בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך

הרב יצחק איזיק פרלמוטר
מח"ס באזני בנך (הגדש"פ)

בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך

פרק א'

א. חיוב הסיפור בעת הסעודה בדווקא

מכילתא פרשת בא פרשה יז: "והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש ת"ל ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". וכעי"ז בהגדה: "יכול מבעו"י ת"ל בעבור זה וכו' לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".
כלומר הייתה הו"א שחיוב הסיפור הוא מבעו"י, ע"ז באה הילפותא שזה דווקא בשעה שמצה ומרור לפניו. דכשם שהפסח מצוותו מצאת הכוכבים כך גם המצה והמרור הוקשו לפסח, והם נאכלים מצאת הכוכבים (עי' תוס' פסחים צט: ד"ה עד). וחיוב הסיפור הוא בדווקא בשעה שהפסח המצה והמרור מונחים לפניו לאכילה, שאז חיוב הסיפור, ולא מבעו"י.
ונראה שמלבד מה שיש כאן גילוי על הזמן הראוי למצוות סיפור יציאת מצרים שאינו מבעו"י, יש בזה תוספת של הגדרה במהות צורת הסיפור.
דהיינו, דהסיפור צריך להיות באופן כזה שהוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וכפי שנדרש על המצה שיש לספר עליה, כדדרשינן לחם עוני 'שעונין עליו דברים הרבה', שההגדרה וה'שם' של המצה הוא מחמת מה שמספרים עליה דברים הרבה, משו"כ צריך שהסיפור יהיה על המצה והמרור שבסיבתם ובתוכנם מספרים. ומשום כן מצינו שיש איסור לאכול מצה בער"פ, כדי שלא יהיה חסר בסיפור המסופר על המצה שעומדים לאוכלה (עי' היטב בלשון התרוה"ד קל"ז, הובא ברמ"א תע"א סעיף א ובמשנ"ב שם ס"ק י"ג), כי צריך שהסיפור יהיה חדש ומוחשי כשהוא על המצה (ואף שבוודאי אי"ז לעיכובא, שהרי אף באין לו לפניו מצה ומרור חייב בסיפור, אך מ"מ כך היא צורת המצוה בשלימותה).
והלימוד הוא ממה דכתיב בעבור זה, וכפי שנראה ממשמעות פשט הכתוב, בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, הלשון 'זה' בא להורות כמראה באצבע, שזה דבר מוחשי לפניו (עי' מגילה טו ועוד). ולכן כתבו הפוסקים שצריך לגלות את המצות בשעת קריאת ההגדה דבעינן 'עונין עליו דברים הרבה', ונאמרו כמה הלכות היכן לגלות והיכן לכסותם, ואומר מצה שאנו אוכלים וכו' מרור זה שאנו אוכלים וכו' ומגביהם (פסחים קטז:).
♦

