מחברי מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
דין דילוג יום אחד בספירת העומר[3]
פרק א' - שיטות הראשונים בביאור סוגיית הגמרא * פרק ב' - שיטת בה"ג עפ"י תוס' מנחות – שיטת יחיד "ולא יתכן" * פרק ג' - ביאור שיקולי הפסיקה של השו"ע ונושא כליו בהשוואה לשיטות הראשונים * סיכום * נספח: טבלת סיכום שיטות הראשונים
פרק א' - שיטות הראשונים בביאור סוגיית הגמרא
א. ביאור שיטות הראשונים לסוגיית הגמרא ונימוקיהם (ושיטה אחת חדשה/ישנה)
בחלק זה יבוארו שיטות הראשונים ונימוקיהם בהרחבה מתוך הבנת הסוגיא, בדגש על הבנת היחס שבין מקרה של שכחת ספירת לילה בלבד (להלן: שס"ל), לבין דילוג יום אחד (כלומר שלא נזכר ביום ועובר יום שלם ללא ספירה). זאת משום שקשה לעמוד על הבנת כל שיטה ונימוקיה בפני עצמה כפי שהוצגו בראשונים, אשר חילקו בין מקרה של שס"ל ודילוג יום, כשלא תמיד הציגו את אותם ראשונים בשני המקרים, וגם הוצגו בלי ביאור נימוקיהם בד"כ.במקרה שאדם שכח לספור ספה"ע בלילה מצינו מחלוקת תנאים אם יצא ידי חובתו בספירה זו. יש שתי משניות סותרות: סתם משנה (מגילה כ, ב) מביאה רשימה של דברים שמצוותן בלילה ומסיימת שם בכלל: "דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה". כלומר, דווקא כל הלילה ולא ביום. בתוך הרשימה מופיעה קצירת העומר, ועפ"י גרסת הרי"ף אף ספה"ע. רש"י, שלא גרס ספה"ע, מציין את דרשת הברייתא (לקמן), המקישה את הספירה לקצירה וממילא דינן שווה. לעומת זאת, במשנה מנחות (עא, א) נאמר "נקצר ביום כשר ודוחה את השבת", והגמרא מוכיחה שנקצר ביום כשר וממילא הוא הדין גם בספירה, שתלויה בקצירה. דעה זאת מנוגדת לסתם משנה במגילה. הגמרא (מנחות עב, א) שואלת על הסתירה, ומיישבת שזו מחלוקת תנאים. רבי סבר שקצירה כשרה ביום ורבי אלעזר ברבי שמעון סובר כסתם משנה במגילה שאינה כשרה ביום. הגמרא שם מסבירה שהמשך המשנה "ודוחה את השבת" הוא כדעת ראב"ש (מפני שאם לא קצרו בליל ט"ז זה מעכב את המצווה, ולכן דוחה את השבת). לפי זה באותה סתם משנה יש שתי דעות חלוקות.
הגמרא בהמשך קושרת את הדעות הנ"ל במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בדרשת הפסוק "בחריש ובקציר תשבות". מחלוקת זאת מובאת גם במוע"ק (ג, ב). לדעת ר"י לומדים משם שקצירת העומר דוחה שבת, וזה כדעת ראב"ש, שאינו מתיר קצירה ביום. לעומתו דעת ר"ע, שלומדים משם על חריש וקציר של שמיטה וזה כדעת רבי, שחולק ומתיר קצירה ביום. בסוגיא שם, רבן גמליאל ועוד שלושה אמוראים סברו כר"י.
נחלקו הראשונים בכללי הפסיקה ובהעדפת סוגיות. מהי הסוגיא המכריעה? האם להעדיף את המשנה במגילה מפני שהיא "הלכתא פסיקתא" (עפ"י תוס' מגילה כ, ב ד"ה כל. ועיין תוס' ב"ק קב, א שהוכיח שלא תמיד פוסקים כהלכתא פסיקתא), ותוקפה חזק יותר מסתם משנה, או יש להעדיף את המשנה במנחות מפני ש"הלכתא במקומה עדיפא" (רשב"א מגילה כא, א ד"ה דאמר מר אך בגלל ששם יש גם ראב"ש במקומה, שהוא הפסיקתא כאן פסק כמשנת מגילה). יש גם התנגשות בכללי הפסיקה שבסוגיא במו"ק. האם עדיף הכלל שהלכה כר"ע מחברו, ובפרט כשרבי סובר כמותו וגם עליו נאמר שהלכה כמותו מחברו, או שכאן מצטרף רבן גמליאל לרבי ישמעאל, וכן שלושת האמוראים שסברו כר"י ולא כר"ע?
יש גמרא נוספת (במנחות סו, א) המביאה ברייתא שמשמשת כמקור לחיוב של ספירה דווקא בלילה וזו גזירת הכתוב, וז"ל: "...יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה. אימתי אתה מוצא (שבע שבתות)[4] תמימות? בזמן שאתה (מתחיל לימנות) מונה מבערב... הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום".
הברייתא הנ"ל אינה עומדת בסתירה לדברי הגמרא, שתלתה את מחלוקת התנאים בשאלה אם קצירה דוחה את השבת, ושזו תלויה במחלוקת ר"ע ור"י בפירוש הפסוק "בחריש ובקציר תשבות". זאת, משום שהיא רק מלמדת שדין "תמימות" מתקיים כשמונים בלילה, ואין התייחסות לשאלה אם זה מעכב. ממילא כל צד יפרש כשיטתו, כלקמן.
לגבי מקרה של דילוג יום אחד לא נמצא שום מקור תלמודי, אלא זו מחלוקת בהכרע הסברות בלבד ויתבאר לקמן.
בביאור סוגיא זו מצאנו שלוש שיטות עיקריות ועוד שיטת ביניים רביעית:
שיטה א פוסקת ששס"ל וכן אם דלג יום, אינם מעכבים את הספירה: רב האי גאון (שו"ת גאונים אסף הוצאת דרום סי' רעה, מובא בריצ"ג הל' ספה"ע, וחלקית בשבה"ל סי' רל"ד ללא הזכרת שמו וכן רב כהן צדק גאון בהע' יז), והמאירי (פסחים קכא, ב). וז"ל המאירי: "ומונה בכל אחד מבערב וזהו תמימות. וכל ששכח ולא מנה מבערב מונה למחרתו שהרי בקצירה שהיא בלילה אם קצר ביום כשר. ואף על פי שאמרו: 'כל הלילה כשר לספירת העומר' הא יום לא, לעיקר מצוה נאמרה.[5] ויש שמונים למחרתו בלא ברכה, והעיקר כדעת ראשון לספור בברכה. ואם שכח ולא מנה כלל בכל אותו היום י"א (ריה"ג שיטה ד לקמן)... ואין הדברים נראין שלא נאמר תמימות לפירוק עול מנין ולהפקיעו מכל וכל, אלא שהמצוה כך היא. ואפי' שכח את כלן ובזכר באחרונה סופר את האחרונה".
וז"ל רה"ג: "כדטעי בראשונה ואמר לשניה איתמל חד יומא בעומרא והאידנא תרי יומי בעומרא מאי חוסרנא איכא במנינה ...ובמאי מפטר מלממני שארא בתר מאי דאינשי? ואי הויא מניינא דכל חד וחד מעכב את כל המנין הוה מנו ליה רבנן עם הדברים המעכבים זה את זה כארבעה מיני לולב? ...הלכך לא שנא ראשונה ולא שנא דבתרה מצוה לממני כולהון. ואם שכח ולא ספר, סופר של אחריה"[6]. דבריו מפורשים כמאירי: שלא לענין הפקעה נאמרה שכן אינו מופיע בברייתא המונה דברים המעכבים כגון ד' מינים וכן שאפשר למנות יום שדילג עליו גם למחרתו.
שיטה זו פוסקת ששס"ל אינה מעכבת, ומבארת שהמשמעות של "אינה מעכבת" היא שחסרון ספירת ימים אינו פוגם כלל בקיום מצוותה, ונאמרה רק לענין שלימות המצווה. לכן לשיטה זו בשס"ל מונה ביום, ואם לא מנה גם ביום ודילג יום שלם עדיין מונה את הימים שאחריו, ואפילו אם נזכר רק ביום האחרון מונה אותו בברכה.
לפנינו שיטה חדשה ישנה: שיטה ישנה, מפני שדעה עם מסקנה הלכתית זהה מוזכרת בכמה ראשונים בפירוש (ראה סביב הע' יב ויד), אולם היא נאמרה בשם בה"ג או ריה"ג ולא בשם רה"ג, וזאת בניגוד לרוב הראשונים שנמשכו אחרי שיטת בה"ג כמובא בתוס' מנחות (יבואר בח"ב), או כמובא בתוס' להלן (שיטה ג). ראשונים אחרים שכתבו כך בשם רה"ג, נתגלו רק בדורינו (ראה הע' כא). שיטה חדשה, מפני שאף אחד מהפוסקים או הראשונים לא כתבו את נימוקם של רה"ג והמאירי, למעט הריצ"ג, אך כפי שהעיד המ"ב (תפט, בה"ל הראשון סעי' ח), לפניו לא ראו סברה חדשה זו. למעט אולי המ"ב שאר הפוסקים זיהו את שיטת רה"ג עם שיטה ב להלן. הבנת שיטה זו היא המפתח להבנת פסק השו"ע להלן בפ"ג.
שיטה ב פוסקת ששס"ל מעכבת ודילג יום אחד אינו מעכב: ר"ת (תוס' מנחות סו, א ד"ה זכר, ובספר הישר חידושים סי' תי), ר"י (טור או"ח תפט), רא"ש (פסחים פ"י סי' מא), ורי"ד (בספר המכריע סי' כט ובפסקי רי"ד מגילה דף רנט ציין לשם וכן בתוס' רי"ד ציין לספרו הלקט (כ"י) ומובא חלקית בשבה"ל הנ"ל). לגבי שס"ל פסקו שמעכבת, אולם רק אותו היום. לגבי דילוג יום שלם כתב הרי"ד: "ודאי לא אמר רחמנא תמימות אלא שיתחיל מניינה מבערב ולא שיעכבו זה את זה שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמו. ואם חיסר אחד מהם ולא מנה, חיסר מצות אותו היום ולא הפסיד שאר הימים בכך. תדע[7] שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספירת העומר ואם איתא שאינן אלא מצוה אחת ומעכבין זה את זה כיון שבירך בלילה הראשון לא היה צריך לברך אלא היה מונה בלא ברכה. ומה שאנו מברכין בכל לילה ולילה שמע מינה שכל יום ויום מצוה בפני עצמו הוא ואין מעכבין זה את זה". עפ"י טענתו לא יתכן לכאורה מה שמרגלא בפומיה דעלמא, שההסבר של מי שחולק (לקמן שיטה ג) הוא מטעם שהספירה כולה מצווה אחת, דא"כ יש לברך על הספירה רק בלילה הראשון (אך ראה חינוך מצווה שו בסופו)
שיטה זו מבארת שהמשמעות של "מעכבת" בשס"ל היא אך ורק על אותו היום, מפני שהדרשה של "תמימות" מפקיעה רק את ספירת אותו היום, כי כל יום מצווה בפני עצמה היא.
לשתי השיטות הראשונות בדילוג יום אינו מפסיד את הספירה, אך מסיבות שונות: לשיטה א' התמימות לא נאמרה לענין הפקעת מצוותה. לשיטה ב', כי כל יום מצווה בפני עצמה. המחלוקת בין השיטות היא בשס"ל - לשיטה א' סופר ביום עם ברכה כי אין את הפקעת המצווה, ולשיטה ב' לא יצ"ח בספירת יום. לשיטה זו אין תלות בין שס"ל, שחמורה יותר כי היא נלמדה מגזה"כ, לבין דלוג יום.
