אלומה[2]
דין מצה מתובלת[3]
עמדתי ואתבונן בס"ד בדין מצה מתובלת, האם מותר לכתחילה לתת תבלינים במצת מצווה, או שמא אין להתיר זאת.וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי!
♦
מקור הדין בתוספתא
איתא בתוספתא (פסחים פ"ב הכ"א): "יוצאין במצה מתובלת בין שֶנִּתַּבְּלָה באלפס בין שנתבלה בקדירה" וכו' ע"כ. ומבואר בפשיטות שאין מניעה לצאת ידי חובת מצת מצווה במצה מתובלת. וכן נראה על פניו בתלמוד (מנחות כג ע"ב) בסוגיא אי בתר בטיל אזלינן או בתר מבטל אזלינן, בביטול לעניין טומאה וטהרה, דהכי איתא התם: "ת"ש, תיבלה בקצח, בשומשמין, ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת". ע"כ. והוא כהוראת התוספתא. איברא, דהתלמוד המשיך לדון בהוראה זו על דרך הסוגיא של בטיל ומבטל, כך: "קא סלקא דעתך, דאפיש לה תבלין טפי ממצה, בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מעפשא הוי לה כתבלין אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה" ע"כ. וביאורו כך, בהווא אמינא סלקא אדעתיה דתלמודא, שֶהִרְבָּה תְּבָלִין יותר ממצה. וא"כ אי אמרינן דאזלינן בתר הבטל, דהוא המצה, א"ש, דהמצה והתבלין חשיבי כמין אחד, ומין במינו לא בטיל, ולכן אפשר לצאת ידי חובה במצה. אולם למאן דאמר דאזלינן בתר המבטל, הרי המצה והתבלין אינם מין אחד, ולמה לא תבטל המצה ברובא דתבלין? ואם כן אמאי שפיר יש לצאת בה ידי חובת מצת מצווה. וסלקא הגמרא דאיירי בכגון שלא הרבה תבלין, אלא יש רוב מצה.ומ"מ למסקנא מיהא, כשיש רוב מצה לכו"ע אפשר לצאת במצה מתובלת.
וכן מבואר בהדיא בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד): "רבי סימון בשם רבי יושוע בן לוי, אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, צריך שלא יהא בו משקין. רבי ירמיה אמר - למצוה איתאמרת[4]. רבי אמר - למצוה איתאמרת. רבי יודה בן פזי אמר - לעיכוב איתאמרת. מילתיה דרבי בון בר חייה אמר - לעיכוב איתאמרת. התיב רבי בון בר חייה, והתנינן – 'חלות תודה'[5] אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין?! אמר רבי יוסה תמן, רביעית היא, ורביעית מתחלקת לכמה מינין[6]. והיידא אמרה דא? יכול יצא ידי חובתו ברבוכה? ת"ל, ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור, מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה[7]. והא תני[8], יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן. סברין מימר, מתובלת משקין. נאמר מתובל' שומשמין מתובלת אגוזים. והיידא אמרה דא[9]? יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת הדראה, מניין אפילו כמצת שלמה? תלמוד לומר [שמות יב יח] תאכלו מצות[10] ריבה, אם כן מה ת"ל [דברים טז ג] לחם "עוני"? פרט לסורסין ולחלת המסרת ולאשישה". ע"כ.
ומבואר מן הירושלמי, ממש כמסקנת הבבלי לחד מאן דאמר, שכל שיש רוב מצה בעיסה, אפשר לשים תבלין בעיסה, אפילו לכתחילה. שכן על פי פשט הירושלמי אנו מנגידים בין 'מתובלת משקין', שלכתחילה אין לשים בעיסה משקין נוספים (דין 'מצה עשירה'), לבין דין נתינת תבלין במצה, שזה מותר לכתחילה. ובפשטות לא חילקנו בין סוגי התבלין, וכלשון הבבלי 'בכל מיני תבלין'.
אולם על אף אמירות ברורות אלו, המנהג היום על פי דעת גדולי הפוסקים, שלא לתבל את המצה. ועתה נבאר מקור איסור זה בס"ד.
♦
דברי המרדכי
איברא, דכתב המרדכי (סי' תקצד): "לעיל [דף לט] הא במישחא ומילחא יש ליזהר שלא למלוח המצות. ובתשובת גאוני לותיר כתוב כל האוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ ומביאין ראיה דמלח אפילו בכותל מוסיף הבל, כדאמרינן פרק לא יחפור [ב"ב יז א] מרחיקין מלח מן הכותל. וגם גבי הטמנה מוסיף הבל כדאמרינן [שבת מז א] אין טומנין במלח כל שכן בעיסה שמוסיף חום, ואין להקל בדבר. ועוד דמליח כרותח, ועוד דאמרינן פ' המוציא [שם עט א] ג' עורות הן מצה דלא מליח. ולאפוקי מדרשב"ט דשרי למלוח מצה בר מיום ראשון. גם אומר ר"י שמותר לתת תבלין במצה בפסח דגרסינן בפ' הקומץ רבה [מנחות כג ב] תיבלה בקצח ובמיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת וכן התיר המיימוני אפילו לכתחלה" ע"כ.ומבואר שהביא את דברי האוסרים לתת מלח בלחוד בעיסת מצה, מפני שהמלח מוסיף חום והבל לעיסה. ודלא כרשב"ט. אולם לעניין תבלין כתב להתיר, ומשמע אפילו לכתחילה. וכן למדנו שדעת רשב"ט היא להתיר אפילו במלח.
♦
הראיות שהביא המרדכי לאיסור זה
כחלק מן הראיות שכתב המרדכי לדין זה של איסור נתינת מלח בעיסת מצה, הוא ממה שהצריכו חכמים להרחיק את המלח מן הכותל, כדי שלא יזיקהו. וכן ממה ששנו חכמים שאין טומנים במלח, ומבואר שמלח הוא מוסיף הבל. ועוד, שבכל מקום שנינו "מליח כרותח", וכשם שאין לשין את המצה ברותחים כך אין ללוש את המצה במלח.ועתה נדון בס"ד בראיותיו, אחת לאחת.
בעניין הראיה מדין הרחקת מלח מן הכותל, לכאורה אין הכרח לומר שזהו משום שמלח 'מחמם' ולכן אסור לסמוך לכותל. שכן, יש שם גם דברים שטעם איסורם אינו משום חום אלא מצד עצם רִעוּעַ הכותל. כמו "מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה וכו' מן הכותל שלשה טפחים ומרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב וכו'", ואם כן, אין הכרח לומר שמלח מחמם ולכן הוא מרע את הכותל. ושפיר יש לומר שזהו מפני שהמלח שואב את הנוזלים הנמצאים בקרקע, וגורם לקרקע להיות יבשה ומבוקעת, וממילא הבניין יכול להתרועע.
