זכרון יעקב
בעניין ברכת מעין שבע כשחל פסח בשבת
תגובה למאמר הרב אהרן גבאי בגליון עץ חיים באבוב ניסן תשע"ט[2]
ראיתי את מאמרו של ידידי הרב אהרן גבאי שליט"א, וגם נו"נ יחד בענין, ואם כי יאמר לשבחו כי נראה שאין כתיבתו מגמתית, אמנם סבורני כי שגה מאד בדבריו, ומאפס הפנאי, ושלא להלאות הקוראים, לא אעמוד להשיב על כל פרט או טעות שבמאמרו, אלא הנני כמשיב על העיקר ופוטר את הטפלה, והרוצה לעמוד על הדברים ימחל לעיין בקונטרסי "האמת תורה דרכה" באורך.♦
א. קיצור העובדות
בגמ' לא נמצא חילוק בענין ברכת מעין שבע כשחל פסח בשבת, (וכל ענין ברכה זו נזכר בדרך אגב לענין אחר), ורוב הראשונים העתיקו את הגמ' כצורתה. במקצת הראשונים הקדומים אף נזכר בפירוש שאומרים אותה גם בליל פסח שחל בשבת, ללא מנהג שונה. וכן היה המנהג הקדום בספרד, אשכנז, איטליה, רומניא, וחלק/רוב פרובנס. מאידך, הטור הביא אך ורק את דברי רבינו נסים גאון שלא לאומרה, ומאותה תקופה ואילך, כמעט שלא מצינו מי שנטה מדבריו, ונמצא בד"כ רק מנהג אחד, שלא לאומרה. עד שבסוף תקופת הראשונים, וכ"ש בימי מרן השו"ע והרמ"א, נשתקע אותו המנהג ונתבטל כמעט לגמרי, ונשתייר רק במקומות מועטים ממש.ההסבר המתקבל על הדעת מכל הנ"ל הוא: בתחילה נהגו ע"פ הסתמות לאומרה גם כשחל פסח בשבת, אך לאחר פרסום דברי רבינו נסים גאון, והתפשטותם מעט מעט, הסכימו רוב בנין ורוב מנין מחכמי ישראל לבטל את המנהג הקדום, ולהנהיג שלא לאומרה. זאת, למרות שבודאי היו לפניהם כל הנתונים דלהלן: א. סתמות הש"ס. ב. סתמות רוב הראשונים הקדומים, ובכללם סידור רב עמרם גאון והרמב"ם [והרי"ף והרא"ש]. ג. מקצת הראשונים הקדומים שכתבו במפורש לאומרה. ד. המנהג הקדום במקומם לאומרה.
♦
ב. בדעת הטור
ידידי הרב אהרן גבאי טוען במאמרו, כי: א. הטור עבר בצעירותו לספרד, והיה רוב ימיו מחוץ לאשכנז. ב. קשה היה לו כנודד וגולה לזכור לבדו את המנהג. ג. אם האריך בתפילתו, לא היה אמור לדעת, כי סמך על הש"ץ. ד. אם ידע הטור ממנהג אשכנז, לא היה נמנע מלכותבו. ה. אולי יש לדחוק שידע את מנהג ספרד ואשכנז, אבל העמיד לנגד זה את מנהג קירואן ופרובנס, והכריע כהבנתו שלא לאומרה, אך יותר נראה שלא ידע המנהג.הבה נתבונן: הרא"ש נולד באשכנז בשנת ה"א א'/ה"א י', ובנו הטור נולד בשנת ה"א כ"ט בגרמניה. בשנת ה"א ס"ה/ה"א ס"ג ברחו משם הרא"ש והטור, עקב תפיסת מהר"ם מרוטנבורג, מחשש שהרא"ש כשני במעלתו ייתפס ג"כ. בדרכם עברו בצרפת, פרובנס, וברצלונא (נתקבלו שם ע"י הרשב"א), ואח"כ המשיכו לטולדו ונשתקעו בה. בשנת ה"א פ"א/ה"א פ"ח נפטר שם הרא"ש, ובנו הטור נפטר בשנת ה"א ק"ג (וי"א שהטור חזר בסוף ימיו לאשכנז).
