עיון בשיטת הגר"א בקשי דורון בספריו 'בנין אב'
רבות נכתב ועוד ייכתב על אישיותו של הגר"א בקשי דורון זצ"ל. בשורות הבאות אנסה לעסוק בספריו. נתמקד בשו"ת בנין אב, אך בתוך הדברים יוזכרו מעט גם ספרים אחרים. מובן שיש כאן נגיעה ראשונית, והדברים זקוקים להרחבה והעמקה. בשלוש נקודות נעסוק. עיקר דברינו יוסב על שיטת הלימוד הכתיבה והפסיקה, נושא שני הוא צורת הכתיבה והעריכה, והנושא השלישי הוא נושאי אגדה לעומת שיחות מוסר.♦
עיון למדני
שיטת הלימוד של הרב הבאה לידי ביטוי בספר היא ה'מוצר המוגמר', אחרי נדבכים שנבנו זה על זה. תחילת דרכו המשמעותית של הרב בעולם התורה הייתה בישיבת חברון, ובהיותו כבן עשרים הודפס מאמר מתורתו בעניין הלל [בקובץ לזכר ראש הישיבה הגר"א כהן - יד אהרן תשכ"א] ושם הוא דן בסגנון ישיבתי:יש להבין מהי מהות קריאת ההלל ומה המחייב לאומרו, האם היא מצות הודאה על הניסים ועל יציאת מצרים, ומשום הכי אומרים אותו בזמנים אלה שהם זמני ההודאה וזכר יציאת מצרים, או שקדושת הימים גורמים את אמירתו וחיוב אמירתו הוא חיוב היום. שכשם שמצות קדוש בשבת ויו"ט קדושת היום מחייבת את הקדוש, כן בימים טובים יש חיוב מצד קדושת היום לומר הלל, כשם שיש חיוב שמחה וקדיש בימים אלה כלומר האם חיוב אמירת ההלל הוא להודות על הנס או החיוב הוא להלל לקב"ה בימים טובים.
ארבע שנים אחר כך, והרב עדיין אברך צעיר, הופיע מאמר נוסף, ראשון מתוך סדרה של מאמרים שהודפסו בקובץ בית התלמוד שיצא ע"י כולל האברכים במוסד הרב קוק[2], בו למד הרב[3]. במאמר זה דן הרב, אחרי לומדם מסכת גיטין, בדין "אין בית דין יכול לבטל בי"ד חברו". ותורף דבריו אודות המקורות מדברי הגמרא והראשונים המובאים שם בסגנון ישיבתי:
דיסוד המחלוקת הוא מהו תוקף וחלות תקנת או גזירת ב"ד. שיטת הראב"ד והר"ן היא דעיקר כח תקנת ב"ד היא בקביעת התקנה ע"י ב"ד, ולכן לעולם יש צורך בבטול תקנת ב"ד ולשיטת הרמב"ם עיקר חלות התקנה היא התפשטות התקנה ברוב ישראל והתנהגות העם בה ואם לא פשטה התקנה אין צורך בביטולה מפני שעדיין לא נכנסה לתוקפה כלל.[4]
ופועל יוצא של יסודות הלמדנות שרכש הרב באותם שנים, מצוייה באין ספור סימנים בספרים. נביא מספר דוגמאות. בחלק א', סימן ג' אנו מוצאים:
ונראה שמחלוקת זו בירושלמי היא ביסוד הדין דמוקף גויל אם הדין הוא במעשה הכתיבה שכל כתיבה שאינה מוקפת גויל אינה כתיבה, או שאין החסרון במעשה הכתיבה אלא בצורת האות שכל שאינה מוקפת גויל אין בה צורת אות מושלמת. אם החיסרון בצורת האות אפשר לתקן החיסרון אחר הכתיבה ולתקן הצורה, אולם אם החיסרון במעשה הכתיבה אי אפשר לתקן אח"כ דהוי חק תוכות. וראיתי בחדושי הגרי"ז על מנחות שפירש בזה סוגית הגמ' במנחות והביא שזו מחלוקת הראשונים בחק תוכות. ונראה דביסוד זה פליגי הבבלי והירושלמי אם בעינן מוקף גוויל גם מתוכו. לסברת הבבלי דין מוקף גוויל הוא בצורת האות ולכן בעינן שתהיה מארבע רוחותיה מוקפת גויל ואין הקפדה אם מתוכה מוקפת גויל, אולם לסברת הירושלמי הוי דין במעשה הכתיבה שהאות צריכה להיכתב על ספר וכל רשום שאינו על ספר מארבע רוחותיו אינו כתיבה ואין לחלק בין תוך האות לארבע רוחותיה.