שיטה ג פוסקת ששס"ל וגם דילוג יום שניהם מעכבים: בה"ג (תוס' מגילה כ, ב ד"ה כל), ובעקבותיו האור זרוע (ח"א סי' שכט), וריבב"ן (פסחים, ר' יהודה בר בנימין, הוצאת תלפיות העמוד האחרון). וז"ל תוס': "אומר ר"ת שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני'... וכן כתוב בהלכות עצרת ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא". וז"ל הריבב"ן: "ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה, לא יספור ביום ולא יברך כלל אפילו בלילות אחרות שאין תמימות. וכן נראה לי דכת' תספרו חמישים יום, כל מ"ט יום תספור ואם לא ספר לילה אחת נמצא שלא ספר נ' יום".
וז"ל האו"ז: "פסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה. וצריך להיזהר שלא ידלג אפי' יום אחד מלספור כדי שתהיינה תמימות. ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה, היכא שחיסר יום אחד ולא מנה, שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה, אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר. מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך, דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה".
לשיטה זו המשמעות ששס"ל מעכבת את הספירה היא שאינו יכול בכלל למנות ביום. ממילא יעבור יום שלם ללא ספירה, ומשום כך שס"ל כמוה כדילוג יום. ומכיוון שהמצווה היא לספור תשעה וארבעים יום, נמצא ששס"ל ממילא מעכבת את כל הספירה, כי לא ימצא ספירה שלימה.
מדברי האו"ז: "היכא שחיסר יום אחד אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר", למדנו שהוא מודה שכל הפוסק ששס"ל אינה מעכבת (=למצווה), צריך לפסוק כך גם בדלג יום, וכשיטת המאירי. לעומתם, מי שפוסק ששס"ל מעכבת חייב להגיע למסקנה הפוכה, שבשני מקרי שכחה לא יברך. מכאן שיש תלות בין שני המקרים, והם תלויים זה בזה בין למ"ד מעכבת ובין למ"ד שאינה מעכבת. הפר"ח לקמן (פ"ג סעיף ג), קורא לזה "חד ספיקא" משום שיש רק ספק אחד - אם שס"ל מעכבת או לא. שיטה זו היא בניגוד לדעת הר"י, שחולק וסבור שגם אם שס"ל מעכבת, זה לא משפיע על דילוג יום, משום שהיא פחות חמורה, מכיוון שכל יום הוי מצוה בפני עצמה.
לשיטה זו יש ליישב את הוכחת הרי"ד שברכה בכל יום מעידה שכל יום זה מצווה בפני עצמה, ודילג יום אינו מעכב. ונראה שהנחת היסוד של הרי"ד היא שלא היו מתקנים ברכה על מצווה שיש אפשרות שלא יכול יהיה האדם להשלימה. אך לשיטה זו נראה שהם סבורים שרק במצווה שנעקרת מעיקרה[8] לא היו מתקנים ברכה בכל יום (ראה הע' ד), אבל מכיוון שכל יום מצווה בפני עצמה ובכל יום שסופר קיים מצוותו, אין כאן עקירה של המצווה שקיים כבר, ואין לחשוש למיעוט שוכחים כדי לבטל ברכתה. אולם מכאן ולהבא פוסקת המצווה, מכיוון שהוא לא יכול יהיה לקיים את דרישת התורה לספור 49 ימים.
שיטה ד, שיטת ביניים: רס"ג (סידור רס"ג מקיצי נרדמים עמ' קנה, מובא בטור תפט) וריה"ג (בה"ג הלכות מנחות מהד' הלדסהיימר ח"ג דף 329 – מובא ברוב הראשונים בשם רב יהודאי גאון). ז"ל רס"ג: "ומי ששכח לברך באחד מלילות העומר, יברך על הלילות הבאים. ואם שכח לברך בלילה הראשון, לא יוכל עוד לברך על העומר בשנה זו מפני שאינן תמימות משום מה שחיסר מהתחלתן, ושוב אינן מתחילות ממחרת השבת". ז"ל ריה"ג (בה"ג הלכות מנחות): "מר רב יהודאי גאון הכי אמר: היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילוותא, (י"ג: מאי טעמא, דבעינא שבע שבתות תמימות וליכא), אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנה מאורתא מאני ביממא ושפיר דמי".
שיטה זו מפרשת את הברייתא: "כשאתה מונה מבערב" כמתייחסת ללילה הראשון בלבד, שהרי על כך מדובר בברייתא כשהשוו בין ספירה לקצירה[9]. הריצ"ג (שם) כתב שפירוש זה מכוון יותר לפשט הברייתא, שהקישה ספירה לקצירה, מאשר כל השאר, שפירשו על כל לילה. גם במשנה במנחות מדובר על נקצר ביום כשר וממנה נלמד לספירה, לכן אין מקור בשאר ימים לפסול את הספירה, לא בשס"ל ולא בדילג יום. אדרבא, מי שלמד שדין "תמימות" הוא דין בכל הלילות נתן פרשנות מרחיבה לברייתא. אמנם, לעיל במשנה במגילה יש גורסים בפירוש ספירת העומר (רי"ף) וזה מתאים לשאר הראשונים, וי"ג רק קצירת העומר (רש"י לעיל), ואז גם זה מכוון רק ליום א ומתאים לשיטת ריה"ג. הרס"ג מנמק שהדרשה נשענת על פשוטו של מקרא, ז"ל: "ואם שכח לילה ראשון לא יוכל עוד לברך... משום מה שחיסר מהתחלתן ושוב אינן מתחילות ממחרת השבת" כלומר לא מתקיימת דרישת התורה של ספירה ממחרת השבת. זו הסברה לחלק בין ליל א לשאר לילות. כל ספירה צריכה שתהיה לה נקודת התחלה שממנה סופרים, אחרת זו סתם אמירה של מספרים. לכן, כל שהתחיל בזמן וספר ליל א אין יותר מה שיעכב את הספירה, בין שס"ל ובין דילוג יום.
מכיוון שהתמימות לשיטה זו מעכבת רק בליל א, אז בכל שאר הלילות בין שס"ל ובין דילוג יום אינם מעכבים כלל.
וידוע שסיגנון אחד עולה לכמה נביאים, כמו לרס"ג וריה"ג, אך אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. לכן ריה"ג שנקט בשאר לילות ימנה ביום והתייחס לשס"ל כתב הר"ן שרה"ג אומר שבכל הלילות ימנה ביום. לעומתו, הטור שהביא את רס"ג שכתב אם שכח באחד הימים, יברך בימים שלאחריו חוץ מליל א... ועליו כתב בשם רה"ג שכל הלילות שווים ואם דילג יום א, ימנה יום שלאחריו. אף שאחד התייחס לדילוג יום ואחד לשס"ל בכ"ז אין שום הבדל בין ריה"ג לרס"ג. וכ"כ במפורש - האבודרהם (סדר ימי העומר דף רמב מהד ירושלים תשכג), או"ח (לר"א מלוניל הל' ספה"ע סעי' ה) וכל בו (סי' נה).
הארכנו כי הב"י לא ראה את רה"ג במקור ועשה מחלוקת בין הר"ן וטור בדעתו (ראה פ"ג סעי' ב)[10].
שיטה זאת היא שיטת ביניים בין שיטה א לשיטה ג. מצד אחד היא כשיטה ג בעיקרון שדילוג יום תלויה בשס"ל, אך של ליל א בלבד וממילא אין דרך להשלים את הספירה. מצד שני בשאר כל הימים, זה דומה לשיטה א, שלא לעניין הפקעה נאמרה, ולכן אם דילג יום ממשיך לספור כרגיל.
יסוד המחלוקת של כל השיטות תלוי בשני גורמים: א. הכרעתם במחלוקת התנאים אם שס"ל מעכבת או לא. וזה נוגע רק לשס"ל. ב. הגדרת המצווה עפ"י פרשנותם למקרא, שתלויה בפיסוק של הפסוק "תמימות" (ויק' כ"ג, טו. עפ"י הע' א, זה תלוי בגרסאות בברייתא). אפשרות אחת לפסק: "וספרתם לכם... שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת..", דהיינו שה"תמימות" היא חלק מהגדרת המצווה. אפשרות שניה: "וספרתם לכם... שבע שבתות, תמימות תהיינה". כלומר שהמצווה לספור שבע שבתות בלבד, ואחד מתנאי המצווה הוא גם שתהיינה "תמימות". אפשרות זו מתאימה לשיטה ב (הר"י) שדין "תמימות" אינה משפיעה על מהות המצווה לספור כל יום במשך 49 יום, לכן התנאי פוגם רק במה שקשור אליו, דהיינו בספירת אותו היום. לעומתה, שאר השיטות סבורות שה"תמימות" היא חלק מהגדרת המצווה, לכן אי קיום התנאי משפיע על עצם קיום מצוות הספירה של כל הימים. לכן מי שפסק ששס"ל מעכבת, שיטה ג (או"ז), ממילא כל הספירה נפגמה ומעכבת אותה. וכן שיטה א שס"ל אינה מעכבת, אז אין שום דבר שיפקיע את המצווה לספור בכל יום. שיטה ד (רס"ג), בליל א דומה לשיטה ג, ובשאר הימים דומה לשיטה א.
כסיוע ניתן לדייק כך בשיטות קמאי שהגדירו את המצווה. השאילתות (מהד' העמק שאלה סי' קז): "שאילתא דמיחייב' דבית ישראל למימני שבעה שבועי משיתסר בניסן דהוא יומא דבתר יומא קמא דפיסחא דבגויה מקרבינן עומר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' וצריכינן למימני מאורתא דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה ואימתי את מונה אותן תמימות בזמן שאת מונה מבערב". החלוקה והקפדה על הניסוח של המצווה - דמחייב למימני. ואילו לעניין תמימות כתב "וצריכים למימני מאורתא" כלומר שיש כאן רק תנאי של זמן המצווה ואינו כלול בהגדרת המצווה. לעומתו כתב הרי"ף[11] (סוף פסחים מדפי הרי"ף): "מיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכת' וספרתם לכם..." כאן כלל בהגדרת מצוות הספירה גם את הזמן של ליל ט"ו לקיים את התמימות.
♦
ב. ניסוח עקרונות מוסכמים לשיטות הראשונים עפ"י הנחת יסוד משותפת לכולם
למרות ריבוי השיטות, יש הנחת יסוד אחת המשותפת לכל שיטות הראשונים: לכולם, דין דילוג יום אחד הוא קל יותר משס"ל או שהוא מקבל את אותו הדין, אך אין מי שסבור שיכולה להיות חמור יותר. הסיבה קשורה ליסוד מחלוקת השיטות לעיל, אם התנאי של "תמימות" הוא חלק ממהות המצווה או לא כמבואר.על בסיס הנחת היסוד הנ"ל שדילג יום אחד הוא או קלה יותר משס"ל או שמקבלת את אותו הדין, ניתן להסיק את העקרונות הבאים:
א. כל הסובר ששכחת ספירת לילה אינה מעכבת לספור למחרת בברכה, מודה גם ששכחת דילוג יום אינה מעכבת (בגלל הנחת היסוד). לפיכך אף אם לא ספר כל היום זה אינו מעכב (ואפילו אם ישכח כמה ימים רצופים) (מאירי, רה"ג).
ב. כל הסובר שדילוג יום אחד מעכב, חייב לסבור גם ששכחת ספירת לילה מעכבת (בגלל הנחת היסוד).
ג. אין טענה הפוכה מטענה ב. כלומר לא כל מי שסובר ששס"ל מעכבת (את קיום המצוה של אותו לילה), חייב לסבור גם שדילוג יום אחד יעכב. יתכן שדילוג יום פחות חמור משס"ל, משום שכל יום מצווה בפני עצמה (ר"י, רי"ד, רא"ש שיטה ב).
ד. כן יתכן שדילג יום יהיה זהה לדין שס"ל, וששניהם יעכבו את הספירה באותה מידה (או"ז שיטה ג).