ואם תאמר הלא הגמרא בבבא בתרא שם דמתה דין של איסור הטמנה לדין של הרחקה, ובשניהם כתוב מלח, וכשם שבהטמנה מלח 'מחמם' כך בהרחקה מן הכותל. אליבא דאמת, זה אינו לכאורה, שכן הדמיון שם לא היה כלל לעניין המלח אלא לעניין הסלעים. ואם תאמר מ"מ הא קמן שמלח מחמם, תדע, דאסור להטמין בו. אנא אמינא דאין זו ראיה, דהא איתא התם גם שחול שגם בו אסור להטמין, הוא מחמם רק לדבר חם, כדאיתא התם: "הכא היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי חיים ומקרירי קריר". ואפשר שגם מלח אינו מחמם אלא לדבר חם[11]. והסיבה שהוזכר בבבא בתרא הוא משום ריעוע הכותל (ולא בדרך של חימום), ובשבת הוזכר החול בשל החימום שמחמם את הדבר החם. ומעין הדחיה של ההרחקה מן הכותל, כן יש לדחות את הראיה מהדין של עור שאינו מעובד, דהתם לא בעינן לבשולי לעור, ואין המלח פועל בחמימות כלל, אלא זהו לעניין העיבוד ותו לא.
ועל פי דרכנו למדנו בס"ד, כיצד יש לדחות את הראיה מדין הטמנה.
ולעניין מ"ש המרדכי שקיימא לן הרי שמליח חשיב כרותח. יש לבאר בס"ד מה מקור הדין של מליח כרותח. הנה בגמרא איתא (פסחים עו ע"א): "אמר מר, צונן לתוך צונן, מדיח. אמר רב הונא - לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו אסור, דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל. אמר רבא הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא" ע"כ. ומבואר שהמושג מליח הרי הוא כרותח לא איירי אם שמו מעט מלח, אלא בדבר שהומלח כל צרכו, ושהה במלחו זמן מה (כמו בשר או תבשיל מלוח) הוא אשר נקרא 'מליח' דחשיב כרותח. ועוד, הגמרא בהדיא מגבילה שהמושג מליח הרי הוא כרותח, הוא דווקא שאינו נאכל מחמת מלחו, אך כל שנאכל מחמת מלחו, אפילו למידה זו, לא הגיע. ואם כן, אין שייכות למושג 'מליח הרי הוא כרותח' במלח ששמים במצה, ודברי המרדכי קצ"ע.
♦
דחיית הרשב"א לסברא זו
והנה, חד מן קמאי, הלא הוא הרשב"א, כתב (ח"א סי' דר"ך) וז"ל: "שאלת אם מותר ליתן מלח בעיסה בפסח אם לאו משום דמליח הרי הוא כרותח?תשובה מסתברא לי שהוא מותר. ולא אמרו מליח כרותח להחם אלא להבליע ולהפליט ציר ורוטב ודם שבבשר. וכן להבליע הדם בכלי שנמלח בו הבשר כפינכא דרבי אמי. אבל לא להחם ולהחמיץ העיסה בחומו. ותדע שהרי עשו המליח לכלל דברים אלו כרותח דצלי. ואם מלאו קנקנים של יין נסך במלח אינן נכשרין בכך. אף על פי /אין מעמידין ל"ג/ שחם האש המועט מכשירן אם חממן קצת עד שנתרפה זפתן. אלא שלא לכל דבר עשו את המליח כרותח. ותדע לך דהא אמרינן ותיקא שרי. והתניא אסירא? ופרקינן לא קשיא הא במיא ומלחא הא במלחא ומשחא. כלומר דבמיא ומלחא אסור משום דאדמבשל ליה אחמועי מחמעא. דאלמא דוקא ותיקא שהיא קמח ומים המתבשל בקדרה. וטעמא כדאמרן משום דעד שלא נתבשלה באה לידי חמוץ הא עיסה הנאפת בתנור לא. דאי לא לימא אין נותנין מלח בעיסה וכל שכן ותיקא". ע"כ. ומבואר מדברי הרשב"א שיש להקל בזה, ושמה שאמרו מליח הרי הוא כרותח, הוא לעניין בליעה ופליטה, אך לא לעניין חימום. ואם כן הוא לגבי מלח, ק"ו הוא לגבי תבלין, שלא נאמר עליהם שהם כרותחים ומחממים את העיסה.
ומ"מ גם לדברי המרדכי, כל שנאסר הוא לתת מלח בעיסה, אך נתינת תבלין כלל לא נאסרה, וגם ר"י והרמב"ם התירו. ולא שמענו בדברי המרדכי איסור בזה כלל.
♦
מקור האיסור לנתינת תבלין בעיסה בדברי הראשונים
הראשון שמצאתי אני עני הכותב לאסור במלח ותבלין, הוא רבינו הראב"ד (תמים דעים סי' זך) שכתב: "ומצה של מצווה, נהגו שלא לתת בה מלח מפני שהי' כתבלין ומצה עשירה הוא, אבל בשאר לחם מותר כדברי הרב רבי יצחק ז"ל". ומבואר מדברי הראב"ד שכל האיסור של מלח הוא משום לתא דתבלין, ותבלין אסורים משום 'מצה עשירה' שאין יוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון. ומבואר יוצא שלא משום חימוץ נגעו בה, אלא משום דלא מקריא לחם עוני.אולם מאידך האורחות חיים כתב בשם הראב"ד לשון אחרת (סי' ס'): "וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא נאכל מחמת מלחן אסור באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלח תאפה מיד ומותרת באכילה אבל לכתחילה לא יתן ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא ידי מצה דבעינן לחם עוני וזו מצה עשירה היא". ובלשון זו מבואר כל בתר איפכא מלשון הראב"ד שהבאתי לעיל, דהתם הראב"ד מתיר לכתחילה בכל שאר המצות, ולא כתב להמנע אלא במצת מצווה, וגם זה משום מנהגא ולא הוי איסור גמור. וצ"ב.
