כולל בנין אב
בדין מצה שאינה אפויה כל צרכה
הקדמה
טרם אענה אשים דברתי, שהדבר פשוט וברור, שהלכה זו ובירורה היא מן הנחוצות והנצרכות בהלכתא גברוותא דפסחא ואולי אף הגדולה שבהן, שהרי כאן אינו תערובת חמץ, חמץ נוקשה ודומיהן אלא (לרוה"פ) חמץ גמור, שהוא בחיוב כרת ח"ו ואין להקל ראש בו, וה' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה.♦
עיקרי הסוגיא
בגמ' פסחים לז ע"א איתא: "יוצאין[2] במצה הינא[3] ובמצה העשויה באילפס. מאי מצה הינא, א"ר יהודה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה”.וכן פסק בשולחן ערוך (תסא, ג): מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה, יוצאין בה.♦
אם שיעור זה נאמר גם לענין חמץ
והנה, יש שסברו דשעור זה הוא רק לענין דין מצה לצאת בה יד"ח, אך לא מקרי חמץ אף בפחות מזה. ובב"ח כתב לדייק כן מלשון הטור, דקאמר שבחוטין נמשכין "אין יוצאין בה", משמע רק לענין לצאת יד"ח, אבל אינו חמץ אם נאפתה כשיעור מאכל בן דרוסאי[4]. וכן דייק בחק יעקב (סק"י) ובאליה רבה (סק"ח) ובראש יוסף (אישקאפא, דף כד.). ובנוב"י (מהדו"ת סי' פ) דקדק כן אף מד' רש"י במנחות ע"ש. וכן פסק לדינא במג"א (תסא סקי"א)[5]. ולפי"ז נמצינו למדים שיש גדר של עיסה שאינה לא חמץ ולא מצה, והוא חידוש.[ולכאו' כ"מ נמי מד' הגמ' שם, שהשוותה דין זה למצה שבאילפס דקרויה לחם לענין מצה, ואין לזה שייכות גבי חמץ. אמנם, מאידך גם אין ראיה להתיר, כי לא מיירי מזה, וכלשון הנוב"י "דגבי חימוץ לא נזכר בגמ' לא להיתר ולא לאיסור"].
אלא, שמדברי הרמ"א מפורש שבפחות מכן הרי היא חמץ ואסורה, וכ"כ במרדכי. וכ"פ בט"ז (סק"א). וכתב בחק יעקב שכן הוא מנהג העולם לאוסרה. וכ"כ להחמיר הב"ח בסו"ד[6], וכ"ה בשכנה"ג. וכ"ד הנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' פ). וכדברים הללו כתבו גם הפרי חדש (סק"ג) והגר"ז (אות ט), הביאם בכה"ח (סק"מ). וכן דעת הביאור הלכה (ד"ה ויש ליזהר).
ונראה דבודאי כן יש לתפוס כן לדינא, אחר דבביה"ל הוכיח זאת שם מכמה ראשונים (ריטב"א בשם הרא"ה, פסקי תוס', ועוד), שכתבו דבשיעור זה שוב אינו מחמיץ, ומשמע דבפחות יבוא לידי חימוץ עכ"פ אחר שיעור מיל, ודחה שם בשם האחרונים את הראיה מלשון הטור. מה גם, דדעת השו"ע שהשמיט את סו"ד הטור, נראה דלא ס"ל להקל, וכמ"ש בפמ"ג[7]. ולכך בפחות משיעור זה הרי הוא איסור דאורייתא, ואפי' בספקו יש להחמיר.
איברא, דבשולחן גבוה סק"ח כתב להתיר בדיעבד ושעה"ד בשאר מצות שאינן של מצוה, מאחר שכ"ד הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, וכיון שהדבר יצא מפי המלך מרן ז"ל. ואינו מוכרח וצ"ע.
וראה עוד בס' קדשי דוד שכ' להוכיח להתיר מסוגיא דמנחות ע"ש, אך בנו המגיה שם כתב שאין נראה דעת אביו להתיר מכח ראייתו נגד הפוסקים שהזכירו הב"ח ופר"ח. אמנם כעת מצאתי בס' אפי זוטרי פינסו (תסא, ג) שכ' להקל לדינא. וכן צידד בשו"ת שארית יוסף למהר"י כץ (סי' מח). וע"ע בס' אברהם יגל (תסא, ג). ובא"ר (סק"ח) כ' להתיר בספק דוקא ובמקום הפסד מרובה[8]. ושם הביא דכ"כ להתיר לגמרי בספר מעגלי צדק (סוס"י יב).