♦
פרק ב' - שיטת בה"ג עפ"י תוס' מנחות – שיטת יחיד "ולא יתכן"
א. הראיות על שיבוש שיטתו
א' זה בניגוד להנחת היסוד המשותפת
יש שיטה חמישית, שמכל הראשונים היא שיטת יחיד כפשוטו, אין אחד מלבדו שפסק כך (ראה נספח שיטה 6). שיטה זו פוסקת ששס"ל אינה מעכבת ודילוג יום מעכב. הסיבה ששיטה זו היא יחידית וללא סיעה היא מפני שהיא בניגוד לעקרון המשותף לכל שאר הראשונים לעיל, שסברו שדילוג יום לא יכול להיות חמור מדין שס"ל. שיטה זו הפוכה משיטת ר"י (שיטה 2). ואף לשיטת האו"ז (לעיל שיטה ג), שסבור שדילוג יום מעכב, זה רק מפני שהוא פסק ששס"ל מעכבת. אולם הוא מודה שלמ"ד ששס"ל אינה מעכבת וה"תמימות" זה רק למצווה ולא לעיכובא שדילוג יום אינו מעכב. למרות הכל, ולמרבה הפלא, הב"י התכוון לפסוק דווקא כשיטה זו ומכאן חשיבותה (יתבאר לקמן פ"ג, ב).בעל שיטה זו הוא בה"ג (עפ"י תוס' מנחות סו, א ד"ה זכר). ז"ל התוס': "והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום. ...עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא ולא יתכן(!)" התוס' לא פירטו מהי התימה, אבל הרא"ש (פסחים פ"י סי' מא) כתב בדעתו: "ואין נראה לר"י, דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא". כלומר, לא יתכן מי שיחלוק על קביעה זו שכל יום חדש מצוה בפני עצמה, שכן שיטת הרא"ש בנויה על הוכחת הרי"ד (לעיל שיטה שניה).
דברי הרא"ש אמת, אך אפשר לתת פרשנות מרחיבה, שבכללה גם דברי הרא"ש, והיא: "לא יתכן" שדילוג יום יכול להיות חמור יותר מדין שס"ל, מפני שזה בניגוד להנחת היסוד של כל הראשונים האחרים. הצגתו בתוס', שהוא המקור שממנו כולם שאבו שיטה זאת, יסודו בטעות. בעוד שתוס' ביקשו לעקור שיטה זו מהשורש שלא יטעו בה ולכן כתבו שלא יתכן (שיש שיטה כזאת), קרה ההפך ורבים העתיקו את שיטת בה"ג מהתוס' וחזקו בכך את קיומה[12].
שלוש נקודות לביסוס הסבר זה:
א. לא יתכן שעל מחלוקת בסברה בלבד התוס' ישתמשו בביטוי "תימה גדולה ולא יתכן". ראיה לכך היא שהביטוי "תימה גדולה" מופיע רק 13 פעמים בכל התוס' בש"ס (לעומת תימה סתם, שמופיע מעל 2600 פעמים), ואילו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן" כאן בלבד[13]. גם אם הבנה זאת בדברי התוס' אינה נכונה, מ"מ עצם הטענה לכשעצמה נכונה, שכן אין מי מבין כל הראשונים[14] שפסק שדילוג יום חמור משכחת לילה, למעט תוס' זה, שעליהם סמכו כולם שיש שיטה כזאת, וכאמור בניגוד לכוונת התוס' (לקמן פ"ב, ב נוכיח).
ב. תוס' במגילה (כ, ב ד"ה כל) הביאו גם את בה"ג לגבי דילוג יום אך שם פסק שזה מעכב את הספירה, ולא הקשו עליו אפילו תימה קטנה! הדבר אומר דרשני שבמקום אחד זו התימה הקשה ביותר של תוס' בש"ס כולו, ובמקום אחר אין אפילו תימה קטנה? והסיבה לכך מונחת בהבדל בין הפסיקות של בה"ג בשס"ל. בתוס' מנחות הפסק המובא הוא שהיא אינה מעכבת, ולכן עפ"י המבואר זה תימה גדולה, אך במגילה פסק בה"ג ששס"ל מעכבת, וזה כמבואר כשיטת האו"ז, ולכן לפי זה יתכן שדילוג יום יעכב את הספירה. מכאן שתוס' מנחות חשבו שנוסחה זו משובשת ורק שם העיר עליו.
ג. כך משמע מדברי חידושי תלמיד רבי יחיאל מפאריש שמעיד בשם ר"י עצמו על כוונתו (מו"ק דף כד בספר בהוצאת מכון הרי פישל תשל"ח ר' ידידיה מנירנבורק). וז"ל בהשגתו על דברי בה"ג: "אומר רבי יצחק בר' שמואל: דליתא, שלא אשכחנא בשום דוכתא דספירת ימים יהו מעכבות זו את זו, ואם שכח למנות בלילה אחד לא יניח בשביל כך למנות בשאר לילות".
כל הסבר לפרש את כוונת התוס' לא יכול יהיה להסביר מדוע לא הקשו כך גם בתוס' במגילה, למעט שההסבר קשור להבדל בין שני נוסחאות התוס' בבה"ג. כלומר, לא אשכחנא מי שיתנגד לעיקרון שדילוג יום לא יכול להיות חמור משס"ל.
♦
ב' זה בניגוד לרוב נוסחאות הראשונים
הטענה לעיל מתחזקת גם לאור נוסחאות הראשונים. יש עוד שני נוסחים שהובאו בריצ"ג (שם) ושניהם מאשרים שבה"ג פסק שדילוג יום אינו מעכב. וז"ל: "ובהלכות גדולות היכא דאינשי ולא בירכו על ספירת העומר מאורתא מברך למחר. ובמקצת נסחי: והיכא דאינשי ולא בירך מאורתא מברך בלילא דתנן דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה ואי לא בריך מברך ביממא ואי אינשי ולא בריך יומא חד מברך בשאר יומי"[15]. כנוסח השני גם מפורש בספר המאורות (פסחים קכ, א), ובאו"ח (לר"א מלוניל הל' ספה"ע סעי' ה) וכל בו (סי' נה). ז"ל המאורות: "והיכא דאישתלי ולא בריך בחדא מן לילותא, נראה שמברך כל יום המחרת. ואם לא בירך ביום המחרת, מברך וסופר כשיזכור כל שאר הימים שלא יפשע במצוות וכן כתב הרב בעל הלכות, וכן עיקר."עפ"י הנוסח הראשון בה"ג הזכיר רק שס"ל מבלי להזכיר דין דילוג יום, ופסק בפירוש ששס"ל אינה מעכבת. וזהו גם נוסח דפוס ורשה שבידינו (מהד' הרב טרויב, ושם נקרא הל' עצרת, ובמהד' הילדסהיימר הל' ספה"ע), וגם גרסת רוב הראשונים[16], ושלא כגרסת תוס' מגילה לקמן. ממילא המשמעות היא שהוא פוסק גם שדילוג יום אינו מעכב (עפ"י עיקרון ג סוף ח"א סעי' ב). עפ"י הנוסח השני התוצאה ההלכתית היא שזה זהה לשיטת רה"ג ומאירי. לפיכך עפ"י שני הנוסחים לא יתכן שבה"ג יפסוק בדילג יום שמעכב את הספירה, כמבואר בעיקרון ב לעיל. כל השאר ככל הנראה סמכו עליהם.
חיזוק נוסף שהנוסח בבה"ג שובש נמצא בסתירה בדברי בה"ג עצמו בין מה שכתב בהלכות מנחות לגבי מקרה של שס"ל, לבין מה שכתב בהלכות ספה"ע. במנחות הוא הביא בשם ריה"ג שיש חילוק בין ליל א לבין שאר לילות ואילו בהלכות ספה"ע לפי כל הנוסחאות, אין שום חילוק בין ליל א לשאר ימים.
שלוש דרכים לישוב הסתירה:
א. בה"ג פסק ששס"ל אינה מעכבת, וכנוסח של רוב הראשונים, ובמנחות הביא את שיטת ריה"ג רק כחומרה ראויה, מחשש הכלל של סב"ל. בליל א אם שכח הפסיד את כל הספירה, ואילו בשאר לילות
כששכח סופר ביום. על הסבר זה קשה, אם בה"ג לא רצה לסמוך על עצמו, יותר נכון להביא את ריה"ג באותו מקום ולפסוק להחמיר מספק, כפי שרבים עשו בהבאת מחלוקת ר"ת ור"י.
ב. בה"ג פסק בדיוק כריה"ג ויש שיבוש נוסח בהלכות ספה"ע. כך משמע ברי"ד (שם), וז"ל: "ובהלכות גדולות בשילהי הלכות הפסח כתוב היכא דאישתלי ולא בריך ספירת העומר בשאר יומי בליליא, מברך ביממא". ובהלכות מנחות כתוב מר רב יהודאי גאון הכי אמר היכא דלא מנה עומר ליליא קמא לא מני בשאר לילואתא. על הסבר זה קשה. הלכות מנחות זה לקראת סוף החיבור ושם כתב את החילוק ואילו בתחילת החיבור כשעדיין לא ידוע שיש בכלל חילוק הוא ינקוט בלשון "בשאר יומי"? לכן נראה יותר הגיוני הנוסח של דפוס ברלין (מהד' אספמיה) כתוב: ואי אינשי חד יומא ולא בריך, לא מברך בשאר ימים, וזה כנראה המקור גם של תוס' מגילה. אלא שכאמור תוס' כאן יחידים בנוסח זה מול כל הראשונים עם נוסח דומה שמילת "לא" מושמטת, ומול הרוב שבנוסח שלהם יש רק את דין שס"ל.
ג. בה"ג מעולם לא כתב את שמיוחס לו בהלכות מנחות, וזה תואם לנוסחאות של הריצ"ג לעיל, מכיוון שהוא עצמו הביא את מחלוקת רה"ג וריה"ג ללא כל קשר לבה"ג. אחר כך, ללא קשר, הביא את שתי הנוסחאות שמצא בבה"ג שמתיחסות לשס"ל. מכאן למסקנה כפי שכתבנו לעיל, שבה"ג פסק שאינה מעכבת בשס"ל וממילא ה"ה בדילג יום. הסבר זה יש לו גם סימוכין ע"י חוקרי כת"י שעם אחד התייעצתי, והם סבורים שדברי בה"ג בהלכות מנחות אינם מבה"ג[17]. הסבר זה מתקבל על הדעת ביותר, ומבטל את הסתירה לחלוטין.
♦
ב. השיטות האמיתיות שפסקו שדילוג יום אחד מעכב את הספירה והחולקים - כמי יש לפסוק
מכל הראשונים רק שלושה פסקו במקרה של דילוג יום שזה מעכב את הספירה והם: תוס' מגילה ריבב"ן ואו"ז (פ"א א, שיטה ג). דווקא מתוך דבריהם ניתן ללמוד שיש ספק רב אם בה"ג באמת פסק בדילוג יום שמעכב, לכן נפרט אותם:א. התוס' במגילה (לעיל פ"א א) הוא המקור לדברי בה"ג ששס"ל ודילג יום מעכבים. נחזור על הציטוט הנ"ל: "ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה, וכן כתוב בהלכות עצרת. "ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה, ימנה למחר בלא ברכה,[18] וכן הלכה. אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא".
כלל לא ברור מדברי התוס' אם המילים "וכן הלכה" הן ציטוט מתוך בה"ג שהיה לפני התוס' או שאלו דברי התוס' ודעתם בלבד, ובה"ג לא דיבר אלא על שס"ל? ונראה שנחלקו בזה ראשונים.
ב. הריבב"ן (לעיל פ"א) כותב: "ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה, לא יספור ביום ולא יברך כלל אפילו בלילות אחרות שאין תמימות. וכן נראה לי". מלשונו ברור שהוא ראה נוסח בדומה לתוס' מגילה או מה שנראה יותר הוא שהבין בתוס' שזה דעת בה"ג. הוא היחידי מבין כל הראשונים הסבורים שבה"ג פסק בשני המקרים שס"ל ודילוג יום ששניהם מעכבים את הספירה עפ"י תוס' מגילה. להלן נוכיח זאת.