ובחלק ה' סימן כ' אנו פוגשים בתחילת הסימן, את החקירה הבאה:
מלאכת קושר נחשבת כמלאכה רק כשהקשר של קיימא. ויש לברר אם תנאי הוא במלאכה שתהא של קיימא או שזהו עיקר המלאכה שיהא הקשר של קיימא ואם לאו אינו קשר כלל ונראה שבשאלה זו נחלקו הפוסקים ודרכה אפשר להתבונן ביסוד מלאכת הקושר.
ובחלק ב' סימן מ"ב בדיון אודות דגים שהוסיפו להם סימני טהרה באופן מלאכותי, חוקר הרב:
נראה שדין זה תלוי ביסוד דין סימני הטהרה שבדגים האם הם סימן בלבד להבדיל בין הטהור ובין הטמא או שהם הסיבה לטומאתו של הדג ולטהרתו הרמב"ן עה"ת ויקרא י"א ט' הביא רק... בשאלה זו אם הקשקשת היא סימן או סיבה תהיה נפ"מ לגבי יצירת קשקשת או הסרתה בדרך לא טבעית.
♦
עמידה על גדולתם של חכמי ספרד
בגילוי לב אופייני לענוותן שכמותו, משתף אותנו הרב בשינוי שעבר הוא עצמו בעניין זה, בשלב מסויים (ח"ו, רצ"ו):זכור אזכור את חוסר ידיעתי בגדולתם של גאוני ספרד. בהיותי אברך בישיבת חברון הייתי אמון על תורת גדולי האחרונים שהכרנום והגינו בדבריהם כדוגמת הגרע"א החתם סופר הנודע ביהודה ועוד. ואת שמע גאוני ספרד וחכמיה לא שמעתי. לימים כשלמדתי עם תלמיד חכם הזכיר לפני פסק הלכה מספר דברי אמת לרבי יצחק בכר דוד, ואמר לי שגדולתו של בעל הדברי אמת היא למעלה מגדולתו של הנודע ביהודה. שלא שמעתי עד אז על הדברי אמת הערתי לו שח"ו לזלזל בכבודו של הנודע ביהודה הידוע כגדול האחרונים. או אז פתח לפני אותו ת"ח שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אהע"ז סי' ע"ד והראה לי את לשונות הענווה וההתבטלות הנוראים אותן נקט הנודע ביהודה בדבריו לבעל הדברי אמת ומהן כי ראוי לו להיות נחבא אל הכלים בדברו אליו וכי קטנו עבה ממתניו.
וכך נוסף נדבך נוסף של תוספת מקום ומשקל לחכמי ספרד.
♦
פסיקה הלכה למעשה
על גבי אלו, נוסף עולם פסיקת ההלכה שהגיע אח"כ מתוך תפקידי הרב בשדה הרבנות וקירבתו לגדולי הפוסקים. וזאת במספר מובנים. ראשית, עיסוק בנושאים מעשיים שלעיתים אין בהם צורך בלמדנות אלא בצדדים אחרים לגמרי. כך לדוגמה אפשר לראות בחלק ו', לאחר סימן ל"ה העוסק בחקירה ישיבתית על מהות - כוונת מצות אכילת כזית ראשון בסוכה אם לכוון לשם מצות ישיבת סוכה או לשם מצות אכילת כזית בליל החג, מגיע סימן ל"ו העסוק כולו בבירור מנהג יהודי חלב. וכך בדוגמאות רבות מספור. וכמו כן ישנן מקומות בהם הדברים משתלבים יחד, כך לדוגמא אותו יסוד אודות סימני טהרה בדגים שהוזכר לעיל, ובסופו השלכה מעשית, מקבל בחלק ד סימן מ"ג משנה תוקף מעשי הלכה למעשה בתשובה לשאלה בה:נשאלנו בשאלה כללית בנושא מגורם ממשלתי במשרד המסחר והתעשיה הוקמה ועדה מיוחדת למזון חדיש המאשרת פיתוח מזון חדיש ע"פ שיטות המדע החדשות הועדה פנתה לרבנות הראשית בשאלה עקרונית הנוגעת למוצרי המזון החדיש אם יש שאלות אתיות והלכתיות בפיתוח מזון חדיש בהנדסה גנטית והשבנו במכתב בקצרה את השאלות העלולות להיווצר ובמה יש להיוועץ לכתחילה.
