אשדוד
בירור המנהג לברך על שלש מצות בליל הסדר
כידוע, נחלקו הגאונים והראשונים האם בליל פסח צריך שתי מצות שלימות משום לחם משנה, או שבלילה זה די במצה ומחצה, משום דין לחם עוני:דעת הר"ח (ברכות ל"ט ע"ב ופסחים קט"ו ע"ב) והרי"ף (פסחים כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ח מחו"מ ה"ו) שמשום דין לחם עוני אין צריך ללחם משנה שתים שלימות אלא רק אחת וחצי, וכ"כ בסידור ר' שלמה בר נתן, וכן נראה דעת השכל טוב פ' בא[2]. וכן בספר האשכול הלכות סעודה הביא דעה זו, וכ"כ המנהיג בשם ר' יעקב מנרבונא, וכן דעת רבינו יונה (בסדר ליל פסח) והרשב"א (בסדר פסח) והריטב"א (שבת קי"ז ע"ב ובהלכות ברכות פ"ב אות ו' ובפירושו להגש"פ) והר"ן (בחידושיו פסחים קט"ו ע"ב) ורבינו דוד (שם) ומהר"ם חלאוה (פסחים קי"ד). וכן כתב ר' ברוך הלוי מברצלונה[3] בספר החינוך מצוה כ"א: "ונוטלין חצי מצה ומניחין על השלימה ומברכין"[4].
וכן דעת שני חכמי אנגליה, ר' מנחם מיוני ותלמידו הקדוש ר' יו"ט מיוני (הובאו במרדכי סדר ליל פסח והגה"מ פ"ח מחו"מ אות ו' ותשבץ קטן סי' צ"ט), והסכים לדבריהם במנהגים מכל השנה לרבינו חיים פלטיאל וכתב: "וכן קבלה בידינו רב מפי רב ומפי גאונים"[5]. וכן דעת ר' אברהם בן עזריאל בספרו ערוגת הבושם (ח"ג עמ' 19).
וכן מוכח בבה"ג סי' י"א, וכן דעת הגאונים רב כהן צדק (בתשוה"ג שע"ת סי' רפ"ז) רב נטרונאי (הובא בריצ"ג) רס"ג (בסידורו) רב שרירא (בתשוה"ג שע"ת סי' רכ"ב) רב האי (הובא בריצ"ג ועוד) ורב שמואל בן חפני (הובא במנהגי ר' חיים פלטיאל סי' קי"ב)[6].
לעומת זאת, הרבה מחכמי ישראל בזמן הגאונים סברו שבפסח גם כן צריך שתים שלימות ללחם משנה, ועליהם מוסיפין עוד חצי משום לחם עוני, וכן סברו כמעט כל חכמי אשכנז וצרפת בזמן הראשונים, וכן כתבו עוד הרבה ראשונים מכל הארצות:
המקור הקדום ביותר לשיטה זו הוא סדר רב עמרם גאון, שכתוב שם: "ונוטל שתי ככרות ופרוסה ומניחה בתוך שלימה ובוצע משתי ככרות ומברך", ובפי' ר"י אלמדארי פסחים קט"ו ע"ב כתב שכן פי' ר' יהודה ראש הסדר (היו שני חכמים בשם זה, אחד בקירואן בזמן רב האי גאון, ואחד במצרים בזמן רש"י). ובספר מעשה רוקח סי' נ"ח הביא 'תשובת רב שרירא גאון' לבני קירואן שכתב להדיא שמניח פרוסה על ב' שלימות משום לחם משנה, אך מסגנון התשובה ותוכנה ברור שאינה לרב שרירא גאון אלא לאחד מגאוני אירופה. ובמחזור ויטרי הלכות פסח סי' ס' כתב שמצא כן גם בתשובות הגאונים[7], שכתבו: "ואוחזין שתי ככרות שלימות ופרוסה מאותם המצות שהגביהם ואומר עליהם מצה זו... לפיכך אוחז שתי ככרות ופרוסה ובוצע פרוסה ואחת משתי ככרות". ועוד כתב ש"כן סידר רש"י והרב ר' משולם וכל המסדרין כמו כן", דהיינו שכך כתבו בכל הפיוטים על סדר הפסח (שחוברו ע"י גאוני אשכנז וצרפת).
וכן כתב רש"י פסחים קט"ז ע"א, וכ"כ בספר האורה לתלמיד רש"י "ונוטל שתי מצות שלימות ומברך על אחת משתיהן המוציא משום לחם משנה, ועל הפרוסה שבין שתי השלימות מברך על אכילת מצה". וכן כתב ב'סדר ליל פסח לרבינו שמעיה שקיבל מרבו רש"י': "ולפי שמצוה בשתי ככרות ביו"ט כבשבת מניח השלישית השלימה תחת הבצועה"[8]. וכן כתב רשב"ם פסחים קט"ז ע"א, וכ"כ הרשב"ם בהגהותיו על הרי"ף (נדפס בספר הזכרון אש תמיד', עמ' קע"ז): "כי אנו נוהגין בשתי מצות שלימות כחוקת שבתות ויו"ט ופרוסה באמצע".וכן כתבו התוס' בפסחים שם, וכ"כ הסמ"ג (סי' מ"א), וכ"כ הראב"ן (בשו"ת סי' מ"א ובמסכת פסחים) והראבי"ה (פסחים סי' תקכ"ה) והרקח (סי' רפ"ז), וכן הסכים האו"ז (הל' פסחים סי' רנ"ב, ע"ש), וכן הסכים בפי' ר' אליהו מלונדריש (ע"ש שהביא את שי' הרי"ף וכתב אבל לפי דברי רשב"ם נראה וכו', משמע שכן עיקר), וכ"כ בתוס' חכמי אנגליה פסחים קט"ז ע"א. וכ"כ בספר הנייר הלכות פסח "ולפי שברכת המוציא תדירה מברך על השלימה והשלימה האחרת תחתיהן שמצוה לבצוע ביו"ט בשני לחמין שלמים כשבת". וכן פסקו הרא"ש (פסחים פ"י סי' ל' ובתוס' רא"ש פסחים קי"ד ע"א) והמרדכי (סדר של פסח) ותוס' רבינו פרץ (פסחים שם) והגה"מ (דפוס קושטנטינא פ"ח מחו"מ אות ו'[9]) והאגודה (פסחים פ"י).
וכן דעת חלק מחכמי איטליה: כן כתב רבינו ישעיה מטראני בפי' להגדה של פסח (נדפס בישורון חלק י"ד עמ' מ"ב) "נוטל הבקי שתי מצות שלימות ומברך על הפרוסה המוציא, [והמורה[10]] פי' שמברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, ואינו נראה לי כמו שפירשתי בתוספות של ערב פסחים[11], והשלישית משום לחם משנה היא, שכשם שאין המן יורד בשבת כך אינו יורד ביום טוב". וכ"כ בספר התדיר לר' משה בן יקותיאל מן האדומים: "ואחר כך נוטל הבקי שתי מצות שלימות משום לחם משנה ומברך על אחת מהן על אכילת מצה, ואינו אוכל ואינו מדבר ונוטל חצי מצה שנשארה מן החצי האחרת שקראה אפיקומון ומברך על הפרוסה המוציא ואוכלן שתיהן יחד".
וכן דעת חלק מחכמי פרובאנס וספרד: כן כתב הריצ"ג בהלכות פסחים: "ונוטלין שתי ככרות ומניח פרוסה ביניהן ומברך"[12], וכ"כ העיטור הל' מצה ומרור. וכ"כ בספר המנהיג הל' פסח סי' פ"ב: "והשתים השלימות ללחם משנה זכר למן כשאר שבתות וימים טובים". וכ"כ המכתם והמאירי פסחים קט"ו ע"ב שכן נהגו. וכ"כ בספר אוהל מועד שער הפסח דרך ה': "ונוטל שתי מצות ופרוסה שבתוכן מן הסל ומניח הפרוסה בתוך שתי השלימות ומברך". וכ"כ הארחות חיים הל' סדר ליל פסח סי' כ"ג: "והב' השלימות משום פסח שאם יבא בשבת ועוד שגם בי"ט צריך לחם משנה[13]", וכ"כ בחי' תלמיד הרמב"ן פסחים קט"ז ע"ב[14]. וכ"כ בספר צרור החיים דרך ט' סי' ה': "ומה שאנו נוהגים לפ"ז ג' מצות העליונה משום התחתונה ותחתונה משום לחם משנה". וכ"כ הטור או"ח סי' תפ"ו, ורבינו ירוחם נ"ה ח"ד, וכ"כ בספר צידה לדרך מאמר ד' כלל ג' פי"א: "אחר הנטילה יקח השתי מצות והפרוסה באמצע ויברך על כל השלמה העליונה והפרוסה המוציא ולאכול מצה ויבצע משניהם יחד".
ובחידושי תלמיד הרשב"א פסחים קט"ו ע"ב כתב: "ויש שמצריכין לתת פרוסה בין שתי השלימות, דלשון בתוך הכי משמע, ומשם בעל הלכות כתבו טעם משום דפעמים שבא י"ט בשבת ובשבת צריך שתים שלימות משום כבוד השבת והפרוסה משום לחם עוני".
וכן היה המנהג בפועל בפרובאנס וספרד במשך תקופה ארוכה בזמן הראשונים, כמ"ש בספר העיטור הל' ד' כוסות: "ומניח פרוסה בתוך שתי השלימות כמנהגא דילן וב' שלימות צריך כשאר יו"ט", ובספר המכתם פסחים קט"ו ע"ב: "ונהגו העם לעשות שלש כדי לקיים שתיהן, שיהיו לחם משנה ותהא שם פרוסה", ובמאירי פסחים קט"ו ע"ב: "ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה"[15]. בפי' הריטב"א להגדה של פסח: "ונהגו ליטול שתי מצות שלימות ופרוסה אחת ומברך" (הריטב"א היה כידוע באשביליה שבמחוז אנדלוסיה מקומם של הרי"ף והרמב"ם), וכן הוא בספר 'תיקון חג הפסח לתלמידי רבינו יונה וחכמי קטלוניה' (מכון אופק ירושלים תשנ"ז, עמ' קל"ט), ובחי' תלמיד הרמב"ן פסחים קט"ז ע"ב: "מניח פרוסה בתוך שתי השלימות כמנהגא דילן, ושתי שלימות צריך כשאר ימים טובים" (ואמנם לשונו הוא העתקה מלשון העיטור, אך ודאי לא היה כותב כך אם לא היה מתאים לזמנו). וכן משמע ברא"ש פסחים פ"י סי' כ"ז שאחר שהשיג על שיטת הרי"ף כתב: "הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות", ובודאי כוונתו שנהגו לבצוע על כולן, דאם לא כן אין מזה שום סיוע לדבריו (ובודאי כוונתו שגם בספרד נהגו כן, דאל"כ היה לו לכתוב "נהגו באשכנז וצרפת" כדרכו). וכ"כ רבינו ירוחם נ"ה ח"ד: "ולפיכך נהגו לעשות שלשה, הב' ללחם [משנה[16]], ואותה שפורס לברך על אכילת מצה"[17].