♦
בסברת המתירים לשאר מצות
ובאמת שבעיקר סברת המקלים יש לעי' טובא, מה מקום יש לחלק בין מצה שיוצאים בה יד"ח לבין דין חמץ, הא כל דלא מקרי אפוי ואינו מצה ממילא חמץ הוי. וכבר הקשה כן בס' ראש יוסף (אישקאפא, דף כד ע"ב) וזת"ד: "דממ"נ כשחוטין נמשכין מקרי אפוי או לא, אי הוי אפוי אמאי אין יוצאין בה הא לחם הוא, ואי לא הוי אפוי אמאי אין איסור באכילתו הא אתי לידי חימוץ". ושם תי' דלעולם י"ל דמקרי אפוי ומ"מ אין יוצאין בה דלא מקרי לחם בשיעור זה. אמנם בשולחן גבוה (סק"ח) הביאו והשיב עליו דחילוקו אינו מובן, וגם דבגמ' לא הצריכו אפוי (ועי' בס' אפי זוטרי מה שתי' קושיותיו אלו). וכעיקר קושיה זו הק' גם בס' בית ארזים.אמנם לענ"ד יש ליישב כל זה, דכבר אשכחן כן בכמה דוכתי שנזכר בפוס' חשש מסויים לחימוץ וחיישינן ליה דוקא במצת מצוה ולא בשאר מצות, הגם דלכאו' ליכא לפלוגי מסברא, והיינו טעמא לפי שבמצת מצוה בעינן "ושמרתם", שמירה מעולה ומיוחדת, ובשאר מצות לא בעינן לזה. ומנא תימרא, חדא, דהא בדין מים שלנו דעת כמה ראשונים שהובאו בטור (רי"ץ גיאות) שלא נאמר דין זה אלא במצת מצוה, הגם שטעם תקנה זו הוא כדי שיתקררו המים ולא תחמיץ העיסה. ותו אשכחן כזה בכל היתר ספק ספיקא דמכשרינן המצה מחמתו, דכתב הבית מאיר (א"ה, לכאו' כוונתו למ"ש בסי' תנג ס"ח) דמכל מקום יקח מצות אחרות ללילות ראשונות, דעכ"פ אין זה שמור כהוגן, והביאו במשנ"ב (תסו סקי"ז). וראה עוד בשעה"צ (תנג ס"ק סז) מן הנכון שלא להקל כל הני קולות של דיעבד עכ"פ לענין זית של מצוה דנהי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מ"מ שימור גמור לא הוי. וכן מצדד בספר בית מאיר ע"ש. ע"כ. וז"ל הבית מאיר שם בשם הנחלת שבעה "הרי לך להדיא דלמצת מצוה מצריך שימור מעליא מכל חשש בעלמא אף שאינו אוסר".
וע"ע בט"ז (תסא סק"ג) גבי מצה כפולה שאינה דבוקה שכתב במהרי"ל (הל' אפיית מצות) בשם מהר"ש שמותר אפילו לצאת בה ידי חובה. וע"ע בשעה"צ (תסא, כו) על דבר מצה שהוציאוה קודם שנאפת שפיר והחזירוה תיכף, דהגם דאין לאוסרה מ"מ לענין לצאת בה יד"ח נראה דאין כדאי. ובמאמ"ר (תסז סק"ז) כתב עוד: בנפלו מעט טיפי גשמים על השבלים ונקצרו למחרתם דאין לחוש להם כל עיקר ואפי' למצה של מצוה שעושין בה שימור משעת קצירה. ע"כ. וע"ע במשנ"ב (תס, סקי"ג) לענין רקיקים המצויירים. ובביאור הלכה סי' תס (סוד"ה פת עבה) לענין מצה עבה. ובברכ"י (תס אות ב) ודוק.
ומכל הלין אתה תחזה, דאף בדברים שיסודם בחשש חימוץ מצינו חילוק (או סלקא דעתך לחלק) בין מצת מצוה לשאר מצות ומהאי טעמא דכתיבנא. והשתא דאתינן להכי יובן לן שפיר סברת המתירים הנ"ל בנדוננו (בשאר מצות).
שוב בינותי די"ל שהדברים מגיעים לנדון הפוסקים אם שייך שימור בשעת אפייה, דהנה כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקפא) וז"ל: "דבשלמא טחינה, עריכה, לישה, קיטוף, יש לחוש לחימוץ ובעינן שמירה לשמה אבל בנ"ד העכו"ם עומד בפי הפורן מה חימוץ שייך בזה עד שנצטרך שמירה לשמה והרי אין העכו"ם עושה שום מעשה אלא משליך לתוך הפורן ומוציא. וא"ת עדיין יש לחוש שמא ישהא אותם לפני הפורן ויבואו לידי חמוץ ואפילו שבזהירתו עכו"ם אדעתא דידיה קא עביד. הא ליתא כלל שהרי ישראל עומד שם והדבר נמסר לו לא לעכו"ם כי אין לעכו"ם עסק אלא להכניס ולהוציא. והא דפריך תלמודא וליעביד ליה שימור מאפייה ואילך, כבר תרגמה רש"י ז"ל מאפייה ואילך משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינה לתנור ע"כ. וסמוך לנתינתה לתנור קאמר דאילו נתינתה ממש לא שייך בה שימור וכדכתיבנא". ומפורש באר היטב דלא שייך דין שימור גבי אפייה.
