ר"מ בישיבה התיכונית נווה הרצוג
בעניין הווידוי בין התקיעות ופסיקה על פי הקבלה
ראה ראיתי בעינ"י, רב גובריה ודן דיני, ומאמרו בבשר וגם ייני, ודבריו נכוחים גם כיני.גדול כמרן שמו, כן תהילתו, מקצוי ארץ עד מבואו, ברא כרעא דאבוהו.
ומעיקרא אמרית לנפשאי 'אכן נחבאתי לברוח, איך אעלה ואבוא קרח, ואני כנטה ללון אורח' ואיך אבוא לדון ולהורות לשעה ולדורות בענייני הסודות, מקום אש להבת שלהבת שלהבות, בדברים אשר אין לי השגה בהם כלל, והמה ממני נפלאות.
אולם כיוון שראיתי שהרב הכותב נכנס, בגדר דברי החת"ס, אמרתי שמתניי ישונס. ואבוא להעיר בדברים אשר הם על דרך הפשט בעיקר.
וקד עיינתי במיליה, חזית מעט תיוהי תמיהי. ואמרתי שאעיר על הדברים אשר ראו עינ"י.[2]
זה יצא ראשונה. במ"ש שיש להתוודות בראש השנה, ומקורו טהור מדברי הזהר. הנה הביא שהזוהר מיליה סתרי אהדדי. והאר"י ז"ל תירץ דהא בלחש והא בקו"ר. ועוד אוקים האר"י ז"ל דהוא דווקא בין התקיעות שאז השטן מתערבב. ומסתמיך ואזיל הרב עובדיה שליט"א אכללא דזהר נגד הפוסקים הלכה כהזהר.
אולם לענ"ד, מדבריו גופיה יש להוכיח איפכא. דהזהר לא אמר בהדיא דיש להתוודות דווקא בתקיעות. וממילא כבר אי אפשר לומר דיש כאן דברי זהר מפורשים נגד דברי הפוסקים, דאזלינן בהו בתר דברי הזהר (מלבד שגם כלל זה צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה, דמאי אולמיה דהזהר נגד דברי הפוסקים).
והרב עובדיה שליט"א שם לבו הטהור לזה וכתב 'ונאמנים עלינו דברי האר"י שלא נאמר אלא בתקיעות עצמם, ולא בזמן אחר שאז אסור להתוודות'. אולם אף אם ניהב ליה כל דיליה, אכתי לא יצא מכלל פירוש דברי האר"י בשיטת הזוהר, וכבר אין כאן מחלוקת הזהר נגד הפוסקים, אלא מחלוקת הפוסקים בלחוד. ובפרט שגם מדברי האר"י שציטט הרב עובדיה שליט"א לא נראה שהיתה לו קבלה מפורשת בזה מפי אליהו ז"ל, אלא מכח סברתו חילק כן.
תשובת הרב עובדיה יוסף: עליך להביא ראיה, יש זהר שסותר א"ע האם יש לך ישוב אחר, מלבד שהאר"י גדול ורב שיש לו כח להכריע.
זאת ועוד, כל עוד שאין גמרא נגד הלכה כזהר כמש"כ בב"י סי' קמא ולא כרמ"א בדרכי משה שם, היכן כאן יש גמרא נגד הזהר?
תשובת הרב דניאל אדר: אף אם האר"י סבר כן בזוהר, אכתי אין זה אומר שיש כאן דברי זוהר מפורשים, ולא יהא אלא פירוש בדברי הזהר. ולענ"ד אי אפשר לומר כמו שכתב כת"ר "ומעתה היות והזהר אומר בהדיא שיש להתוודות בתקיעות", והרי לא נאמר דבר זה בהדיא. ואיני מבין כיצד ניתן לומר על דבר שלא נאמר בהדיא, כאילו נאמר בהדיא.
ועוד בה, אי נחתינן לתירוצא. אפשר גם לתרץ שמה שאמר הזהר שאין להתוודות היינו ביומא קמא, ומה שאמר שיש להתוודות הוא ביום השני. ושערי תירוצים לא ננעלו. ולא שאני חושב שזה התירוץ, ואיך יקל בעת משקל תירוצי למול דברי האר"י החי. אולם אני בא לומר, שכאשר עסקינן בתירוצים, ממילא בבוא תירוץ אחר, התירוץ הראשון כבר אינו מוכרח.
הרב עובדיה: נראה שמאחר ויש סתירה בלא ישוב, והאר"י ישב, ותורת רבינו האר"י היא מכח ודאי ולא ספק כלימודינו לכן נחשב הדבר כדברי הזהר באופן ברור.
ולחילוק שרצית לומר שקאי על יום השני ולא הראשון, הן קול ענות חלושה אנכי שומע. ואם באת לדרוש, אף אני אדרוש ואקבל שכר, שנראה לענ"ד לברר שקאי דוקא על היום הראשון ובחקירה נוספת והוא שהזה"ק בפרשת בהר בא ואומר באריכות גדולה שכל ענין הוידוי הוא ענין להשקיט את המקטרג. ולכאורה כתב רבינו יונה (שער א אות מא), שהוא ענין של תפלה לקב"ה שינקה ויכפר אותנו, ולא נראה שהזהר יחלוק על זה. אלא נראה שכאן באנו לעיקר ענין הוידוי בתקיעות שהוא לבלבל את השטן, ולזה צריך וידוי כדי להשקיטו, ולא כאן המקום לוידוי של דרך תפלה, שזה שייך בעיקר ליוה"כ.
ועפ"ז שמעתי שמעתי מהרה"ג שלמה אוריאל פינטו שליט"א שבזוה"ק שופטים דף רעה אומר שבהתקדש יום ר"ה בא השטן ומחפש את הלבנה ומסתתרת במקום שבמופלא ממך אל תדרוש. ובמטה יששכר מקשה מה ממהר בר"ה, הלא יש זמן עד יוה"כ, ועד אז ודאי שיש לבנה. ומיישב שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ולכן אם אדם בתחילת ר"ה שיש מושב דין (שהוא מיד, לאדה"ז, משא"כ לרש"ש), ואיך שיהיה מתחיל מושב ב"ד ואפשר להודות בקנס, לפני שיבוא השטן עם העדים, ולכן הלבנה מתחבאת. היוצא שעיקר הדין הוא איך אדם בא לר"ה. היוצא מכל זה שיום הראשון עיקר לוידוי.
עוד יש לבאר את נחיצות הוידוי דוקא בזמן התקיעות, בז"ח סוף פרשת בראשית אין דרכו של יצה"ר לקטרג אלא בשעה שהאדם רוצה לחזור למוטב, וכו' והוא קאי על ר"ה שלכן יש בו דין, ע"ש. ומעתה היות ובשופר נאמר היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שהוא גורם לתשובה, ולכן השטן מתבהל כמש"כ הרשב"א (ראש השנה דף טז עמוד ב) - יש מפרשים להכניע היצר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ושטן הוא יצר הרע וכדר"ל דאמר (ב"ב ט"ז א') הוא שטן היא יצר הרע היא מלאך המות. ע"כ. וזכה לכוין לזה במרומי שדה שם, ולכן גורם קטרוג יותר ולכן צריך שוב להתוודות דוקא בשעה זו. ודוק.
הרב דניאל: הן ודאי שכת"ר יקבל שכר על הדרישה. אולם על דא קא תמהנא. לדידי לא פשיטא לי שדברי האר"י הם מכח ודאי ולא מכח ספק. ובפרט בנ"ד שדברי האר"י החי ברור מיללו שאמר חילוק זה מסברתו, ואין בזה הכרח ברור בדברי הזהר.
ומ"ש כת"ר לדרוש שהוא דווקא ביום הראשון. אפשר כדברי כת"ר. אולם אין בזה הכרח וגם אני לא באתי להכריח, אלא רק לומר שאין בזה דבר מוכרח.
♦
המשך הערות הרב דניאל אדר: אשר על ידו השני. לדון יצא במחלוקת רבנן קמאי אי התרועות הן מכח ספק, וכדעת הרי"ף והרמב"ם עמודי ההוראה, ואחוזת מרעהו. או שמא גם שברים וגם תרועה חשיבא כתרועה מן התורה, וכדעת רה"ג, ר"ח וסיעת מרחמוהי.
ואחר שהביא דעת כמה מן הגאונים והראשונים דס"ל כדעת רה"ג. כתב "אך מה נעשה ביום שידובר בנו, שמרן העתיק את לשון הש"ס והרמב"ם שהוא מכח ספק. ויש לומר כמה הסברים בדעת מרן בזה. א. נראה בפשיטות לומר בזה שהיות ומרן לא ראה שכל דברי הגאונים בזה שהוא מכח תקנה, ובכה"ג אמרינן שדעת מרן לחזור בו. ובפרט מן הפרט שכן דעת הרב ר"ח שדרך הרמב"ם ללכת אחריו, כנודע מדברי המגיד מישרים למרן הב"י".
ולענ"ד הדברים מגומגמים מאוד. ראשית מה שכתב שדרכו של מרן לחזור בו בכי האי גוונא. הנה, גם מאי דאמרינן בעלמא, שאילולי מרן היה רואה את דברי הרמב"ם היה חוזר בו, וכמו שכתב מרן גאון עוזנו בהקדמתו לשו"ת פאר הדור, אינו כלל גמור כידוע. וזה בהרמב"ם שהוא עמוד ההוראה. ומהיכא תיתי לומר כן בשאר הגאונים העומדים נגד הרמב"ם בסוגייין?
ועוד בה, כתב הרב עובדיה שליט"א שמרן לא ראה את דברי הגאונים בזה שהם מכח תקנה. ולא זכיתי להבין דבריו. הלא עינו הבדולח של מרן ראתה את דברי הרא"ש, הר"ן והריטב"א שכתבו כן בשם רב האי גאון. והלא מבואר שמרן ראה את דברי הגאונים ולמרות זאת לא פסק כדעתם. היש לנו גילוי דעת גדול מזה שדעת מרן כדעת הרמב"ם?
ועוד מ"ש שדעת הרב ר"ח דרך הרמב"ם ללכת אחריו. לא הבנתי מה השייכות לזה. ואולי נתכוון לומר שכיוון שהרמב"ם אזיל בתר הר"ח, ממילא בהגלות נגלות שדעת ר"ח אינה כדעת הרמב"ם ממילא יבטלו דברי הר"ח את שיטת הרמב"ם.
ואם לזאת היתה כוונתו, הנה אני עני איני מבין זאת כלל. הלא הרמב"ם תלמיד תלמידי הרי"ף, וגם הרי"ף במקומות רבים פליג על דברי הר"ח. ואין בידינו מופת חותך לומר שמרן יעדיף את דברי רבינו חננאל על דברי הרמב"ם.
ולכן מ"ש הרב עובדיה שליט"א וז"ל: ממילא אם היה רואה שכל משנת הגאונים פה אחד לומר שהוא מכח תקנה היה מסכים לדבריהם עכ"ל. הנה, לענ"ד אין לדברים אלו יסוד מוסד בדברי מרן כלל.
הרב עובדיה: הרואה דברי הגרי"ש אלישיב ביב"א חלק ג שם שצידד בזה מאחר שאנו רואים שרוב מנין ובנין ס"ל שאינו מכח ספק וכו', ועל זה סמכו העולם, ע"ש. ויש חשיבות גדולה לראות כמה ראשונים סוברים כן לעומת מיעוט דמיעוט. ואפילו להשתמש בו בתור ס"ס נחשב לספק שקול שרוב מנין ובנין הולכים איתו.
הרב דניאל: ה'ן קול ענות חלושה. ומה יענה כת"ר על כל חבילי הקושיות שכתבתי? וקיים בעצמו פעמים שאתה מתעלם. ולעניין מ"ש כת"ר בעניין תשובת הגרי"ש אלישיב. הנה לא נצרכתי לעיין בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מפני שכבודו צדיק עת'ק את כל לשונות הפוסקים הנ"ל אות באות במאמרו. ולמרות זאת לא פלטינן מספיקא, ובפרט לפמ"ש שגם אליבא דרה"ג ודעימיה אין הכרח שמותר להפסיק בין התקיעות בוידוי, ובפרט שלא נאמר זה בהדיא בדבריהם.
ועוד בה, שלא עלה על דעתי שאי אפשר לערוך כאן ס"ס. והלא מרן גאון עוזנו הוא אשר פתח שערי הס"ס. אלא השאלה היא מה הדרך הישרה שיבור לו האדם, בלא להיכנס לספקות.
הרב עובדיה: מאחר שראינו שיש דעת ר"ח כדעת הגאונים, ועוד רבים שסוברים כן, ולא רק מה שהביא הר"ן משמם שהביא בב"י. ובצירוף כל זה יש מקום בראש לומר שמרן היה הולך אחרי דעות הללו.
ענין הס"ס שבתורת מו"ז הוא בא לענ"ד ממשנת מהרש"ם בזה. והיכא שיש מנהג ודברי האר"י, ואין כאן אלא חשש הפסק דרבנן יש לנו לעשות תצדקי להסביר הדברים ככל האפשר. ולהרויח את דברי הזהר והאר"י ולא להפסידם, כמש"כ בזה"ק פרשת בהר שמי שלא מתודה לא מפסיק את המקטרג ומצבו לא טוב ביום הדין.
