מח"ס חמדת משה (כת"י)
בדין אדם ששכח להסב ואח"כ בא רבו לבקרו בביתו - אם יחזור לאכול מצה בלא הסיבה
בס"ד. יום ראשון ו' ניסן. 'וישם לך שלום' לפ"ק.את חג המצות יחוג בדיצות, ברוב חדוה ושובע שמחות, האי גברא העושה רבות ונצורות, להגדיל תורה ורבים לזכות, ידידי הדגול הרב הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א. מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים.
אחדשה"ט באה"ר. באתי בזה על דבר שאלתו בדין אדם ששכח להסב בליל הסדר בשעת אכילת המצה או בשתיית ארבע כוסות, ושוב בא רבו לבקרו בביתו, אם צריך לחזור ולאכול מצה או לשתות בלא הסיבה. ואכתוב בקצירת האומר, ויאמר לקוצרים ה' עמכם.
♦
א. בפלוגתת הראשונים בדין אדם שלא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ראש חדש
בהשקפה ראשונה היה נראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא, כי הנה התו' בברכות (כו: ד"ה טעה) כתבו וז"ל: כתב רבינו יהודה, אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה, לא יתפלל עוד בלילה, דלמה יתפלל עוד, הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר, א"כ אין מרוויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח, הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח, וי"ח כבר התפלל. ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת, דמתפלל ערבית בחול שתים, פירוש של חול, משום שלא התפלל כלל, א"כ ירוויח תפלת י"ח כשמתפלל במוצאי שבת, אע"פ שלא יזכיר של שבת. עכ"ל. אולם הרא"ש (שם סי' ב) כתב שחכמי פרובינצא היו אומרים, דכיון שבמנחה דר"ח לא יצא י"ח תפילה, דכיון שלא הזכיר בה יעלה ויבוא הו"ל כאילו לא התפלל, לכן צריך להתפלל בלילה שתים, אע"פ שלא יזכיר בה של ר"ח. וכתב הרא"ש דלכך היה אומר רבינו יונה ז"ל שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה. עכ"ד.ולכאורה יש לומר, שלדעת רבינו יהודה, דס"ל שאם לא הזכיר יעלה ויבוא במנחה, אינו מתפלל ערבית שתים, כיון דבלא"ה אינו מזכיר יעלה ויבוא בערבית, א"כ ה"נ כיון שהטעם שצריך לחזור ולאכול מצה הוא משום שלא היסב, א"כ כיון שבלא"ה לא יסב עתה, כיון שרבו נמצא לפניו, לא יחזור לאכול מצה כלל. אבל לדעת הרא"ש, דס"ל דמתפלל ערבית שתים, ואע"פ שלא יזכיר יעלה ויבוא בערבית, והיינו משום דחשיב כאילו לא התפלל, א"כ ה"נ יש לומר דכיון שלא היסב בשעת אכילת המצה, נחשב שלא אכל מצה כלל, כיון שתיקנו לאכול מצה בהסיבה, וא"כ צריך לחזור ולאכול מצה בלא הסיבה. והנה, הרשב"א בברכות שם (ד"ה כתבו) הסכים לדברי התו' הנ"ל, שאינו מתפלל תשלומין בתפילת ערבית. וכ"כ המאירי שם. וכ"כ ההגהות מיימוניות (פ"י מתפלה אות צ) והסמ"ג (עשין יט) והארחות חיים (הלכות תפלה סי' קה). וכ"כ בס' הבתים (הלכות תפלה שער ד עמ' עב) ובס' אהל מועד (דף נט ע"א). ע"ש. [וכן דעת הגאון פרי חדש (סי' קח ס"ק יא). ע"ש].