נמצא, כי הרא"ש הגיע לספרד במיטב שנותיו, בגיל 63-53, וחי שם 17-24 שנה יחד עם בנו הטור, והטור הגיע לספרד בשיא כוחו, בגיל 34 לערך, וחי שם עשרות שנים. והדבר ברור עפ"ז מעל לכל ספק, כי רבינו הטור, כבנו של אחד מגדולי הדור באשכנז, ידע היטב, גם מנהגי ספרד, גם מנהגי אשכנז, וגם מנהגי צרפת, וכפי שבספרו מופיעות עשרות עדויות על מנהג ספרד, עשרות עדויות על מנהג צרפת, ועשרות רבות של עדויות על מנהג אשכנז.
והנה, באותם שנים שהיה הרא"ש באשכנז (ה"א י'-ה"א ס"ג) חל פסח בשבת 17 פעמים, ובאותם שנים שהיה הטור באשכנז (ה"א כ"ט-ה"א ס"ג) חל פסח בשבת 13 פעמים, מהן 5 פעמים לאחר היות רבינו הטור בגיל 20, ובכללן בשנת ה"א ס"ב (שנה קודם יציאתם לפי דעה אחת) ובשנת ה"א ס"ה (שנת יציאתם לדעה אחרת). אשר עולה מזה, כי אין הדעת סובלת לומר שהרא"ש ו/או הטור בצאתם מאשכנז לא ידעו מהו המנהג בפרט זה, בין אם בירכו ובין אם לא בירכו. (על הטענה שאם האריך הטור בתפילתו לא ידע את המנהג, וסמך על הש"ץ, כמדומה שא"צ להשיב, ואולי גם ראוי למחות). בבואם לספרד, מאותם 24 שנה שהיו הרא"ש והטור יחד (ה"א ס"ה-ה"א פ"ח), חל פסח בשבת 7 פעמים, או אם היו יחד רק 17 שנה (ה"א ס"ה-ה"א פ"א), חל פסח בשבת 4 פעמים.
עתה הגע עצמך, מתי באו דברי רבינו נסים גאון לידי הטור, אם באותם שנים שהיה עם אביו הרא"ש (בין באשכנז ובין בספרד), ובכל זאת כתב בספרו רק כדברי רנ"ג, אין הדעת סובלת שהיה זה מנוגד לדעת אביו ורבו, שהיה מחזיק במנהג אשכנז הקדום זה רבות בשנים, וסובר (כלל כ תשובה כ) שמנהגי אשכנז הם ע"פ "שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן", אא"כ גם הרא"ש הסכים (למרות הנ"ל) שיש לבטל מנהג אשכנז מפני דברי רנ"ג (או שמא נודעו דברי רנ"ג עוד בהיותם באשכנז, וכבר שם שינו המנהג ופסקו מלאומרה).
ואם באו דברי רנ"ג לידי הטור בהיותו בספרד רק לאחר פטירת הרא"ש, א"כ בהיותו באשכנז, ובחיי אביו גם בספרד, נהג כאביו, וכמנהג הקדום, לאומרה, ולא היה נידון בענין, וכשראה לראשונה דברי רנ"ג, בודאי ידע שהם מחודשים ביחס למנהג אשכנז וספרד. ובכל זאת אח"כ פסק הטור להלכה לשנות את המנהג מכח דברי רנ"ג (והדעת מכרעת שהסכימה דעתו דעת עליון שגם אביו ורבו הרא"ש היה מסכים לזה, וגם בס' מצוות זמניות לתלמיד הרא"ש כתב כן).