הרב דניאל: איני זוכר אפילו פעם אחת שמרן העדיף את ר"ח והגאונים נגד דברי הרמב"ם. ואפילו אם תמצא לומר שכן הוא, כיוון שיש גאונים הנוקטים כדברי הרמב"ם אין כלל הכרח לומר שמרן היה נוקט כדעת ר"ח ופשוט.
ומ"ש עוד שעניין הס"ס בא למרן גאון עוזנו ממשנת מהרש"ם. מה עניין לזה? מרן היה עושה ספקות וספקי ספקות מכח עיונו ובקיאותו הרבה, ורב גובריה. מאידך לא ראיתי הכרח לומר כדברי האר"י דווקא, ואין לנו כאן אלא ספק.
♦
עו"ד מ"ש: ובפרט מן הפרט, שהאמת היא שמרן לא דיבר כלל על וידוי בתקיעות, רק אמר שהוא מכח ספק. ובכה"ג של וידוי יש צדדים לומר שיודה שאפשר להתוודות אפילו שהוא מכח ספק וכדלקמן. וממילא אי אפשר לומר שכן דעת מרן, ודוק. והוא כלל גדול ונודע בשערים המצויינים בהלכה, שכל מקום שמרן לא מדבר בו בהדיא לא חשיב שכן דעת מרן ודוק. ומרן בשו"ע ובב"י לא דבר בזה כלל על דבר הזה"ק במאי קא מיירי ואחר ישוב האר"י היכא ראינו שמרן חולק על זה עכ"ל.
וגם כאן הדברים קשים. שכן אף שמרן לא דיבר בהדיא על הוידוי בתקיעות, אלא רק אמר שהתקיעות הן מכח ספק. הרי אם כנים הדברים והן הנה מצד הספק, א"כ בודאי שאין להפסיק ביניהן והרי זה כאילו נאמר. ועוד לא ברור, הרי גם הזהר לא אמר בהדיא שיש להתוודות דווקא בתקיעות, אלא זהו פירוש האר"י החי. ואמאי כשמדובר על מרן אמרינן דכל מידי דלא אמר בהדיא לא מתחשבינן ביה. וכשמדובר בפירוש האר"י בזוהר אמרינן כאילו הדברים מפורשים ונכתב בספר. ואחר המחי"ר לענ"ד אין אלו אלא דברי נביאות.
הרב עובדיה: מאחר שיש סתירה בזהר ואין אפשרות להבין אחרת, וכי עדיף להשאיר את הדבר בשאלה ולומר שאין זהר בכלל. והזהר בפרשת אמור מחייב להתוודות ואם לא אין תקנה למקטרג. וודאי שאין אלו אלא דברי נביאות של רבינו האר"י, ולא של איזה אחרון שהוא בהבנת הזהר בנסיון מסוים אלא ברבינו האר"י הדברים חדים וברורים כשמש בודאות כנודע.
זאת ועוד, כיון שזה נידון על הפוסקים ולא על גמרא כנ"ל יש לזה מקום מאוד, ועוד גם בדברי הפוסקים רובם ככולם לא אסור להתוודות, מלבד הגר"א והרב זכור לאברהם יצחקי ורע"א שנשאר בצ"ע. ומכאן לבוא ולומר בודאי שמרן לא יודה שמותר להתוודות בתקיעות, מהיכן בא הודאי לצל צילו של ספק. וכמה ספיקי ספיקות ובדין דרבנן של הפסק. מה לנו ולומר שמרן החמיר בזה. וגם האחרונים לא טענו כן וכנ"ל.
הרב דניאל: יש סתירה בזוהר, אמת. אולם אם הסתירה הזו גורמת לנו לחדש דבר שאינו עולה בקנה אחד עם פשט ההלכה לפי דעת הרמב"ם ודעימיה, ממילא עדיף להשאיר בשאלה ולא לומר את תירוצו של האר"י. וזו כוונת מרן ג"ע בתשובתו הרמת'ה שהאר"י וז"ל: ומה שמצינו שהאר"י היה מתודה בין הסדרים, ה"ט משום שדרכו בקדש לצאת בעקבות הזוה"ק, ע"כ.
ומה שכתבתי 'אין אלו אלא דברי נביאות' כוונתי היא שלחלק ולומר בדעת הזוהר שפירוש האר"י הוא כמפורש, אך בדעת מרן השו"ע שכל שלא נכתב בהדיא אינו מפורש – חילוק זה הוא דברי נביאות. ואני על משמרתי אעמודה.
הרב עובדיה: אך כנ"ל גם בפוסקים לא מובא שיש בזה הפסק מלבד שנים, וכן האריך בזה בוישב הים, ובאנו לישב מנהג קדום שאין בו פקפוק בהלכות הפסק דרבנן כלל ועיקר, וכל מי שלא יעשה כזהר הפסד שלו, אבל אין לו להורות לעם.
הרב דניאל: איני מבין את דברי כת"ר כלל. ע"פ דברי הרמב"ם ומרן יוצא שיש בעיה של הפסק, ומי יבוא אחר שני המלכים האדירים האלה?
ועוד במ"ש שאין לו להורות לעם. מאוד תמהתי דמאן דלא לביש מדא יאמר למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה? הלא מה דמות נערוך בין כת"ר לבין מרן גאון עוזנו, בכדי שכת"ר יאמר שאין למרן גאון עוזנו להורות לרבים. ומי כמוהו מורה!
♦
והשלישית אעביר. מה שכתב בשם מרן גאון עוזנו ביביע אומר, שגם אם הזהר אכן דבר בם על הוידוי בתקיעות, הנה קיימא לן (וכ"ד מרן הב"י בכמה דוכתין) שהזהר מול התלמוד הלכה לעולם כדברי התלמוד. וכיוון שפשט התלמוד הוא שהוא משום ספק, דינא יתיב דהלכתא כתלמודא דידן, אלו תורף דברי מרן גאון עוזנו.
ובר בריה, הרב עובדיה שליט"א הביא את דברי הזהר שכתב על 'בבלאי' שהם טועים בעניין התקיעות, דאינהו סברי שהוא משום ספק. ופשט דברי הזהר שהם מכוונים כלפי רבי אבהו המובא בתלמוד הבבלי. ולענ"ד לא דק הזהר הכא בתרתי. ראשית רבי אבהו אינו מחכמי בבל אלא מחכמי ארץ ישראל בכלל, וקיסריא בפרט. והשנית, דברי הזהר קשים איך יכונו דברי רשב"י דהוא מן התנאים, על דברי רבי אבהו דהוה שלושה דורות לפחות לאחריו? והוא סייעתא לסוברים שנוספו בדברי הזהר דברים רבים מאחר רשב"י. ואם כן הוא, לאו מר בריה דרבינא חתום עליה. ואף דלא אמרינן הכי בכל דברי הזהר מסתמא, שאינם דברי רשב"י. הכא שיש לנו הוכחה מפורשת שדברי הזהר הללו אינם מרשב"י, שפיר יש לומר כן. ובודאי שדברי הזהר הללו אין נחשבים כנגד פשטות דברי התלמוד ודו"ק.
הרב עובדיה: לבוא ולפקפק בדברי הזהר שלאו מר בריה דרבינא חתום עליה, הוא משנה ישנה של הרב יעב"ץ במטפחת ספרים וכו' והדברים ידועים, שכמו שהירושלמי והבבלי נחתמו לאחר מיכן גם הזהר נחתם לאחר מיכן[3], או שרשב"י אמרו על שם מה שעתידים לומר, וע' בלקו"ת לאדה"ז פרשת מצורע. איך שלא יהיה, לא מפקפקים בנדנוד עפעף בדברי הזהר וכמש"כ הרב חיד"א בשם הגדולים מערכת זהר, שהמפקפק בו מפקפק בדברי הרמ"ק והאר"י שסמכו ידיהם על הזהר. הרי שאינו בא לידי דיון וספק בכלל.
ולעיקר הדברים נכונים הדברים שאין הזהר מתכוין על ר' אבהו וחכמי בבל, מלבד הטענה שלכם שהיה מחכמי ארץ ישראל ובדורות מאוחרים יותר. ועוד, שבזה היה צריך לומר ואוקומה וכדומה וכפי שכתב הרב נאמ"ן באור תורה תשמ שהבאנו שם באריכות. אלא הכוונה עם עמי ארצות בבלים שאומרים שהוא ספק. והכל על מקומו יבא בשלום, ואין כאן כלל ראיה שהזהר חולק על התלמוד לא מינה ולא מקצתה, ובזה חזרנו לעיקר הדברים שאין כאן זהר נגד תלמוד, כמו שחושב מו"ז ביב"א, ולכן אין לנו אלא דברי הזהר אפילו נגד ראשונים כ"ש נגד מיעוט אחרונים.
הרב דניאל: אמת ויציב ונכון הדבר. ולא רק דעת היעב"ץ כן, אלא חכמים רבים מרבותינו האחרונים (לפני כמה שנים אספתי בשם כמה חכמים הסוברים כדעת היעב"ץ בעניין זה וכעת אמ"א. ושו"ר אחרי רואי שכ"כ רבינו הבא"ח בשו"ת ר"פ ח"ד סוד ישרים סי' ב' שכתב כן על דברי הזהר, וציין בניחותא לתשובת יעב"ץ). וכת"ר כתב דשפיר דמי הדבר לאומרו, שיש דברים בזוהר שנכנסו מחכמים מאוחרים יותר, והוכיח בדברים מדברי הגמרא בשבועות. אולם לענ"ד מהוכחתו נפל כל הדיון בדברי הזוהר הקדוש בבירא. שכן, גם את התלמוד עצמו ללא כללי הפסיקה שערכו לנו האמוראים האחרונים, והגאונים והראשונים ועד אחרונים, לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בבית המדרש. ואם אמת היה הדבר הזה כדברי כת"ר, ומוסכם שבזהר יש דברים שאינם לרשב"י, אם כן היאך אני אדע אי הני מילי מילי דסמכא אינון? והלא לא נתגלה הזהר אלא בסוף ימי הרשב"א בספרד. ואין איתנו נביא ולא יודע עד מה, שיעיד לנו כיצד לפסוק הלכה בדברי הזהר, ואיזו דעה עיקרית, ומה הוא לרשב"י ומה הוא לגאוני בתראי. ולא היתה מסורת ברורה של לימוד בדברי הזהר למן ימי התנאים עד לימי האר"י. (וגם הכא האר"י לא אמר את תירוצו מסברא ולא מגמרא). ואמטול הכי קשה מאוד יהיה לומר דבר ברור בשיטת הזוהר באופן כללי, ובפרט הכא שאין הדברים מפורשים בזהר וכדכתבינן.
ופשיטא לי כביעא בכותחא שכת"ר אינו מפקפק בקדמותו וסמכותו של הזהר. אך אנא עבדא באתי לבית הספק, ומה יאמר כת"ר כלפי וכלפי הדומים לי? ובפרט כאשר כבודו מודה בפירוש שאפשר ונכנסו לזהר דברים אשר לא כן.
ומה שכתב כבודו על כך שהזהר התכוון לעמי ארצות בבליים החושבים זה לספק. הנה, לענ"ד הדברים ברורים שכוונת הזהר על רבי אבהו, ולית דין צריך בושש. ולכן אכתי לא איפרוק מחולשא. ותירוץ רבינו הנאמ"ן לענ"ד, דחוק. והפשט לא יופשט שכוונת הזהר על רבי אבהו וקמה וגם ניצבה תלונתי.
ואם אמת היה הדבר הזה כדברי הגאון הנאמ"ן. האם הזהר צריך להתייחס לסברת 'עמי ארצות' בבליים? ועוד בה, מניין לו לזוהר שכן דעת אותם עמי ארצות? הלא בבבלי לא מוזכר שבבבלי הסתפקו בעניין זה. אלא רק שרבי אבהו עלה ונסתפ'ק. ובאמת יש לבדוק בכל הפעמים שהוזכרו 'בבלאי' בזוהר אם הדברים רומזים לעניינים המוזכרים בתלמוד, דאם כן, הרי שיהיה זה ראיה לשיטתי.
ושו"ר בדברי הזהר בפרשת פינחס (רנט ע"א) לגבי בבלאי, רומזים לדברי הגמרא במסכת תענית דף ב' ע"ב. (וע"ע בזוהר פרשת פינחס דף רמו ע"א ודו"ק).
הרב עובדיה: יש לנו גמרא מפורשת שמתייחסת לעמי ארצות ומגנה אותם במסכת מכות דף כב עמוד ב, אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא. ע"כ.
הזהר מלא במקומות אין ספור שחולק על חכמי הש"ס אומר ואוקמוה חבריא וכו' ולא בלשון בבלאי. וגם למה לומר שקאי על ר' אבהו שהיה דורות לאחר מיכן, ומה שיש מקומות שמובא מדורות לאחר מיכן אבל לא שזה פשט הדברים ולמה להדחק ולומר כן.
הרב דניאל: ברור שיש גמרא שמתייחסת לעמי הארצות, כיוון שהיא מתייחסת לעמי הארצות שהיא ראתה. בנ"ד הזהר מתייחס לדעה המובאת בבבלי כפי שהסבירה הרמב"ם וקדושים אשר עמו, ואם כן אין לי סיבה להניח שדברי הזהר אינם אמורים על רבי אבהו, ונצטרך להמציא איזו שיטת עמי הארץ שאין לה שם וזכר ושארית בספרות חז"ל, רק בכדי לברוח מן הקושיא על דברי הזהר.