ואף שהיו בארצות הללו הרבה ראשונים שסברו כשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם, כנ"ל, מ"מ אף אחד מהם לא העיד שכך הוא המנהג בפועל, וכל אלו שהעידו על המנהג כתבו שנוהגים לברך על שלש מצות כשיטת רש"י ותוס' וסייעתם.
ומכל זה מסתבר שהמנהג הקדמון באשכנז וצרפת ופרובאנס וספרד היה לבצוע על ג' מצות, ורק בזמן הראשונים קיבלו חלק מחכמי ספרד ופרובאנס את שיטת גאוני בבל שיש לבצוע על ב' מצות, אך שיטתם לא נתקבלה בפועל במשך הרבה דורות. והדבר מובן מאוד, כי מנהגי ליל הסדר הם מסורת העוברת מדור לדור מאב לבן, ואינו משתנה בנקל.
♦
שיטת ספר השולחן והאבודרהם
ובספר השולחן לר' חייא בר שלמה מברצלונא תלמיד הרשב"א כתב: "ולוקח מצה שלימה ופרוסה ומניח הפרוסה בתוך השלימה ומברך... ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר לחם עוני... נמצא השלש מצות שאנו נוהגין, העליונה משום כבוד יום טוב, הפרוסה משום לחם עוני, התחתונה משום לחם משנה", עכ"ל.ומבואר דגם הוא ס"ל בעיקר הדין כרש"י ותוס' שגם בפסח צריך ב' שלימות ללחם משנה, ומה שכתב שאינו מברך על ב' ככרות משום לחם עוני, זה רק לענין הברכה, שאינה על ב' שלימות כמו כל יו"ט, אלא על השלימה והפרוסה, וכדעת התוס' פסחים קט"ז ע"א. ולכן כתב גם שלוקח מצה ופרוסה ולא ב' מצות ופרוסה, דס"ל שלוקח רק את המצות שעליהן הוא מברך, עכ"פ בעיקר הדין אזיל בשיטת רש"י ותוס'.
ובאבודרהם כתב: "ואח"כ לוקח מצה שלימה והחצי שהניח בין שתי השלימות ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך... ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה דאמר רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת... ובפסח גרעו החצי האחת משום שנאמר בו לחם עוני ובוצע על שלימה ופרוסה כך כתב רב נטרונאי והרי"ף והר"י בן גיאת... וכתב רב עמרם והרא"ש שצריך לבצוע על שתי ככרות ופרוסה בליל פסח ואפילו בלא שבת משום לחם עוני ומשום לחם משנה", עכ"ל.
ולפום ריהטא נראה שבתחילה הביא את דעת הרי"ף ואח"כ הביא את דעתם החולקת של רע"ג והרא"ש, וא"כ יש לעיין כמו איזה דעה נוקט לדינא, דמחד גיסא י"ל דהוא נוקט כדעת הרי"ף, שהרי כתב בלשון הוראה למעשה שיקח רק מצה ומחצה, אך מאידך י"ל דהוא נוקט לעיקר כדעת רע"ג והרא"ש, מדהביא אותם בסוף.
אך באמת נראה שאין כוונתו כלל להביא שתי דעות חולקות, דאם כן היה לו לומר "ורב עמרם והרא"ש כתבו", כדרכו בכל פעם שמביא דעה אחרת, אך ממה שכתב "וכתב רב עמרם והרא"ש" נראה שכאן לא בא לכתוב דעה חולקת אלא להביא דין נוסף שאינו סותר לדבריו הקודמים. ולכן נראה יותר דהאבודרהם ג"כ ס"ל כשיטת ספר השולחן, דהיינו דבאמת ס"ל כשיטת רע"ג והרא"ש שמביאין ב' שלימות משום לחם משנה, אך עם כל זה ס"ל שבשעת הברכה נוטל בידו רק שלימה ופרוסה, משום שרק עליהן מברך.
אמנם נראה דיחידאי נינהו בזה, כי מרוב הראשונים נראה שיש לאחוז את הלחם משנה בידו, ולא די שיהיה על השולחן, וכמ"ש בגמרא ברכות ל"ט ע"ב ושבת קי"ז ע"ב "חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי", וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מברכות ה"ד והשו"ע או"ח רע"ד ס"א.
♦
שיטת המאורות וספר המנהגות
ומצינו כמה ראשונים שסברו בעיקר הדין כהרי"ף והרמב"ם שיש לברך רק על ב' מצות, ומ"מ לא שינו את המנהג להניח בקערה ג' מצות, כמו שכתב בספר המאורות פסחים קט"ו ע"ב: "והאידנא נהגי לאיתויי שלש מצות חדא פרוסה ותרתי שלימתא משום פסח דמיקלע בשבת... ועיקר מנהגא הוא שאוחז בידו המצה השלמה והמצה הפרוסה ומברך המוציא והדר מברך על אכילת מצה". הרי שכתב שב' השלימות רק משום פסח שחל בשבת, אבל בפסח שחל בחול אין בהן צורך. וכן מוכח בספר המנהגות שחיפש טעמים למה נהגו להביא ג' מצות, וכתב שיש אומר שהוא משום שבת של פסח שצריך לחם משנה, וכן מוכח בדרשות ר"י בן שועיב פ' צו שכתב: "וענין המצות נהגו ג', י"א על שם לחמי תודה שהיו ג' מינין וי"א משום ערב פסח שחל בשבת, ובשני רקיקים וכן כתב הרמב"ם ז"ל[18].ולכאורה פלא גדול לשם מה נהגו הראשונים הללו להביא ג' מצות אם סברו שבפסח אין צריך ב' שלימות ללחם משנה. אמנם יש בג' מצות רמז לכהן לוי ישראל ועוד, וגם צריך את המצה השלישית עבור הכורך, וכן יש את הטעם שכתבו דהוא אטו ליל פסח שחל בשבת. אך פשוט שמחמת הסיבות האלה לא היו מתקנים מנהג חדש. לפיכך, נראה ברור שהוא משום שהמנהג הפשוט בארצם היה לבצוע על ג' מצות, וכנ"ל, ולכן אף שהראשונים הללו סברו כשיטת הגאונים שיש לבצוע על ב' מצות, מ"מ לא רצו לשנות את המנהג הקדום להביא ג' מצות, ונדחקו לתת לו טעמים אחרים.
וזה סייעתא למה שכתבנו לעיל שהמנהג הפשוט בכל אירופה היה להביא ג' מצות.
♦
מנהג אשכנז אחר תקופת הראשונים
מנהג המהר"ש והמהרי"ל היה לברך על ב' מצות ומחצה, כדעתם של כמעט כל חכמי אשכנז, ובאגור סי' תת"ח כתב שכן היה נוהג אביו מהר"י לנדא (שהיה תלמיד המהרי"ל), וכן כתבו המעגלי צדק והמהר"ל (גבורות ה' פס"ג) והמהרש"ל (בשו"ת סי' פ"ח) והדרכי משה והב"ח (ס"ס תע"ה) והשל"ה והלבוש (סי' תע"ה ס"ב) והמג"א והט"ז ושאר אחרונים.אמנם בהרבה הגדות אשכנזיות ישנות כתוב: "ויקח מצה העליונה ומברך עליה המוציא ולא יאכל עד שיקח חצי המצה שבין שתי השלימות וכורכן יחד ויברך על שתיהן על אכילת מצה", אך פשוט שאין זה משקף את המנהג שהיה בפועל, ואכן ברוב רובן של ההגדות החדשות תיקנו זאת. וכנראה המדפיס הראשון שכתב כן נמשך אחרי לשונו של רבינו חיים פלטיאל במנהגיו (וכן הוא במנהגי מהרא"ק כנ"ל בהערות), ואחריו נמשכו כולם, אך באמת הוא אזיל לטעמיה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם, ולכן כתב לברך על אכילת מצה רק על ב' מצות (ומ"מ כתב לשים בקערה ג' מצות כמו השיטה שתבואר להלן) אך אנן לא קיי"ל הכי.
