ר"מ בישיבה התיכונית נווה הרצוג[2]
היתר רשות הרבים בזמננו וביאור סברת ששים ריבוא
במאמר הקודם (נתפרסם באוצר אלול תשפ"ב - גיליון סט) הארכתי בס"ד לבסס את שיטת הגאונים בעניין הגדרת רשות הרבים, ובהסבר סברת ששים ריבוא. כמו כן הראיתי בס"ד כי לדעת הגאונים עיר לא חשיבא רשות הרבים, למעט הרחובות המפולשים לדרכים שמחוץ לעיר. ועתה הבוא נבוא לבאר שיטת הרמב"ם בזה העניין, וכן את האפשרות להתיר את רשות הרבים על ידי צורת הפתח. וסברות נוספות לקולא בנ"ד.♦
שיטת הרמב"ם בהגדרת רשות הרבים
ואני בטרם אכלה לדבר אל לבי, אמרתי אעיין אחרי שובי, בדברי הרמב"ם והוא כליבי, ליש ולביא, מגדולתו אומר כרגע חבי, לנו הגואל יביא, וירפא כאבי, למדוהו נערי גם סבי, והוא צביוני גם צבי, ומדבריו מהרה נביא. שכך כתב חכם עדיף מנביא, וז"ל (שבת יד ה"א): ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור, איזו היא רה"ר? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך י"ו אמה ולא יהיה עליו תקרה, ע"כ. וגם כתב כן בצעירותו בפירוש המשנה אשר לו (שבת פ"א ה"א): האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער, ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה רשות הרבים ויש לה דינים נבארם בפרק חמישי דערובין. אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן. ע"כ.ומבואר שהרמב"ם כלל ברשות הרבים דוכתין שאינם מקום הילוך בני אדם כלל, כמו מדברות ויערות. ועל פניו יש בזה קושי, דהא אין הרבים 'מהלכים' במקומות אלו תדיר, ולשם מה יהיה המקומות הללו 'רשות לרבים'?
♦
יש להקשות על שיטת הרמב"ם בזה גם משטחות סוגיית התלמוד
ובאמת, הקושיא העיקרית על דברי הרמב"ם בזה, היא מתוך שיטת התלמוד (שבת ו ע"ב), דהכי איתא התם: אמר מר זו היא רשות הרבים למעוטי מאי? למעוטי אידך דרבי יהודה וכו' ולחשוב נמי מדבר! דהא תניא, איזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! אמר אביי - לא קשיא כאן בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן בזמן הזה ע"כ. ובפשטות, תירוצו של אביי אומר שכאשר ישראל שרויין במדבר, אז בזמן קדמון שבטי ישורון שֹרים, אז המדבר נחשב כרשות הרבים. אך כעת בזמן הזה, שאין דרך ישראל לילך במדבר, אלא המדבר הוא מקום החיות והערביים הגרועים מן החיות, כעת, אינו חשוב רשות הרבים. וכן פירש רש"י: בזמן שהיו ישראל במדבר - חשיבא רשות הרבים. בזמן הזה - אינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדברות לא שכיחי. ע"כ. וכן עולה בפשיטות מדברי התוספות שם (ד"ה כאן). ואם כנים אנו בזה, יוצא שדברי הרמב"ם קשים מן התלמוד לכאורה.♦
תירוץ רבינו אברהם בן הרמב"ם
וברא כרעא דאבוה בתשובתו הרמת'ה (ברכת אברהם סי' ט"ו) נשאל בזה, וז"ל השאלה והתשובה:אמר הרב ז"ל (הלכות שבת פ' י"ד הלכה א') איזו היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי, בין מדברות בין יערים בין שדות. מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר. ופריק אביי - לא קשיא, כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה. ומפרשי עלמא[3] דבזמן שהיו ישראל במדבר הוה ליה רשות הרבים, מתוך שהיו מחנותיהם סדורות בו ומהלכין ביניהם לצרכיהם, הוי ליה רשות הרבים. אבל בזמן הזה הואיל ואין צורך הרבים להשתמש בו, ולא דרך הוא להלוך[4], הרי הוא כרמלית וטעמא דמסתבר הוא, ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה. וכן נמי יערים, מפרשי עלמא[5], יער מקום צמיחת עצים וקיני חיות, כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, וכתיב יכרסמנה חזיר מיער, וכתיב יער צומח עצים, וכתיב כל עצי היער, וכתיב ירננו עצי היער, הילכך אינו אלא כרמלית, דמסתמא אין דרך רבים עוברת בתוכו ואין רבים נכנסים לשם אלא לצורך חטיבת עצים, או צידת חיות. ואי אמרת יליף מהא דתניא ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק, ליכנס שם יצא חצר בעל הבית דילמא יער רשות לכנס בו והיינו רשות הרבים. אי משום הא לא איריא והלא כרמלית רשות לכל היא, כגון ים ובקעה וסרטיא[6] וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, כולהו יש רשות לרבים ליכנס לתוכן ואפילו הכי כרמלית קרינא להו משום דאין דרך הרבים עוברת בתוכם, הכי נמי יער כיון דלאו מיוחד למזיק קרי ליה רשות של שניהם, ואף על פי שהיא כרמלית לענין שבת, מידי דהוה אסימטא שהוא רשות למוכר וללוקח ואינה רשות הרבים לשבת, ומשכחת לה בפונדקאות ומקומות המיוחדין למכירה תדע שהרי לא מיעט אלא חצר בעל הבית ולא שמעינן מכאן שהיער רשות הרבים. וכן נמי שדות קשיא לי בגוה דהא בקעה מקרי שדה שהיא מיוחדת לזריעה, ואין דרך הרבים עוברת בתוכה, כדתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו אם לאו. ותנן נמי הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך. ואוקמה רב אשי, בדאית לה מחיצות להכי קרי לה רשות היחיד הא לאו הכי כרמלית הוי. ועולא אמר מאי רשות היחיד שאינה רשות הרבים. שמעינן מכולהו דשדה כרמלית היא. ואי אמרת האי דקאמר הרב ז"ל שהשדות רשות הרבים, לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא, דהא לא כלל בקעה בכלל כרמלית שלו, ועוד אם שדות שאמר הם הדרכים שבמדבר הרי מדבר כולו קא קרי ליה רשות הרבים, מאי שנא דרכים? ואי אמרת לא אמר ז"ל אלא על דרכים בעוברות בתוך השדות, הא לא צריך שהרי חזר ואמר ודרכים המפולשין מכלל שהשדות שאמר כבר לאו דרכים נינהו. עכ"ל השואל, וניכר מן השאלה שהשואל חכם גדול היה.
וענה רבינו אברהם לשואל כמעלתו וכחכמתו, וז"ל: תשובה. דקא קשיא לך לענין מדברות מדקא מפרשי עלמא בזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים. איכא עלמא אחריני דמפרשי[7], בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו. ובזמן הזה, שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים, וטעמא דמיסתבר הוא[8]. וזה שאמרת בדברך על המדבר 'ולאו דרך הוא' לא ידעתי סוף דעתך בדבר זה. אם כונתך שכל מדבר לאו דרך הוא, אינו אמת. שהרי כמה מדברות כמו מדברות שבארץ ישראל יש, בארץ מצרים, ושברוב העולם, השיירות מהלכות בהן תמיד. ואם כונתך לאותו מדבר שהיו ישראל מהלכין בו, לאו כולו אינו דרך, שהרי מקצת המסעות האמורות בתורה מקומן ידועות, ושיירות של ישמעאלים מהלכין בהן. ואם כוונתך לקצת המדבר שהיו ישראל בו, ומאי דדמי ליה מן המדברות הרחוקים מן הישוב הרי נתתה דבריך לשיעורין, ואפילו לפי פירושך מקצת המדברות, והן כל המדברות שמהלכין בהן בני אדם, רשות הרבים[9]. וליכא עליה קושיא שלא אמר ז"ל כל המדברות אלא מדברות אמר ולפי הפירוש הראשון כל המדברות רשות הרבים ומכל מקום בין לפי הפירוש שביארנו בין לפי זה הפירוש שאמרת דמפרשי ליה עלמא רוב המדברות שבין הישוב רשות הרבים והפירוש שביארנו הוא המדוקדק יתר כדי שלא נתן דברינו לשיעורין. ע"כ.
ומן השאלה והתשובה נראה שנחלקו בבסיס ההגדרה של רשות הרבים. מדברי השואל ומראיותיו נראה שהבין שרשות הרבים היא 'דרך המיוחדת לרבים', וממילא כל שהדרך אינה מיוחדת לרבים ממילא הויא כרמלית[10]. וכמו שמדגיש השואל בכמה דוכתין את המושג 'דרך הרבים' וכן כתב: לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא, ע"כ.
אך מדברי רבי אברהם נראה שרשות הרבים, היינו מקום שיש לרבים רשות, שלטון, לילך שם. כלומר מקום המיוחד לרבים והוא הפקר לרבים[11].