אמנם המהרש"ם בספרו דעת תורה (תס ס"א) השיב ע"ז וכתב "ויש לפקפק בזה, דהא גם באפייה יש כמה דברים שצריך ליזהר מחשש חימוץ כמש"ל סי' תס"א ס"ג בהג"ה" והיינו דיש ליזהר שלא ליקח מן התנור מצה שחוטים נמשכים ממנה כשפורסה ואם עבר והוציאה אסור להחזירה. וע"ע להגחיד"א במחזיק ברכה (תס אות ב) שהבי"ד הרדב"ז וכתב דהמעיין יראה שיש להשיב קצת על דבריו. ולא פירש שיחתו, אך בשו"ת קול אליהו (תופיק, ח"א סי' לא) כ' לפרש דבריו ע"ד הנ"ל דהא גם באפייה יש ליזהר בחוטין נמשכים וכו' יעו"ש [וכעת ראיתי כי הדבר מפורש גם בדברי הביה"ל (סי' תס ס"א ד"ה ולא אופין) דגם בנתינה לתנור צריך שמירה שלא ישהה נגד פי התנור ושכן נראה מסתימת כל הפוסקים, ע"ש].
ומעתה שמא י"ל, דהנך אחרונים שהק' ע"ד המתירים סברו כהרדב"ז דל"ש דין שימור באפייה, ולכן לא שמיעא להו כלומר לא סבירא להו לחלק בחוטי"נ בין מצת מצוה לשאר מצות מטעמא דשימור, אבל החולקים נקטו לעיקר כהמהרש"ם הנ"ל לכן לחלק יצאו. אלא שאין בזה די השב כולי האי, מאחר דסו"ס נראה שאין כאן מחלוקת גמורה, וגם הרדב"ז יהא מוכרח לאודויי להחולקים באופן שיש חשש חימוץ מציאותי (וע"ש בדע"ת דיתכן דס"ל להרדב"ז דאינו לעיכובא) וא"כ אכתי קשיא ועי'. ואכמ"ל כעת.
אחר כתבי כל זאת בינותי שוב בסברת המקשים, די"ל דאינהו לא שמיעא להו ולא סבירא להו מכל הני ראיות, כי עיקר טענתם הוא דבמקום שהספק הוא בגדר אפייה אם שם בצק עליו או לחם אז לא שייך לחלק כך, דממ"נ הוא, וכאמור ולא מצינו גדר אמצעי חדש בין האסור ובין המותר. וכל ההוכחות הנ"ל מיירו ברובן גבי ספקות וחששות לחימוץ, שאז י"ל דמצה שמורה שאני מדינא דושמרתם, אך לא במציאות ושם של אפייה (אך הני תרי ראיות דאייתינן ממצה כפולה ומצה שלא נאפית שפיר אכתי לא באו לכלל ישו'ב, דזה הוי דומה בדומה, ויש לחלק). ועיין.
♦
בדיקת חוטין נמשכין אחר שנצטננה
וכעת אשוב לנדוננו ואומר, דבדיקה זו מועילה רק בעוד שהמצה חמה, ולא לאחר שנצטננה, כ"כ בא"ר (סק"ח[9]) ונוב"י, וכן הכריע במשנ"ב. ובחזו"א (סי' קכ סקי"ז) כתב, דלאו דוקא נצטננה, אלא ששהתה זמן רב אחר האפייה שאפשר שנתייבש הבצק (והוא לקולא).♦
בזמנינו
והנה, גבי מצות (רכות) שבזמנינו, העשויות בדר"כ מבלילה קשה יותר, וגם הם דקות טפי מבזמנם, כתבו כמה אחרונים דלא שייך גבייהו סימן דחוטים נמשכים, דגם קודם אפייה אין חוטין נמשכין בהם. וז"ל הערוך השולחן (אות ז): "ובמצות שלנו לא שכיח כלל שיהא חוטין נמשכין מהן". אמנם, יש להבין כוונתו אם מיירי קודם האפייה או אחריה. ונראה דכוונתו על לפניה, דאם לאחריה מדוע לא שכיח שיאפו קצת פחות מהרגיל, ומה נשתנו ממצות שבימי אבותינו, ולכך נראה דכוונתו על קודם אפייתן, יען שצורת עשייתן שונה, בפחות מים וכדו'. והבן. ולפ"ז להחמיר בא, שלא נוכל לסמוך על סימן זה, ודוק (וקצ"ע שלא הדגיש זאת טפי). אמנם ראיתי למי שהבין כוונתו לקולא[10], דהיום אין לחוש למצב זה דחוטין נמשכין, אך פשטות הדברים לא נראה כן.וכן ראיתי שכ' למעשה בס' נר ציון להגר"נ בן סניור שליט"א (תשע"ד, עמ' קכה הערה 107). וכ"כ בס' פסקי תשובות.