♦
מנהג ספרד ויוצאי ספרד בסוף תקופת הראשונים ובזמן השו"ע
במאמרו של ידידינו הרב עמנואל מולקנדוב נ"י אשתקד, בירחון האוצר ניסן תש"פ, עמד בארוכה על כך שבסוף תקופת הראשונים נתפשט המנהג בספרד ובעוד מקומות להביא שלש מצות ולברך רק על ב' מצות (כדעת ספר השולחן והאבודרהם והמאורות והמנהגות הנ"ל), והביא שכן מבואר בעץ חיים (לר' יעקב חזן מלונדרץ[19]) וריא"ז ושבה"ל ואבודרהם ומנורת המאור הקדמון ומאמר חמץ לרשב"ץ וספר פסח דורות ותולעת יעקב והיכל הקדש וסדר היום ובכמה סידורים, וכן כתבו כמה מגורי האריז"ל[20]. ועפ"ז תמה הרב מולקנדוב על דברי הב"י ריש סי' תע"ה שכתב על שיטת הרא"ש "וכן נהגו", וכן פסק בשו"ע שם (שלא כדרכו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם נגד הרא"ש).ויש להוסיף על דבריו שהמנהג להביא ג' מצות ולברך רק על ב' מבואר גם בספר השולחן וספר המאורות וספר המנהגות ודרשות ר"י בן שועיב ומנהגי מהרא"ק שהובאו לעיל, וכן נראה מן המחזור האיטלקי הקדמון סדר חיבור ברכות (במהדורה העברית עמ' 107) שכתב: "ונוטלין מצה שניה ומניחין אותה על חצי [שבקערה] ומברכין על אכילת מצה ואין אוכלין אותו... ונוטלין מצה חציה שבקערה ומברכין על אכילת מצה ואוכלין אותה עם המוציא... ונוטלין מן מצה שלישית שהיא שלימה ואוכלין ממנה וכורך אותה עם לטוקא בלא ברכה ובלא טיבול זכר למקדש". וכן מוכח ב'הלכות חמץ ומצה וסדר ליל פסח ופי' ההגדה לאחד מגדולי פרובאנס' (נדפס בהדרום חוברת ל"ה עמ' 32), שכתב: "ואח"כ נוטל המצה עם הפרוסה שתחתיה ומברך" וכו', ולעיל (עמ' 18 ועמ' 20) כתב שמביאין ג' מצות. וכן כתב בספר המוסר לר' יהודה כלץ פ"ד עמ' קכ"ה: "ואח"כ יקח מצה ויעשה ממנה שתי פרוסות... ויתן החצי האחד בין השלימות... ואח"כ כשיעשה צרכו וענייניו יקח מצה שלימה והפרוסה שבקערה ויברך על השלימה המוציא" כו'. וכלשון זו ממש כתב גם בספר המלכות לר' דוד הלוי דף ב' ע"א, וכן מבואר גם בספר הזכרון לר' ישמעאל הכהן במסכת פסחים.[21]
אך באמת אין מכל זה שום קושיא על הב"י, כי ודאי שגם בסוף תקופת הראשונים עדיין נשאר המנהג לבצוע על ג' מצות אצל רבים מבני ספרד, וכך נהגו רבים מיוצאי ספרד בזמן מרן הב"י, כדלהלן:
בספר צידה לדרך לר' מנחם בן זרח כתב ש"יש נוהגים" לקחת רק ב' מצות, ודחה את דבריהם והכריע כדעת התוס'. ובפירוש ספרדי מסוף תקופת הראשונים[22] שנדפס ב'הגדה של פסח שנים מי יודע' הביא את דברי הרא"ש שחלק על הרי"ף, וכתב: "וכן המנהג לעשות שלש שתי שלימות למוציא כשאר ימים טובים ובוצע מן האחת". ובהגדת זכר צדיק (מכון אופק - ירושלים תשנ"ד, נתחבר בשנת זכ"ר) לר' יוסף ב"ר צדיק (מהעיר אריואלו שבקסטיליה) כתב: "ויקח המצות השלימות והפרוסה שביניהן וישים ידו עליהן ויברך ברכת המוציא" (כלשון הטור סי' תפ"ו), ופשיטא שלא היה מעתיק לשון זו לולא שכך היה המנהג הפשוט.
וכן בהגדה של פסח ואדי אלחגרא שנדפסה בספרד בשנת ר"מ על ידי ר' שלמה אלקבץ הראשון (שהיה גברא רבא, ונכדו המהר"ש אלקבץ מזכירו לשבח בהקדמה לספריו מנות הלוי ואילת אהבים ומכנהו 'החכם השלם החסיד') כתב כלשון הטור הנ"ל (ויש להניח שגם המהר"ש אלקבץ [שהיה חבירו של הב"י ורבו בתורת הסוד] נהג בזה כמנהג סבו).
והאברבנאל בסוף ספר זבח פסח כתב את הלכות ליל הסדר "בדרך קצרה", ובתחילת דבריו כתב: "ויש דעות חלוקות בהרבה מהדברים, ואנחנו גלות ירושלם אשר בספרד היינו נוהגים כפי דעת הרא"ש ז"ל, ולכן אזכיר ענינו דרך כלל". ולפי כלל זה נמצא שלדעת האברבנאל בני ספרד נוהגים בכל ענייני ליל הסדר כדעת הרא"ש אלא אם כן נתפרש אחרת. ואמנם כשביאר האברבנאל את סדר הברכות כתב: "ויבצע מהמצה שלימה ויברך עליה ברכת המוציא ולא יאכל ממנה עד שיקח מן הפרוסה ויברך עליה על אכילת מצה"[23], ולא כתב איזה מצות יטול בידיו בשעת הברכה, אך כיון שלא ביאר ודאי שהמנהג היה כשיטת הרא"ש.
ובפירוש רבינו דוד עראמה על הרמב"ם פ"ח מחו"מ (ה"ו) כתב: "המנהג הפשוט אצלינו שאנו עושין שלשה ופורסים האמצעית שסימנה ב' ומניחין חציה לאפיקומין, ומברכין המוציא כשהן ביחד על השלימה, ועל אכילת מצה על חצי האמצע, והשלישית עושין ממנה הכריכה שהיא זכר למקדש", ומשמעות דבריו היא שמברכין המוציא כשכל שלש המצות ביחד, (ר' דוד עראמה היה מחכמי סלוניקי בזמן הב"י, וגם הוא היה בן למגורשי ספרד, פירושו נדפס לראשונה בשנת ש"ה).
וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"א כתב: "ומנהגינו ומנהג אבותינו לשים הפרוסה בתוך שתי השלמות ותופס שלשתן בידו ומברך המוציא ועל אכילת מצה"[24], וכך הורה לשואליו הלכה למעשה. ובספר ערך לחם למהר"י קשטרו (תלמידו של הרדב"ז) על הטור בסי' תע"ה וסי' תפ"ו לא העיר כלום על דברי הטור שפסק כשיטת הרא"ש, אף שדרכו להעיר על דברים שלא נוהגים כדעת הטור, וגם בסימנים הנ"ל העיר על כמה דברים כאלו.
ונראה שכך נהג גם הרמ"ק זי"ע (שהיה גיסו ותלמידו של המהר"ש אלקבץ), דהנה בתיקו"ז תס"ט דף ק"ט ע"ב איתא: "ולקבל תלת טפין אלין תקינו תלת מצות בפסח חד מצה דלעילא לברכא בה המוציא תניינא לחם משנה תליתאה לחם עוני בלא מלחא דהא אתמר על כל קרבנך תקריב מלח בגין דאיהי מצה פרוסה כגוונא דפריס פריסת מלכותך עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עלה מלח דאיהו חל"ם", וזה כשיטת רש"י ותוס' והרא"ש. אמנם, בחלק מהדפוסים דברים אלו בתוך סוגריים ונראה מזה שלא היה כתוב כן בכל כתבי היד[25], אבל בפי' אור יקר להרמ"ק (כרך ב' שער ג' סי' ב') ביאר את הדברים הללו יחד עם כל דברי התקו"ז שם, וכיון שגרס כן בזוהר מסתבר שכך נהג למעשה.
ובדרשת שבת הגדול של ר' שלמה טוריאל (ממקובלי צפת בזמן הב"י, נדפסה באסופות, חלק י"ד) כתב שנוטל בידו את שתי השלימות ומברך עליהן המוציא, ואח"כ נוטל את הפרוסה ומברך עליה על אכילת מצה, וכתב שהוא ע"פ התקוני זוהר, הרי שגם הוא גרס דברים אלו בתקו"ז ונהג כן למעשה (רק חידש שבברכת המוציא לא מחזיקים את הפרוסה[26]).
וכמובן אין שום פלא בכך שהיו בענין זה כמה מנהגים בקרב בני ספרד, כי ידוע שספרד היא ארץ ענקית שנחלקה להרבה מחוזות וערים, והיו הרבה חילוקי מנהגים בין מחוז למחוז[27].
♦
לא יעלה על הדעת שמרן טעה והעיד על מנהג שלא קיים
והנה, כל זה בבחינת יהודה ועוד לקרא, כי באמת מאחר שמרן הב"י העיד בגדלו שכך היה המנהג, הרי ברור כשמש שעדותו נאמנה, ומי לנו בר סמכא יותר ממנו. וחלילה להעלות על הדעת שכל הספרים והסידורים הבחינו במנהג זה, ורק רבן של ישראל ראש גולת אריאל מרן ז"ל לא הבחין בזה, הס כי לא להזכיר.והרב מולקנדוב הסתמך על מה שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ל"ה אות ב'), בענין מה שכתב השו"ע או"ח סי' קל"א שהמנהג פשוט לא ליפול על פניהם מיוה"כ עד סוכות, ומשמע שאחרי סוכות כן נופלים על פניהם. ותמה החיד"א שהרי עינינו רואות שמנהג א"י לא ליפול על פניהם כל חודש תשרי, וכתב: "דע דאשכחן כי האי גוונא באה"ע סי' ס"ב דין ט' שכתב דאין צריך כוס אחר לשבע ברכות וכן פשט המנהג. ועינינו הרואות דהמנהג בארץ ישראל ובארץ מצרים להצריך כוס אחר לשבע ברכות. וכיוצא בזה כתב מרן בגט דנהגו לכתוב בנפשיכי בשני יודין ובעה"ק צפת בזמן מרן נהגו לכתוב ביוד אחד וכמ"ש הרב המוסמך מהר"ם גלאנטי ז"ל בתשובותיו סי' ו' וסי' קכ"ד, וכתב שם דשאל למרן עצמו על זה, והשיבו אם כך נהגו לא ישנו המנהג, ע"ש, והרי אפי' בדבר שמרן כתב שכך נהגו המנהג בהפך. ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן. והוא הדין בזה שהמנהג היה מקדם שלא ליפול ממוצאי יה"כ עד סוף תשרי ומרן אגב דטריד בגירסיה ומשפטיו עם ישראל לא שת לבו בעת ההיא", והרב מולקנדוב הוסיף על זה עוד כמה דברים שכתב מרן שכך נוהגים ובכמה ספרים וסידורים מתקופתו מבואר להיפך.
אמנם, במחכ"ת גאון עוזינו החיד"א, דברים תמוהים הם עד למאוד לומר על עמוד ההוראה שכל בית ישראל נשענים עליו שהעיד על מה שאינו במילתא דעבידא לאיגלויי. ומה שכתב ש"לרוב קדושתו וטרדת למודו לא דקדק" אינו מובן כלל, דבשלמא אם לא היה כותב כלום בענין זה אולי היה אפשר לומר שלרוב דביקותו ושאר טרדותיו לא היה לו פנאי להשית לבו לזה, אך אם העיד בפירוש שכך המנהג פשוט, ודאי שבחן ובדק ומצא שכך הוא, וכי אפשר להעלות על הדעת שכתב דבריו בלא השגחה ח"ו.
והרב מולקנדוב עצמו הביא בהערה שכבר תמה על החיד"א בזה הראשון לציון מהרח"ד חזן ז"ל בספר ישרי לב (אה"ע אות כ' סי' ד'), שהביא את דבריו בענין כוס של בהמ"ז ושבע ברכות וכתב על זה: "והדבר קשה לאומרו דהיכי משכחת לה שלא נמצא בסעודת מצוה ויכתוב על המנהג מה שאינו, ואפשר דאחרי מותו הבאים אחריו הנהיגו כן קודם שנתפשט קבלת דעתו, או דט"ס נפל מלמעלה למטה", עכ"ל. ובאמת תמיהה זו לא חלה רק על קושיא זו של החיד"א אלא על כל דבריו.