♦
קושיית רבינו חיים אבולעפיא על דברי רבי אברהם
כתב המעש"ר (פי"ד ה"א) בשם עץ חיים שר הצבא, וז"ל: ומרן ז"ל כתב בשם הרב ר' אברהם בנו של רבינו, שיש מפרשים בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה"ר וטעמא דמסתברא היא ע"כ. והקשה הרח"א[12] נר"ו וז"ל ואיכא למידק דהכתוב צווח אל יצא איש ממקומו. גם עון מקושש היה שהעביר ד"א ברה"ר גם ילפינן מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע מעגלות שבמדבר. וכי תימא יש חילוק בין מקום ששרוין למקום שאין שרוין, א"כ ליפלוג בדידיה כאן במקום ששרוין. גם איתא בעירובין דף נ"ה יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח בתיהם והקשו כשהן נפנין [אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא] לאחוריהן [דגלי מדבר קאמרת] כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו כמאן דקביעי דמו הוה מצו לשנויי דלא יש רה"ר במדבר וצ"ע ע"כ. נראה להדיא שהבין רח"א בכוונת הר"א בנו של רבינו דבזמן שהיו ישראל שרוין במדבר הויא רה"י דאורייתא, והיאך אם כן אמר רבי אברהם דדווקא בזמן שהיו ישראל במדבר, הוה מדברא רשות היחיד. ועי' שם במה שתירץ המעש"ר.תירוץ על דרך שיטת הרמב"ם
ואילולי דמסתפינא אמינא בס"ד דיש לתרץ בס"ד כך. כשישראל שרויים במדבר, אזי מציאותם של ישראל במדבר גורמת לכך שיהיה חידוש במדבר. וכיוון שהסתמא דמילתא של המדבר הוא, שהוא רשות הרבים, ממילא המציאות שהתחדשה במדבר היא, שיש בו גם רשות היחיד. והמשנה שלא הזכירה 'מדבר' כרשות הרבים, דיברה על זמן שישראל היו שרויים במדבר, דכיוון דאיכא התם גם רשות היחיד, אי אפשר לומר בסתמא דמילתא 'והמדבר' דלא פסיקא ליה מילתא, שכן מקומות מקומות הם. והמשנה משנה קדמונית. והברייתא שהזכירה מדבר כרשות הרבים, עסקה בזמן הזה, דבזמן הזה אין אנשים שרויים במדבר[13].♦
נראה שבזה נחלקו בה"ג והרמב"ם
ואחר הודיע א-להים אותנו כל זאת, שפיר יש לומר דבזה איפליגו בה"ג והרמב"ם. ודעת בה"ג ודעימיה, רשות הרבים היינו 'דרך הרבים' מקום העשוי להילוך לרבים. ולכן גם פלטיא שהיא 'שוק', חשיבא רשות הרבים, כיוון שהיא עשוייה להילוך הרבים, שכן בשוק אנשים לא עומדים או יושבים, אלא מהלכים למטרת הקניה[14]. סיוע לשיטה זו, הן הדוגמאות המובאות בתוספתא (פ"א ה"ב): אי זהו רשות הרבים סרטיה ופלטיה גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה ע"כ. ואם יש כל כך הרבה מקומות שהם רשות הרבים בנוסף, והם מקומות טבעיים, כמו מדברות, יערות ושדות, היה לברייתא להזכירם[15]. ועוד, בתוספתא וכן בבבלי מבואר שבקעה חשיבא ככרמלית. ובפשטות בקעה היינו שדה. ולדעת הרמב"ם נצטרך לחלק בין בקעה לשדה[16]. ועוד מדברי הגמרא (עירובין כב ע"ב) עולה כדברי בה"ג שדווקא דרכי חשיבי כרשות הרבים: תא שמע: שבילי בית גילגול וכיוצא בהן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ואיזהו שבילי בית גילגול? אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט. מני? אילימא רבנן - השתא ומה התם דניחא תשמישתא אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישתא לא כל שכן? - אלא לאו רבי יהודה היא! - אמר ליה: שבילי בית גילגול קאמרת - יהושע אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא. כל היכא דניחא תשמישתא - מסרה לרבים, כל היכא דלא ניחא תשמישתא - מסרה ליחיד. ע"כ. ומבואר שדווקא דרכים מוגדרות, נחשבות כרשות הרבים, ולא מדברים ויערות. והארכנו בזה לעיל (במאמר הקודם) בשיטת הגאונים, וכן נראה לי עיקר בדעתם.אולם לדעת הרמב"ם שכלל גם מדבר, יערות ושדות, נראה דס"ל שכל מקום שיש רָשות לרבים להלך בלא קצין שוטר ומושל, זו היא רשות הרבים גמורה. וכסיוע לשיטה זו, יהיה מה שהראינו לעיל בראש אמי'ר, דכל דבר המגביל את הרבים, כמו שתי מחיצות, מבוי עקום, דלתות, חיפופי וגידודי וכד' פוגם בעצמת רשות הרבים. הא קמן דאם יהיה מקום שאינו מוגבל כלל, ק"ו לכאורה שיחשב כרשות הרבים[17]. וכן מוכח מהמשך תשובתו שכתב: ולענין יערים לא דמי יער לים ובקעה דהים אין תשמישו נח כיער, שאין אדם יכול להלוך בו אלא על ידי ספינה, תדע וכו' ומפרשינן בגמ' דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש והלוך על ידי הדחק שמיה הלוך, והיער תשמישו והילוכו אינו על ידי הדחק, והים תשמישו אינו אלא על ידי הדחק וכו' הילכך לא דמי ים ליער כלל והבקעה והאסטרטיא וקרן זווית אף על פי שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער, שהכל צריכין לערים ולא דרך עליהם[18] כמדבר הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלא למדבר שהוא רשות הרבים ע"כ. ומבואר שכיוון שהיער תשמישו והילוכו שלא על ידי הדחק, וכל אדם יכול להלוך בו, והוא רשות לכל אדם להיכנס לשם, ממילא חשיב כרשות הרבים, והוא כדברינו בס"ד. וראיתי שכבר כתב כן מו"ר רה"י הגר"ש טל שליט"א בספרו הבהיר (טל חיים שבת א' עמ' ת"ל תחת הכותרת הגדרת מהות רשות הרבים) עי"ש[19].[20]
♦
יש לחזק את שיטת בה"ג שדווקא דרך מוגדרת נחשבת כרשות הרבים לעניין שבת
ובסברא ניתן לומר שרשות היחיד היא רשותו של האדם, של האינדיבידואל. על רשות היחיד הזו לענות על צרכיו הבסיסיים של האדם. אולם דרך רשות הרבים, היא יצירה אנושית, שבה האדם יוצא מהצרכים האינדיבידואליים שלו. מקום שבו הוא משתתף ומתערב עם הבריות, מקום שבו רבים הולכים לכיוון אחד ולמטרה אחת. וכך הוה במשכן, שכולם יצאו מן אוהליהם למטרה משותפת להביא את התרומות למשכן. ולכן דווקא דרך הרבים היא רשות הרבים. ואם הגאונים לא ראו בסוגיא בדף צט כהגדרה מוכרחת לרשות הרבים לעניין שבת, אך טבעי הוא לפי סברא זו לומר שרשות הרבים היא דווקא אורחא דמלכא – הדרך הכי גדולה המוזכרת במשנה[21].והשתא דאתינן להכי, איכא למידק טובא בהבדלים שבין הדוגמאות לרה"י מול רה"ר. דכך איתא בתוספתא (שבת פרק א הלכה א-ב): ארבע רשויות, רשות היחיד ורשות הרבים. אי זהו רשות היחיד? חריץ שעמוק עשרה ורחב ארבעה. וכן גדר שגבוה עשרה ורחב ארבעה זהו רשות היחיד גמורה.
(הלכה ב) אי זהו רשות הרבים? סרטיה ופלטיה גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשות הרבים גמורה ע"כ. ויש שני הבדלים בולטים בין הדוגמאות של רה"י לרה"ר. הדוגמאות של רה"י יכולים להיות הן 'טבעיים' והן 'מלאכותיים' כלומר בידי אדם. אולם הדוגמאות של רשות הרבים שהובאו בתוספתא, הם רק מלאכותיים.
ואילולי דברי הרמב"ם ז"ל, שכלל גם מדברות ויערות, היה אפשר לומר כדברי השואל דלעיל, שרשות הרבים היא דווקא דרך מלאכותית שנעשתה להילוך רבים, ולדרך הזו התכוונה התורה כשאמרה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ומאידך רשות היחיד היא מקום המיוחד לאדם, ורשות היחיד לא חייבת להיות 'בידי אדם' אלא כל דבר היכול לתת לאדם מחסה ומסתור מזרם וממטר, ומחיות רעות, הרי הוא רשות היחיד[22].
♦
המציאות העירונית היא מציאות ביניים ואפשר שגם בעלי התלמוד נחלקו בזה
ואם כנים אנו בזה בס"ד, שפיר יש לומר שהמציאות העירונית היא מציאות ביניים בין רשות היחיד לרשות הרבים. ולדידן, לפי התפיסה שלנו כיום, קשה טובא לראות את העיר כרשות היחיד. שכן העיר מלאה בחנויות, מוסדות שלטון, בבתי ספר, וילדים משחקים ברחובותיה. אולם שפיר דמי לתפוס את העיר[23] כהתאגדות של אינדיבידואלים. כלומר, במקום שכל יחיד ויחיד יתפוס לעצמו איזה חריץ, מערה, מחיצת קנים או גדר, כדי להגן עליו ולתחום את מקומו. במקום זאת, היחידים מתאגדים ביחד לכדי מערה גדולה, ויקראו לה עיר ומגדל עוז וראשו בשמים. ולפי זה, העיר היא בעצם 'רשות היחיד גדולה'. וכשם שבבירה גדולה ובבניין יש מסדרונות המובילים מקומה לקומה או מדירה לדירה, ובכל זאת כולם רשות היחיד אחת. כך העיר[24], יש לה מבואות המובילים מחצר לחצר, אך כולם מאוגדים בתוך רשות אחת. דהיינו, כולם רואים את עצמם כבעלי מעמד אחד בעיר אחת, ומשתייכים קטגורית ורגשית למקום מסויים. כמו כן, הם משלמים מיסים לאותו מלך/שליט או שלטון מקומי, יש להם הנהגה מוסדרת, מנהגים ומוסדות דתיים מוגדרים. זו העיר. ולכן העיר ביסודה מציאות ביניים, היא לא רשות הרבים כדרך הרבים, שכן הפונקציות שהעיר ממלאת הן פונקציות של רשות היחיד. ומאידך, העיר היא של אנשים רבים, כדרך הרבים. ועל פניו ההגדרה הנכונה לעיר הינה – 'רשות היחידים'.ועל פי הגדרה זו, מובנת ביותר שיטת הגאונים הסוברים שרשות הרבים היא דווקא דרך המלך, ולא עיר[25]. ולפי זה כל שהדרך נמצאת בתוך העיר, אף אם היא מיושרת וגדולה תחשב לכרמלית, אא"כ היא מתחברת באופן ישיר לרשות הרבים הנמצאת מחוץ לעיר.
ובאמת נראה שנחלקו בזה כבר בגמרא. דמחד גיסא אמרינן (בבלי עירובין כב) שמעלות ומורדות של ארץ ישראל אין חייבים עליהם משום רשות הרבים, דלא ניחא תשמישתייהו, ומבואר שדווקא דרך ישרה ללכת אל עיר מושב, היא החשובה כרשות הרבים. וכן, יש לדקדק מן המעשה בעירובין (פו ע"ב) שפרסו סדינין ע"ג העמודים והביאו ס"ת. שהגמרא הקשתה רק מצד עשיית אוהל, ולא הקשתה מצד טלטול. ובאמת רש"י ור"ח כתבו שהיה זה במבוי (ועי' ברש"י שם ודוק). אולם בפשטות שפיר יש לומר דציפורי היא כרמלית כולה, דאין בה דרך המלך[26].
וגם האי דינא דירושלים ומחוזא, דאילמא דלתותיהן ננעלות בלילה, יכול להתפרש באותו אופן[27]. שהדרך העוברת בה הינה דרך גדולה המחברת בין ערים, ועוברת בתוך העיר. אך באמת היא אורח מלכא. אך בשביל זה בעינן שהדרך תהא כעין דרך בין עירונית. וכל דרך עירונית שיש לה הפרעות (כגון פסי האטה, מעגלי תנועה וכד', לאפוקי רמזורים), או שהיא מתעקלת לפי הבניינים והיא משמשת את הבניינים, כגון כל הכבישים השכונתיים, לא יהיו אלה רשות הרבים לשיטת בה"ג ודעימיה. אלא דווקא הדרך הבאה מחוץ לעיר ומפולשת אל הדרך העירונית הראשית, היא הנקראת רשות הרבים דעיר, והן המה 'מבואות המפולשים' לדעת הגאונים.
♦
מחלוקת הראשונים האם כדי לתקן עיר אנו צריכים דלתות או שדי בצורת הפתח
ועוד מעט אדבר, ברוב המדבר, שירים אחבר, לאל ואזמר, כי נתן תורה לעקר גר, הנמשך בשר, ללמוד לאור נר, בלילות ער, בעת הצידים צר. ואומר כי עתה הבוא נבוא בס"ד לברר את שיטת רבנן קמאי אי בעינן דלתות נעולות בלילה, בכדי להתיר את העיר בטלטול.ועל פי מאי דחזינן עד כען, עולה ברור שלשיטת בה"ג וסיעת מרחמוהי, כל דרך עירונית לא בעיא דלתות ננעלות, שכן עיר לא מיקריא כלל רשות הרבים. שכן כתב בה"ג בהדיא (עירובין עמ' קסו): ואי אית לה למתא שורא, אי נמי הדרין לה נהרואתא, אי נמי יתבא על תילא דמידליא עשרה טפחים זה הוא ערובה ולא צריכה אלא ערובי חצירות. ע"כ. ולא זכר ש'ר דבעינן כלל דלתות ננעלות, וכתב בהדיא לפני כן דדי בצוה"פ. וגם מן התשובה (שערי תשובה סי' רט) שכתב רב שר שלום גאון לק"מ, וכמו שביארנו דבריו בס"ד.