ב. הסיפור דווקא אחרי קידוש

ומשום כן הזמן של קיום מצוות הסיפור בפועל הוא בין הקידוש (וכוס א' מד' כוסות) לסעודה. ונראה מעט להרחיב בזה, שיש לעי' טובא בהאי דינא, שהרי הענין של בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אם זה רק גילוי על הזמן שאינו מבעו"י, למה לן לפתוח את מצוות הסיפור לאחר הקידוש ולהיכנס לנידונים הלכתיים מורכבים שנשתברו עליו הרבה מאוד קולמוסים ליישב ולבאר את הצורה הזו של קיום מצוות הסיפור בין כוס ראשון לשני, אם מצד הפסק של ברכה אחרונה אם מצד קידוש במקום סעודה וכו' וכו'. ולמה נקבע שחיוב הסיפור יהיה דוקא בשלב זה. למה א"א היה לספר את הסיפור עוד קודם הקידוש בעת שהמצה והמרור מונחים לפניו, וכשגומר את הסיפור יעשה קידוש ויתחילו את הסעודה, כמו בכל סעודת יו"ט.
אמנם אפשר לישב שחז"ל סידרו דווקא בסדר הזה כי יש מצוות ד' כוסות ועל כל כוס צריך לעשות מצוה כמש"כ בפסחים קיז:, והכוס השניה נאמרת עליה ההגדה וע"כ זה אחרי הקידוש [דקודם קידוש א"א לשתות].
מיהו אין סדר זה רק מחמת כוס שני, אלא צורת הסיפור היא בדווקא אחר שכבר התחלנו בקידוש, וכמו שמצינו בסימן תפ"ג במי שאין לו יין כיצד יעשה, ומבואר שמי שאין לו יין יעשה את הקידוש על המצה ויברך המוציא ומצה, ואח"כ יסלק את הקערה, ולאחמ"כ יספר ביצי"מ, ולאחמ"כ יאכל כורך וכו'. יעוי"ש. וצ"ב בזה, דלכא' אפשר לספר קודם קידוש דהרי אין לו כלל ד' כוסות, וימתין עם המצה עד מוציא מצה ושולחן עורך, ואז יאכל את המצה, ולמה כה חשוב שהסיפור יהיה אחרי קידוש, אף שהוא כבר קיים את המצוה דאו' של מצה. אלא מוכח שזה דין מהותי בצורת הסיפור שהוא יהיה אחרי קידוש, כשכבר כביכול התחילו את סעודת היו"ט של המצה והמרור (ואף שהמצה שהוא אוכל היא מצה שכלל לא ספרו עליה, ומוכח שאין עיקר הענין לאכול את המצה והמרור שספרו עליהם אלא העיקר הוא שהסיפור חייב להיות אחרי שכבר פתחו בסעודת היו"ט ע"י קידוש).
וכך מבואר בשבלי הלקט (הא לחמא עניא) שכתב: "למה נקראת לחם עוני כדתניא שעונין עליו דברים הרבה פירוש קריאת ההגדה והלל על אכילתו". מבואר בדבריו שחיוב הסיפור הוא על המצה והמרור בשעת אכילתם, ולכן הזכיר דוקא את החצי הראשון של הלל.
וכך גם נראה בדבריו בסימן ריח שכתב וז"ל: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים וכו' פי' עתה חוזר על תשובת מה נשתנה ועל אלו שלושה דברים מצות הגדה מיוסדת לומר בעבור זה בזמן שמונחים לפניך, וכו' דאמר רבה מצה צריך להגביה מרור צריך להגביה על שם והגדת לבנך וגו' בעבור זה" עכ"ל. למדנו בדבריו שצריך להגביה משום שצריך לספר את סיפור יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ובשלב זה שעונים על השאלות של מה נשתנה, זה בעצמו סיפור היציאה, ע"כ בעינן דוקא כעת להגביה להראות ולהמחיש את הסיפור, שצריך להיות מסופר על המצה והמרור שעומדים לאכול. ומה שכתב שלא יצא ידי חובתו הכוונה למצוות סיפור יציאת מצרים, הנאמרת על הפרוסה^[2].
וכך כתב להלכה הגר"ז בסי' תע"ג סעי' ל"ו: "ומקצתה השני (פי' של המצה שנחצתה) צריך להחזירו לקערה וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות כדי לומר עליו ההגדה, לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני ודרשו חכמים פסחים קטו: שעונין עליו דברים הרבה, ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו דרשו חכמים לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה ועליה יאמר ההגדה", עכ"ל. מבואר שענית הדברים צריכה שתהא על מצה פרוסה שיכול לצאת בה ידי חובתו.
[ביאור הגר"ז בטעם היחץ זה טעם מחודש, כי הלשונות בראשונים לבאר את הסיבה של יחץ והחזרת החצי לקערה הם לא כדי שהסיפור יאמר על המצה הפרוסה, אלא כדי שכשיגיע האדם לברכת המצה תהיה פרוסה לפניו, שדרכו של עני בפרוסה. ואולי זה כלול בדבריהם. וצ"ב בזה. וז"ל החדושי הר"ן בפסחים קטו: "...אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה, אלא שאינו פורסה בשעת המוציא כדי לברך על הפרוסה אלא שמקדימין לפורסה קודם שיאמר הגדה כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה". ואולי כל הנך ראשונים דס"ל שהברכה קאי אפרוסה הכוונה בזה כפי שמבאר הגר"ז, שמה דרכו של עני בפרוסה זה סיבה לאמירת ההגדה על הפרוסה, כדי שתהיה המצה בשעה שמספרים עליה בצורה שהיא כבר מזומנת לברך עליה, שזה ה'מה דרכו של עני בפרוסה'. והכל ענין אחד, הברכה על הפרוסה והסיפור על הפרוסה. ודוחק].
נמצא שאין זמן החיוב בא ללמד בסתמא על התאריך של ט"ו אחרי השקיעה ולא מבעו"י, אלא זה בא ללמד אותנו שצורת הקיום דאורייתא של הסיפור אינה בצורה של אמירת דרשה או שיעור וכדו' בליל ט"ו, אלא זה צריך להיות בזמן שכבר מצה ומרור מונחים לפניו וכבר ניתן להתחיל את הסעודה של הפסח מצה ומרור, כי כבר נמצאים אחרי קידוש. דחז"ל קבלו שהסיפור יהיה 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' הכוונה בזה שזה יהיה זמן שעם ישראל ישבו בסעודת המצה והמרור ויספרו את הסיפור בזמן הסעודה על המצה והמרור. וע"כ דוקא כשנמצאים בתוך הסעודה מתקיים כדין צורת הסיפור.
וזהו הדיוק בדברי המכילתא דכתב שהלימוד הוא שיהיה הסיפור בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחניך, שולחניך דייקא, שעסוקים כעת בהתאספות לשולחן הסעודה. וככל הנ"ל.
♦

ג. ראיות שלכא' הסיפור הוא אף כשאינם 'מונחים לפניך' כפשוטו

הזמן של 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' לא נאמר רק ביחס לזמן של תחילת מצוות הסיפור וצורת מעשה הסיפור שיהיה על המצה והמרור, אלא הוא אף הגדרת החיוב כלפי השלב של סוף מצוות הסיפור. דזמן החיוב צריך להיות כל זמן שנמצאים עדיין בזמן סעודת היו"ט. דמשעה שכבר לא חשיב 'עת הסעודה' של המצה והמרור מונחים לפניו, פטורים ממצוות הסיפור. וכפי שנבאר בס"ד.
דהנה יש לברר האם אכן דין 'סיפור' הוא דווקא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך כפשוטו שיהיו לפניו, דהרי יש חיוב לספר ביצי"מ עד שתחטפנו שינה (שו"ע תפ"א ב'), ומבואר ששייכת מצוות הסיפור גם אחר שכבר אכלו את המצה והמרור, וגם ברכו ברכת המזון. אמנם יתכן שכל הזמן שראוי למצוות האכילה עדיין שייכת מצוות הסיפור.
אלא שגם זה צריך תלמוד, שהרי בפשטות משמע שמצוה לספר עד שתחטפנו שינה אפילו אחר חצות. דהנה בגמ' ברכות ט. מבוארת מחלוקת עד מתי סוף זמן אכילת הפסח, דלפי ר"ע זמנה עד חצות ולראב"ע הוא עד עה"ש. ומחלוקתם היא אם אזלינן בתר חפזון דמצרים שהיה בחצות או חפזון דישראל שהיה בבוקר. והגמ' שם עושה גז"ש למצה דכשם שפסח כל מר כדאית ליה, אף המצה תליא בזה. ומעתה, אם מצוות הסיפור תלויה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, א"כ אחרי חצות כשכבר אין פסח ומצה, אז גם אין דין סיפור מיוחד של ליל ט"ו שהוא בדוקא על הפסח ועל המצה. עי' מג"א תפ"ה ס"ק א'.
והנה דין זה של סיפור עד שתחטפנו שינה משמע אפילו אחר חצות, ויל"ע האם זה משום שמחמירים כמ"ד שמצוות אכילת הפסח היא עד עה"ש^[3], שאז גם מצוות הסיפור עד עה"ש, או דילמא שאף למ"ד עד חצות יש ענין להמשיך ולספר עד שתחטפנו שינה. ואולי באמת מדובר רק על מי שגמר סעודתו קודם חצות, דלכו"ע זה עדיין זמן חיוב הסיפור, דחשיב ליה שעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ולפי"ז נקטינן לעיקר כמ"ד עד חצות, וא"כ לאחר חצות כבר אין שום חיוב להמשיך ולספר. ויש בזה אריכות בראשונים ובפוסקים אם חיוב הסיפור עד שתחטפנו שינה זה רק דין מצד כל המרבה הר"ז משובח, או שזה מעצם הדין של חיוב הסיפור. והדברים עתיקים.
והנה מדין זה של 'עד שתחטפנו שינה' לכא' מוכח שהגדרת 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' זה שיעור זמן, שהרי מדובר אחרי שכבר גמר סעודתו. ולכא' מוכח לא כמש"נ למעלה באריכות שזה תנאי מעשי שבשעת הסיפור המצה והמרור חייבים להיות לפניו. אלא זה רק לימוד על הזמן של החיוב. אמנם נראה להוכיח לא כן, וכמו שיתבאר להלן.
♦