שנית, לא רק נושאי הלכה למעשה מובהקים אלא גם שיקולי פסיקה, שהם ענין בפני עצמו, וכך אנו מוצאים בחלק ה' סימן פ"ב עקרונות בפסיקה, אותם מבסס הרב:
כדוגמא אציין שתי דוגמאות לפסיקת הלכה התלויות בנתונים ובשיקול הדעת ולא רק בכללי ההלכה הכתובים. נשאלתי בזמנו על מטבחים של המשטרה בגליל שמפעילים אותם קבוצות דרוזים בקבלנות. ההסדר הוא שהמטבחים בשריים בלבד את האספקה מביאים במרוכז מהשקם רק בשר כשר ומוכשר ומשום כך יש השגחה רק של רב המשטרה העובר כיוצא ונכנס על כל עשרת המטבחים בגליל ונשאלתי אם אפשר להתיר הדבר משום איסור בישולי עכו"ם.
ומה צדדי השאלה?
על פי כללי ההלכה אין מקום להתיר בפרט לדעת מרן שמחמיר בהלכות אלו ויש צד להיתר שהבישול הוא לכל השוטרים ואין להם כל קשר לאוכלים ויש מי שכתב שכשם שפת פלטר מותרת ולא אסרו רק של עכו"ם פרטי ה"ה לבישול פלטר אולם להלכה דחו פסיקה זו וכתבו להקל רק בשעת הדחק וה"ה כשאין ישראלית בעיר התירו לבשל בשפחות עכו"ם וכו' הפסיקה המתבקשת הייתה שצריך להקפיד שבכל מטבח יביאו פועל יהודי שתפקידו יהיה להניח את הקדרות על האש כיון שלא שייך שיהיה משגיח לכל מטבח קטן העצה היא להעסיק פועל יהודי שיעשה עם הנכרים במלאכה והוא יהיה אחראי על הנחת הקדרות" אך יש בכך בעיה: "אולם פסיקה זו הייתה עלולה להביא לכך שבכל מטבח תהא ישראלית שתציל את הבישולים מדין בישול עכו"ם כיון שפועלים המועסקים במטבח הם רק נשים הרוחצות את הכלים ומלאכה זו לא נעשית ע"י גברים והנה כל תקנת חז"ל לאסור בישולי עכו"ם היא משום חתנות שאכילה עם הגוי יכולה להביא ח"ו לקרבה יתירה בין ישראל לנכרית והנה בשאלה זו אם כדי להציל מדין בישולי עכו"ם נחייב להעסיק ישראלית בקבוצה של נכרים יוצא שהסיכון משום חתנות גדול יותר מאיסור בישולי עכו"ם וכד' לכן בנידון זה אף שמצד ההלכה היה צורך להחמיר חיפשנו הצדדים להקל עד שבס"ד השתפר המצב והשתנה סדר ההשגחה.