ג. האו"ז (לעיל שם) כותב: "והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך". זו הכרעתו בלבד. אמנם היא מבוססת על דברי בה"ג ממה שפסק בשס"ל שמעכבת, אך בה"ג עצמו בדילוג יום לא כתב זאת במפורש.
ד. הראבי"ה (סי' תקכו) מצוטט במדויק ע"י תלמידו האו"ז (ח"א סי' שכט דבריו הועתקו גם במרדכי מגילה סי' תתג) אך מכיוון שהאו"ז הוסיף קטע שנראה כהשמטה מהראבי"ה [שאותה נדגיש בסוגריים], נצטט ממנו. וז"ל: "פסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה. [וכבר שאלו לר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל מי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום? ואמר: שכר ספירה יהבו לי', שכר ספירה בזמנה לא יהבו לי', אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור [או] השיב להם שיספור בלא ברכה]. ומורי רבינו אבי העזרי אמר דודאי כי שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום משום ברכה לבטלה אבל מונה למחר בלא ברכה ולולא שהוא קשה בעיניו לחלוק על הלכות גדולות הי' נראה בעיניו לומר אפי' לברך כדאמרינן בפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ודוקא בשכח ולא ביטל". ובסי' תקעא כתב הראבי"ה ז"ל: "שמעינן מהכא מי ששכח ולא בירך ספירת העומר בלילה דאינו יכול לחזור ולספור למחר אפילו בימים, מה שאין כן בתפילה... וראיתי בה פלוגתא דרברבתא".
הרקח (בספרו מעשה רוקח סי' פט, מהד' ח. הרשפרונג שנת תערב) כתב ז"ל: "ואני מצאתי: "מי ששכח ולא ברך ונזכר למחר בשעת המנחה קודם שיצא היום, יכול לברך באותה שעה ביום או בכל שעה שירצה ביום ושכר ספירה יהבו ליה, אבל שכר ספירה בזמנה לא יהבו ליה". מצאנו בדבריו הכרעה לדברי ר' יעקב בר יקר, אף ששמו לא הוזכר בפירוש. אלא שהרוקח עצמו פסק כרבו ריב"ק שלא ימנה ביום בברכה.
שלושה חידושים יש ללמוד מהראבי"ה:
א. יש לשער, שאילו ידע הראבי"ה מנוסחאות בה"ג שהובאו לעיל ומהכרעת ספיקו של ריב"י ע"י הרקח שימנה בברכה למחר, היה שש כמוצא שלל רב ופוסק כפי שחשב בהו"א שלו. זאת משום שלראבי"ה היה "קשה בעיניו לחלוק על בה"ג" ("שדבריו דברי קבלה")[19], וכן לא הייתה לו הכרעה ברורה מריב"י.
ב. הראבי"ה השמיט דין דילוג יום, לכן אין להכליל את הראבי"ה בכלל סיעת בה"ג מתוס' מגילה, גם אם לא היה חוזר בו. זאת משום שאין לדעת אם הראבי"ה סבור כר"י או כאו"ז, ששניהם אסרו ספירה בשס"ל, אך נחלקו בדילוג יום אם נאסר. במחלוקת מפורסמת כגון זה, על האוסר להודיע דעתו, לכן הנחת היסוד היא שכל מי שלא הזכיר דין דילוג יום, סבור שאינו מעכב, שכן מי שמתיר עושה זאת בעצם שתיקתו שאינו אוסר. גם אין שום סיבה לכתוב את ההיתר, שכן האו"ז וריבב"ן היו אחרי ר"ת וראבי"ה, ואדרבה זו ראיה שבזמנם אף אחד לא כתב בדילוג יום להחמיר.
ג. הראבי"ה חידש דבר שלא מפורש בפוסקים. למי שדילג יום ההיתר זה דווקא בשכח, כלומר בשוגג ולא במזיד כמו שלמד שם מדין תפילת תשלומים. כמעט כל מי שכתב בהלכה זו דיבר רק על שכח. אולם המנ"ח (מהד' מ"י מצוה שו אות ו) כתב מסברה שאין הבדל אם אדם שגג או הזיד כשלא ספר. סברתו: מה שקובע זה רק אם המצווה לעיכובא או לכתחילה ללא קשר למחשבת האדם. לכאורה זה בוודאי נכון לשיטת רה"ג ומאירי שאין מקור לעכב את המצווה. ואעפי"כ המאירי כתב בכל המקרים שמדובר בשכח. וכן בשו"ת גאונים (שע"צ סי' רמד) לרב כהן צדק: "מי שלא בירך ביום הראשון על ספה"ע יחזור ויברך כל הימים שלא יפשע במצוות במזיד"[20] (צוטט גם לעיל במאורות אך בשם בה"ג בהשמטת "מזיד" וכן באו"ח וכל בו שם וגם בשו"ת גאונים שבהע' כא מפורש שאסור מזיד). עפ"י דבריו שהמטרה היא להמשיך בברכה בכדי שלא יפשע נלמד שלא להתיר למי שבחר להיות מזיד, אחרת זה יעודד שלא להיזהר בספה"ע, ביודעם שתמיד ניתן להמשיך כרגיל בספירתם. לכן אם לא יברך יש כאן חומרה דאתי לידי קולא שכן המחמירים הם דעת מיעוט, ולמה יפסיד ספירתו. אך מאידך גיסא הפורץ גדר לסמוך על זה הוי קולא שעלול להביא לזלזול בספירה בזמנה, שאת זה אנו מבקשים למנוע. המציאות מוכרת לרבים השוכחים. הם יודעים שכבר הפסידו את ספירתם ואינם מקפידים בגלל זה כראוי בשאר הימים. מבחינתם המשך הספירה ללא ברכה אינה אלא חומרה שאינה באמת מועילה. משום כך, אין הספק של המנ"ח מוציא מידי וודאי של שאר קמאי, ובפרט הראבי"ה שכתב בפירוש רק שוגג, וכן מחשש שהיתר למזיד, זה גופא יביא לידי זלזול במצווה.
נחזור להשלכות ההלכתיות של דברי האו"ז שמבהירים לנו את התמונה המדויקת של הלכה זו: א. בניגוד גמור לריבב"ן, מוכח שלא היה בנוסחתם של האו"ז וראבי"ה שבה"ג דיבר על דילוג יום. ב. האו"ז הכריע מסברת עצמו שדילוג יום מעכב. ג. הכרעתו של האו"ז היא נגד דעת רבו הראבי"ה, ששתק בדין דילוג יום. וכן המרדכי[21] שהעתיק את דברי הראבי"ה עם ההשמטה. גם המהר"ם השמיט את דעת האו"ז אף שהיה גם תלמידו (לקמן). ד. הריבב"ן אינו מעודד לספור ללא ברכה ורק כתב: "ויש סופרין בלא הזכרת השם היכא דטעה, להוציא עצמו מן הספק". האו"ז, שפסק מדעת עצמו, מעודד במקצת על כך, וכתב: "מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה". יש כאן קצת עדות שעדיין חשש לדעת רבו.
יש לנו עדות נוספת של ראשון בתראי שממנו גם נוכל ללמוד על היחס לפסק שלו. וז"ל המהרי"ל (סדר ברכת העומר): "ונשאל את פי מהר"י סג"ל על דין שכח. והשיב שאם זכר לבקרו ביום יברך ויספור דעדיין יומיה הוא. אך אם שכח עוד עד ליל שני בזה פליגי ביה רבוותא. דספר א"ז כתב שאין לו לברך שוב בשום לילה, אך יעמוד אצל המברכים ויענה אמן אחריהם ויספור עמהן. ושאר רבותינו כתבו שלא הפסיד מידי, אך יברך ויספור כל פעם שזוכר אחר שכחו. והיה המורה אל השואל לקיים מאמר הא"ז, כי הוא היה מתייחס אחריו, והיה בחור נחמד נושא חן בעיני מהר"י סג"ל מתוך חריפתו והיה שמו יצחק א"ז".
למדנו מדבריו:
א. זהו פסק של האו"ז בלבד ולא של בה"ג כמפורש באו"ז לעיל.
ב. האו"ז הוא שיטת יחיד, ממה שכתב "ושאר רבותינו כתבו שלא הפסיד מידי". [גם הריטב"א (מגילה שם) כתב בדומה וז"ל: "ודכו"ע אע"פ שלא מנה קצת לילות ואפילו לילה הראשון חייב לספור את השאר, וכן כתבו רבותי ז"ל"].
ג. אין לפסוק כאו"ז מצד הכלל של יחיד נגד רבים, ורק לאותו צאצא של האו"ז פסק שעליו לחשוש לשיטתו[22].
מלבד היות האו"ז וריבב"ן כ"א שיטת יחיד נגד כל הראשונים, חלקו עליהם גם רבותיהם וגם תלמידיהם. על האו"ז חלק רבו הראבי"ה (לעיל) וגם תלמידו המהר"ם (לקמן פ"ג, א).
על הריבב"ן חלק רבו[23] הר' אביגדור כץ (פירושים ופסקים על התורה עמוד קע), ז"ל: "ויש בה"ג שאם לא מנה לילה אחת שוב אינו מונה, [אבל רה"ג כתב: והיכא דשכח ולא בירך על ספה"ע מאורתא מברך כולי לילייא ואם לא בירך עד למחר מברך ביממא ואם לא בריך ביומא חד מברך בשאר יממי"][24]. גם שני תלמידיו המובהקים חלקו עליו, אף שהם מרבים בד"כ להזכירו. בן דודו רבי צדקיה בעל שבה"ל (שם) ואחיינו רבי יחיאל בעל התניא רבתי (סי' נ), השמיטו את דבריו. נמצא שלפי כל כללי הפסיקה אין פוסקים כמותם. הלכה כרבים, הלכה כרבו, הלכה כבתראי (המהרי"ל לקמן בפ"ג, ג).
נדגיש כי כל החכמים שהוזכרו כאן מחכמי אשכנז הם, חוץ מהריבב"ן שהיה מחכמי רומי, ולא נמצאו בכל הראשונים מחכמי ספרד מי שפסק בדילוג יום שמעכב למעט הגאונים ריה"ג, רס"ג, וריצ"ג שפסק כמותם ואף הם רק בדילוג ליל א. לכן אם נרצה לחשוש שדילוג יום מעכב, יותר יש לחשוש לשיטתם בשס"ל של ליל א [ואין אופן לתקנה ביום], שהיא שיטה חזקה יותר ללא ספק מאשר החשש לדילוג יום בכל הספירה (לכל קושיות רה"ג על רס"ג וריה"ג, יש תירוצים ואכמ"ל).
♦
פרק ג' - ביאור שיקולי הפסיקה של השו"ע ונושא כליו בהשוואה לשיטות הראשונים
א. מי קיבע את המנהג שנהוג כיום וכיצד זה השתרש – מחלוקת מהרי"ל ותרומת הדשן
כתב תה"ד (סי' לז): "נהגינן כבה"ג דכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר, פי' בברכה דבלא ברכה מאי נפקא מינה, ודלא כתוס' במנחות דכתבו דאין נראה ולא יתכן פסק ה"ג. ודלא כאשירי נמי, דכתב בשם ר"י דכל לילה מצוה בפני עצמה".על אף דבריו אין למנות את תה"ד כחבר לסיעת הריבב"ן ואו"ז. פסיקתו נובעת רק מצד המנהג שכך נוהגים, ולא כי כך הכרעתו ההלכתית כדעה זו. גם מה שכתב שנהגינן כבה"ג בדילוג יום, כוונתו אך ורק לסביבתו ולא לכלל מקומות ישראל, כפי שעלול להשתמע מנו"כ השו"ע שהביאו. זאת, משום שלעיל למדנו שהמהרי"ל לא פסק כאו"ז בהיותו שיטת יחיד, ותה"ד חי בתקופת המהרי"ל אך היה צעיר ממנו.