בין כך ובין כך, עולה בידינו, שכאשר פוסק הטור כרנ"ג, ואינו חושש למנהג הקדום והידוע, הן באשכנז והן בספרד, שהם מרכזי התורה הגדולים בזמנו (ובודאי יכול היה לשער בדעתו, בהשערה הקרובה לודאי, כי גם בשאר קהילות ישראל הפזורות יש שנהגו כן), הרי הטור מכריע בזה, כי דברי רנ"ג עדיפים יותר מכל המנהגים גם יחד.
♦
ג. בדעת האגור
גם הוא ז"ל היה בתחילה באשכנז, וכותב בהקדמתו שיביא בכל ענין ההלכה אשר פסקו גדולי אשכנז וצרפת, ושלמד מאביו רוב חכמתו, ושיביא בכל דין דעת מהרי"ל (ושעל זולת החיבורים החשובים לא חש, דבטלים ברוב בנין ומנין), ועפ"ז מביא בספרו למעלה ממאה עדויות על מנהגי אשכנז (וכמה עשרות עדויות על מנהגי צרפת וספרד), ורק לאחר מכן עבר לאיטליה, (והביא כמה עדויות בודדות על מנהגיהם ועל מנהגי מרוקו). והרי כאן הוא פוסק בסכינא חריפא בשם המנהיג ע"פ רנ"ג שלא לאומרה (וא"צ להשערה התמוהה לומר שכתב דבריו כאן ע"פ מהרי"ק, שלא היה רבו, ומביא ממנו פעמים בודדות).מזה תראה, כמה רחוק מן השכל לומר, שלא ידע האגור את מנהג אשכנז בזמנו, וכ"ש לומר שלא ידע את מנהג אשכנז הקדום, או מנהג איטליה. ובודאי הדעת מכרעת שידע משני מנהגים אלו, והכריע כהטור כדברי רנ"ג, דעדיפי משני המנהגים גם יחד (גם ר"א מטירנא לא כתב מעולם שדבריו הם נגד המנהג, ע"ש).
♦
ד.במנהג ספרד
ומ"ש ידידי הנ"ל שאע"פ שבספר מצוות זמניות ובספר צדה לדרך כתבו שלא לאומרה, אבל "המנהג לא היה כן, כמפורש באבודרהם שאחריהם", ועפ"ז איחר את זמן שינוי המנהג בספרד עד דור לפני הגירוש, נראה ששגה בזה. האבודרהם שהביא את סברת רנ"ג וסיים "ומיהו נהגו לאומרה" (שיש לפרשו הסכמה שבדיעבד, ובלשון עבר), זמנו בערך ה"א ק', והיה באותה תקופה של בעל מצוות זמניות (שנפטר בשנת פ"ב). ובעל צידה לדרך (תלמיד רבינו יהודה בן הרא"ש) היה ג"כ באותה תקופה, ואף מעט לאחר האבודרהם, כי היה בספרד משנת צ' ולפחות עד שנת קכ"ח, ונפטר קל"ד/קמ"ה, ומאחר שהוא מעיד שכבר בזמנו התחיל המנהג להשתנות, א"כ למדנו שנעשה השינוי מיד באותם שנים, ע"י תלמידי הרא"ש והטור.♦
ה.בענין סידור רס"ג ורשב"ן
הנה סידור רס"ג היה מצוי בקירואן בימי רנ"ג, ועכ"ז לא חששו למה שדקדק ידידי הנ"ל מסתימת דבריו, כשם שלא חששו לסתימת הש"ס וסידור רע"ג, (וגם אירע שלא נהגו אף בישיבות בבל כרס"ג, כמ"ש רב שרירא בתשובתו). והגם שהאבודרהם הביא עשרות פעמים מרס"ג, כאן לא הביא מסתימת דבריו לסייע למנהג ספרד הקדום, ואם היה סבור שיש משם הוכחה לסתור את דברי רנ"ג יותר מסתימת הש"ס וסידור רע"ג, הדעת נותנת שהיה מביאו, ולא מניח הדבר ע"פ מה שנהגו בלבד. וסו"ס הלא אבודרהם והטור היו באותם שנים, וגם הטור מביא מסידור רס"ג (אם כי נראה שלא ראהו כולו במקורו), וקל להניח שלא היה אז רק בידי אבודרהם לבדו, אלא היה נפוץ בספרד, ועכ"ז עמדו ושינו מנהגם. וכ"ז משום דנקטי שאין די בסתימת דברי רס"ג לסתור את דבריו המפורשים של רנ"ג, כ"ש דמסתמא נודע סידורו גם לרנ"ג שהיה בקירואן, וכנ"ל.