הערות בהלכות פסח המצויות
א. בדיקת חמץ וביעורו * ב. מכירת חמץ * ג. מוצרים כשרים לפסח * ד. הכשר כלים וניקוי הבית * ה. ליל הסדר
א. בדיקת חמץ וביעורו
בדיקת חמץ לפני יום י"ד
יש מחלוקת באחרונים אם בדק את החמץ ביום י"ג אם חייב לחזור ולבדוק שוב בי"ד. המשנ"ב (ס' תלג סק"א) פסק שדעת רוב האחרונים שאם בדק בליל י"ג לאור הנר שבלילה אור הנר יפה לבדיקה, ונזהר היטב שלא להכניס חמץ א"צ לחזור. והרוצה להחמיר ולבדוק בי"ד לא יברך אז. וכ"פ בכה"ח (ס"ק ב, פב) ובחזו"ע (עמ' מ). וכתב בילקו"י (ס' תלה עמ' תקיב) שאף לכתחילה, אם קשה לו לבדוק הכל בליל י"ד, יכול להקדים לבדוק כמה ארונות וחדרים כמה לילות קודם, כאשר בודק בלילה לאור הנר (או פנס), ואחרי כן סוגר את המקום באופן שאין חשש שיכנס שם שוב חמץ גם לא על ידי תינוקות. ויסמוך על זה שמשאיר חדר אחד בשביל בדיקת חמץ בליל י"ד. ע"כ. ונראה שבדיעבד אם בדק לפני י"ד ולא נזהר כ"כ לשמור על החדר, חייב לבדוק שוב באותו חדר או ארון, כיון שיכול מאוד להיות שנכנס לשם חמץ, בפרט כשיש ילדים קטנים. והא דאיתא בש"ע ס' תלח ס"א שאם תינוק נכנס לבית בדוק ולחם בידו ומצא פירורים אינו צריך לחזור ולבדוק שחזקתו אכלו, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר. וכתבו המשנ"ב (סק"ז) והכה"ח (ס"ק יג) שדוקא באופן זה שמצא פירורים אינו צריך לחזור ולבדוק. אבל אם לא מצא פירורים אין לתלות שאכלו, דאין ספק מוציא מידי ודאי חמץ, וצריך לחזור ולבדוק אותו חדר שראה שנכנס שם התינוק. ע"ש. ולכן גם כאן שאינו רואה פירורים וכד' ולא נזהר לשומרו. ודומה למה שכתב המשנ"ב ס"ס תלג שאף שבדק כיסי הבגדים, צריך לחזור ולנערם בשעת הביעור, שמא חזר והכניס בהם חמץ. והכל לפי המקום והזמן.בחוט שני (עמ' סד) כתב: "ולמי שקשה לבדוק את כל חפצי ביתו והארונות בליל י״ד בניסן, מותר לו לבדוק את הארונות שמכניסים בהם חמץ בלילות הקודמים לליל י״ל אחרי שרוחצים ומנקים את המקומות הנ״ל בלילה לאור הנר ובלא ברכה, ובדיקה זו נעשית בקלות אחרי הכיבוד שרואים בהסתכלות בעין רגילה אם אחרי הנקיון יש עדיין פירורים הנראים מיד לעין, וזוהי בדיקת חמץ כהלכתה. או יכול ליקח את המגירות והמדפים והכסאות לאחר שכיבדם ורחצם היטב, ולבודקם לאור היום בקלות שרואה בהסתכלות בעין רגילה, ואז יכול להכניס למקומות אלו מצרכי מזון וכלים של פסח. ואז בליל י״ד אינו צריך לחזור ולבדוק". עכ"ל. ובהערה, הביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאחר שניקו היטב את הארונות לפני י"ד ניסן והניחו עליהם נייר נקי לפסח, מותר להניח עליהם מוצרי פסח ואין צריך לבדוק את הארון, מפני שהנייר יש לו תורת מחיצה. ע"ש.
♦
ביעור חמץ במקום שקשה לבדוק ולבער
כתב בחוט שני (פסח עמ' סח): "מצוי בימינו מקפיאים שיש להם פתחים המוצאים אויר קר, ונכנסים לשם פירורים ושאריות מזון. ולפעמים נפלט גם פירורים שנמצאים בתוכו. והנה לענין פסח, יש בזה שני עניינים. א. תערובת חמץ, דהיינו אם נכנסו לשם פירורי חמץ במשך השנה, אפשר שהם נפלטים לתוך מאכלי הפסח. ב. בדיקת חמץ, דהא בכה״ג הרי צריך לבדוק חמץ כל העת גם בימי הפסח שהרי זה מקום שמכניסים בו חמץ, ובדיקת החמץ של לפני הפסח לא מהני לאחר מכן שהרי אפשר שפולט פירורים גם אחר כך. והנה אם אפשר לפתוח את מקום הפירורים, ודאי שמחויב מדין בדיקת חמץ לפתוח ולנקותו לפני פסח. ואם הוא באופן שאי אפשר לפתוח והוי דומיא דחמץ שנפלה עליו מפולת כיון שאי אפשר להגיע אליהם, וממילא לפני הפסח אי אפשר לחייב אותו לבדוק ולבערם. אלא רק דנשאר החשש שמא יפלוט בפסח חמץ וכיון דאין זה שכיח אלא אפשר שימצא חמץ סגי לעטוף היטב את מאכלי הפסח באופן שלא יגיע בשום אופן פירורי חמץ למאכלי פסח". עכ"ל. ודעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק ח"ד עמ' ו' אשרי האיש פרק נד, יד) שמקום שקשה לבודקם, ישפוך לתוכם חומר שפוגם את החמץ ופוסלו מאכילת כלב. ע"ש. והרה"ג שמחה רבינוביץ [מח"ס פסקי תשובות] בתשובה בקובץ שערי הוראה (חלק יב עמ' צא) האריך במקרה שיש חמץ בתוך סדקי ארונות כבדים או בתוך מכשירי חשמל שאין ידו של אדם מגעת. וסוף דבר העלה, שאין צריך להזיז או לפרק הארונות או מכשירי החשמל, אלא די בביטול. אך צריך להניח איזה כיסוי שלא יראה את החמץ. ואם ניתן (בלי שיתקלקל הכלי) יתיז על החמץ חומר פוגם מאכילה, ושוב ליכא איסורא להשהותו אפילו כשרואהו ואפילו יד אדם מגעת אליו כדין חמץ נוקשה. אך יש לשים לב לפירורים במקום שיש אפשרות שיפלו למקום אכילה (כמו במקרר) שאז ישפוך עליו חומר פוגם מאכילת כלב. ע"ש.♦
ביעור חמץ כשזורק לבית הכסא