נוכל לבסס שהפיצול בין המהרי"ל ותה"ד שמהם התפתחו שני מנהגים קשור לאזור מגורם. רוב ספרי המנהג מקורם מחכמי אוסטריה, האזור שפעל בו תה"ד. לצורך זה נקדים מי הם אותם חכמים ומי למד ממי[25]: תה"ד קיבל מדודו ורבו, ר' אהרון בלומלין, שהיה תלמיד חבר למהר"ש (ר' שלום בן יצחק מנוישטט). גם המהרי"ל ובעל המנהגים (מנהגי טירנא) למדו ממהר"ש אבל גם מפי מהרא"ק (מנהגי ר"א קלויזנר).
לגבי שני תלמידי מהר"ש ומהרא"ק יש פיצול במקרה של דילוג יום. ר' אייזק טירנא (ספר המנהגים מהד' מ"י דף נו), הביא את מחלוקת בה"ג – שלא יכול לברך עוד, והרא"ש - שיכול אף לברך, אך לא הכריע בדבר[26]. לעומתו המהרי"ל פסק (לעיל) שחוץ מהאו"ז אף אחד לא סובר כך. מכאן שהיה פיצול בין אשכנז אוסטריה המזרחית מקומו של תה"ד, לבין אשכנז גרמניה המערבית (קהילות שו"ם - מגנצא) מקום מושבו של המהרי"ל.
מחלוקתם היא המשך של המחלוקת בין האו"ז (ר"י מוינה, אזור תה"ד) לבין שיטת ר"י מפאריש והרי"ד, בני אותו הדור. המהר"ם מרוטנברג קיבל תורה מר"י מפאריש ואח"כ מהאו"ז, ובהלכה זו פסק כר"י מפאריש. כך עולה משתי תשובות שלו (ח"ד ד' פראג סי' תרמה וסי' שב). בסי' שב הוא העתיק את לשון התוס' במנחות בדיוק כלשונם, שבה"ג בשס"ל פסק שאינה מעכבת, ובדילוג יום מעכב ושר"י חולק שלא יתכן. בסי' תרמה (ובפסקים מהד' מוהר"ק סי תסו) הביא רק דין שס"ל, וכדברי תוס' במגילה שבה"ג סובר שמעכב, וסיים בשם הראבי"ה שימנה בלי ברכה. אולם, הוא השמיט את דין דילוג יום שמעכב וסמך על סי' שב, וזאת משום שגם הוא ידע, בהיותו תלמיד האו"ז, שזה לא בה"ג שאמר כן. ראיה על כך מתלמידו המובהק הרא"ש שהלך בעקבותיו ופסק בדילוג יום כר"י שכל יום מצוה בפני עצמה, ולא כתב שימנה בלי ברכה כמו שכתב בשס"ל. בעקבותיו גם בנו, בקיצור פסקי הרא"ש ובטור, כתב כר"י. וכן מוכח מתלמידו ר' ירוחם (נתיב ה חלק ד דף מה) שפסק שהעיקר כדעת מי שסובר יברך. וכן מפורש בתה"ד ובמנהגי טירנא (לעיל). גם בתוס' הרא"ש (מגילה שם), לא התייחס לדילוג יום של בה"ג כרבו המהר"ם ששתיקה פירושה שאינו מעכב.
סיכום: המהר"ם שחי בגרמניה קבע פסיקה זו שם, וכעבור כמאה חמישים שנה ביניהם, עד לתקופת מהרי"ל שהפך למנהיג בגרמניה, כבר התקבעה ההלכה כמהר"ם. לעומתם באוסטריה התקבעה הלכה כאו"ז, שהיה שם מגדולי הדור. בגלל הקרבה של אוסטריה למדינות שכנות עם ריכוז יהודי גדול, נהרא ונהרא ופשטיה כאו"ז עד תקופת הב"י ורמ"א.
כאמור לעיל (סוף ח"ב) לא נמצא בכל חכמי ספרד מי שאומר בדילוג יום שזה מעכב (חוץ מרס"ג ריה"ג ריצ"ג ורק ליל א).
♦
ב. מדוע פסק השו"ע נגד דעת רוב מנין ובנין של שיטות הראשונים
בחלק זה ננסה בעזרת שלושת חיבוריו של מר"ן, השו"ע, הב"י וכס"מ, לענות על השאלה מדוע פסק השו"ע שדילוג יום מעכב את הספירה, הרי הב"י היה מודע לכך ששיטה זו היא נגד רוב מנין ובנין של הראשונים. זאת אנו יודעים שכן לעיל (פ"ב, ב) למדנו שרק שלושה ראשונים פסקו כבה"ג, שמתוכם הב"י ראה רק את תוס'.ערוה"ש (תפט, טו) סבור שהחשש יתר לשיטת בה"ג נובע ממקור סמכותו, וז"ל: "ותמהו הקדמונים על דין זה, אך כיון שדבריו דברי קבלה, הלכה ומורין כן". גם הב"י כתב כן בכמה מקומות (ראה לעיל הע' טז). טיעון זה אינו מספק עבור סוגיא זו, מפני שיש מקרים עם פחות התנגדות לבה"ג ושם לא פסק כמותו[27]. ועוד, בה"ג כאן יחיד נגד רבים, והם: רה"ג, רס"ג וריה"ג, שגם דבריהם ד"ק ו"על כסא רב אשי יושבים" (רא"ש ר"ה ד, יד וריטב"א שם, לה, א).
בס"ד נוכיח שלא היה כל ספק לב"י ששיטת בה"ג עפ"י תוס' מנחות - לא רק שתיתכן אלא שהיא השיטה היותר מתקבלת, וממילא יתכן שדילוג יום יהיה חמור אף משס"ל שלא כשאר קמאי, ואף רה"ג מודה לזה. לא זו בלבד, אלא שהוא גם מיישב את שיטת בה"ג. מסיבה זו השו"ע הכריע גם בדילוג יום שלא יברך אף שידע שהוא דעת מיעוט. הב"י ידע שאין מישהו אחר שהסביר את שיטת בה"ג, שכן כל הראשונים שראה חלקו עליו. לכן הב"י השאיר לנו רק רמזים בדבריו עבור הבאים אחריו שעשויים לתמוה על פסיקתו, להלן אביא מדבריו שיסיעו לגלות מצפוניו.
כתב הטור (תפט): "עוד כתב בה"ג: שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב: שאם שכח באחד מן הימים, יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו, שלא יברך עוד. ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו, יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י".
הב"י (שם) מבין אחרת את רה"ג, ושלא כדעת הטור. הוא מסתמך על ציטוט בר"ן (דפי הרי"ף סוף פסחים). וז"ל: "... והר"ן כתב בשם מר יהודאי: דמאן דלא מני עומר בלילא קמא לא מני בשאר לילותא אבל בשאר לילוותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא. ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין, ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל. ומשמע דרבינו האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום, אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר שלא יברך עוד. אלא שרבינו כתב שדעת רבינו האי כדעת ר"י,[28] ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא ודאי אפילו אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות".
הסבר: הטור כתב שרה"ג סובר כשיטת ר"י, דהיינו לא חשוב מה קורה עם שס"ל, מכיוון שכל יום מצווה בפ"ע אינה יכולה לעכב את כל הספירה. אבל הב"י, עפ"י לשון הר"ן, הבין שרה"ג סובר שהמשמעות ששס"ל אינה מעכבת היא דווקא בתנאי שספר ביום, אבל אם לא ספר ביום, ממילא דילג יום ורה"ג לא התיר זאת. הבנת הב"י בדברי רה"ג הנ"ל היא שיטה חדשה, משום שנוצר מצב שגם מי שסבור ששס"ל אינה מעכבת את הספירה עדיין סבור שהיא יכולה לעכב, והיינו במקרה שלא ספר ביום.
נקודת המפתח להבנת שיטת הב"י היא להבין מה הוא ביקש להרוויח בהערה זו על הטור, שכן גם אם הוא צודק בכוונת רה"ג שהוא מחמיר בדילוג יום אם לא ספר ביום, עדיין יש שיטת הר"י שהזכיר הטור שסבור שדילוג יום אינו מעכב כי כל יום מצווה בפנ"ע. ואם ביקש הב"י להקל נגד שיטת בה"ג שכתב הטור שדילוג יום מעכב, הרי זו בדיוק שיטת בה"ג כפי שמופיע בתוס' מנחות, וגם הטור בדין שס"ל כתב בשם בה"ג שמונה ביום.
אכן פירוש הב"י לרה"ג משליך ישירות על שיטת בה"ג, והוא אשר אמרנו שהב"י התכוון לפסוק כבה"ג, וזו הנקודה האמתית שעומדת מאחורי פרשנותו, ללמד שיש זהות בין שיטת בה"ג לרה"ג וכעת יש חבר לבה"ג ואינו יחידי. תדע שכך הוא מתוך המשך דברי הר"ן. במקום שהב"י לעיל עצר במילת "עכ"ל" כתוב: "וכן כתוב בהלכות גדולות שסופר ביום". זהו בדיוק כדברי התוס' במנחות.
ועדיין התמונה אינה שלימה, שכן בשו"ע (תפט, ז, ח) בה"ג לא קיבל ביטוי, והוא לא מוזכר בדין שס"ל (סעי' ז) ולא בדין דילוג יום (סעי' ח) שאם מונה ביום אינו מעכב (לקמן סעי' ג יתבאר יותר). והסיבה לכך היא שלפי הב"י הוא הפך את שיטת ר"י למיעוט לעומת שאר הראשונים, שכן לעומת מה שהצגנו את כל שיטות הראשונים בפ"א, הכל משתנה. שיטה א של המאירי ורה"ג לא קיימת, שכן את המאירי לא ראה הב"י ואת רה"ג הוא פירש אחרת. במקומו מופיעה שיטה ה, בה"ג מנחות, שהיא שיטה נגד כל הראשונים, וזו שיטת רה"ג ובה"ג עפ"י הב"י. שיטת תוס' מגילה מצטרפת לחזק את רה"ג ובה"ג עפ"י הבנת הב"י, מפני שבה"ג פוסק בשס"ל כמ"ד שאינה מעכבת לכן סופר ביום, ואעפ"כ בדילוג יום פסק שמעכב. כל שכן לשאר הראשונים, כמו או"ז שפוסק בשס"ל שמעכבת, שיפסוק בדילוג יום שמעכב. נמצא ששיטת ר"י (שיטה ג) היא בדעת מיעוט מול שאר הראשונים (צ"ע לב"י אם השמטת ההיתר לספור ביום ולהמשיך כרגיל קשורה לאותם סיבות של הפר"ח בסעי' הבא).
יתירה מזאת, בזכות פירושו ניתן לצרף שניים מעמודי ההוראה של הב"י. עפ"י הכלל שקבע בהקדמתו: "במקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם", וכל שכן כאן עם שני גאונים נוספים. עפ"י שיקול זה ניתן להבין שהב"י פסק כעמודי ההוראה ורוב גאונים. זאת, בניגוד לפי העקרונות של סוף פ"א, שהמצב הפוך בדיוק. נציג את ההשוואה:
עפ"י פ"א: הרמב"ם ורא"ש סוברים בדילוג יום שאינו מעכב ולהרי"ף אין וודאות. פירוט: בדין דילוג יום הרי"ף והרמב"ם לא כתבו מאומה. בשס"ל הרי"ף כתב שמעכבת (לעיל הע' ח). הרמב"ם כתב: "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום" וכוונתו עם ברכה (ראה שיטה ג בנספח). הרא"ש פסק כל יום מצווה בפ"ע ודילוג יום אינו מעכב (סוף פ"ג, א). לפי העקרונות שנוסחו סוף ח"א הרמב"ם פוסק שדילוג יום אינו מעכב (עקרון א) והרי"ף אין לדעת אם הוא סובר כר"י או כאו"ז. נמצא שהרמב"ם ורא"ש הם שניים כנגד אי וודאות של הרי"ף, והלכה כמותם שדילוג יום אינו מעכב.