אמנם מדברי החזו"א (סי' קכ סקי"ז) נראה שלא ס"ל כן אלא דבאמת סימן זה שייך גם היום, שהרי דוקא גבי תחיבת אצבע כתב דסימן זה אינו נפק"מ בדידן, ואילו בדיקת חוטי"נ העתיק בשתיקה. שו"ר בס' אסיפת חכמים כרך ג (עמ' סז)[11] שהוכיח מהחזו"א כדברינו. אמנם ראיתי כעת בשם הגרח"ש גריינמן זצ"ל[12] (אשר הוא כנודע תלמידו המובהק של החזו"א) שנקט בפשיטות שכיום אין סומכים על סימן זה.
ואיך שיהא, בעינינו ראינו בבדיקה שנערכה למצות רכות קודם אפייה שאין החוטין נמשכין מהם כלל, וממילא דאין לסמוך כיום על סימן זה אא"כ תשתנה המציאות.
♦
סימנים נוספים
והנה, מלבד סימן זה הנזכר בגמ', נכתבו בראשונים ואחרונים סימנים נוספים. חלקם המועילים תמיד וישנם דוקא בעוד המצה חמה, ויש מהם שלא יועילו כלל במצות דידן, גם יש מינייהו חד דעדיף על חבירו. ובאו כולם יחד למנין ארבעה, ויבוארו אי"ה הכל להלן.♦
א. קרימת פנים
בתוס' במנחות (דף עח ע"ב ד"ה פורסה) אהאי סימנא דחוטין, כתבו: נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ"ק דשבת (דף יט:)[13]. ומבואר דחד שיעורא הוא, וכ"כ המרדכי פרק אלו עוברין (סי' תתר). ונמצא שסימן זה מועיל אף הוא להוציא משֵם בצק לשֵם לחם. וזה מועיל אף בצוננת, שיביט בפני המצה ובזה יבדקנה[14]. אך זה מהני דוקא בנקרמה קרימה מעליא שאין בה ספק, דבספק אסורה (נוב"י ומ"ב).ובנקרמו פניה וספק אם חוטין נמשכין, בחק יעקב משמע דאסר אפי' בנקרמו ב' צדדיה, ובנוב"י ושעה"צ (כג) התירו בזה. אבל אם ודאי חוטין נמשכין הוברר שאי"ז קרימת פנים ואסורה.
♦
מהי קרימת פנים
קרימה היינו "שיעלה ע"פ הלחם קרום וקליפה מחמת האש", כלשון המפרש[15] בסי' רנד. ובברכות כה. פרש"י קרום, כלומר גלד מעט. וע"ע במשנ"ב (סקל"ה), קרום דק מלמעלה. אך לא נתפרש בהדיא ענינו. ובשעה"צ סוף סקכ"ג כתב "גדר קרימת פנים, עי' לעיל סי' רנד ס"ה ובמשנ"ב שם". וכוונתו[16], דשם (סקכ"ו) נתבאר שמספיק בקרימת צד א', ועי' להלן, אך אכתי לא הוברר כמה הוא זה. ובפרט דחזינן בנוב"י דפעמים שיש להסתפק בקרימה, הטובה היא אם לא, "דבעינן קרימה מעליא שאין בה ספק"[17]. אמנם החזון איש (סי' קכ סקי"ז) כתב בהאי לישנא: "ועיקר בחינת קרימת הפנים היא קלה וא"צ לזה בקיאות יתירה והיא ניכרת לכל וכו'"[18].אלא שעכ"פ נראה לכאו', דקרימה זו אינה שייכת לצבע המצה אלא לקרום וגלד, כאמור. וכ"כ בהדיא הגרח"פ בספרו רוח חיים (תסא אות ה) "דעולה עליה קרום וקליפה מחמת האש אע"פ שעדיין הוא מראה לבן", וכ"נ מלשון הראשונים הנ"ל[19]. רק יל"ע אם הוא בהיפך, היינו צבע לבן (אפוי) בלא קרום, אם חשיב קרימה, ומלשון הגרח"פ נראה דשפיר דמי, ועכ"פ באפייה בחום הראוי, ולא בחום רב שתיכף משחיר פני המצה ועי' להלן.