ובענין סידור רשב"ן, הנה שם הביא את נוסח ברכת מעין שבע, וכתב אח"כ וז"ל: כך סדר תפילת מעריב בליל שבת, ולא משתנה הסדר הזה, אע"פ שיש עמו חג או כיפור, לא יוזכר בו. עכ"ל. וידידי הנ"ל סבור, שמצא שם כמעט להדיא שלא כרנ"ג, וכו'. ולענ"ד כוונתו פשוטה מאד לדברי הגמ' בשבת, שגם כשחל יו"ט בשבת, אין במעין שבע הזכרת יו"ט, וכל כוונתו לסיום המשפט, שאע"פ שיש עמו חג או כיפור, מ"מ לא יוזכר בו. (כל שכן שהנוסח מתורגם מערבית, וכידוע הקושי לתרגם במדוייק, ובפרט מערבית, וא"כ התיבות "לא ישתנה הסדר הזה", יתכן שתרגומם המדויק הוא "לא משתנה הנוסח הזה"). [וע"ע בדבריו בליל פסח, שלא הזכיר ברכת מעין שבע, הגם שבקידוש הזכיר השינויים כשחל בשבת]. ונמצא, שלא עמד כלל לבאר מתי הברכה נאמרת ומתי לא, אלא כוונתו לומר שכאשר היא נאמרת אין בה שינוי בנוסחתה. ואין בדבריו עדיפות יותר משאר סתמות הש"ס ורוב הראשונים שהעתיקו את הגמ' כצורתה.
♦
ו.טעם הכרעת רבותינו לבטל המנהג הקדום
מאחר שאותה הכרעה, לבטל את מנהג ספרד ואשכנז ואיטליה מפני דברי רנ"ג ודעימיה, נתקבלה במשך הזמן ע"י כל חכמי ספרד, וכמעט כל חכמי אשכנז, עד שנשתקע מהם לגמרי המנהג לאומרה, למעט מקומות בודדים, לפ"ז פשוט, שהחזרת מנהג זה מנוגדת להלכה, פשוטו כמשמעו. (וכמדומה, שלולא הצורך ליישב את דברי הרש"ש בכל עוז, הכל היו מודים בזה).והטעם להכרעה זו של רבותינו הראשונים, נראה לומר, שהם הבינו בפשיטות כי בודאי רנ"ג לא היה מחדש את דבריו נגד מנהג ישיבות בבל (וכשם שלא מסתבר שיסתמו רע"ג ורס"ג שלא כמנהג ישיבות בבל, כ"ש שלא יתכן כלל, שרנ"ג יחלוק בפירוש, ומסברתו, על מנהג ישיבות בבל, נגד סתמות הש"ס, ונגד סתימת סידורי רס"ג ורע"ג), א"כ על כרחנו י"ל באחת משתי אפשרויות:
אפשרות א' שידע רנ"ג בידיעה שזהו מנהג ישיבות בבל ג"כ, אם ע"פ עדות בכתב או בע"פ (הגם שלא באה בכתובים לידינו, כמו שאר אלפי תשובות הגאונים שלא זכינו להם), או משום שהיה זמן מסויים ראש ישיבה בבבל, (כמ"ש קורא הדורות, ויש סמך לזה מלשונות הראשונים שקראוהו בתואר גאון אע"פ שלא היה מן הגאונים אלא מתלמידיהם, ולא אירע כן לרבינו חננאל חבירו ובן דורו. וזה אע"פ שכותבי קורות העיתים לא טרחו לתעד הדבר, או שלא הגיע לידינו).