והיו שכתבו שהרוקח הוא אשר כתב לאסור לתת פלפלין בעיסת מצה, וז"ל הטור (או"ח סי' תנה): "גרסינן במנחות תבלה פי' לש מצה בקצח ושומשמין ובכל מיני תבלין כשירה כיון שיש בה טעם מצה וכתוב בספר הרוקח ומ"מ אין ליתן בה פלפלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה" ע"כ. ומשמע שכל הלשון העוסקת בפלפלין היינו מדברי הרוקח. ומרן הב"י כתב: "וכתוב בספר הרוקח (עי' סי' רעג) ומכל מקום אין ליתן בה פלפלין וכו'. גם הרא"ש הביא דבריו בפרק כל שעה (שם): ע"כ. אולם כד נעיין בלשון הרא"ש נראה שהלשון היא לא בדיוק כפי שהטור צדיק עת'ק את דבריו, דהכי איתא התם ברא"ש (פ"ב סי' כג): תניא בתוספתא יוצאין במצה המתובלת כתב בספר הרוקח [סי' רפג] גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה (דף כג ב) תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה הואיל ויש בה טעם מצה, מ"מ אין ליתן פלפלין במצה לפי שהוא חד ומחמץ העיסה" ע"כ. דהיינו שאחר שהביא הרא"ש את התוספתא, שהיא מקור הדין למצה מתובלת, הביא הרא"ש את הרוקח שפסק את הגמרא במנחות. ואחר כן כמילתא באפי נפשה, כתב (או חידש) את הדין שמ"מ אין לתבל בפלפלין מפני שהם חדין. ובאמת כד נעיין בדברי הרוקח בסי' רעג ובסי' רפג (שלשם ציינו הפוסקים) לא נמצא כלל הגבלה זו שזכר הרא"ש. שכן כך כתב הרוקח: "ובמנחות בפ' הקומץ רבה (דף כג) תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה היא הואיל ויש בה טעם מצה". ע"כ. וכן: "וקיימא לן כר' עקיבא בפ' כל שעה (דף לו) בב' לילות הראשונות בעינן לחם עוני פרט לעיסה שנילושה בשמן ויין ודבש הוא הדין בתבלין ומילחא" ע"כ. ומבואר שההגבלה בתבלין ומלחא היא מעין דברי הראב"ד בתמים דעים, שהגביל רק משום לחם עוני, אך לא משום חימוץ.
ומ"מ בשלב הבא, כבר נאסרו כל התבלין, שכן כך כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג) בהביאו את דברי הרא"ש הנ"ל: "מצה מתובלת כתוב בתוספו' שיוצאין בה וכן מוכח במנחות דיש בה טעם מצה וכתב בספר הרוקח ומכל מקום אין ליתן תבלין במצ' לפי שהוא חד ומחמם העיסה". ע"כ. ונראה שסברת רבינו ירוחם היא, שמפני שמצאנו שנאסרו הפלפלין מפני שהם חדים ומחממים את העיסה, ואין איתנו נביא ולא יודע עד מה להכריע מהו חד ומה אינו חד, לכן יש לאסור את כל התבלין. וכלשון זו פסק מרן בשו"ע.
ובאמת נראה שיש כאן שתי שאלות (אף שאליבא דאמת אינן אלא שאלה אחת) והן - האם מותר לתת מלח במצות. ושאלה שניה, האם מותר לתת תבלין במצות. שכן, אף שמדברי הראב"ד נראה שאחד נובע מן השני, מ"מ הפוסקים חילקו ביניהם והחמירו יותר במלח מאשר בשאר תבלין.
וראשית, בעניין האם דבר חד גורם לחימוץ, הנה איתא גבן רבינו יוסף חביבא בעל הנימוקי יוסף שכתב גבי נתינת קמח לחרוסת, שבמשנה שנינו שאם נתן יאכל מיד, וכתב וז"ל: "ובגמרא מפרש דלא פליגי אלא בחרדל, שהוא חד מאוד ומעכבו מלהחמיץ, אבל חרוסת שאין לו חדות כל כך ישרף מיד לדברי הכל" עכ"ל. ובכן, ניחא לשיטת הרשב"א ודעימיה דמלח אינו מחמיץ כלל, הכל אתי שפיר. אולם, אותם פוסקים שכתבו לאסור מליח מפני שהוא כרותח והוא 'חד מאוד', לימא להו שהוא חד כמו החרדל שגורם לעכב החמוץ. ומ"מ משמע שחדות גדולה גורמת לעיכוב בחימוץ.
שיטה נוספת הובאה בשם חכמי לותיר. דבריהם הובאו באור זרוע (סי' רנו) בפסקה בשם הר"ש מפלייזא שכתב: "וגם בכמה מקומות בשכב"ר היו נוהגים למלוח היו נוהגים למלוח המים למען יתנו טעם למצות, וההיא דהא במשחא ובמלחא (לגבי ותיקא ד.א) יש להטותה לשני צדדין. אך בארצינו היו משימין מלח בפת כדי לנפח. ובכל צרפת נוהגים איסור גדול בדבר, וכן היו נוהגים במדינתנו. ותשובת גאוני לותיר ראיתי שכל האוכל מצה מלוחה כאילו אכל חמץ בפסח". וכו' ע"כ. ובהמשך מביא את הראיות שהבאנו לעיל בשם המרדכי.
♦
קושיות על שיטת האוסרים
אולם אני עני איני מבין, אחר המחילה אלף והקידה חמש מאות, הלא הגמרא אמרה בצורה פשוטה וברורה שיוצאים במצה מתובלת, ובפשטות אילו היתה איזו הגבלה על מלח, על הגמרא היה לומר 'לבר ממלח משום דמחמע', והגמרא לא עשתה כן.ועוד, בגמרא בשבת נחלקו לעניין בישול, האם מלח הרי הוא כתבלין. והכי איתא התם (שבת מב ע"ב): "סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה ובכלי שני לא בשלה אמר ליה אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה בכלי שני לא בשלה אמר ליה אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא" ע"כ. ולא צריכא למימר לשיטת רב נחמן (שכן פסקו הרמב"ם ומרן השו"ע), שמלח אינו כתבלין, דהיינו שבכלי ראשון נמי לא בשיל, אלא רק על גבי כלי ראשון שעל האש, שאפילו בכלי ראשון, כיוון שאינו על האש אין המלח מוציא את כל כוחו. אלא אפילו לסברת רב יוסף או לדברי אביי שבכלי שני לא בשיל, או שבכלי שני נמי בשיל, היינו דווקא בתבשילים שהם רותחים. אך עיסת מצה, שממילא נזהרים שלא תרתח, פשיטא שאין המל'ח נושע ברוב חיל, ולא מראה את כל כוחו. ואם כן אין לדונו כרותח.