וגם תמיהת החיד"א נסתרת מדברי עצמו במחזיק ברכה (או"ח ריש סי' ל"ח), שכתב: "וזמנין דמשכחת דאחרי סילוקו של מרן ז"ל נשתנה איזה דבר, וזמנין אפילו בעודנו חי כמו שכתבתי במקום אחר והבאתי ראיה", עכ"ל. ושם בסמוך כתב: "ובר מן דין אפשר דמ"ש מרן והעולם נוהגים וכו' אין כונתו על א"י ומצרים דקבלו הוראות הרמב"ם ולא מצו לנהוג הכי, רק כונת מרן על גלילות טורקיא"ה איטלי"א ושאר שכנותהן", עכ"ל. ולפי שני הביאורים הללו לא קשיא מידי על דברי מרן שכתב שכן המנהג ועינינו רואות שהמנהג בא"י אינו כן, דאפשר דמזמן מרן ועד זמנו נשתנה דהמנהג. ואפשר ג"כ שכוונת מרן שכך נהגו בארצות אחרות. וידוע שאת המחזיק ברכה כתב בזקנותו, הרי דהדר ביה החיד"א מדבריו בתשובה ההיא שבשו"ת חיים שאל (ואולי כתב אותה בילדותו או אגב שיטפיה).
ומלבד זאת, הנה בב"י או"ח סי' תכ"ח כתב (בענין קריאת הזי"ו ל"ך) "והמנהג היום כדברי האלפסי", וכתב בשכנה"ג שם (הגהת ב"י אות ג'): "ואין לפרש והמנהג בארץ ישראל, שהיה לו לומר 'ומנהגינו' או 'ומנהג ארץ ישראל', אבל כשכותב 'והמנהג הוא' לומר שהמנהג פשוט בכל המקומות הוא כן". ובספר גט מקושר למהר"ר בולה סי' ס"ב אות א' כתב: "שהמדקדק בדברי מרן בב"י יראה דבבא מציעתא ובתרא כתב ש'כן המנהג' אבל בבבא קמא כתב 'ומנהגנו'... ומדכתב ומנהגנו ולא כתב שכן המנהג כמ"ש באינך תרי בבי משמע דבאינך תרי בבי כן הוא המנהג בכל העולם, אבל בבבא קמא אינו כן, דדוקא במקום מרן הוא שהיו נוהגים כן לא בכל העולם", ע"ש שהאריך בזה. ולפי דבריהם גם מה שכתב השו"ע שהמנהג פשוט לא ליפול על פניהם מיוה"כ עד סוכות ושא"צ כוס אחר לשבע ברכות ושנהגו לכתוב בגט בנפשיכי, אין כוונתו למנהג א"י, אלא כוונתו היא שכך המנהג בכל העולם. וכמובן אין כוונתו שזה המנהג בכל העולם ממש, אלא שזה הוא המנהג העיקרי ברוב העולם, ואחריו יש ללכת במקום שאין מנהג אחר.
וכן בכל מקום שכתב מרן על דבר מסויים שכן נהגו או שלא נהגו, כוונתו רק לומר את המנהג העיקרי בעולם ולא את המנהג של מקום מסויים. ומובן שאין שום מקום להקשות עליו מסידורים שנדפסו בזמנו וכדו', כי הסידורים לא מייצגים את מנהג רוב העולם אלא רק את מנהגו של המוציא לאור, ולפעמים גם זה לא, כי היו הרבה סידורים שהעתיקו הכל מהסידורים שהיו לפניהם ללא השגחה. ועדיף להאמין לעדותו החיה של מי שחי באותו דור וראה ושמע וחקר וידע, ומגוחך מאוד לבוא יותר מארבע מאות שנה אחרי מרן ולהתיימר לדעת יותר טוב ממנו איך היה המנהג בזמנו. וגם יש לדעת שלא כל מנהג של רוב העם הופך ל'מנהג עיקרי', כי צריך רוב מנין ורוב בנין, ומנהג הקהילות שיש בהן הרבה ת"ח קובע הרבה יותר.
ומה שהביא שכתב הב"י על נוסח מקדש ישראל "וכן אנו נוהגין" בשעה שמנהג ספרד היה לא כן, אדרבה, הב"י דקדק לכתוב "וכן אנו נוהגין", ולא "וכן המנהג", כי רק "אנו" נוהגין כן ולא כולם, ולא ברור אם כוונתו לכל העיר צפת או רק לקהילה שלו. עכ"פ חזינן שמרן דייק היטב בדבריו על המנהגים.
היוצא מכל זה, שברור ופשוט שעדויותיו של מרן הקדוש על מנהגי זמנו נאמנות ומכוונות מאוד, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, וח"ו להטיל בהם דופי וערעור, ישתקע הדבר ולא יאמר. אמנם יתכן שיש דברים שפסק נגד המנהג, אך במקום שהעיד מה היה המנהג, ודאי שהמנהג היה כדבריו, רק צריך להתבונן ולדקדק בלשונו על איזה מנהג כוונתו להעיד.
♦
לפי שיטת רב האי גאון וכמה ראשונים המברך על ג' מצות יוצא ידי כל הדעות
והנה דעת רב האי גאון, שמעיקר הדין אפשר גם בליל פסח לבצוע על שתי ככרות שלימות כמו בכל יו"ט, ורק אם הביאו לפניו שלימה ופרוסה צריך להניח פרוסה בתוך השלימה, ומה שנוהגים לבצוע בפסח על שלימה ופרוסה הוא מנהג בעלמא. והביאוהו והסכימו לדבריו הריצ"ג (הל' פסחים) והרמב"ן (ברכות ל"ט ע"ב) והרא"ה (הובא בריטב"א על הגש"פ) והמאירי (פסחים קט"ו ע"ב) והריטב"א (בפי' להגש"פ ובר"ה כ"ט ע"א) והר"ן (על הרי"ף פסחים כ"ה ע"ב) והרשב"ץ (במאמר חמץ).ולפי שיטה זו, כל הדין שנאמר בגמרא הוא רק שאם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלימין מניח את הפרוסה בתוך השלימה ובוצע, אך אין שום איסור לבצוע על בפסח שני ככרות שלימות כמו כל השנה, ולפ"ז מה שכתבו רב האי וכל הראשונים הנ"ל לבצוע בפסח על מצה ומחצה, זה רק ממנהגא בעלמא, אך מעיקר הדין סבירא להו דמי שהביא שתי מצות ומחצה ובצע עליהם ג"כ עשה כהוגן. נמצא לפ"ז שלשיטת רש"י ותוס' והרא"ש וסייעתם מי שבוצע על מצה ומחצה לא עשה כדין כלל, כי צריך בדוקא שתי מצות שלימות ללחם משנה כמו כל יו"ט, ואילו רבים מתוך החולקים עליהם ג"כ מודים שמי שעשה כמותם יצא ידי חובה, אלא דס"ל דאין חיוב לעשות כן.
אמנם מדברי הרי"ף והרמב"ם שסתמו שיש לבצוע על מצה ומחצה נראה שאסור לבצוע על יותר מזה, מ"מ יש לצרף לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש גם את שיטת רב האי גאון וריצ"ג והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והמאירי, שלשיטתם ודאי עדיף לנהוג כרש"י ותוס', דבזה יוצאין ידי חובה לכו"ע.
♦
המנהג לבצוע על ג' מצות בנוי על מנהג א"י הקדמון
והנה בטור או"ח סי' תע"ה כתב: "ובחילוף מנהגים כתוב אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין ב' השלימות וכשחל בחול מביא פרוסה ושלימה ומברך עליה ב' ברכות, ואנשי ארץ ישראל בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ומברך על השלימה ב' ברכות", וכן הוא בראב"ן מסכת פסחים ובראבי"ה סי' תקכ"ה [ועי' ראבי"ה שם ואור זרוע ח"ב סי' רנ"ב שהוכיחו מהירושלמי שצריך רק ב' מצות]. וידוע שהחילוף מנהגים הוא חיבור קדום מאוד, ומובא ממנו במסכת סופרים. ולכאורה מבואר מזה שבתקופה קדומה גם בני בבל וגם בני ארץ ישראל עשו כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, שבפסח שחל בחול הביאו רק שלימה ופרוסה.ומעתה לכאורה תמוה מאוד מהו המקור למנהג ארצות אירופה לברך בליל פסח על שתי מצות ופרוסה, הרי פשוט שלא חידשו דין מעצמם נגד מנהג אבותיהם, ובספר ערוגת הבושם לר' אברהם בן עזריאל באמת הביא ראיה מזה לשיטתו שיש לבצוע רק על ב' מצות, וצ"ב מה יענו על זה רוב הראשונים.
אמנם באמת קושיא זו תמוהה מאוד, כי אף שהמנהג בפועל של בני ארץ ישראל בענין זה היה ממש כמנהג בני בבל, מכל מקום טעם המנהג של בני א"י בענין זה היה ממש ההיפך מטעם המנהג של בני בבל, וכמו שיתבאר:
דהנה בספר חילוף מנהגים הנ"ל נאמר עוד: "אנשי בבל בוצעין על ב' ככרות בשבת, שהן דורשין לחם משנה, ובני ארץ ישראל אין בוצעין אלא על ככר אחד, שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת[28]", הרי לנו שבני ארץ ישראל לא נהגו לבצוע בשבת על לחם משנה אלא בצעו רק על ככר אחד. נמצא לפי זה שמה שנהגו בני בבל לבצוע בחול על ככר ופרוסה היה זה באמת כשיטת הרי"ף והרמב"ם ודעימייהו, שבפסח יש לגרוע מכל השנה משום לחם עוני, אך מה שבני ארץ ישראל נהגו כך היה זה ממש להיפך משיטת הרי"ף והרמב"ם, שהרי הם בצעו בכל שבת ויום טוב רק על ככר אחד, ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם היה ראוי שבפסח יבצעו רק על חצי ככר, אך הם בצעו בפסח על ככר ומחצה.
נמצא שאף שמנהג בני ארץ ישראל היה ממש כשיטת הרי"ף והרמב"ם, מכל מקום שיטתם בענין לחם עוני היא ממש כשיטת רוב הראשונים הסוברים שדין לחם עוני לא בא לומר שבפסח יגרעו ממה שבוצעים עליו כל השנה, אלא בא לומר שבפסח גם כן יבצעו כמו בכל השנה, אלא שיוסיפו על זה גם לחם עוני, ומה שהם בצעו על שלימה ופרוסה היינו משום שהם כל השנה בצעו רק על שלימה אחת.