אפשרות ב' אפי' אם נניח שלא ידע רנ"ג מהו מנהג ישיבות בבל ע"פ ידיעה ועדות, מ"מ ברירא ליה מן ההכרח השכלי, שכן הבינו גם האמוראים ראשי ישיבות בבל, שהרי הוא אומר כן בדעתם. ומאחר ולא נמצא כנגד דבריו שום עדות ברורה על מנהג ישיבות בבל לאומרה (וגם כל מה שהביא ידידי במאמרו הם סברות והשערות הקרובות לודאי, ותו לא, וכעין זה יש כבר בסתמות הש"ס והראשונים הקדומים), על כן נקטי רבותינו הראשונים שהעיקר כדברי רנ"ג.
ובזה ניחא להו לרבותינו הראשונים כמלאכים, גם לבטל את המנהג הקדום, ונראה מזה דנקטי, שאותו מנהג היה ע"פ הנראה מן הסתמות, קודם ידיעת דברי רנ"ג, ואילו ידעו הקדמונים מדברי רנ"ג לא היו נוהגים כן (והא קמן, שכמעט לא מצינו מי שנודע מדברי רנ"ג ועמד לחלוק על דבריו, ומי שחלק, עמדו אחריו ונטו מדבריו). ולפ"ז, כבר הכריעו רבותינו הראשונים מבטלי המנהג, דאין גם מקצת ראשונים שיסברו עתה לאומרה. ולכן להלכה ולמעשה שינו המנהג, ופסקו מלאומרה. ומטעם זה השמיט הטור את המנהג הקדום, אע"פ שבודאי נודע לו. וכן מרן הב"י השמיט את דברי שבלי הלקט והאורחות חיים, אע"פ שבודאי היו לנגד עיניו.
♦
ז. סיכום דעות הראשונים
ועתה אעמוד על סיכום הדעות שמנה ידידי הנ"ל שסוברים לאומרה, ואציין במוסגר תשובתי לדבריו: סידור רשב"ן (אין מדבריו ראיה רק כסתמות שאר רוב הראשונים). סידור רש"י ומחזור ויטרי (חדא נינהו, וגם באשכנז הפסיקו לנהוג כן). סידור ראב"ן (מיוחס לראב"ן, ולא מצאתיו). רוב בעלי התוס' (ע"פ מ"ש הריטב"א במקום אחד בשם מקצת בעלי התוס' שלא לאומרה. ולענ"ד כוונתו פשוטה, שבדברי מקצתם ראה כן, ולא בדברי כולם, כי השאר לא כתבו בזה כלום, ומזה נתחדש לידידי הנ"ל שרוב בעלי התוס' חולקים וסוברים לאומרה, וצ"ע). שבלי הלקט ותניא רבתי (תניא רבתי הוא קיצור ספר שבלי הלקט, ואינם שתי דעות). אבודרהם (מיד לאחריו כבר לא נהגו כמותו גם בספרד). ספר הבתים ור"י אבן שועיב (הביאו את שתי הדעות, עם המנהג לאומרה, וניכר בדבריהם שלא ידעו מדברי רנ"ג כלל). ס' המנהגים קלויזנר (לא נמצא רק בהוספות שבנדמ"ח, ותלמידו ר"א טירנא כתב להיפך). מהרי"ל (נמצא רק בהעתק כת"י אחד, ואינו הנוסח המקובל, ולא ידוע ע"י מי נכתב, והאגור שהקדים שכותב דעת מהרי"ל בכל מקום, כתב כאן להיפך). סתימת רע"ג והרמב"ם (כבר היתה ידועה לכל הראשונים, ועכ"ז פסקו שלא לאומרה). סתימת סידור רס"ג (כבר היתה ידועה בקירואן ובספרד, ועכ"ז נהגו והנהיגו שלא לאומרה).♦
ח. משקל המחקר בהכרעת ההלכה