כתב המשנ"ב (סימן תמה ס"ק ה): "אכן אם משליכו לבה"כ הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אף על פי שסופו לבוא לשם אין לחוש לזה”. עכ"ל. וכתב החזו"א (ס' קיח ס"ק ג) שאין דין זה חל אלא לפני זמן איסורו. אבל אחר שש שעות, שחייב לבער את החמץ מן העולם, לא מועיל בזה, שאמנם חשיב כיחדו לישיבה וטח פניו בטיט ובטל מתורת אוכל, מ"מ עדיין לא חשוב אבוד מן העולם ועדיין ראוי לחזיר ולהסקה, וראוי גם לכלב ע"י ניקיון. ובשו"ת אורל"צ (ח"ג פרק יד הערה ב) כתב שמלבד שלדעת החיי האדם והפרמ"ג יש בהשלכה לבית הכסא משום ביעור, ואף בתוך זמן איסורו, נראה שאפשר להשליך בזמנינו לבית הכסא אף לדעת החזו"א, ומשום שנראה שדברי החזו"א הם על בתי הכסא שבזמניהם, שהפסולת נשארת באותו מקום ולא עוברת למקום אחר, והחמץ נמצא במקום שניתן לקחתו משם, ושייך שיהא ראוי לכלב ע"י נקיון. אבל בבית הכסא שבזמנינו, שהכל מתנקז ויוצא מרשותו, והחמץ מתגלגל עם הפסולת ונפסד, ונאבד לגמרי, ודאי שנחשב הדבר כביעור, ומקיים מצות תשביתו, שהחמץ אבוד ממנו ומכל אדם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב ס' פו) שאינם עוד בעולם כלל ואין הכלב יכול לחפש אחריו, רק שלא קיים מצות שריפה ועכ"פ עדיף מזורקו לים. ודעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש פרק נו, ו) שאם אדם מצא חמץ והוא חולה ואינו יכול לשרוף את החמץ כדין וגם אינו יכול לתתו לשליח שישרפנו, יזרקנו לבית הכסא.♦
ב. מכירת חמץ
אכילת חמץ אחר הפסח שנמכר כהלכה
מנהג ישראל למכור חמץ ואפילו חמץ בעין כמו שהאריך להוכיח בשו"ת חתם סופר (ח"א ס' קיג ויו"ד ס' שי) להצדיק את המכירה על אף שזה נראה הערמה כמש"כ הב"י בס' תמח. וסיים החת"ס וכל אפין שווין המכירה גמורה היא וכל המפקפק ראוי לגערה ע"ש. אמנם ידוע שיש מפקפקים במכירת חמץ הנהוגה היום. ולכן כתבו כמה פוסקים שראוי לא למכור חמץ גמור. כ"כ באורל"צ (ח"ג פרק ט, א) שאפשר למכור את החמץ לנכרי במכירת חמץ הנהוגה כיום. ויצניע את החמץ במקום סגור. אולם טוב לכתחילה שלא להשאיר מוצרי חמץ ברשותו כלל, אלא אם כן יש לו כמות גדולה של חמץ, וכגון בעלי מכולת וכדומה, שימכרו את החמץ לנכרי ויעשו מחיצה בפני החמץ. וכ"כ בשם החזו"א והגרי"י קנייבסקי זצ"ל (ארחות רבינו פסח, יט, כ).וכתב בשו"ת תשובות והנהגות (כרך א ס' שט) ששמע מפי אחד האדמורי"ם זצ"ל שמקפיד לאכול חמץ הנמכר, וטעמו דכמו שאוכלים בשמיני שרויה ומצות פשוטות כדי להוכיח שאינם חמץ, שאם לא כן גם בשמיני היו נזהרין, ע"כ שעיקרו הוא רק חומרא בעלמא, כך בחמץ הנמכר אוכל הוא כדי להוכיח שאפילו חוששין על המכירה בפסח, אבל לא עד כדי כך לומר שהמכירה לא חלה ודינו כחמץ שעבר עליו הפסח, ובית ישראל המוכרים עברו ח"ו באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, ועלינו להדגיש שזהו רק חומרא שלא לסמוך על המכירה, ולא שנאמר שמדינא אינו מועיל עד שאפילו לאחר הפסח אוסרים, אבל רבים מחמירים כהגר"א שלא להקל בכל חמץ הנמכר שלא לאכול אחר הפסח. עכ"ד. ובנטעי גבריאל (פרק כא הערה ו) הביא שאצל האדמו"ר בעל הצמח צדק מכרו חלה במכירת חמץ כדי שיהיה מה לאכול במוצאי פסח. והגה"צ ר' צדוק הכהן הקפיד על מי שחיפש עבורו אחר הפסח יי"ש שלא נמכר קודם הפסח, שהרי המכירה הועילה לאיסור דאורייתא ואיך לא תועיל עבורו.
ובאגרות משה או"ח (ח"ד ס' צה) כתב שאין סברא להחמיר אחר הפסח שלא לאכול חמץ שמכר חנווני ישראל לנכרי במכירת חמץ כנהוג שמא לא היתה המכירה בלב גמור, משום שהוא דברים שבלב שאינם דברים, ואנן סהדי דליכא אף בפושעים וכ"ש בסתם בני אדם דמה שיכולים לתקן שלא יעברו איסור הרי יש אדרבא חזקה דלא שביק היתרא ואכלי איסורא כדאמר רבא בחולין דף ד' ע"א, ואף אם נימא שבזה"ז ליכא חזקה מ"מ אנן סהדי לא הוי וממילא אף אם לא היה בלב גמור הוא דברים שבלב שאינו כלום לבטל המכירה. ע"ש. ובחזו"ע (עמ' ע בהערה ד"ה ואם) הביא דבריו ולמד מזה שאף שהחנווני אינו בחזקת שומר תורה אך מראה תעודה שמכר את החמץ אין סברא להחמיר ע"ש. וכ"כ הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פרק ו, ט) שמותר לכתחילה לקנות מוצרי חמץ שנמכרו קודם הפסח לנכרי, אף אם היו שייכים למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אם ידוע בבירור שמכרם כפי הסדר הנהוג. וראה בהערה שם שמ"מ המדקדקים משתדלים לבער כל חמץ בעין שבביתם ולא לכוללו במכירה לנכרי (אם לא שהחמץ מרובה כמו בעל חנות וכד') מפני שאר פקפוקים שיש במכירה, ומטעם זה יש מחמירים עוד שלא להשתמש לאחר הפסח בחמץ בעין שנמכר לנכרי, אך גם הם לא ינהגו כן אלא לעצמם ולא כהוראה לרבים. ובארחות הלכה (43) כתבו שהיה עובדא שהגרש"ז לא הרשה שיפרסמו סימני תאריכי הייצור כדי שידעו להחמיר בדבר, שיש בזה סרך הטלת דופי בתוקף המכירה שנהגו בה גאוני הדורות שלפנינו, והרוצה להדר ולהחמיר יברר הדברים בעצמו.
וראה בחוט שני (פסח עמ' קב-קג וקיב) שהעלה שמן הדין מותר למכור וכן נהגו כדעת החת"ס, מ"מ רבים מקפידים שלא למכור חמץ גמור. ואפשר לסמוך לכתחילה על המכירה בפירורים או בספק חמץ או להפטר מבדיקת חמץ. וכן בדברים שהם דרבנן במקום שביטל את החמץ. אך בחמץ דאורייתא אע"פ שביטל יש בזה גררא דאורייתא. והוסיף שיש מקפידים שלא לקנות לחם טרי משום הדבוק בכלים, וממתינין עד אחר המחזור הראשון. ומסתמא עד למחרת ביום נגמר המחזור הראשון. ע"ש. משמע קצת מדבריו שכיון שחמץ שאחר הפסח אסור מדרבנן אם לא מכר או לא ביער (אף שביטל החמץ. ש"ע תמח, ה), א"כ אפשר לסמוך לכתחילה לאכול לאחר הפסח חמץ שנמכר. שהרי באיסור חמץ דרבנן התיר לכתחילה למוכרו. וכ"כ הג"ר שמואל אליעזר שטרן בקובץ שערי הוראה (ח"ג עמ' פ) שיש רבים שמהדרים לא להשתמש לאחר הפסח בחמץ שנמכר לגוי. ובאמת שמעיקר הדין מותר להשתמש דהרי חמץ לאחר הפסח הוא איסור דרבנן. אבל מ"מ המהדר תע"ב.