עפ"י הב"י: הכס"מ (תמידין ומוספין ז, כג) כתב שהרמב"ם פסק כבה"ג. בכך הוא רומז גם למה שלא נכתב, כלומר בדין דילוג יום הלכה כבה"ג שמעכב את הספירה[29]. לפי זה, כל שכן הרי"ף, שפסק בשס"ל שמעכבת שיפסוק בדילוג יום שמעכב, שכן הוא חמור יותר משס"ל. מכאן שיש שניים נגד הרא"ש והלכה כמותם. אף שאפשרי לומר זאת אין זה מוכרח ואין ראיה לומר כן אדרבה מצד האמת, שתיקתם מדין דילוג יום מעיד שהם כדעת הר"י שאינו מעכב. ובכל אופן לא יצא מכלל ספק אם כאו"ז שמעכב או כרי"ד, ובאותו מידה אפשר להחליט את הרמב"ם לכל צד.
אולם מצד האמת הב"י לא ראה את דברי רה"ג במקורם ולכן כתב את שכתב. רה"ג אינו מותיר ספק באשר לדילוג יום, שכן הוא כתב בתשובת המקור בפירוש שסופר יום שלאחריו. אף המ"ב הביא את רה"ג (בה"ל ראשון סעי' ח שם) שכתב: מה חסרון יש אם יספור למחרת את היום שעבר. גם עצם הדיוק שכתב הב"י שימנה למחר שאם לא אז זה מעכב, זה נגד כל הראשונים בהערה כא, שאחד מהם כתב שזו דעת רה"ג. וכן מפורש בספר האורה (לרש"י מהד' בובער דף 106) שציטט גם את ריה"ג אך שלא כציטוט של הר"ן כתב: "ובשאר לילה אם לא מנה בלילה יכול לממני ביום". וזה שלא כפרשנות הב"י "אם לא מנה בלילה מונה ביום" בתורת חובה. ומה שהוכיח הב"י דווקא מהר"ן שהעמיד את רה"ג מול ריה"ג שלא כטור שהעמיד את רס"ג מול רה"ג, זה דיוק אפשרי, אך אינו מכוון מצד האמת, כמבואר בהרחבה בפ"א, א (סביב הע' ז).
למרות הכל לא ניתן לפסול את האפשרות של הסבר הב"י בדעת בה"ג מנחות שדילוג יום חמור משס"ל. לפי"ז סברתו עפ"י יסוד המחלוקת היא, שדין תמימות זה חלק ממהות המצווה וכמ"ד שאינה מעכבת שמונה ביום, אך במגבלה שאם לא ספר זה מעכב. אך הסבר זה מנוגד לכל הראשונים, גם אלו שבאמת פסקו שדילוג יום מעכב.
♦
ג. עיון על היתר הס"ס של תה"ד למי ששכח לספור בלילה וספר ביום ללא ברכה – ס"ס מחודש
השו"ע (שם) פסק בזה"ל: "שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה". השו"ע לא הביע שום עמדה לגבי המשך הספירה והוא רק התייחס אם סופרים באותו היום עם ברכה. ההלכה הידועה שאם ספר ביום רשאי להמשיך בברכה, ואם לא ספר ביום הפסיד את הספירה, מקורו בתה"ד (סי' לז) והובא בב"י אך לא בשו"ע. וז"ל תה"ד: "אפילו בוודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלי ברכה, סופר שוב בברכה, דמקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי".הפר"ח (שם) חולק על תה"ד וכותב: "ואין זה מוכרח, דהא מאי דסופר ביום בלא ברכה הוא מחמת ספק דדילמא מכאן ואילך לאו בר ספירה הוא כלל, וא"כ היכי קאמר: "דקרינן שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי"? הרי למאן דאמר שמי שלא ספר בלילה שוב אינו סופר, נמצא שדילג יום אחד לגמרי... וכיון דמספקא לן אי מצי לספור ביום או לא הוה ליה חד ספיקא לשאר יומי וספק ברכות להקל. וכן נראה לי עיקר לספור שאר ימים גם כן בלא ברכה".
הפר"ח פסק כתוס' מגילה ולכן סבור שמה שנפסק בשס"ל הוא הדין בדילוג יום כמבואר (פ"א, ביסוד מחלוקת). משום כך, לשיטתו יש כאן מחלוקת אחת בלבד בין מ"ד שס"ל מעכבת ומ"ד שאינה מעכבת, ובלשונו: "הוה ליה חד ספיקא". כלומר מכיוון שהכלל הוא סב"ל ורק בס"ס אפשר לברך, אין כאן שני ספקות להתיר ספירה למי ששכח בלילה לספור, לפיכך הוא חלק על תה"ד. אך הוא התעלם משיטת הר"י שכל יום מצווה בפני עצמה למרות שאת שיטתו הוא ראה[30]. בהנחה שהב"י התכוון להכריע כבה"ג ולצרף את הרי" ורמב"ם ניתן להסביר את השמטת תה"ד בדומה לפר"ח.
המ"ב (שם שעה"צ ס"ק מה) חולק על הפר"ח מפני שהתעלם משיטת ר"י שעליה נסמך הספק ספקא[31]. הוכחתו מתבססת על כך שמחלוקת בה"ג ור"י הן דעות הפוכות הן בדין דילוג יום והן בשס"ל, לכן מוכח שיש כאן שתי מחלוקות נפרדות בהיותן דעות הפוכות לחלוטין. אולם לאור הנחת היסוד שהוכח בסוף פ"א, שמוסכם על כל הראשונים שאין אפשרות לשיטת בה"ג מנחות, יש להתאים את הס"ס של המ"ב לשיטות אחרות, ועדיין ניתן יהיה לאומרו עם שלוש שיטות שונות. ספק ראשון במחלוקת ר"י נגד רה"ג אם שס"ל מעכבת ספירת יום. גם אם נחמיר בספק הראשון, עדיין יש ספק אם דילוג יום מעכב כאו"ז או לא מעכב כר"י. בדרך זו אין צורך להשתמש בשיטת בה"ג מנחות.
הס"ס הנ"ל מחייב שיספור ביום ע"מ לא להפסיד את הספירה, אך לאור שיטת רה"ג שלא הייתה מוכרת לפוסקים (פ"א שיטה א), ניתן ללמוד ס"ס אחר ובכ"ז להתיר, אף למי שלא נזכר לספור ביום. להלן נציג אותם זה מול זה:
ס"ס תה"ד עפ"י המ"ב ז"ל: "ספק דבדיעבד ספירה זמנה כל המעל"ע (בה"ג מנחות נגד ר"י) ואת"ל כדעת הפוסקים דאין ספירה ביום (ר"י ר"ת ורא"ש), אעפ"כ הרבה פוסקים (ר"י ר"ת ורא"ש) מסכימים דאין הימים מעכבין זה את זה ולענין זה לא בעינן תמימות".
ספק מחודש: ספק דבדיעבד אפילו ספירה אחרי המעל"ע (= דילוג יום) אינו מעכב (כי שמא דין תמימות נאמר רק למצווה). ואת"ל כדעת הפוסקים שדין "תמימות" נאמר לעיכובא, אעפ"כ הרבה פוסקים (ר"י ר"ת ורא"ש) מסכימים דאין הימים מעכבין זה את זה ולענין זה לא בעינן תמימות (ושלא כדעת שלושה פוסקים שגם בדילוג יום מעכב).[32]
הס"ס הנ"ל דיו כדי לפסוק שמותר היום להמשיך לספור למי שהפסיד יום שלם, מכיוון שגם היום אנו מסתמכים על ס"ס להתיר ספירה, ולו ידעו משיטת המאירי יכולים היו גם הם לתקן את הס"ס בהתאם. אך מכיוון שקשה לעקור דבר שנשתרש וידוע ש"שבשתא כיוון דעל, על", למפקפקים עשינו חיזוק לדברינו בשאר הפרקים לבאר למה ניתן להקל גם בלי הס"ס.
♦
סיכום
בפרק א, סעיף א הוסברו השיטות עפ"י סוגיית הגמרא, ושיש להתייחס לכל שיטה כמכלול אחד ביחס שלה לשני המקרים של שס"ל ודילוג יום. מתוך כך ניתן להבין את יסוד המחלוקות בין השיטות, ולהעמידן על אמיתתן. בסעיף ב למדנו מבין כל השיטות שדין דילוג יום לא יכול להיות חמור יותר מדין שס"ל (אף שבמבט שטחי הסברה הפוכה). על בסיס הנחה זו נוסחו ארבעה עקרונות שעל פיהם ניתן לקבוע את השיטות השונות גם עם מידע חלקי (ראה בטבלת הנספח).בפ"ב, סעיף א אות א' התבאר שבעקבות הנ"ל דברי בה"ג כפי שמוצג בתוס' מנחות, הם שיטת יחיד נגד כל הראשונים ומנוגדים לעיקרון זה. בסעיף ב, אות ב' למדנו שברוב נוסחאות הראשונים כתוב שבה"ג סבור שדילוג יום אינו מעכב את הספירה, וזה חיזוק נוסף לאות א'. בסעיף ג הוכחנו שרק בה"ג המובא בתוס' מגילה היא שיטה אמיתית ואפשרית, דהיינו בשס"ל מעכבת וכן בדילוג יום. אולם רק שלושה ראשונים פסקו כך והם כיחידים נגד כל השאר. מחכמי ספרד, אף אחד לא פסק שדילוג יום מעכב, חוץ מכמה גאונים שפסקו ששס"ל בליל א בלבד, מעכבת את הספירה כולה. עוד התחדש שכל ההיתר הוא רק בשוגג כגון ששכח לספור ולא מי שהזיד, וזה שלא כדעת המנ"ח (לעיל חידוש ג ראבי"ה).
בפ"ג סעיף א התבאר שהפיצול בפסיקה החל בדורו של מהר"ם שחי בגרמניה והיה תלמיד ר"י מפאריש (שיטה ב דילוג יום לא מעכב) וגם של האו"ז (שיטה ג דילוג יום מעכב), שחי באוסטריה. בגרמניה מהר"ם הנהיג כר"י. בעוד שבמקומו של האו"ז הנהיגו כמותו. אחרי כ 150 שנה, עד לדור המהרי"ל (גרמניה) ותה"ד (אוסטריה), המשיכו כ"א כמנהגו, אך בעקבות התפשטות ספרי מנהגים באוסטריה התחילה הנטיה להתפשט כאו"ז ותה"ד. בסעיף ב התבאר שהב"י הצליח להסביר את שיטת בה"ג ע"י ביאור שיטת רה"ג בדרך אחרת מהסבר הטור ולפי זה יתכן שדילוג יום יכול להיות חמור משס"ל, וזה חידוש גדול מאד כי זה גם למ"ד ששס"ל אינה מעכבת. עפ"י חידושו זה, ניתן לשנות את המאזן של רוב גאונים שיהיו נגד שיטת ר"י, ואף ניתן לצרף את הרמב"ם ורי"ף לטובת השיטה הזאת להלכה. אולם מר"ן לא ראה את רה"ג במקורו, ושם מפורש שלא כהסבר שלו. אעפ"כ פרשנותו ניתנת להיאמר בדעת בה"ג. אולם הוכחנו שפרשנותו אינה מוכרחת ובניגוד לכל השיטות (גם למי שבאמת פסק שדילוג יום מעכב), זאת מלבד העובדה שהיא מתבססת על נוסח בבה"ג שרק תוס' מנחות חתומים עליו, בניגוד לנוסחאות רבות בידי הראשונים שסבורים שזו נוסחה משובשת.
בסעיף ב התבאר שהפר"ח חלק על הס"ס להיתר של תה"ד שעליו סומכים היום להמשיך לספור למי שסופר ביום בלי ברכה. המ"ב הסתמך על שיטת בה"ג כדי להצדיק את הס"ס. בסוף פ"א הוצע ס"ס חדש הבנוי על שיטת רה"ג שלא היתה ידועה, שמתירה גם למי שלא ספר ביום להמשיך לספור בברכה.