וראיתי לעמוד גם בעיקר דברי ידידי הנ"ל, להוכיח מסידורי הקהילות מה היה מנהג בבל, כי עולה מזה, שיש כאן ויכוח מה היתה המציאות בישיבות בבל. והצדדים הם: ודאות של רנ"ג, לפחות מכח ההכרח השכלי התורני, ע"פ גדלותו הנוראה בתורה, ויראתו העצומה מלהוציא דין מעוקל, ושעבודו המוחלט אך ורק לרצון השי"ת, מול השערות הקרובות לודאי והסתברויות של חוקר תורני בן זמננו, אשר מטבע הדברים נותן משקל רב למחקרו, אך כל (או רוב) השערותיו כבר היו לנגד עיני רבותינו, ולא חשו להם. וכמדומה שאין צריך לבאר למי משפט הבכורה.ועוד ויכוח מצאנו כאן, שהטור הסכים לבטל את מנהג אשכנז וספרד הקדום, מפני דברי רנ"ג, והכרעתו זו נתקבלה על דעת רוב בנין ורוב מנין מחכמי ישראל. וידידי הנ"ל סבור, שיש לבטל את דברי הטור ורוב ככל חכמי ישראל, בטענה שאפשר שלא ידעו ממנהג אשכנז, ובטענת קדושת המנהג הקדום בעשרת קהילות תפוצות ישראל שמסתבר שלא נודעו לטור ולהראשונים. וגם כאן נראה, שא"צ לבאר למי משפט הבכורה. ומ"מ אבאר הדברים.
דעת ידידי הנ"ל, כי הכרעות רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים בכה"ג, אין להם משקל, מחמת שהוא סובר שלא הייתה בידיהם האפשרות לדעת מנהג כל ישראל בתפוצותיהם, ולדעתו הכל נקבע רק ע"פ מנין המנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות לתפוצותיהם. ולדעתי שוגה בזה מאד:
א. אין כל בירור אמיתי שלא ידעו מנהג שאר מרכזי התורה הגדולים, וכבר ביארתי לעיל אפסיות הטענה שהטור והאגור לא ידעו ממנהג אשכנז. כל שכן שלפעמים די בידיעה אחת לשנות את ההכרעה. לדוגמא בנידון דנן: אם היה ידוע לראשונים (מה שאנו לא מצאנו לו תיעוד), שרנ"ג היה ראש ישיבה בבבל איזה זמן, הרי זהו טעם להכריע כדבריו, גם נגד מנהגי הקהילות, שהרי הוא ישב על כסאם של רבינא ורב אשי בישיבותיהם שנמשכו ברציפות עד זמנו.
ב. משקל מנהג קהילות ישראל אינו נמדד כלל ע"פ כמות הקהילות שנהגו בו, אלא שעי"ז מוכח שהסכימו לו הרבה ת"ח (והיינו שהמנהג כשלעצמו אינו סיבה, אלא סימן שעבר תחת שבט ביקורתם של ת"ח רבים). ועל כן, אחרי שבמרכזי התורה הגדולים, ורוב ככל חכמי ישראל, הסכימו לקביעת ההלכה כצד מסויים, אין כל משקל למנהגים שנהגו בקהילות נפזרות לפני שנתפשטו שם הוראות חכמי ישראל, כ"ש בהצטרף: א. אם לא נודע על היות שם תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה. ב. גם באותם מקומות נשתנה אח"כ המנהג. ג. כל ידיעת המנהג מסתמכת רק על הסידורים שנותרו ובאו לידינו.