♦
לסגור הארון שיש בו חמץ ולהכנס למקום שמכר בו החמץ
כתב הגרש"ז (הליכות שלמה פ"ו, ח) שיש להמנע מלהיכנס במקום המכור או מושכר לנכרי, שהצניע שם החמץ וכליו אם לא לצורך גדול. והסביר (ס"ק יב) שאף שמדינא אינו אסור מ"מ הרי עיקרה של המחיצה להפרידו מאותו מקום, ואם יכנס ויצא וישתמש באותו מקום וכד' הו"ל המחיצה כחוכא ואטלולא, ואף שהתנה עם הנכרי שיהא מותר ליכנס לשם מ"מ הרי עדיין בעי מחיצה. וע"ש שגם סגירת דלת ע"י דבק מועיל כמו נעילה עם מפתח (ש"ע תנא, א) כיון שגם ע"י דבק יבא לזכור שאסור לפתוח בפסח.ובחזו"א (תחילת סימן קלד) כתב שחדר שמכר לנכרי אפשר שאין צריך סגירת הדלת ואף אם נכנס בו באקראי לית לן בה דהא לא אסרו חכמים לכנוס לביתו של נכרי בפסח. ולפי זה כתב בחוט שני (פ"ח עמ' קח) שלפי נוסח המכירה שעושים עם הגוי כל זמן שהגוי לא מוחה מותר להכנס למקום המושכר כמה וכמה פעמים להשתמש בחפצים שנמצאים שם, שמכר את הדבוק בכלים, כגון להוציא ולהשתמש בכלים, תנור, מיקרוגל שכבר מכר לו בי"ג ולהשתמש בהם בערב פסח ולהכנס לשם בפסח. וכן אם שכח איזה דבר במקום שהשכיר לגוי, יוכל להוציאו בפסח ואין עצם החמץ של הגוי דאין מוכרים לו אלא כלים שדבוק בהם החמץ. ע"ש [ודבר חידוש הוא, שהרי החזו"א לא התיר בכל מכירה אלא כשמכר את החדר לגוי. אבל אם רק מכר את החמץ שנמצא בארון או בחדר לא התיר בזה החזו"א. ואף שמוכר לו בקנין אגב או משכיר המקום לגוי, מ"מ כתב שם בטעם ההיתר שלא אסרו חכמים לכנס לביתו של גוי. משמע רק אם מכר במכירה גמורה את החדר לגוי נחשב כביתו ומותר להכנס לבית של גוי. וצ"ע]. ובילקו"י (תמח עמ' רעו) הביא את דברי הגרש"ז וכתב שצ"ע בזה, בפרט כאשר נכנס לשם באופן חד פעמי. וראיתי בשם כמה גדולים שהקילו בזה באופן חד פעמי. עכ"ל.
♦
למכור קמח ולקנותו לאחר הפסח
הנה הפוסקים דנו על הקמח המיוצר בזמנים הקדומים, שיש עליו תורת חמץ כיון שהיה נהוג להשרותו במים. עי' במשנ"ב ס' תנג (ס"ק כד וכז). אכן, החזו"א והסטייפלר זצ"ל היו נוהגים להשתמש בקמח שנמכר לנכרי אחר הפסח ולא חששו לחמץ. ודעת הגריש"א (חוברת גלאט תשנ"ט עמ' 87 ואשרי האיש פרק סב, ז) שלגבי חטים שהורטבו לפני הטחינה יש שתי קולות: א. שאינו חמץ גמור אלא ספק, ב. גם אם החמיץ לא החמיץ כולו רק חלקו ונחשב חמץ בתערובת. ולכן מותר להשתמש בו אפילו לא נמכר כדין. אמנם אם נמכר כדין יכולים אף המהדרין להשתמש בקמח זו. ובחוט שני (סוף עמ' קיא) כתב שקמח אע"פ שאינו ודאי חמץ ויש בו חשש רחוק של חמץ מ"מ מי שנשאר לו מעט קמח לא כדאי לו להכנס בחששות של מכירת חמץ. אמנם הנפה אע"פ שא"א לנקותה נוהגים בזה לסמוך על המכירה. וכן מי שיש לו הרבה קמח סומכים על המכירה. ובאורל"צ (ח"ג פרק יא הערה ב') כתב שבזמנינו לותתים את החטים ברותחים לפני הטחינה, והם בחזקת חמץ גמור ואסורים. ומי שאינו סומך על המכירה כיום, לא ישהה בביתו קמח זה. ואם שהו קמח זה ולא נמכר אסור ליהנות ממנו. ובתשובות והנהגות (ח"ה סימן קיג) כתב וז"ל: "תמוה הדבר מה שנהגו כמה יחידים להחמיר למנוע לאכול לחם מטעם זה בשעה שבשעת הדחק הקמח כשר אפילו למצות מצה (דרובו ככולו לא נתבקע), ולאחר הפסח החשש הוא רק מפני חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא קנס מדרבנן, ולא שכיח כלל שמתחמץ, ותמוה הדבר ופלא להחמיר בזה, דאף שבחמץ ממש החמירו הגר"א זצ"ל והגרע"א זצ"ל אפילו נמכר, אבל בקמח שנטחן מחטים שלא נתבקעו כלל כמו שהמצב היום ברוב טחנות הקמח, המחמיר לאחר הפסח גם בדיעבד לכאורה הוא מן המתמיהין וכמ"ש. (ולפי השמועה הרי שרק מיד לאחר הפסח אופין בקמח שנטחן לאחה"פ, אבל אח"כ שכבר אין נזהרין לדרוש כן הם מוציאין ממחסנים קמח ישן שנמכר לנכרי בפסח ואופין בו)”. עכ"ל. וכ"כ הרה"ג משה ויא (ספר פסח כשר תשע"ה עמ' 34) שלדעת מומחים רבים בתהליך הלתיתה הנהוג בימינו החיטה אינה מגיעה לחימוץ. ולפי זה נמצא שההימנעות משימוש בקמח שנמכר לגוי הרי זוהי חומרא (ספק אם התחמץ) על גבי חומרא (ספק אם נמכר כדין) באיסור דרבנן (חמץ שעבר עליו הפסח). ויש לדעת שעיקר הפרסומים שנושא הינם תוצאות של תחרות מאפיות וסוחרים, ולאו דוקא מצד ההלכה. עכ"ל.♦
ג. מוצרים כשרים לפסח
קוסמטיקה, בושם, שמפו, חומרי ניקוי ומשחת שיניים וכדו'
כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' קכז) שמוצרי קוסמטיקה ובושם ושמפו מצוי בהם אלכוהול ופסולת אלכוהול ונהגו להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח, (דאפי' שנפסל מאכילת כלב, חיישינן להנך דס"ל דאמרינן סיכה כשתיה גם בשאר איסורין). ויש מהדרין שלא להשתמש במטהר אויר שמצוי שהוא ריח דחמץ (והיינו אלכוהול ופסולת אלכוהול) או אפי' בחומרי ניקוי שיש בהם חמץ אף על פי שזה נפסל מאכילת כלב, (דשי' השואל ומשיב דאפילו שנפסל מאכילת כלב, מ"מ לאותו הנאה שלא נפגם אסור ליהנות ממנו). ע"ש. וכתב עליו בילקו"י (פסח מהדורת ח"ב תשע"ז עמ' רכה וראה בעמ' רלג) שאין מנהג כזה אצל הספרדים. שנותן טעם לפגם מותר אף בפסח. ולא שייך בזה סיכה כשתיה כיון שאינו מעוניין שהשמפו ישאר על גופו אלא מיד באים המים ומעבירים השמפו מעל גופו. ע"ש. אך תירוץ זה לא יגהה מזור לגבי שאר מוצרי קוסמטיקה, שלגביהם האדם כן מעוניין שישאר על גופו. אכן בחוט שני (עמ' צה) הסביר שאחשביה שייך רק באכילה, שמחזיר לו שם אוכל, אך בסיכה לא שייך דין אחשביה. ולכן העלה שמותר להשתמש בסבון לרחיצה או לרחיצת כלים, והוסיף שנזהרים שלא לשים סבון זה בכלי אכילה. וה"ה לענין תמרוקי נשים או חומר שמנקה עדשות, משחות שיניים ומי פה וחומרי ניקוי יש להקל, אם ידוע שבודאי נפסל מאכילת כלב מלפני פסח. וע"ש בעמ' צז. וכ"כ בקובץ שערי הוראה (עמ' קלח) בשם הגרש"ז אויערבך שאין כל חשש חמץ בסבון ושמפו. וכ"ה בשלמי מועד (עמ' שכח) בשם הגרש"ז שמותר להשתמש בסבון בפסח שודאי נפסל מאכילת חמץ. ומ"מ הרב החמיר על עצמו [וע' בהליכות שלמה (פסח עמ' סה) שמה שנותנים הכשר לפסח על דברים שאין בהם חשש חמץ כל עיקר ה"ז חוכא ואיטלולא ואין לעשות כן].ודעת הגריש"א (אשרי האיש פרק נח, טו) שמעיקר הדין לא צריכים הכשר. אך כיון שיש מחמירים (שנפסל מאכילת כלב היינו רק ע"י עצמו ולא ע"י תערובת ויש מחמירים שאם אפשר להפריד ע"י כימקלים והחמץ יחזור להיות ראוי דינו כראוי לאכילה) ולכן ראוי להחמיר ולקחת עם הכשר. והוסיף, שכל זה אמור רק לעניין שימוש בפסח עצמו, אך לפני פסח כשרוצה לקנות את ביתו ואפילו המטבח מותר גם בלי הכשר לפסח. ושם (הלכה טז) כתב שסבוני רחצה וקרמים וכד' כבר נפסלו מאכילת כלב, מ"מ כיון שסכין אותם על הגוף ויש מחמירים שסיכה כשתיה, ויש מחמירים אחשביה גם ע"י תערובות ויש מחמירים שאפשר להפריד החמץ, וגם מורחים אותם על הידים והפנים ויש חשש שמא יגיע משהו לאוכל, לכן מן הראוי משום חומרא דפסח להשתמש רק עם הכשר. וראה עוד בילקו"י (ס' תמב עמ' תרמג) שהביא משו"ת קנה בושם (ח"ג ס' כו, כז) שמותר לכתחילה להשתמש בסבון בפסח לניקוי כלים שיש בו חשש תערובת של חמץ. והוסיף, שבמציאות נראה לכאורה שמחמת חריפות ופגם התערובות, נפגם החמץ שהיה שם עד שלא שייך לחזור ולהפרידם שיהיו ראויים לאכילה.