הרב עובדיה: מאחר שדברי הש"ס ור' אבהו הם לאחר זמן הזהר, נכון שיש מדברי ר' אבהו בזהר עצמו, אבל אין לנו לחפש ולומר שקאי על דורות לאחר מיכן כמו שכתבת אתה קודם לזה.
אדם שמפקפק בדברי הזהר שאינו נכון, הוא לא דיעה כלל ונחשב לדיעה אפיקורסית כמש"כ כל החכמים בספר אמונת ה', וגם היעב"ץ למעשה בספרו מו"ק פשוט שפוסק באורך כל הדרך כזהר וטורח להביא מדבריו. לך נא ראה את הגר"א שביקר בנוסחאות את כל התוספתא וכו', וסמך שתי ידיו על הזוהר הקדוש, ומי יכול לבוא ולומר דיעה בכלל בענין.
וראיתי שמו"א כתב בזה וז"ל: והב"ח (בתשובה ס' ה') כתב שהמלעיג על דברי חכמים, ומדבר דופי על חכמת הקבלה, שהיא מקור התורה, ועיקרה, וכולה יר"ש, פשיטא שאין לך מזלזל בדברי חכמים גדול מזה, שחייב נדוי, עכ"ד.
וכ"כ בס' הזכרונות (לר' צדוק הכהן מלובלין, כ"ט א') שעתה שנתפרסמה חכמת האמת בעולם, מוסכם בפי כל חכמי ישראל האמיתיים, שכל הכופר בה, הוא בכלל האפיקורסים, ע"ש. והרי הרמב"ן קרא הנפק על הזוה"ק, וכתב חלקים ממנו בפירושו על התורה, וע' בהקדמת הב"י: ומה ידענו ולא ידעו הם, ע"ש. ומש"כ שם הגדולים (בערך יעבץ) שמטפחת ספרים חשש, ר"ל לתוספת בכ"י.
ולפ"ז אסור למכור או לקנות מהם סת"ם, דסד"א ולחומרא. וע' אמונת ה', ש 130 מגדולי הדור פסקו: ששחיטתם נבילה ויינם יי"נ וא"כ ה"ה בסת"ם, ובפועל רואים: שהם קלי דעת, וכ"פ שני המאורות (ע' 852) ומשנת תרע"ד, שדינם כאפיקורסים, וכ"פ הגרצ"פ פרנק. והגרי"ט ידיד, מהרש"ח דוויק, הגר"מ פרנקו, הרבנים הגאונים אברהם ענתבי, שלום הדיה, ב"צ חזן. עכ"ד מו"א.
ואחר הדברים שאין אתה מאמין לזהר ולא להאר"י, ודאי שאין מה לדבר בכל נושא זה ומבחינתך הוא מופרך מעיקרא, אבל מו"ז שאוחז מהזוה"ק והאר"י ואוחז שזהר נגד פוסקים הלכה כפוסקים ביב"א ח"ב (ס' כה' אות יד), לדבריו ולכללי הפסיקה שמקובלים עלינו אנחנו דנים, ולא לדרכים חיצוניות.
[הרב דניאל: הן הנה היו לבני ישראל, כמו שכתב כת"ר להוכיח שכל מי שלא מאמין בדברי הזהר הרי הוא אפיקורס משומד ומין. על זאת אני מודה לכת"ר, שכן שמתני בכלל אלו הנאמר עליהם אשרי כל מי שחושדים אותו ואין בו. ובודאי הדרך הקלה ביותר להפוך מישהו שאומר דברי טעם ל'לא רלוונטי' ולפטור את עצמך מלענות על הדברים דבר דבור על אופניו זה פשוט לומר שהוא אפיקורס, ועם אפיקורסים אסור לדון. אשרי כת"ר שככה לו.
ומ"מ אחר כל אלו דברים הדברים, נראה לענ"ד שכבודו לא שזפה עינו הבדולח חילוק פשוט בעניין זה. יש שני נידונים בעסקנו בזהר.
א. קדמות (וסמכות) דברי הזהר.
ב. קדושת הזהר.
והנה בדברי כת"ר נראה שמעכ"ת ערבב בין שני הדיונים הללו, והיו לאחדים בידו. בדיוק כשם שיש שחיברו ביניהם, וכפירתם בקדמות הזהר גרמה להם לכפור בקדושתו. ובאמת לא כן אנכי אדמה. שכן ספרי גדולי החסידות הם קדושים וטהורים, אף שאינם מלפני אלפיים שנה. כלומר קדושת דברי התורה אינה נובעת בדווקא מקדמותם.
אין אני חולק שספר הזהר הינו ספר חשוב מאוד בעבודת ה', ובהכרת מי שאמר והיה העולם. בזה לית מאן דפליג. השאלה היא האם ספר הזהר נכתב על ידי רשב"י עצמו או לא אינה פוגעת בעצם קדושתו, ובעצות הרבות שאפשר לדלות ממנו באמונה, בעבודת ה' ובמעשה בראשית ובמעשה מרכבה. השאלה היא האם לזהר יש סמכות לחייב אותנו לנהוג בדינים מסויימים כאילו היה ספר מתקופת חז"ל. ובזה אין אני מודה. כלומר בודאי שאין לזהר סמכות, כמו שלירושלמי ולתוספתא אין סמכות כמו של הבבלי. ובמקרה של הזהר אף מגרע גרע, מכיוון שלא נודע לחכמים כי אם בסוף ימי הראשונים. תדע, שבכל גנזי הגניזה הקהירית שבו נמצאו מאות ואלפים כתבי יד של תלמוד ומדרשים, לא נמצא ולו כתב יד אחד של הזהר. והדבר אומר דרשני. ועל כן, פשיטא לי שאי אפשר לחייב לנהוג כדברי הזהר, וכפי דעת מרן השו"ע דכל היכא דפליג אתלמודא דידן לא מתחשבינן ביה. וממילא גם מרן אזיל ומודה דאין לזהר סמכות נגד התלמוד. ועל פי זה סרה מעלי תלונת כת"ר שחשבני לחלק מאנשי הימן כלכל ודרדע, ואיני מהם כלל. ועל פניו נראה שמותר לשתות מהיין שנגעתי בו.
הרב עובדיה: מה השאלה למה לראשונים לא היה זהר או בגניזה הקהירית, זה ודאי שלכו"ע הוא נגנז ולא היה את הזהר.
לומר שהזהר הוא פחות מהמדרשים כולם כמו מדרש רבה ודאי שלא בא בחשבון. ולדינא מה שלא מפורש בדברי הגמרא להיפוך הלכה כדברי המדרש, וע' ביב"א חלק ג חאו"ח סימן ג אות ה[4], ולמה יגרע חלקו של הזהר מדברי המדרשים כולם. ומה שנשמט מהראשונים דברי המדרש שנקרא זהר, וכי בגלל זה לא תהיה הלכה כן, וזה דעת הבית יוסף סי' קמא לרוב ככל הפוסקים שהבינו בדבריו שהלכה כזהר נגד פוסקים.
ע' באריכות בדברי מו"א זצ"ל בכללי הוראה שלו שחילק את הדבר לג' חלקים - שיש את נוסח אשכנז שלא קבלו למעשה את הקבלה להלכה אלא רק כחכמה, אבל לא לשנות דברים על פי זה, אבל לא שח"ו מפקפקים לומר שזה לא מדברי רשב"י והתנאים. אבל מה לנו ולספרדים ולשיטה שכזו, וכאן בוידוי בתקיעות כמש"כ הגרי"ש אלישיב שגם נוסח אשכנז מתודים וקבלו דברי הזהר והאר"י, למה לנו לפקפק בזה.
אשאל אותך שאלה האם שכתוב בזהר ר' יהודה ר' יצחק וכו' מה זה מאיזה דור? מה לנו ולחילוקים ובילוקים שלא שערום אבותינו במסורת של כלל ישראל במאות שנים אחרונות.]
המשך דברי הרב עובדיה: ומה שראית להוכיח מצינו בבלאי שקאי על חכמי הש"ס מדברי הזהר בפרשת פינחס (רנט ע"א) לגבי בבלאי, רומזים לדברי הגמרא במסכת תענית דף ב' ע"ב. (וע"ע בזוהר פרשת פינחס דף רמו ע"א ודו"ק). עכ"ד. הנה ניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני ונילף מבשני וכו', והוא לא חכמי הש"ס אלא הוא הלכה למשה מסיני, ולא ראינו שחכמי הש"ס לא הבינו מדוע הוא מתחיל דוקא מביום השני, והוא שאלת עמי ארצות של בבל.
דרך אגב, לדוגמא של זוהר שמסביר דברים בצורה מדהימה עד כמה התורה מדוייקת גם למה נלמד דוקא ביום השני, האם נראה לך שזה מחכמי ספרד לפני 600 שנה שהיה להם כזה חכמה, וע' בזו"ח פרשת כי תבוא איך מתפעל ר' יהודה בר אלעאי על ר"ש שרק הוא יכול לענות על כה"ג. ע"ש.
[הרב דניאל: באמת אני מתפלא על כת"ר. וכי לית אנא ידע שניסוך המים הל"מ הוא? אולם כת"ר לא דק. שכן אם ניסוך המים הוא הל"מ לא יכון לומר עליו 'נילף', שכן הל"מ אינה נלמדת מפסוק בכדי שנאמר עליה 'נילף'. ובאמת כת"ר, לא גיבן ולא דק, לא בדבריי ולא בדברי הגמרא. שכן דברי הזהר מכוונים לגמרא מפורשת: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה? דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם - הרי מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה. ומאי שנא בשני דנקט - דכי רמיזי להו בקרא בשני הוא דרמיזי, הלכך בשני מדכרינן. ע"כ. והזהר מתכוון לענות על השאלה הזו בדיוק, למה רמוזים המים בשני. ותלונת הזהר על התלמוד היא שהתלמוד הבין שהרמז לניסוך המים בשני בא ללמדנו להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בשני. ועל דא אומר הזהר שלא ידעי בבלאי טעמו של דבר, ולא בכדי ללמדנו הזכרת הגשם. אלא מחמת טעם הנכמס דכתיב התם.
וכבודו מתפעל עד מאוד מהסבר הזהר לפסוק. ובודאי זהו פירוש אמיתי ונכון ואין אני חולק על כך, אך למה כת"ר מוכיח מכאן על חכמתם הגדולה של בעלי הזהר? וכי לא היו חכמים גדולים בעלי דעה חכמה בינה והשכל שיכלו לכתוב כדברים האלה? ועוד אומר לך, שברור שמי שמקבל את הנחות היסוד של ספר הזהר, פשיטא שיתפעל מפירוש זה. אך מי שאין לו יד ורגל בקבלה, לא יראה בזה חכמה יותר גדולה מאשר בשאר ספרי הראשונים. ומי לנו גדול מהרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"י) שכתב: וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים לא ירעו וגם היטב אין אותם. ע"כ. וברור שלפי דעת חכמי האמת בודאי שיש כח בכל מיני שמות מאלו מיני שמות המלאכים והשדים שנתכוון אליהם הרמב"ם, ולמרות זאת הרמב"ם לא נתפעל מהם כלל, כיוון שמתחילה הוא לא מאמין בזה. וה"ה לנ"ד.
ומ"ש כת"ר שלא יהיה הזהר פחות מהמדרשים. איני מבין אמאי. הלא אין בידנו מופת חותך לומר שהזהר הוא מרשב"י. וסמוך לפרסומו של הזהר היו נחלקו בזה גדולי ישראל וכמו שמבואר באגרתו של ר' יצחק דמן עכו. וא"כ לא יהיה אלא כאחד מספרי הראשונים.
הרב עובדיה: כבר הגר"א בהלכות מעונן ומכשף יצא נגד הרמב"ם בחריפות גדולה שהש"ס מלא מכח שיש בסט"א, אמנם שמעתי ממו"א שאמר שלא אמר כן הרמב"ם אלא להוציא מלב ההמון שנוהרים אחר הדברים הללו וזה כל עסקיהם. ומה לנו ולקבל דברי הרמב"ם כפשוטם ח"ו.
הרב דניאל: איני רואה עבירה גדולה בכך, הלא הן הנה היו מגדולי ישראל וחכמיהם. ומימיהם אנו שותים. וגם ראשונים רבים הלכו בשיטה זו. ומ"מ מה זה משנה שהגר"א יצא נגד הרמב"ם? הלא עכ"פ דעת הרמב"ם דעה היא, ומי כמוהו מורה. וגם אני לא כתבתי זאת כדי לקבל דברי הרמב"ם, אלא לומר שמי שאין לו יד ורגל בקבלה לא יתפעל אם יראה את פירוש הזהר כמו שנתפעל כת"ר.
ובר מן דין. הלא הארכתי רבות בביאור שיטתי, וכן הסברתי בדיוק לאיזה תלמוד נתכוון הזהר, וכבודו כדרכו מתעלם מהתמודד עם קשיים אמיתיים בשיטתו.]
