הערה על מאמרו של הרב יובל קורסיה "לימוד תורה בחזרת הש"ץ" (גיליון מ"ט עמוד ע"ט)[2]

לגבי הלימוד בחזרת הש"צ, במאמר בירחון האוצר, של הרב קורסיה:
הנה, אי אפשר לכחד שעיקר הנידון בקדמונים אמור במי שלומד בחברותא, או עכ"פ בקול, ואולי אף במוציא בשפתיו. אך בלומד מתוך ספר בקריאה בעלמא - הרי הוא דומה מאד למי שמהרהר בלימוד - שזה בודאי לא אסור בעת חזרת הש"צ. מאחר שאין זה לא איסור דאורייתא וגם לא איסור דרבנן - הרי שהכל לפי העניין, שאם זה בביכ"נ של ת"ח ולא של עמי ארצות שאולי יראו אותו ויקלו גם ללהג [מה שמאד לא סביר שיקרה כשרואים אדם קורא מתוך ספר, שזה כלל לא סביר, ומקסימום ילמדו ממנו ללמוד בעת חזרת הש"צ ולא ללהג], ואם גם הוא יודע בעצמו שאיננו מסוגל להתרכז בברכות הש"צ כך שאם לא יעסיק את מחשבתובלימוד - הרי שמחשבתו תברח לענייני העולם ולא יהא קשוב לחזרת הש"צ, ונמצא קרח מכאן ומכאן - חושבני שבמצב זה המיקל ללמוד בעינים - לא הפסיד.
יואל שילה
♦

א. ב.

אינני יודע היכן מצא כת"ר שליט"א בפוסקים הקדמונים שכל האיסור הוא רק אם לומד בחברותא, או עכ"פ בקול. דבר זה לא נמצא בשום פוסק, פוק חזי בספריהם. וכדי שלא יאמרו שאני בודה דברים מלבי ומסברתי בלי מקורות אעתיק חלק מגדולי הפוסקים: האליה רבה (אות יב) אחר שהביא דעת הרמ"ע דמי שעסק בתורה, אף שלא יאות עביד, מ"מ לא נקרא חוטא. כתב: שיש ליזהר בזה, דכבר נתבאר בר"ס ק"א דמחזיקין עצמינו האידנא למתפללין שלא בכוונה, וכן לעיל סי' א' כתבתי שאין לומר תפלות ותחנונים בשעה שש"ץ חוזר התפלה, וכ"מ בשל"ה שם. וכן בספר ווי העמודים [שם] קורא תגר על זה. ע"ש. וכך הם הדברים גם בראשית חכמה שהזכירוהו בסולת בלולה (אות ו) והשלמי צבור (דיני חזרת התפלה עמ' קלז) והוסיף הש"צ: שכבר צווחו קמאי על תשובת הרמ"ע ושראוי לגעור בהם ע"ש דבריהם. שולחן ערוך הגר"ז (סעיף ו) כתב שיש לגעור באנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ או אומרים תחנונים [ללמוד דומיא דלומר תחנונים] ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר לא יפה הם עושים (ע"ש טעמו של דבר). וכל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לכל ברכה מראשה עד סופה. ע"ש. מרן החיד"א בקשר גודל (סימן יח, ט) שסתם דבריו דאין ללמוד בעת חזרת הש"ץ. וכתב לעיין בסעיף כב ששם כתב שלא ישיח שיחת חולין [ללמוד דומיא דשיחת חולין] ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערין בו. משמע ששווים הדברים בעיניו. החיי אדם (כלל כט, א) אחר שכתב שחייב שיהיה ט' עונים ואם אין ט' כל הברכות שמברך הם לבטלה הוסיף: ולכן צריך כל אדם לשתוק, ואפילו ללמוד אסור [כלומר לימוד שאינו בשתיקה] בשעת חזרת הש"ץ. והדברים ברורים. קיצור ש"ע (ס' כ, א): וכל אחד יזהר לשתוק אז ולשמוע היטב ולכוין מה שהוא אומר, ולומר ב"ה וב"ש ואמן על כל ברכה כראוי. ואפילו ללמוד אסור בשעה הש"צ חוזר התפלה, ואין צריך לומר שצריכים ליזהר משיחה בטילה [ללמוד דומיא דשיחה בטילה]. חסד לאלפים (קכד, ו) שאפילו להרהר בדברי תורה אסור. והכה"ח פלאג'י (ס' טו, נב): שבזמן החזרה לא יביט בחידושי דינים שיש בתוך הסידור ומכל שכן לראות בספרים אחרים אפילו בעיון בעלמא דרך העברה. וכ"ה בספרו רוח חיים (ס' צ אות ד) אהא דאיתא שם ברמ"א שאין לעסוק בתורה בזמן שהציבור אומרים סליחות כתב הרב ז"ל: שכ"ש וק"ו שאסור ללמוד בחזרה, ואפילו לראות דרך העברה בחידושי דינים שבתוך הסידור כל עוד שלא הוצרך לאותו דין בו בפרק, ואצ"ל לראות בספרים אחרים גם אסור עד שיסיים הש"ץ העמידה. והוא ברור וכ"כ רבני האחרונים. עכ"ד. ובכה"ח סופר (ס"ק טז) דמשמע אף בהרהור אסור.