♦
מקור הדין שדי בצורת הפתח לכרמלית
הנה איתא בגמרא (יא ע"א) דצוה"פ מהניא בכרמלית: ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב[28]. דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק; מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאים - ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים - כך התירו לו לענין שבת. רבי יוחנן אמר: לכלאים - התירו לו, לענין שבת - לא התירו לו. במאי עסקינן? אילימא מן הצד - והאמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד - לא עשה ולא כלום. אלא על גבן; ובמאי? אילימא בעשר - בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא? אלא לאו - ביתר מעשר[29]! - לא, לעולם בעשר ומן הצד, ובדרב חסדא קא מיפלגי[30]. ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי חנינא: (ע"ב) פיאה מותרת לענין כלאים, אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת - דלא, כך מחיצות לכלאים - דלא. בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא, הא - דידיה. הא - דרביה. אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן קשיא! אי אמרת בשלמא: התם - על גבן, הכא - מן הצד, שפיר. אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד, מאי איכא למימר[31]? לעולם אידי ואידי מן הצד, התם - בעשר[32], הכא - ביותר מעשר. ומנא תימרא דשני לן בין עשר ליותר מעשר? דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: לא כך היה המעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן. ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר - מותר, ביותר מעשר - אסור. במאי עסקינן? אילימא על גבן - יותר מעשר אסור? והתניא: היו שם קנין הדוקרנין, ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר - מותר! אלא לאו - מן הצד, וקאמר ליה: בעשר - מותר, יותר מעשר - אסור. שמע מינה[33]. ע"כ.ומבואר שלדעת רבי יוחנן, כל שצורת הפתח היא 'על גבן[34]', היא מתרת לעניין שבת, בין בעשר ובין ביתר מעשר. ועסקנו בסוגיין בבקעה שדינה הוא ככרמלית. ועל כן יצא, שצורת הפתח מהניא לכרמלית בשבת, כל שנעשו על גבן, ובכה"ג מתירה צוה"פ אף ביותר מעשר. ולדעת ריש לקיש, מהניא אף צוה"פ מן הצד, כל שעשאה בפחות מעשר. וביתר מעשר צוה"פ מן הצד לא מהניא לא לעניין כלאים ולא לעניין שבת.
♦
שיטת הירושלמי בדין זה
וגם בירושלמי הובאה מחלוקת זו כדמותה וכצלמה והכי איתא בתלמודא דבני מערבא (עירובין פ"א ה"ט): מתני' מקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו וזו למעלה מזו ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים שיעור חבלים עוביין יותר על טפח שיהא הכל עשר טפחים: וכו' רשב"ל בשם רבי יודה בן חנניה – נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלה, מציל [דף יא עמוד א] משום פיאה[35]. א"ר יוחנן כמחיצות שבת כן מחיצת כלאים[36]. אמר רבי יוחנן מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי לנגנגד והראהו שדה אחת ובית חווירתה[37] היתה נקראת, והיו שם פרצות יותר מעשר והיה נוטל אעים וסותם, דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר, אמר כזו כן מחיצת שבת[38]. א"ר זעירא, מודה רשב"ל לענין שבת שאין פיאה מצלת יותר מעשר[39]. א"ר חגיי מתני' אמרה כן, מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה, אם אומר את שהפיאה מצלת יותר מעשר, כמו כן חבל אחד[40]. רבי יונה אמר רב הושעיה בעי, הדא פיאה אמה איתאמר, מלמעלן מן הצד? אין תימר מלמעלן, כל שכן מן הצד[41]. אין תימר מן הצד הא מלמעלה לא. אין תימר מלמעלן יאות א"ר חגיי, אין תימר מן הצד לא א"ר חגיי כלום, מה נפשך, אם מלמעלן הרי מלמעלן אם מן הצד הרי מן הצד. רבנן דקיסרין בשם רבי ירמיה - תיפתר בשעשויין כמין דקרן. ע"כ.וכפי הנראה יש מקום לדקדק מן הירושלמי לעניין נ"ד. שכן אף שבבבלי חזינן שרבי יוחנן ס"ל להקל בצוה"פ בכרמלית בכל גווני, מן הירושלמי יש מקום להסתפק בזה, שכן שנינו בשם רבי יוחנן, שרבי יהושע בן קרחה סתם את הפרצות בשדה בית חוורתה, ומאן יימא לן כי הפרצות היו קטנות? שמא הפרצות היו גדולות, ולאחר שסיים לסתום כבר היתה הסתימה עומד מרובה על הפרוץ ובהכי הוא דמהניא צוה"פ.
עוד יש לדקדק מן הירושלמי, שלכל אורך הסוגיא הירושלמי קורא לצוה"פ 'פיאה', ושפיר יש לדקדק שלא מן דין צוה"פ נגעו בה, אלא מדין "פיאה" כלומר הפסק מוגדר בין האזור הזה לשאר אזורי השדה. ולכן קא סליק אדעתין דפיאה מן הצד מהניא טפי מאשר מלמעלה.
ואף אם לא נאמר כפירוש זה, אלא נאמר שאף לאחר שסתם רבי יהושע בן קרחה את הפרצות היה הפרוץ מרובה, הא סיימנו את הסוגיא כך: אמר ר' אבהו - כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות, אסור להורות, מה אם סוכה קלה את אמר אסור שבת החמורה לא כל שכן?! ע"כ. ופירש הגרח"ק זצ"ל על אתר: הלכך בשבת פשיטא דאין להקל בצורת הפתח. עכ"ל. ומקורו טהור מדברי רבינו חננאל (עירובין יא ע"ב).
♦
על פי דברי הירושלמי יש להסביר את שיטת הרמב"ם
והנה, לולי דברי הירושלמי היה מקום להקשות על הרמב"ם שלא פסקה להא מילתא שכרמלית ניתרת על ידי צוה"פ. בעוד רבי שמעון קייארא בהלכות גדולות כתבה להא מילתא בהדיא.שכן, אף שבפשטות לשון הבבלי נראה שיש להקל, הרמב"ם ס"ל שהירושלמי פרושי מפרש מיליו. ואת הירושלמי יש לפרש בשני אופנים, או שלדעת רבי יהושע בן קרחה, אין להתיר צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד. או שמעיקר הדין מותר אף בפרוץ מרובה, אך למעשה רבי אבהו סובר שאין להתיר למעשה צוה"פ בשבת כלל ביתר מעשר, או בפרוץ מרובה.
ואלו דברי הרמב"ם (הל' שבת פט"ז הט"ז): כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח, ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. ע"כ.
אולם אי קשיא הא קשיא, אמאי שביק הרמב"ם תלמוד ערוך, והביא ממרחק לחמו מדברי הירושלמי. ובפשטות יש לומר שמכיוון שרבינו חננאל קדם והביא את הירושלמי בסוגיין, ובודאי נתכוון לפסיקת הלכה, ממילא כבר קדמוהו רבנן. ושפיר יש לסמוך על הירושלמי בכה"ג.
ועוד בה, שפיר יש לומר שהירושלמי לא פליג על שיטת הבבלי, אלא הבבלי לא גילה לנו שרבי יהושע בן קרחה סתם את הפרצות. אלא רק שהיה שם היתר של צוה"פ. והירושלמי לא חלק על כך שהיה שם היתר של צוה"פ, אלא רק הוסיף תנאי שאין צוה"פ מועילה אלא במקום שהעומד מרובה על הפרוץ[42].
♦
על אף דברי הרמב"ם נראה שיש מקום להתחשב בקולא העקרונית היוצאת מן התלמודים
והנה, אף שמדברי הרמב"ם נראה ברור, דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה להקל בצורת הפתח אפילו בכרמלית, ודלא כבה"ג. מ"מ יש מקום בראש לומר, הן על פי הבבלי והן לפי הירושלמי, דהאי דינא דצורת הפתח מהני אפילו בדאורייתא. שכן רבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו בצורת הפתח, שהיא מועילה לעניין כלאים, אף שכלאים הם מן התורה, ואם כן אין סיבה להניח שלא תועיל צוה"פ גם לעניין היתר רשות הרבים גמורה. ואף מן הירושלמי משמע כן, דשפיר יש לומר בדעת רבי אבהו שלא נתכוון לומר שמן התורה לא מועילה צוה"פ, אלא שמדרבנן אין נראה נכון להתיר בצוה"פ בלחוד ברשות הרבים. אך שפיר יש לומר, שמן התורה מהניא צוה"פ גם לעניין היתר רשות הרבים. דאל"ה אפילו לעניין 'מיסב ומיתן' יש לאסור.והאי טעמא דעסקינן בכרמלית גם בבבלי וגם בירושלמי, זה אינו משום דהאי דינא דצוה"פ קיים רק בכרמלית. אלא, מפני שעסקנו בעניין כלאים בכרם, וכרמים יש בבקעות ובפרדסים ובשדות, ואין כרמים ברשות הרבים, והכי הוה מעשה. אך לא עלה על דעת לומר דרק בכרמלית מהניא צוה"פ. תדע שצורת הפתח מועילה להתיר מבואות המפולשין דחשיבי רשות הרבים גמורה, ואם כן ה"ה הכא. ואף שמדברי בה"ג שפסקה להא מילתא אפשר לדקדק שכתב כן דווקא לעניין כרמלית, אפשר שמפני שלא רצינו להרחיב את ההיתר יותר ממה שמצאנו בפירוש, ובפרט שהירושלמי הגביל מאוד את ההיתר הזה. אך אליבא דאמת יש מקום להציע דמהניא צורת הפתח גם ברשות הרבים דאורייתא. וכ"ד הגר"ז (שו"ע שסד סע' ד') דמהניא צוה"פ גם בדאורייתא. וכבר כתבתי לעיל גם בדעת בה"ג כדברים האלה בס"ד.
♦
שיטת הראשונים המצריכים דלתות ננעלות בכדי לתקן עיר
ובאמת נראה ששיטת הסוברים דאיכא גבן רשות הרבים גם בזמן הזה, עולה בצורה פשוטה יותר עם הסוגיא של דלתות ננעלות בלילה.דהכי איתא בתלמודא (עירובין ו' ע"א-ב): תנו רבנן: כיצד מערבין דרך רשות הרבים? עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. חנניה אומר: בית שמאי אומרים: עושה דלת מכאן ודלת מכאן, וכשהוא יוצא ונכנס - נועל. בית הלל אומרים: עושה דלת מכאן, ולחי וקורה מכאן. ורשות הרבים מי מיערבא? והתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה: (ע"ב) מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים - עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן - ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. וכי תימא: בכך[43] הוא דלא מיערבא, הא בדלתות מיערבא? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! ואמר עולא: הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים! - אמר רב יהודה: הכי קאמר, כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים? - עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. ע"כ.