וגם לדבריהם שמליח הרי הוא כרותח, מפורש בגמרא (פסחים עו ע"א) דזהו דווקא כשהוא מלוח כל כך עד שאינו נאכל מחמת מלחו[12], אך כל שנאכל מחמת מלחו, ואדרבא נותנים המלח כדי להטעים את העיסה, לא על זה נאמר מליח הרי הוא כרותח, וממילא אין לדון מדין מליח, להחמצת עיסה. וחזי הוית בתשובות לחכמי לותיר וצרפת (סי' ז'), בתשובה המיוחסת לרש"י, שכך איתא התם: "שאלה, ומפי רבינו שמענו על גרגיר של חיטה שנמצא בכד שמולחין בה בשר, בין הבשר. דליכא למימר ביה מליח הרי הוא כרותח ואסור (כצ"ל) וכו', אלא הבשר מותר משום דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח, אלא במלוח, שמלוח כל כך שאין יכולין לאכלו מחמת מלחו, ומלוח הרי הוא כרותח יותר מדאי אבל במליח שיכולין לאכלו, דאין מלוח יותר מדאי לא אמרינן ביה מליח הרי הוא כרותח" ע"כ. ועתה שמע נא איעצך, הלא אין איתנו נביא ולא יודע עד כמה זמן שהתה אותה החיטה במי המוהל והמלח שם, ואעפ"כ התירה רש"י (או אותו חכם), מכיוון שלא היה מלוח הרבה, ואם כן אותו מעט מלח שנותנין בעיסה פשיטא שלא יחמץ יותר מזה.
♦
שיטת כמה ראשונים שהתירו לתת מלח בעיסת מצה
הנה, הרשב"א בתשובותיו כתב להתיר לכתחילה לתת מלח אפילו במצת מצווה, אלא שנהגו להזהר במצת מצווה (ובחלק מהתשובות לא כתב אפילו הגבלה זו).וכן כתב בהדיא המהר"ם חלאווה (פסחים טל ע"ב): "והני סיוע אין בהם ממש דמצה כולל כל דבר שלא נגמר על תיקונו בין דבר שיש בו משום חימוץ וכדאמר התם נמי דלא קמיח ולא עפיץ הלכך לאו חסרון המלח גורם קריאת מצה בכל מקום וההיא דשמואל הא אוקימנא לה בפרק כל הבשר במליח שאינו נאכל מחמת מלחו כפי שפירשו בו עם מלחו אבל מלח מעט שבעיסה שהוא להטעים אינו כרותח. והכין נהגינן בבי רבנו ליתן מלח במים שלשין בהן את העיסה". ע"כ. ויש לציין שהמהר"ם היה בצעירותו מתלמידי הרשב"א, ואפשר שהוא מעיד כאן על מנהג הרשב"א, שאף שכתב שהמנהג שלא לתת מלח במצת מצווה, מ"מ איהו גופיה היה מורה ובא להקל בזה. וכן כתב עוד (מב ע"א): "ומותר ליתן מלח בעיסה". ולא חילק בין עיסת מצווה לעיסה סתם בפסח.
וכן כתב העיטור להתיר (עשרת הדברות הלכות מצה ומרור דף קכח טור ב'): "ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסה מפני שהוא כרותח ולא היא דהא אמרינן ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור ל"ק האי במיא ומילחא הא במשחא ומילתא ש"מ במילחא שרי ותו דשמואל מליח כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו הוא". ע"כ. וכן משמע מדברי הרב צרור החיים (תלמיד הרשב"א הדרך התשיעי סי' ד') שכתב שיש מחמירין במלח. וכן ראיתי בשיטה לתלמיד הרשב"א (קובץ שיטות קמאי פסחים ח"ב עמ' אלף עד). וכ"כ הר"ן בחידושיו. וכן כתב המכתם (קובץ שיטות קמאי עמ' תתקכט). וכן משמע מדברי הריטב"א (שבת עט ע"א).
כן הראשונים שכתבו להגביל שלא לתת מלח רק במצת מצווה, גם הם ס"ל שאין בזה בכלל חימוץ, כן מבואר בכלבו (סי' מח), וכן הוא במנהיג (עמ' תנב), וכ"ד הרוקח (סי' רעג) שמנע מלח ותבלין רק בלילה הראשון. וכבר כתבנו שכן דעת הראב"ד (תמים דעים סי' זך), וכ"כ האבודרהם (סדר ההגדה): "ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסת מצה משומרת משום לחם עוני". וכן כתב המרדכי (סי' תקצד) בשם רשב"ט.
♦
שיטת כמה ראשונים שהביאו את המנהג להחמיר ולא לתת מלח במצות
כ"כ האוהל מועד (שער הפסח דרך ד'), וכן הביא האגור (סי' תשסב), וכבר כתבתי שכן הביא המרדכי ועוד ראשונים בשם חכמי לותיר. וגם הרב שיבולי הלקט (סי' ריא) כתב את מנהג האוסרים, אף שלא היה ברור לו טעמם. וכ"כ לאסור התניא רבתי (סי' מה). וגם הטור כתב (סי' תנה): "והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין בכל אשכנז ואין טעם ברור לאוסרו ומ"מ אין לשנות משום אל תטוש תורת אמך" ע"כ. ומבואר שלא היה ברור לו טעם האיסור, ואין זה אלא משום מנהג. וזה כשיטה אביו הרא"ש (פסחים פ"ב סי' כג) שהביא את סברות האוסרים, ודחה את דברי הרשב"א שהתיר. וכן משמע לאסור מדברי הריבב"ן (קובץ שיטות קמאי עמ' אלף סז).נמצאת למד שהראשונים שהתירו, התירו בסכינא חריפא ללא פקפוק, ועשו כן מעשה. אולם הראשונים שאסרו תלו זאת במנהג מסויים, וכתבו ש'רגילין' שלא לתת מלח במצות. וגם מי שאסר בפסקנות, טעמיו לא מוכרחים כפי שראינו, וכבר דחו אותם רבנן קמאי דקמאי.