ואין לומר שאותם אחרונים שכתבו שאף בהרהור אסור, דברי חידוש הם ואין כן דעת שאר האחרונים. די"ל שאע"פ שלא כתבו כן שאר הפוסקים, מ"מ פשיטא להו הכי, שכיון שהטעם הוא שמא יענה אמן יתומה, ועוד שנפסק בש"ע שיש להקשיב לחזרה וכל אחד יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו, שאלו הן עיקר הסיבות לאיסור לימוד בחזרה, א"כ מאי שנא בין לומד בפה ללומד בהרהור. ודמי למש"כ הפרי חדש (ס' סח) והמשנ"ב (ס' נו סק"א) שבשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בדברי תורה, אלא צריך לכוין הרבה בעניית הקדיש. ודו"ק.
ומה שנתלים בדברי המשנ"ב ס"ק יז שכתב טעם לאיסור משום עמי ארצות שילמדו ממנו לדבר בשעת החזרה. לענ"ד א"א לסמוך על כך. דאין זה נכון לומר שהטעם שאסור הוא רק משום הרואים (ולפי זה יבוא החכם ויטען שאם אין בבית הכנסת עמי הארץ אלא כולם ת"ח, מותר לכתחילה ללמוד). דזה אינו נכון כלל וכלל. אלא עיקר הטעם הוא משום שיש חשש מאוד סביר, שבגלל שקיעתו בלימוד יענה אמן יתומה (הרבה אחרי שסיים הש"ץ) או אמן חטופה (שעונה לפני שסיים הש"ץ את הברכה. ע' בש"ע שם סעיף ח). וזה הטעם שכתבו כל האחרונים.
עוד טעם לאיסור הוא משום שיש להקשיב לחזרת הש"ץ כש"כ בש"ע. וכן מוכח מעוד ראשונים כש"כ בס"ד בתשובה שם באות ה. ע"ש.
ומש"כ כמה אחרונים טעם לאסור משום הרואים. אין כוונתם שזה הטעם היחידי אלא הוא רק כתוספת טעם לשבח. דהנה מקור לסיבה זו הוא המג"א (סק"ח), שאחר שהביא שדעת הרמ"ע שאין למחות בהם, ואילו בווי העמודים קרא תגר עליהם, הוסיף המג"א שכן משמע ממ"ש סי' צ' סי"ח. ועל זה נחלקו המחצית השקל והפמ"ג בביאור כוונת המג"א. דהמחצית השקל ביאר כוונתו למש"כ שם הרמ"א שי"א שמי שתורתו אומנותו מותר להתפלל בבית המדרש אף בלא עשרה, ואפ"ה לא ירגיל עצמו כדי שלא ילמדו ממנו. ע"ש. ולכן ה"ה כאן דחיישינן שמא ילמדו אחרים ממנו, ולא יטו אזן לתפלה אפילו לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים. ומזה למד המג"א שכדברי הווי עמודים שקרא תגר על הלומדים בחזרת הש"ץ, מוכח מהרמ"א שם, שיש חשש שילמדו ממנו אחרים לדבר דברים בטלים ולא להקשיב לחזרה. אך אין בכוונת המג"א לאפוקי מטעם אמן יתומה.