דוגמא נוספת מביא הרב מהלכות אבלות, שם קיי"ל דהלכה כדברי המיקל באבל כיון שדין אבלות מדרבנן. והרב מחדד צד מעשי: "אולם בשיקול דעתו של הפוסק יש לקבוע אם אכן קולא היא לאבלים במלחמת יום הכיפורים כרב בבת ים ליוויתי את המשפחות ששכלו את קרוביהם במלחמה במלחמה זו ההודעות למשפחות נמסרו לאחר זמן כשהחללים נקברו בקבורה עראית ללא ידיעת המשפחות באחד המקרים הגיעה למשפחה הודעה על הפטירה ביום השלושים של הקבורה והיה דיון אם השמועה קרובה ומצריכה שבעה ימי אבלות או השמועה רחוקה לאחר שלושים יום שאבלים יושבים שבעה שעה אחת בלבד. כשהתחלתי להבהיר לאלמנה שהשמועה רחוקה ואינה צריכה לישב שבעה התריעה על כך והרגישה שנוטלים ממנה את האפשרות לכבד את המנוח ועז היה רצונה לישב שבעה. ראיתי עד כמה אין זו קולא לאלמנה אלא חומרא שתמנע ממנה את הרצון להביע את אבלותה יש לציין שמדובר במשפחה שאינה שומרת מצוות ולא היה סידור בבית ואעפי"כ חשוב היה לה מאד לקיים את כל הלכות אבלות לפרטיהם".
ומה פסק הרב: "כיון שלא הייתה כאן שאלה של ביטול תורה שבעה ימים לאבלים הורינו לישב שבעה אף שהשמועה רחוקה ולא רק שהוקל לאלמנה בשבעת ימי האבלות אלא זכה המנוח לתפילות לע"נ לקדישים ושאר זכויות וגם המשפחה זכתה להתקרב ליהדות ולשמור תורה ומצוות".
♦
שימושם של חכמים והשפעתו על הפסיקה
ונקודה שלישית בעניין ההלכה למעשה, השפעת דמותם ושיטתם של גדולי הפוסקים על הפסיקה למעשה. וכך לדוגמא כותב הרב (חלק ו, עמוד רפ"ח) בדבריו על הגר"ע יוסף:ברם עדיין יש להתבונן האם מאחר והוכתר מרן זצ"ל כפוסק הדור שוב אין לחלוק על פסקיו והוראותיו שמשמים הסכימו שהלכה כמותו. הלא ראינו רבים וגדולים שחלקו על מרן זצ"ל ולא פסקו כשיטתו הן בהלכה והן בהנהגה כלום טעו בכך אותם גדולים שחלקו עליו בשעתו, ועתה עליהם לנהוג כמותו? אף אני כתלמידו המובהק שכל ימיו נהגתי על פי הוראותיו ישנם מקומות בהם שיניתי ממנהגו זצ"ל בעיקר בדברים אותם קיבלתי מחמי זצ"ל שהייתה בידו מסורת רבותיו הגדולים. מרן זצ"ל קבע את נוסח התפילה כפי המקובל בסידורים שנדפסו על פי הוראתו וגם בזה זכה והלכה כמותו ונוסח זה התקבל על כולם ואעפ"כ רבים וטובים אינם זזים מן הנוסח המיוסד על פי מרן הבן איש חי הייתכן שעל כולם לשנות את הנוסח המקובל אצלם מדור דור?".
וביטוי לצדדים אלו אנו מוצאים בדברי הרב אודות עוגיות פפושדו (חלק ה, סימן כ"ט): "הלכה למעשה אני מורה שהאוכל מצה עשירה בהשגחת מרן שליט"א ודאי שיש לו על מה שיסמוך והמצה עם חומרי ההתפחה אין בה איסור חמץ שכך הורה מרן שליט"א, אולם לשומעים לי אני מורה שהמהדרים יש להם לחוש לדעת האוסרים וכן כתבתי בתשובה שנכון להדר ולחשוש במצה זו[5]".אין ספק שהשילוב בין שיטות שונות, כאשר כל אחת תורמת את תרומתה זו לצד זו לבניין מפואר של תורה והלכה למעשה, אינו דבר מקרי אצל הרב. מדברים שכתב על הרב יעקב פינק (ח"ו רפ"ז) אנו למדים כיצד הרב רואה את החיבור והשילוב בין שיטות שונות:
גדולתו של הרב פינק זצ"ל מלבד כל המעלות שניחון בהם שהיה בעל לב כדוגמת אהרן הכהן שהאמת היתה נר לרגליו ועל כן מיזג בחכמתו כל הגוונים השיטות והדרכים שבעבודת ה' כשכל אבן חן ומרגלית נהדרה קובעות זו לצד זו מקומן יחדיו בלבו גדול היה במוסר בתורה בחסידות ובפרפראות החכמה באישיותו ובידיעותיו שילב את הלימוד המעמיק של גדולי הדור ראשי הישיבות וגדולי הפוסקים שהיו רבותיו עם אמרותיהם השנונות של גדולי החסידות שיצק מים על ידיהם כפוסק ויושב על מדין לן בעומקה של הלכה ואעפ"כ נמנע ומצא תוכן בפלפולי דאורייתא.