אמנם לעומת הראשונים הנ"ל, מתנשאים כמה שרפים שאומרים, שצריך להתפלל ערבית שתים, אע"פ שלא יזכיר בה ר"ח. שכן כתב בס' האשכול (עמוד נח), דכיון שלא הזכיר מעין המאורע במנחת שבת או במנחת ר"ח, הרי הוא כמי שלא התפלל כלל, וחוזר ומתפלל תפילת התשלומין במוצאי שבת ובמוצאי ר"ח. וכ"כ בס' המכתם בברכות שם. אולם תלמידי רבינו יונה בברכות שם (דף יח רע"ב מדפי הרי"ף) הביאו פלוגתת התו' וחכמי פרובינצא, וכתבו וז"ל ומורי הרב נר"ו היה מסופק בזה, והיה אומר שהנכון לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה, ואין צריך לחדש בה דבר כיון שהוא מתפלל אותה על דרך הספק, כי שמא הלכה שצריך לחזור ולהתפלל אותה לחובה, ואין לך חידוש גדול מזה. עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם (פ"ד סי' ב) בשם רבינו יונה. ע"ש. וכ"כ הטור (ס"ס רצב, וסי' תכב). וכן פסק מרן בש"ע (סי' קח סי"א) וז"ל טעה במנחה של שבת והתפלל י"ח, ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתים, ואינו מבדיל בשניה, ויתפלל אותה בתורת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר. וה"ה אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ראש חדש. עכ"ל.
ומעתה יש לומר, דכיון שבתפילה אינו חוזר אלא בתנאי דנדבה, א"כ בנידון דידן אינו צריך לחזור ולאכול בלא הסיבה, דכיון דס"ס אכל מצה, אלא שאכל בלא הסיבה, א"כ כיון שאינו מתקן כלום אם יחזור ויאכל בלא הסיבה, אינו צריך לחזור ולאכול [וכן מצאתי בס' תשובות והנהגות (ח"ד סי' קא). ע"ש]. ועוד יש לומר, דבנידון דידן כו"ע מודו שאינו צריך לחזור ולאכול בלא הסיבה, דשאני התם דכיון שתיקנו להזכיר יעלה ויבוא בתפילה, א"כ הרי הוא חלק ממטבע הברכה, וכל ששינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח, ולכן צריך להתפלל בערבית שתים, כי לא יצא י"ח מנחה כלל. משא"כ בנ"ד, אע"פ שלא היסב יצא י"ח אכילת מצה, אלא שצריך לחזור ולאכול בהסיבה כדי לקיים תקנת חכמים לאכול את המצה בהסיבה, וכיון דבלא"ה לא יאכל עתה בהסיבה, כיון דרבו לפניו, אינו צריך לחזור ולאכול מצה כלל. אולם יש לומר לאידך גיסא, דשאני התם שאם יתפלל ערבית שתים, אין זו תקנה ודאית למה שהתפלל מנחה בלא שהזכיר יעלה ויבוא, כיון דס"ס כעת לא יזכיר ראש חדש. משא"כ בנ"ד, הרי כיון שרבו נמצא לפניו, ודאי שמקיים התלמיד את מצות אכילת מצה בלא הסיבה, כיון שזו המצוה כשהוא נמצא לפני רבו. וא"כ י"ל דכיון שודאי הוא יתקן את מה שאכל בלא הסיבה, צריך לחזור ולאכול, אע"פ שכעת הוא יאכל בלא הסיבה. ויש לפלפל בזה.