וכבר הארכתי בירחון האוצר גליון מ"ד (במאמר 'מנהגי א"י באירופה בכלל ובאשכנז בפרט') להוכיח שבתקופה קדומה הלכו כל בני ארצות אירופה לאורם של בני א"י, ורק באמצע זמן הגאונים קיבלו עליהם את מרות התלמוד בבלי, אמנם עדיין נשארו אצלם הרבה ממנהגי א"י ושיטותיהם במקום שאינם סותרים לדיני התלמוד בבלי.
ולפי זה מבואר ומובן היטב פשר המנהג ומקורו, שבענין לחם משנה קיבלו עליהם בני ארצות אירופה את דינא דגמרא שצריך לחם משנה בכל שבת ויום טוב, אך בענין לחם עוני לא מפורש בגמרא כמו אחת מהשיטות, ובזה המשיכו בני אירופה ללכת בעקבות אבותיהם שסברו כשיטת בני ארץ ישראל, שהדין "לחם עוני" לא בא לגרוע מהלחם משנה של כל השנה, אלא בא להוסיף עליו עוד פרוסה של לחם עוני, ומכיון שכל השנה בוצעים על שתי ככרות, ממילא בפסח יש לבצוע על ב' שלימות ועוד פרוסה. והדברים ברורים כשמש.
אמנם לכאורה יש לתמוה על דברינו, שהרי גם בסדר רב עמרם גאון כתב לברך בליל פסח על שתי שלימות ופרוסה, והרי רב עמרם היה מגאוני בבל ואיך כתב דבר שבנוי על מנהג ארץ ישראל. ואפשר לומר שבאמת גם בבבל היו מעטים שסברו בענין לחם עוני כשיטת בני א"י, ובחילוף מנהגים הזכיר רק את המנהג של רוב בני בבל. אולם, הנכון יותר לענ"ד הוא שדברים אלו לא נכתבו כלל על ידי רב עמרם גאון, כי הוא נגד כל הגאונים האחרים הידועים לנו, אלא חכמי ספרד תיקנו את לשון רב עמרם בהתאם למנהג מקומם (וכן נראה לגבי עוד כמה דברים בסדר רע"ג, ואכמ"ל), ובזה בא הכל על מקומו בשלום.
♦
יישוב קושיית הראשונים מלשון המשנה "הביאו לפניו מצה"
והנה לשון המשנה בפ"י דפסחים הוא: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין", וכתב המרדכי (בתחילת סדר של פסח): "וממשנה זו יש מדקדקין דאין צריך להיות רק מצה אחת שלימה, וכן הסדר שעושין מתחילה שתי מצות ובוצעין האחת ומניחין חציה לאפיקומן ועל חצי האחר מברכין המוציא ועל אכילת מצה, וכן משמע הכא דקאמר הביאו לפניו מצה משמע דליכא כי אם מצה אחת שלימה". וכ"כ הרא"ש פ"י דפסחים סי' ל' שיש מדקדקין כן (וכ"כ בתוס' רא"ש פסחים קי"ד ע"א). וכן כתב בביאור הגר"א או"ח סי' תע"ה ס"ד על שיטת הרי"ף והרמב"ם "וכן משמע לישנא דמתניתין הביאו לפניו מצה כו'".ובהמשך דברי המרדכי שם יישב: "דהיינו דוקא בימיהם שהיו עושים את הסדר אחר סעודתן ולכך לא היו צריכים אלא מצה אחת שלימה לעשות הסדר עליה דהא כבר בירכו ברכת המוציא ואכלו כל סעודתן, אבל אנו שעושין הסדר בתחילה קודם הסעודה אז ודאי צריך שלש מצות כדפרישית".
ולפי מה שנתבאר, יש לומר עוד דבאמת המנהג הקדום בא"י (וגם בבבל) היה להביא רק מצה ומחצה, וכפשט לשון המשנה[29], אולם אין מזה שום קושיא על מנהגינו, כי אז נהגו בני א"י לבצוע בכל השבתות רק על ככר אחת, ובפסח הוסיפו עליה לחם עוני ולכן בצעו על אחת ומחצה, אך אנן דנהגינן כבני בבל לבצוע בכל שבת על לחם משנה, יש לנו לבצוע בפסח על שני שלימות ופרוסה, כדי שיהיה לחם משנה וגם לחם עוני.
♦
ביאור לשון הגמרא "מניח פרוסה בתוך השלימה"
והנה לכאורה יש עוד ראיה לשיטת הרי"ף והרמב"ם מלשון הגמרא בברכות ל"ט ע"ב "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע", הרי שמניח את הפרוסה בתוך "השלימה" ולא בתוך "השלימות", וכן הקשה בספר המנהיג הל' פסח סי' פ"ב. ועוד הקשה הגר"א באמרי נועם ברכות ל"ט ע"ב ד"מניח פרוסה בתוך השלימה" משמע שיש לפניו רק פרוסה ושלימה.וקושיות אלו הן גם לפי שנתבאר שבני בבל אכן היו בוצעים על ב' מצות, שהרי נתבאר דמה שבני אירופה לא קיבלו את שיטת בני בבל בענין זה הוא משום שמנהג זה אינו מפורש בגמרא, אך אם יש לזה ראיה מלשון הגמרא, א"כ גם בני אירופה היו צריכים לקבל שיטה זו.
ובאמת גם לשיטת הרי"ף והרמב"ם קשה הלשון "פרוסה בתוך השלימה", דהרי מצה היא דבר שטוח ואין לה בית קיבול, ואיך שייך להניח "בתוך" המצה, ואכן העיטור (הלכות ד' כוסות) הוכיח מזה שצריך לשים את הפרוסה בין שתי השלימות. והראבי"ה סי' תקכ"ה עמד בזה וכתב: "והלשון זה תמוה בתוך שלימה משמע שהפרוסה היא בתוך ולא עליה, ויש ליישב הלשון שהתחתונה בולטת מכל צדי הפרוסה והרי הפרוסה בתוך", וכ"כ בסדר פסח להרשב"א דכיון שהקטן מונח על הגדול "בתוך" קרי ליה.
אמנם לכאורה יש לבאר בפשיטות, שבזמן הגמרא היו עושים מצות רכות כמו פיתות, כמנהג בני תימן עד היום, ואם כן יש לפרש את הלשון "מניח פרוסה בתוך השלימה" כפשוטו ממש, שמקפל את השלימה ומניח בתוכה את הפרוסה (ולפ"ז ניחא טפי גם לשון הגמרא פסחים קט"ו שהלל היה "כורכן" למצה ומרור יחד, דהיינו שהיה מקפל את המצה על המרור). ולפ"ז ניחא לשון הגמרא אליבא דכולי עלמא, ואין מכאן שום ראיה שאין עוד מצה מלבד הפרוסה והשלימה.
ונראה דזו כוונת רב נטרונאי גאון (הובא בריצ"ג הלכות פסחים) שכתב: "וליפין רפתא דלחמא ענייא בשרירא ומברכין המוציא על אכילת מצה", דהיינו שכורכין את הפרוסה שהיא "רפתא דלחמא עניא" בתוך המצה השלימה.
♦
סיכום
דעת גאוני בבל והרי"ף והרמב"ם ועוד הרבה ראשונים היא שבליל פסח א"צ שני ככרות שלימות ללחם משנה אלא די באחת ומחצה, אולם הרבה מגאוני אירופה ועשרות ראשונים סבירא להו שגם בליל פסח צריך שתי ככרות שלימות ללחם משנה, ולכן יש לבצוע בליל פסח על ב' מצות ומחצה, וכן היה המנהג הפשוט באשכנז וצרפת ופרובאנס וספרד לאורך כל תקופת הראשונים, ואף שכמה מחכמי פרובאנס וספרד נחלקו ע"ז לא נתקבלה דעתם.בסוף תקופת הראשונים פשט המנהג בכמה מחוזות בספרד ופרובאנס לבצוע רק על מצה ופרוסה, אף שהמשיכו לשים בקערה ג' מצות, אך רבים אחרים שמרו על המנהג הקדום לבצוע על ב' מצות ופרוסה, וכן פסק השו"ע, וכן היה מנהג אשכנז המוחלט בכל הדורות.
נראה עוד טעם להעדיף לנהוג כרש"י ותוס', כי לשיטת רב האי גאון ועוד הרבה ראשונים מי שעושה כמותם יוצא ידי חובה לכולי עלמא.
המנהג הקדמון גם בבבל וגם בא"י היה לבצוע בליל פסח רק על מצה ומחצה, אך כל אחד נהג כך מטעם אחר, והמנהג לבצוע על ב' מצות ומחצה נוצר מחמת שבענין לחם משנה קיבלו בני אירופה את שיטת בני בבל, ובענין לחם עוני קיבלו את שיטתם של בני ארץ ישראל.
♦
תגובת הרב עמנואל מולקנדוב
יישר כח לידידי הרב דוד אריה הילדסהיים [להלן הרד"ה] על הבירור המקיף ועל המקורות החדשים שהוסיף בענין זה, והאמת שהמעיין במאמרי הנזכר יראה את ההבדלים בפירוש של חלק מהראשונים שהבאתי שם שהרד"ה פירשם באופן שונה, ולא ראיתי צורך לחזור ולהשיב אלא להשאיר בידי המעיין. אולם יש לי לדון בשני עניינים על דבריו; על פירוש חלק מהמקורות החדשים שהביא, ועל מסקנת הדברים.♦
בירור בדברי חלק מהראשונים שהביא הרד"ה
בספר האורה לרש"י כתב: "ונוטל שתי מצות שלימות ומברך על אחת משתיהן המוציא משום לחם משנה, ועל הפרוסה שבין שתי השלימות מברך על אכילת מצה". וכעי"ז כתב בספר התדיר לר' משה בן יקותיאל מן האדומים: "ואחר כך נוטל הבקי שתי מצות שלימות משום לחם משנה ומברך על אחת מהן על אכילת מצה, ואינו אוכל ואינו מדבר ונוטל חצי מצה שנשארה מן החצי האחרת שקראה אפיקומון ומברך על הפרוסה המוציא ואוכלן שתיהן יחד". והבין הרד"ה שכוונתם היא שהוא מברך כשמחזיק את ב' השלמות. אולם אין הכרח כלל לפירוש זה, אלא כוונתם היא 'ונוטל שתי מצות שלימות' היינו שנוטל אותן ומניח לפניו, ואז נוטל אחת מהן ומברך המוציא ונוטל את השניה ומברך על אכילת [אלא שנחלקו על מה מברך כל אחד], ובשעת הברכה אוחז בידו רק מצה אחת בלבד.ובאמת, שמלבד דברי רש"י בספר הפרדס שהזכרתי במאמרי שמפורש שבוצע על מצה ומחצה [והרד"ה נדחק בזה, ולא זכיתי להבין דבריו] – כן מתבאר גם מדברי המחזור ויטרי בסדר פסח שסידר רש"י בקצרה (מהדורת אוצר הפוסקים ח"ב עמ' ת"י) וז"ל: "ונוטל ידיו ומברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואוכל משתיהן יחד" ע"כ, ולא הזכיר שמחזיק ב' מצות שלימות. וכן בסדר הארוך (שם עמ' תי"ט) כתב: "ומברך המוציא על מצה השלימה העליונה ובוצע, ואינו אוכל עד שיבצע מן הפרוסה שתחתיה ומברך וכו' על אכילת מצה" עי"ש, וכנ"ל. אע"פ ששם בעמ' תט"ז כתב ולפיכך מניחין שלימה תחת הבצועה לפי שמצוה לבצוע על שתי ככרות ביו"ט כבשבת עי"ש, מ"מ כשכתב את הסדר בפועל לא כתב אלא שמברך על השלימה בלחוד. ושם בעמ' תנ"ב מסדר פסח שסידר ר' יוסף טוב עלם כתב להדיא ויקח אחת משתי מצות השלימות ויברך עליה המוציא וכו' ועדיין לא יאכל ולא ידבר אלא יחזור ויברך על המצה הפרוסה אשר בין שתי השלימות וכו' על אכילת מצה עי"ש [וכ"ה בפיוט אלוהי הרוחות לריט"ע].