המשך דברי הרב עובדיה: זאת ועוד, מה שיש בדור האחרון כאלה שחושבים לומר שרבינו האר"י הולך אחר הזהר ולא אחרי הש"ס שלנו, הנה כאן הוא מופרך לומר כן, וכי לזהר ולהאר"י אין הלכות הפסק כלל, ואם יש איזה ישוב למה אין כאן הפסק, הנה מנין שלש"ס שלנו זה לא מסתדר, מאיזה סיבה שלא תהיה.
ועוד הדבר, מוכרח שהאר"י מחוייב לש"ס שלנו, וכי האר"י יפסוק כזהר נגד ש"ס, ולהיפוך כשיש זהר לבדו אין לנו ראיה כל כך לפסוק כמותו, אבל כשיש לנו גם רבינו האר"י שגם יודע מהש"ס דילן ואומר מה לעשות קי"ל הכי. והוא חקירה גדולה באחרונים מדוע לפסוק כרבינו האר"י - האם מפני שהראשונים לא היו יודעים מחכמת הקבלה, או בגלל שהיה גדול מאוד בחכמת הפשט שכל דבר היה לומד בשש הסברים בסוגיא. ולכן באור לציון תחילת חלק ב לחדש יצא שאין לפסוק כרבינו האר"י אלא רק במה שאמר מפורש ולא בדבר שלא אמר אלא רק כך יוצא מתלמודו, כגון לחזור ברצה והחליצנו שסעודה שלישית שבזה לא אמר רבינו האר"י לחזור אלא רק הוא חובה אבל מכאן עד לחזור זה צריך לסדר עם סוגיות הש"ס ולא ככה"ח ובא"ח שהולכים גם אחר משמעות דברי האר"י, ע"ש. ומקור המחלוקת מה מקור הדברים של כנה"ג והרב חיד"א שאילו הראשונים היו רואים דברי האר"י היו חוזרים בהם - האם מפני הקבלה שבדבר, ולפ"ז יש לעשות חשבונות בזה, או שהכוונה היא שהוא סידר את הדברים גם בפשט והיה גאון בפשט יותר מהראשונים ולכן אמרינן שצריכים לבטל דעתם.
וכבר כתב ספר שלם הרב מרגליות בשם אליבא דרשב"י, שכל מקום בש"ס שר"ש סובר כך הוא לשיטתו בזהר. ואם בבלי הלכה לא כמותו אז גם בזהר. וכן הוא בתשובות דובב מישרים ח"ג (ס' סג) דבדבר שר"ש אזיל לשיטתיה בש"ס דילן לא קיי"ל כוותיה ע"ש. וכה"ג כתב שר"ש לשיטתיה, בשו"ת שב יעקב ס' א' (נדחה דבריו בברכ"י ס' א' אות ה' שטעה בשמות). וכ"כ ערוה"ש ס"ס כ"ה וז"ל אמנם מקובלני שא"א להיות הזהר מחולק עם הגמ' אא"כ שגם בגמ' יש פלוגתא ובמקום שהדין פסוק בגמ' גם הזהר ס"ל כן ואולי יש מקומות שלא פירשו כן בזהר לא כוונו לאמת וצריך לפרש פירוש שיתשווה עם הגמ'. ובמשמרת שלום מקאדינוב (ס' ד' דף י' ע"א) כה"ג. ונודע שמקור ערוה"ש הוא ממעשה רב של הגר"א בזה.
אמנם יש להעיר הרבה על מרן הבית יוסף שלא הרגיש מכלל זה, וכמו שהעיר בדרכי משה יו"ד סימן סה, לענין גיד הנשה שלזוה"ק (פרשת וישלח), אסור בהנאה, והוא לשיטת ר"ש בש"ס שלנו במסכת חולין, והבית יוסף לא הרגיש מזה, ובשו"ע כתב טוב ליזהר ויתכן שהרגיש מזה.
וז"ל הדרכי משה: ואיני מבין דבריו כי שמעתי כי בעל ספר הזהר הוא סתם ר"ש המוזכר בתלמוד שהוא רשב"י והא פליג עמו בתלמוד שלנו (פסחים כב.) רבי יהודה ומתירו בהנאה. ור"י ור"ש הלכה כר"י כמ"ש הפוסקים וא"כ אין ראיה מספר הזהר לענין הלכתא כן נ"ל וכ"כ ב"י בעצמו באו"ח ס' כה (כו, ד"ה ויברך) וכ"כ באיסור והיתר הארוך (כלל כא ה"ד) דמוכרין הגידין לחוד לאותם שעושין מלאכה בגידין. עכ"ל הדרכי משה. ובס' כ"ה כתב ב"י דהאגור (ס' לו') מצא בזהר פ' פנחס מאמר רשב"י דאין לברך על תפילין אלא ברכה אחת כו' ותמה על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה ומ"מ העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י בספר הזהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי ר"ש לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן. והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן, כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר, המאור הקדוש בעולם כולו, ועוד שאין המאמר ההוא מכריע וכו', עכ"ל. הרי דלא איירי כשר"ש לשיטתיה אלא אפי' לא"ה, וגם ע"ז י"ל דרק ישב את דעת הפוסקים אבל לא דס"ל למרן הכי. ועוד סיים דגם לפוסקים שמא אי הוו ראו דברי הזהר הוו הדרי בהו רק נעלם מעיניהם, ואליבא דאמת אין הכרע בדברי הזהר. ודע שגם בשער הכוונות הביא את שתי השיטות ולא מוכרע שהאר"י שהיה אשכנזי לא בירך ב' ברכות וטורח לבאר את שתי השיטות בזה.
וכאן אצלנו אין התחלה של קצה חוט לומר שלפי ש"ס שלנו זה אסור לומר וידוי, וגם לזהר יש תקיעות של ספק, וגם לומר וידוי אין בו הפסק. ודוק.
[הרב דניאל: כבודו חזר על זה פעמים רבות. ושוויה כת"ר לכו"ע קצירי ראות... שכן פשוט דאי אמרינן כדעת הרמב"ם יש כאן יותר מקצה חוט שאסור להתוודות, ואיך יאמר כת"ר דאין כאן אפילו קצה חוט. והיא פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. וגם לחלק יצא בדברי הזהר גופיה, בין היכא שמסכים לתלמוד ובין היכא שלא מסכים, ובחלקות ישית למו. ואיני מבין בזה כלל.]
המשך דברי הרב עובדיה: והנה מה שבגמרא לא הוזכר להתוודות כלל, האם יש כאן אמירה שלא להתוודות? הנה מו"ז ביב"א חלק א (חאו"ח סי' לו אות טו), כך למד ולכן הוקשה לו דברי המג"א אהדדי, דבס' תקפ"ד ס"ק ב' כתב דיש להתודות בין התקיעות כמנהג, והכא בהלכות שופר כתב המג"א דעיקר כגמרא נגד הזהר. אבל מאחר שלדעת רה"ג שרי להתודות. א"כ הוי מחלוקת הפוסקים והזהר יכריע. ואפילו אם נאמר שבפרטות אם כל התקיעות צריכות בזה אולי חולק הבבלי על הזהר. ועוד ע' במג"א סי' ע"ה ס"ק ד' דאוסר לגלות שער שהוא כזהר. ע"ש.
וע"ע במש"כ המג"א בס' נד' ס"ק ב' דכתב גבי אמירת שיר המעלות בין ישתבח ליוצר בעשי"ת צ"ע. ונלאו האחרונים מה צ"ע הוא זה וע' כה"ח (ס"ק ח') ומועד לכל חי (ס' יג אות כב). אמנם בשו"ת שואל ונשאל ח"ב (חוא"ח ס' יד) השיג שעליו דאין בזה מחלוקת ולכו"ע שרי. ודלא כמ"ש כה"ח (שם ס"ק יא) ע"ש. אמור מעתה שאפילו לדעת הרמ"א בסימן קמא שזהר ופוסקים הלכה כפוסקים, מ"מ אם יש מחלוקת ודאי דהזהר יכריע. ואם אין מחלוקת לא יכריעו הזהר. וזהו הצ"ע של המג"א אי הוי מחלוקת אי לא. ודוק.
[וע' בשלחן הטהור (ס' לד) דכתב דבשכח ולא תקע תש"ת וכדו' חוזר לתקוע בברכה. מפני דכולם אמת. ע"ש. והוא שיטה מחודשת ביותר, ובפרט למש"כ באריכות שלא קאי כולם אמת רק בתשר"ת ולא בתש"ת ותר"ת].
והנראה בזה בדעת מו"ז שכל מקום שיש מחלוקת וצד לומר שיש בבלי חולק על הזהר הוי מחלוקת זהר ותלמוד, על אף שיש ראשונים וגאונים שמסתדרים עם הזהר. וזו שיטתו לענין קדושה דאורייתא או דרבנן שביב"א חלק ב סוף חלק ב חאו"ח בדין שלא לקצר בספר חיים או על הניסים בשביל קדושה ולא כצ"צ, ע"ש. וכמו כן לענין לעניית דברים שבקדושה שביב"א חלק ד שיש כאן מחלוקת ראשונים אם מותר ובזהר מחמיר ואוסר, ואפ"ה היקל מו"ז בזה. ומצאתי מי שאומר כן, והוא בשו"ת שארית יוסף ח"א (חיו"ד ס' ח' ע' קב) דהעלה דכל מה דקבלה מכרעת במקום מחלוקת פוסקים. כ"ז כשהקבלה לא חולקת בשום צד על דברי הגמ'. אבל כשחולק בצד אחד ליכא למימר דקבלה תכריע בפלגא ע"ש.
[הרב דניאל: כל זה כבר כתב כת"ר במאמרו, ופשוט שכת"ר צודק שזו דעת מרן גאון עוזנו. ולכן יש כאן ספק. והוא אשר אמרתי שגדול כוחו של מרן גאון עוזנו להכריע. וכאן הכריע כדעת הרמב"ם בפירוש התלמוד נגד האר"י (שכן בזהר אין הדברים מפורשים כדכתבינן, שאין כאן אלא דברי הפוסקים מול דברי הפוסקים, וגם למעכ"ת אין מקום להכריע כאן כדברי האר"י, אילולי כת"ר היה חושב את דברי האר"י כמפורשים בזהר). וזה מלבד מה שאמרתי שגם לדעת רה"ג לא פשיטא דשרי להפסיק, ולא נאמר זה בהדיא בדבריו כלל].
דברי הרב עובדיה יוסף: אבל לענ"ד אינו כן ומדוע להחליט רק כאן שאין הלכה כהאר"י למרות שנהגו כמותו, והשאלה בפסיקה של מו"ז עצמו בזה, ולא רק זה כאן הוא יותר משאר מקומות היות ויש כאן מחלוקת בהבנת הבבלי בראשונים הזהר יכריע.
ולרווחא דמילתא אמינא דבר מחודש שהלא ישנה חקירה גדולה מדוע הלכה כבבלי ולא כירושלמי.
וכתב בזה הרב חיד"א בעין זוכר (מערכת י' אות ג') הב"ד הרי"ף בסוף עירובין שכתב כיון דסוגיא דג"מ דילן להיתרא לא איכפת לן במאי דאסרי בתלמודא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכו הוא לא קשרו ליה אינהו עכ"ל. וכ"כ סמ"ג סוף לאוין ס"ה דף כ"ב: וכ"כ רבינו יהונתן בפי' להרי"ף מציעא כת"י והב"ד ג"כ בשטמ"ק פ"ק דמציעא וכ"כ מגדל עז ריש ה' שופר. ובעין זוכר העיר שבשו"ת רשב"ש (ס' רנא') כתב מימרא דסנהדרין כד. בבל במחשכים משם ר' יוחנן. ואולי כך היתה גירסתו ע"ש והרשב"ש שם כתב שסמכינן על בבלי משום בתראי. ע"ש. אמור מעתה לדבריך שרשב"י חולק על התלמוד שלנו, כאן שיודע רשב"י מדברי הבבלי וחולק א"כ בזה אין הלכה כבבלי. ויל"ע.
הרב דניאל: דברי כת"ר סתרי אהדדי תוך כדי דיבור. אם אלו דברי רשב"י היאך יהיה בתראה, הלא רשב"י קדם לבבלי. ואם הוא חולק על הבבלי ממילא אינו רשב"י ודברי כת"ר צע"ג. וכבודו מעייל פילא בקופא דמחטא למען עשות סניגורין לדבריו.
ובר מן דין, אין אני מבין מה עניין הירושלמי לנ"ד. הירושלמי גופיה היה לעיני כל קהל עדת ישראל מימי הגאונים, דרך הראשונים ועד אחרונים. משא"כ דברי הזהר שלא היו לעיני העדה, ואם כן אי אפשר לדון בו כבכללי תלמודא דבתראה או קדמאה. ואין איתנו נביא ולא יודע עד מה בכדי להכריע בדברי הזהר מכח קבלה או מסורת. ואין איתנו אלא כח העיון, ובזהר קשה מאוד ליישם את כח העיון הנ"ל. ואם תאמר הרי זו הסיבה שמסתמכים על דברי האר"י בזהר כהל"מ, מפני שהוא ידע לעיין. גם אני אענה חלקי, וכי לא מצאנו מחלוקת בפירוש דברי הזהר בין האר"י לשאר מקובלים? ולכן כיוון שהזהר אינו ברור לנו, אי אפשר לדון בדבריו כהלכה למעשה, אלא בדבר שאין בו צל צילו של חשש על פי הפשט, יש מקום לנהוג כדברי הזהר, וגם זה לא בתורת חובה ולא כנגד המנהג.