♦
ב. בדין אדם שלא קיים מצוה דאורייתא כתקנת חכמים
ובר מן דין יש לומר, דהנה התו' בסוכה (ג. ד"ה דאמר) כתבו דאליבא דב"ש דס"ל דאם ישב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית לא יצא, דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו, א"כ אם עשה שולחנו בתוך הבית, לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא, וכדקאמרי ב"ש אהיכא דיתיב אפיתחא דמטללתא, לא קיימת מצוה סוכה מימיך, דאפי' מדאורייתא לא קיים. ע"ש. ומבואר שאם לא עשה מצוה דאורייתא כתקנת חכמים, לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא[2] [וכ"כ בס' יד איתן (פ"ג מחמץ ומצה ה"ח) בדעת הרמב"ם. ע"ש]. אמנם אין דברי התו' מוסכמים, כי הר"ן בפסחים (כה: מדפי הרי"ף), אהא דאמרי' התם דכל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כתב וז"ל כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי, אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר, ודכוותה בסוכה א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, לאו דוקא, אלא משום דילמא אתי לאימשוכי בתר שולחנו, וכל היכא דלא אימשך לא סגי דלא יצא, אלא ודאי כדאמרינן. עכ"ל. ומבואר שאם לא עשה המצוה כתקנת חכמים, שפיר יצא י"ח מדאורייתא, אלא שלא יצא י"ח כראוי, והיינו מדרבנן. וכ"כ הריטב"א בסוכה (כח. ד"ה הא דתנן), דאם ישב בסוכה ושולחנו בתוך הבית, וכן אם לא אמר שלשה דברים אלו בפסח וכיו"ב, לא עשה המצוה כרצון חכמים, אבל אינו מעכב. ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ בפסקיו בברכות (יא.). ע"ש. אולם לפי דברי התו' י"ל שאם אכל מצה או שתה ארבעה כוסות בלא הסיבה, לא יצא ידי חובתו כלל, שהרי לא קיים המצוה כתקנת חכמים. וכן מבואר מדברי הפמ"ג (סי' תפה בא"א סק"א), שאם אכל מצה בלא הסיבה, לא יצא י"ח גם מדאורייתא, למ"ד דאם לא היסב אפילו בזמן הזה לא יצא. ע"ש. וכיוצא בזה כתב עוד הפמ"ג (פתיחה כוללת ח"ג אות ח) ע"פ דברי התו' הנ"ל, דאע"פ שמה"ת יוצא י"ח קידוש בתפילה, מ"מ אחרי שחז"ל תיקנו לקדש על הכוס ובמקום סעודה, א"כ אם לא עשה כן, אינו יוצא י"ח קידוש גם מן התורה. ע"ש. וע"ע בתשו' צל הכסף (ח"ב או"ח סי' ח) ובתשו' ציץ הקדש (ח"א סי' נה אות ז) ובס' שבחי שלמה (ברנשטיין סי' ג).♦
ג. דוקא אם חכמים עשו סייג וגדר לדינא דאורייתא עקרו ממנו את המצוה לגמרי
אולם לפע"ד נראה, דבזה גם התו' יודו שיצא י"ח מדאורייתא, כי דוקא כשחכמים תיקנו איזה דין כסייג וגדר לדין התורה, בזה ס"ל להתו' דאם לא עשה המצוה כרצון חכמים לא יצא י"ח גם מדאורייתא, ומשו"ה אם ישב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא, כי גזרו שלא יהיה שולחנו בתוך הבית, שמא ימשך אחר שולחנו. משא"כ כשהוסיפו איזה דין על מצות התורה, יש לומר דכו"ע מודו דאם לא עשה מה שהוסיפו חכמים, מ"מ יצא י"ח מדאורייתא. ושוב ראיתי כעי"ז בס' מנחת אשר (פסחים סי' צא). ע"ש. וכן מצאתי בתשו' מהר"ש ענגיל (ח"ה סי' לא אות א), שרצה לומר שאם לא התפלל שמונה עשרה כתקנת חכמים, לא יצא י"ח תפילה גם מדאורייתא, אע"פ שמדאורייתא סגי במקצת בקשות ותפילות, וכמבואר מדברי הרמב"ם (פ"א מתפילה ה"ב). [וכ"כ בתשו' הרדב"ז (ח"ד סי' רצג) בדעת הרמב"ם. וכ"כ המג"א (סי' קו סק"ב). ע"ש. וע"ע בתשו' אור לי (סי' ח)]. ושוב (שם אות ד) כתב לדחות כמו שכתבנו, דכיון שחכמים לא תיקנו להתפלל שמונה עשרה משום סייג וגדר, א"כ אפילו אם לא קיים המצוה כתקנתם, לא הפקיעו ממנו את המצוה דאורייתא. וע"ש. וע"ע בתשו' שרגא המאיר (ח"ד סי' מה אות ג). [ובלכתנו בדרך זו יש ליישב את קושיית