ועי' חוט שני (פי"ב סק"ט בסופו) שכתב, דמראה לבן בלא הברקה הוא היכר של קרימת פנים, אך אם הוא קצת יותר חום כבצק ומבריק יש לחוש בזה. ולהנ"ל צ"ע הגדרה זו, רק די"ל דזה ודאי טוב הוא וכנזכר. וע"ע שם אות א.
♦
קרימת פנים בצד אחד
ולענין קרימה בצד אחד, ראה בנוב"י (ד"ה ולכן) ובחזו"א (ד"ה ואמנם), שכתבו דבמצה דקה סגי בקרימת צד אחד, אך בעבה בעינן ב' צדדים. וכן מתפרש גם בגר"א שהובא במשנ"ב (רנד, כו) וציין אליו בשעה"צ כאן. אך לא נתפרש לי כוונתם כמה היא דקה ואיזו היא עבה. ואמנם מד' הגר"א הנ"ל נראה לכאו' דאף מצה דידן (כמנהג בני ספרד) ודאי היא דקה, שהרי הזכיר שם "פת" עבה ודקה ולא מסתבר כלל שהיו אופים הלחמים הדקים בעובי פחות ממצות שלנו. וע"ע בס' מצות מצוה (פ"ט הערה מו). ועי' עוד בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' נה) שכתב, דבאפייה גמורה בצד אחד, ודאי מהני במצות שלנו הדקות (ואף דהוא מחכמי אשכנז שנוהגים במצה דקה טפי מדידן, נראה דלמעשה מיקל הוא גם במצות עבות קצת כמנהג בני ספרד, דההבדל הוא מועט מאוד ולא לזה יקרא עבה).אמנם בחמד משה (סוף אות ב) כתב, שאין לסמוך על קרימת פנים אלא ברקיקין הדקין, אבל אם עבה הרבה ובפרט במצות עבות קרוב לטפח, אין לסמוך על קרימת פנים אלא אם כן אין חוטים נמשכים ממנה, והכל לפי עובי המצה ודקותה. ע"כ. והביאו בכה"ח (ס"ק לג). אלא דנראה דאעפ"כ מצות דידן אינן נכנסות כלל בגדר זה, ורק בחצי טפח וכדומה נכנסין אנו לבית הספק.
ולכאורה דברי החמ"מ אינם עולים בקנה אחד עם דברי האחרונים הנ"ל שהתירו גם בעבה בקרימת ב' צדדים, וכמשנ"ת דהוא כעובי פת עבה. ובנוב"י כ' בהדיא דאפי' בריעותא בפנים מועיל קרימת פנים. אלא דיתכן שאין מזה הכרח, דהוא דיבר על "עבה הרבה" דוקא כלשונו ואז "אינה נאפית כלל וכלל באמצעיתה" וכלשונו שם, והנוב"י דיבר על "ריעותא" בעלמא כדנקיט בלישניה. וכ"נ טפי, כי איך נכחיש המוחש בראותינו עיסה קושי'ת, וכל סימן לא יועיל ולא יציל בהאי שעתא, ואכתי צ"ע[20].
והנה באמת יש להבין, אמאי לא הזכירה הגמ' בפסחים ומנחות שיעור זה דקרימת פנים, דהלא זה דבר שניתן לראותו אף מבחוץ בלא שיבצענה, וגם הוא דבר שנזכר כבר וידוע במשנה בשבת וגם בהך מתני' גופה דמנחות ואמאי ממרחק יביא לחמ'ו. שו"ר בנוב"י (ד"ה וזה) דפירש, דאכתי היינו מסתפקים בזה כמה צדדים בעינן, ואיזה צד צריך שיקרום, ולכך קאמר סימן שאין בו ספק. [וקצת נראה מזה דגוף הקרימה דבר ברור וידוע הוא, ועי' מ"ש בזה לעיל ובדעת הנוב"י וצ"ע].
ודע, דזה דעינינו הרואות בפנים המצה שאינה אפויה לגמרי, אין בזה ראיה לפסול, כי הלא כבר בגמ' נקראת מצה הינא פירוש שאינו אפויה כל צרכה ואעפ"כ כשירה, כי סגי בזה והבן. ועי' לשון רש"י במנחות דכבר אפויה כל דהוא[21].