וא"כ מה שנתלים בדברי המשנ"ב כבר כתבנו בתשובה שאינו נכון. שבתחילה כתב, על דברי הש"ע שיש לשתוק ולכוין לברכות, שעל כן צריך להזהר מלומר תחנונים או מללמוד בשעת החזרה. אך הוסיף המשנ"ב, שאף מי שיטען שודאי לו שהוא נזהר לענות אמן כדינה, מ"מ יש עוד חשש שילמדו ממנו עמי ארצות לדבר בחזרה. אך לא בא המשנ"ב לומר שזה הטעם היחידי ובהעדר טעם זה מותר. זה אינו, שהרי בתחילת דבריו כתב שאין ללמוד בחזרה. אלא זו טעם נוסף לאיסור. וכך כנראה הבינו כל גדולי דורנו שהבאתי בס"ד בתשובה, שנהגו איסור בדבר בלי שום צד להתיר. ובזה אזדא לה ההיתר הנ"ל שהכל לפי העניין וכו', וחלילה לנו לחלוק על הפוסקים שאסרו אף בהרהור. (ויש לציין שבסוף אות ד הבאתי שהגרש"ז אויערבך אמר שאחד הדברים הקשים עליו הוא הזהירות מלהרהר בדברי תורה בשעת החזרה).
ומש"כ המשנ"ב בלשון יש להזהר, אין הכוונה רק לזהירות בעלמא ומדינא שרי. דשלחתי לעיין בילקו"י שהביא כמה ראיות שלפעמים לשון להזהר הוא מן הדין. כמו ס' שמ סעיף ד' ובמשנ"ב ס"ק יח. וכן בס' שלו סעיף ח ובגר"ז שם הלכה יב ובמשנ"ב ס"ק מג. אך ודאי שיש מקומות להיפך כש"כ שם. אלא הכל לפי העניין. ואילו הכא כיוון שרוב האחרונים אסרו איסר ללמוד, כך ניחא יותר לומר שכן הוא דעת המשנ"ב, ולא לומר שחולק על כל האחרונים ללא סיבה מוצדקת.
ומה שאפשר להתלות בתשובת הגר"מ פיינשטיין באג"מ (או"ח ח"ד ס' יט) דמשמע מדבריו שאם יש ט' מקשיבים לחזרה והוא נמצא בביה"כ שכולם ת"ח ואין חשש שילמדו ממנו לדבר, לפי המג"א מותר ללמוד בחזרה. אך לי הקטן קשה, שלא שמענו ולא ראינו כן בשום פוסק. ועוד קשה, מה יעשה הרב זצ"ל בפסק הש"ע שם סעיף ד שכל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן. דאף שיש ט' עונים יש לחשוב כאילו אין ט' עונים זולתו. אם לא שנאמר שהגרמ"פ ס"ל שאין להתיר כן, דלא פלוג.
ועל הטענה שכתב, דאף בלא לימוד מחשבתו תברח לעניינים אחרים ונמצא קרח מכאן ומכאן. אינני מבין סברא זו, דכי משום שקשה לאדם להתרכז נתיר לו מה שאסרו כל רבותינו האחרונים. אלא יעשה איזה טצדקי שיקשיב לחזרה, ומה טוב ומה נעים מה שהציעו לנו רבותינו להקשיב לחזרה מתוך הסידור, שבזה ברוב המקרים יכול יהיה לכוין.
לכן לענ"ד לא מצאתי שום צד להקל בזה, וכבר כתב בשו"ת רבבות אפרים בחלק ה' (ס' סא) שאין ללמוד ממעשה רב ע"ש טעמו. ודי בזה.