והוא מפרט:
בנועם הליכותיו במשך שנים היה יושב בבית הדין עם הגאון ר' יצחק חזן זצ"ל בעמח"ס שו"ת יחווה דעת בטבעם בלימודם ובמקורם היו נראים כדחוקים זה מזה האחד חכם שנתגדל על ברכי חכמי המערב והאחר רב שהורתו ולידתו בארצות אשכנז ובישיבותיהן למד גדל והתחנך ואף על פי כן בוא וראה כמה מחבבים זה את זה אשרי עין ראתה כוחה של תורה ויופיים וטובם של אנשי שלום"[6]. ודומה שמה שכתב הרב על אחרים, הולם גם את אישיותו הנאצלת, ואת שיטתו ודרך הנהגתו[7].
♦
הגשמת חזון של מייסד הרבנות הראשית
לפני מאה שנים בדיוק כתב מייסד הרבנות הראשית, מרן הראי"ה קוק זצ"ל[8]:בעינינו רואים אנחנו שהספרדים נסתגלו ביותר לסדרנות, לביקורת... והכוח של הפלפול אשר התגבר על ידי חכמי צרפת ואשכנז -לא נעשה להם לקו עיקרי בחיי הקודש שלהם. והאשכנזים לעומתם- האיר להם ברק הפלפול בכל הרחבתו. חריפות השכל ועומק ההבנה בהשיטות התלמודיות נתגברו אצלם ונתהוו להחותם הטיפוסי בחייהם. ורוח בעלי התוספות והחידושים נחה עליהם. ולעומת זה נתמעט אצלם העסק בביקורת ובסדרנות.
באמת כל אחת משתי השיטות הללו צריכה היא להעזר מרעותה, אי אפשר לבקורת וסדרנות שתצאנה אל הפועל בצורה שלמה, כי אם כשיהיה הכוח של גדולת הפלפול עוזר להן, לבקר כל דבר בעומקו, ולחדור בתכונת כל סתירה לדעת עד כמה היא מבוססת. ולעומת זה צריכה היא השיטה הפילפולית לכוח של סידור ושל ביקורת להאיר את אופקה, להבחין על ידה את הערך של החידוש התיילד בכל מקום ומקום, על פי הגורמים של הסתירות, שהן נקראות להיות מתיישבות... מובן הדבר שנטיית הפלפול הגבירה את ההעמקה ונטיית הביקורת הגבירה את ההרחבה... ועם זה חובתנו עכשיו גדולה היא יותר מבכל זמן להיות כל אחד משפיע ומושפע מחבירו ואזי שתלמו בנו שני הכשרונות הללו וכל הענפים הרבים והגדולים... עד שהספרדיות והאשכנזיות תשפיע זו על זו השפעה חיה ומלאה, ובהמשך הזמן ישתוו הכישרונות המפורדים הללו, ורוח החים הפנימי שהוא באמת רוח מאוחד ההולך ופועם בשני בתי ישראל הללו יתגלה בכל הודו והדרו, לבנות יחד את בית ישראל.
והנה מאה שנים אחר כך, שימש בקודש בתפקיד הרב הראשי לישראל, גדול שאכן חיבר בתורתו ובאישיותו בין בתי מדרש שונים.