ובאורל"צ (ח"ג פרק ח, ו) כתב, שסבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר. ובהערות כתבו שהעיקר להלכה שסיכה אינה כשתיה אלא בדבר הראוי לאכילה ולא בדבר פגום. וכל דין סיכה כשתיה הוא מדרבנן, לא נוסיף לומר מדסך ביה אחשביה, אלא כל שנפסל מאכילת כלב קודם זמנו, מותר ליהנות ממנו בכל צורה, ואף דרך סיכה. ועל כן אין צריך להחמיר ולחזר אחר סבונים וחומרי ניקוי, בשמים, ותמרוקים שאינם ראויים אף לאכילת כלב שיהו דוקא כשרים לפסח. ואף משחת שיניים שפסולה מאכילת כלב מותר להשתמש בה בפסח. ואין לחוש שמא יבלע ממנה. שכיון שלא מכוין לאכילה, לא שייך למימר מדאכליה אחשביה [ומשמע אף משחה שיש לה טעם, דלא כש"כ בספר הליכות מועד - פסח עמ' קה]. והוא הדין לענין אודם שנפסל מאכילת כלב, ונותנים אותו על השפתיים (באופן שאין בעיה מצד צניעות), שאין לחוש בו משום חמץ בפסח, שאף שלפעמים נבלע עם האוכל, כיון שאין מכוונים לאכילה שרי, וכמו שנתבאר, ואין צריך לחזר שיהא כשר לפסח דוקא. וכל שכן שמותר להשהות אותו, ואין צריך לזורקו או למוכרו לנכרי, שכן לענין שהיה, כל תערובת חמץ שאינה בעין, ואינה ראויה לאכילת אדם, אף שראויה לכלב מותרת בשהיה, כמבואר בשו"ע בסימן תמ"ב סעיף ד'. ע"ש [וכ"כ באורל"צ (על יו"ד ח"ה פרק לב עמ' רמא) שאף בשאר ימות השנה מותר להשתמש במשחת שיניים בלי הכשר כלל. וכן הוא בשו"ת הר צבי (יו"ד ס' צה) שאף אם האיסור לא נפגם לגמרי יש להתיר, וכ"ש שהאיסור פגום לגמרי, ע"ש טעמיו].
♦
ויטמינים
כתב בשלמי מועד (עמ' שכט) בשם הגרשז"א שאף שיש בו תערובת חמץ אפשר שכיון שאותו חמץ שממנו נעשה הויטמין עובר תהליך כימי שעי"כ נפסל החמץ מאכילת כלב, וגם בגמר תהליך הייצור הויטמין עצמו אינו נעשה לאכילה, רק נעשה ראוי לאכילה ע"י תערובת של דברים אחרים, אין לו תורת חמץ. ואין לומר אחשביה שייחשב כמו מאכל בפנ"ע ויחול עליו תורת חמץ. ומה שבעל המפעל החשיב חמץ זה להשתמש בו, אין בכל כלום, שכאשר הקונה קונה אותו הוא בתערובת וע"י תערובת ליכא אחשביה, ולכן לגבי תינוקות מותר לתת להם ויטמין זה בלי חשש. וכ"כ בשש"כ (פרק מ הערה קצד). והביאו להלכה בילקו"י (תמב עמ' תרמה). וכ"כ בהליכות שלמה (פ"ד הערה 43) שהרב הורה למעשה למאכלים של תינוקות שנודע שויטמין מסוים שבהם יש בו תערובת חמץ דהואיל והחמץ בפני עצמו נפסל בשעת העיבוד מאכילת כלב ורק ע"י התערובת ראוי לאכילה, לכן כיון שהכמות מועטת מאד יש להקל בזה לתינוקות בלבד ויזהרו לייחד להם כלים מיוחדים לכך. ובאורל"צ (פ"ח הערה ב) כתב שיש להזהר בויטמינים, שמצוי בהם חמץ, וכגון ויטמין סי. ואם הם ראויים לאכילה, אסורים הם אף לחולים שאין בהם סכנה, ורק כשאינם ראויים לאכילה מותר לחולה שאין בו סכנה לאוכלם.אמנם החוט שני (פרק ז עמ' צה) כתב שויטמינים שיש בהם חמץ אין להם היתר של חולה. ובתשובות והנהגות (ח"ג ס' קכד) פסק שאין להתיר ויטמין שמעורב בו מעט מחמץ. אף שמערבין לפני פסח ובטל בכמה אלפים, כיון שחשוב ורוצה דוקא התערובות ע"כ חוששני שלא בטל וכמ"ש, ובחמץ בפסח שקבלנו ע"ע חומרות והדורים הרבה, בודאי ראוי לחשוש כן.
♦
נייר וצלחות פלסטיק
כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה, קכה) שנתברר לו שעיקר עשיית הנייר מעצים, אבל בהרבה סוגי נייר משתמשים בעמילן, שנעשה מחטים או שיבולת שועל או תירס או תפוח אדמה, ומצוי שהעמילן נעשה מחטים ובפרט במדינות שיש שפע חטים, והעמילן הוא כחמשה אחוז בתוך הנייר, וכיון שהוא מעמיד אין בזה דין ביטול. ולשיטת המהר"ם שיק דס"ל דרק מאכל שנתעפש ונתקלקל מאכילת כלב מותר אבל חמץ שהעמידו להנאה אחרת לא פקע תורת חמץ מיניה אפי' אם אינו ראוי לאכילת כלב. א"כ גם בזה שהעמידו להשתמש בו לחיזוק הנייר, לא פקע תורת חמץ מיניה אף שנפסל מאכילת כלב, ולכן צריך ליזהר שלא יגע אוכל חם בנייר שיש בו עמילן שלא יבלע טעם העמילן. ואף שרוב הפוסקים מתירים כשנפסל מאכילת כלב, חביב לנו איסור חמץ בפסח לצאת לכו"ע. וסיים, שלמעשה יש ליזהר שלא יגע אוכל חם בנייר שיש חשש שיש בו עמילן, וכן אין להשתמש בצלחות מנייר אלא בהכשר, או בצלחות פלסטיק חד פעמי, וכן יש שמניחים על השולחן ממש מפיות נייר וראוי ליזהר שאוכל חם לא יגע בהם. ע"ש. וכן בחוט שני (עמ' צו) כתב שיש להחמיר משום שאף שעכשיו כשהוא בתוך הנייר פסול מאכילת כלב, מ"מ אם יפלוט הבליעה של החמץ לתוך המאכל אפשר ששפיר יפלוט טעם הראוי לאכילת כלב.ובילקו"י (ס' תלג עמ' שצח) כתב, שכל זה אינן אלא חומרות חשובות אבל לא מעיקר הדין, דמאן יימר לן שקיבלנו על עצמינו להחמיר בכאלה חומרות וחששות רחוקות ואין לדבר סוף. בפרט שכל זה הוא רק ספק וגם נפסל מאכילת כלב. וא"צ ללמד לאחרים להחמיר חומרות שאין בהם חשש ע"פ הדין. לכן פשוט שמפות נייר אינם צריכים הכשר לפסח מכמה טעמים. ע"ש.