וכפי שכבר הערתי לעיל, הלשון בסוגיא זו מעט קשה. שכן מחד גיסא הגמרא מקשה ותמהה 'וכי תאמר שבכך, בלחי וקורה אין מערבין רשות הרבים אך בדלתות מערבין?!' ותשובתה בצידה 'והרי אמר רבב"ח בשם ריו"ח – שמערבין רה"ר בדלתות'. ועל פניו כלפי לייא. וראיתי בכמה מכתבי היד שגרסו כך: 'וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלת מיערבא', כלומר בלשון יחיד, וקאי על שיטת חנניה. והקושיא היא מכך שאפילו דלת אינה מספיקה, שכן בשביל רה"ר בעינן דלתות. אולם יש לחשוד שתיקון זה, אינו מעיד על הנוסח האמיתי של התלמוד, אלא הוא תיקון סופרים. מפני שרבינו חננאל גריס בהדיא 'הא בדלתות מיערבא'.
והשתא דאתינן להכי, בדברי רבנו חננאל, איכא למידק שכן איהו כתב הכי: וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא כלומר בלחי או קורה הא בדלתות מיערב אף על גב דאינן ננעלות. ע"כ. דהיינו הקושיא של הגמרא היתה שלפי חנניה בעינן דלת, אולם לא עלה על דעת אף אחד שצריכים דלתות ננעלות. וכאילו אמרה הגמרא 'הא בדלתות בעלמא מיערבא'. ועל כן מביאה הגמרא מימרא זו, דבעינן דלתות ננעלות בלילה. וכבר כתבתי לעיל (תחת הכותרת מתוך דקדוק שיטת התלמוד בעירובין יש לסייע לשיטת רבנן גאוני, במאמר הקודם) שלפי שיטת הגאונים יש להסביר סוגיא זו בפשיטות עי"ש.
ואיך שלא יהיה, למסקנת הסוגיא בעינן למבואות המפולשין לחי/קורה וצורת הפתח. ולרשות הרבים בעינן דלתות ננעלות.
♦
מהמשך הסוגיא נראה דאין צורך בדלתות ננעלות ממש
איברא דבהמשך הסוגיא איתא: איתמר, רב אמר: הילכתא כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כחנניה. איבעיא להו: לחנניה אליבא דבית הלל[44], צריך לנעול או אין צריך לנעול? - תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל: אינו צריך לנעול, וכן אמר רבי מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול. איכא דאמרי, אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, ואמר לי שמואל: אין צריך לנעול. בעו מיניה מרב ענן: צריך לנעול, או אין צריך לנעול? - אמר להו: תא חזי הני אבולי דנהרדעא, דטימן עד פלגייהו בעפרא ועייל ונפיק מר שמואל, ולא אמר להו ולא מידי. - אמר רב כהנא: הנך מגופות הואי. כי אתא רב נחמן אמר: פניוה לעפרייהו. - לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול? - לא, כיון דראויות לנעול, אף על פי שאין ננעלות. ע"כ. ומשטחות לשון הסוגיא הזו, עולה שאין צורך לנעול בפועל את הדלתות. אולם כד נעיין בה שפיר, נמצא כי יש כמה קשיים בהא מילתא. ראשית כל, הדיון נסוב אליבא דחנניה. ועל פניו אין סיבה לפסוק דווקא כחנניה ולא כת"ק. ואם כן, כל הדיון לגבי הדלתות והערות האמוראים למעשה, לשם מה באות?ועוד בה, הלא בפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן כרב, והלא רב, שפתיו ברור מיללו כי הלכתא כוותיה דת"ק.
ובאמת שפיר יש לומר דכיוון דנהרדעא אתריה דשמואל הוות, לכן האמוראים דנו במעשיו של שמואל. אולם גם לפי זה קשה, למה התלמוד סידר את הדברים לפנינו, בתור הוראה למעשה, כשלמעשה אין בזה נ"מ. ואולי יש לומר לאידך גיסא, דכיוון דשקלו וטרו בהא מילתא רבנן אמוראי שפיר יש לומר דהכי קיימא לן. אך זה יהיה קשה לפסוק גם נגד ת"ק וגם נגדרב.
♦
הקושי בדין דלתות ננעלות בשיטת הרמב"ם
והאמת ניתנת להיכתב, דאי קשיא הא קשיא כי בדברי הרמב"ם נראה דמזכי שטרא לבי תרי. שכן מצד אחד כתב (הל' שבת פי"ד ה"א): ואי זו רה"י? תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן וכו' וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות וכו' אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה וכו' כולן רה"י גמורה הן. ע"כ. ומבואר דבעינן לנעול את הדלתות בלילה בפועל.אולם מאידך כתב הרמב"ם (פי"ז ה"י): שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר. ע"כ. ודין זה הוא על פי המשך הסוגיא דלעיל (יבוא לקמן בס"ד), וכמה ראשונים (רמב"ן, מאירי, רשב"א, מגיד משנה) הבינו בדעתו דלא בעינן לנעול ממש, אלא רק ראוי להינעל, ועפ"ז דבריו סתרי אהדדי לכאורה, דבפרק י"ד בעי ננעלות ממש, ובפרק י"ז די בראויות להינעל. וכבר הקשה כן בהליכות אליהו (פי"ד ה"א).
♦
תירוץ שיטת הרמב"ם בס"ד
ובטרם אהיה באר'ש בהנראה לע"ד בשיטת רבינו משה, אבוא אעי'ר במחלוקת הראשונים אי קיימא לן בהא מילתא כרב או כשמואל. הנה רבנו חננאל כתב: ומדשקיל וטרו כשמואל דאמר הלכה כחנניה ש"מ הלכה כשמואל בהא ואקשינן ומי עבדינן כתרין חומרי. ע"כ. ומבואר דס"ל דקיימא לן כדעת חנניה, ובעינן דלת מכאן ולחי או קורה מכאן[45].ומאידך הרי"ף (ב ע"א) כתב: איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כחנניה ואליבא דב"ה והלכה כרב בתרוייהו וכו' דקי"ל הלכתא כרב באיסורי והני מילי מבואות המפולשין לרה"ר הוא דסגי להו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן אבל ברה"ר גופה לא מערבין אלא בדלתות מכאן ומכאן והוא דננעלות בלילה וכו' וההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא ורמו עליה חומרא דרב ושמואל ואצרכוה דלתות לא קשיא משום דנהרדעא אתריה דשמואל הוה ע"כ. ונראה ברור ממה שסיים 'וההוא מבוי עקום' וכו', בא לחלוק על דברי ר"ח[46], דלא תימא 'מפני דשקלו וטרו אליבא דשמואל הלכתא כוותיה'.
ועל פי שיטת הרי"ף דלא קיימא לן אליבא דחנניה, יש לעיין מה הועילה לנו למעשה השאלה האם צריך לנעול או לא צריך לנעול? הלא אי כחנניה, הא לא קיימא לן כוותיה, ודברי רבי יוחנן שאמר 'ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה' מפרש הרי"ף בהדיא דבעינן ננעלות ממש.
ומאידך לשיטת ר"ח ניחא כל הסוגיא והשאלה, כיוון דקיימא לן כדעת חנניה, ולכן לא בעינן לנעול את הדלת במבואות המפולשין, אך ברשות הרבים ממש בעינן דלתותיה ננעלות, כמו שכתב בהדיא בפירושו (עירובין כב ע"א). אולם קשה אמאי שביק לת"ק ולרב, ופסק כוותיה דשמואל וכחנניה.
ועל פי אלו שתי השאלות, יש להסביר בס"ד את שיטת הרמב"ם. לרמב"ם הוקשו שתי השאלות הללו. מחד הסכים הרמב"ם עם הרי"ף שיש לפסוק כדעת רב ות"ק, ודלא כר"ח וכשמואל. ומאידך הוקשה לרמב"ם לשם מה אריכות הדברים הזו לפרש את שיטת חנניה אליבא דב"ה, בעוד שעל פי הכללים והמושכל לא קיימא לן כוותיה.
ולמד מכך הרמב"ם, דאף דלא שמעינן מדברי חנניה אליבא דב"ה מידי לעניין מבואות המפולשין לרשות הרבים, מ"מ שמעינן מיניה לכל היכא דבעינן דלתות[47], דלא בעינן ננעלות ממש אלא רק הראויות להינעל.
מתוך דברי הרמב"ם יש להוכיח כפירוש זה
וכשאני לעצמי מה אני, נראה לענ"ד להוכיח כן מתוך לשון הרמב"ם. דאי תימא דהרמב"ם בעי שינעלו הדלתות ממש. ראשית יהיו דבריו סותרים זא"ז. אולם יתר מכך יקשה, דמניין ליה להרמב"ם הא מילתא דבעינן רק דלתות הראויות להינעל? דאי לא תימא כדכתבינן, יקשה מה מקור הדין של ההלכה בפי"ז ה"י, דהתם איירי הרמב"ם בדלתות של רשות הרבים, וכשיטת רבה בר בר חנה בשם ריו"ח, והתם כתב לנא דלא בעינן ננעלות ממש, אלא רק ראויות להינעל. ודין זה נלמד רק מדברי חנניה אליבא דב"ה, דאינו להלכה! אלא מוכרח כדברינו בס"ד, דלדעת הרמב"ם לא בעינן אלא ראויות להינעל, ולא ננעלות ממש, וזה מכח שיטת התלמוד וקושיותיו. וכך הבינוהו רבנן קמאי. וגם הלום ראיתי אחרי רואי שכך פירש את הרמב"ם רבינו המגיד משנה (פי"ז ה"י), וששתי.♦
ביאור סתירת לשון הרמב"ם על פי פירוש זה
והשתא דאתינן להכי, בוא יבוא, פירוש לשון הרמב"ם על נכון בס"ד. הלא כך לשון הרמב"ם (פי"ד ה"א): ואי זו רה"י? תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן וכו' אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ע"כ. הכא הרמב"ם בא להגדיר את העיר, כלומר, באיזה אופן תהיה העיר רשות היחיד? עיר שיש לה חומות ודלתות, ובסתמא דמילתא הרי דלתותיה ננעלות, דהרי לא שם השלטון את הדלתות רק בכדי להתיר את עירוב העיר. אלא הדלתות ממלאות פונקציה בסיסית של שמירה. אך לא הצריך כאן דווקא שהדלתות יהיו נעולות.ובפרק י"ז עוסק הרמב"ם באותו דין עצמו, ומגדיר שמה שאמרנו בפי"ד 'ננעלות' לאו ננעלות ממש, אלא הראויות להינעל. וכבר קדמוני רבנן בזה, וכ"כ הרב אלקים גאטיניו בפירושו יצחק ירנן (פי"ד ה"א), ומרכבת המשנה אשכנזי (שם), ובקהילת יעקב אלבעלי (שם). ועל צבאם מרן הב"י (סי' שסד) שכתב כן בפשיטות.
ויש להוכיח בס"ד דעסיק רבינו באותו דין עצמו. שכן לשון הרמב"ם בפי"ז הוא כך: שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר. ע"כ. ועל פניו קושי גדול קא חזינא הכא. דבתיאור המציאות כתב הרמב"ם 'שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם'. ועל פניו מה ההבדל בין זה לבין מבואות המפולשים, שגם הם שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם?