יובל קורסיה
♦
בא להשיב ונמצא משיב לעצמו, סימנתי במקורות שלו עצמו את המקומות שמשמע דמיירי במוציא בפיו, וזאת בנוסף למקורות הקדומים יותר:
שבאורחות חיים להרא"ש (י"ד) כתב שמותר ללמוד בדיבור ['שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסים תפילות לחש, ולא בעוד ששליח ציבור חוזר ומתפלל התפילה, אלא אם כן בדברי תורה, או בדבר מצוה, או לתת שלום ולהחזיר שלום' (אמנם בסע' נ' כתב: "אל תדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת כל עת שהחזן מתפלל, ותענה אמן')].
והמהרי"ל (מנהגים תפילה ג') בקדיש וקדושה למד בעצמו ['... היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לבה"כ, והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין, או בשעת קדושה וקדיש'].
עי' ד"מ [ס"ח: 'כתוב במהרי"ל שהיה נזהר לומר קרוב"ץ והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בבית הכנסת בשעה שאומרים הציבור קרוב"ץ והם לא שמו לבם לומר אותם עכ"ל; ולי נראה דמטעם הפסק היה לו לכעוס דגרע טפי ממה שלא שמו לבם אל הקרוב"ץ - דבמה שלא אמרו קרוב"ץ לא עבדו איסורא כמו שכתב הרמ"ה שהוא היה עושה כן, אבל מה שלמדו הוי הפסקה ואסור, ולכן כתב הרמ"ה שלא היה מדבר בדברי תורה וכו', ואפשר שהם לא דברו בדברי תורה רק למדו בהרהור ובעיון בעלמא - וזה לא מיקרי הפסק דהרהור לאו כדיבור דמי כדלעיל סימן ס"ב, ולכן לא כעס אלא על מה שלא שמו לבם, וכן נראה דאסור לדבר בדברי תורה בשעת ק"ש וברכותיה כמו שאסור להפסיק בשיחה בטילה דזמן תורה לחוד כו', אבל להרהר ולעיין בדברי תורה בלא דיבור בשעה שהעם אומרים הקרוב"ץ - אין נראה לי לאסור אבל מכל מקום יש לחוש להמון שאל יראו מן הלומד בספר ויפסיקו ג"כ בדברים אחרים'].
ולגבי אמן יתומה - הרי הכרעת השו"ע שהוא רק באמן על ברכה שמוציאים אותו בה יד"ח, ולא בסתם ברכה, וממילא לחוש שיענה אמן ועם זאת לא ידע על מה הוא עונה - אין צורך לחוש בדבר שלהכרעת השו"ע אינו אסור [כלומר, ספק שמא יעשה ספק איסור דרבנן].
ומה שכתבת עצה להסתכל בסידור - אשריך, וכי באמצע תפילת י"ח, כשרובא דעלמא מוציאים בשפתותיהם תוך כדי שמסתכלים בסידור - הם מכוונים? וכיצד יכוונו כשגם לא מוציאים בשפתותיהם ומישהו אחר הוא המתפלל? זה לא עובד בד"כ, עכ"פ לא אצל אנשים פשוטים כמוני.
יואל שילה
♦

ג. ד.

לענ"ד אינו מספיק.
ז"ל מרן הש"ע (קכד, ד): כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן. ע"כ. והדברים ברורים שנפסק להלכה בש"ע תשובת הרא"ש שיש להקשיב לחזרה ואף אם יש הרבה מתפללים כל אחד יחשוב כאילו אין ט' זולתו.
ולדברי הרא"ש בארחות חיים כבר כתבתי בתשובה. ראשית שלחתי לעיין בחוברת צפונות, ששם מבואר שאין זה ברור שלכ"ע כל ארחות חיים נכתב ע"י הרא"ש, אולי רק חלק אחד ממנו. ואף לדעות שכל הספר נכתב ע"י הרא"ש (ונראה שזו הדעת הרווחת) מ"מ יש סתירה לדבריו בתשובה הנ"ל. וכבר עמדו על זה פוסקי זמנינו. ואף אם תירוצם לא מספק כ"כ, כיון שבש"ע פסק כהתשובה הכי נקטינן (ע"ע בב"י או"ח ס' רסג, טז מש"כ על התרומת הדשן ודו"ק).