ודעת הגריש"א (אשרי האיש ח"ג עמ' שפ) שגליונות נייר יתכן שיש בהם עמילן, ואם הם נוגעים באוכל ראוי לקנות עם הכשר. אבל כלי פלסטיק חד פעמיים אין בהם כל חשש [חשוב לציין שאף כוסות קרטון חד פעמי וכד' אין ברור שיש חובה לכ"ע לקנות עם הכשר. שידועה דעת החזו"א (יו"ד ס' מד אות ד) שכל כלי חדש חייב להגעילו משום שמורחים אותו בשומן אסור. וכן נראית דעת שו"ת הר צבי (יו"ד ס' קי). אמנם יש שמתירים לכתחילה- ציץ אליעזר (ח' יב ס' נה); משנה הלכות (ח"ז, קיב. וח"י, קז לעניין נייר אלומיניום); יבי"א (ח"ו, י); מנחת יצחק (ח"ד ס' קיב); וכן דעת האורל"צ (ח"ה פ"מ, ה). ודעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"ג פ' נג, לב) שאין חיוב דוקא להגעיל, אלא סגי בניקוי יסודי היטב ולהרתיח בתוכו מים עד שיגלשו מעבר לדופני הכלי. ודעת הגרש"ז (הליכות שלמה פסח פ"ג הערה ד) שישים מעט מים בכלי ויעמידנו ע"ג האש עד שיתחמם ודאי כל הכלי משני הצדדים בשיעור יד סולדת. וע"ע בספר הכשרות כהלכה (ח"א עמ' שטו) שדעת הגר"מ אליהו שיש לשפשף לפני השימוש בסבון וליפה. וע"ע בספר הכשרות (עמ' פד) ושערי תורת הבית (עמ' פב)].
♦
ד. הכשר כלים וניקוי הבית
הכשרת מיקסר
באור לציון (ח"ג פרק י, ט) פסק שאין להשתמש בו בפסח, ויש להצניעו לאחר הפסח. וביאר בהערות, שלכאורה היה די בניקוי המערבלים, אם לא השתמש במיקסר בדברים חמים, וכל שכן אם יגעילם (וראה בשו"ע בסעיף י"ז ובבאה"ל שם ד"ה צריכים). אולם נתברר על ידי מומחים שחודר אבק קמח לתוך גוף המיקסר, ויש חשש שכשישתמשו בו בפסח יפול האבק על האוכל. ואם יאטום את המקום, הדבר יזיק למכשיר, וגם קשה לאטום. ולכן יש להמנע מלהשתמש במיקסר שהשתמשו במשך השנה בקמח, ואף אם יחליף את החלקים, ומשום אבק הקמח החודר למכשיר. ובקובץ מבית לוי (ניסן תשנ"ו עמ' יב ותשנ"ט) כתבו בשם הגר"ש וואזנר שמצוי מאוד שמתאסף החמץ בתוך גוף המכשיר, ולכן כשרוצה לנקות לפסח צריך לפתוח את המכשיר ולנקותו היטב. ולגבי חלקי המכשיר, חלקי פלסטיק אין להכשיר כלל (כנראה טעמו לפי מש"כ בעמ' יג שמנהג העולם לא להגעיל כלי פלסטיק, שכן ידוע בשם החזו"א). וחלקים ממתכת במטחנה שטוחנים שם גם חמץ טעונים ליבון קל לכתחילה. והחלק שיש בו הרבה נקבים או חריצים הכשרם בהגעלה. ובילקו"י (ס' תמב עמ' תרלג) כתב שאם רוצה להשתמש במיקסר ינקה אותו, ואחר הניקיון יפתח אותו בין החלקים כדי לנקות את האבק של הקמח החודר לתוך גוף המיקסר שיש חשש שמא בשעת השימוש בפסח יצאו פירורי חמץ לתוך המאכל. או שיאטום היטב את המקומות שיש חשש שיצא משם אבק חמץ. ואמנם קשה מאד לאטום את המקומות הנז' במיקסר, לכן כתב באורל"צ שאין להשתמש במיקסר. ע"ש.♦
הגעלת מיחם שיש בו אבנית
כתב באורל"צ (פ"י, ה בהערות) שנראה שאין לחוש לכך ואין צריך להסירו, שכיון שהטעם שהחלודה מעכבת בהגעלה (ש"ע תנא, ג) הוא שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלודה מכסתו, א"כ בנידון דידן אין לחוש לכך, שהרי כאן לא נתנו חמץ אלא על הכיסוי, ומועילה הגעלה לדוּד. ובילקו"י (ס' תנא עמ' שנט בהערה) כתב שישתדל להוריד את האבן. ואח"כ הביא את דברי האורל"צ והוסיף שבספר חקת הפסח (להגר"א פרץ, ס"ה, יא) כתב שיותר נראה שאין צריך להסיר אבנית מן הקומקום כי נחשבת האבנית ככלי אבנים דמהני להם הגעלה [עיין משנ"ב תנא, יח]. ע"ש. וכן דעת הגרשז"א (הגעלת כלים פי"ג הערה שפה והליכות שלמה פסח פ"ג, יב) שאף אם נצטברה בתוכו אבן סיד לבנה קשה שא"א להורידה מגעילו בכלי ראשון וכשר. וזאת משום שאין לחוש שמא נכנס לשם פירור חמץ ונתכסה ע"י האבן, שיש לתלות שכבר נפגם טעמו. וכן דעת הגריש"א (אשרי האיש פנ"ג, ג) משום שנעשה כמו כלי אדמה שמותר להגעילן ע"ש.אמנם דעת החזו"א (או"ח ס' קב ס"ק ב) שלא מועילה הגעלה לכלי אבנים. ועפ"ז כתב בחוט שני (פ"י עמ' קיט) שלכאורה אבנית דינה ככלי אבנים, שלדעת החזו"א אינו מועיל הגעלה, ולכן צריך להסיר את האבנית לפני ההגעלה. וכן דעת הגרי"י פישר (אבן ישראל ח"ז ס' כא) שלא מועילה הגעלה לכלי שיש בו אבנית, שיש לחוש לפירור חמץ שנשאר בו וכיסהו. ואף אם יסירו את האבן ע"י כימקילין מ"מ את הברז [של המיחם] אי אפשר לנקותו ואפשר שנשאר שם פירור חמץ ויאסרו כל המים בפסח [ונראה שהכל לפי העניין, שאם יכול להוציא את האבנית גם מהברז שפיר דמי גם לדעת האוסרים].