ולענ"ד היא פשוטה לפניה, דכוונת הרמב"ם הכא היא לרשות הרבים דעיר, לרחוב הראשי של העיר, וס"ל דאף שיש שני כתלים, מ"מ לא נעשה זה 'מבוי המפולש', שכן מבוי המפולש הינו רחוב צדדי ולא ראשי. אך הכא איירי בעיר כירושלים וכמחוזא, וכפי מקור דין זה. ועל פי דרכנו למדנו בס"ד שמקור הדין של ירושלים אלמלא דלתותיה, הוא מקור הדין בפרק יז' הלכה י'.
ועל כן, בהא סליקנא בשיטת הרמב"ם דלא בעינן דלתות ננעלות ממש, אלא בעינן דלתות הראויות להינעל.
♦
מה הסברא בכך שדלתות אמורות להועיל בהכשר רשות הרבים
ואחרי הודיע א-להים אותנו כל זאת, אשאל מכם שאלות, מה נשתנה דין דלתות, משאר כל המחיצות? אמאי בעינן דלתות בכדי להתיר את רשות הרבים ולא די לן בלחי/קורה או בצורת הפתח, דמהנו בכל אתר ואתר.הלא אם כנים אנחנו, הא בפשטות אם יש לעיר חומה גבוהה מסתמא שיש גם למקום הדלתות צורת הפתח שאמורה להועיל ככל שאר מחיצין של תורה, דפי תקרה יורד וסותם, ואמאי לא די לנו בזה. וכן אי איתא חומה, הלא בודאי עומד מרובה על הפרוץ, ועל פניו החידוש הזה צריך נג'ר ובר נג'ר לדלתותיו.
ועוד קשה, שכן העולה מדברי הרמב"ם (הל' שבת בפט"ז ה"א) והוא דין התלמוד, שקרפף שהוקף לדירה היא רשות היחיד ממש, ולא הצרכנו בו לעולם שינעלו דלתותיו. ומה שנה הקרפף מן העיר ששנינו בה כלשון הזו ממש (רמב"ם שבת פרק יד הלכה א): אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ע"כ. ויותר מהמה יש להקשות, שאם אמת היה הדבר הזה, כדכתבינן לעיל ולא בעינן ננעלות ממש, אלא די בראויות להינעל אליבא דהרמב"ם, יוצא שאפילו סגירת הדלתות לא בעינן, ואם כן קשיא טובא מאיזה צד מהנו הנהו בבי? ועוד, אי בעינן דלתות ננעלות בלילה, אמאי ביום שהדלתות אינן נעולות העיר עדיין נחשב כרשות היחיד?
והנה קמה וגם ניצבה הקושיא שהקשיתי בראש אמי'ר, דהיכא חזינן דדלתות חשיבי לעניין מחיצות ודיני תורה?
ובאמת רש"י כתב (עירובין ו' ע"ב ד"ה ירושלים): אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים, ע"כ. אולם עליה אני דן, אמאי נעילת הדלתות משויא לה כחצר של רבים, ולא די בצורת הפתח מעליא ובעומד מרובה על הפרוץ? ומעין זאת כבר הקשה רבינו יהונתן מלוניל (ב ע"א)
והרי"ד בפסקיו (ו' ע"ב) כתב שעיר הויא רשות הרבים גמורה, ולעולם רשות הרבים גמורה אינה ניתרת אלא בדלתות. אולם על פניו גם מבואות המפולשין לרשות הרבים הוו רשות הרבים גמורה, ואמאי התם לא הצרכנו דלתות בשום אופן. ואף חנניה לא הזקיק אלא דלת אחת. וצ"ע.
והריטב"א (עירובין כ"ב ע"א ד"ה כאן) כתב שמדין מחיצות נגעו בה, וס"ל שהדלתות השלימו את מחיצותיה של ירושלים. ובקיעת הרבים מבטלת את המחיצות בצד שהרבים בוקעים בו.
♦
מכמה דינים במסכת עירובין יש לעמוד על טעמו של הדבר בס"ד
והנה אם ד'ל הוא, ובדעתו רבים יתמהו, המה ראו כן תמהו, מ"מ אבוא במגילת ספר הנותנת אמרי שפר, לבאר טעמו של דבר אם יהיה ה' בעזרי.בעניין עיר של רבים (עירובין נט ע"ב) איתא: אמר מר או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. מאי שנא דלחצאין דלא - דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי! - הכא במאי עסקינן כגון דעבוד דקה. ע"כ. ומבואר שאם בני המבוי עשו 'דקה[48]' הרי הם מובדלים משאר בני העיר, ולכן אין אוסרים עליהם. וכתב רש"י (שם ד"ה דעבוד דקה): פתח נמוך בראש כל מבוי, דגלו אדעתייהו לאסתלוקי כל חד מחבריה. ע"כ. וכ"ה בס' ע"ב גבי חצר. וכן הוא בדף עה ע"א, וכן הוא בדף פט ע"ב לפי' ר"ח.
וחשבתי לומר שבאמת עניין הדלתות הוא כעין עניין הדקה. כשם שעניין הדקה בא לגלויי מילתא שאנשי המבוי 'אסתלוקי אסתלקו' והרי הם לעצם, ולכן יותר להם לטלטל. כך בני העיר כולה צריכים לעשות איזה היכר בכדי להפריד את רשות הרבים שלהם, כלומר את הרחוב הראשי של העיר שאליו מתחברת הדרך הבאה מן החוץ, ובעצם לערב את הרחוב הזה עם שאר העיר המוקפת חומה.
ואמאי אומר אני שהדלתות נצרכות דווקא בכדי להתיר את "הרחוב הזה", דמשמע שאף אם אין דלתות כלל, לא בורכא, לעניין המבואות ושאר העיר? שכן שאר השכונות מוקפות במחיצות ואין סברא לומר שהרחוב הראשי, עם כל גדלו ועצמתו, יבטל את המחיצות שהוא כלל לא עובר בהן. שנית, הלא קיימא כדעת רבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, שכן בפסי ביראות כתב הרמב"ם שאף אם דרך הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדים, ואם כן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. וכאן הודיעך כוחן של מחיצות וס"ל. ואם כן לא הוה ליה להרמב"ם למיפסק לדין של ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה, דהא הגמרא בפירוש מקשה ביניהם. ושפיר יש לומר, דמיכוון שפסק הרמב"ם כדעת רבנן ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, ובודאי ששתי מחיצות להרמב"ם אינן מועילות כלום בהיתר רשות הרבים. לכן כתב דבעינן עכ"פ דלתות ננעלות בלילה (או ראויות להינעל) לרחוב המרכזי הזה, אך שאר המבואות המפולשין אליו, די להם בלחי וקורה וצוה"פ.
ולענ"ד רגליים לדבר שמשום כך כתב הרמב"ם (בפי"ז ה"י): שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ע"כ. כלומר דלא תימא דפסקינן כרבי יהודה דס"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, דהרי לדידיה במציאות כזו של שני כתלים והעם עוברים ביניהם לא די בתיקון קל, אלא בכי האי גוונא בעינן דלתות. אך לא תימא דבעינן שינעלו, אלא די בראויות להינעל. ויהי לפלא כמה הרמב"ם דקדק בלשונו, עליו השלום. וכדעת זו נראה בדברי העיתים (סי' צב) שלחלק יצא בין מבואות המפולשים לרשות הרבים גופה, שצריכה דלתות.
והמעיין בריטב"א (שם) יראה שמצד אחר גם הוא הסכים לזה, שאין הרבים משפיעים אלא על המחיצות והדרך הסלולה שהם בוקעים בה, אך לא על שאר מחיצות העיר, והוא כדברינו בס"ד.
♦
מסקנת שיטת הרמב"ם בדין דלתות הננעלות בלילה
ועל כן, בהא סליקנא בדין דלתות הננעלות בלילה, בדעת רבנו משה.א. דלתות הננעלות בלילה נצרכות דווקא לכניסה הראשית של העיר (שבה יש חומות וכד').
ב. על פי דקדוק הסוגיא העלינו בס"ד דלא בעינן ננעלות ממש, אלא די שיהיו ראויות להינעל.
ג. על פי העיון בסברת דין דלתות הננעלות בלילה, עלה כי גם אם אין דלתות הננעלות בלילה, אין זה הופך את כל העיר לרשות הרבים, אלא דווקא את הרחוב הראשי שהפתח לעיר הוא דרכו. אך את שאר המבואות והחצרות הפנימיות בעיר, כל שמוקפות בג' מחיצות לפחות, יש להתיר אותן בלחי וקורה כפי הדין.
♦
מחלוקת הראשונים בדלתות הראויות להינעל או ננעלות ממש
שיטת הראשונים הסוברים דבעינן נעולות ממש
ואחר שביררנו הדברים בשיטת רבנו משה, חכמתו לא תנשה, מימי עמו משה, בפי לומדי תורת רב אשי, הבוא נבוא בס"ד לברר את שיטת שאר רבותינו הגאונים והראשונים בזה.זה יצא ראשונה, רב שר שלום גאון (אוצה"ג עירובין סי' ט) כתב כך וז"ל: מדינות ועירות שאין בהם ששים רבוא, או יש בהם ששים רבוא, ויש בהם חומה ודלתותיהן ננעלות בלילה, אין נעשות רשות הרבים ואין חייבין עליהם כרת וסקילה. מאי טעמא? דבעינן כדגלי מדבר שלא היה גדר עליהן, אבל יש עליהן גדר, אפילו היתה כירושלים שהיה בה אלף אלפים, אין נעשות כרשות הרבים. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אלמלא ירושלים דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלא הרי היא ככרמלית וכו' ע"כ. ובתשובתו הרמת'ה איכא דוכתא לספוקי, דמחד גיסא נראה דס"ל דבעינן דלתות ננעלות בלילה. אולם מאידך משמע מדבריו שהעיקר הוא שיהיה גדר לאותה העיר, ואם יש בה גדר, כבר נעשית ככרמלית[49]. אולם יותר נראה מדבריו שהצריך דלתות ננעלות ממש. וכ"ד ר"ח (ו ע"ב), וכ"ד הרי"ף (עירובין ב ע"ב), וצדיק עת'ק לשונו העיתים (סי' צב[50]). וכן עולה מדברי הריא"ז (פ"א ה"ה): מבואות שלכרכים המפולשין חוץ לעיר[51] מצד זה ומצד זה, (והרי) [ו]הן רחבין שש עשרה אמה, והם מעבר לששים ריבוא כדרך הכרכים שכל באי העולם עוברין שם, הרי המבואות הללו הן רשות הרבים גמורה, ואף על פי שעשו להם צורת פתח והעמידו בהן דלתות מצד זה ומצד זה הרי הן כרשו' הרבים. ואם היו דלתותיהן ננעלות [* בלילה] הרי הן כרשות היחיד. ע"כ. וכ"ד רבינו אפרים בעל אם אפס בתשובה[52] (הובא באור זרוע סי' ו'), וכ"ד האו"ז גופיה (סי' קסח), וכ"ד הראבי"ה (סי' שעט[53]), וכ"כ בהדיא הרשב"א (עבודת הקודש בית נתיבות שער ב'[54]), וכן נקט רבינו דוד כוכבי בספר הבתים (איסור הוצאה שער י') כדעת הרי"ף דבעינן נעולות ממש, ודלא כדעת הרמב"ם דדי בראויות להינעל[55]. וכן עולה מדברי ההשלמה (מהד' חפוטא פרק א' עמ' 12), וכ"כ הכלבו (סי' לא) ובארחות חיים (ח"א הל' שבת).