ואכן, בדקתי בכמה וכמה סידורים והגדות כת"י מצרפת ואשכנז, והנוסח בסדר ההגדה הוא כפי המופיע בראשונים הנ"ל, וכפי שכתב הרד"ה שמצא בכמה הגדות אשכנזיות ישנות, ומה שכתב הוא שאין זה משקף את המנהג אלא המדפיס נמשך אחר ר' חיים פלטיאל וכו' – הנך רואה שאין זה נכון כלל, דנוסח זה מסור הוא בידם מקדמת דנא. ואפשר לומר שכך היה המנהג הפשוט גם באשכנז ובצרפת לברך על מצה אחת שלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה, עד שחכמי צרפת ואשכנז שינו את המנהג עפ"י סברתם. וא"כ ע"כ לומר שמה שכתב בספר האורה 'משום לחם משנה', וכן מה שהזכיר המחזור ויטרי במקום אחד שמביאים ג' משום לחם משנה – העיקר הוא שיהיו על השולחן ב' לחמים [וכפי שכתב הרד"ה בדעת ספר השולחן, ששם הוא מוכרח לפרש כן], אבל האחיזה בפועל היתה רק בלחם אחד.
וכמו כן, בדעת ספר התדיר מוכרחים לומר כן, דהא כפי שהוכחתי וכפי שהוסיף להביא הרד"ה – מנהג איטליה וחכמיה היה לברך על אחד ומחצה ולא על ב' ומחצה, וכדי שלא נאמר שספר התדיר חולק על כל חכמי איטליה – צריכים לומר כן, מה גם שלשונו ומברך על אחת מהן על אכילת מצה מורה כן.
וכן מתבאר מדברי הצרור החיים שהביא הרד"ה, אלא שהוא העתיק רק את סוף דבריו, אולם תחלת דבריו כך הם: 'ונוטל המצות ויקח הפרוסה ומברך בה המוציא משום דמה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ומברך בה נמי על אכילת מצה דהואיל ועביד בה חדא מצוה ליעבד בזה תרתי וכו', ומה שאנו נוהגים לפי זה ג' מצות העליונה משום כבוד התחתונה[30] ותחתונה משום לחם משנה' עי"ש. ומדויק מדבריו שאת הברכה בפועל עושה על הפרוסה הן המוציא והן אכילת מצה, ומה שכתב 'ונוטל המצות' היינו שנוטלן ומכינן לפניו לשם עשיית כל המצוות בזה אחר זה. וראיה לזה, דהא כתב ומה שאנו נוהגים לפ"ז ג' מצות וכו' העליונה משום כבוד התחתונה וכו', ואם כונתו בתחלה היתה שמברך על ב' שלמות – מה השאלה למה נוהגים ג' מצות, ומה התשובה 'העליונה משום כבוד התחתונה', הרי צריכים את העליונה והתחתונה לשם לחם משנה, אע"כ כדאמרן.
וכן מתבאר יותר במפורש מדברי פירוש ספרדי מתקופת סוף הראשונים שנדפס בהגדת שנים מי יודע שהביא הרד"ה, אלא שהוא הביא מתחלת הדברים, אולם בהמשך שם כתב בזה"ל ולוקח הג' מצות ומניח הפרוסה בין שתי השלימות ומברך המוציא על השלימה ומברך על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע ואוכל משתיהן מכל אחת כזית ביחד בהסבה וכו', ומפני שהרב אלפסי וזולתו אומר שמברך על הפרוסה המוציא וגם על אכילת מצה לכן הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא וגם על אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד עי"ש. הרי שמפורש בדבריו שבתחלה אע"פ שכתב ולוקח הג' מצות – מברך רק על אחת מהן המוציא ועל אחת אכילת מצה, ורק בסוף, בתור עצה טובה לצאת ידי הכל, כתב שיאחוז 'שתיהם בידו', והיינו השלימה והפרוסה בלבד, ולא הזכיר יאחוז שלשתן בידו. ותרתי שמעינן מיניה; חדא, שמלמד גם על לשונות שאר הראשונים, שאע"פ שכתב בתחלה ונוטל ג' או ב' מצות – אין הכונה שבפועל בשעת הברכה מחזיק את כולן אלא רק אחת מהן וכפי שפירש בהמשך. ועוד שמעינן מיניה שלמעשה נקט שעדיף להחזיק 'אחד וחצי' ותו לא, וזה כדעת הרי"ף ומנהג ספרד שהזכרתי במאמרי. ומה שהזכירו הראשונים הנ"ל 'לחם משנה' – כבר הביא הרד"ה שבספר השולחן גם כתב כן, אולם מפורש בדבריו שמברכים על אחד ומחצה, ו'לחם משנה' היינו שנמצאים לפניו ב' לחמים, אבל בפועל הוא אוחז רק אחד, וכך צריך לומר בדברי הראשונים הנ"ל.
ולפ"ז נראה שגם מה שהבאתי במאמרי וכן הרד"ה במנהג חכמי פרובנס שבוצעים על ב' מצות – אינו מוכרח, דהמעיין בדברי העיטור והמכתם והמאירי ועוד שהובאו לעיל יראה שהם לא כתבו להדיא שאוחזים את ב' המצות בשעת הברכה אלא כתבו בסה"כ שצריך ב' שלמות משום לחם משנה, אולם לפי הנ"ל – אין זה מוכרח שבשעת הברכה היו מחזיקים את ב' המצות. ואכן מצאתי בספר מזוקק שבעתים [לר' יוסף קמחי, מרבני פרובנס לפני כ650 שנה] (כת"י פריס קלגסבלד 70 בפ"ז מהלכות חמץ ומצה שמבואר להדיא כן במנהג פרובנס, וז"ל וכתב הר"ם ז"ל ולוקח שני רקיקין וחולק האחד ומניח פרוסה בתוך שלמה ומברך המוציא על הפרוסה כדרכו של עני. והראב"ד ז"ל כתב[31] שלוקחין ג' מצות ועל הפרוסה מברך המוציא ועל השלמה אכילת מצה ועל השלישית כריכה שיעשו בכל אחת מצוה אחת, באחת המוציא וזהו בפרוסה ובשלמה אכילת מצה ובשלישית כריכה. ומנהגנו לחלוק אחת מג' מצות קודם קריאת ההגדה. וכתב הרב בעל העטור ז"ל ומסתברא מדקאמ' רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מניח פרוסה בתוך שתי מצות שלמות כמנהגנו ושתי שלמות צריך כשאר ימים טובים ולפי שצריך לומ' הא לחמא עניא בפרוסה פורס מצה שלישית חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה, ועל כן מנהג לפרוס קודם ההגדה ומנהג להצניעה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ונהגו לברך על השלמה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה. ומנהגנו ליקח השלמה והפרוסה ביחד ומברך כאחת המוציא ואכילת מצה על שתיהן ונותן מכל אחת כזית לכל המסובין ואוכלין כשני זתים מאלו שני המצות ע"כ. הרי שלאחר שהביא את דברי העיטור כתב שמנהגנו ליקח השלמה והפרוסה וכו', ולא החזיקו את ב' השלמות. ובזה מיושב גם מה שכתבו המאורות ור' מנוח שהמנהג לבצוע על אחת ומחצה, והתקשה בזה הרד"ה בהערה ממשמעות שאר חכמי פרובנס שבוצעים על שתים ומחצה, וגם אני במאמרי עשיתי מזה מחלוקת בין חכמי פרובנס, אולם כעת נראה לי לאור הנ"ל שגם הם נהגו להביא ג' מצות ופירשו שהמצה השלישית השלימה היא משום לחם משנה, אולם בפועל אחזו מצה ומחצה בלבד, ובזה קיימו גם לחם משנה, ואתי שפיר לכל הדעות.
וכן מצאתי בסידור כמנהג פרובנס מהמאה הט"ו כת"י פרמה 1923 בזה"ל: "ונוטל המצה השלמה והפרוסה שתחתיה ומברך עליהן המוציא ועל אכילת מצה" ע"כ. וכ"ה בהגדה של פסח כמנהג פרובנס כת"י ורשה 242 משנת 1400. ובסידור מנהג פרובנס פירנצה איטליה 52 מהמאה הט"ו-ט"ז כתוב כך: "ואחר כך יקח המצות ויברך על הפרוסה המוציא ועל השלמה אכילת מצה וכו', וירא שמים יוצא ידי שתיהן ויברך שתי הברכות כאחת זו אחר זו ואחר כך יבצע שתי המצות בבת אחת". הרי שמבואר ג"כ שבתחלה אחזו רק מצה אחת הפרוסה לחוד והשלמה לחוד, וירא שמים אחזו את שתיהם דהיינו השלמה והפרוסה יחד, אבל את השלמה השניה לא אחזוה, וזה ראיה שכך הוא מנהג פרובנס כמנהג ספרד ואיטליה להביא ג' מצות ובשעת הברכה לאחוז רק אחת ומחצה ולא ב' ומחצה. וכן מתבאר עוד מסידור פרובנס מהמאה הי"ג כת"י פריס 636 שבתחלת ההגדה כתוב את ההלכות לכל הסדר ברציפות וז"ל: "ומשתי המצות השלמות אשר בסל יקח אחת מהנה עם הפרוסה ויברך על השלמה המוציא לחם מן הארץ ועל הפרוסה אכילת מצה ואוכל ומאכיל שתיהן בבת אחת" וכו'. ובהמשך כשהגיע לסדר מוציא מצא כתב בזה"ל: "ויקח המצות ויברך על השלמה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ואוכל ונותן לאנשי ביתו". הרי להדיא שהלשון שכתבוה הראשונים 'ויקח המצות ויברך על השלמה וכו'' – הוא כמו שפירשתי, שמניח המצות לפניו ולאחר מכן נוטל אחת מהנה וכפי שמפורש בסידור הנ"ל בתחלה. וא"כ נראה שמנהג פרובנס גם היה להביא ג' מצות ולבצוע על אחד ומחצה ולא על ב' ומחצה, אע"פ שחלק מרבניהם כתבו שהטעם שמביאים ג' מצות זה משום לחם משנה וכנ"ל.