♦
והטור הרביעי. הנה גם לשיטת דברי רה"ג ודעימיה, מאן יימא לן דשרי להו להפסיק בין סדרי התקיעות? דאף שמן התורה יצאו כבר בתשר"ת[5]. לעולם אימא לך שלאחר שתיקנו למעבד כולהו, מדרבנן אסור להפסיק. וכמו שתיקנו שאת עניית 'אמן' דבונה ירושלים בברכת המזון, יש לענות בלחש, כי היכי דלא ליזלזלו בברכה הרביעית. ופשוט שאינו אלא מדרבנן. ה"ה הכא דאין להפסיק כי היכי דלא לזלזלו בתקנת רבותינו למעבד כולהו.
וכמו שכתב הרב עובדיה שליט"א על מרן, כן נאמר על הגאונים. דגם הגאונים לא התייחסו לוידוי בין התקיעות. וממילא אי אפשר לדעת מה היתה דעתם בזה.
הרב עובדיה: מלבד שדעת המשנ"ב בבאה"ל בדעת מרן שסגי בג' פעמים תשר"ת וכך פוסק למעשה הגרי"ש אלישיב וכמש"כ שם. יתכן עדיין לחוש כמו"ז בזה שצריך ל' תקיעות, אבל לומר שאין מי שסובר כלל כן וגם לגאונים חייבים ל' תקיעות עליך להביא ראיה בזה. האם יש מי מהאחרונים שיאמר כן בדעת הגאונים? וגם מו"ז לא חשב לומר כן בדעתם, ולמה לחדש דברים שלא היו ונגד המנהג הפשוט בזה.
הרב דניאל: פשט דברי מרן השו"ע (סי' תקץ סע' ב') דבעינן ג' פעמים תשר"ת, ג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת. גם מ"ש כת"ר שכן דעת הגרי"ש אלישיב. זה נאמר בבתי חולים, ושעת הדחק כדיעבד דמי. ומה שכתב כת"ר שלא מצאנו בגאונים מי שחייב ל' תקיעות בגאונים. אנכי נוראות נפלאתי, דכך איתא בהדיא בתשובת הגאונים (אוצר הגאונים ראש השנה סי' קי"ג-קי"ד) ועי' שם בסי' קטז בשם בה"ג אספמיא, שכתב וז"ל: "ולא ידעינן תרועה מאי ניהי" והוא כשיטת הרמב"ם והדברים מבוארים.
איברא דהתם גם מובאת בארוכה (סי' קיז) תשובת רה"ג שהובאה ברא"ש, ואתה הראת לדעת שהיא מחלוקת בגאונים. ולא פלטינן מספיקא.
הרב עובדיה: האם רואים באיזה גאונים שלא סגי בדיעבד בתשר"ת לכל הדעות? ואם בשעת הדחק מועיל תשר"ת וידוי בתקיעות ולצאת י"ח הזהר והאר"י אין לך שעת הדחק גדול מזה, שזה צורך גדול.
הרב דניאל: האם כבודו הסתכל באוצר הגאונים שכתבתי? ועוד בה. מעניין לבדוק האם בזמן הראשונים היה מנהג להתוודות בין התקיעות עוד לפני גילוי הזהר (וכעין מחלוקת רש"י ור"ת בסידור הפרשיות, שלא הזהר החל את המחלוקת אלא הוא מתאר מחלוקת קדומה). שכן, אם אינו מנהג קדמון, וגם בזמן הראשונים שבין גילוי הזהר לבין זמן האר"י לא היה מנהג כזה. הרי זה גילוי מילתא ברור, שגם הראשונים לא הבינו את הזהר כדברי האר"י כלל. וממילא ברור שאין כאן מנהג קדמון, ואין כאן דברים מפורשים בזהר.
הרב עובדיה: ברור שגם לרב האי גאון היו תוקעים ל' תקיעות מתקנת ר' אבהו אבל זה לא מעכב בדיעבד, ולכן אין מה לראות באוצר הגאונים.
הרב דניאל: דברי כת"ר מרפסן איגרי! לומר שתקנת רבי אבהו לא מעכבת בדיעבד אליבא דרב האי גאון, דבר שלא נרמז בדבריו כלל. וכל זה כדי להעמיד דברי האר"י בזהר! איני מבין כיצד אפשר לעשות כן. הלא גם בזמן גילוי הזהר לא נהגו כן, ואדרבא! כיוון שלא מצאנו בחז"ל ובמדרשים מנהג כעין זה, או אפילו דעה כזו, קא משמע לן שאין זה מנהג קדום. ולא נהג כן אלא האר"י על פי הבנתו בזהר. ומעולם אף אחד לא פקפק שיש לקיים את דברי רבי אבהו בין לכתחילה ובין בדיעבד, עד שבא כת"ר. ולומר שאין מה להסתכל במקורות. דברים אלו צ"ע. ודברי כת"ר צריכים נגר ובר נגר דיפרקינהו. ואנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא. אך דברי כת"ר לא נראים לי כלל במחכ"ת.
ועוד כבודו שוב התעלם משאלה פשוטה שכתבתי. שאם אמת היה כדבר הזה, כדברי האר"י, היאך הראשונים שכבר ראו את הזהר לא חידשו מנהג זה להתוודות בין התקיעות, אם הדבר מוכרח בזהר. ועוד לפי דבריי יוצא שהמנהג הפשוט הוא שלא להתוודות בין בתקיעות, שכן היה מעולם בזמן הראשונים. והאר"י שהוא שחידש. ובכדי להתיר להפסיק בעינן להוכחה יותר גדולה מאשר פירוש בדברי הזהר.
הרב עובדיה: כל הפוסקים, וגם מו"ז ביב"א, מודים שלרב האי גאון אין כאן בעיה של הפסק, צריך לתקוע ל' תקיעות מפני שיבוש עמי ארצות, אבל אין כאן בעיה של הפסק ועל אחת כמה וכמה לענין וידוי. זה דברים פשוטים בלי זהר והאר"י.
אין ספק שלפני גילוי הזהר לא ידעו כלל מדבר שכזה, וכמו הרבה דברים וכמו שיר המעלות בין ישתבח ליוצר בעשרת ימי תשובה וכנ"ל. כל תורת רבינו האר"י היא חדשה, ובפרט הספרדים קבלו את הדברים, כדלקמן.
לראשונים לא היה קצה חוט של זהר, ומאתים שנה קודם האר"י כשגילו את הזהר אין ספק שלא הצליחו להבינו ולהסבירו, עד שבא רבינו האר"י וסידר את הדברים. לך נא וראה מש"כ מהר"י בסאן שכמה גדולה גדלותו של האר"י שאיך יתכן שבהקדמה אחת בסדר בריאת העולמות כל הזהר מסתדר באופן מיוחד באיזה בחינה מדובר ובאיזה שייכות. ואין זה אלא מגילוי מיוחד שזכינו לו, וע' בספר של מרן הבית יוסף מגיד מישרים שהכל מתגלה שם שהמלאך מבשר לבית יוסף שיזכה להיות במקום האר"י ויזכה להשגה שלא היתה חמש מאות שנה [כנראה הכוונה לרב האי גאון שהיה לו גילוי אליהו, ונודע שכל פסקיו מתאימים לרבינו האר"י]. ומרן איבד את הכל כי נכנס בטעות לבית הצלמים, והכל עבר להאר"י, שכתב לו במוסר לפרשת במדבר: וגם תסגף נפשך כאשר אמרתי כדי שתזכה לראות את אליהו בהקיץ פנים בפנים וידבר עמך פה אל פה ויתן לך שלום כי יהיה מורך ורבך כדי ללומדך כל סודות התורה. ע"כ. ולא שמענו מזה כלל, וכנראה זכה בזה האר"י במקום מרן. עוד כותב לו שם: ובניך יהיו סנהדרין בלשכת הגזית ותראה אותם מלמדים הלכות קמיצה ובנך זה יהיה רב וגדול וחכם גדול בגמרא ובקבלה ובזמנו לא ימצא מקובל גדול ממנו כי ישיג חכמת הקבלה מה שלא השיג אדם מת"ק שנה יותר משלמה ידידי עשר ידות והוא יעשה פירוש לזוהר וגם יעשה השגות לחיבורך כי נשמתו היא ממדת חכמה לכן ישיג תעלומות חכמה ויהיה מורה הוראות בישראל. ע"כ. וגם זה לא שמענו כלל ועיקר.
ובשבת אור כב שבט: אזכך שיעשו נסים על ידך כמו על ידי התנאים וידעו כל העולם כי יש אלקים בישראל. ע"ש. והוא כנראה עבר להאר"י.
ובזה א"ש מה שהתקשו רבים שמדוע לא מת על קידוש ה'. הרב יח"ס בספר גדולה תשובה ח"א סי' כ שנראה ע"פ מש"כ בספר חסידים סי' רכב ונכפל בסי' תשד, ובמעבר יבק חלק שפתי צדיק ספ"ג. ע"כ. והנה דבריו קשים כי שם כתב שצדיקים שרצו למות על קידוש ה' נחשב להם שמתו על קידוש ה' רק ה' מוריד משכרם את טובת ההנאה שלא נהרגו, ע"ש. והרב זביחי בקונטרס שלו על לימוד הב"י כתב שנראה שהשו"ע נחשב כמו שמת על קידוש ה' ודבריו מחודשים ביותר.
ופלא שלא ראו שכ"כ במגיד מישרים בפרשת בחוקתי בסוד אם תלכו עמי בקרי, וז"ל: הקשר והדבוק שבינך לבין קונך וגם לא תפנה אל האלילים ולא תלך אחרי הבעלים כאשר הלכת אתמול וגם זה ימים ג' שהפסקת הקשר והדבוק שבינך לבין קונך שהפסקת מלהרה' תמיד ואנכי אגדלתיך למען תהיה לבך תמיד כלי שרת לתורתי לא תפרד ממנה אפי' רגע א' וגם זכרתיך להיות נשרף על קדושת שמי כדי שיתכפרו עוונותיך ותתעל' כאשר הודעתיך ועכשיו פנית לבך מד"ת וגם פנית אל האלילים והלכת אחרי הבעלים כי נכנסת אתמול בבית הקדשי' שלהם וכבר הודעתיך כי ז' ענני כבוד מלוים אותך וכלם נפרדו ממך כשנכנסת שמה והיו רוצים להסתלק ממך לגמרי לולי כי בני מתיבתא דרקיע' התפללו לפני הב"ה שלא יסתלקו ממך ועי"כ המתינו לך עד צאתך ובאך משם וחזרו ללותך כבתחלה וצאתך. וכו' ע"כ. משמע בהדיא שהפסיד בזה שיהרג על קידוש ה' ודוק.
הרב דניאל: כל אלו הדברים אפשריים, אך אין בהם הכרח, בודאי לא הכרח הלכתי, שנאמר בגלל שחובה לקבל דברי האר"י בפירושו בזהר כהלכה למשה מסיני. ובודאי אם תורת האר"י היא חדשה, שאף שמותר ללכת אחריה, אך אין "הכרח" ללכת אחריה. ולא שונה תורת האר"י מתורת מרן השו"ע, החיד"א, הבא"ח, המשנ"ב ועד אחרונים מרן גאון עוזנו, שמי שמקבל את מרן ג"ע כרבו בודאי שחייב ללכת לפיו, אך אין חובה לקבלו עליו כרב. וה"ה לעניין רבינו האר"י. והדברים פשוטים.
הרב עובדיה: לא מדובר באדם שלא נוהג כלום כרבינו האר"י ששואל אם רוצה ללכת עם דעת רבינו האר"י שזה סוגית מי שמתפלל נוסח אשכנז אם מותר לשנות ולהתפלל נוסח ספרד, אלא מדובר בקהילות שנהגו כדברי האר"י ובפרט בענין השופר בכל הדברים וכולל נגד מנהג העולם לקצר בשברים, ועתה הוא נהיה חכם יותר מהמסורת זה ארבע מאות שנה ורוצה לשנות ולומר אין הכרח לפסוק כרבינו האר"י, ודאי לחטא יחשב לו ואין להתיר לשנות מנהגים, למשל מי שמתפלל נוסח ספרדי ורוצה לשנות לנוסח אשכנז האם יש בפוסקים מי שיתיר לו? וע' ביב"א חלק ו מזה.
♦
וב'א אל החומש. במ"ש בם הגאון האדיר הנאמ"ן שליט"א דהלא רבי יוחנן אמר 'שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא'. והלא לדברי רבי אבהו תלמידו בעינן לפחות ל' קולות, והיאך יצא? ומזה הוכיח הגאון הנאמ"ן כדברי רה"ג. הנה אני עני אפר תחת כפות רגלי הגאון הנאמ"ן. הנה לא כן אנכי עמדי, שכן רבי יוחנן לא אמר אלא את הדין הפשוט שקיבל מרבותיו. וכך היא ההלכה (וכמו שאין לתמוה על הרמב"ם למה כתב את ההלכה הזו כדמותה וכצלמה, וגם כתב דבעינן שלושים קולות ופשוט), ולמעשה מחמת הספק בעינן לשמוע עוד קולות, ולא נחית לזה רבי יוחנן. וק"ל.