ד. חיוב הסיפור אחר הסעודה הוא בדווקא אם הוא המשך ממנו

הנה אנו מוצאים איסור לאכול אחרי אפיקומן. וזאת, משום שהאפיקומן הוא זכר לפסח, וכשם שאחרי הפסח לא נאכל כלום כמו"כ המצה שהיא זכר לפסח לא נאכל אחריה כלום. ולגבי שתיה, מצינו כמה טעמים לאיסור שתית יין, או משום שזה נראה כמוסיף על הכוסות, או משום דשמא ישתכר ולא יהיה יכול לספר ביצי"מ. וטעם זה דשמא ישתכר הוא הלכה בהלכות סיפור יצי"מ שצריך לספר עד עה"ש ,ולא מהלכות אפיקומן [וצ"ב מה החסרון בזה, דהניחא בין כוס שלישי לרביעי יש דס"ל (כפי שהובא בסימן תע"ט) דאין לשתות יין שמא ישתכר ולא יכול יהיה לגמור את ההלל, אך לעניין חיוב הסיפור עד עלה"ש אם הוא ישן הוא פטור מסיפור, כי אין דין להיות ער עד הבוקר ולספר ביצי"מ, אלא הענין הוא לספר עד שתחטפנו שינה, ואם נרדם הוא כבר פטור מסיפור יצי"מ. ואולי זה משום דחשיב ליה שהוא הביא ע"ע את השינה הזאת, והו"ל כפגם במצוות הסיפור, או מטעם אחר. עכ"פ יש פגם גדול שנראה אצלו כהוללות של שתית יין ושכרות, ולא כליל סיפור יצי"מ בהלל והודאה (עי' בריטב"א בתחילת ההגדה). ועי'].
והנה לפי סברא זו דשמא ישתכר כתבו החק יעקב בסק"א והמקור חיים, שאם נרדם וקם יכול לאכול ולשתות. וצ"ב אמאי לא חל ביה מחדש חיוב הסיפור, שהרי להנך דס"ל שהמצוה היא עד עלות השחר מעיקר הדין, א"כ היה צריך להיות שחוזר וניעור הדין של חיוב הסיפור (כמו"כ יש לברר להנך דס"ל שהחיוב עד הבוקר הוא רק מדין וכל המרבה וכו', האם לא חל עליו הענין של וכל המרבה הרי"ז משובח, דמשמע שלפי"ד אחרי שישן הו"ל ככל השנה, שאין אף ענין של סיפור מלבד זכירה כלשהי. וזה מחודש עד מאוד). וכן צ"ב למ"ד שהחיוב הוא רק עד חצות, אם גמר סעודתו הרבה קודם חצות ונרדם קודם חצות וקם קודם חצות, בוודאי לכו"ע זו שעה שמצה ומרור מונחים לפניו, ולמה יהיה פטור מחיוב הסיפור. כמו"כ אם קם אחרי חצות למ"ד שזמן החיוב הוא עד עה"ש להיכן אבד הדין של בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. דאף אם במציאות אזלה לה המצוה, אך בוודאי מצד עצם הזמן זה בוודאי חשיבא ליה 'זמן' שמצה ומרור מונחים לפניך.
עוד טעם מצינו שאסור לשתות שום משקה, כפי שמצינו בהלכות אפיקומן שלא יאכל כלום אחרי אפיקומן כדי שישאר טעם מצה בפיו, ה"ה על כל שתיה אסרו כדי שלא יתבטל טעם מצה בפיו. והלכה זו היא הלכה בהלכות המצה, שישאר טעם מצה בפיו. והנה, עד מתי צריך שישאר טעם מצה בפיו, ידועים דברי האבני נזר (או"ח קפא) דס"ל שלפי המחלוקת אם זמן האכילה עד חצות או עד עלות השחר בזה תלוי הדין עד מתי אסור לאכול. כלומר דלמ"ד עד חצות, לאחמ"כ מותר לאכול, ולמ"ד עד עלה"ש האיסור לאכול הוא עד הבוקר. הרי לנו שהענין שישאר טעם מצה בפיו תלוי בחיוב סיפור יצי"מ [ואף שהרבה חלקו על דברי האבנ"ז, אך מ"מ בפשטות כו"ע ס"ל שהדין שישאר טעם מצה בפיו תלוי בסוף זמן חיוב האכילה, אלא דס"ל שאף למ"ד עד חצות מדאו' הזמן הוא עד עלה"ש].
♦