ב. תחיבת אצבע
סימן נוסף כתב בחק יעקב, דאם תוחב אצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה, יש להתיר בספק חוטי"נ. אלא שכתב באליה רבה (אות ח), דכל זה נמי דוקא במצה חמה, אבל אם נצטננה אפשר דאין ראיה מזה, והובא במשנ"ב. ועי' בכה"ח ס"ק לו. וכתב החזו"א, דבמצה הנילושה יפה בבלילה עבה כמדומה דאי"ז ראיה, דגם במצה חיה שאינה אפויה היא כן. ע"כ[22]. וכעי"ז כ' גם בחמד משה (אות ב). אמנם לפי מה שראיתי בעיני, סימן זה שייך אף כהיום עכ"פ במצה רכה דבני ספרד (270 מ"ל מים לחצי קילו קמח). ולכאו' כ"ש לאשכנזים.♦
ג. אינה נפרכת
כתב בשעה"צ (יט), דנראה פשוט, דאם מטלטל אותה בידה ואינה נפרכת, זהו סימן מובהק דאין חוטין נמשכין ממנה, וכדמוכח בגמ'. ומזה למד החזו"א (שם), דבמצות דידן שהן דקות ושטחן גדול, כשמשליך המצה מן המרדה או כשתופסה בידיו ואינה נפרכת, כבר סימן הוא ביד'ו שאפויה היא וכאמור, והלכך "אין צורך לבדוק על המצות אם הן בטוחות מחשש שמא חוטין נמשכין מהן", ככתוב לו שם.ודע, דבחזו"א קרי לסימן זה דנפרכת בשם "נכפלת" והיינו הך, ולא כפי שהבינו כמה אחרונים שהכוונה לנכפפת, דבעינן שתעמוד ביושר, וסברו שהחזו"א חידש סימן חדש אשר לא בא זכרו בספרי הפוסקים שקדמו לו (עי' בס' פסק"ת שהבין כן, ועוד), דאחהמ"ר אינו כן, דהלא ציין ע"ז לשעה"צ הנזכר שהביא כן מהגמ', והוא הוא. וגם בהמשך כ' בהדיא מתטלטלת ואינה נפרסת. ולשונו שכתב נכפלת הכוונה מתקפלת ונשברת, וזה פשוט וברור אצלי[23].
פש גבן לברורי, אי סימן זה מועיל אף אחר שנצטננה ונתיבשה או לאו. ובחזו"א התם מספקא ליה בזה ולא הכריע. ועכ"פ סיים "דבמצה שלנו שהיא דקה ושטחה גדול ודאי כבר נבחנת היא מיד[24]" וכנ"ל.
והנה בס' מצות מצוה (עמ' רלח) כתב שבמצה מבלילה קשה כבזמנינו אין זה סימן. אך זה דלא כהחזו"א שסמך בסתם על סימן זה אף בזה"ז. ובאמת שא"צ להביא בזה מספרי הפוסקים רק פוק חזי בעיסת המצות קודם אפייתה ובה תחזי, ותו לא מידי. ולפענ"ד הדלה, המציאות מורה דבמצות שבזמנינו אף קודם האפייה המצה בשלימותה תעמוד על עומדה קמה וגם נצבה, וא"כ הוא אין לסמוך על זה הסימן.
♦
תנורי האפייה בזמנינו
ועתה אבוא ואומר, כי סימן הנ"ל דקרימת פנים שזכרנו תלוי הרבה בסוג התנור שאופין בו, דכיון שכיום האפייה נעשית בדרגת חום גבוהה מאוד (כשבע מאות או שמונה מאות מעלות), יתכן שברגע קטון תשרף משני צדדיה ובתוכה נשארה כמות שהיתה.ומטעם זה כתב בספר נר ציון (שם), דאין לנו שום סימן בזמנינו מכל הנך, דלא שייכי בתנורי דידן שחומם רב ובבצק דידן. ולפי דבריו אין שום אפשרות לברר שהמצה אפויה אלא הכל תלוי בתנור ודוק. [וכעי"ז כתב בקובץ מוריה הנ"ל דבמצות דידן (לבני ספרד) "כל הסימנים שבגמ' ובפוסקים נפלו בבירא". אלא דשם לא התייחס לקרימת פנים דהאיכא, וצ"ע]. וכן ראיתי כעת בספר מצה שמורה (עמ' קסג, הערה נט) שהעיר, שההלכה הפסוקה בפוסקים לשער בקרימת פנים היינו במה שהיו אופין בזמנם עבות קצת כערך עובי אצבע, ומשו"ה בזמנם ודאי לא היו התנורים חמים כ"כ כמו בזמנינו, דא"כ עליונה של מצה תשרף קודם שתתחיל לאפות תוכה (שהיא עבה), וע"כ שהיו תנוריהם מצוננים יותר, ולכן בזמנם כשקרמו פניה אכן היה זה ראיה שנאפתה גם מבפנים כראוי שהרי שהות האפיה היתה ארוכה יותר. ע"כ. ונראה דמילתא דמסתברא הוא[25].