הרב עובדיה: אין להתכחש שהוא פשט לשון השו"ע גם ששמע תשע תקיעות יצא והוא לא בסימן תקצ במקום שמאריך מהם הספיקות, ומחמת כן המשנ"ב פוסק שסגי בזה ואין צריך שיהיה ל' קולות. ובאנו על הספק על הלשון י"א שהביא שם וכמש"כ ביב"א.
הרב דניאל: גם אנוכי לא כיחשתי כן. ואדרבה מודים אנחנו לך, דהכי הוא פשטא דלישנא. וכבר כתבתי דעתי דאין בזה נפתל ועיקש דיש לחלק בין ההוראה הבסיסית מימי משרע"ה לבין ההלכה למעשה בימי רבי אבהו.
הרב עובדיה: ספר שו"ע הוא ספר הלכה ולא הוראות של מימי משה רבינו.
הרב דניאל: מעולם לא סברתי שספר השולחן ערוך, הוא מימות משרע"ה. אמרתי בצורה פשוטה שכשם שהרמב"ם כתב בהדיא שהתקיעות הן מצד הספק וכדעת בה"ג וכפשט התלמוד, וא"כ בעינן לכולהו, ועכ"ז לא נמנע מלכתוב את ההלכה של שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא (שופר פ"ג ה"ו). אם כן ברור שאין להוכיח מכך שפוסק כתב את ההלכה כפי שהיתה בזמן חכמי המשנה, דמהני בכדי לצאת ידי חובה המצווה בצורה מינימאלית היום. ובודאי שאי אפשר לדקדק מזה שאפשר להפסיק בין התקיעות.
הרב עובדיה: דבר שאין בו נפקא מינא להלכה למה השו"ע מביא אותו מה היה בזמן התורה, בסימן נפרד נוסף למה שביאר בתחילת סימן תקצ. עכ"פ אתה מחפש סדק קל שבקלים בכל נדון - א. בשו"ע ולומר כבר בפשיטות שדעת השו"ע שלא יוצאים, ב, בדעת הזהר והאר"י וכו'.
הרב דניאל: השאלה בודאי במקום. אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. הרי בהגלות נגלות תשובה אחרת לשאלת כת"ר יפול כל הבניין שבנה. והלא כפי שהוכחתי כבר הרמב"ם עצמו כתב כן, והוא בודאי לא נתכוון לומר לסמוך על עיקר דין התורה באיזהו מקומן של סבכים, שכן שפתיו ברור מיללו שהוא מפני הספק. וא"כ אין לתשובת כת"ר סמיכה מעליא.
♦
ורב ששת. במה שכתב באות י"ב מדברי האול"צ (סי' טל) ראיה מדברי התוספות שכל שהתחיל במצווה אומרים לו גמור, ואין בזה הפסק. וז"ל: אע"ג דעיקר מצוות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה, מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני, מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר הברכות ע"כ. וכתב הרב עובדיה שליט"א ללמוד מזה לנ"ד שכל שהתחיל בתקיעות כבר אין בזה הפסק. אולם לכאורה אינו מוכרח. דהלא מדברי הרמב"ם בדין זה משמע שאוכל כזית מן המרור וכבר נפיק לגמרי בתחילה, ומה שמוסיף לאכול לבתר הכי, זה מצד סדר ההגדה. ומרן בשו"ע לא כתב בהדיא כדברי התוספות שלא יאכל כזית. ואין לנו מופת חותך בעניין זה דס"ל כדברי התוספות.
הרב עובדיה: זו אינה ראיה שלי אלא של הרב אור לציון זצ"ל בחלק א, והנה לדבריך אין כח לרבינו האר"י ולא כלום ואפילו לא להכריע כתוספות נגד הרמב"ם, ובפרט שיש עימו זהר, לך נא ראה מחלוקת הגדולה האם אמרינן סב"ל נגד האר"י כנודע מיב"א חלק ב בדין של מעין שבע בליל פסח. והמנהג פשוט היה בכל הספרדים לפסוק בכל דבר כרבינו האר"י, מלבד הרה"ג כלפון הכהן מג'רבא שיצא חוצץ בזה. ומו"ז אחריו. אבל כאן באיסור הפסק בעלמא באופן שאין כאן חשש ברכה לבטלה על מה רעשה הארץ לומר שאין כח לרבינו האר"י ולא כלום. ואפילו לא להכריע כדברי התוספות נגד הרמב"ם. וכל זה מלבד כל הנ"ל שלדברי הגאונים אין לחוש לזה וכו'.
הרב דניאל: לא זכיתי להבין דברי כת"ר במה שכתב 'זו אינה ראיה שלי אלא של הרב אול"צ'. והרי כתבתי בפירוש שהדברים אמורים בשם למעלה בקודש, בשם חכם בן ציון. וא"כ מודעא זו למה לי?
ועכ"פ, לא ראיתי שכבודו ענה על הדחייה שלי לראיה. אלא הרחיק עדיו לליל פסח, והפליא לעשות ולומר שהמנהג הפשוט הוא לפסוק כדעת רבנו האר"י בכל דבריו. ובאמת כאן מצאת חרפתי, דאין בי הבנה כלל ועיקר למה גדל כוחו של רבנו האר"י יתר על שאר פוסקים. ואין בנמצא "מכשיר מדידה" שאוכל לבדוק על ידו בבית העלמין בצפת, ליד ציוני הקדושים, מי גדול ממי.
רק זאת אומר שמנהגים מנהגים הם. ומי לנו גדול כהחיד"א בככר לאדן (הביא דבריו מרן הגרע"י בסוף תשובתו הרמת'ה על עניין ההלל ביום העצמאות) שמעיד שלא נאמרו דברי הקבלה אלא למצניעיהם. ועוד אמר החיד"א במעגל טוב שראה מקומות רבים 'אביקי בפשט טובא' הקוראים מקרא בלילה והניח להם במנהגם. ועוד, הרי ידוע מנהג כל המגרב הפנימי והחיצוני כאחד שלא להניח תפילין דר"ת אף ששניהם אמת, כי אם לשרידים אשר ה' קורא, והוא כדברי מרן השו"ע, ולא כשיטת המקובלים. וכן הוא לעניין טלית קטן שלא היו שמים אף אחד מאנשי המגרב ט"ק, מקטנם ועד גדולים כולל גדולי הדור. ומי לנו גדול מהרב פרי חדש שנקט שלא לברך ברכת הנותן ליעף כח, נגד דעת האר"י וכדעת מרן השו"ע. והדברים פשוטים וידועים.
ולענ"ד יש כח להאר"י להכריע בין הראשונים, כמו שיש כח לכל אחד מהאחרונים להכריע כן, ולענ"ד גם למרן גאון עוזנו הגרע"י זצ"ל היה כח להכריע כן, וכן עשה באיזהו מקומן של שבחים (בעיקר להכריע כרמב"ם נגד התוספות, כידוע).
הרב עובדיה: כל הכבוד לדמיון של מו"ז להאר"י, וזה שיקול דעת שלך, אבל דעת מו"ז שאין לאחרון כח להכריע בין הראשונים.
דבר נוסף, אין צורך במדידה לומר מי גדול ממי, אלא מהפלוגתא לענין סב"ל נגד האר"י, נלמד כוחו בהכרעה בהלכה כשאין סב"ל עכ"פ.
ומה שבמרוקו, חוץ מדרום מרוקו, לא נהגו כהאר"י נכון, אבל מה זה מחייב אותנו? ומהחיד"א והלאה פשטו כל הוראות האר"י אצל כל הספרדים, בראיות אין סופיות. וכל הלכות ליל הושענא רבה הוא לא כשו"ע סי' תרסד ואין קשירות על הלולב, וכן אין הנענוע כסי' תרנא ס"ט ג"פ לכל צד אלא כהאר"י. וכן התקיעות של השברים הן לא כמנהג העולם כדברי רש"י כל שבר פחות מג' טורומטין, אלא ג' טרומוטין, שסה"כ יהיה ט' טרומטין.
לך נא ראה מאמר של מו"ז ביתד המאיר מנחם אב תשעו, שהספרדים קבלו הוראות האר"י היפך דעת הגר"א שלא פסק כהאר"י ביהא שמיה רבא, ואמר שצריך לומר רק עד עלמיא, ולא עד דאמירן בעלמא, וכן לא בירך הנותן ליעף כח (כמש"כ בתוספות למעשה רב תרנו אות ב בשם הרב יעקב כהנא). ומי שנעור כל הלילה לא יברך ברכות התורה (מעשה רב אות יב), ואילו האר״י כתב שיש לברך גם ברכות התורה (עיין שער הכונות דף א ע״ג). והגר״א לא אמר בערבית של שבת בסוף ברכות קריאת שמע "ושמרו" כדי לסמוך גאולה לתפילה (מעשה רב אוח סז), ובשער הכונות (דף ס- ע״ד) כתב לאומרו וכו׳. ע״ש. והגר״א קידש בליל שבת מיושב (מעשה רב אות קכא), והאר״י כתב שצריך לקדש מעומד (שער הכונות דף ע ע״ד). ונוסח הגר״א בקידוש ליל שבת "כי בנו בחרת" כמו שכתב בביאורי הגר״א (סימן רעא סעיף י), והאר״י כתב שהוא טעות גמור (שער הכונות דף עא ע״ב). ועוד להגר״א שתי מצות בליל פסח (מעשה רב אות קצא), ולהאר״י שלש (שער הכונות דף פג ע״ב). הגר״א לא הניח תפילין דרבינו תם, והאר״י כתב להניחם יחד (עיין יביע אומר חלק א סימן ג באורך). עכ"ד. עוד יש להוסיף שבלחם משנה בשבת לבצוע משניהן נגד האר"י שסגי בעליונה. ע' יב"א ח"ח (ס' לב' בהער"ה סוד"ה ד"ה והנה).
עכ"פ מקומות שנהגו ונוהגים כרבינו האר"י מה מקום לומר לא לנהוג כמותו. ובפרט שיש בסיס ויסוד גדול לכל זה.
דברי החיד"א בככר לאדן לא נאמרו אלא רק לענין מקרא בלילה והוא נודע ולא לשאר דברים. ומשנתו ידועה לכל אורך הדרך בזה.
הרב דניאל: אמת שרבי משה ח'לפון הכהן זצ"ל היה מיוחד בזה ואף קצת נטה לדעת הדרדעים באיזהו מקומן. ועי' בספר האיש הפלאי מ"ש בזה. מ"מ כל מרוקו הינה מקום גדול של רבנן ותלמידיהון, וכן היה המנהג בתוניס ובג'רבא, חוץ מכמה דברים שנהגו על פי הקבלה. וגם בפרובנס, מקומו של המאמ"ר כרמי, לא נתפשטו דברי האר"י. וכיוון שכך כבר אי אפשר לומר שיש מנהג פשוט לפסוק כדברי האר"י. בפרט שהמנהג הפשוט לפסוק כדברי האר"י אינו ממשיך מנהג קדום מימי התלמוד והגאונים, אלא זהו מנהג חדש שנתפשט בעקבות שיטת החיד"א והבא"ח. וכשם שהם הנהיגו ושינו מנהגים שקדמו להם כך בא מרן ג"ע והנהיג מנהגים אחרים מהם. ומ"ש כת"ר שמרן ג"ע העדיף את דברי האר"י על פני דברי הגר"א, זו דווקא ראיה לשיטתי. שלא ראה מרן גאון עוזנו סיבה להעדיף את דברי האר"י אלא כנגד הגר"א, אך לא כנגד ראשונים.
גם מה שכבודו התעלם שוב מכמה רבנן תקיפי ארץ שהבאתי, שהמנהג גם בתוניס ובכל צפו"א וגם מדברי הפר"ח. וצמצם את הדבר כאילו דברתי רק על מרוקו, וגם זה רק על צפון מרוקו. הדברים האלה תמוהים לענ"ד טובא. וכבודו סובר דפלגינן דיבורא.
ומ"ש כת"ר ללמוד ממאי דאיפליגו אי אמרינן סב"ל כנגד האר"י או לא. אנכי נוראות נפלאת'י. ברור שיש חכמים מחוכמים שקיבלו את דברי האר"י החי כתורה למשה מסיני. וכיוון שיש כאלה, ממילא נוצר הדיון אי אמרינן סב"ל כנגד האר"י. אך זה לא אומר שלרבינו האר"י יש יותר סמכות מאשר לכל אחד מן האחרונים. וכבר ראיתי מחכמי הזמן שיצאו לדון אי אמרינן סב"ל כנגד מרן גאון עוזנו, וכתבו למעשה דלא אמרינן סב"ל כנגד מרן ג"ע (דנו בזה הרב סגרון מישיבת כרם ביבנה תכב"ץ, ולעומתו כמה חכמים מישיבת כסא רחמים באור תורה לפני כמה שנים), האם זה אומר שכוחו עדיף מאשר כוחו של מרן השו"ע?