♦
כלי שחומו מגיע ליותר ממאה מעלות
יש לדון בכלי הצריך הגעלה אך כשמשתמשים בו הוא מגיע ליותר ממאה מעלות, כגון שרגילים לטגן בו בשמן או סיר לחץ. הגרש"ז במנחת שלמה (תניינא ס"ס נא) כתב שאין לחוש לכך, דא"כ איך סתמו דסגי תמיד במים שהם מעלים אבעבועות, הרי ידוע שיש מיני נוזלים שאינם רותחים ומעלים אבעבועות אלא בדרגת חום שהיא יותר ממאה מעלות, וגם ידוע שתלוי אם הרתיחה היא על הר גבוה או במקום שהוא נמוך מאד, וע"כ דלא חיישינן להכי וה"נ בסיר לחץ. עכת"ד. וכ"כ בחוט שני (פ"י ס"ק ח עמ' קכד). והוסיף - שמשום שלא מצינו חום יותר ממאה מעלות על כרחך שאמדו חז"ל שחום של מעלה רתיחות מוציא את הבליעות שנבלעו ע"י בישול בכל חום שהוא. וכן העלה בשו"ת בצל החכמה (ג, נה) שחום המים שמעלים רתיחות והם על גבי האש מועילים להפליט איסור שנבלע בכלי ע"י מים או משקין אפי' כשהם נבלעו באמצעות חום יותר גבוה. ובחשוקי חמד (פסחים עד) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שהביא ראיה לכך מהמבואר בשו"ע (סימן תנב ס"ה) ובמשנ"ב (ס"ק כד) שכלים שנטרפו בחמי טבריה יכול להגעילם בחמי האור אף על פי שאין חמים כל כך כמו חמי טבריה. וכ"פ בילקו"י (ס' תנא סעיף טו).♦
הכשר מגבות ומפות שלחן
הנה ברמ"א (ס' תנא, יח) נפסק ששקים ישנים נוהגים בהן היתר ע"י כבוס (כלומר בחמין ואפר וחביטה. משנ"ב ס"ק קו). וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכבוס. ע"ש. אמנם בכיבוס במכונת כביסה בימינו התירו הפוסקים גם בלי התרת התפירות. כ"כ באור לציון (פ"י הסוף הערה י') שמותר להשתמש בפסח במפת בד שהשתמשו בה במשך השנה אחר שהיא נקיה. ובחזו"ע (עמ' קס) שמועיל כיבוס יפה במים חמים שהיד סולדת בהם. ובשם הגרי"ש אלישיב כתבו (מגילת ספר יו"ד עמ' 40 ואשרי האיש פרק נג, יח) שמועיל כביסה בחום של 40-45 מעלות. וכן דעת הגר"מ פיינשטיין כפי המובא בשמו בספר הלכות פסח (להגר"ש איידר פט"ז הערה לה). וכ"ה בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ"ו עמ' יג) בשם הגר"ש וואזנר, שמפות שהשתמשו בהן במשך השנה אם אפשר לכבס ברותחים צריך לכבס בהרתחה. ומפות שא״א להרתיח [טרלין וכדו׳] ישתמשו רק עם כיסוי ניילון על גביהן. ע"כ. וכך איתא באשל אברהם (בוטשאשט ס' תנא סעיף יח) והביאו בדעת תורה שם, שמפות קל יותר משׂקים, שמפות שעל השלחן שכיח פירורים שיותר נקל לנקות, ובפרט שאין אוכלים על המפות במקום התפירות, וכשיש איזה תפירה באמצעה אינה כתפירה שבסוף או מהצד שיש כפל הבגד זה על גבי זה במקום התפר שלא ינותקו חוטי האריגה, וסומכים את עצמם על שרואים שהכיבוס בנהרות שמנקה כל המקומות גם בהתפירות מכל הלכלוכים שהיו נראים, ובפרט אם במים חמים ואפר מנקים ג"כ שאז נראה שנשאר נקי. עכ"ד. ולפי דבריו, במכונת כביסה של ימינו פשיטא שמותר להשתמש במפה בלא חשש.♦
ניקוי הקירות וצביעת הבית
כתב מרן השלחן ערוך (ס' תמב סעיף ו) נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו. וכתב המשנ"ב (ס"ק כח) שר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא אלא יש לזה סמך מן הירושלמי דאיתא שם הטח ביתו בצק חייב לבער. ועיין בשעה"צ שם שאין זו ראיה גמורה דהתם כשטח על הכותל כעין שטחין בטיט דיכול להתקבץ כזית במקום אחד, אבל לא בנגיעה מועטת. והענין, דישראל קדושים הם ונהגו להחמיר אפילו במשהו. ע"כ. וכתב בחוט שני (פ"ב ס"ק י עמ' סו) שמכך שיש ראיה מהירושלמי למנהג חזינן שגם מנהגי ישראל אינם סתם מנהג שנהגו להחמיר, אלא כל מנהג הוא רק אם יש לו סמך ומקור. והוסיף שמלשון הש"ע שכתב נהגו משמע שמחוייבים בזה מתורת מנהג. אך מלשון המשנ"ב לא משמע כך אלא רק שיש לתרץ את הנוהגים כן. וסיים שצ"ע. אמנם בילקו"י (תמב עמ' תרכז) פשיטא ליה שגם מלשון הש"ע שכתב שיש להם ע"מ שיסמוכו, מוכח שאין זה מנהג מחייב לכולם, ובפרט שלא מצינו מנהג זה בפסקים של גדולי הספרדים.עוד כתב בחוט שני שם שהמנהג הוא רק במקום שמצוי שדבוק שם חמץ, כגון במטבח (חרסינות שבכיורים וכיוצ"ב) או הכסאות שמשתמשים בהם בזמן אכילה וכיוצ"ב, אבל בשאר הקירות אין צריך לגרר את החמץ. וכן דעת הגריש"א (אשר האיש פרק נג, לח) שכל זה רק כשרואים חמץ כמו במטבח אול ליד השלחן וליד הכיריים. אבל שאר הקירות שאין עליהם שום לכלוך של חמץ אין על זה מנהג. אבל הקיר שליד הכיריים או השיש שהסיר של פסח עלול לגעת שם בעודו חם או שהאדים חמים עלולים לעבור, יש להקפיד לכסות את הקיר שליד השיש. ע"ש. וכ"פ בילקו"י שם.
ובשו"ת תורה לשמה (ס' תקט) כתב שמנהג העולם לסייד את ביתם לפני הפסח משום שבפסח מצויין בבית משא"כ בסוכות. ולכן נהגו כן לכבוד יו"ט שידורו בחג בסיוד חדש ונקי. ע"ש. ובילקו"י שם כתב שמה שלא נתן טעם למנהג מהש"ע הנ"ל משום שאין מנהג זה חובה (אך בכל זאת ק"ק, שכן יכול לכתוב שזה עוד מקור למנהג).
♦
ניקוי ספה
בהליכות שלמה (פ"ו הערה 40 עמ' קלז) נשאל הגרש"ז אודות ספה שיש בה חורים שדרכם נכנס חמץ לחלקה הפנימי וכשתוחב ידו לשם מוציא תדיר פירורי חמץ אך א"א לנקותה לגמרי. והורה דכיון שיכול להגיע לחמץ בעי מחיצה (מלבד הביטול) ולכן יפרוס עליה מפה וכד' באופן שיכוסו כל החורים כיסוי המתקיים (ולכשיעשה כן מותר אף להשתמש בספה בפסח כרגיל). ע"כ. והקשו על זה מהא דאיתא בש"ע (תלח, ב) שאם יש חמץ בבור אין מחויב להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו. וזאת משום שנחשב כחמץ שנפל עליו מפולת (משנ"ב ס"ק טו). ולכן גם כאן בספה נחשב הדבר כאילו נפל עליו מפולת. ואינו חייב לכסותו.ואינו נכון לענ"ד. ראשית, שכתבו האחרונים (עיין במשנ"ב ס"ק יד וטו) שאם רגיל להשתמש בבור מחויב לבער. וכן אם הטמין בידיים על דעת שישאר שם עד אחר הפסח אסור. כלומר, שרגיל להשתמש אע"פ שלא הטמין בידיים. והטמין בידיים אע"פ שאינו רגיל להשתמש תמיד אסור. ולכן גם בספה אע"פ שלא הטמין שם חמץ בידיים מ"מ רגיל הוא להשתמש בספה במשך השנה. וכנראה ההסבר הוא שבמקום שרגיל להיות שם כמו בספה, אך אינו רגיל לעשות פעולה של הוצאת החמץ, מ"מ מחויב האדם לבדוק ולעשות מחיצה.
ועוד הא דאיתא בש"ע שם סעיף ז שחור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו, ודיו. ושבין יהודי לא"י אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה. וכתבו האחרונים (ע' משנ"ב ס"ק ל) שביום מחויב לבדוק לאור היום שבזה לא יבוא הגוי לחשדו. ולפ"ז כתב הגרש"ז (שם פ"ה הערה יא) שאף בגל של אבנים חייב עכ"פ להתבונן שם ביום ע"י הסרת אבנים באופן שלא יסתכן. ועוד מצאתי בחזו"א (תחילת סימן קלד) שכל מקום שטורח עליו לבדוק יכול למכור החמץ לגוי. ואם ידוע לו שיש שם חמץ יעשה מכירה ומחיצה י' טפחים [עיין לקמן בגדר זה].