ה. טעם מצה בפיו - מונחים לפניך

והנה מצאנו בכמה לשונות בראשונים שמבואר להדיא שבעינן שישאר טעם מצה בפיו, מחמת חובת הסיפור.
באורחות חיים להר"א מלוניל כתב: "ופירש תלמיד אחד מהר"ש ז"ל כדי שיהא טעם מצה בפיו, שחייבין אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה, על כן צריך שישאר טעם המצה בפיו". ובהערת המגיה שם מביא גירסא שצריך שישאר טעם מצה בפיו שמתוך כך יזכור יצי"מ וישבח לקל יתברך. עי"ש. כמו"כ הביא בכל בו בסימן נ: "...ומצה דאורייתא צריך גם כן שיאכל ממנה כזית באחרונה שישאר טעמה בפיו ואין מפטירין אחר מצה אפיקומן, ותלמיד אחד מרש"י ז"ל פירש כדי שיהיה טעם מצה בפיו מפני שחייבין אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה על כן צריך שטעם מצה יהיה בפיו".
למדנו מדבריהם שטעם המצה שייך עם החיוב של סיפור יציאת מצרים עד שתחטפנו שינה. ונראה דלאור מש"נ לעיל יבואר לן שפיר דכיון שחיוב הסיפור תלוי בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כלומר חיוב הסיפור הוא ב'עת סעודה' כל מר כדאית ליה, אם עד חצות או עד עלה"ש. אך עכ"פ לכו"ע חיוב הסיפור שורשו נובע מהזמן של אכילת הפסח והמצה, והתחדש בזה דכל זמן שטעם מצה בפיו חשיב ליה עדיין שהמצה והמרור מונחים לפניו, וכעי' שיורי מצוה כמצוה. ע"כ חשיב ליה כ'עת סעודה' כל זמן שטעם מצה בפיו, שעדיין לא חשיב ליה שהסתלק מהמצה והמרור.
ומעתה יבואר שפיר מה שהקשנו לעיל מהו הטעם שאם נרדם פטור מסיפור יצי"מ אף שקם קודם חצות או עלה"ש, דהביאור בזה הוא דכיון שהוא נרדם חשיב ליה כמי שהתנתק מהסעודה, ושוב כבר לא חשיב אצלו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.
כמו"כ נראה לבאר בכוונת רש"י בדף לו. שכתב שעונין עליו הכונה היא שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה. וצ"ב בדבריו, שנראה שהוא מדבר על החצי השני של הלל, שהרי כתב 'גומרים', והרי בשלב זה כבר אכלו את המצה ולמה חשיב ליה כעת שעונין עליו, על המצה, דברים הרבה? ולהנ"ל יבואר דכיון שעדיין טעם מצה בפיו ע"כ חשיב ליה לענייה על המצה, אף שכבר אזלה והלכה.
אמנם המאירי כתב דלא כרש"י, אלא דעונים עליו קאי על החצי הראשון של ההלל. וז"ל המאירי בדף קטו: זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל. וכו'. עי"ש. וכ"ה גם בדף קטז. מזגו לו כוס שני ר"ל אחר טבול ראשון של שאר ירקות אחר הבאת מצה וחזרת כדי לקרות על זה ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ומקצת ההלל. עכ"ל. היה ניתן ללמוד מדבריו שכתב תחילת ההגדה בדוקא, משום שבחצי השני של הלל כבר אין לפניו את המצה והמרור, שהרי כבר אינם כי אכלם.
אך להמבואר אי"ז הכרח כלל, משום שיתכן 'שעונין עליו' קאי על המצה והמרור ממש קודם האכילה, כי הכינוי של 'לחם עוני' הוא ע"ש מה שמספרים ועונים כשהמצה לפניו בפועל, אך בוודאי אף אחרי שאכלם חשיב ליה עדיין כהמשך, וכעי' שיורי מצוה, כל זמן שטעם מצה בפיו. וזמן זה לא התמעט מדרשת כל זמן שמונחים לפניך, אחר שהתחיל על המצה והמרור עצמם.
לפי הנ"ל יוצא חידוש גדול, שכל זמן שטעם מצה עדיין בפיו הוא מקיים בזה את הדין דאו' של שעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וכך נראה בסימן תפ"ג במי שאין לו יין שיעשה קידוש על המצה ויאכל ולאחמ"כ יספר ביציאת מצרים. עי"ש. ורואים שכיון שהוא לאחר קידוש בתוך הסעודה שפיר חשיב ליה באמצע הסעודה אף שכבר יצא ידי מצה. כן מוכח גם במשנ"ב בסי' תע"ז ס"ק ו' בשם הדגול מרבבה שאדם שאין לו שהות כלל להתחיל את הסדר וכבר קרב חצות יאכל מצה ומרור ולאחמ"כ יספר ביציאת מצרים. עי"ש. ולכא' הרי המצה והמרור לא לפניו וכיצד יוצא ידי סיפור דאורייתא על המצה והמרור. ולפמש"כ את"ש, דכל זמן שהוא נמצא בסעודתו חשיב ליה כבשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.
והנה המג"א בסימן תפ"ה ס"ק א' כתב שרק אחר ליל הסדר אם לא סיפר הפסיד את המצוה ואין לו תשלומין דשוב אין כאן מונחים לפניך, עי"ש. ונראה מדבריו שבכל ליל ט"ו, אף אחרי אכילתו, שפיר חשיב ליה עדיין בתוך הזמן. והיה מקום לומר שנראה מדבריו ששעה שמצה ומרור מונחים לפניו זהו רק גילוי על הזמן ולא צריך שיהיה מונח לפניו בפועל. אך לפמש"נ למעלה זה דין שבפועל יהיה לפניו, שהרי קודם קידוש עדיין אין חשיב כמונחים לפניו וא"א עדיין לספר. אלא בהכרח צ"ל כמש"כ, שהטעם הוא משום שנחשב ליה שעדיין טעם מצה בפיו. [ויש לדון לפי המג"א אם ישן אחרי הסעודה האם גם הפסיד או לא, דלמעלה באות ד' הובא מהחק יעקב שאם ישן נפקעה ממנו המצוה של הסיפור. ויש לדון האם גם כשלא קיים כלל את הסיפור אחר שישן האם יכול עדיין לקיים. ויל"ע בזה].
♦