ועוד אוסיף כאן שכן מפורש למעשה גם בפירוש מהר"ם אלאשקר לטור הנקרא גאון יעקב כת"י בסי' תע"ג, שהביא בתחלה את מחלוקת הרי"ף והרשב"ם האם מברכים על ב' ומחצה או על אחד ומחצה, ולאחר מכן הביא את המחלוקת האם מברכים על הפרוסה המוציא או אכילת מצה, וסיים בזה"ל ולצאת מידי ספק זו טוב לאחוז את שתיהן 'השלמה והפרוסה' ולברך השתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה 'על שתיהן' כאחת ואחר כן יבצע משתיהן ונותן לכל בני החבורה כזית מכל אחת ואחת, וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מבעי ליה למבצעינהו חדא חדא באנפי נפשא אלא לנקוטינהו לתרוייהו בידיה ויברך המוציא ועל אכילת מצה והדר ליבצע לתרויהו ע"כ, ויש מי שנוהגין כך ומנהג הגון הוא ע"כ. ומבואר שהמנהג הפשוט היה שאוחזים רק אחת בכל ברכה, והעצה שלו לצאת ידי כולם זה לאחוז את שתיהן, שזה השלימה והפרוסה, אבל לא כתב להחזיק את שתי השלמות והפרוסה.
ומה שהביא הרד"ה מדברי תלמיד הרשב"א שכתב: "ויש שמצריכין לתת פרוסה בין שתי השלימות, דלשון בתוך הכי משמע, ומשם בעל הלכות כתבו טעם משום דפעמים שבא י"ט בשבת ובשבת צריך שתים שלימות משום כבוד השבת והפרוסה משום לחם עוני", ומנה אותו בין הסוברים שצריך לברך על שתים ומחצה – תמהני שהעתיק חצי דבר, דהא בתחלה העתיק את דברי הרי"ף הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך 'שלמה' ובוצע, וכתב 'פירוש ובוצע מן הפרוסה, וכן נהגו, וכבר הארכתי בזה בפרק כיצד מברכין, ויש שמצריכין וכו''. הרי שבתחלה כתב על דברי הרי"ף 'וכן נהגו', ורק לאחר מכן הביא בשם 'יש שמצריכין' לתת פרוסה בין 'שתי השלימות'. וא"כ אדרבה, דעתו ומנהגו כדעת שאר רבני קטלוניא שהזכרתי במאמרי לבצוע על אחד ומחצה.
וגם מה שהביא מדברי האהל מועד בדרך ה' נתיב ח' שכתב: "ונוטל שתי מצות ופרוסה שבתוכן מן הסל ומניח הפרוסה בתוך שתי השלימות ומברך" – גם כאן העתיק חצי דבר, דלשון האהל מועד היא "ומברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה לאכול מצה ובוצע משתיהן וכו'". הרי שכתב שמברך על הפרוסה המוציא, והיינו שמחזיק רק את הפרוסה, ולאחר מכן רק את השלימה לברכת אכילת מצה. וע"ע בדבריו בנתיב ב' שכתב שאנו נוהגים כדברי אהר"א [היינו הראב"ד] שמברכים על הפרוסה מוציא ועל השלימה לאכול מצה עי"ש, ולפי מה שהארכתי גם במאמרי וגם לעיל – דעת הראב"ד ברורה שלא אוחזים את ב' המצות השלימות יחד.
ומה שהביא הרד"ה מדברי הרי"ד בפירושו להגדה שנדפס בישורון חלק י"ד עמ' מ"ב - עי"ש בהערה 8 שבכתי"ק הנוסח הוא ונוטל בקי 'מצה שלימה ומחצה' ומברך על החצי המוציא עי"ש. ולפי מה שהבאתי במאמרי מדברי הרי"ד בפסקיו ומדברי שאר חכמי איטליה ומדברי הריא"ז נכדו, ובפרט לפי מה שהוסיף הרד"ה שכך מפורש בחיבור הלכות איטלקי – נמצא שכל חכמי איטליה ס"ל שמברכים על מצה ומחצה, כמנהג המקורי של בבל וארץ ישראל, וא"כ ודאי שנוסח זה בדברי הרי"ד הוא הנכון [אע"פ שהמו"ל שם כתב ש'פירוש ההגדה' שבכתי"ק אינו המקורי, מ"מ לגבי נוסח ההלכות הנ"ל – נראה שבמקום זה הוא המדויק].
ומה שהביא הרד"ה מדברי הצד"ל – ידוע שהוא נמשך בד"כ אחרי הרא"ש, וגם בעוד דברים שם באותו עמוד ניתן לראות שלא נוהג כמנהג ספרד. ולדוגמא בעלמא מה שכתב שלאחר ההלל אומר נשמת כל חי והלל הגדול וחותם בישתבח, וזהו מנהג צרפת ואשכנז, אבל בספרד נהגו כולם כדעת הגאונים והרמב"ם לחתום לאחר ההלל ביהללוך ותו לא [ואכמ"ל]. הרי שאין הוא משקף מנהג כל שהוא בספרד אלא את דעתו הוא כדעת הרא"ש, וא"כ להביא ראיה ממנו למנהג ודעת חכמי ספרד.
ומה שהביא מדברי הזכר צדיק שהעתיק את דברי הטור – הרגיל בדברי הזכר צדיק יראה שהוא עצמאי ואינו משקף 'מנהג', ויתכן שהוא אכן סבירא ליה כן, וכפי שבאמת נהגו אבותיו של הרדב"ז והרדב"ז על פי דברי הרא"ש והטור, שהיתה להם השפעה חזקה בספרד, אבל אין זה עדות על מקומו של הזכר צדיק שכך נהגו, אלא שכך סבירא ליה איהו.
ומה שהביא מדברי הרמ"ק שגרס בתיקוני הזוהר כן – אין מזה שום ראיה שכך נהג בפועל, וגם אם נאמר שכן נהג – זהו משום ששינה מנהגו על פי תיקוני הזוהר, וכפי שמצוי שהמקובלים שינו מנהגם עפ"י הזוהר, אבל אין זה אומר שכך הוא מנהג אנשי מקומו.
ומה שהביא מדברי הרד"ע – הנה פשטות דבריו הם להיפך, שמברכים המוציא ועל אכילת מצה רק על השלימה והפרוסה, ולא על שלשתן עי"ש.
ומה שכתב הרד"ה שיש לצרף לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש גם את שיטת רב האי גאון וריצ"ג והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והמאירי, שלשיטתם ודאי עדיף לנהוג כרש"י ותוס', דבזה יוצאין ידי חובה לכו"ע עי"ש – אין הדברים נכונים, דאמנם לדעתם אין חובה לבצוע על מצה ומחצה, אולם הם כתבו במפורש שהמנהג הוא שבוצעים על מצה ומחצה, אף שידעו שיש חולקים ומצריכים ב' מצות, וכתבו שכיון שהמנהג לעשות אחד ומחצה כך עושים, ואף כתבו שלכן אנו בוצעים את המצה האמצעית ב'יחץ' כדי שכשנגיע ל'מוציא מצה' נמצא את המצה כבר פרוסה ונברך עליה. הרי שעשו כל טצדקי כדי לבצוע על מצה ומחצה ולא 'להחמיר' כדעת הסוברים שצריך ב' ומחצה. וא"כ אנו שג"כ בוצעים את האמצעית ב'יחץ' – לפי דבריהם יש לנו לברך על אחת ומחצה ולא 'להחמיר' לברך על ב' ומחצה.
ומה שכתב הרד"ה שהמנהג לבצוע על ג' מצות הוא עפ"י מנהג א"י הקדמון וכו' – דבריו צ"ע, דא"א לייצר מנהג חדש שלא היה בעולם כלל, שהרי מימות משה רבינו אף אדם בעולם לא בצע על ב' מצות ומחצה אלא כולם הושוו שצריך לבצוע על מצה ומחצה, בני בבל הורידו משבת, ובני א"י העלו משבת, ואיך יתכן שבאו רע"ג וסיעתו והחליטו לקחת מנהג אחד מכאן ואחד מכאן וליצור דבר חדש לברך על ב' ומחצה?
♦
סיכום וההכרעה למעשה בענין זה
המנהג המקורי בעם ישראל בין בבבל ובין בא"י היה להביא רק מצה ומחצה ולברך עליה בפסח שחל בחול ולא על לחם משנה.בתקופה מאוחרת יותר נהגו רבים להביא ג' מצות, ובתחלה נהגו ברוב הקהילות [אשכנז צרפת איטליה ספרד פרובנס] לברך על השלימה בלבד המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, אולם במשך הדורות חכמי צרפת ואשכנז הקדמונים סברו שיש לאחוז בשעת ברכת המוציא ב' מצות שלימות מדין לחם משנה, אבל בספרד ובאיטליה ובפרובנס ובעוד מקומות שמרו על המנהג המקורי לברך על אחד ומחצה בדוקא ולא על ב' ומחצה.
לבצוע על ב' ומחצה משום לחם משנה אינו 'חומרא' אלא 'קולא' לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד ראשונים שיש בדוקא לבצוע על אחד ומחצה.
כיון שהתברר שבודאי אחד ומחצה זהו המנהג המקורי, וכך דעתם של הרי"ף והרמב"ם בדוקא, וכך נהגו בפועל הרוב המוחלט של חכמי ספרד וארצות המזרח במשך הדורות עד לתקופתו של הב"י וקצת אחריו [שמאז שינו מנהגם לפי פסק השו"ע], וכן נהגו העם, כמפורש בסידורי ספרד הקדומים – יש לנו להעדיף מנהג זה על פני מנהג חכמי אשכנז וצרפת לברך על ב' לחמים שלמים מדין לחם משנה.