וכזה שמעתי ממו"ז הגר"ש בעדני שליט"א (שב"ק ויקרא תשע"ז), דבדורות הקודמים שאפו מצות עבות מאוד ידעו לשער הדבר היטב ואין מהם ראיה, ואמו ע"ה היתה יודעת להכניס את המצה לתנור בחום הרצוי והראוי בדיוק, שלא יהא חם מדי שישרף רק חיצונו, ולא קר מדי שאז יחמיץ. ע"כ.
וראה עוד לשונו של השיטמ"ק (ביצה כב, הובא בכה"ח בס"ק מב) שכתב "ויהא התנור חם שלא ישתהא הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה"[26]. ובאמת שטענה זו לחלק בין סוגי התנורים כבר מצאנוה בקמאי (אך להיפך לענין מיעוט החום), ראה להמכתם (פסחים לז, א) שכ': כאן רמז לנו הרי"ף ז"ל שראוי להחמיר שלא לעשות אותן החלות החרוכות שאופין בתוך הרמץ והגחלים שאין רוב הנשים בקיאות לנטורינהו שפיר וקרוב הדבר לבוא לידי חימוץ או לידי שיאור וסידוק שאין כל הנשים ולא כל העצים שוין ע"כ[27]. והועתק גם בארחות חיים (הל' חמץ ומצה אות פג). וע"ע בקובץ תל תלפיות (גליון ע להרב חיים משולם וידר שליט"א), שהאריך הרבה בזה הענין דתנור המצות היאך יש לעשותו[28].
אלא דאכתי קשה בעיני לבטל לגמרי כל הני סימני, דהא כמו דתאמר שמחמת החום הגדול נשרפו פניה מיד, הכי נמי נאפתה במהירות רבה גם בפנים בשיעור מסויים, דלמה ישפיע החום רק על החיצון ועל הפנימי כלל וכלל לא, ובפרט במצות שלנו כיום שדקות הן מפעם וממהרות ליאפות טפי. וגם אם באנו לחלק אדרבה אולי נימא גם בהיפך, שבגלל ריבוי חום התנור כיום לא נצטרך קרימת פנים ואף בפחות יהא סגי, דלא על חום כזה דברו חז"ל. וע"כ לומר דלא חילקו, ולכה"פ כשקרובה לישרף בחד צד יהא מועיל.
ושוב הראוני בס' חוט שני (פי"א עמ' קנז) שנקט כן שדין זה דקרימת פנים הלכה פסוקה היא ולא נשתנית באיזה זמן (אלא שדבריו אינם ברורים כ"כ, שכ' שם דלכתחילה כן יש ליזהר יעו"ש, והעיר מזה בס' מצה שמורה שם).
ונראה לי דקצת יש להבין כן עפ"ד המכתם הנ"ל (ששורשו מהמשנה וכנזכר), שכיון שמאז ומקדם היו שינויים בחום התנור כמש"כ שם ואעפ"כ תורה חתומה ניתנה בראשונים (תוס' ומרדכי) לשער בקרימת פנים ולא הזהירו לחלק בזה, אין לנו לחוש שנשתנית ההלכה בשינוי התנור. ולכה"פ במצות דידן, שדקות הן בהרבה ביחס למצותיהם.
ועכ"פ נראה דודאי שיש לראות את המציאות בזה וא"א להתעלם, ולכתחילה יש לשער שיעור החום הראוי לאפייה, וגם לחשב עובי המצה וכנ"ל, רק שבדיעבד נראה דיש לסמוך אף בזמננו על סימן דקרמו פניה. כן ראוי לציין כלל גדול בכל הני סימנים מ"ש בחזו"א שם, שאין הצדדים (עליונה ותחתונה) עדות על הכל, ואם יש מקום ספק צריך לבודקו בפני עצמו. עוד אוסיף, שראוי להחמיר בזה ככל האפשר לפחות במצות מצוה לליל הסדר, לצאת דעת כמה וכמה מן הפוס' רבנן קמאי שכתבו שבדיקת מצה אפויה נצרכת רק למצת מצוה ואיננה סימן לחימוץ, וכמו שהובא בריש דברינו. ואיך שיהא נראה ברור, שכל נדוננו זה לדון ולעורר בשעור האפייה, הוא רק כשרואים תוך המצה איזה ריעותא שנראה כבצק ואינו אפוי, דאם באופן יחסי נראה כאפוי אין כאן מקום ספק ודי בזה, וכנז"ל דהיא גופא מקריא מצה "הינא" שאינה אפויה כ"צ ואעפ"כ יוצאין בה.