ולגבי אמן יתומה, אמת נכון הדבר שכך פסק הש"ע. אמנם, דעת הפוסקים הספרדים להחמיר כהרמ"א (עיין כה"ח ס"ק מז. עוד יוסף חי ויחי, יט. הליכות עולם תרומה, י). אבל חבל שכבודו לא עיין במה שכתבתי, שלא זו האמן יתומה שעליה דברו האחרונים. אלא שיענה אמן הרבה אחרי שסיים הש"ץ (ב"י ורמ"א) או אמן חטופה שעונה לפני שסיים הש"ץ את הברכה. ולהכרעת הפוסקים הספרדים הנ"ל אין זה נחשב כספק דרבנן, כיוון שעונשו חמור.
ומה שכתב בשם המהרי"ל יישר כח על המציאה. אך שים לב שכתב שהיה נוהג ללמוד בשעה שמאריך הש"ץ בניגון בקרוב"ץ. או בשעת קדושה וקדיש. אך חזרה לא כתב. ועוד מצאתי, שנחלקו בזה גדולי הפוסקים. בספר יש נוחלין (אזהרות התפלה) ובהגה' בנו אות י"ד כתבו שמותר ללמוד מבלי להוציא בשפתיו רק כשהש"ץ מאריך בניגון. והובא במג"א ס' נז, ג וקכה, א. ומשנ"ב שם ושם. ובמהלך זה הלך לו הגאון מקור חיים (ס' סח בהגה') שכל מנהג המהרי"ל היה רק בעיון בספר ולא בפה, ורק בשעה שמאריך החזן בניגון. וכ"ה בלבוש ס' נז, ב.
אמנם בספר הזכרון להרב ז'ולטי (עמ' שא) הודפסה תשובת כ"י של בעל הסמ"ע, ושם כתב שלא משמע כן במהרי"ל הנ"ל. אלא פירש דבריו, שבקרוב"ץ אחר שסיים לומר עם הציבור אך הש"ץ מאריך, היה לומד לעצמו. ובקדיש ובקדושה היה מכוין בתחילת כל תיבה, וכשהיה רואה שהש"ץ מאריך היה לומד. ע"ש בהערה 25 שאת הראיה שכתב הסמ"ע מביה"כ באלכסנדריא כבר דחה זאת ביש נוחלין. והמו"ל כתב שאולי בעל ההגה' הוסיף זאת אחר מש"כ הסמ"ע. ואם כנים הם הדברים יוצא איפוא שאף שראה דברי הסמ"ע מ"מ לא חזר בו. ועוד שים לב שאף אחר מהם לא כתב על חזרת הש"ץ.
א"כ לפסק הסמ"ע כשהחזן יתחיל לומר יתגדל יש להקשיב לו, ואם תראה שהוא מאריך מיד תלמד מתוך הספר. וכשימשיך ליתקדש תעצור ותקשיב, ושוב אם תראה שהוא מאריך מיד תחזור לספר. וכן בשמה, וכן ברבא. בהצלחה! וכבר העיר על כגון דא בשו"ת שמע שלמה (ח"ב סוף עמ' כט) שבמקרים רבים לא יהיו ט' עונים בפועל שכל אחד יסמוך על חבירו, והוי כקדירה דבי שותפי דלא קרירא ולא חמימא. כדאי לעיין בכל דבריו שדברי טעם הם.
ובירחון נזר התורה סיון תשס"ג עמ' רעט כתב הרב הארפענעס (בעל שו"ת ויברך דוד ונשמת שבת וע"ס) שהצדק עם הסמ"ע, מ"מ כתב שכשראו חכמי הדור (הרמ"א בס' סח ובעל ווי העמודים) שדבר זה גורם למכשול תקנו לאסור בכל גונא.
איך שיהיה, פסק הש"ע הנ"ל ברור מללו שיש להקשיב לחזרה.
ושוב, הסברא הזו שבכל זאת לא מקשיבים, אין לזה שום שייכות לפסק ההלכה, אלא יש לחפש מה כתוב בפוסקים ולא להמציא סברות חדשות שלא מעלות כלום.
אך ימחל לי כבודו שאין לי עוד זמן להאריך בנושא ושני הצדדים התבארו.
יובל קורסיה
♦