♦
שיטת מרן השו"ע
והנה מרן בביתו ביתה יוסף כתב את דברי המרדכי והרא"ש שאסרו, ומאידך הביא את דברי הר"ן והרשב"א שהתירו אפילו לכתחילה, וסיים עלה: "ועכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל ונכון הדבר" ע"כ. ולדידי צ"ב בזה העניין, הלא הרמב"ם עמוד ההוראה כתב שמותר לתת תבלין במצה, ומדבריו משמע שהוא אפילו לכתחילה. ומרן הרמב"ם לא חילק בין מלח לשאר מיני תבלין, הא קמן שלדעתו דעת עליון מותר הדבר. וכן דעת הרשב"א וכפי שראינו כן דעת רוב הראשונים. ולבי אומר לי שאם היה מנהג ברור בזמנו של מרן השו"ע לתת מלח במצה, לא היה מונע זאת.ובשו"ע כתב מרן (תנה סע' ה'): "נוהגין שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר", ע"כ. ומבואר מדבריו שאין זה אלא מתורת מנהג ולא מדינא, אלא שסיים 'ונכון הדבר'. שכן מצד האמת אין צד החמצה בכל כך מעט מלח, וגם מרן עצמו ראה שפוסקים גדולים מתירין. ועל כן אין לחוש לזה אלא מצד המנהג, אך לא מצד הדין. אולם הרמ"א סיים על דברי מרן השו"ע: "ואפילו בדיעבד יש לאסור" ע"כ. אולם לזאת מרן השו"ע בודאי לא יסכים, וכבר השיב על דברי הרמ"א הרב פרי חדש על אתר, שכתב שזו בודאי לא כוונת מרן, אלא מרן כוונתו שבדיעבד המצה מותרת. רק שלכתחילה אין לתת מלח במצה[13]. וגם הרמ"א לא בא לפרש את דברי מרן, אלא כתב את דעתא דנפשיה בלשון שלזהורית.
♦
שיטת הראשונים לגבי תבלין
והנה, לגבי תבלין יש מקום בראש לצדד ולומר, שאף מי שאסר נתינת מלח במצת מצווה, זהו מפני שלא כתוב בהדיא בתלמודא וברמב"ם שמותר לתת "מלח" בעיסת מצה. אך תבלין שמפורש בתלמוד שיוצאים ידי חובה במצה מתובלת, הרי זו פשוטה לפניה שמותר לתת לכתחילה תבלין במצת מצווה.אולם לא היא. איתרע מזלה של מימרא זו, ולא הובאה לא במשנת פסחים ולא בתלמוד הבבלי בפסחים. אלא שהיא הובאה בבבלי במנחות (וכן בירושלמי ובתוספתא בפסחים). וכבר העירו על כיו"ב התוספות על אתר: "ובתוספתא דפסחים (פ"ב) תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן לא במנחות ולא בפסחים". ע"כ.
ומ"מ ברייתא זו, כדחזינן דסמכא היא, ופסקוה הפוסקים, ועתה נדון בגדרי נתינת תבלין לעיסת מצה ומצת מצווה.
כמו שכבר הבאתי לעיל, מקור נתינת תבלין לתוך עיסת מצה, הוא בדברי התוספתא, וכן בבבלי במנחות ובירושלמי בפסחים. ועל כן הפוסקים בודאי דנו בזה.
♦
דברי הרמב"ם
הנה ראש וראשון שפסק דין זה כדמותו וכצלמו הוא רבינו הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ה ה"כ): "מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני". ע"כ. ומבואר מדבריו שההגבלה המוזכרת בדבריו (דין מצה עשירה) היא רק לגבי לישה ביין שמן או דבש, אך לגבי תבלין וכיוצא בהם, הרי זה מותר לכתחילה גם במצת מצווה.♦
דברי הכלבו בשם הראב"ד
והנה קא חזינן תיוהא, שכן הכלבו כתב (סי' מח) וז"ל: "וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן, ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן לחם עוני וזו מצה עשירה היא" ע"כ. ומבואר שהראב"ד לא הסכים עם נתינת מלח ותבלין בעיסה, משום חימוץ. אולם הראב"ד בהשגותיו לא הזכיר כלום מזה, ולא הגיה אלא על המשך ההלכה שכך כתב שם: "מותר לתת התבלין והשומשומין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. א"א זהו על דרך הרב ז"ל שסמך על דברי ר"ע פסחים (לו) שאמר לשתי לר' אליעזר ור' יהושע ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ועל דברי ריב"ל (שם פסחים ל"ו) שאמר כן לבניו מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא, ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן עיקר" ע"כ. איברא דבדברי הכלבו יש הבדל ברור בין 'וכתב הראב"ד ז"ל' לבין 'והראב"ד השיג על זה', ומבואר שדברי הראב"ד על מלח ותבלין אינם כלולים בהשגתו על הרמב"ם. אולם על כך אני שואל, אם הראב"ד היה סובר לאסור זאת, היה לו לציין זאת בהלכה זו. וכי תחת יופי, הראב"ד לא זכר מזה כלום הכא. וכמו שראינו בתמים דעים הראב"ד נוקט בפירוש שההגבלה על מלח ותבלין היא רק ביום הראשון, אך בשאר ימים מותר (וכתב כן בשם הרי"ף!).♦
ראשונים שחילקו בין מלח לתבלין והתירו תבלין
ובאמת מצאנו כמה ראשונים שחילקו בין מלח לתבלין. אולם לא כולם חילקו באותו אופן.האור זרוע (סי' רחל) כתב: "מצה של מצוה מותר לתבלה בפלפלין ובכל מיני תבלין. תניא בתוספתא ספ"ק דפסחים יוצאין במצה המתובלת בין שתיבלה באילפס בין שתיבלה בקדירות ואמרי' בפ' הקומץ רבה במנחות גמ' שתי מנחות שלא נקמצו תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת. ומעיקרא הוה בעי למימר אף על גב דאפיש לה תבלין טפי ממצה, ובמצת פסח של מצוה איירי ואמרי' בירושלמי פרק כל שעה יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן, וכו' ואף על גב דמתובלת היא לא מקריא מצה עשירה אא"כ לשה ביין שמן ודבש שאז אינו יוצא בה משום מצת מצוה בליל יום טוב הראשון כדת"ר יכול יצא אדם י"ח במעשר שני בירושלים כו' עד א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש וכדאמר להו ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיכן ואילך לושו לי בחלבא ולישנא אחרינ' אמר להו לא תלושו לי יומא קמא בדובשא מיכן ואילך לושו לי בדובשא" עכ"ל. ומבואר בדברי האור זרוע שמותר לתת תבלין במצה אפילו לכתחילה.