♦
תגובת הרד"א הילדסהיים
מה שכתב מר בפי' ספר האורה הוא דוחק מבואר, וכבר הבאתי שגם ב'סדר ליל פסח לרבינו שמעיה שקיבל מרבו רש"י' כתב להדיא שצריך ב' שלימות משום לחם משנה (מלבד מה שרש"י כתב כן בפסחים קט"ז ע"א).ומה שכתבת בפי' דברי ספר התדיר, מלבד הדוחק, תמיהני הלא בפירוש כתב "נוטל הבקי שתי מצות שלימות משום לחם משנה".
ולגבי הצרור החיים, יותר משמע שכוונתו שיקח את כל המצות, מדלא פירש שיקח רק שלימה ופרוסה. ולגבי מה שדייק מר בדבריו, הנה מה שכתב "העליונה משום כבוד התחתונה" אין לו מובן, לשם מה צריך 'לכבד' את התחתונה, ומהו הכבוד הזה? ולענ"ד הגירסא הנכונה בדבריו היא כמ"ש בספר השולחן "העליונה משום כבוד יום טוב, הפרוסה משום לחם עוני, התחתונה משום לחם משנה", ולפ"ז כוונתו פשוטה, שהעליונה אינה מדין לחם עוני אלא משום כבוד יו"ט, שיותר כבוד לבצוע על שלימה, והתחתונה משום לחם משנה, ולכן צריך ב' שלימות ולא די באחת.
וכו מה שכתב מר בכוונת הפירוש הספרדי מסוף תקופת הראשונים שנדפס ב'הגדה של פסח שנים מי יודע', הוא דוחק, ועוד שהרי להדיא כתב "שתי שלימות למוציא כשאר ימים טובים". ודוחק לומר שסבר שא"צ לאחוז את שתי הלחמים (כדכתבתי בדעת ס' השולחן ואבודרהם) כי היא שיטה מחודשת. וגם לו יהי שזו כוונתו, מ"מ בעיקר הענין מפורש דס"ל כדעת רש"י והרא"ש, ולגבי מה שסובר שא"צ לאחוז את שתיהן ודאי לא קיי"ל כוותיה.
ומה שכתב אח"כ "יאחוז שתיהן בידו" כך הוא גם לשון הטור סי' תע"ה, והוא ודאי סובר לקחת ג' מצות כמ"ש בסי' תפ"ו, וכוונתו פשוטה שכיון שיש ספק על מה מברך לכן צריך שגם השלימה וגם הפרוסה יהיו בידו בשתי הברכות, אך אה"נ דהשלימה העליונה צריכה עמה גם את השלימה התחתונה (וגם יתכן שמה שכתב "שתיהן" כוונתו לשתי המינים השלימות והפרוסה), וזו גם כוונת הספר מזוקק שבעתיים ופי' מהר"ם אלשקאר על הטור שהבאת.
ולגבי מנהג פרובאנס, בפשטות ודאי היה כשיטת רש"י והרא"ש, והלשונות שהבאת מהסידורים אינם כ"כ ראיה, כי הרבה דברים בהגדות לא מדוייקים (אא"כ ידוע שיצאו מידי אדם גדול), ויתכן שאת ההלכות העתיק ממקור אחד ואת ההוראות שבתוך ההגדה העתיק מההגדות שקדמו לו. אך מ"מ יש לעיין עוד בזה, ואיני דוחה לגמרי את האפשרות שהיו עוד כמה ראשונים שסברו שא"צ להחזיק את שתי הככרות של הלחם משנה. עכ"פ בנקודה זו ודאי לא קיי"ל כוותייהו, כי רובא דרובא של הראשונים ודאי לא ס"ל הכי, דא"כ היו צריכים להדגיש שאין לאחוז את שתי הככרות כמו בכל יו"ט (והדקדוק שכתבת כבר נתבאר שאינו ממין הטענה). ולגבי עיקר המחלוקת הנוגעת לנו (האם צריך ב' שלימות ללחם משנה או אחד וחצי) ודאי ס"ל כשיטת הרא"ש שנפסקה בטור ושו"ע, ולא כשיטת הרי"ף והרמב"ם.
ולגבי תלמיד הרשב"א, מה שכתב "וכן נהגו" קאי על זה שבוצע מן הפרוסה, והיינו כשיטת רבו הרשב"א (בתשובה, הובא בב"י סי' תע"ה) שמברך גם המוציא וגם אכילת מצה על הפרוסה, ולכן בוצע רק ממנה, ואי"ז ענין כלל לשיטת הרי"ף שמביא רק מצה ומחצה, שאת זה לא הזכיר כלל.
מה שדייקת מהרבה ראשונים שכתבו שמברך על השלימה וכו', כאילו כוונתם שמחזיק רק אותה אינו נכון כלל, כי כל הפוסקים מאריכים אם לברך על שלימה או על הפרוסה,וגם בשו"ע כתב שיש מצה של המוציא ומצה של אכילת מצה, והיא מחלוקת נפרדת על איזה מצה מכוין בכל ברכה, ואין זה קשור כלל לנידון כמה מצות מחזיקים ביד.
לגבי פירוש ההגדה לרבינו ישעיה, לא רק שהפירוש של כ"י קמברידג' אינו המקורי, אלא הפירוש ההוא אינו פירוש הרי"ד כלל, אלא פירוש של חכם אחר ששאב הרבה דברים מפי' הרי"ד, וממילא ברור איזה פירוש מעיד על דעת הרי"ד ואיזה לא. ומה שהבאת מהפסקי רי"ד (ותוס' רי"ד) שחולק על רש"י, זה לגבי הנידון על איזה מצה חלה הברכה ואי"ז ענין לכאן, וגם בפי' ההגדה שם חלק על רש"י בזה וציין לדבריו בתוס' רי"ד.
לגבי מה שהבאתי מהצידה לדרך והזכר צדיק, ודאי מספר בודד א"א להביא ראיה מה היה המנהג (אלא אם כתב בפירוש שכן נהגו), אך אם גם משפחותיהם של הרדב"ז ומרן הב"י ומהר"ש אלקבץ נהגו כן, ויש עוד כמה וכמה מגדולי ספרד שכתבו כן בספרים ובהגדות של פסח שנועדו עבור הציבור (והציבור אכן השתמש בהם הרבה), ורובם היו במחוז קסטיליה, מובן מאליו לכל בר דעת שדבר זה היה מנהג כללי (לפחות במחוז קסטיליה), ולא כמה יחידים שב'מקרה' נהגו כן, וב'מקרה' כל היחידים הללו היו מאותו מחוז, וב'מקרה' היה זה בדיוק אותו מחוז שבו גרו הרא"ש ובניו... (באמת כל זה רק כיהודה ועוד לקרא, שהרי מרן הב"י כבר העיד בפירוש שכן נהגו, כנ"ל).
ומה שכתבתי שנראה שכן נהג הרמ"ק, כיון שגרס כן בתיקו"ז, לא באתי להוכיח מזה את מנהג ספרד לפני הגירוש (שעל זה כבר הבאתי ראיות אחרות), רק באתי להוכיח שאכן כך היה המנהג אצל בני זמנו של הב"י, כמו מהר"ש אלקבץ והרמ"ק ור' שלמה טוריאל, ואמת וצדק אמרי פיהו של הב"י שכן נהגו בזמנו.
מה שכתבת בשמי "שיש לצרף לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש גם את שיטת רב האי גאון וריצ"ג והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והמאירי, שלשיטתם ודאי עדיף לנהוג כרש"י ותוס', דבזה יוצאין ידי חובה לכו"ע", במחילה, לא הבנת את כוונתי. לא עלה על דעתי כלל שלדעתם עדיף לנהוג כרש"י ותוס', שהרי בפירוש כתבו להיפך, אלא כתבתי שלפי שיטתם מה שמביאין רק מצה ומחצה אין זה מעיקר הדין אלא מנהג בעלמא, וגם הם מודים שמי שיביא ב' מצות ומחצה לא עשה נגד הדין אלא רק נגד המנהג. משא"כ לשיטת רש"י ותוס' וסייעתם מי שיביא רק מצה ומחצה עשה נגד הדין, ולכן לדידן עדיף לנהוג כרש"י ותוס', כי גם הרבה מהחולקים עליהם מודים שהוא רק ענין של מנהג בעלמא, אך אם ננהג כהרי"ף והרמב"ם אזי לפי כל החולקים עליהם עברנו על דינא דגמרא שצריך ב' ככרות שלימות ביו"ט, וק"ל.
מה שכתבת שא"א לייצר מנהג חדש שלא היה בעולם[32], איני יודע איזה איסור בשילוב של כמה מנהגים, וכי זה צמר ופשתים או בשר וחלב? גם נוסח התפילה של ימינו לא היה לא בא"י ולא בבבל, ויש בו שילובים משניהם יחד, ויש עוד הרבה מנהגים שהם שילוב של כמה מנהגים קדומים, ובהרבה עניינים יש שיטות שונות שנפגשות יחד, ומה בכך? הקובע לנו הוא רק ההלכה הפסוקה, אם השילוב יוצר איזה בעיה הלכתית הרי הוא פסול, ואם לא אזי הוא כשר לכתחילה למהדרין מן המהדרין ללא כל פקפוק. יש כאן שני נידונים שאינם תלויים זה בזה כלל, לחם משנה ולחם עוני, ואין שום חיוב לקבל את שניהם יחד, ואם ההלכה נפסקה שצריך ב' ככרות ללחם משנה וכן צריך פרוסה ללחם עוני, ממילא צריך ב' מצות ופרוסה.
והכרעה זו היתה כבר בזמן הגאונים, וכפי שביארתי בס"ד שכך היה המנהג הקדמון בכל אירופה כבר בזמן הגאונים, וגם מחוץ לאירופה מצאנו לגאון הקדמון ר' יהודה ראש הסדר (שהיה ממצרים או מקירואן) שכתב כן. אמנם בסוף זמן הראשונים היו חלק מבני ספרד שנהגו אחרת, אך מאת ה' היתה זאת שהמנהג הקדמון נפסק בשו"ע ונתקבל בכל ישראל.
♦
תגובת הרב עמנואל מולקנדוב: איני רואה בדברי הרד"ה טענות מספקות לדחות את דברי, והמעיין הישר יראה ויתבונן הצדק עם מי.
♦ ♦ ♦