ג. הכרעת רבותינו הראשונים כמלאכים, אשר מבארותם אנו שותים בכל צעד ושעל בכל ענייני התורה, ובלעדיהם לא מצאנו ידינו ורגלינו, והיינו ממששים כעוורים באפילה, מחייבת אותנו כתלמידיהם, גם כשנראה לנו בסברא ובהשערות הקרובות (אצלנו) לודאי שלא ידעו ממנהגי עשרת קהילות ישראל, ואפילו אם הכריעו כן מחמת סב"ל. והנוטים מזה, כמדומה שבמשך הזמן יאבדו כל הכרעות רבותינו הראשונים, ובלתי אל המחקר עיניהם, לברר מה נראה לחוקרים (ע"פ כמות וסוג הסידורים שבאו או שיבואו לידיהם), מה ידענו אנו ולא ידעו הראשונים, ותיעשה ח"ו עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה. וכ"ז אפי' היינו באים להחמיר, כ"ש שאנו באים כאן להקל. ומתוך צערי אני אומר, כי דברי הרדב"ז על הרוצה לאומרה, דדעת חיצוני הוא (אשר כנראה נאמרו בזמנו על אלו שלא קיבלו מרות הגאונים), כמין נבואה נזרקה מפיו, גם על ימינו אנו, בבעלי הגישה הנ"ל.
והן אמת, כי דרכה של תורה, שיהיו ת"ח מתנצחים בהלכה (ובלבד שיהיו זהירין במלאכת שמים, ולא כהכותבים המגמתיים שכל מלאכתם באיסוף הראיות ודמות הראיות לצד אחד, והשמטת הצד השני, אשר לאלו אין צורך ואין תועלת להשיבם, כי לא אלמן ישראל, והלומדים אשר שכלם ער ובקשת האמת נר לרגליהם, ישר יחזו פנימו), וכן לפעמים יש תועלת בחקר המנהגים להבין דברי רבותינו, או בדברים שאין בהם נ"מ להלכה, כגון ענייני פיוטים ומאכלים. אבל, לעזוב מקור מים חיים, דברי רבותינו הראשונים כמלאכים, ולחצוב לנו הכרעות חדשות בהלכה ע"פ המחקר, לא תיעשה כזאת בישראל.
ואתה תחזה, כי למרות שאותה השערה הקרובה לודאי שנהגו לאומרה, קיימת גם במנהג תימן הקדום (כי אין כל סיבה לומר שנהגו בשונה משאר קהילות ישראל קודם שנודעו מדברי רנ"ג), מ"מ מורה הגר"י רצאבי שליט"א לבני תימן, שלא לאומרה. וטעמו ונימוקו עימו, דאין ההשערות עוקרות את המנהג הנוכחי ע"פ מהרד"ם ומהרי"ץ, כי אפשר שהסידורים המוגהים נתבלו מן השימוש בהם, והנותרים שבאו לידינו הם אותם הבלתי מוגהים, וסב"ל, כמו שהביא ידידי הנ"ל במאמרו. והוא הוא הטעם למה שביארתי לעיל, והוא נכון בכל עדות ישראל. ועל דרך זו י"ל, שאותו הדף שנחסר מסידורי פרס ובוכרה העתיקים, אפשר שנתלש במתכוון כשעמדו והנהיגו שלא לאומרה. ועכ"פ אינו "מעשה שטן", אלא השגחת השי"ת, כדי שלא ילמדו מזה טעות, ודון מינה ואוקי באתרה, גם לשאר הדברים שלא נודעו לרבותינו הקדמונים, וכידוע ממרן החזו"א בזה.
ומה שהעיר ידידי הנ"ל על הדרך הישרה ביישוב מנהג ישראל, ולכן מעדיף לומר שתיקנו לאומרה תמיד, אלא שהראשונים ביטלוה מספק, הנה כבר כתב רבינו הריטב"א בפירוש לא כן, וביאר דמה שאיננו אומרים מעין שבע כשחל פסח בשבת, משום דאינהו נמי לא הוו אמרי, והיינו דפשיטא ליה דגם בימי חכמי הש"ס לא אמרוה. וסו"ס אחרי שכן העמידו הדין רוב ככל חכמי ישראל, וכן מנהג רוב ככל ישראל זה מאות בשנים, אין כאן כל חשש, ואדרבה, הדרך הישרה היא לקיים ולהעמיד דברי רבותינו ולא לפקפק בהכרעותיהם, ועכ"פ למעשה בודאי אין רשות לנטות מדבריהם.