הגאון חלקת יואב בס' קבא דקשייתא (קושיא צט) על דברי הגרעק"א בדרוש וחידוש (מערכה ח). ע"ש. וע"ע בס' חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' קסו). ולפי האמור י"ל דדוקא לענין סוכה עקרו ממנו המצוה, כיון שחז"ל גזרו כדי לקיים דינא דאורייתא דישיבה בסוכה. משא"כ אם חז"ל גזרו כדי שלא יבוא לעשות איסור אחר (אע"פ שהוא מדאורייתא), יש לומר שלא עקרו ממנו המצוה, ושפיר יצא י"ח. ודו"ק]. וא"כ ה"נ י"ל דאע"פ שלא הסב, וביטל תקנת חכמים להסב בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות, מ"מ יצא י"ח מדאורייתא.ועוד יש לומר, דהנה הפמ"ג עצמו (סי' קפד בא"א סק"ח) כתב דמריש הוא אמינא דמה שכתבו התו' בסוכה הנ"ל, דמה שאמרו חכמים במצות, ולא עשה כן, אפילו מן התורה לא יצא, הוא בכל מקום. אבל מדברי הט"ז (שם סק"א) מוכח שאינו כן, שהרי כתב שאם יצא ממקומו במזיד ולא בירך ברכת המזון, ובירך במקום שנזכר יצא, דספק ברכות להקל. וקשה, שהרי ברכת המזון היא מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. אלא ודאי דאע"פ שמדרבנן לא יצא, מ"מ מן התורה יצא, ומשו"ה אזלינן לקולא. עכת"ד. וע' בפתח הדביר (שם סק"ב) ובשד"ח (מע' מ כלל נט)[3]. וא"כ ה"נ יש לומר, שלא עקרו ממנו את המצוה דאורייתא מפני שלא הסב, ומה שצריך לחזור ולאכול, הוא כדי לקיים את המצוה כפי תקנת חכמים.
♦
ד. בדין אדם שאכל מצה בלא הסיבה אם יצא י"ח מדאורייתא
וכן נראה להוכיח מהא דאיתא בר"ה (כח.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא, כפאו מאן וכו', אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא. רש"י). וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מחו"מ ה"ג). וכן פסק מרן בש"ע (סי' תעה ס"ד). וקשה, שהרי אם אנסוהו לאכול, מסתמא אינו אוכל בדרך הסיבה. ואפילו אם אוכל בדרך הסיבה, מ"מ א"ז דרך חירות. והרי מרן עצמו בש"ע (סי' תעב ס"ז) כתב וז"ל כל מי שצריך הסיבה, אם אכל ושתה בלא הסיבה, לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. עכ"ל. ומקורו טהור מדברי הרא"ש בפסחים (פ"י סי' כ) [וע' בתשו' חזון עובדיה סי' יג, עמ' רו][4]. א"ו צריך לומר דכיון שכל דין הסיבה הוא מדרבנן, א"כ אם לא היסב, יצא י"ח אכילת מצה מדאורייתא, ומשו"ה אם כפאוהו ואכל מצה יצא, והיינו מדאורייתא. ומה שכתב מרן, דאם אכל מצה בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול, היינו כדי לקיים המצוה כתקנת חכמים, אבל מדאורייתא יצא גם בלא הסיבה. [ומזה יש להעיר על דברי הפמ"ג הנ"ל, כי אי נימא דאם לא היסב, לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא, א"כ אמאי אם כפאוהו ואכל מצה יצא].וכן יש להוכיח מדברי התו' בפסחים (קח. ד"ה כולהו) שכתבו וז"ל וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה, וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה וכו'. עכ"ל. וקשה, אמאי נסתפקו רק לענין מי שלא היסב בשעת שתיית ארבע כוסות, ולא נסתפקו במי שלא הסב בשעת אכילת מצה. אלא ודאי דס"ל דאם אכל מצה בלא הסיבה, פשיטא דאינו חוזר ואוכל, דכיון שכבר יצא י"ח אכילת מצה מן התורה, א"כ אין שום ענין שיחזור ויאכל, שהרי כבר יצא י"ח אכילת מצה, ולא נסתפקו אלא לענין שתיית ארבע כוסות, דבזה איכא למימר דכיון שעצם שתיית ארבע כוסות היא תקנת חכמים, והם אמרו לשתותם בהסיבה, משו"ה י"ל שאם שכח ולא היסב, צריך לחזור ולשתות, כיון שלא יצא י"ח כלל. ושוב ראיתי להגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א בס' ברכת אברהם שם (עמ' קעג ד"ה ולפ"ז) שכתב כן בדעת התו'. ע"ש.
