמורות כדי שיהא בכל לילה ג' כיון שיש לו, והפוסקים מיירי שאין לו מצות שמורות כלל רק ג'". עכ"ל. והעיר עליו הפמ"ג (מש"ז אות ב) וז"ל: "וצ"ע קצת כי משמע שמצות מצה שיוצא ידי חובתו צריך שיאמר בעת עשיה הריני עושה לשם מצוה לצאת בה ידי חובה, ודיעבד במחשבה סגי, ומצות שלנו אף על פי שנעשה ע"י גדול בן דעת ומשומרת מחימוץ אין נעשה לצאת בה ידי חובה, אם לא שיאמר תחלה כל מה שאעשה יהיה לשום מצוה לצאת ידי חובה, וצ"ע". עכ"ל. והובא בבאור הלכה ע"ש. ומבואר שהא"ר והפמ"ג נחלקו במחלוקת הראשונים הנ"ל. גם בשו"ע הגר"ז (סימן תנג סעיף יד) הביא בזה מחלוקת והכריע דסגי בשימור לשם מצה גרידא.
וע"ע בספר שלמי מועד (עמ' שמט ועמ' שנז) שכתב בשם הגרשז"א שגם במצות שנאפו שלא לשמן עכ"פ בעינן שיקפיד באפייתן שלא יחמיצו, ואם כי אנן נקטינן שישמור את המצות לשמן, היינו כדי לצאת כל הדעות, אבל אה"נ י"ל דכל שהקפיד שלא יחמיצו המצות דיצא יד"ח במצות אלו אף שלא אמר במפורש לשם מצת מצוה. עכ"ד.
♦
ז. ח.
ודע דאף שהעיקר הוא שהשימור יהיה לשמה מ"מ מצינו בפוסקים שאף בעשיה עצמה בעינן שיעשה לשמה. שכן מוכח במג"א סימן תנה שמצריך שאיבה לשמה, שכתב דאם אין לו מים שאובין יקח ממה שיש לו בביתו אע"פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון שא"א בענין אחר. וכ"כ הבאר היטב בשם מהרי"ל ומהרי"ו שיאמר בשעת שאיבה לשם מצת מצוה. וכן משמע ברמ"א סימן תנו (סעיף א) שכתב טוב לומר בשעת נתינת הקמח למדה שעושה לשם מצוה.וצריך עיון מנין להם כן. וחשבתי להביא ראיה לדבריהם מספר המכתם שכתב וז"ל: "ובשעת לישה נמי לא סגי בשימור דחימוץ לחוד אלא צריך נמי שימור ועשייה לשם מצת מצוה". עכ"ל. הרי שנקט דבעינן אף עשיה לשמה, אלא שיד הדוחה נטויה לומר דלאו דוקא כתב עשיה אלא עיקר כונתו שכשעושים את המצות יש לשומרן מחמץ, ואף שקצת דוחק לומר כן מ"מ עדיף לומר כן מאשר שנאמר דפליג על כל הפוסקים ללא ראיה. ומה גם שגם הרמ"א כתב בלשון "טוב לומר" דמשמע שאינו מעכב, וגם המג"א התיר בדיעבד ליקח מים שיש לו בביתו, ומשמע שאין השאיבה לשמה מעכבת אלא זו הנהגה טובה. וכעת (שבט תשפ"א) ראיתי לט"ז (סי' תס סק"א) שכתב גבי טחינת חיטים ע"י גוי דסגי שישראל עומד על גביו ומכוין לשמה, דבזה בעינן רק שמירה מחימוץ, משא"כ מלישה ואילך אינו מועיל בכה"ג, דבזה בעינן שמירה לשמה ולא מועיל ע"י גוי, ורק בדיעבד יש לסמוך על המקילים. אולם אחה"ר לענ"ד דבריו תמוהים, דודאי ששמירה בטחינה ג"כ בעינן שתהיה לשמה, ואדרבה בטחינה יש להקפיד יותר מלישה, שהרי סתם טחינה אינה בדוקא לאפיית מצות, אך לישת מצות סתמא הוי לשמה.
♦
ט.
אחר כותבי כל זאת ראיתי בשו"ת בנין שלמה (סי' כז) שאחר שהביא למשנת עיסת הכלבים הקשה ע"ז מהא דבעינן לשמה במצות, ותירץ ע"פ הירושלמי בסוכה (פ"א ה"ב) מצה הישנה תפלוגתא דבית שמאי ודבית הלל, א"ר יוסה דברי הכל היא, מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה. ע"כ. ומבואר דלא בעינן לשמה במצה אליבא דבית הלל, וכל מאי דפסלינן הוא כאשר עושה מצות לשם דבר אחר כגון לחמי תודה, אך בסתמא סגי כל ששמרם מחימוץ ולא בעינן שישמרם במיוחד למצוה. ושוב הקשה ע"ז מדאיתא בתוספתא (פסחים פרק ב): "יוצאין במצה מתובלת... ובמצה ישנה ובלבד שעשאה מתחלה לשום פסח". דמשמע דבעינן לשמה. וכתב לתרץ אליבא דהפוסקים שסוברים דסגי באפייה לשם מצוה, ואיירי שאף שכשלש היתה כונתו לרועים מ"מ כשאפאה היתה כונתו לשם מצוה. ולכאורה קשה לומר כן, שהרי בלחמי תודה הוא אופה ע"מ למכור את כולם כלחמי תודה ולא אומר שמכוין לשם מצת מצוה ואעפ"כ יוצא בהם כיון שבדעתו שאם לא ימכרם יקחם לעצמו לפסח. אשר על כן נראה יותר כפי מה שפירש בתחילת דבריו, דסגי כשעושה מצה ומשמרה לשם מצה ולא בעינן שמירה מיוחדת לפסח. ומה שהקשה מהתוספתא דבעינן שיעשנה לשם פסח, עיין בתוספות מנחות (כג:) שכתבו: "ובתוספתא דפסחים (פ"ב) תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן לא במנחות ולא בפסחים". עכ"ל. והנה, ברייתא זו היא תחילת הברייתא של מצה ישנה, ומדכתבו דלא אשכחן וכו' משמע שכיונו לרמוז דשמא הך תוספתא לאו דסמכא היא. ועוד יש לומר בפשטות דלפי התוספתא בעינן "לשם פסח" אך לא בעינן לשם מצת מצוה של לילה ראשון.♦
זאת תורת העולה: מצות שנעשו כדי לאוכלן בפסח חשיבי מצות שמורות, ועליהן אמרה תורה "ושמרתם את המצות" ויוצאין בהם יד"ח אכילת כזית לכתחילה ללא פקפוק, אע"פ שלא אמרו 'לשם מצת מצוה' קודם עשייתן. ודבר זה נלמד מדינא דמשנה דעיסת הכלבים וחלות תודה, וכך דעת רוב מנין ורוב בנין של רבותינו הגאונים והראשונים הלא הם: השאילתות, רב שר שלום, רב כהן צדק, רי"ץ גיאת, רבינו חננאל, רש"י, הרי"ף, הרמב"ם, התוס', רימב"ץ, העיטור, הראבי"ה, המנהיג, הר"ש, הרי"ד, שבלי הלקטף הרקח, רבינו יחיאל מפאריש, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הרא"ש, הטור, אבודרהם, הר"ן, אגודה, אורחות חיים, רשב"ץ, אהל מועד, ומהרי"ל. וכ"ד מרן בשו"ע (סימן תנד ס"ב), וכן פסקו הא"ר והגר"ז והחזון איש והגרשז"א. ודעת האו"ז והמהר"ח או"ז דעת יחידאה היא.
♦ ♦ ♦