♦
ט.בדעת רבינו האריז"ל והרש"ש בזה
ומה שהאריך ידידי הנ"ל בענין רבינו האריז"ל, באמת אינו ענין לכאן, רבינו האריז"ל לא גילה מעולם לומר מעין שבע כשחל פסח בשבת (הגם שבשנת של"ב שנפטר בסופה, חל פסח בשבת, והגם שבזמנו היה המנהג פשוט שלא לאומרה, וכדמשמע גם בסידור ונציה רפ"ד ובשתיקת מהרח"ו לזה). ואותו הטעם שאמרו לתקנת מעין שבע שהיא כחיוב חזרת הש"ץ, כבר ידענו מעדות מהרח"ו שלא שמעו מעולם מפי רבו, שהרי מעיד ששמעו רק מפי החברים. ורק עפ"ז חידש מהר"י צמח, מסברת עצמו, שנראה לו לאומרה גם בליל פסח שחל בשבת, ולא נתקבלו דבריו גם אצל המקובלים שאחריו, משום שע"פ המבואר בכתבי מהרח"ו המוסמכים על הנס דליל פסח, גם ע"פ הסוד אין צורך בברכה זו, וכמו שכתבו הרמ"ע מפאנו ומרן החיד"א בשם רבינו האריז"ל.זאת ועוד, גם הרש"ש לא כתב מעולם שצריך לאומרה ע"ד הסוד, ולמרות שהשואלים הזכירו הדבר, השיב הרש"ש ע"פ הנגלה דוקא, הגם שכל תשובותיו להם עוסקות שם בעניני קבלה (ובזה תבין שאין כל מקום למ"ש ידידי הנ"ל שהרש"ש לא פירש טעם הנסתר מחמת שלא רצה לפרסם דברי קבלה). ואם נפשך לומר, שלא יתכן שיאמר הרש"ש דבר שאינו מיוסד גם ע"פ חכמת האמת, תשובתך בצידך, שהרי האמת יחידה, או דחכמי הש"ס אמרוה בפסח שחל בשבת, או שלא אמרוה, ושוב גם לא יתכן שיטעו רנ"ג ורוב בנין ומנין מרבותינו הראשונים כמלאכים, ויאמרו להלכה דבר שאינו נכון ע"פ האמת. ועכ"פ דברי הרש"ש מידי כמה ספיקות לא נפקי, וסב"ל, כ"ש שרבותינו הראשונים הם רבותינו המובהקים בכל עניני התורה, ואין לנו רשות לנהוג כדברי היחידים נגד הכרעת רוב בנין ומנין. וק"ו אם נידון זה עצמו כבר עמד לפני רבותינו הראשונים, (ובזמנם לא היה רוב דעות שלא לאומרה, אלא להיפך), וכבר הכריעו בו לבטל אמירתה.
וזהו הטעם, שגם מגדולי הדבקים בדברי הרש"ש, ראשי ישיבת בית אל, כגון האג"ן והיר"א והשמחת כהן, כתבו בפירוש שלא כדבריו, ומנהג בית אל בזה היה בגדר אין ולאו ורפיא בידייהו. וגם הבא"ח לא הורה מעולם כדברי הרש"ש בזה, ובזמנו לא אמרוה. וכן הורה למעשה גם הגאון הנורא ח"ר עזרא עטיה זצ"ל, שלא לאומרה, וכפי שביארתי כ"ז באורך בקונטרסי. ולא כתבתיו כדי למחות ביד המברכים אותה, אלא כדי להעמיד הדברים על אמיתתם ודיוקם, להועיל להמעיין הישר, החפץ לדעת מהו רצון השי"ת ממנו, שקודם שמקבל איזה דעה בזה, יהיו כל הפרטים נתונים לפניו, ובעיניו יבחין ולבבו יבין, איזוהי הדרך הישרה יותר שיבור לו, ומהי התשובה שישיב לב"ד של מעלה לפי כל צד שינהג בו, ע"ש.
בברכת התורה
אלעזר כהן
זכרון יעקב, ארץ ישראל
♦ ♦ ♦