ו. תרוץ על תמיהת המהרי"ל

הנה איתא בשו"ע סי' תע"ב א: לא יאמר קידוש קודם שתחשך. ובמג"א ס"ק א' הביא את המקור לכך מדברי התרומת הדשן בסי' קל"ז, שכתב דכיון שזה כוס ראשון מד' כוסות ע"כ צריך שזה יהיה בלילה, דהכוסות צריכים להיות בשעת הסיפור בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ומבעו"י אינו זמן הסיפור. עי"ש. ובחק יעקב בס"ק ג הביא את דברי המהרי"ל שמקשה על טעם זה, דאם אכן כך שגם הכוסות יש בהם דין של בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אז גם כוס ד' היה צריך להיות קודם חצות. וכתב טעם אחר בזה, שמשום שאכילת הירקות היא שינוי להתמיה התינוקות ע"כ צריך שזה יהיה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כי אף השינויים צריכים שיהיו בזמן של מצוות הסיפור. יועי"ש.
להלכה אנו רואים שהפוסקים העתיקו את סברתו של התרוה"ד, ולגבי קושיתו של המהרי"ל אנו אכן מוצאים שבביאור הגר"א בסימן תע"ז כתב על דברי הרמ"א לומר הלל קודם חצות שהכונה בזה כי צריך לומר את ההגדה על הכוס, וכיון שהכוס היא רק עד חצות ע"כ גם הלל צריך לומר עד חצות. עי"ש היטב בדבריו. מבואר שס"ל כסברתו של המהרי"ל.
ובישוב דברי התרומת הדשן (אף שלהלכה לא נפסק כן מעיקר הדין), אולי אפש"ל ע"פ מה שהתבאר לעיל, דס"ל דאף אחר חצות כל זמן שטעם מצה בפיו חשיב ליה כשעה שמצה ומרור מונחים לפניו, וע"כ אף ששותה אחר חצות אין בכך חסרון.
אמנם בדברי הגר"א בביאור דברי הרמ"א נראה דלא ס"ל כסברא זו שכל זמן שטעם מצה בפיו חשיב ליה כשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אפילו אחר זמן האכילה, שהרי כתב להקדים את הכוס קודם חצות. אך כל דבריו הם בביאור דברי הרמ"א, אך בשו"ע נראה דלא ס"ל כך, ואף במעשה רב לא כתב לומר הלל קודם חצות. ויש לעיין אם אכן סברא זו שהתבארה לעיל שטעם המצה חשיב ליה כהמשך ה-"בשעה שמצה ומרור מונחים לפיך" תהיה תלויה בנידון זה אם הלל הוא קודם חצות או אחר חצות או שזה לא שייך לנידון זה. וכעת אכ"מ.
♦

פרק ב' - טעם תקנת השינויים להתמיה התינוקות

אחרי שהתבאר שקי"ל לחז"ל שמצות סיפור יצי"מ מה"ת צריכה להיות בעת סעודת היו"ט (בין קידוש לסעודה), שעיקרה פסח מצה ומרור, נראה לבאר בזה סוגיא מחודשת שאנו מוצאים בהלכות סיפור יצי"מ.
הנה, אחד הדברים המיוחדים שקבעו לנו חז"ל לליל הסדר (שלא מצינו כדוגמתו בשאר קיומי המצוות ות"ת) הוא ענין השינויים, שאמרו חז"ל לעשות דברים 'כדי שישאלו התינוקות' (כמבואר בגמ' בפסחים). ויש להתבונן בענין זה וללמוד ממנו על הדרך שעל ידה נוכל לקיים נכון את מצוות והגדת לבנך.
חז"ל לימדו אותנו שכדי לפתוח את לבבות המסובים שיהיו קשובים לסיפור יציאת מצרים עלינו לספר בדרך שאלה ותשובה. ולכן תקנו חז"ל את השאלות של 'מה נשתנה', שעליהן עונים ומספרים את כל הסיפור של 'עבדים היינו' וכו'. וכמו"כ בדברי רבן גמליאל מבארים את טעמי המצוות בדרך שאלה ותשובה, פסח על שום מה וכו'.
ויש להעיר ולהאיר דבר פלא גדול בענין השאלות שתקנו לנו חז"ל בליל הסדר. אנו רואים שחז"ל במשנה (פסחים קטז.) כתבו לנו נוסח מדוייק של שאלות 'מה נשתנה'. וצריך בזה תלמוד, כיצד יתכן שיש נוסח קבוע^[4] של שאלות, מהכ"ת שיהיה קשה דווקא שאלות אלו. ויותר מזה, שהרי עיקר הענין שהשאלות יהיו בדרך שו"ת זה בכדי לפתוח את לב המסובים, וא"כ היה צריך בכל שנה לפתוח עם שאלה אחרת, כיצד נפתח את לב המסובים ע"י שאלות שכבר זוכרים משנים קודמות.
והנה, ההבנה הפשוטה היא שכל השינויים שעושים בליל הסדר באים כדי לעורר את התינוקות על כך שזה לילה משונה, ואז ליבם יהיה פתוח לשמוע את הסיפור. שבזה הם יבינו את מהות הלילה. אך נראה שזה רק חלק אחד מן השינויים, אך יש סוג נוסף של שינויים, וכפי שנראה בס"ד.
♦