♦
חלוקת הסימנים לכותרות משנה
נקודה נוספת מיוחדת בשו"ת בנין אב הוא סידור הדברים. אפשר לראות זאת כדבר חיצוני בעלמא, וגם אם כך הם פני הדברים, יש מקום לציין זאת ולהבין את משמעות הדבר, אך נדמה שיש כאן מעבר לכך. כל סימן בספר מחולק לכותרות משנה ומשמעות הדבר כפולה. ראשית, אין כאן מערכות ארוכות בלי רווח בין עדר לעדר. שנית, כותרות המשנה מבהירות במה עוסק כל חלק. בחירת צורה זו אינה מובנת מאליה. בדרך כלל היא אינה מקובלת בחלק נכבד מעולם התורה, והיא עשויה לעורר תחושה של חדשנות שאינה ברוכה, אצל חלקו. דומני שהרב ראה לנכון לעשות כך כיון שהבין שהדבר נחוץ להגדלת התורה ולימודה בצורה בהירה וברורה, ולא חש למה יאמרו, כיון שאיש אמת היה. מעניין לראות כיצד סימן שפורסם בתחילה בקובץ בית התלמוד בעניין מחשבת קטן, ושם כמובן ללא כותרות משנה, מופיע בחלק א סימן ט' כאשר הוא מסודר מחדש עם כותרות. כך שלא רק דברים חדשים נכתבו על ידי הרב באופן זה, אלא גם דברים עתיקים חודשו והובהרו באופן זה.♦
בירורי אגדה כבירורי הלכה
חידוש נוסף הקיים בספרי בנין אב הוא סימנים העוסקים בנושאי אגדה לכאורה, אך דרך הבירור וההסברה דומה מעט לענייני ההלכה שבספר, ואף לא נעשתה הפרדה בין אלו לאלו בסידור הסימנים שבספר. כדי להבהיר עניין זה, נעזר במה שכתב הרב בהקדמת בנין אב שיחות ומאמרים ח"א: "שלא כדברי הלכה שאין לך בו אלא חידושו בשיחות ודרשות דרך כלל אין חידושים אלא הבהרות הברקות והדגשים שיש בהם כדי להבין השמועה, לעורר את הרגשות לדעת חכמה ומוסר ועליהם נאמר שכל הממשמש בהם בכל עת מוצא בהם טעם [עירובין נד] לפי שבעצם המישוש החזרה והשינון יש כדי להרוות את הדעת, ואף על פי שבדברי חכמה ומוסר הכלי מלא ישן הדברים נמסרים בקנקן חדש וחשוב בהם סוד השיח הפושט צורה ולובש צורה, ועל כך נאמר דור דור ודורשיו, בצורת הדרוש וסגנון הדברים שונים מדור לדור ומקהל לקהל, ולא ראי זה כראי זה ואשרי מדבר על אוזן שומעת". ועוד: "אם בעריכת דברי הלכה חשובה השפה הברורה, בחכמה ומוסר חשובה יותר הנעימה הקדושה שבה נאמרים הדברים. בהלכה קובעת האמת ולא מי שאמרה, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול .בחכמה ומוסר חשוב המגיד... וצריך דורש שיהיה נאה מקיים, ובכדי שלא ניטול את השם של דורש שאיני ראוי לי ולוואי שאזכה לדרוש מעצמי את הנדרש, ערכתי הדברים בסגנון שעורי דעת שיש בהם את ההבהרות וההדגשות שברעיון בלבד, וישמע חכם ויוסף לקח".דומני שהרב בענוותו מסביר שגם דברי המוסר נכתבו כשיעורי דעת, אך כוונתו שהעקר בהם הוא לעורר הרגשות ולגעת בלב. זו כנראה הסיבה שסימנים רבים העוסקים בנושאים שאגדה, מחשבה או צדדים רעיוניים שונים, הופרדו מספר השיחות ומצאו מקומם בספר ה"תשובות ומחקרים", שכן בהם דרך הבירור ומטרתו דומה לדברי הלכה שעניינם האמת ולא מי שאמרה והבהירות ולא הנעימה. כך אנו מוצאים (בחלק ה סימן ו') סימן שעניינו פשר מה שנאמר '...