ובראיות שהזכיר כת"ר לכך דפסקינן כדברי האר"י, ראיתי מעשה ונזכרתי במה שכתוב בספר עין יצחק לראש"ל שליט"א, וכן הגאון הראש"ל הרמ"א זצ"ל אמר כמה פעמים, שראה את מרן גאון עוזנו בהנחת התפילין לא עושה כדברי מרן, אלא כדעת האר"י. ואמר למרן ג"ע 'ומה עם קבלת הוראות מרן'. והנה בעין יצחק הנ"ל תמה על עצם הקושיא. שכן בדבר שאינו מעיקר הדין, אין איסור לנהוג שלא כדברי מרן. ואם כן אין בהוכחות כת"ר די בכדי להוכיח שקבלנו הוראות האר"י. ודי בזה.
הרב עובדיה: מנהג מזה ארבע מאות שנה לכו"ע הוא מנהג מבוסס שאין לשנותו ולפקפק בו, לענין הלכה זו בתוניס וג'רבא נהגו כהאר"י להתוודות בין התקיעות. וכמו שכתבנו שפוסקים לא פקפקו בזה, ומה ההבדל ששיר למעלות ממעמקים הוא לא הפסק, גם כאן הוא הדין וכנ"ל באריכות. כל ההלכות שהזכרתי מה מקום להם נגד ההלכה הפסוקה בשו"ע וכל הראשונים, והכל משתנה רק על פי רבינו האר"י. למעשה כך אנחנו הספרדים נוהגים, האם צריך למחוק את כל המנהגים ולהחליט לא לעשות כרבינו האר"י, ואז גם אל תתודה בתקיעות.
על כל שם שהזכרת להתייחס יכלה הזמן, אבל לחבר את הרב כלפון לדרדעים לא ידוע לי מדברים כאלו. הספר האי הפלאי אין לי. ומי מחברו להחליט כן על הרב כלפון.
בנוגע לפר"ח ידוע הסיפור הוא היה מקובל גדול וציוה לקבור עימו את הכתבים בקבלה, ובטעות קברו גם את חיבורו על הלכות שבת, ושמעתי שמו"ז אמר שזה משמים כי הוא מיקל גדול והיה לנו הלכות שבת אחרים. מה ידוע לנו לומר על הפר"ח שלא קיבל את הזהר והאר"י? ועוד שאז תורת הקבלה לא היתה כל כך בידיעה כיון שהיה קודם הדפסת שמונה שערים כנודע.
כל הדוגמאות של הגר"א שהאר"י חולק עליהם, הכל מדברי הראשונים שהאר"י חידש דברים שלא היו מעולם והגר"א לא קיבלם, והדבר פשוט שעושים כמו האר"י. ומה השתנה כאן.
הדיון אם אמרינן סב"ל נגד האר"י הוא רק בגלל שהוא גדול יותר ממרן וזה הויכוח כי סב"ל נגד מרן עושים, אבל לא האם הוא כאחד האחרונים או לא.
השאלה אם נגד מו"ז אמרינן סב"ל מו"א זצ"ל אמר שודאי שכן, וכמובן תלוי במה המדובר. ומה הדמיון למחלוקת החיד"א וכו' אם אמרינן סב"ל לויכוח בדורינו זה.
הסיפור עם הגרמ"א ומו"ז לענין הנחת תפילין וישוב של עין יצחק. הדבר ברור בשאלה, והוא שהרי לפי מרן "אסור" לעשות את השבעה כריכות בין יד לראש משום הפסק, וכ"כ בהדיא בשו"ת שואל ומשיב, ואיך מי שלא פוסק לגמרי כהאר"י יכול להקל בזה, ומה תשובה יש לענות על זה?
אגב אני רואה לצערי הרבה שמנסים לענות תשובות על שאלות הלכתיות חמורות במשנת קנה רצוץ והעיקר להצדיק את שיטת רבם, לא זו דרכה של תורה לעקם דברים והעיקר להצדיק את רבו. ואכמ"ל.
הרב דניאל: לא האיש הפלאי, וטעיתי בכתבי, אלא האי הפלאי, ספר על חכמי ג'רבא ובתוכם על רבי משה ח'לפון הכהן. ספר ידוע.
ומ"ש כת"ר שלהתייחס לכל שם שכתבתי יכלה הזמן. במחכ"ת מלאתי שחוק פי. הרי ברור שלהתייחס ברצינות לדברים ולכל שם שכתבתי יכלה הזמן. אבל זה מה שנדרש להתייחס ברצינות לטענותיי, וזאת כבודו לא עושה אלא מתייחס לטענות הנוחות לו.
ועוד בה. מנהג שהנהיגו (ואינו מנהג פשוט בכל ישראל) זה ארבע מאות שנה, אינו די בכך, אם יש בו נדנוד איסור אליבא דהרמב"ם. ובפרט שביכולתי להוכיח שקודם שבא האר"י לא נהגו כן, אפילו לאחר שנתגלה הזהר. ומי לי עוד לדבר?
[הרב עובדיה: ברור הדבר בכללי הפוסקים שמנהג של ארבע מאות שנה יש לו בסיס ואין לשנות מנהגים ומו"ז מודה בזה, רק הביא מדברי החקקי לב שמנהג אחרון מדור שלהם לא נחשב., ועל זה נחלקו עם מו"ז אור לציון ועוד האם להתייחס למנהגים מזמן החיד"א ואילך, ובאריכות בספר ברכת יעקב להרב יח"ס. אם נפקפק כנזכר בפנים כל ההלכות שיש לנו על פי האר"י תבוא ותפקפק בהם, כמו מזמן הרמב"ם.]
ועוד מה שכתב כת"ר שאין תשובה מוצאת על הקושיא שהקשה הרמ"א הראש"ל, על מרן הראש"ל. הנה לא ידעתי דבר, אך מרן השו"ע כתב: אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. ע"כ. ושלא כמו בעניין הדיבור (בסע' ט' וי') לא כתב לשון אסור, ולא הודיע לנו חומרת הדבר. ומשמע שאין בזה 'איסור' כמו שחשב כת"ר. ודברי הראש"ל שליט"א קמו וגם ניצבו. ואדרבא, דברי הראש"ל הרמ"א צ"ע. וגם מדברי הב"י לא משמע כדבריך. וקיבלנו הוראות מרן במחלוקת מרן והרמ"א.
ומ"ש כת"ר וחשבני מאותם אלה המתרצים קושיות רבם בכל אופן. הנה גם בזה קיים בי 'אשרי מי שחושדים אותו ואין בו'. ואף אין אני צריך להרחיק עדיי, שכן בגיליון זה לחלוק יצאתי על דברי מו"ר עט"ר ראש הישיבה הרב שמואל טל שליט"א ראש ישיבת תורת החיים תכב"ץ, בעניין הגדרת רה"ר יועיי"ש, ואף שגדול כבודו בעינינו מ"מ האמת אהובה מן הכל, אף שהוא החמיר ואני הקלתי. ואם כן בחינם חשדני כת"ר. אולם אולי אפשר וכת"ר הוא בכלל אלו שנתכוון עליהם בצדקו דברי המקובלים בכל מחיר. וכל הפוסל וכו'.
הרב עובדיה: לא באתי לתת לך מוסר, אלא עברתי לעם בכללותו לומר שמיישבים דברים של מו"ז בכל מחיר בלי טעם וריח וצווחים ככרוכיא כבר יישבנו את הדברים, לא קשור אליך.
בענין ההפסק שבתפילין כוונת הגרמ"א לשאול מו"ז אחר שלמעשה מחמירים מאוד ואומרים שמעשה הוא הפסק וכמש"כ ביב"א חלק ה סימן ד באריכות, ולכן בשואל ומשיב פוסק שאסור, ולומר שמותר זה לא נכון לשיטת יב"א בעצמו ואיך היה עושה שבע כריכות, להמציא דברים חדשים שמעשה זה לא הפסק הוא לא דעת מו"ז ביב"א שם וזה מה שנשאל, ומה יש להשיב על זה לשיטתו?
♦
והשביעית תשמטנה. במ"ש הרב עובדיה בחיוב לפסוק כדברי הזהר. הנה אני עני איני מבין מהיכא צץ חיוב זה. וכבר הארכתי בזה בדוכתא אחרינא בחיוב לפסוק כדברי התלמוד (בגיליון האוצר תמוז תשע"ט).
ואין שום אחד מהטעמים המחייבים לפסוק כדברי התלמוד, מתקיימים בדברי הזהר. ואף מרן הב"י מעולם לא פסק כדברי הזהר נגד התלמוד, ודברי מרן הב"י (סי' כה) מפורשים בזה שכתב: ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן. ע"כ.
הרב עובדיה: הדבר ברור בדעת מרן השו"ע לפסוק כזהר נגד הראשונים וכמש"כ בב"י ושו"ע בסימן קמא לחלוק על הרא"ש ולכן פסק לא להשמיע לאוזנו בקריאת התורה, ופשוט הדבר שלא מניחים תפילין בחול המועד גם מהאי טעמא. והיכן יש כאן תלמוד נגד זהר, וכמו שפקפקת בעצמך בזה שאין הזהר קאי על התלמוד כלל ועיקר.
הרב דניאל: אין הדבר ברור כלל ועיקר. ואף בראיה שמביאים מסי' קמא יש לפקפק. שכן מרן את דברי הזוהר וכתב שיש להיזהר שלא יקרא אלא אחד, והעולה לתורה ישתוק ולא יקרא יחד עם הש"ץ. ואע"פ שמדברי הפוסקים משמע שהעושה כן הרי הוא מברך ברכה לבטלה, מ"מ כתב מרן הבית יוסף: מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים. ע"כ. ולכאורה זו קושיא על שיטתי. אולם מרן לא החזיק בשיטה זו, אע"פ שזהו פשט דברי הזוהר. שכן חזינן בהמשך דברי מרן התם, שמרן דחק את דברי הזוהר כדי להשוות עם דברי הפוסקים, שכתב בסו"ד שהעולה לתורה יקרא בלחש. אתה הראת לדעת שאע"פ שמרן הזכיר את הזוהר ואף נטה קו לקבלו, מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן, אף במחיר של דחיקת דברי הזוהר כדי להשוותם עם שיטת הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. ובכלל יש לומר מעיקרא שאין כוונת רשב"י שלא יקרא העולה לתורה, שכן בתקופת התנאים והאמוראים לא היה מושג כזה שאחד קורא ואחד מברך, אלא העולה הוא הקורא (כנהוג עד היום אצל מקהלות אחינו התימנים יע"א. וכן שכיח הדבר אצל הספרדים המדקדקים, וכן ראיתי את מרן ג"ע נוהג בכל הפעמים שהתפללתי אצלו, והדברים ידועים). ולא בא רשב"י בספר הזוהר לומר שלא יקרא העולה לתורה אם יש כדבר הזה, אלא אמר שכאשר העולה הוא הקורא כמו שהיה נהוג בזמנו, אז לא יקרא אלא הוא. וכן ראיתי שכתב הגאון הרב ב"צ מוצפי שליט"א בספרו שיבת ציון. וממילא כאשר המברך שהוא ע"פ תקנת חז"ל מי שאמור לקרוא בתורה, לא קורא, הרי בזה הוא מבטל את תקנת חכמים. ומה שהזוהר הקפיד שלא יקראו שנים, שלא יקרא הקורא והסומך, שהקורא (שהוא המברך) מקיים את תקנת חז"ל, והסומך העומד על ידו (וממילא שאר הקהל שאינם מקיימים את תקנת חז"ל) ישתקו. אך היכא שהעולה הוא המקיים את תקנת חז"ל העיקרית לברך על התורה ולקרוא, לכא' קשה לומר שכוונת הזוהר שהוא לא יקרא. וגם אם נעמיד כן את דעת הזוהר יצא שהוא חולק בהדיא על תלמודא דידן.
ובשו"ע מרן פסק בזה"ל: לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. ע"כ. ומוכח שמרן העדיף להלכה את הפירוש המשווה את דבקי הזוהר עם הפוסקים.
ועל כן, הדברים ברורים שגרם מסי' קמא, אין ראיה לשיטה זו, כד נעיין בה שפיר.
הרב עובדיה: הדברים ברורים בדברי הרא"ש שצריך להשמיע לאוזנו, ועל זה משיב מרן שאם היה רואה הרא"ש דברי הזהר היה חוזר בו ומסיק לא להשמיע לאוזנו, ועל זה חולק בדרכי משה, וכן דעת מו"ז בזה והדברים פשוטים. ובבדק הבית דימה שהוא הדין לא להשמיע לאוזנו בתפלת י"ח שבסימן קא היפך מש"כ שם בשו"ע, והדבר מחלוקת גדולה בין מו"ז להגר"ש משאש איך להתייחס לבדק הבית אחר השו"ע בענין זה בילקוט יוסף שהוציא מו"ז חלק א בהלכות תפלה.