א. השינויים הם לעורר לשאול מה נשתנה

נפתח בדברי המשנ"ב בסי' תע"ג (ס"ק ס"ט) ובסי' תע"ב (ס"ק נ') שמעתיק את דברי הגר"ז שהשינויים שעושים הם כדי שעי"ז יתעורר לשאול את השאלות של מה נשתנה. עי"ש. ובאמת יש לזה קצת ראיה, כי כל השינויים נמצאים בין קידוש למה נשתנה, ומזה נלמד שמגמת השינויים הם רק כהיכ"ת להביא לשאלות של מה נשתנה כי הם עיקר השינויים, ולכן הם נמצאים דווקא בין הקידוש למה נשתנה.
כלומר יש שני שלבים בשינויים. החלק הראשון הוא שינויים שעושים כדי שעל ידם יתעוררו לשינויים המבוארים במה נשתנה.
ובאמת זה לא חידושו של הגר"ז, אלא כבר ברמב"ם נראה שיש שני סוגי שינויים. יש שינויים שנועדו רק לעורר את הקטנים שהלילה הוא לילה משונה, ויש שינויים מהותיים ששייכים למהות הלילה וענינו של יום, וכפי שנפרט. וז"ל הרמב"ם בפ"ז ה"ג: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שישאלו וכו', וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה ואפי' כולן חכמים" וכו', עכ"ד. ומקור לדברי הרמב"ם שמחלקים קליות ואגוזים הוא מהגמ' בפסחים ק"ט ע"א, עי"ש.
ויל"ע בדברי הרמב"ם במש"כ 'וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' מה כוונתו. לכאורה כוונתו לומר שהבן שואל את הנוסח של מ"נ, כמבואר במשנה ומובא ברמב"ם בסדר ההגדה. אך קשה לומר כן, דהרי נוסח המ"נ שכתוב במשנה קאי על מצוות היום, וא"כ מדוע ממשיך הרמב"ם ומפרט 'וכיצד משנה' מחלק להם קליות ואגוזים וכו', והרי שינויים אלו אינם שינויים שמוזכרים כלל בנוסח השאלות של מ"נ, ומהרמב"ם משמע שעושים שינויים בשביל שישאלו על השינויים האלו שהם רואים, וכמש"כ 'כדי שיראו הבנים וישאלו'. וכן צ"ב, דמשמע מהרמב"ם שעושים שינויים בשביל שישאלו על השינויים שרואים, ולכאורה הרי אינם רואים כלל את השינויים שעליהם קאי המ"נ ומדוע שישאלו ע"ז. וביותר דמהלשון 'צריך לעשות שינוי' מבואר שצריך 'ליצור' שינויים במיוחד כדי לעורר את הבנים שישאלו, ולכאורה הרי השאלות של נוסח מ"נ הן לא שאלות שצריך ליצור את השינויים האלו בשביל שישאלו, דהרי השינויים האלו כבר נמצאים וקיימים דהרי הם מצוות היום, ועל מצוות היום יש את הנוסח של תקנת חז"ל.
♦

ב. שני סוגי שינויים

אלא נראה כנ"ל שבאמת יש שני סוגי שינויים: א. יש את השינויים שהם מדברים את עיקר ענין הלילה שהם מצוות היום, שעל המצוות האלו חז"ל קבעו את הנוסח שמבטא את עיקר ענין הלילה, שזה מצוות מצה ומרור, שהם מראים על הענין של שעבוד, ומצוות הסיבה והטיבולים, שזה מראה את ענין החירות. ב. יש שינויים אשר ייצרו אותם במיוחד בשביל שיהיו הרבה שינויים, ועי"ז הבנים יתעוררו לכך שזה לילה משונה ואז ישאלו על השינויים שמפריעים להם. ולפי זה יוצא דמה שכתב הרמב"ם 'כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מ"נ הלילה הזה' כוונתו היא שהם ישאלו מדוע עוקרין את השולחן ומדוע מחלקין קליות ואגוזים, שהם שינויים שייצרו במיוחד בשביל להרבות בשינויים לעוררם. ואינו הנוסח של תקנת חז"ל של מ"נ. ועי"ז יתבוננו ויגיעו לשאול מה נשתנה, וכמש"כ המשנ"ב הנ"ל מדברי הגר"ז.
ולפי זה יתכן לומר דמה דכתב הרמב"ם בפ"ח ה"ב: "ואח"כ עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה וכו', ומוזגין כוס שני וכאן הבן שואל", אין כונת הרמב"ם שהבן שואל את כל נוסח מ"נ שמוזכר במשנה, אלא הבן שואל מתחילה על השינויים שייצרו אותם במיוחד בשביל שיבחין שיש הלילה לילה משונה מכל השנה, ולכן הוא רק שואל מה שרואה - שזה מדוע עוקרין את השולחן לפני הסעודה ומדוע מחלקים קליות ואגוזים לפני הסעודה [וכן אם קשה לו מדוע מזגו כוס שני לפני הסעודה אז הוא שואל, דהשינוי הזה של מזיגת כוס שני לפי הרמב"ם אינו שינוי שיצרו במיוחד בשביל להרבות שינויים אלא בשביל שההגדה תאמר על הכוס, אך מכל מקום סו"ס זה גם שינוי ששונה משאר ימות השנה, ואם הוא חכם ומבחין בזה וזה קשה לו אז ישאל גם את זה]. וע"ז ממשיך הרמב"ם ואומר 'ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות' וכו', את כל נוסח מ"נ שכתוב במשנה. דשאלות אלו גם אם הבן לא שאל אותן כלל, מ"מ כשהאבא בא לענות הוא עונה כחלק מהתשובה את נוסח מה נשתנה שחז"ל תקנו לבאר לבן שישים לב שיש כאן שינויים מהותיים במהות הצורה שלנו הלילה, וממשיך ועונה לו את התשו' על כל השינויים שיש בלילה הזה, שזה עבדים היינו וכו'. (סוגיא זאת רחבה מאוד, ובמק"א הארכתי בזה).
♦