אולם לעניין מלח כתב שם (סי' רלט): "אסור למלוח מצות בפסח משום חמץ שלהי פרק כל שעה אמרי' אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור ל"ק הא במיא ומילחא הא במישחא ומילחא ופירש"י ותיקא. מאכל קמח. מישחא ומילחא. בקמח שרי דמי פירות אין מחמיצין אבל מיא ומילחא בקמח אסור מפני שמחמיצין". ע"כ. ומבואר שהאו"ז חילק בין מלח, שאסור לתתו במצה, לבין תבלין, שמותר לתתם אפילו לכתחילה.
גם הכלבו (סי' מח) כתב לגבי תבלין שדעת הרמב"ם והתוספות להתיר, וכן נראית דעתו. ולאחר מכן הביא את הראב"ד שאסר. וכשבא לפסוק הלכה, פסק לחומרא רק לגבי מלח ולא לגבי תבלין (לגבי מצת מצווה אסר את שניהם). ומבואר שגם הכלבו ס"ל לחלק בין מלח לתבלין.
גם בשיבולי הלקט כתב את המנהג להחמיר במלח (בסי' ריא). אולם לאחר מכן (בסי' ריד) כתב שמותר לתת תבלין במצה, ולא כתב שום הגבלה. ומשמע מדבריו דהוא מותר לכתחילה.
וכן דעת ראשונים רבים להתיר לתת תבלין במצת מצווה. כן דעת האגודה (פסחים פ"י): "והא דשרינן פ' הקומץ [כ"ג ע"ב] מצה מתובלת, ולא אמרי' תבלין מבטלין טעם מצה, משום דתבלין מועטין הם, ודלא כאותם דאסרו מצה מתובלת אפי' לימים אחרונים דמרתחן ומחמצן". וכ"ד שיבולי הלקט (סי' ריד), וכ"ד הריא"ז (פרק כ"ש אות ד'). ופשיטא שכן דעת הרשב"א ודעימיה שהתירו אפילו מלח, ולא שמענו שמעם שאסור מידי בתבלין. וגם הרא"ש בפרק כל שעה (סי' כג) לא אסר רק בפלפלין, שכן היא לשונו הטהור: "גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה (דף כג ב) תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה הואיל ויש בה טעם מצה מ"מ אין ליתן פלפלין במצה לפי שהוא חד ומחמץ העיסה" ע"כ. ורק רבינו ירוחם האריך הרחיב את גדר האיסור ואסר כל תבלין משום פלפלין. וכ"כ בתוספות הר"ש משאנץ (קובץ שיטות קמאי עמ' אלף פב). וכן דעת המנהיג (עמ' תנג).
גם מצאתי בגאונים הקדמונים שכתבו כך (תשובות הגאונים החדשות סי' מב): "תשסט. ומצה מתובלת כשרה בפסח דגרסי' במנחות תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובלבד שיהא טפי מן המצה יותר מן התבלין". ע"כ.
וגם המרדכי עצמו, שאסר מלח בסכינא חריפא, לגבי תבלין כתב: "גם אומר ר"י שמותר לתת תבלין במצה בפסח דגרסינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כג ב) תיבלה בקצח ובמיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת וכן התיר המיימוני אפילו לכתחלה" ע"כ. ולמדנו שגם ר"י מגדולי בעלי התוספות התירה לכם.
♦
דברי הראב"ד בהשגות
אולם הראב"ד בהשגות כתב ביאור אחר לתוספתא שהתירה לתת תבלין במצה, וכך כתב הראב"ד: "מצה שלשה במי פירות יצא ידי חובתו וכו' ואם לש ואכל אינו יוצא ידי חובתו. א"א אף על גב דתניא בתוספתא (פ"ב הי"ג) יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באילפס ההיא שתבלה משנאפת". ע"כ. ראשית, יש להעיר שמדברי הראב"ד שמעיר על נתינת תבלין בהלכה שעוסקת במי פירות, וכן בפ"ה ה"כ הוא מעיר שם על מי פירות בהלכה שעוסקת בתבלין, נראה שהבין הראב"ד שמי פירות ותבלין דין אחד להם, ואין התבלין (או המלח!) מחמיצים יותר מדין רגיל של מי פירות. וממילא ההגבלה היחידה העולה מצירוף דברים אלו, היא שאין להשתמש למצת מצווה במצה מתובלת. אך לא משום דררא דחמץ. והדברים מתאימים דווקא לדברי הראב"ד בתמים דעים (סי' זך) ולא למה שכתבו בשמו כמה ראשונים וצ"ב. וגם מרן הגרע"י (יבי"א ח"ט סי' מג) העיר בסתירת דברי הראב"ד.ומ"מ הראב"ד אכן הגביל הכא שלא לתבל את המצות קודם שיאפו. ואם אמת נכון מה שכתבתי לעיל בסמוך, אין זה משום 'חימוץ' אלא משום מצת מצווה. ומ"מ מניין הראב"ד למד כן?
שיטת הירושלמי בסוגיא זו
הנה בירושלמי (פ"ב ה"ד) איתא כך: "והיידא אמרה דא? יכול יצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל [שמות יב יז] ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור. מפני שאינה צריכה שימור. [דף יח עמוד א] הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה. והא תני יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן. סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובל' שומשמין מתובלת אגוזים". ע"כ. ומבואר שסברנו לומר שכל מה שהתירו לצאת ידי חובת מצת מצווה מתובלת, היינו דווקא מתובלת במשקין, קמ"ל שאפילו מתובלת בשומשמין ובאגוזים, כשרה. והנה, כשם שהתיבול במשקין הוא דווקא בעיסה ולא אחר האפייה, כן התיבול בתבלין הוא בעיסה ולא אחר האפייה, ודלא כדעת הראב"ד. ואם כן מנא ליה לראב"ד הא?♦
דקדוק הראב"ד מלשון התוספתא
אולם בספר תוספת כפשוטה (עמ' 50) גילה את טעמו של הראב"ד, והוא על פי דקדוק בתוספתא. דכך איתא בתוספתא: "יוצאין במצה מתובלת בין שנתבלה באלפס בין שנתבלה בקדירה" ע"כ. וכתב בתוספתא כפשוטה, שכיוון שמבואר בתוספתא שמתבלים את המצה 'בקדירה', ובקדירה הרי מבשלים, פשוט הוא שמדובר במקרה שהמצה כבר נאפתה שפיר קודם לכן וכעת אחר האפייה מתבלים אותה. והתוספתא אזלא כשיטת מי שסובר שאין הבישול מבטל את האפייה.אולם אנא אמינא דאין זה דקדוק גמור, דהא גם בקדירה אפשר לאפות בלא מים, וכמו שמבשלים צלי קדר[14]. נכון הדבר שבצלי יש מים שיוצאים ממנו והם מבשלים אותו. אולם די בזה בכדי ללמוד שאין במציאות המילה 'קדירה' ללמד שמדובר במצה שאפוה קודם לכן.