עי' בתשובת הר"ן סי' עב ובחידושיו (ו' ע"ב), ובשו"ת הריב"ש (סי' תה), ועי' גם בחידושי רבינו ישמעאל בן חכמון (סט ע"ב) ועי' בחידושים המיוחסים למאירי (ו' ע"ב) שנטה יותר כדעת הרי"ף, אך לא סתר לגמרי דעת הרמב"ם[56].
ועל פי מה שביארנו בס"ד בשיטת בה"ג דלעיל, נראה שלא פסק את הדין של דלתות ננעלות, מפני שהבין דפליג על שיטת ת"ק בברייתא.
♦
שיטת הראשונים והפוסקים הסוברים דדי בראויות להינעל
ושיטת הראשונים הסוברים שדי בדלתות הראויות להינעל, קמה וגם ניצבה. הנה כן דעת התוספות בפסחים (סו' ע"א ד"ה תוחב), וכ"כ הראב"ן (סי' שמט), וכן עולה מדברי המגיד משנה (פי"ז ה"י), וכ"כ רבנו חננאל בן שמואל (הובא בקובץ שיטות קמאי עירובין א' עמ' סז), וכ"כ המאורות (עירובין ז ע"א) בשם רבינו ניסים גאון. וכ"ר בדעת הרדב"ז (בתשובה ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קלה). וזכורני שראיתי באגור שכ"ד ר"ש. וכעת אמ"א, וגם לא ברור לי לאיזה ר"ש הכוונה.פסק מרן השו"ע
ומרן הב"י (סי' שסד) הביא את דעת עמודי ההוראה בהא מילתא. וכתב שאף שדעת הרמב"ם היא שדי בראויות להינעל, כיוון שהרי"ף והרא"ש עומדים בשיטה אחת, ובעו דלתות ננעלות בלילה, הכי קיימא לן. אולם בשו"ע כתב מרן (שם סע' ב'): רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה. ויש אומרים אף על פי שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון. ע"כ. ומבואר שהביא מרן את דעת הרי"ף והרא"ש בסתם, אך הזכיר את דעת הרמב"ם בתור שיטת 'יש אומרים'.ובזה איכא פלוגתא בין מרן הגרע"י לבין הרב כף החיים. דלדעת מרן הגרע"י כל היכא שכתב מרן השו"ע הלכה 'בסתם ויש' הלכה לגמרי כדעת הסתם, ולא הובאה דעת היש אלא כדי לחלוק כבוד לאומרה. אולם דעת הרב כף החיים בכמה דוכתין, כי כל היכא שכתב מרן הלכה בסתם ויש, אמת שהעיקר כדעת הסתם, אך כתבו מרן לסברת 'היש' בכדי לסמוך עליו בשעת הדחק (אם הוא לקולא), או להחמיר כמוהו כשאפשר בקל (אם הוא לחומרא). ואף דהכא לא כתב כן בהדיא, מ"מ כן שיטתו בכל מקום.
ולענ"ד בר מן דין, נראה שיש מקום להקל בזה, דאף אם אין הדלתות ננעלות בפועל לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. דהא לדעת בה"ג רק דרך המלך אורח מלכא חשיב רשות הרבים, אך עיר לעולם אינה חשובה כרשות הרבים (אא"כ יהיו בה ששים ריבוא). ועוד בה, יש את שיטת הראשונים הסוברים שאין צריך אלא שיהיו הדלתות ראויות להינעל, ואם כן הויא לן ס"ס להקל, שמא כדעת בה"ג (ואז לא צריך כלל דלתות) ואת"ל כדעת הרמב"ם דאיכא גבן רשות הרבים מן התורה, אז אליבא דהרמב"ם אין צריך לנעול ממש. ועל כן העיקר להקל בזה, ובפרט שאין בידנו לנעול את הערים מפני הגוים ומפני השלטון.
♦
יש לעיין בטעמא דמילתא שכתב מרן השו"ע
ובאמת מרן כתב ששני עמודי ההוראה, הלא המה הרי"ף והרא"ש סברי דבעינן דלתות ננעלות ממש. אולם אחר העיון נראה דלא קרב זה אל זה. שכן לפי דעת הרא"ש הא בעינן ששים ריבוא בכדי להגדיר את המקום כרשות הרבים. וממילא בעיר דלית בה ששים ריבוא ממילא לא בעינן דלתות ננעלות. ואם כן יוצא שבסתם עיר לפי הרא"ש לא בעינן דלתות ננעלות כלל.♦
על פי האמור יש לברר מה דין הערים שלנו בארץ ישראל
והשתא דאתינן להכי, יש לברר בס"ד הלכה למעשה, מה דין הערים שלנו כיום בארץ ישראל, שאפילו בעוב"י תל אביב-יפו אין אלא כ-460,613 תושבים, ועד הס' ריבוא לא הגיעה[57]. ומאידך, על הצד שיש לנו רשות הרבים בזה"ז כדעת הרמב"ם ודעימיה, הרי לא רק שהדלתות אינה ננעלות, אלא שכלל אין דלתות, ומציאות הדלתות בודאי היא לעיכובא.♦
רבות מן הערים בארץ ישראל – מוקפות חומה
עוד נקודה שיש לשים אליה לב, שרוב הערים, אם לא כולן, מוקפות חומה. בין אם זו חומת רעש השומרת על הערים הגדולות מפני רעש הכבישים הסואנים, ובין אם אלו חומות הבניינים והבתים החיצוניים בעיר. שכן, לכל החניה יש גדר וחומה וכל חומה דבוקה וחבוקה עם החומה של הבניין שלצידה, וכן עד לסוף העיר. ואם כן יוצא שאליבא דאמת העיר כולה ולפחות חלקים גדולים ממנה מוקפים מד' כיוונים. וכ"ר שהתייחס לזה הגאון הרב אריה אידנסון שליט"א במאמרו (ירחון האוצר נג עמ' רמח), וכתב שבודאי שיש להתייחס לקו הבניינים הרצוף, כטעם להקל יותר בתיקון רה"ר דידן.אך מאידך, הפרצות שיש לתוך השכונות בערים, גדולות יותר על עשר אמות, ורק בשכונות חרדיות מקפידים לשים צורת הפתח בפתחה של השכונה. אך שאר השכונות ניתרו בצוה"פ הכללית של העיר[58].
ובאמת נראה בס"ד, שכל שהעיר מוקפת חומה על ידי חומת רעש א"נ על ידי בתיה החיצוניים של העיר, שפיר מיקריא העיר מוקפת חומה מד' רוחותיה, והרי היא מצד עצמה רשות היחיד. וא"ת מה יהא על הפרצות. זה ברור לכל המתבונן כי אין הפרצות יתרות על הבניין, ופשיטא שהעומד מרובה על הפרוץ, ויש שם 'שֵם' ד' מחיצות ומחיצות גמורות. ודי בזה בכדי להתיר מן התורה את מקום העיר. ואם תאמר הלא הפרצות הן יתרות על עשר אמות, וא"כ נפל פיתא בבירא. זאת אומר ולא אכחד כי יש לנו כר נרחב להקל בזה. שכן כיוון שהשכונות מוקפות מד' רוחות, הרי מעיקר הדין אינן צריכות לחי/קורה וצוה"פ. וצוה"פ נצרכת רק בכדי למעט את הכניסה שלא תחשב כפרצה, אלא ככניסה. אך בכל כי האי גוונא יש לומר שדי בצורת הפתח הכללית העוברת מעל פתחי העיר הללו, שכן כיוון שלא עסקינן ברשות הרבים גמורה מן התורה, משום שהשכונות מוקפות מד' כיוונים על ידי חומה מעליתא, אם כן די בהיכר של צורת הפתח הכללית בכדי להתיר את המבוי. ואם תרצה לסלסל ולהחמיר על עצמך, ראה כי ברבים מפתחי השכונות עומדים עמודי חשמל, ויש להחשיבם במציאות כזו כצוה"פ[59].
אולם אם נעסוק רק בפתחי השכונות, נהיה בכלל המרפאים שבר על נקלה. שכן עיקר הדיון אמור להיות על הרחובות הראשיים העוברים בערים, דבהם לכו"ע בעינן לפחות דלתות הראויות להינעל, והא ליתא.
אולם אף אני אענה חלקי, ראשית, אליבא דשיטת הרמב"ם דיש להקל כדעתו בשעת הדחק, וכדכתבינן, יש לחקור. מאי טעמא מהנו דלתות אם אינן ננעלות. וכבר כתבתי זאת לעיל, שהדלתות מטרתם ליצור היכר והפרדה בין אנשי רשות הרבים, הנמצאים מחוץ לעיר ובין אנשי העיר[60]. ואם כן הוא, אזי ברור הדבר דלא בעינן דלתות ממש, אלא אפילו גדרות ניידות ששמים באירועים רבי משתתפים, לשומם בפתח העיר, ולקשרם לאחר מעמודי התאורה (באופן שיהיה מותר לפתחם בשבת דבעינן הראויות להינעל), גם כן שפיר דמי. וה"ה אם ישימו בפתח העיר שער מתרומם, דמהני (וכזה היה בכניסה הדרומית לקריית גת, והוסר לפני כמה זמן, והושמו במקומו גדרות ניידות, וכנראה הושם מצד דיני עירובין[61]). ופשוט שאין צורך לסגור את כל הנתיבים, אלא רק את נתיב הכניסה. ואם כן, בקל אפשר לתקן את העיר אף בדלתות הראויות להינעל, ומודעא רבה לאורייתא להיעשות כן ותנתן דת. אך אף אם לא יעשו כן, הנה נראה שאין חסרון הדלתות פוגם בכל העיר, אי איכא צוה"פ, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, אלא רק ברחוב הראשי. ובאמת היכא שאין דלתות או כעין דלתות, יש מקום להימנע מלטלטל ברחוב הראשי לבדו, אך שאר הרחובות הנמצאים בתוך השכונות, אף שמפולשים לאותו רחוב ראשי, בודאי שניתרים בצוה"פ הכללית של העיר[62].
והאי טעמא שכתבתי 'שיש להמנע' ולא כתבתי 'אסור לטלטל', משום דאיכא גבן שתי סברות חזקות מאוד להקל גם בזה (לפחות מן התורה). חדא, את שיטת בה"ג דכל הערים שלנו (כולל הרחובות הראשיים) הן הנה כרמלית, ואין רשות הרבים בעיר כלל (אא"כ יש בה ס' ריבוא). וכן שיטת כמה גאונים. ואשר על ידו השני, יש מקום לומר שצורת הפתח מועילה מן הדין אפילו בדאורייתא. וראיתי שמרן הגרע"י (ח"ט סי' ל"ג) דקדק כן מן האור זרוע (סי' קכט), וכתבתי לעיל שיש לדקדק כן מבה"ג עצמו. וכ"כ בהדיא הגר"ז (בשוה"ט סי' שסד סע' ד'). ואם כן, מבואר יוצא שאף הרחובות הראשיים הללו, אינם אלא ספק רשות הרבים. ואף שלמעשה קשה להקל בזה היכא דאין דלתות או כעין דלתות, מ"מ הרווחנו שאין הרחובות הללו מפקיעים מן השכונות את דינן כרשות היחיד (לפחות מן התורה). וכן יש מקום להקל להוציא בתרי דרבנן ובמקום צורךסא. ובאמת על ידי תיקון קל של גדרות ניידות, אפשר לתקן את העיר כמעט לכו"ע, ובפרט לאחר שאמר המלך (הוא הרמב"ם) להיעשות כן, שיש לעשות כן. אך גם כל עוד לא עשו כן, שפיר דמי לסמוך להקל לטלטל בשכונות, על סמך צוה"פ, ובפרט אי איכא עמודי חשמל בפתחי השכונה.