ובזה ניחא לי הא דאיתא בברכות (לז:) תניא ליקט מכולן כזית ואכלן, אם מצה היא אדם יוצא י"ח בפסח. ופירש רש"י שליקט מפתיתי המנחות. ע"ש. וקשה היאך יוצא י"ח מצות אכילת מצה באכילת מנחות, הרי מצה בעי הסיבה. וביומא (כה.) איתא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בי"ד בלבד [וע' בתו' שם]. וא"כ כיון שצריך לאכול את המנחה בעזרה, ובעזרה אי אפשר להסב, היאך יוצא י"ח אכילת מצה. וכן הקשה הגרצ"פ פראנק בס' מקראי קדש (פסח ח"ב סי' לא). ע"ש. ולפי האמור ניחא, דהכוונה שיוצא י"ח אכילת מצה מדאורייתא.
ומעתה יש לומר, דאע"פ שאם לא היסב בשעת אכילת המצה, צריך לחזור ולאכול, מ"מ כיון שכבר יצא י"ח אכילת מצה מדאורייתא, ואינו צריך לחזור לאכול אלא כדי לקיים את המצוה כתקנת חכמים לאכול בהסיבה, א"כ כיון שעתה רבו נמצא לפניו, ואינו יכול להסב, אינו צריך לחזור ולאכול מצה כלל. אולם א"ז מוכרח, כי יש לומר שמיד כשאכל מצה בלא הסיבה, נתחייב לחזור ולאכול בהסיבה כדי לקיים את המצוה כתקנת חכמים, ולכן אע"פ שרבו נמצא עתה לפניו, ואינו יכול לחזור ולאכול בהסיבה, מ"מ צריך לאכול בלא הסיבה.