♦
ה. ליל הסדר
מעלת תפלת ערבית בליל פסח
תפלת ערבית של ליל פסח מעלתה גדולה מאוד על פי הסוד יותר משאר תפילות השנה, כש"כ בכה"ח (סימן תפז, לו) בשם האר"י שהסיבה שאומרים הלל בליל פסח בערבית משא"כ בשאר ימים טובים, היא משום ששאר יו"ט ושבת עולים העולמות במדרגות מדריגה אחר מדריגה בכל תפלה ותפלה. משא"כ בליל פסח שעולים בפעם אחת כל המדרגות ע"י תפלת ערבית. ע"ש. ולכן יש להשגיח להתפלל תפילה זו בנחת כמונה מרגליות, ובהכנעה, ובשמחה גדולה ובניגון. ויתן בלבו שמחה גדולה על הגאולה ביום זה באופן שלא תהיה לו שמחה בחייו כמו בליל פסח. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. (אורל"צ סוף פרק טו בהערה). וכתב בספר חמדת ימים (פסח פ"ו) שעת רצון היא להעלות בתוקף חוסנה של תפלת ערבית העולה היא למעלה מכל תפלות השנה, כל אותם התפלות אשר פיגל בהם. אשר זה מחסדו וטובו יתברך עמנו לבלתי ידח ממנו נדח ע"ש.♦
הימנעות ממריבה בליל הסדר
כתב מרן החיד"א (מורה באצבע סימן ז אות רח) וז"ל: יִרְאֵה שהלילה הזו מאירה כשמש בתוקף אורות עליונים ועל כן היצה"ר עושה לו פותחות ומבקש עילה ליכנס באחד מבני הבית או במשרתת והחכם עיניו בראשו, תנעול דלת לפניו, ויעביר הכל, מוציא מצ'ה ומכניס אהבה. ואשריו. וכ"כ במחזור בית הבחירה (לג"ר אברהם חמוי מחכמי ארם צובא, דיני הסדר אות יז). וכתב עוד שלא יסיח דעתו מקדושת החג ובפרט בלילה הזה, ואפילו רגע קטון. ויהיה מהיר במלאכתו מלאכת שמים לעשות את חג הפסח כהלכתו ככל חוקתיו, ויתן בקולו קול עוז לאל אלים נאדר בקודש הילולים. עכ"ל. וכתב באורל"צ (ח"ג פרק טו הערה י) שאין בכל הימים יום שמחה גדול כיום זה. וירחיק מאוד כל עצבות או רוגז לעומת השמחה הגדולה שיש לשמוח ביום זה. ואף אם זה לעומת זה יבואו לו נסיונות של כעס וכדומה, יקטינם בעיניו כשיתבונן בגדלות יום זה. וכיון ששורש היותנו לאומה שבחר ה' הוא בלילה זה, הרי שעיקר החינוך לבנים הוא בלילה זה, שיחנכם לבנים לעם ה', ויזכו מתוך כך לתורה ומצוות. ע"ע בילקו"י (סימן תעב עמ' טז).♦
מגיד
כתב בספר חמדת ימים (פסח פרק ו) וז"ל: "ואף הנשים חייבות בכל מצוות הנוהגות באותה הלילה, שאף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום אחר שאף הן היו באותו הנס תקנו חכמים שיהיו חייבות בכל המצוות הנוהגות באותה הלילה, ותהיינן אזניהן קשובות אל קריאת ההגדה ולבלתי ערוך שיחתם בעת קריאתה חס ושלום וכל שכן שלא ילכו אנה ואנה אפס לשמוע בסיפור הנס וישועת ה', וכל איש ישראל כל ישעו וכל חפצו ומגמת פניו לא תהיה רק לספר בגדולת הנס ולפרסמו לבני ביתו ולנשותיהם יותר מהם על אודות שדעתן קלה וקרובות להכחיש הדבר ולא יאמינו בנס”. עכ"ל. וע"ש מעשה נורא שהיה בזמן המהרח"ו.נכון שלא להסתפק באמירת ההגדה לבד, שהילדים אינם מבינים כל כך, אלא לספר להם סיפורים לכל ילד כפי מדתו, שלכל אחד יספר סיפור יצי"מ כפי השפה המדוברת אליו. (ילקו"י עמ' שמז).
♦
להזהר מלהפסיק בדיבור בשעת ההגדה
כתב מרן החיד"א (לב דוד סוף פרק ל אות ו) מה טוב ומה נעים מנהג יראי ה' שלא לדבר שיחת חולין מעת הקידוש עד גמר ההלל, כי הכל יחוד גמור ושלם, ואין להפסיק בנתיים. וכ"פ הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי פ"ד, יד). ובכה"ח (תעג, קלג). ובחזו"ע (עמ' נז) בשם סדור עץ חיים למהר"י צאלח שאסור להפסיק בדבור באמצע ההגדה רק לצורך גדול. ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע ההגדה וההלל. ע"ש (וזה מבלי להכנס לנידון אם מותר לעשן ביו"ט ובכלל).♦
אמירת סימני הסדר
טוב לומר בפה את הסימנים של ליל הסדר דהיינו קדש ורחץ וכו'. כלומר קודם קידוש יאמר קדש וקודם הרחיצה הראשונה יאמר ורחץ וכן כל הסדר. כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד (יסוד ושורש העבודה שער ט פ"ו. כה"ח תעג, לב). ומנהג מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה לשורר את החרוזים הללו בנעימה. וכל פעם בלחן אחר כדי לעורר את המסובים (ילקו"י ס' תעב עמ' פג). וכן טוב לומר את כל ההגדה בקול רם (כה"ח תעב, קכז).♦
צורת ההסיבה
בצורת ההסיבה כתב באורל"צ (פרק טו, א) שבמקום שצריך הסיבה, צריך להטות גופו לצד שמאל לפחות לזוית של ארבעים וחמש מעלות. ע"ש. אמנם אין זה מוסכם. שהרי כתב בספר לקט יושר (ח"א עמ' פד עניין ד) שמנהג רבו בעל התרומת הדשן שבליל פסח כשאכל מצה של מצוה היה מהפך ראשו לצד שמאלו, מעט למטה, ועיניו למעלה מעט, והיה יושב במורא כמלך. וכ"כ הרש"ש (סוכה ג) שמנהגם היה כשהיו מסבים לא היה בפישוט כל הגוף, אלא שראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה. ועוד שכתב המהרי"ל והובא באחרונים דאם סומך עצמו על ברכי חבירו גם זה מיקרי הסיבה אבל לא על ברכי עצמו דמיחזי כדואג. ומוכח שאין ההסיבה כ"כ בשכיבה, אלא מטה עצמו מעט. וכ"פ בילקו"י (ס' תעב עמ' קטז) שכ"כ בקובץ משנת יוסף (גליון ד ס' מה) שהוכיח בטו"ט מהראשונים שאם יסב כ-45 מעלות הוי שכיבה ולא הסיבה ולא יצא י"ח. וכן היה מנהגו של מרן הגר"ע יוסף שצ"ל להסב מעט. ע"ש. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש פרק ס, כד) כשיושבים על כסאות מסיבים ע"י שמטה ראשו ורוב גופו לצד שמאל וישען על משענת הכסא או על כרית. והרב היה מסב על מיטה ומניח לצידו כרים עד לגובה הכתף ונוטה קצת. ע"ש. ומנהג הגרש"ז איערבך זצ"ל (הליכות שלמה פ"ט הערה 135) היה להיסב כשהוא מוטה על ידית הכסא שעליה הונחה כרית.ובתשובות והנהגות (ח"ה ס' קלט אות ג) כתב שיש מדמין שיש הידור מיוחד להסב במטה כפשוטו, והיינו כששוכב ממש ראשו וגופו במטה. ולכאורה נראה שכאשר שוכב ממש אינו דרך אכילה ושתיה. ודרך הסיבה היינו שפושט לחוץ לפניו את הרגלים לבד כדרך שכיבה, אבל לצורך הראש שמים משענת ונשען עליה מצד שמאל, ובזה הוי הסיבה מעולה כדרך מלכים כפי שנהגו כן הפרסיים, שהמטות שלהם כן (עי' ברכות מו ב). ואולי בדיעבד נקרא הסיבה גם אם שוכב כולו במטה ממש או על ספה ויוצאים, אבל מצותה היא כדרך מלכים שיושב נשען לשמאלו ורגליו לבד פשוטות לפניו לגמרי, ובזה דוקא מקיימים עיקר מצות הסיבה. עוד כתב שם (אות א): נראה לעורר על אופן קיום מצות הסיבה שרבים אין מקיימים המצוה כלל, שסבורים שאם יש כר לידו והוא מטה לצד שמאל קיים מצות הסיבה, והאמת היא שרק אם נשען על כסא או מטה נחשב הסיבה, אבל כשיושב ומצדד בשתייתו ולא נשען לא יצא, וכן איתא בכתובות (קיא) שישיבה בלי סמיכה עמידה נוחה הימנו, וצריך שגופו וראשו שניהם יהיו נשענים על צד הכסא, או אפילו אם נשען על ברכי חבירו יצא, ומצוה ליזהר ולהזהיר ע"ז.