וכסניף יש לצרף את שיטת רבים מן הראשונים הסוברים דכל היכא דליכא ששים ריבוא, לא חשיב כרשות הרבים. אולם כפי שהראינו גם בלא הסברא הזו (שיש בה כמה דחקים וכמו שכתב הביאור הלכה בסי' שמה), יש מקום להגדיר את הערים שלנו ככרמלית לפחות.
♦[63]
יש לפקפק בהיתרים אלו משני צדדים
אולם אליבא דאמת יש כאן עוד שני בתי מיחוש להחמיר בהא מילתא. ראשית, אף שאמת היה הדבר הזה, והערים שלנו כולן מוקפות בעומד מרובה על הפרוץ, יש לברר בבסיס הדין הזה, האם עומד מרובה על הפרוץ מועיל אף כשיש פרצות יתרות על עשר אמות.שנית, הגמרא הרי הגדירה את 'מבואות המפולשין להן' כרשות הרבים. ואם כן כל מבוי המפולש לרשות הרבים, על שדה הארץ יחשב כרשות הרבים (אף שדי לתקנו בצוה"פ).
♦
הכלל המובא בתוספתא לגבי עומד מרובה על הפרוץ
ובאמת התוספתא (כלאים פ"ד ה"ו) סכמה את דיני המחיצות כך: נמצאת אומר שלש מדות במחיצה. כל שפחות משלשה צריך שלא יהא בינו לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי. וכל שהן שלשה משלשה עד ארבעה צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו כדי שלא יהו פרצות כבנין. היו יתרות על הבניין, אף כנגד הבניין אסור. כל שהן ארבעה מארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד, אם העומד כפרוץ כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור. אם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר ובלבד שלא [תהא] פרצה יתירה על עשר אמות, אם היו קנים מדוקרנין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' יתירה על עשר אמות מותר ע"כ. וככל החיזיון הזה עולה גם מן המשנה (כלאים פ"ד ה"ד).ומן התוספתא יש ללמוד שני דברים. ראשית מציאות של עומד מרובה על הפרוץ היא כל כך חזקה שאפילו הפרצה נחשבה סתומה, עד פרצה של עשר אמות. כלומר העומד גורם לכך ש'הלבוד' יהיה הרבה יותר רחב. שנית, למדנו שפרצה הרחבה מעשר אמות כבר לא נחשבת 'כלבוד'. וכאן יש לחכוך בעניין. שכן אפשר להסביר בשני אופנים, האחד שמכיוון שיש פרצה יתרה על עשר אמות, כבר כל השטח הנמצא בין הגדרות, יאסר.
ומאידך, אפשר להסביר שפרצה יותר מעשר גורמת לכך שכנגד הפרצה אסור, כמו דין של עומד כפרוץ. ולעניין עירובין, שפיר יש לומר שלא פסלה הפרצה הרחבה מעשר אמות אלא את הרחוב שהיא פתחו, אך לא את שאר הרחובות. וגם פרצה זו נתרת בצורת הפתח. וכיוון שבפתחי הערים יש צורת הפתח לרחובות המקיפים את העיר, ושאר העיר מוקפת על ידי עומד מרובה על הפרוץ, פשיטא שאין הערים נאסרות בשל פרצות אלו. ואף שמלשון הרמב"ם (הל' שבת פט"ז הט"ז) משמע שפרצה יתרה מעשר אמות בלא צורת הפתח מפסדת כל המחיצה. מ"מ יש מקום לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן, שפרוץ מרובה על העומד בלא פרצה עשר, שרינן, ובפרצה עשר אסרינן את כל העיר. ובפרט לפי מסקנת התלמוד והרמב"ם שפרוץ כעומד מותר, אם כן, היאך די בפרצה עשר אמות לפסול את כל העיר. ובאמת המ"מ כתב בשם הרשב"א והתוספות שכל שיש צורת הפתח, אפילו בפרוץ מרובה על העומד מהני. וא"כ ק"ו לשיטתם שכאשר העומד מרובה על הפרוץ, אפילו אם אין צורת הפתח שלא תפסול את כל העיר. וכשם שפרצה יתרה על עשר אמות בכלאים, לא גורמת לכך שיהיה אסור לזרוע בסמוך למחיצה העומדת, ה"ה הכא.
ובפרט שדעת כמה ראשונים שהבאנו לעיל סוברים, שכל שיש שם ארבע מחיצות או ארבע מחיצות גמורות מהני מדאורייתא אפילו אם יש פרצות יתרות על עשר באמה, וחיליהון מפסי ביראות, וכן אפשר לדקדק בשיטת בה"ג[64]. ואם כן, אף אם לא יתוקן הרחוב על ידי צוה"פ מסתבר שאין איסור הטלטול שם אלא מדרבנן כל דאיכא גבן עומד מרובה על הפרוץ ושם ארבע מחיצות. ועוד ראיתי במאמרו הבהיר של הגאון הרב אריה אידנסון שליט"א שכתב (ירחון האוצר נ"ד עמ' קעז תחת הכותרת ראיה משיטת הראשונים שפרצת עשר אוסר רק כנגדו) שכל הדין של פרצת עשר, לא חשיב פרצה אלא מדרבנן, ואם כן לפי דבריו בודאי דמהניא בהו צוה"פ.
וכיוון שמסביב לעיר, ברחובות הראשיים הפתוחים לעיר יש צורת הפתח כפי שמתקנת הרבנות הראשית די בכל אתר ואתר (וכן יש עמודי חשמל שניתן לסמוך עליהם), אף שלאותם הרחובות הראשיים בעינן גם דלתות הראויות להינעל כדכתבינן, מ"מ בודאי שמועילה צורת הפתח הזו, בכדי שהפרצה שהיא יתר מעשר לא תפסול את כל העיר. ולכל היותר יפסל אותו הרחוב, אם יש חסרון דלתות. וכבר מעת תיקון צוה"פ, כבר שאר המבואות אינם צריכים תיקון נוסף לכל מבוי ומבוי, וכמ"ש מרן השו"ע (שסד סע' ב').
והיה למקשה לומר, דמאי אהנו לן רבנן בתקנם צורת הפתח בפתחי הערים? הלא פתחים אלו צריכים לפחות דלתות הראויות להינעל, וכל עוד אין במציאות דלתות אלו, היאך יתכן לתקן את העיר על פי צורת הפתח, דהיא מצד עצמה אינה מועילה לפתחים אלו?
ואשתומם כשעה חדא. ואומר שאין ההיתר של צורת הפתח שווה להיתר הדלתות, ולכן אינם תלויים זה בזה. צורת הפתח באה להתיר את הפתח. כלומר, בפתח שהוא יתר מעשר אמות ישנו פגם, וכאשר אני מתקן את 'צורת הפתח' אני בעצם אומר - "אל תבט אל מראהו ואל רוחב קומתו, אלא זהו הפתח ואינו פרצה בעלמא, עובדה היא שתיקנתי לו צוה"פ". ועל כן מועיל הדבר להחשיבו מעתה כפתח, וממילא כבר שאר הפתחים כולם לא יצטרכו צוה"פ בזכותו.
אולם הדלתות נצרכות כדי להפריד בין אנשי החוץ לאנשי העיר, ולכן כל עוד לא נעשתה ההפרדה הנצרכת, אותו רחוב אינו מתוקן, ואף חייבים עליו משום רשות הרבים, מפני בקיעת הרבים לתוכו. ואין צורת הפתח לבדה מועילה בהיתר רשות הרבים כזו.
ובכדי לחזק את העניין בסברא נצייר מציאות הפוכה, במקרה שיש דלתות אך אין צורת הפתח[65], והפתח יתר על עשר אמות. ברור שהפרצה במקומה עומדת, ואין מציאות הדלתות גורמת לתקן את הפרצה. אולם אפשר שמכיוון שחסמנו את הרבים מלהכנס על ידי הדלתות, וכבר רחוב זה לא יוגדר כרשות הרבים. ועל כן מסתבר ששני הדינים הללו אינם קשורים זה בזה. וכל שיש צורת הפתח בפתח העיר, והעיר היא במציאות של עומד מרובה על הפרוץ, בודאי שצורת פתח זו מועילה לתקן את כל מבואות העיר.
כלומר, שפיר יש לומר כי עשיית צורת הפתח מועילה, בכדי להכשיר את הפרצה והכניסה לעיר, ומעת עשיית צורת הפתח אין העיר נחשבת כפרוצה. ואף שאין העיר נחשבת כפרוצה, וחשיבא כסתומה מד' רוחותיה ואין מבואותיה צריכים שום תיקון, ואף לא לחי או קורה. עדיין יש באותו רחוב בקיעת רבים הדורשת תיקון. אך רק הרחוב הראשי הזה נזקק לתיקון ולא שאר כל רחובות העיר, העומדים בעומד מרובה. ועל כן גם מצד הדין של מבואות המפולשין יש מקום להקל בזה.
ובפרט לפי שיטת הגאונים, דעסקינן ברחוב המחובר לרשות הרבים הבאה מן החוץ, דשפיר יש לומר דמשו"ה חייבים עליו דחשיב כהמשך של רשות הרבים, ולכן מהנו הדלתות. ובודאי שלפי זה לא דברנו אלא על הרחוב הראשי, ותו לא.
♦
הגדרת הרחובות שלנו כמבואות המפולשין
עוד רגע אדברה אך הפעם, בעניין הגדרת הרחובות שלנו כרחובות מפולשים, ידועה שיטת החזו"א (סי' קז אות ה') דרחובות שלנו לא מיקרו רחובות המפולשין, מפני שנחתכים על ידי הרחובות המאונכים להם. ומרן הגרע"י (יביע אומר ח"ט סי' לג') סמך סמיכה בשתי ידיו גלילי זהב, על דברי החזו"א הללו. איברא דמני"ר רה"י בטל חיים (שבת ח"א עמ' תעח) לחלו'ק יצא על שיטת החזו"א עי"ש.אולם לענ"ד נראה שמצד אחר יש לדון ברחובות שלנו.
♦
הגדרת מפולש בחז"ל – מקום מיושר ללא עקמומית
והנה בכל מרחבי הש"ס, בכמה דוכתין מופיע המושג 'מפולש', ובכולם הכוונה 'מקום מיושר'. רבי ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו (משנת כלאים פ"ג ה"ג), רבי אליעזר בן יעקב אומר אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו (שם פ"ה ה"ג), וכן מוכח בתוספתא בב"מ (פ"ב הי"ג): מצא בחור או בכותל חדש וכו' אם היה מפולש כולו לחוץ אף מה שחציו ולפנים שלו ע"כ. כלומר אף שהחור אינו מפולש מצד לצד, שכן הוא סתום מבפנים (וכן דקדק הגר"ש ליברמן בביאורו הבהיר), מ"מ כיוון שהוא ישר מקרי מפולש. וכ"ה בבראשית רבה (סו אות ה'), ועוד.ואמטול הכי, כשנחלקו רב ושמואל במבוי עקום, לא בכדי נחלקו. וגם אמירתם היא 'תורתו כסתום' וכן 'תורתו כמפולש', הא קמן דאינו סתום ממש ואינו מפולש ממש. ואליבא דשמואל הסובר שתורתו כסתום, ממילא כמעט כל הרחובות שלנו בערים רבות הנה הינם רחובות עקומים, ופשוט שמבוי עקום אליבא דשמואל לא חשיב כרשות הרבים וכמבואות המפולשים.
