ישיבת תורת החיים
איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע
דין המפרש והיוצא בשיירה והקושי שבו
איתא בגמ' (פסחים ו ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער, אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי? - אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער". ומתבאר בדברי הגמ', שאדם המתכוון לחזור לפסח לביתו חייב לבער את החמץ אפ' אם הוא יצא כבר מראש השנה. אבל אם הוא אינו מתכוון לחזור לביתו, אם יצא יותר משלושים יום לפני החג, אינו חייב לבער. והנה, לכאורה יש להתקשות בדברי הגמ', דלא ברור מדוע העובדה שאין בדעת האדם לחזור פוטרת אותו מהחיוב לבער חמץ? הלא החמץ קיים ברשותו, ומדוע שייפטר מהחיוב לבערו? ובאופן פשוט הגמ' לא מצריכה שלכל הפחות יבטל את החמץ, וכיצד אפוא הוא נפטר מאיסור בל ימצא?♦
לדעת רש"י לא עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא אם לא רואים את החמץ
ונראה שרש"י (ד"ה אפילו) התקשה גם כן בדברי הגמ' הללו. ולפיכך הוא פירש שרק כשאדם רואה את החמץ הוא עובר באיסור, אבל אם אין הוא רואה את החמץ אינו עובר על האיסור, ולכן כשאין בדעתו לחזור ואינו רואה את החמץ אינו עובר על איסור. וז"ל: "דכי הדר ביה בימי הפסח - עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו - עובר עליה". ולפ"ז רש"י מבין שבתוך שלושים יום יש חשש שהאדם יחזור ואז יראה את החמץ ויעבור על איסור, אבל קודם לזה אין חשש. ולפי דעת רש"י כל שהחמץ אינו נגיש לאדם לא עוברים עליו ב"בל ימצא" מאחר שאינו מצוי, וכל שלא רואים אותו לא עוברים באיסור "בל יראה", ואף כשהמדובר הוא בחמץ ידוע. וכן נראה מדין חמץ שנפלה עליו מפולת, שבמשנה (לא ע"ב) מבואר שהוא נחשב כמבוער. ובגמ' (שם) איתא: "אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בלבו". והיה מקום להבין (כמו שהבינו כמה מהראשונים) שדברי רב חסדא מוסבים על עצם ההיתר דחמץ שנפלה עליו מפולת, דהיינו, שהטעם לכך שלא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שנפלה עליו מפולת, הוא משום שהבעלים מבטלו, ולא הטריחו חכמים בכהאי גוונא לבערו. אבל רש"י (שם בד"ה צריך שיבטל) לא הבין כך, אלא ביאר שגם ללא הביטול החמץ נחשב למבוער, וז"ל: "צריך שיבטל בלבו - שמא יפקח הגל במועד, ונמצא עובר עליו". ודבריו ברור מיללו, שהביטול בחמץ שנפלה עליו מפולת הוא רק גזירה מדרבנן, שמא יפקח הגל. אבל מדאורייתא לא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אף ללא ביטול, ואתי שפיר לפי מה שהתבאר, שלדעת רש"י בחמץ שאינו נגיש ואינו מצוי לאדם וגם אינו רואהו, לא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא[2].♦
סתירה לכאורה בדעת רש"י ממקום אחר
אולם לכאורה דברי רש"י בדין המפרש והיוצא בשיירא סותרים את דבריו במקום אחר. דהנה איתא במשנה (לקמן כא ע"א) בעניין החמץ בערב פסח: "כל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמה לחיה ולעופות". ובגמ' (שם) מובאת הצריכותא שבמשנה להזכיר גם בהמה וגם חיות: "דאי תנא בהמה - דאי משיירא חזי לה, אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה - אימא לא. ואי תנא חיה - משום דאי משיירא מיהת מצנעא, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה, וקאי עליה בבל יראה ובבל ימצא - אימא לא, צריכא". ומבואר שאם המשנה הייתה מתייחסת רק לחיה, היינו חושבים שרק בה יש להקל, משום שעל כל פנים את מה שהיא משיירת היא מצניעה, בשונה מבהמה שהיינו חושבים להחמיר בה מאחר שאינה מצניעה, והאדם עלול שלא לשים לב לדבר ולא לבטל, ויעבור בבל יראה ובל יימצא.