והמשנ"ב (ס' תעב סק"ז) ביאר שהסיבה היינו ראשו מוטה לצד שמאל על המטה או על הספסל וכרים תחת ראשו אצל השולחן. וביאר בחוט שני (עמ' קפז ד"ה הדרך) שאין כוונתו דסגי להטות הראש לבד בלי הגוף, דודאי עיקר ההסבה שגם גופו מוטה, אלא החידוש הוא דאף שמטה גופו ויש כרים תחת גופו, מ״מ צריך גם כשראשו מוטה לשמאל שיהיה כרים גם תחת ראשו. והרה"ג יוסף זליכה (רבה של פרדם כץ) בקובץ פעמי יעקב (ניסן תשנ"ד עמ' מג) ביאר את דברי המשנ"ב שר"ל שראשו נוטה לצד שמאל ותחת צד שמאל יש כרים, והעיקר שלא יהיה נוטה באוויר אלא נסמך על כרים. ובסוף דבריו כתב, שהוא מציע להישען על משענת הכסא, כשהכסא עומד באלכסון לצד הגוף וכל חלק העליון של גופו מצד שמאל נתמך במשענת.
♦
סגולת מה נשתנה
בספר בית אהרן (מקרלין פסח דף עט' ע"ב ד"ה בפסח) כתב, דמה שכתוב 'כאן הבן שואל' פירוש שואל הוא לשון שאלה ובקשה. ר"ל כאן יכול הבר ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים כל מה שצריך ולקבל חיות על כל הדברים בלילה הזה, ולהשיג מה שלא עמל ויגע על זאת. ע"ש. והביאו בספר ישועות חכמה (בחוסן ישועות פסח סי' קיח). ובספר משנת שכיר (ליל הסדר) כתב שבספר כורסייא דאליהו ממקובל קדוש מירושלים הביא בשם בעלי מקובלים, דע"י שאילת מה נשתנה גורמין פתיחת הלב לתורה, ועל כן נהגתי בביתי שכל המקובצים אצלי בליל הסדר, כל א' וא' שואל מה נשתנה ומתפלל שיהיה לו לפתיחת הלב, ואחר גמר כל הנאספים גם אני בעצמי אומר מה נשתנה (ילקו"י פסח ח"ג עמ' שעה).♦
לומר את ההגדה כל המשפחה
כתב בילקוט יוסף (ס' תעג עמ' שעב הערה טו) שמנהג מרן הגר"ע יוסף זצ"ל כשהיה רואה שבני הבית עדיין לא הספיקו להדביק את קצב הקריאה, היה עוצר ואומר בנתיים עוד חידוש על ההגדה כיד שכולם יקראו את ההגדה יחד. ולכן אם אדם רואה שאשתו צריכה להפסיק בקריאת ההגדה, ינצל את הזמן כדי להרחיב בסיפור יצי"מ. וכשמגיעים לכנגד ארבעה בנים, מרן זיע"א היה מבקש מאותו שהגיע תורו לקרוא, שיקרא שני קטעים של החכם ושל הרשע, כדי שלא יקרא אחד חכם מה הוא אומר והשני רשע מה הוא אומר.♦
אכילת המצה בבת אחת
בדבר אכילת מצה, על אף שהמג"א (תעה, ח) כתב שצריך לבלוע השני זתים ביחד אא"כ קשה עליו, והעתיקו המשנ"ב (ס"ק ט) והבא"ח (צו, לד). מ"מ רבים מהאחרונים דחו דבריהם שאין צריך להחמיר בזה ויכול לאכול כהרגלו בכל השנה, רק שיקפיד לאכול בתוך שיעור אכילת פרס. כמו שהאריך בזה בשו"ת חזו"ע (ס' כה). וכ"פ מאחרוני זמננו, כן היה מנהג החזו"א (הנהגות לחזו"א ס' קכג, ואורחות רבינו ח"ב עמ' סו שכן נהג החזו"א והסטייפלר). הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה עמ' רפג). והגר"מ פיינשטיין (הגדה של פסח שלו עמ' רפא). ובטבעת המלך להגרע"י (מאור ישראל ח"ג סוף עמ' רכט) העיד שהגר"י צדקה זצ"ל על אף שכל השנים החמיר בזה מ"מ בשנה שיצא שו"ת חזו"ע ועיין בתשובה הזו הדר הוא והקל בזה.♦
לעסוק בהלכות הפסח
חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה (ש"ע תפא, ב). וכתב המהר"ל מפראג (בסוף פירוש ההגדה שבספר גבורות ה' סוף פרק סה) שכך יש לעשות לכל אדם לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה. והגר"ח פלאג"י (חיים לראש עמ' קה) הביא בשם ספר יוסף עליכם שאין הכוונה שיש חובה על כולם ללמוד עד אור הבוקר, אלא הכוונה שאם ירצה ללמוד חייב ללמוד בדברים בדיני פסח יצי"מ. והוסיף הגר"ח שאם יודע בעצמו שלא יוכל להתפלל כראוי שחרית ויחלש כחו ויהי נים ולא נים הרי יצא שכרו בהפסדו ויותר טוב ושכבת וערבה שנתיך. וכ"פ בספר פסח בציון (עמ' תכח). ע"ע בילקו"י (ס' תפא עמ' תשמח). ובחוט שני (עמ' ריג) שכתב שכיון שלא כתוב 'עד שירדם' שאז הוא פטור מדין אונס, אלא פירוש 'עד שתחטפנו' הוא שאם השינה טורדתו כגון שראשו כבד עליו אין צריך ללחום עימה ומותר לילך לישון. ובעמ' כט (אות ב') כתב הרב שמוכח שיש חיוב לעסוק בהלכות הפסח אף אחר שסיים את הסדר ולא ללמוד דברים אחרים.♦
צורת סיפור יציאת מצרים
כתוב בדרשות החתם סופר (עמ' רסה ד"ה מצוה) שאין להתפלפל בהלכה בליל הסדר אלא אך לספר בניסי ה' ונפלאותיו. ע"ש טעמו. ובספר מנהגי החת"ס (פרק י' אות טו) כתוב: כל אריכתו היה עם הילדים והילדות הצעירים, ותרגם להם כל תיבה ותיבה בהגדה וביאר תוכן הענין ולא אמר שום דרוש כלל. ע"כ. ובשו"ת בצל החכמה (ח"ו ס' מז) כתב שדבר זה תליא באשלי רברבי, שלפי הטור וש"ע (לעיל באות הקודם) משמע שיוצא יד"ח מצות סיפור יציאת מצרים גם בהלכות הפסח, אך לפי הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו הלכה א וב) והסמ"ג (עשין מא) נראה שהחיוב הוא לספר בנסים ונפלאות שאירעו לאבותינו במצרים ולא הזכירו כלל לימוד הלכות הפסח. והסיק להלכה, שאף שיש מצוה ללמוד הלכות הפסח, מ"מ אינו יד"ח עד שיספר גם מנסים ונפלאות שעשה ה' לאבותינו ביציאת מצרים. ע"ש.בחוט שני (עמ' לא) כתב שמסתברא שהלכות הפסח שיש לעסוק בהם בליל הסדר הן דוקא מצוות השייכות לפסח, כמו קרבן פסח והלכות מצה, אבל לא הלכות רבית או שבת, שגם הם זכר ליציאת מצרים. והלכות חמץ אפשר דכיון שיש להן שייכות עם הלכות מצה מיקרי שפיר הלכות הפסח לענין זה.
♦ ♦ ♦