♦
פסק הלכה
מי ששכח לספור יום אחד בעומר לכתחילה ימנה למחר בלי ברכה. אם לא נזכר גם עד סוף היום, בכל זאת רשאי להמשיך לספור בכל יום בברכה, ואפילו אם שכח ברצף כמה ימים. מי שעדיין ירצה שלא לסמוך על זה ולחשוש לסב"ל ולספור בלי ברכה רשאי, ובלבד שהוא מעריך שלא ישכח לספור בלילות נוספים. אולם אם הוא מעריך שהוא עלול לשכוח עוד לילות אם לא ימשיך בברכה, הוא דומה להדיוט. גם מי שמעריך שלא ישכח לברך בלילות נוספים ורוצה לברך, אין מזניחין אותו, ורשאי לברך בצירוף החשש לדעת הראבי"ה[33] שהברכה היא חלק מהספירה ומעכבת, שכן זו דעה יותר מבוססת בספק דאורייתא מאשר הספק הרחוק שדילוג יום אחד מעכב. וכל זה בשוגג, ששכח כדי "שלא יפשע במצוות", אך מי שהזיד ולא ספר יום שלם מפני שסמך על שמותר, אין לו תקנה (עפ"י פ"ב, ב, ד"ה הראבי"ה חידש).כל האמור זה דווקא כששכח לספור בכל הלילות, אך בלילה הראשון אם נזכר למחרת נ"ל שיש לחשוש וסופר ביום בלי ברכה וכפי הנהוג כיום בכל הלילות, ואח"כ ממשיך עם ברכה. וכל זה דווקא אם הוא מעריך שלא ישכח לספור לילות נוספים, אולם אם יש לו חשש שימשיך לשכוח, גם בזה עדיף שיספור בברכה, כרוב מנין ובנין של ראשונים[34].
♦
נספח: טבלת סיכום שיטות הראשונים
במאמר זה הועלו שתי טענות עיקריות שיכולות לסכם את כל הסוגיא:א. עפ"י כל הראשונים לא יכולה להיות שיטה כשל בה"ג עפ"י תוס' מנחות. להלן טענה א (בטבלה שיטה 6 - יחידי).
ב. אכן יש שפסקו שבדילוג יום, זה מעכב. אולם הם רק שלושה (בטבלה - שיטה 5), וכולם רק מפני שגם בשס"ל פסקו שמעכבת. אולם השיטות בטבלה 3 גם פסקו ששס"ל מעכבת אך בדילוג יום בכל זאת פסקו שלא מעכב, והם רוב מנין ובנין של הראשונים, ואליהם מצטרפים כל הראשונים בטבלה 1, 2 (כולל רמב"ם ורא"ש, עמודי ההוראה של הב"י).
מטרת הטבלה היא להראות חזותית שכל שאר הראשונים פסקו שלא כשיטות 5 ו6! מסיבה זו הבאתי את רשימת כל הראשונים עד היכן שידי, יד כהה, מגעת כדי לאמת שתי טענות אלו ושהן נגד רוב מנין ובנין של הראשונים. וכן מחשש לכלל: "לא ראיתי אינה ראיה" (אף שיתכן שבאמת שלא ראיתי את כל השיטות, אבל הטבלה משקפת נאמנה את כל האפשרויות שמצאתי בראשונים, ואף אחת מהן אינה סותרת את הנחות היסוד שבבסיס המאמר. ואלו הן הנחות היסוד (הסבר מפורט יותר נמצא בסוף פ"א):
טענה א: לא יתכן מי שיחמיר בדילוג יום יותר מבשס"ל [התחדש (בפ"א, ב) שזו כוונת התוס' במנחות – נגד בה"ג שיטה 6] (כן יתכן שדינם שווה. ראה לקמן טענה ד).
טענה ב: כל הסובר בשס"ל שאינה מעכבת את הספירה, מודה גם שדילוג יום אינו מעכב (נובע מטענה א).
טענה ג: כל הסובר שדילוג יום מעכב, חייב לסבור גם ששכחת לילה מעכבת (נובע מטענה א).
טענה ד: אין טענה הפוכה מטענה ב. לא כל מי שסובר ששכחת לילה מעכבת, חייב לסבור גם שדילוג יום מעכב, אלא אפשר שלא יעכב (כי הוא קל יותר. ר"י, רי"ד, רא"ש), ואפשר שיעכב (כי דילוג יום תלוי בשס"ל. שיטה 5 - שלושה ראשונים).
סיכום לטבלא (הבנויה על הטענות לעיל):
שיטות 1 – 4: והם רוב מנין ובנין של ראשונים, שדילוג יום אחד אינו מעכב את המשך הספירה (ראה גם 9).
שיטה 5: השיטה המחמירה ביותר, שהשוכח לילה אחד בלבד הפסיד את כל ספירתו (רק 3 ראשונים סבורים כך).
שיטה 6: שיטת בה"ג עפ"י תוס' (מנחות). וכל כוונת התוס' בהביאו היה שלא לטעות שיש מי שאמר זאת! כלשונם "לא יתכן".
שיטה 9: היא שיטה עצמאית: רק הלילה הראשון מעכב את הספירה כולה. שאר הימים מותר לספור ביום או בלילה.
לפנינו בטבלה יובאו כל האפשרויות שהוזכרו בראשונים[35]. בהערות אחרי הטבלא יובאו כל הראשונים שכתבו כאותה שיטה. משבצת ריקה פירושה שאותם ראשונים לא גילו דעתם בנושא. שמות שהוזכרו במאמר יודגשו יחד עם קו תחתון ולא יצוין שוב מראה מקומו. שאר שיטות רק יודגשו.
1. שאילתות (מהד' מרסקי סי קכד ועיין שיטה 8), מאירי, רב האי גאון (ראה פ"א, א), והובא בריצ"ג (שחלק עליו ופסק כריה"ג שיטה 9), בתשובת גאונים (גינצברג ח"ב דף 185) ר' אביגדור כץ, ור"ש ברבי נתן הסיג'למסי סידור עפ"י שיטת הגאונים (שלושתם בהע' כא). העיטור, וספר החינוך (מצווה שו כתב בשם "פירשו המפרשים" בשס"ל שמונה למחר כל היום ובדילג יום מורנו שבדורנו הורו שיאמר "אמש היו כך ומונה האחרים עם כל ישראל"[38]), ופסקו כל אלו כמותו. בה"ג (פ"ב, א) על פי: ריצ"ג (נוסחה ב), מאורות, או"ח לר"א מלוניל וכל בו (סוף פ"ב, א. ראה לקמן שיטה 9). (בסוף האו"ח, לשונו מסופק במעט ויש לתקנו עפ"י הכל בו, ואכמ"ל על הזיקה בין השנים), תוס' הרא"ש (צ"ע, פתח בשיטה 3 שזו שיטתו האמיתית, אך סיים בשם בה"ג בהל' עצרת כגירסה ששס"ל אינה מעכבת וסופר ביום בברכה. מכאן שפסק כרה"ג). מהרי"ל (ראה פסקה לפני הע' יט. בשס"ל פסק שיברך ובדילוג יום כתב שרק האו"ז פסק שמעכב. מ"מ צ"ע למה היקל נגד ר"י עפ"י פ"ג, א, שכן דעת מהר"ם ורא"ש). רב כהן צדק גאון (הע' יז משום שהביטוי "יחזור ויאכל שום"? בנמשל שלנו ר"ל שאם שכח אז יפסק לספור? וזה שייך לומר רק בתנאי ששכחה אינה מעכבת. ודבריו היו כנגד ריה"ג. והרי ריה"ג מודה שרק במקרה ששס"ל ראשון מעכבת וכל שאר שכחות לא מעכבים. אח"כ מצאתי מפורש בתלמיד הרשב"א על פסחים דף קמ אך הכריע לחשוש לר"ת שביום מונה בלי ברכה).
2. דעת בה"ג (עפ"י 6 ראשונים שבהע' יג), רמב"ם עפ"י: 1. כס"מ (פ"ג, ב) 2. ור"י קורקוס (שם), 3. תוס' חכמי אנגליה (פסחים עמ' 96), ומנהיג (מהד' מוהר"ק כרך ב דף תפ. כך הבין את הרמב"ם אך הוסיף על זה דברים משלו מבלי קשר לעניינינו והם תמוהים, ועיי"ש גם בהמדיר ואכמ"ל). עץ חיים לרבי יעקב חזן (מבעלי תוס' אנגליה הוצ' מוהר"ק כרך א דף שלט) [ראה עוד לקמן שיטה 3 בשם תשובה המיוחסת לרמב"ם בטעות], ר' יהודה בר יקר (פ"ב, ב ד"ה הרוקח), (רה"ג ובה"ג עפ"י הבנת הב"י בדברי הר"ן, ולגבי רה"ג בפ"ג, ב הבאנו שדבריו מפורשים שלא כן ראה שיטה 1. אמנם בה"ג אפשרי, אך מנוגד לכל השיטות קמאי ראה שיטה 6). כפתור ופרח (פרק נה מהדורת לונץ תרנ"ז, דף תשלו), נמוק"י בשם הרא"ה (סוף פסחים ושזה דברי הכל), ר"י מלוניל (מגילה משנה ח), ר"ח (מובא באו"ח מלוניל, וכל בו. כולם כתבו שפסק כר"ת - שיטה 7. אך בכולם נראה שזו טעות הדפסה או העתקה וצ"ל ר"ת כי אותיות ח, ת טעות קטנה. אח"כ מצאתי בחיד"א [שם הגדולים ספרים ע' עיטור] שאותו טעות נכתבה בספר אחר בעניין אחר, והוכיח שהכוונה לר"י שהוא ר' יצחק בעל העיטור, וזה פתרונו גם כאן כי באמת האו"ח בנוי כאן על העיטור).
3. רי"ד, רא"ש, (השווה שיטה 1 תוס' הרא"ש), תלמיד ר"י מפאריש, תשובה שיוחסה לרמב"ם (מובא במהדורת קאפח הל' תמידין ז, כג, שהוא סובר בשס"ל שמונה בלי ברכה עפ"י תשובה זו. אולם יצאה הבהרה (התשובה המיוחסת לרמב"ם בעניין בספירת העומר- י' צבי לנגרמן) ממי שמסר לו את הכת"י ששגה ואין זה לרמב"ם. עוד חידש שם שאם שכח יום אחד בשאר ימים אף שלא מעכב את הספירה אבל לא יאמר ביום האחרון כרגיל, "היום תשעה וארבעים יום בעומר שהם שבעה שבועות תמימות", אלא יאמר ללא המילה "תמימות")[39]. ר' ירוחם (הע' יג והע' ד), סמ"ג (בשס"ל הביא את דעת ר"ת להחמיר למנות בלי ברכה, אך הזכיר את החילוק בין ספה"ע לנידה, ראה הע' ד) אגודה (עפ"י הע' ד וה), פסקי תוס' (מגילה אות נג), ריטב"א (פ"ג, ג) [וכתב על דין שכח יום אחד שזה לדעת כולם, בשם רבותיו. דברים אלו עולים בקנה אחד - שבה"ג לא סבר שמעכב והריטב"א לא ראה ככל הנראה את ריבב"ן ואו"ז, וממילא זה דברי כולם]. צידה לדרך (לר' מנחם זרח, למד בישיבת הרא"ש לאחר פטירתו – מאמר ד כלל שלישי פרק י"ב), מנהגי טירנא, תה"ד בשם אשיר"י, בשס"ל ימנה בלי ברכה מחשש. ספר התדיר (לרבי משה ב"ר יקותיאל דף רכא) [פסק כר"ת, אך הוסיף בשם סמ"ק (שיטה 7) שלמחרת ביום עד חצות ימנה בלי ברכה[40], מ"מ סיים בדלוג יום בשם "חכם אחד בדורינו" מה שכתב החינוך בשיטה 1. בסמ"ק עם פירוש צביון העמודים הביא נוסחת כת"י שכתוב "ימנה למחר", שזה קרוב לדעה זו). שבה"ל ואחיינו התניא רבתי (סוף פ"ב. חששו לר"ת בשס"ל והכריעו כרי"ד שמונה ביום בלי ברכה, ובדילוג יום הביאו מה שמובא בחינוך בשיטה כרה"ג בשיטה 1). ראה גם שיטה 7 בשם הרשב"א. תלמיד הרשב"א (ראה שיטה 1 רב כהן צדק גאון).