יכבשו רחמיך את כעסך וכו' ותזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו בן אביהם אבינו ע"ה כאלו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח' ועל כך: "יש להתבונן בתפילה זו מה הבקשה להביט באפרו של יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח הרי העקדה הייתה ניסיון ואבותינו עמדו בניסיון לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, אולם למעשה העקדה לא בוצעה בפועל ויצחק לא קרב על גבי המזבח ומה הבקשה להביט באפרו כאילו הוא צבור ומונח על גבי המזבח". והתשובה איננה באמירה מוסרית אלא בבירור דברים מתוך מקורות שונים. דוגמא נוספת מצויה בסימן ט"ז בחלק ה': "הפרק מזמור שיר חנוכת הבית... נאמר ברוב קהילות ישראל בתפילת הבוקר לפני ברוך שאמר המנהג לא נזכר בטור ולא בשו"ע ולא נתבאר הטעם לאמרו תוכן הפרק עוסק בהודאה על הרפואה מחולי ובו בקשה מהקב"ה ובטחון בו שימשיך להושיע ויש לברר מדוע נהגו לפתוח דוקא בפרק זה את אמירת פסוקי דזמרה בשחרית", ובסימן כ"ו בדיון אודות ברכת האילנות בניסן: "ונראה שטעם ברכה מיוחדת זו בתקופת האביב הוא משום שמזג האביב והפריחה הם יסוד חשוב בגאולת ישראל ממצרים שהייתה בניסן ועל כן קבעו הברכה ביומי ניסן כזכר ליציאת מצרים וכפי שנבאר...". אלו דוגמאות ספורות מתוך עשרות רבות של סימנים בששת ספרי בנין אב תשובות ומחקרים.
♦
נספח - עיון בנקודה אחת מדברי הרב
כהשלמה לדברים שלעיל, העוסקים במבט כללי מלמעלה, אביא כאן הערה אחת לגופם של דברי של הרב. בחלק א' סימן מ"ה נשאל הרב אודות בן שנולד לאמו לאחר גירושיה מאביו, ומעולם לא היה ביניהם קשר. בפסק דין של בית משפט ויתר האב על קשריו וזכויותיו כאב מבנו, 'פסק דין זה ניתן לבקשת האם בגין תביעת מזונות'. שאלת הבן הייתה האם הוא חייב בכבוד אביו. הרב חוקר בגדר דין אב שמחל על כבודו האם פירושו - ש'מצוות כיבוד מותנית ברצונו של הרב או ש'אב המוחל על כבודו מגלה דעתו שאין לו צורך בכבוד', וממילא הבן פטור מלכבד, כיון שאין האב צריך את הכבוד. נפקא מינה- אב שמגלה דעתו באופן כללי שאין רצונו שבנו יכבדו, האם יש באפשרותו להפקיע את החיוב. וחקירה נוספת-אב שנכפה על ידי סיבה חיצונית למחול, האם סו"ס מחל, או שהדבר תלוי במציאות, וכאן בפועל הוא רוצה בכבוד, וכבודו לא מחול. שתי השאלות מופיעות כשאלות נפרדות ,אך יש ביניהן קשר, כפי שמבואר בהמשך הסימן.השטמ"ק מחלק בין עשה של "ולו תהיה לאשה", עליו נאמר (כתובות מ, א) שאינו דוחה ל"ת שכן "אי אמרה לא בעינא מי ליתא לעשה כלל", לבין כיבוד אב שהיתה הו"א שידחה ל"ת, בלשון זו: "דהתם כי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל... אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא, בשביל זה לא ביטל העשה עולמית, ואפשר שיתקיים בשאר דברים".
מסביר הרב שמצוות כיבוד אב "אינה תלויה ברצון האב... רק מעשה הכבוד תלוי ברצונו... לפי זה אפשר שהאב יכול למחול על מעשה כבוד מסוים, או אפילו על כל הכיבודים בכל הזמנים, אבל אם האב מגלה רצונו שאינו רוצה שהבן יקיים בו מצוות כיבוד אב. לאו כל כמיניה להפקיע המצוה מהבן' וממילא: 'בכל רגע שהאב ידרוש את כבודו בטלה המחילה".