וכך סתמו בדעת מרן בזה שסובר שזהר ופוסקים הלכה כזהר, הרב יעקב מייו בשו"ת זרע אנשים (ס' כא') והמחצית השקל (ס' סו' ס"ק ח') ודע"ת (ס' כה' ס' יא') ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (ס' קס' אות ד') ופתח הדביר (שם) ב"ד של שלמה. והשד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (ס' ז' דף לד' ע"א) ובשו"ת אור לי (ס' מ' דף ט"ל ע"ב) והרב בנימין הלוי בשו"ת דברי יוסף (אירגאס ס' ב') וכה"ח (ס' כה' סק' עה') והרב עזרא עטיא (בסוף הסכמתו לחזון עובדיה ח"א. ונפל התם ט"ס) והרב מרדכי גימפל יפה בקונטרס תקנת עגונות (עץ חיים ח"ב ס' כ') והרב יוסף שטרן (שם ס' כז') ובשו"ת יין הטוב ח"א (חאו"ח ס' ב') ובארץ חיים (סתהון שלל יג') וביב"א ח"ב (ס' כה' אות יד'.) להוכיח מדברי הב"י בס' קמ"א דקיי"ל כזהר נגד כל הפוסקים. (ומיירי התם אפי' במקום ברכה לבטלה, כמ"ש דבר"י שם) וכ"פ בא"א מבוטאטש (ס' נא) ובמשמרת שלום מקאדינוב (ס' ד'. דף י' סע"ד) ואף דהרב משאש בספרו שמש ומגן (ס' יא) כתב לערער ע"ז, דהרי מר"ן לא הסתפק בזהר ועשה פשרה עם הפוסקים, ע"ש. י"ל דמה שכתב מר"ן פשרה משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן אף דקיי"ל כזהר. ודו"ק. ויותר מזה י"ל דעשה פשרה כדי לישב את המנהג שלא יהיה סותר לזהר. כמו שהעלה הרב זרע אנשים הנ"ל. אמנם בשו"ע פסקו כי כן נ"ל, וכ"כ בשלחן הטהור (מקומרנא. ס' ג' ס"ק ב').
דבר מענין ראיתי במלבים המאיר לארץ (סימן כה ס"ק יח), שמתקשה בדברי האר"י מדברי הגמרא ומסיים שרב חיליה דהאר"י לגזור אומר, עכ"ד.
הרב דניאל: לענ"ד יש כאן קושי ממה נפשך. הרי בזמן חז"ל ברור שהמנהג היה שהעולה הוא הקורא. ואם תפרש את הזהר כפי המנהג היום, יצא גם זהר זה הוא מאוחר ואינו לרשב"י. ואם תפרש כפי שאני פירשתי (וכמו שכבר קדמוני רבנן הרב ב"צ מוצפי בשיבת ציון) דווקא אז יוצא שאין ראיה להבנת מרן בזהר. וכבר מילתי אמורה שלמעשה מרן לא פסק כדברי הזהר בזה, אלא נטה קו, והשווה את דברי הזהר לדברי הפוסקים. ומכאן חזינן שהמנהג חזק יותר מדברי הזהר.
הרב עובדיה: למעשה זה כוונתי לעיל שמאחר שאמרינן שרוב ככל האחרונים מלבד הרב שמש ומגן וכן הרב מוצפי שלמדו במרן אחרת, אבל רוב הפוסקים ובכלל מו"ז לומדים שזהר נגד פוסקים הלכה כזהר. יש סדק קטן ששני פוסקים למדו אחרת בבית יוסף. ומכאן להוציא פסיקה שדעת מרן שאין הלכה כזהר נגד פוסקים. זה לא מקובל נגד רובא דרובא שהזכרתי שהוא כעשרים פוסקים.
♦
המשך דברי דניאל: ועל כן בהא סליקנא ובהא נחיתנא, דאין שום הכרח לומר שיש חיוב להתוודות בין התקיעות. וכיוון שלא פלטינן בעניין התקיעות מספק, אי כדעת הרמב"ם אי כדעת רה"ג, נראה ברור שאין להקל ולהתוודות בין התקיעות. ובפרט שגם לשיטת רה"ג לא ברור דשרי בהכי. ואיצטמיד חצביה דמרן גאון עוזנו ביביע אומר, ואין בהם נפתל ועיקש. וכמ"ש בס"ד.
הרב עובדיה: לך נא ראה ביב"א חלק ג שטוען הגרי"ש אלישיב שמאחר וכל ישראל נהגו להתוודות מלבד כל הספרדים [עד שבא מו"ז ועקר מנהג זה] גם האשכנזים מלבד הנוהגים כהגר"א שהוא נמנה עמהם, ומאחר והדברים ברורים נהירים וצהירים והבא לפקפק בה יש לו כאן כמה וכמה ספיקות להסביר את הדברים מדוע לבוא ולומר לא להתוודות, בהשערות שלא שערום אבותינו. ואפילו בדאורייתא עבדינן ס"ס להקל, ומאחר שהזוה"ק כותב בתחילת פרשת אמור שמי שלא מתוודה בראש השנה מצבו לא טוב כלל להשקיט את המקטרג, ויש צורך והכרח בדבר מה מקום לחומרות שכאלו. ואין אחר המנהג כלום וכמש"כ בספר יד אליהו רגולר שהוא כאילו אליהו משמים בא והנהיגו.
הרב דניאל: גם כאן דברי כת"ר מגומגמים. כבודו כתב שהגרי"ש טען 'שמאחר וכל ישראל נהגו להתוודות מלבד כל הספרדים' ומשמע מדברי כת"ר שהספרדים עכ"פ נהגו שלא להתוודות. ומיד לאחר מכן כתב כת"ר בחצאי לבנה 'עד שבא מו"ז ועקר מנהג זה' ועל דרך הפשט משמע שעקר מרן את המנהג שלא להתוודות והנהיג להתוודות. והרי ידוע שהדברים הפוכים. וכנראה כבודו התכוון שמנהג כל הספרדים בזה נתייסד על פי מרן גאון עוזנו שעקר את המנהג הקדום. אך אכתי הדברים לא נכתבו בצורה ברורה.
ובאמת אם כת"ר היה נוקט אומנות אבותיו, היינו את שיטת מרן גאון עוזנו למעבד ספיקי ספיקות, אז החרשתי. כי אם נבוא להרהר אחר ס"ס זה, אזי נצטרך גם לבדוק כל ס"ס שעשה מרן, והזמן יכלה והמה לא יכלו. אולם כיוון שכת"ר דרך בדרך ההוכחות להוכיח דהכי אריך למעבד. על כן נחלצתי להצדיק הצדיק דמעיקרא ולומר שאין די בהוכחות כת"ר בכדי להכריע נגד הרמב"ם ומרן השו"ע שנקטו שתקנת רבי אבהו היא מצד הספק, וממילא יש לחוש שלא להפסיק בין הסדרים בוידוי.
הרב עובדיה: כל ישראל נהגו להתוודות חוץ מתלמידי הגר"א. עד שמו"ז שינה את מנהג חלק מהספרדים בזה.
יש כאן כמה פנים לפנים, להבין שמותר להתוודות גם מצד הבנת הדברים בשו"ע בשעת הדחק עכ"פ כנ"ל ווידוי לזוה"ק חשיב שעת הדחק, ובין מצד ס"ס, ולומר בדברי הפוסקים שיש הפסק בוידוי הוא רחוק מי ימצאנו ואין כאן חשש של ברכה לבטלה אלא דיני הפסק בעלמא וכן המנהג פשוט, וכ"ש שאין סב"ל כנגד מנהג. הרי שלדעתי הדברים לא מתחילים "להחמיר" בזה.
הרב דניאל: גם אני לא אמרתי להכריח שאסור להתוודות בין התקיעות. רק אמרתי שכיוון שיש בזה ספק אי הלכה כהרמב"ם והגאונים או כרב האי גאון וכחלק מן הראשונים, ממילא יש להחמיר ולא להפסיק בין התקיעות. ובפרט שגם לשיטת רה"ג אין הכרח שמותר להתוודות בין התקיעות. ובפרט שגם לפי הזהר אין הכרח שהתיר להתוודות בין התקיעות, וגם האר"י לא אמר דבריו בהחלט אלא מסברא. וגם לפי כת"ר כבר אין כאן דברי הזהר מול דברי הפוסקים, אלא יש כאן דברי הפוסקים כנגד דברי הפוסקים (=האר"י), ודברי מרן ביביע אומר (ח"ב סי' כה אות י"ד) שהזכיר כת"ר לעיל הם תנא דמסייע לן. וממילא גם שאר הפוסקים שהזכיר כת"ר אינם עניין לנ"ד, שכן הם דברו על זהר מפורש כנגד הפוסקים. ולכן בודאי שיש מקום נרחב להחמיר ולא להתוודות בין התקיעות. והבוחר יבחר.
גם מה שעלה שיש לחלק בין קדושת הזהר שהיא חשובה ומקובלת על כל ישראל, לבין סמכות הזהר שהיא אינה חזקה נגד פשטות שיטת הראשונים והתלמוד וכדחזינן.
[הרב עובדיה: לדבריך ולא לדברי ולדברי מו"ז כנ"ל באריכות שהעיקר כזהר נגד פוסקים, וחשיבות האר"י לכו"ע לענין הפסק כמו שיר המעלות התקבל, וכן גם לענין התקיעות. וכאן יותר קל כיון שחלה המצוה במקצת גם לשיטת הרמב"ם ויש כאן גביל לתוריה וכו' וכמו תשע צירופים בכל זה.]
המשך דברי הרב דניאל: דברי כת"ר קשים, שכן קשה בעיני לומר שהכא יותר קל מאשר להפסיק בין ישתבח ליוצר. שכן בין ישתבח ליוצר מותר להפסיק לדבר מצווה. והכא כל עוד לא שמע שלושים קולות לא יצא ידי המצווה כי אם בשעת הדחק גדול. ודברי כת"ר צ"ע, ואת אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי.
[הרב עובדיה: הפסק לצורך מצוה בין ישתבח ליוצר נתון למחלוקת והוא לא דבר ברור שמותר, ואסור סתם לומר מזמורים תהילים אם אתה מחכה לחזן, ומה מקום לומר שיר המעלות ולכן כתב המגן אברהם וצ"ע, ולכן יש כאן בעיה של הפסק. מה תענה על זה בפני עצמו.]
ואסיים בדבר אחרון. כת"ר כתב כמה פעמים שמי שלא מתוודה 'מצבו לא טוב'. ואני מפקפק בזה מאוד, וכי מי שלא מתוודה מפני שחושש לדברי מרן, האם הקב"ה יבוא בטרוניא עם בריותיו ויגזור אותו ח"ו שלא לטובה? הרי הדבר לא ניתן להיאמר, שאדם דמיחש חייש לדברי הפוסקים, הקב"ה בגלל חסידותו יחתמהו שלא לטובה ח"ו. וכיוון שיש כאן חשש, ממילא מי שלא מתוודה מפני שחושש לדברי הפוסקים, הרי בודאי שמצבו טוב מאוד, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וכל הכתוב לחיים בירושלים.
הרב עובדיה: הרבי מליובאוויטש בשיחה של פרשת נח תשנב אמר שדברים שנחשבו לפני הזהר ללא כפירה כמו חוסר אמונה בגלגולים, כיום אחר הזהר נחשב לכפירה, וכן אחר גילוי של הבעש"ט באמונת ההשגחה פרטית והצמצום, מי שלא מאמין בזה כיום יש בו כפירה.
אחר גילוי הזהר וההכרח בדבריו ודאי שמי שלא הולך בדרך זו יש לו הפסד עצום כמו שכותב בזהר, ויכול לטעון על עצמו שהוא הולך בתמים, ולא כפירה ח"ו כנ"ל, וכמו לפני שידעו מהזהר, אבל ודאי שיש כאן הפסד. התורה גדלה והתפתחה אחר גילוי תורת הסוד, וזה שמאריך בזהר אשרי העם יודעי תרועה, בדוקא בענין שופר, ולכן כתב השל"ה ופסקו במשנ"ב וכן עמא דבר לחפש בעל תוקע עם כוונות האר"י בדווקא. ומי שנשאר אחורה למה שהיה פעם ודאי שיש לו הפסד עצום.
הרב דניאל: מה עניין הזמן קודם שנתגלה המאור הקדוש בעולם לנידון דידן? לא אמרתי אלא שמי שכעת מעדיף שלא לעשות כדברי הזהר מפני שחושש לדברי הפוסקים, שבודאי הקב"ה לא יבוא בדין עמו על כך. ועל כן אי אפשר לומר שמצבו 'אינו טוב', שכן ה' אינו בא בטרוניה עם בריותיו. וכיוון שעכ"פ איכא חשש בהא מילתא, אין לחושש לדברי הפוסקים, לחשוש שמא הקב"ה יבוא במשפט עם עבדו משו"ה. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ודברי הגאון מליובאביטש אפשריים, אך אינם מחייבים אותנו. ולפי דבריך יהיו כ' עיקרים לתורה הקדושה 'להאמין בגלגולים' 'להאמין בזהר', ועוד ועוד, וכבודו הרחיב עלינו את הדרך.
ועל כן, אין אני רואה בדברי כת"ר הכרח להלכה ולמעשה. ואני על משמרתי אעמודה, ודברי מרן גאון עוזנו עיקר ותו לא.
ומעכ"ת נר"ו לוקח את דברי האר"י החי ועושם עטרה להתגדל בהם, וכן ראוי לכבודו. אך לענ"ד הפשט לא יופשט, ופשוט שיש לנהוג כמנהג הקדום שהיה בזמן הראשונים, גם לאחר גילוי הזהר, ולא להתוודות בין התקיעות. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.
ורק בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.
ואחתום בברכה למעכ"ת, כתיבה וחתימה טובה
מני דניאל אדר ס"ט
♦ ♦ ♦