ג. פירוט השינויים שנועדו לעורר

אחר שהתברר לן שיש סדר הדרגה בשינויים, נוכל להתקדם ולבאר את תוכנם וענינם של שני סוגי השינויים. השינויים (מהסוג הראשון) הנמצאים בין הקידוש למה נשתנה הם ה' שינויים [עיקריים], שמתחילים מתחילת הסדר ומסתיימים ב'מה נשתנה': א. חלוקת קליות ואגוזים (סי' תע"ב, ט"ז) קודם הסעודה, אף שתמיד היו מחלקים רק בסוף הסעודה (רבינו מנוח ברמב"ם בפ"ז ה"ב מחו"מ). ב. אכילת הכרפס קודם הסעודה [עוד שינוי שקשור לכרפס מצינו באחרונים, שאף אם כל השנה לא נוטל ידיו כאן יטול להתמיה התינוקות (הובא בשעה"צ בסי' תע"ג ס"ק ס"ט בשם החק יעקב, ובחיי אדם כלל ק"ל ד')]. ג. ביחץ מטמינים חצי מצה להתמיה התינוקות למה מטמינים ולא אוכלים (כל בו, הובא בב"י בסי' תע"ג, ו. ובלבוש). ד. אחרי יחץ מסלקין את השולחן, או בזמנינו שהשולחנות גדולים מזיזים את הקערה לסוף השולחן (ב"י סי' תע"ג בסוף הלכה ו' בשם הרא"ש). ה. מוזגין כוס שני קודם הסעודה (טור סי' תע"ג, ז'. וכן בב"י סוף סעיף ו', מביא כן בשם הרא"ש).
סוגי שינויים אלו הם בסגנון השינויים שמצינו בהגדת הריטב"א (הודפס בסוף מסכת פסחים של מוסד הרב קוק בעמ' י') בשם הרמב"ן וז"ל: "ומנהג רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כשהיו התינוקות בבית, אחרי שעשה סדר זה ומסלקין את הקערה, היה אומר לשמש הב לן ונבריך כי הרבה אכלנו כדי שיראו התינוקות וישאלו" עכ"ל, וע"ע שם בהמשך דברי הריטב"א.
וכיוצ"ב מצינו דברים מפורשים בלשונו הזהב של המהרי"ל בענין השינויים שעושים בליל פסח, וז"ל (בחדשות סימן ל"ז עמ' קי"ד): "וכן מהר"ש דרש דכל שינויים שיוכל לעשות כדי שישאלו התינוקות יעשה ומשובח הוא, כגון לחטוף מה שבידו וכה"ג, דהקב"ה מתאווה ליה". עכ"ל.
מוכח מדבריהם שתי נקודות: א. שרק כשהיו לרמב"ן תינוקות אמר זאת, וכשגדלו כבר לא אמר כן, כי אין זה נוסח שתיקנו לומר, אלא רק שיש ענין לעשות שינויים להתמיה התינוקות שבבית. ב. שראוי להמציא שינויים כפי הענין, ואף לא מה שהורו לנו חז"ל להדיא.
♦

ד. שינויים ששייכים לעצם עניני הלילה

אמנם מלבד זאת יש שינויים אחרים שתקנו אותם חז"ל, כי הם מבטאים את הצורה המיוחדת של מהות עניני הלילה. ואלו הם השינויים שמוזכרים במה נשתנה, שהם שינויים השייכים והמבטאים את ענייני הלילה, שמצד אחד עושים הנהגות של חירות ומצד שני עושים הנהגות של עבדות.
ומעתה יבואר דמה שתקנו חז"ל שהסיפור ייאמר בדרך שאלה ותשובה, אין המטרה להפתיע את המסובים עם שאלה חדשנית שתגרום להם לשמור על עירנות (שלצורך זה יש את השינויים מהסוג הראשון), אלא הכוונה כאן היא לסוג השני של השינויים, שע"י השאלה תתחוור יותר התשובה וחידוד המסר שרוצים להוציא מהסיפור. ואלו הן השאלות שחז"ל תקנו לומר דווקא אותן כי הם שינויים המבארים את עניני הלילה, וע"כ הן יכולות להיות שאלות קבועות.
נמצא לפי"ז כפי שהביא המשנ"ב בשם הגר"ז שכל השינויים שאנו עושים בכדי להעיר את הקטנים הם כדי לתת להם את ההכנה בכדי להגיע לשאלות שמבארים את מהותם ותוכנם של ליל הסדר, ולכן הם נמצאים בין הקידוש ל'מה נשתנה' בתור הקדמה לסיפור עצמו שמתחיל ב'עבדים היינו', כי עיקר השינויים המבוארים במה נשתנה הם סביב שינויים שקשורים למהות הלילה והסיפור, ומבטאים את המסר של גוף הסיפור.
♦

ה. ביאורם של סדר השינויים שנועדו לעורר

השינויים שנועדו לעורר את הקטנים יש בהם דבר המאחד כחוט השני. דלפי מה שהתבאר לעיל בפרק א' בגדר הסיפור שהוא צריך להיות בעת הסעודה בדווקא, יבואר שפיר אף תוכן מהותם של השינויים שנעשים סביב ענין הסעודה.
הנה, כשמתבוננים הרי זו סעודה משונה עד מאד. כי למרות שבליל פסח מקיימים סעודת יו"ט כמו בכל שאר הימים טובים, אך יש חילוק גדול בין סעודת שאר ימים טובים ליו"ט של פסח. בשבת ויו"ט עושים קידוש, נוטלים ידיים ומתחילים מיד בסעודה. אך בליל הסדר אנחנו יושבים לאכול את הסעודה באופן אחר. עושים קידוש ומחלקים קליות ואגוזים, שהם כעי' מגדנות שבזמן חז"ל חילקו אותם בסוף הסעודה ולא בתחילתה. ואחרי הקליות עדיין לא מתחילים את הסעודה אלא אוכלים ירקות בטיבול. ואחרי אכילת הירק נגשים כבר סוף כל סוף למצות ונראה שאנחנו כבר מתחילים את הסעודה, אך לא!! למעשה לא אוכלים, אלא מטמינים חצי אחד ואת החצי השני מחזירים לקערה. ולא זו בלבד, אלא עוד מסלקים את הקערה לגמרי כאילו שכבר סיימנו את הסעודה (כי הקערות שלנו הן כדוגמת השולחנות הקטנים שהיו בזמן חז"ל, שהיו מסלקים אותם בגמר הסעודה). וכן לאחמ"כ, במקום שיגשו לנט"י לסעודה מוזגים כוס שני. כל השנה אחרי כוס אחד [קידוש של כל שבת ויו"ט] כבר פותחים בסעודה, ואילו הלילה עוד לפני שהסעודה מתחילה מוזגים עוד כוס יין, ואז פותחים במה נשתנה ומתחילים את מגיד ומתחילים לספר סיפור ארוך. כל השינויים האלו באים ללמד אותנו שצורת הסעודה בליל יו"ט של פסח היא שונה, כי המנה הראשונה של הסעודה בלילה הזה היא לספר על המצה והמרור האלו [שעתידים להאכל בסעודת היו"ט] כיצד נעשינו עם ה', ורק לאחר מכן נגשים לאכילה עצמה, שהיא חגיגת הגאולה שפדאנו הקב"ה ביד חזקה ובזרוע נטויה.
דברים אלו נועדו לעורר את נפש צאצאינו שיש משהו שונה בסעודת היו"ט של פסח משאר יו"ט. והמגמה היא להגיע לשאלות העיקריות של מה נשתנה, שעניינן שאלות שמתמקדות על עיקר תוכן ענין הלילה - שזה סתירה בהנהגות שלנו, מחד הנהגות של חירות (הסיבה, טיבול, ד' כוסות), ומאידך הנהגות של שעבוד (מצה, מרור).
♦