ואסיים בגודל נחיצות הענין בדברי הגר"ח פאלאג'י זיע"א בספרו מועד לכל חי (סימן א אות לג): "עוד זאת, דבעת דמסדר אותם בביתו בתוך התיבה שמניחים בה המצות, הנה מה טוב ומה נעים דיקרא לתלמיד חכם הרגיל אצלו דיעביר כל המצות בשביל נפוחה וכפולה, וצר לי מאד דעל הכל שואלים בעניני דפסחא, אך בענין מצה כפולה ונפוחה אין דורש ואין מבקש לשאול". ע"כ.
♦
העולה מן האמור
א. יוצאין יד"ח מצה אף במצה שאינה אפויה כל צרכה ואף לכתחילה, ובלבד שתאפה עד שאין חוטין נמשכין ממנה. אמנם בפחות משיעור זה ואפילו בספק, אין יוצאין בה יד"ח מצה ואף היא בחשש חמץ דאורייתא ואין לאוכלה כלל בפסח. ויש מן הפוסקים שהתירו לאוכלה בשאר ימות הפסח ולא קיי"ל כן.ב. סימן זה דחוטין נמשכין מועיל רק בעוד המצה חמה או לכה"פ סמוך לאפייה, אך לאחר זמן כשכבר נצטננה אינו מועיל.
ג. במצות שבזמנינו שבלילתן קשה והן דקות, י"א שאין שייך בהן סימן זה. וכן יש להורות, כפי שמוכח במציאות.
ד. סימן נוסף למצה אפויה הוא כשקרמו פניה. והיינו בקרימה מעליא ודאית ואז מועיל גם במצה צוננת ואף בספק חוטין נמשכין.
ה. גדר קרימת הפנים הוא קרום וקליפה העולה על הפת מחמת האש, ואפי' שלא נשתנה צבעה, ומ"מ נראה דבאופן שנשתנה לצבע של מצה אפויה שפיר דמי אף בלא קרום.
ו. קרימת הפנים (ועכ"פ אפייה גמורה) מועילה במצות דידן (גם ברכות) אף כשהיא בצד אחד בלבד, ובמצות של זמנם שהיו עבות מועילה קרימת פנים דוקא כשהיא בשני צדי המצה.
ז. סימן נוסף הוא כשתוחב בה אצבעו ואין נדבק בה עיסה. ובמצה צוננת יש להסתפק אם מהני. וי"א דבמצות שלנו בלא"ה אין מועיל סימן זה. אך למעשה המציאות מורה שאכן קיים סימן זה אף בזמנינו.
ח. עוד סימן נזכר בפוסקים, כשמטלטל המצה אחר אפייה ואינה נפרכת. ויש להסתפק אם מועיל במצה צוננת, ועכ"פ בדר"כ ניכר מיד כשמוציא המצה ואז אינה נפרכת. ויש מי שכתב שבזמנינו אין לסימן זה. וכן נראה להלכה כאשר נראה לעין במציאות.
ט. נמצינו למדים, שהסימן היותר ברור ומובהק אף בזמנינו (בכל סוגי המצות ואף בצוננת) הוא קרימת פנים. אך דא עקא דיש שכתבו שבזמנינו, שתנורי האפייה חמים ביותר ובמהרה משתנה צבעה החיצוני של המצה, אין מועיל קרימת הפנים ואפי' בשני צדיה, דבקרבו ישים ארבו. ויש שלא חילקו בדבר. ויש להדגיש, שנדון זה הוא דוקא כשרואים איזה ריעותא בפנים שנראה כבצק, אך בלא"ה בסתמא סגי שאפויה במקצת וא"צ אפייה גמורה.
ולדינא נראה, דהגם שלכתחילה בודאי יש להקפיד על דרגת חום באופן שתאפה המצה בשהייה קצת ולא תשרף, מ"מ בדיעבד יש לסמוך גם האידנא על קרימת הפנים במצות דידן, שהן דקות יחסית, ומה גם כשהמצה אפויה היטב בצידה האחד שהוא יותר מקרימת פנים, דריבוי החום ודאי משפיע גם על תוכה ולא רק על חיצונה. אלא שמ"מ לענין מצות מצוה לליל הסדר, נראה שיש להחמיר בזה יותר כפי האפשר, וכדעת כמה פוסקים, וליקח האפויה יותר.
ובין כך ובין כך, בודאי שיש להתבונן היטב במצה ואין לסמוך על חלק מסויים שקרמו פניה אם בשאר מקומות עדיין בצק היא.
♦ ♦ ♦