הרדב"ז בתשובותיו (דפוס ויניציא סי' תקכ"ד) הקשה על תירוץ השטמ"ק הנ"ל: "תירוץ זה לא נתחוור אצלי, דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים הא ליתיה לעשה כלל".
וכתב על כך החיד"א (פתח עינים בבא מציעא לב, א): "ויראה שדחיית הרדב"ז אינה דחיה ותירוץ זה חוזר ונראה, דרובא דעלמא ורובא דרובא לא משכחת שהאב ימחול בכל הדברים ובכל הזמנים ואם המצא ימצא מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן ליה אפי' לר' מאיר, ומה דמות יערוך כבוד או"א לעשה דלו תהיה לאשה דהתם מצוי הדבר דתימא לא בעינא ליה והלא במאמר אחד ליתיה לעשה כלל, ומשו"ה אף דלא אמרה לא בעינא חשיב דליתיה לעשה ולא דחי לא תעשה. לא כן בכבוד או"א דישנו העשה על הרוב אף דמחל בפרט אחד. ולאחד ברבוא אם ימצא שמוחל בכל דבר ובכל זמן לא חיישינן ובכה"ג אין לומר ליתי' לעש' כי הוא רחוק מאד מציאות זה". כלומר, הקושיה היא אכן קושיה, אך יש לתרצה לאור המציאות ולומר שלא שכיח שימחל על הכול, לעומת תירוץ זה מסביר הרב את דברי השטמ"ק, בהמשך לדבריו הנ"ל: "גם אם האב ימחל על כול הדברים ובכל הזמנים כקושיית הרדב"ז אין כאן ביטול חיוב המצווה אלא מניעת האפשרות לקיים המצווה", כלומר שלילת השאלה באופן מהותי יותר מאשר תירוצו של החיד"א, וזאת לאור הבנה למדנית עקרונית בדעת השטמ"ק.
בהמשך, אחרי שהרב מראה שיש מחלוקת בדבר, ומהרשב"א משמע לכאורה שיש אפשרות להפקיע, הוא פוסק על פי הדעות העיקריות שהובאו להלכה, שאם האב דורש את כבודו צריך הבן לכבדו. וזאת, ממספר סיבות, ואחת מהן: "גם אם נאמר שיש כאן מחילה גמורה, הרי שאין במחילה כדי להפקיע המצווה מעיקרא, ובכל עת שהוא חוזר בו יכול הוא לתבוע את כבודו".
בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סימן ריח) דן בשאלה אם אב שמחל יכול לחזור בו וז"ל: "אמנם אני אומר לא מצאנו שאנו משועבדים לאבותינו וחכמינו ורבנינו וכהנינו ושיהא על הבן שיעבוד הגוף לאבותיו. אנו משועבדין לבוראינו כמאמר הכתוב כי עבדי הם וה' צוה לכבדם כדרך שצוה לנו להניח תפילין וכל יום ויום מצוה בפ"ע הוא... אלא וודאי לפי ענ"ד פשוט דאין כאן שיעבוד הגוף וא"כ לא שייך באבות ואינך מחילה כי אם על דרך הריני כאלו התקבלתי וזה הוא רצוני, וא"כ אינו יכול למחול כלל על דבר שלב"ל ורק כל זמן שאינם חוזרין היא מחילה חדשה, אבל פשיטא לי דיכולין לחזור והוא פשוט לפי ענ"ד". והביא דבריו והסכים להם גם בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קיא)[9].
דומה שלדעת הרב בקשי דורון אין צורך להיכנס להגדרות של מחילה על דבר שלא בא לעולם וכו', שכן הגדרת מחילה בכיבוד הורים אינה כמחילה בממון, שיש בה חלות מסוימת וכו', אלא גילוי על רצונו. וממילא ברור, שהדעה העיקרית היא שמסברא פשוטה האב יכול לחזור בו[10]. כך מתוך הגדרה למדנית בסיסית בעניין, נפשטת השאלה ביתר פשטות.
♦ ♦ ♦