אולם גם אליבא דרב, יש מקום לפקפק אי חשיב לגמרי כמבואות המפולשין. שכן שפיר יש לומר שלא החמיר בו רב אלא לעניין הכשרו, דכיוון שפתוח משני צדיו רמא עליה חומרי דמבוי המפולש ואצרכיה לחי וקורה. אך שפיר יש לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ולא עלה על דעת רב לומר שמבוי עקום הוא כרשות הרבים ממש. ולא יהיה אלא ככרמלית.
וגם לעניין פסיקת הלכה, יש בכך פלוגתא, דהלא רבנו חננאל בהא מילתא פסיק ותני כשמואל, להלכה ולמעשה. וגם הרשב"א והר"ן (בחידושיהם על אתר) קצת נטו לדברי ר"ח בזה, ובתשובה (ח"ג סי' רסט) כתב הרשב"א על דברי רבנו חננאל: וכן צריך להיות כדבריו ע"כ. ומבואר שלא נדחה קראו לה. ואף שלמעשה (בעבודת הקודש בית נתיבות שער ב' אות יז) פסק כדעת הרמב"ם דחשיב כמפולש, מ"מ במבוי העשוי כמין האות ח' פסק כר"ח. וגם העיתים (סי' צא) הביא את שתי הדעות ולא הכריע. ואף שרוב הפוסקים סברי כדעת הרי"ף והרמב"ם וכשיטת רב, מ"מ איכא גבן מעין ס"ס בזה, דשמא הלכה כדעת ר"ח וכשיטת שמואל, דמבוי עקום תורתו כסתום, ופשוט הדבר שיש להתירו בצוה"פ. ואת"ל שתורתו כמפולש, שמא רב עצמו לא אמר כן אלא לעניין תיקונו, אך לא בכדי להגדירו כרשות הרבים גמורה. ואף שיש בדבר חידוש, מ"מ בודאי שיש מקום לצרף סברא זו לקולא[66], במבואות העקומים.
ועוד, על פי מה שכתבתי לעיל בדעת הגאונים[67], שמבואות המפולשין, היינו הרחובות הראשיים של העיר, שהם מפולשין לרשות הרבים הנמצאת אל מחוץ לעיר. אולם הרחובות הנמצאים בתוך העיר, אף שהם מפולשים לאותם רחובות ראשיים, לא חשיבי כמפולשים לרשות הרבים. אלא כמפולש למפולש, דלא חשיבי כרשות הרבים אליבא דהגאונים, כמפורש בדברי בה"ג וכן בכמה תשובות של גאונים, הלא המה בספרת'ם.
♦
סיכום הסוגיא
וזאת תורת העול'ה. בריש כל מראין עסקנו בשאלה מה הסיבה לשמה מידות ושיעורי רשות היחיד כתובים, אך שיעור רשות הרבים אינו כתוב. דנו בשיטת התנאים בעניין היחס בין המחיצות לבין בקיעת הרבים. על פי הדיון הזה העלינו בס"ד, כי ישנן כמה הגדרות לרשות הרבים, והוכחנו כן בדעת רש"י והרמב"ם.משם דנו בתנאי שהצריכו רבים מן הראשונים בכדי להגדיר מקום כרשות הרבים – ששים ריבוא. הבאנו את מקור השיטה הזו בגאונים, וגם זכינו להסביר את הסברא העומדת מאחורי שיטת הגאונים. הראינו בס"ד שרש"י עדיין קשור להבנת דין ששים ריבוא, כפי העולה מן הגאונים. אולם שאר הראשונים שהביאו תנאי זה, הביאוהו כאחד משני תנאים שווים במעלתם – י"ו אמה, וששים ריבוא.
לאחר מכן, דנו בשיטת הראשונים הסוברים שאין צורך בששים ריבוא בכדי להגדיר מקום כרשות הרבים. וביררנו בס"ד שגם דעת ר"ת היא כשיטה זו (ודלא כמו שכתב מרן הגרע"י בשם כמה אחרונים בדעת ר"ת).
ובתר הכי דנו בשיטת הרמב"ם ובהגדרותיו לרשות הרבים, והתמקדנו בשאלה אמאי לדעת הרמב"ם מדבר חשיב כרשות הרבים.
לאחר בירור זה השוונו בין שיטת הרמב"ם לשיטת בה"ג, ויצא דפליגי בהגדרתה הבסיסית ביותר של רשות הרבים, ועפ"ז יצא שיש נ"מ לדינא, ובפרט לאור העובדה שבה"ג הוא הראשון הידוע לנו שכתב את התנאי של ס' ריבוא.
מתוך דברי בה"ג יצאנו לדון בהיתר להערב את כל העיר על ידי צורת הפתח, שלדעת בה"ג שפיר דמי להיעשות כן, אך לדעת הרמב"ם אין לזה מקום.
ועל שיטת הרמב"ם יצאנו לדון בהכרעת ההלכה האם בכדי לערב עיר בעינן דלתות ננעלות בפועל, או שמא די בכך שראויות להינעל. ולמסקנא עלה שלדעת הרמב"ם די בדלתות הראויות להינעל וגם הסברנו מה הסברא בזה.
על פי כל החיזיון הזה יצאנו לדון בדין הערים בארץ ישראל בזמן הזה, ועלה שכיוון שרוב הערים מוקפות חומה, והעומד מרובה על הפרוץ פשוט שיש מקום לסמוך על עירוב צורת הפתח הנעשה, וכמנהג כל ישראל. ובפרט שיש כמה סברות נוספות דחזו לאיצטרופי לקולא בהא מילתא.
♦
מסקנא דדינא
ותצא דינ'א בס"ד, כי יש כמה סברות להקל בערים שלנו, בעירוב הנעשה על ידי צורת הפתח. והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. דיש בזה כמה סברות להקל:א. שמא כל הערים שלנו אינן רשות הרבים, אלא כרמלית, דאין רשות הרבים אלא דרך כעין דרך המלך (=דרך בינעירונית), וכשיטת בה"ג והגאונים, וכפי שיש לדקדק מן התלמוד. למעט הדרכים המפולשות אל הדרך הבינעירונית, הנחשבות 'מבואות המפולשין'.
ב. שמא כאידך סברת הגאונים שפסקו כדעת רבנן שאין הרבים מבטלים המחיצות בשום אופן, ואין צורך בדלתות ננעלות או ראויות להינעל. ולכן לכתחילה די בצורת הפתח.
ג. שמא צורת הפתח מועילה גם ברשות הרבים דאורייתא, וכפי שיש לדקדק מן התלמודים, וכדמשמע מאידך דבה"ג, וכן דעת הגר"ז והחזו"א.
ד. שמא כדעת ר"ח דמבוי עקום תורתו כסתום, ואף את"ל כדעת רב, שמא רב גופיה לא נתכוון אלא להצריך למבוי עקום תיקון כמפולש, אך לא להחשיבו כמפולש לגמרי.
ה. על פי מה שדקדקנו, בס"ד, שאין צורך לדלתות הננעלות בלילה, או לחי וקורה וצוה"פ, אלא לרחובות הראשיים המפולשים לעיר מן החוץ, מאת כל שכנייך, ואין חסרון הדלתות פוגם בכל העיר. וגם בזה, אין צורך לנעול בפועל, אלא שתהיה איזו חסימה שיהיה אפשר לחסום איתה את הדרך.
ו. ובפרט שכל הערים שלנו הן עומד מרובה על הפרוץ, ומוקפות חומה מד' צדדים, מחמת קו הבניינים החיצוני. ודעת כמה ראשונים דכל שמוקף חומה מד' צדדים אף שיש פרצה יותר מעשר אין מבטלת את כל הרשות כלל, דשם ארבע עליו חונה, ויש שכתבו שמבטלת רק מדרבנן[68], אך מדאורייתא נחשבת כרשות היחיד. ובודאי שבמציאות כזו, צורת הפתח המתוקנת בפתחי הערים, מחשיבה את חומות העיר כסתומות לפחות לעניין ביטול הפרצה, וממילא כל הרחובות הרחבים שבעיר, כבר אינם נחשבים כפרצות כלל ולא צריכים תיקון.
ז. וכסניף יש לצרף את דעת הראשונים המצריכים ס' ריבוא בכדי להגדיר את העיר כרשות הרבים.
ולא אכחד שלפי דברינו יש מקום להחמיר בדרכים הראשיות של העיר המפולשות אל הדרכים שבחוץ. כדוגמא אביא את רחוב 'הרצל' שבראשון לציון, שהוא עצמו הופך לרחוב 'וייצמן' בנס ציונה וחוזר ונעור להיות 'הרצל' ברחובות. דברחוב כי האי נחשב כמבוי המפולש בעיר, ויש להחמיר לתקנו בדלתות ננעלות/הראויות להינעל. אולם גם בזה המיקל יש לו על מה שיסמוך, שכן שומא על הרבנות די בכל אתר ואתר שיתקנו עירוב צוה"פ, דבודאי מועיל בכה"ג.
אולם גם המחמיר ברחובות שלנו בהא מילתא, וכדעת הרמב"ם וסיעת מרחמוהי, יכול להקל לכתחילה בתרי דרבנן ובמקום צורך. שכן עצם הגדרת הרחובות שלנו כרשות הרבים, הגדרה זו עצמה, הינה בספק דאורייתא, והחובה להחמיר בספק דאורייתא אינה אלא מדרבנן (וכמו שכתב מרן הגרע"י יביע אומר ח"ח יו"ד סי' ה' ובעוד הרבה מקומות. והחזיק החרה אחריו ראש הישיבה בספרו הבהיר טל חיים כללי ההוראה סי' ה'). ודי בעוד דרבנן אחד, כגון תינוק המוטל בעגלה ובזמן קריב, והוא חי הנושא את עצמו, א"נ בעגלה המלאה לה יתר מעשרה טפחים דחשיבא ככרמלית. בכדי להקל בזה[69].
וכמו כן, רב הרוצה להעביר שיעור תורה, א"נ אברך הרוצה ללמוד בבית המדרש עם ספריו, וקשה עליו הלימוד בביתו, יכולים ליקח בידם הספרים לשיעור או לבית המדרש, וכן כל כיו"ב. ואין להחמיר בזה כלל, דגדול לימוד תורה וזיכוי הרבים.
ואם תיקנה הרבנות הראשית בפתחי הרחובות הראשיים כמה גדרות ניידות, אף שלא נסגר הרחוב על ידן בפועל, שפיר דמי בזה להתיר את כל העיר לדעת רובא דרבוותא[70]. וכן יש לעשות, בכדי להרוויח את שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים.
אולם ברחובות הראשיים המפולשים לעיר מן החוץ, כל עוד לא תיקנום בדלתות או כעין דלתות, אף שיש צורת הפתח, ראוי מאוד להחמיר בהם ולא לטלטל שם כדרכו. אך בשינוי ובמקום צורך יש להקל גם בזה.
וה' יתברך יצילנו משגיאות ויעזרנו על דבר כבוד שמו
דניאל אדר
♦ ♦ ♦