4. חזקוני (ויק' כג, טז הזכיר את החילוק בין ספה"ע לנידה ראה הע' ד), יראים בשם ריה"ג, משיבת נפש (לר' יוחנן לוריא, בן דורו של מהר"י מינץ. מ"י דף קפד/ה הביא את החילוק של סמ"ג וראה הע' ד. אולם הקשה על הסמ"ג והסביר כפי שהסברתי את שיטת האו"ז, ומשמע שהוא לא מקבל את דברי הסמ"ג, אך משמע בקושיא שלו שרצה ליישבו ולא לחלוק עליו. ואם רצה לחלוק עליו לכאורה לא הבין את החילוק של סמ"ג ותוס', ועדיין צ"ע בדבריו). רה"ג (מובא ע"י 6 ראשונים שבהע' ג).
5. או"ז מדעת עצמו ובנו מהר"ח או"ז (פסקי או"ז מהד' בלוי כרך ב עמ' שפח אותיות קפ, קפד וכן בדרשות מהר"ח או"ז (סי' כא, ושם כתב שיכול למנות ביום בלי ברכה אח"כ להמשיך לברך, מה שאין משמע בדברי אביו). (תוס' מגילה בשם בה"ג וכן מובא במושב זקנים בהע' כא), לריבב"ן (במאמר צוין דבריו בפסחים, אך בפירושו למגילה העתיק את המשנה כרי"ף ויש עקביות. (מהד בלוי בחידושי ר"א מן ההר סוף הספר. וכן במהד' גנוזות של הר' הרשלר אך שם גרס במשנה כרי"ף וספירת העומר ולא רק קצירת העומר שלא כבלוי). חינוך (סי בשם "ויש שאמרו" אך הוא הכריע כ"מורינו שבדורינו" מובא שיטה 1).
6. בה"ג בלבד הובא ב: פשט תוס' מנחות, הועתק ל: פסקי תוס' (שם אות קצג. וראה פסקי תוס' שיטה 3) ולר"ן (סוף פסחים בדפי הרי"ף). בפ"ב התבאר שרוב הראשונים ייחסו את בה"ג לשיטות 1 או 2. אך הב"י (פ"ג, ב) התכוון לפסוק כדעה זו.
7. ר"ת, כמותו פסק רשב"א (מגילה. אולם הריטב"א פ"ב סעי' ב העיד שרבותיו פסקו בדילג יום אינו מעכב, וידוע שבכל מקום שכותב כן כוונתו לרא"ה ורשב"א, וא"כ יש לצרפם לשיטה 3, אך נזהרתי לכתוב רק מה שמפורש), ר"ן, ראבי"ה, מרדכי, מנורת המאור (אלנקווה מהד' נו יורק תרפט דף 271. ופסק עפ"י הרא"ש שימנה בלא ברכה - שיטה 3. ראה הע' לד) סמ"ק (סי' קמה. ראה שיטה 3 ספר התדיר), צרור החיים (תלמיד ר"פ ורשב"א דף קלא), רקח (פ"ב, ב) ורבו הריב"ק (שם), מנהגים דבי מהר"ם (שם), מנהגי קלויזנר (פ"ד. בשם תשב"ץ קטן, וכ"כ הלקט יושר בשמו, אך בתשב"ץ שלנו סי' שצב השמיט את דין שכח, ויתכן שזה קשור לסתירה לכאורה שבדברי מהר"ם, כי היה תלמידו). ספר מצות זמניות (ר"י מטוליטולה תלמיד הרא"ש, שיטת קדמונים דף תנה) אוהל מועד (שער הפסח דרך ו נתיב ב. כתב בפירוש רק מחשש לר"ת פסק שימנה בלא ברכה). ר' שמחה (מובא בשבה"ל סי' רלד שכ"ע מודו שס"ל מעכבת) המחכים (דף 33. והביא דעת את ריה"ג והקשה עליו כרה"ג ומשמע שלא ראה את רה"ג. ואחרי זה הביא בה"ג כמובא בשיטה 1 שאר חבירים. אבל סיים "קשייא" ממשנה במגילה "ואם כן היכי מברך בלא עת מצוותה?" ומשמע שלכל הפחות חשש לשס"ל שמעכבת ושלא לברך. וצע"ג, שזו קושיית הגמ' במנחות). תוס' חכמי אנגליה (מגילה בשיטות קמאי הוצ' זכרון יעקב, עמ' רפח. מספק לא יברך בשס"ל – ראה תוס שיטה' חכמי אנגליה בשיטה 2 שיברך, ושם זה ר' משה יו"ט שפסק כן, ושכן הבין בדעת הרמב"ם. כאן במגילה שמו אינו ידוע ולא בשם הרמב"ם) {מה שדייק הרד"א הילדסהיים במאמרו הנ"ל (בעמ' מו), אינו נראה, שכן לשונו בדיוק כשל הראבי"ה ולכן יש רבותא כמו שדייק בראבי"ה שימנה בלי ברכה לצאת י"ח מדאורייתא, כמו שרצה לחדש שם}. בספר הפרדס לרא"ש ממונתשין (מהד' הרשלר דף קעז ומהד' בלוי דף קלו הציגו מחלוקת רה"ג וריה"ג אם בכל שס"ל מונה ביום או חוץ מליל א. לבסוף הכריע מספק לחשוש לר"ת ששס"ל מעכבת. לא כתב על דילוג יום בכלל, אך עפ"י המבואר במאמר המשמעות היא שלא מעכב).
8. הלכות פסוקות (מקיצי נרדמים דף טז), שיטה 9 או שיטה או 4. (ז"ל: "והיכא דאינשי ולא בריך על ספה"ע /בשאר יומי/ מבריך". תלוי בפיסוק. אם אחרי מילת ספה"ע = שיטה 4 אבל אם אחרי מילת יומי = זה מתייחס לרישא שכתב שהמצווה לספור ביום ט"ז, ודבריו שאר יומי מתייחס לזה ואכן הספר מיוחס לריה"ג - שיטה 9), דרשות אבן שועיב (הוצ' וגשל כרך א דף ר) ז"ל: "מן הספק מי שלא מנה בלילה ימנה ביום בלא ברכה אבל לאחריה בכל לילה מונה בברכה". (האם כוונתו "אבל לאחריה" = אבל בכל מקרה אף אם לא מנה ביום, או שכוונתו אבל אם ימנה ביום, אז יכול לברך בלילה שאחרי כהבנת הב"י). אפשרות א היא כרא"ש, ספר הפרדס הגדול (הועתק מספר האורה ומתייחס רק ליל א שמעכב אך עיין לעיל שיטה 2 שבאורה מופיע כמו ריה"ג שלא מעכב שאר לילות ובהע' של בובר כתב שבכמה כת"י זה מחוק וכפי שמופיע כאן, מ"מ ראה שם שזה נכון אף אם לא כתוב מפורש).
ראשונים אלה התייחסו לדין ספה"ע אבל לא לדין שכחה (לכאורה יש לצרפם לשיטה 1 עפ"י מה שכתבתי בהע' לד, אלא שמחמת הספק לא צירפתים). אלו הן: שאילתות (מהד' העמק שאלה סי' קז ראה לעיל שיטה 1), סידור רש"י (סי' תלז), שו"ת רש"י (סי' רנד) נשאלה השאלה בדין שכח וחסרה תשובתו וחבל על דאבדין, ראב"ד ומיוחס לר"ש משאנץ (תו"כ כג, טז פרק יב, ו), מחזור ויטרי (נירנברג תרפ"ג ח"א דף 301-2 סוסי' קד), (מכון אופק, הביא רק את הברייתא). חכם ממשפחת הרא"ה (קובץ על יד כרך יא עמוד 131). רי"ף או שיטה 7 או 9 עפ"י הע' ח).
אזהרות ר"א הזקן (מהד' מתק אזהרות. דחה הו"א לדייק בלשונו שסבור כר"י שכל יום מצווה בפ"ע עיי"ש. אך אין זה דחיה שהיה לו לנקוט "ספורים ימי העומר" במקום מה שכתוב "ספורים לעומר", שכן הוא רק נקט לשון הספירה כך וכך ימים לעומר. אך אין לדעת מה דעתו, מהסיבה שמבוארת בח"א, שאין מי שחולק שכל יום מצווה בפ"ע ורק נחלקו אם זה משפיע לשעבר או לשעתיד עיי"ש, ולכן אין לדעת).
9. רס"ג (ח"א), ריה"ג (ח"א) ספר האורה (מהד' בובער דף 106) (משם הועתק לפרדס הגדול לתלמיד רש"י סי' מו וקמג). והביאו אותם: ריצ"ג (הריצ"ג היחיד שפסק כמותם נגד רה"ג בשיטה 1). עיטור, (שחלק על ריצ"ג ופסק כרה"ג ראה שיטה 1). מהעיטור העתיקו או"ח לר"א מלוניל וכל בו (אך ראה לעיל שיטה 1 שהכריעו כרה"ג. שניהם ציינו שגם ר' עמרם גאון, פסק כן, אך זה איננו בסידורו וצ"ל רס"ג). ר"ן, אבודרהם, רי"ד בספר המכריע, שבה"ל, אשכול (הע' יז והביא רק מחלוקת רה"ג ורס"ג בלי להזכיר את דין שס"ל או יום. וזו עדות שלכל הגאונים, הדרשה היא רק מצוה בעלמא כרה"ג, חוץ מליל א לרס"ג וריה"ג. אכן האגור תתכו. קורא לו לריה"ג בשם בה"ג (וכן האבודרהם ויראים ראה הע' יג). (ראה גם הלכות פסוקות בשיטה 8) מובא תלמיד לרשב"א (פסחים עמ' קמא-ב) הביא את המחלוקת בין ריה"ג ורס"ג לבין רה"ג ונטע לדעת רה"ג ובשס"ל כתב שיש לחוש לדעת ר"ת לספור ביום בלי ברכה כמו שחשש העיטור גם.
♦ ♦ ♦
השיטות (עפ"י פ"א)
שכח בלילה
שכח יום אחד
הטענות
1 (שיטה א)
לא מעכב
לא מעכב
2
לא מעכב
עפ"י טענה א בשכח יום אחד, הדין - לא מעכב
3 (שיטה ב)
מעכב
(גם אם מחמת ספק)
לא מעכב
טענה ד.
4
לא מעכב
אין לדעת דין שס"ל (ראה שיטות 1, 3)
5 (שיטה ג)
מעכב
מעכב
טענה ד (שיטות יחיד: או"ז וריבב"ן)
6 (שיטה ה)
לא מעכב
מעכב
סותר טענות א, ב (בה"ג בתוס' מנחות, ב"י)
7
מעכב
עפ"י טענה ד אין ודאות בדין שכח יום אחד (ראה שיטות 3, 5)
8
ראשונים שאין הכרעה בכוונתם, או שכתבו הלכות ספה"ע בלי להתייחס לשס"ל.
ראשונים שאין הכרעה בכוונתם, או שכתבו הלכות ספה"ע בלי להתייחס לשס"ל.
ראשונים שאין הכרעה בכוונתם, או שכתבו הלכות ספה"ע בלי להתייחס לשס"ל.
9 (שיטה ד)
ביום הראשון אם לא ספר בלילה, הפסיד את כל הספירה כי אין כאן תמימות (כל שאר ימי הספירה שכחה אינה מעכבת כבטבלה 1)
ביום הראשון אם לא ספר בלילה, הפסיד את כל הספירה כי אין כאן תמימות (כל שאר ימי הספירה שכחה אינה מעכבת כבטבלה 1)
ביום הראשון אם לא ספר בלילה, הפסיד את כל הספירה כי אין כאן תמימות (כל שאר ימי הספירה שכחה אינה מעכבת כבטבלה 1)