ומ"מ אף אם כוונת התוספתא כן, מ"מ פשטות הירושלמי היא פשוטה לפניה שמדובר על תיבול בעיסה ממש. ואולי כיוון שהראב"ד לשיטתו חשש לתת תבלין בעיסה משום 'מצה עשירה' לכן לא הסכים להקל, כפשטות הירושלמי, והלך בשיטת התוספתא.
♦
הגבלת הרא"ש לגבי פלפלין
ומ"מ נמצאנו למדים כי פשטות התלמודים, וכן אפשר להבין בתוספתא, להתיר נתינת תבלין בעיסת מצה בכלל ומצת מצווה, וכ"ד כמה ראשונים. איברא שהרא"ש (פסחים פ"ב סי' כג) כתב כך וז"ל: "תניא בתוספתא יוצאין במצה המתובלת כתב בספר הרוקח [סי' רפג] גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה (דף כג ב) תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה הואיל ויש בה טעם מצה מ"מ אין ליתן פלפלין במצה לפי שהוא חד ומחמץ העיסה" ע"כ. וכמו שכתבתי לעיל סו"ד אינם מדברי הרוקח, שכן הרוקח מתיר לתת תבלין במצה ללא הגבלה (למעט במצת מצווה). וכפי הנראה דברים אלו הם דברי הרא"ש עצמו. וגם זאת רק לגבי פלפלים מפני שהם חריפים. וכ"ר שכתב הקרב"ן בדעת הרא"ש. ודלא כדעת הב"ח שנדחק.אולם רבינו ירוחם הביא את דברי הרוקח הללו, וכתב לאסור בהם כל תבלין. וראשית ממלכת'ו היא מפני שסבר בלשון הרא"ש שהרוקח הוא אשר אסר תבלין, ולא ראה דבריו בפנים. ושנית סבר, דמאי שנא פלפלין ומאי שנא שאר תבלין. א"נ שאין איתנו נביא ויודע עד מה אילו תבלין מחמיצים ומחממים ואלו לא. ולכן אסר הכל. ועי' ב"ח (סי תנה ד"ה ובספר הרוקח).
ולכאורה, אם היה יודע רבינו ירוחם שדין זה אינו מדברי הרוקח, אלא הם דעת הרא"ש עצמו, אפשר שלא היה סובר שהוא איסור קדמון וממילא אין לנו לחלק בין פלפלין לשאר תבלין. אך אם היה יודע שאלו הדברים הורתם ולידתם מדעת הרא"ש עצמו, אפשר שהיה אומר 'הבו דלא להוסיף עלה', שכן גם הרא"ש עצמו, שהוא מקור הדין, לא אסר אלא פלפלין.
♦
מדברי הגאונים מבואר שפלפלין שרו במצה לכתחילה
והאמת נתנת להיאמר שכמעט ומפורש בגאונים שגם פלפלין שרו. שכן איתא בהדיא בדברי רבנן גאוני (הובא באוצר הגאונים פסחים חלק התשובות סי' צה'): "סריקית שמביאין עיסה, ולשין אותה בכמון ובפילפלין או בשאר מיני תבלין ועושין אותה בדפוס, פעמים שעושין אותו רקיקין פעמים גלוסקאות, ששנו חכמים ר' יוסי אומר עושין סריקין מן רקיקין ואין עושין מן גלוסקאות, ולצאת מהן ידי מצה בפסח מותר. דת"ר יוצאין בפת נקיה והדראה וביסריקין המצוירין בפסח. ואם תאמר כבר שנו חכמים אין עושין סריקין המצוירין בפסח, אמר רבי יהודה דבר זה שאל בותיס בן זונין וכו' עד ויקבענה, כיוון שאין צריך לשהות עליהו, ולא יאסרו! אמרו לו אע"פ שאיפשר לעשות כין אין עושין מפני החשד, יאמר כל הסריקין אסורין סריקי בותיס מותרין. אלמא, אין עושין. וכשאין עושין דוקא סריקין של כל אדם שאינם אומנים ואין זריזין ושוהין בהן ובאין לידי חימוץ. אבל שלנחתומין שאומנין הן וזריזין הן מותר. דא"ר אלעאי ב"ר צדוק פעם אחת נכנסתי ואמרינן בסופה א"ד לא שלנחתומין אמרו אילא שלכל אדם, והלכה כלישנא בתרא". עכ"ל. ותשובה זו כפי שציינו שם היא לרב עמרם בר ששנא גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא. וכפי שצויין בה היא נכתבה בחודש אדר, כך שאפשר שמקבל התשובה נהג על פי זה הלכה למעשה בפסח הסמוך. מ"מ מבואר יוצא מדבריו שסריקין המצויירין נעשים בפלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, ולא הגביל בזה שום הגבלה. וגם, אי איתא דפלפלין אסירי על הגמרא היה להקשות 'סריקין המצויירין? והא מתובלין בפלפלין נינהו!' ולתרץ 'הא בסריקין בלא פלפלי'. ומבואר שלשיטת רב עמרם הנהו תבלין אין בהם שום הגבלה בנתינתם לתוך המצה. והנהו פלפלי לא מחמעי כלל. וכתב רע"ג בהדיא שיוצאין בהם ידי חובה, וסריקין של אומנים מותרים לכתחילה כמו שהם, בליל הסדר לדעתו.והרי"ץ ן' גיאת שהביא את דברי רע"ג הללו (הלכות פסחים עמ' שיב שיג) חלק עליו רק מצד דהויא 'מצה עשירה' עם פלפלין וכל מיני תבלין. ומבואר מזה תרתי, שגם הוא הבין שרע"ג התיר למעשה לתת פלפלין במצה, ולא חלק עליו משום דהוי חמץ ומחמם העיסה. וגם ריצ"ג אסר מטעם צדדי של מצה עשירה אך לא מצד חימוץ.
ואם כן, אפשר דאין דברי הרא"ש שאמר זאת מסברא, עומדים נגד דברי רב עמרם גאון וריצ"ג, שלא חששו לזה משום חימוץ כלל.
ואמת שיש עוד גאונים שהקלו בזה, רק שלא כתבו בהדיא פלפלין, אולם ילמד הסתום מן המפורש. כן הוא בתשובות הגאונים החדשות (אופק סי' מב): "ומצה מתובלת כשרה בפסח דגרסי' במנחות תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובלבד שיהא טפי מן המצה יותר מן התבלין". ע"כ.