ו. התשובה לשאלות

והתשובות על השאלות הן שהתורה ציוותה אותנו לספר ביצי"מ, וחז"ל נתנו לנו הגדרות כיצד נגיע לסיפור באופן הטוב ביותר וזה ע"י ש'חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים', שזה כפי שדרשו חז"ל 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. החיוב לספר הוא לא כמאמר או כהרצאה בע"פ, אלא בצורה כזאת שאנו מתיישבים לאכול את המצה והמרור שהם מונחים לפנינו לפני אכילתם. שאכילתם היא היא אכילת סעודת ליל יו"ט של פסח. ואנו מבארים למסובים שסעודת ליל פסח היא אכילה עם דברים שונים ואחרים מכל יו"ט ויו"ט, אנו לא עושים סעודה על חלות כשאר יו"ט אלא על מצה, ולאחמ"כ לא מתחילים מנה ראשונה וכו', אלא אוכלים מרור, כי יש תכלית וכוונה אחרת באופן של סעודת היו"ט הלזה, סעודת היו"ט של ליל הסדר היא סעודה של יציאת מצרים, כעי' חגיגת הגאולה על כך שיצאנו ממצרים. לכן עד הסעודה אנו עושים פעולות שמעוררות אותנו לספר, ומספרים את גוף ענין יציאת מצרים על המצה והמרור שאנו עתידים לאכול בסעודה, שעי"ז יחדור בנו הסיפור.
והמצוות והמעשים שנצטווינו בהם בלילה זה הם שילוב של סתירה, כי היינו עבדים משועבדים, ואנו חייבים לזכור זאת ולספר ולחוש את מצב החסרון הנורא שבאנו ממנו, כדי שעי"ז נבין ונרגיש את עוצם השמחה על החסד הגדול ומעלת הדרגה שזכינו להגיע אליה ולהיות בני חורין ע"י לקיחה של הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול, להיות לבניו ושומרי מצוותיו לדורות עולם.
♦

ז. ענין חטיפת האפיקומן לאור הנ"ל

יש מקומות שנהגו לעשות עסק גדול סביב האפיקומן בגנבתו (ובחזרתו), והענין בזה הוא שכשם שעושים שינוי בחלוקת קליות ואגוזים ועקירת הקערה כך גם גונבים את האפיקומן (ויש לזה קצת מקור מדברי הרמב"ם שכתב שחלק מהשינויים זה שחוטפין את המצות^[5], ומקורו מהגמ', כמו"כ הובא דבר זה בבאר היטב בסימן תע"ג ס"ק יט בשם החק יעקב. ואכ"מ).
וצ"ב מהו השינוי של חוטפין את המצה לפי הרמב"ם, וכמו"כ יש לתת מעט תבלין מהו הענין של גניבת האפיקומן. ובספר מנהגי פרנקפורט נוהג כצאן יוסף כתב וז"ל: "אין לבטל המנהג שנערים גונבים האפיקומן כדי ליקח איזו חפץ מאביהם שיחזרו להם האפיקומן, כי מתוך כך הנערים ינערו משינתם ויספרו ביציאת מצרים". וכו'. ע"כ. מבואר שגניבת האפיקומן ואף המסחר שעושים סביב האפיקומן בחזרתו יש בו ענין בכדי שישאר ער.
ונראה שלאור הביאור דלעיל שצורת הסיפור משולבת עם אכילת הפסח מצה ומרור, כלומר אנו כביכול מספרים בעת שיושבים לאכילת הפסח מצה ומרור שעתידים לאכול שזהו סעודת יו"ט. ואף כל השינויים נמצאים בין קידוש למה נשתנה. והענין בזה הוא כפי שהתבאר, מפני שהסיפור הוא בשעת הסעודה, ע"כ חלק מהשינויים הם להראות למסובים ולקטנים שאנו מתעכבים עם תחילת הסעודה, כי א"א להתחיל לאכול כל זמן שלא ספרנו על יציאת מצרים.
לאור הקדמות הנ"ל תבואר לן שפיר מהות השינוי של חטיפת המצות וגניבת האפיקומן. דיסוד הענין הוא ע"פ מש"נ שהיחץ הוא התעסקות עם המצה שבפועל עדיין לא נאכלת. וזה חלק מהתימה של התינוקות, שנראה שכבר נגשים לאכילת הסעודה, אך עדיין לבסוף חלק מטמינים וחלק מחזירים לקערה בלא אכילה (ע"פ כל בו, הובא בב"י סימן תע"ג ו'. ובלבוש).
ומעתה, יתכן שחוטפין את המצות או גניבת האפיקומן ענינו כמי שבא לומר לעורך הסדר: אנו חפצים להתחיל את סעודת היו"ט ולאכול, ולמה החזירו חזרה חצי מצה לקערה, ואת החצי השני מטמינים ולא מתחילים את הסעודה ככל סעודת יו"ט. והתשובה על כך היא שאנו כעת צריכים לספר ביציאת מצרים וא"א עדיין לאכול (ומי שיקשיב יפה יקבל לבסוף מתנה...).
אולי אנו מוצאים לכך מקור בדברי ספר המנהגים בשם מנהגי מהר"ש (סימן נ אות א) כתב שמה שיוכל לעשות שינוי יעשה כדי שישאלו, וכו' כגון לחטוף מהן מה שיש לפניהן וכיו"ב, מפני שהקטן^[6] מתאווה לזה. ע"כ עי"ש. וצ"ב מה הכונה מתאוה ליה, ולא מסתבר שהכונה שהקטן מתאוה לסוג של עשיית פעלולים בליל הסדר, אלא נראה כמש"נ, שחטיפת האפיקומן ענינה כביכול להביע את רצון הקטן לאכול, שכבר הגיע זמן סעודה והוא תאב לאכילת סעודת הפסח מצה ומרור, ואומרים לו שעדיין א"א לאכול כי לא ספרנו ביציאת מצרים.
♦ ♦ ♦