♦
ה. עוד הוכחות שאם לא הסב באכילת מצה לא יצא י"ח מדאורייתא
ובר מן דין נראה, שמעצם דברי מרן בש"ע (סי' תעב ס"ז) הנ"ל, מוכח שלא יצא י"ח אכילת מצה כלל, כי אי נימא שיצא י"ח אכילת מצה, אלא שצריך לחזור ולאכול מצה בהסיבה כדי לקיים תקנת חכמים לאכלה בהסיבה, א"כ מאי מהני שחוזר ואוכל מצה בהסיבה, הרי יצא כבר י"ח אכילת מצה באכילתו הראשונה, ושוב א"ז נחשב שאוכל אכילת מצה של מצוה בהסיבה. אלא ודאי שלא יצא י"ח אכילת מצה כלל באכילתו הראשונה, ולכן שפיר חוזר לאכול כדי לקיים מצות אכילת מצה מדאורייתא [ושוב מצאתי בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (פ"ז מחו"מ ה"ו), שכתב כן בדעת הרא"ש, שהוא מקור דברי מרן בש"ע הנ"ל. ע"ש]. וכן מוכח מדברי המשנה ברורה בביאור הלכה (שם ד"ה לא יצא) שכתב: נראה דלדעת המחבר אם גמר כל הסעודה ובירך ברכת המזון, ואח"כ נזכר שלא היה בהסיבה, צריך לחזור ולברך המוציא ועל אכילת מצה, משא"כ לי"א (שהביא הרמ"א שם) א"צ לחזור ולברך על אכילת מצה. עכ"ל. וע' בתשו' להורות נתן (חי"א סי' כב). ואי נימא דיצא י"ח אכילת מצה באכילתו הראשונה, אלא שצריך לחזור ולאכול בהסיבה כדי לקיים המצוה כתקנת חכמים, א"כ אמאי יחזור לברך על אכילת מצה, הרי כבר יצא י"ח מדאורייתא. אלא ודאי דכיון שלא קיים המצוה כתקנת חכמים, לא יצא י"ח כלל, ומשו"ה צריך לחזור ולברך על אכילת המצה. ולכאורה יש להוכיח כן עוד מעצם דברי מרן בש"ע הנ"ל, כי אי נימא שיוצא י"ח אכילת מצה, אלא שלא קיים תקנת חכמים לאכלה בהסיבה, ולכן צריך לחזור ולאכול, א"כ אמאי כתב שצריך לחזור ולאכול, הרי כיון שלדעת הראבי"ה והראב"ן, אין צריך להסב בשעת אכילת מצה בזמן הזה, א"כ הוי ספק דרבנן ולקולא, ואמאי צריך לחזור ולאכול. אלא ודאי שאם לא אכל מצה בהסיבה, לא קיים מצות אכילת מצה כלל, וא"כ הוי ספק דאורייתא ולחומרא, ולכן צריך לחזור ולאכול [ויש לדחות].♦
ו. בישוב קושית האדר"ת אמאי אם לא היסב לא יצא י"ח אכילת מצה באכילתה עם המרור
ובזה יש ליישב מה שהקשה בתשו' מהרש"ם (ח"ו סי' לח ד"ה ומה שהקשה) בשם הגאון האדר"ת, על דברי מרן בש"ע הנ"ל, דמשמע מדבריו שצריך לאכול כזית מצה בפני עצמו אם לא אכלו בהסיבה, ולא יכול לצאת י"ח אם יאכל אותו יחד עם המרור. וקשה, שהרי יכול לצאת י"ח כשיאכלו ביחד עם המרור, כי אמנם בפסחים (קטו.) איתא אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא, ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן, אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. ע"כ. ומבואר שאין לאכול את המצה ומרור יחד, כיון שהמרור דרבנן מבטל את המצה שהיא מדאורייתא. וא"כ הני מילי כשאוכל מצה בפעם הראשונה, אבל כשכבר אכל מצה, אלא שלא היסב בשעת אכילתה, א"כ כבר יצא י"ח אכילת מצה מדאורייתא, ואינו צריך לחזור לאכול אלא כדי לקיים מצות הסיבה, וא"כ אמאי אינו יכול לצאת י"ח באכילת המצה ומרור יחד, הא תרוויהו מדרבנן. עכת"ד. וכן הקשה בתשו' בית אב (או"ח סי' עג). והובאו בתשו' חזון עובדיה (סי' מב עמ' תשסה). ע"ש. וע"ע בתשו' בנין שלמה (ח"ב סי' לג אות ב) ובס' מקראי קדש (פראנק פסח ח"ב סי' לא אות ב). [ובפשיטות י"ל דמיירי באופן שנזכר שלא הסב רק אחרי אכילת המרור, וא"כ שוב אין לו תקנה ע"י שיאכל את המצה ומרור יחד. ושוב ראיתי בתשו' חזון עובדיה (שם עמ' תשסו) שכתב כן בשם הגאון רבי שלמה הכהן (בעל חשק שלמה ובנין שלמה). ע"ש].אמנם לפי האמור ניחא, דכיון שעבר על תקנת חכמים ולא הסב, לא יצא י"ח אכילת מצה אפילו מדאורייתא, וא"כ כשחוזר ואוכל, מקיים הוא בזה מצוה דאורייתא, וא"כ פשוט שאינו יכול לאכלו יחד עם המרור, דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא. וע' בחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"ז מחו"מ ה"ו) מה שכתב בדעת הרמב"ם והרא"ש, בגדר מצות ההסיבה. ע"ש. ולפי דבריו יש לתמוה על דברי הרמ"א (סי' תעב ס"ז) שכתב דלכתחילה יסב כל הסעודה, שהרי הוא עצמו (שם) כתב שאם אכל מצה בלא הסיבה, יחזור ויאכל. ודו"ק [וי"ל]. ויש עוד לפלפל בדבריו. ובמק"א כתבתי בזה.