ואף רס"ג, שכתב שלא לתת בעיסת המצב תבלין, כמו דאיתא בסידורו (עמ' קלד) וז"ל: "ולא ימשחנה בשמן, ולא בשומן, ולא בדבש ולא יתן עליה שומשום ואל יתערב עם המים והקמח שום דבר" עכ"ל. נראה מן ההקשר שכוונתו לאסור דווקא במצת מצווה[15], ובאמת רוב הדברים שהביא (חוץ משומשום) אכן אסורים לכו"ע במצת מצווה משום מצה עשירה, ואולי רס"ג סבר כן גם לגבי שומשום. ובהערות על דברי רס"ג כתב המו"ל שדעת רב כהן צדק ורב שרירא להתיר גם לקטף בלילה הראשון (עי' ריצ"ג הלכות פסחים עמ' שד).
♦
פסיקת ההלכה בשו"ע
והנה, מרן השו"ע התייחס בשתי הלכות בסי' תנה לעניין נתינת מלח ותבלין בעיסה. בהלכה ה' כתב מרן: "נוהגין שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר", ע"כ. ובהלכה ו' כתב: "לש המצה בקצח ושומשמין ובמיני תבלין, כשרה כיון שיש בה טעם מצה; ומ"מ אין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה". ע"כ.ומבואר יוצא שמרן פסק לחומרא. אמת נכון הדבר שמרן לא פסק לאסור אפילו בדיעבד במלח, כמו שכתב הרמ"א, ולא כתב בהדיא לאסור בפילפלין בדיעבד, כמ"ש הרמ"א. אולם לחומרא מיהא מרן פסק.
אולם, אחר המחי"ר, דברי מרן הללו קשים, שכן אף שיש להזהר בחמץ בפסח מאוד, משום חומרא דחמץ, מ"מ לא ידעתי למה להחמיר כל כך, אחר שפשטות התלמוד להתיר כל מיני תבלין וכן מבואר בירושלמי וכן דעת הרמב"ם לגבי תבלין, וכן דעת הרשב"א למעשה לגבי מלח. וכן דעת כל אותם הגאונים שהבאתי, שאמנם לא היו לעיניו של מרן (ואפשר שאם היה רואה דבריהם לא היה מחמיר בזה)[16].
אולם, על גבי זאת קשיא לי טובא לגבי מ"ש מרן בהלכה ו'. הלא רבינו ירוחם הוא מקור דין זה, ומקורו טהור מדברי הרא"ש. אך הרא"ש גופיה לא כתב זאת אלא לגבי פלפלין, וגם זה אינה אלא דעת עצמו. ורק רבינו ירוחם הוא אשר החמיר כל כך ואסר כל מיני תבלין. והרמ"א, בנסותו להטיל פשרה בין דברי הרא"ש לדברי רבינו ירוחם, לחלק יצא וכתב: "הגה: ופלפלין, אפילו בדיעבד אסור" ע"כ. אולם המסתכל במקור הדברים יראה שאין זו כוונת הרא"ש או רבינו ירוחם. דעת הרא"ש היתה לאסור לכתחילה רק פלפלין, ודעת רבינו ירוחם היא להרחיב איסורייתא דהרא"ש לכל מיני תבלין, ואין לדעת אם כוונתו היא רק לכתחילה או גם בדיעבד.
♦
דברי מרן הגרע"י
ואנכי הרואה לדברי מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' מג) אשר כתב בידו החזקה וזרועו הנטויה, להתיר מצה שנתנו בה מעט מלח. ובבקיאותו הנפלאה הביא את כל הראשונים אשר כתבו להתיר, אפילו לכתחילה. והביא את דברי הגאון הרב יוסף קאפח שהעיד בגדלו על מנהג תימן לתת מלח אפילו במצת מצווה (וכן אנא עבדא שאלית לאחד מתלמידי הר"י קאפח ואמר לי שבמצת מצווה היו ממעטים, אך בשאר מצות היו נותנים כרגיל. ובשאר תבלין לא דנו, כיוון שגם בשאר ימות השנה לא היו שמים תבלין בעיסת הלחם, מחמת העניות). ועל כן כתב מרן היבי"א בזה"ל: "ואילו ראו הרמ"א והב"ח דברי כל הראשונים אפשר דהוו אזלי ומודו להתיר בדיעבד". ע"כ. ואנא אמינא דלענ"ד אילו היה מרן השו"ע רואה את כל דברי הגאונים והראשונים אשר לפנינו, ושכן היה מנהג תלמידי הרשב"א להתיר, אפשר שגם היו היה מתיר לכתחילה.ובפרט שמנהג אחינו בני תימן להקל בזה, נראה שהרוצה להקל לתת תבלין או מלח בעיסת המצה, רשאי לעשות כן.
♦
הכרעת ההלכה בזה בס"ד
בהא סליקנא ובהא נחיתנא, שאין לחוש בנתינת מלח או שאר תבלין במצות משום חימוץ. ואדרבא, ידוע היום שהמלח הוא מעכב את החימוץ ולא מזרזו. ופשוט לענ"ד שאם היה מרן השו"ע רואה את דברי רב עמרם ודעימיה שהתירו לתת פלפלין לתוך המצה, שהיה מתיר כל התבלין אפילו לכתחילה. וגם ראשונים שאסרו לתת מלח במצה, התירו תבלין, וכל האיסור של התבלין מקורו מן הרא"ש, ועל דבריו יש כמה גאונים שכתבו בהדיא איפכא. על כן נראה שאין לחוש לאיסור התבלין לעניין חימוץ.אולם כיוון שנמצאו כמה ראשונים (בה"ג, רס"ג, רי"ץ גיאת, ראב"ד בתמים דעים ועו"ר) שאסרו לתת תבלין ומלח במצת מצווה, יש להזהר שלא לתת מלח ותבלין במצת מצווה בלחוד. אך בשאר מצות שמכינים לפסח, אין לחוש לזה כלל (ובפרט אם מכינים קודם הפסח, שאין לחוש לזה כלל ועיקר ואכמ"ל).
וכמובן שבדיעבד אין להחמיר כלל, וכמו שהקלו בזה הפרי חדש על אתר והביאור הלכה הסכים לדבריו (ד"ה נוהגין וכו'), וכן כתב מרן הגרע"י (יבי"א ח"ט סי' מ"ג).
♦ ♦ ♦