ולכן נראה, דכיון דנראה דאם לא הסב בשעת אכילת המצה, לא יצא ידי חובתו כלל, כיון שחכמים תיקנו לאכול את המצה בהסיבה, א"כ אע"פ שעתה רבו נמצא לפניו, ופטור מהסיבה, מ"מ צריך לחזור ולאכול בלא הסיבה, כדי לקיים מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. וכ"כ מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א בקונטרס גם אני אודך (ח"ג סי' קח). ע"ש. וכן מצאתי להגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בס' חשוקי חמד בפסחים (קח.) שכתב שאם שכח להסב, ואח"כ רבו נכנס לביתו, יחזור ויאכל בלא הסיבה, כיון שבתחילה לא יצא ידי חובתו. וכ"כ בתשו' שבט הקהתי (ח"ד סי' קלז אות ב). ע"ש. וע"ע בס' גם אני אודך (תשובות בעל אבני ישפה, סי' צט). ושוב ראיתי לידידי הג"ר מתתיהו גבאי שליט"א בס' בית מתתיהו (ח"ג סי' ג אות ו) שעמד בנידון שלנו, ואסף איש טהור כמה מפוסקי זמנינו שעסקו בשאלה זו. ע"ש [ויש לעמוד קצת על דבריו].
אמנם יש לומר, שיש ספק ספיקא להקל שאינו צריך לחזור ולאכול, שמא כדעת הראבי"ה ודעימיה, שאין צריך להסב בזמן הזה כלל, ושמא אפילו לדידן שההסיבה מעכבת, היינו טעמא שצריך לאכול משום שלא קיים מצות הסיבה, וכיון שעתה בלא"ה לא יקיים מצות הסיבה, א"צ לחזור ולאכול. אולם כבר כתבנו לעיל, שאפילו אם נאמר שכבר יצא י"ח אכילת מצה מדאורייתא בלא הסיבה, מ"מ י"ל דכיון שחכמים תיקנו לאכול מצה בהסיבה, א"כ תכף שאכל בלא הסיבה, נתחייב לחזור ולאכול בהסיבה, ולכן אע"פ שכעת רבו נמצא לפניו, ופטור מההסיבה, מ"מ חייב התלמיד לאכול בלא הסיבה. ובפרט שנראה בדעת מרן הש"ע, שאם לא הסב בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות, לא יצא ידי חובתו כלל, וא"כ פשוט שאפילו שכעת רבו נמצא לפניו, ואינו יכול להסב, מ"מ חייב לחזור ולאכול בלא הסיבה.
♦
המורם מכל האמור שאדם ששכח ולא הסב בשעת אכילת המצה או בשתיית ארבע כוסות, ואח"כ רבו נכנס לביתו, צריך לחזור ולאכול או לשתות בלא הסיבה. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.
בברכת חג פסח כשר ושמח לו ולכל הנלוים אליו לאי"ט אכי"ר
משה שמואל דיין
♦ ♦ ♦