אמנם הראשונים התקשו בדברי הגמ', דמה מועילה העובדה שהחיה מצניעה את החמץ? ומדוע שיהא זה צד להקל? סוף סוף במידה שאכן היא שיירה והצניעה, האדם משהה חמץ ברשותו ועובר על איסור, ומדוע אם כן לא חששו להאכיל חיה בשעה החמישית? ופירש"י: (ד"ה ואי תנא): "משום דאי משיירא - מצנעא לה, ולא עבר עליה בבל יראה". ולפ"ז רש"י נוקט שאכן הוא נפטר רק מאיסור "בל יראה" ועובר על איסור "בל ימצא", ועדיין זה יותר קל מבהמה, שאם לא ישים לב יעבור גם על "בל יראה" וגם על "בל ימצא". וכאפשרות זו גרס הרש"ל (מובא ב"הגהות וציונים" מהדורת עוז והדר) ולשיטתו יש לגרוס: "ונהי דעבר בבל ימצא, בבל יראה לא עבר". ולפי האמור לעיל לכאורה דברי רש"י סותרים זה את זה, שבדין המפרש והיוצא בשיירה ביאר שלא עוברים על בל יראה ובל ימצא כשלא רואים את החמץ, ובדין האכלת חיה בערב פסח הוא נוקט שכשהחיה מצניעה את החמץ, לא עוברים על איסור בל יראה אבל עוברים על איסור בל יימצא.
♦
ישוב דברי רש"י
אלא שנראה לכאורה שניתן ליישב את דברי רש"י ולומר שהוא אכן נוקט שלא עוברים על איסור בחמץ שאין רואים אותו. ומה שכתב רש"י בדין הצנעת חיה שעובר על איסור בל יראה, היא לשון קצרה, אך התכוון שלא עובר גם באיסור בל יימצא. וכמו שמצאנו ראשונים שנקטו פעמים לשון "בל יראה" כשהתכוונו לכלול בתוכו גם את איסור "בל יימצא"[3]. וכן נראה מלשון רש"י עצמו במקום אחר, בנדון דחמץ שנפלה עליו מפולת (בבא מציעא מב ע"א בד"ה הרי הוא כמבוער) שכתב בזה"ל: "ואין צריך לבערו דאין כאן עוד בל יראה", ופשיטא שכוונתו גם לאיסור "בל ימצא", שאם לא כן לא ברור ההיתר דחמץ שנפלה עליו מפולת ודו"ק. ובר מין דין, כך גם יותר מחוור לכאורה לומר שרש"י הבין בדין הצנעת החיה, דאם לא כן לכאורה יש להתקשות בדבריו טובא, שלא ברור מדוע אכן יש להקל בחיה, דנהי שיש בה צד קולא יותר מבהמה, שבבהמה יש חשש שיעבור שני איסורים ובחיה רק איסור אחד, אולם מכל מקום סוף סוף יש לחוש גם לאיסור אחד של "בל ימצא". ועוד, שאם לא נפרש כך, נמצא שיש סתירה בדברי רש"י בין דין המפרש והיוצא בשיירה ובין הבנתו בצד הקולא בחיה. ועל כן נראה לומר שדעת רש"י היא שעכ"פ מדאורייתא לא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שלא ראינו אותו.♦
לדעת תוס' לא עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע
ובתוס' (כ"א ע"א ד"ה ואי אשמעינן) התקשו גם כן בדברי הגמ', דמה מועילה העובדה שהחיה מצניעה את החמץ? ומדוע שיהא זה צד להקל? סוף סוף במידה ואכן היא שיירה והצניעה, האדם משהה חמץ ברשותו ועובר על איסור, ותירצו בזה"ל: "ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא[4] ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכן משמע בפ"ק דפריך וכי משכחת לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה". ומתבאר בדבריהם שכל עוד לא ידוע על חמץ בבירור ואינו בנמצא לא עוברים על איסור "בל יראה ובל ימצא". ומביאים ראייה מדף ו (ע"ב) שם הקשתה הגמ' מדוע הבודק צריך לבטל, הלא גם אם יש חשש שיימצא חמץ, יכול הוא לבטלו בשעה שיימצא. ואם נאמר שעצם ההימצאות של חמץ אסורה גם אם האדם לא יודע עליה, לא ברור מה הקושיה, שהרי ברור שחשוב לבטל על הצד שיש חמץ שאינו בנמצא. ומזה שהגמ' אכן מקשה כך, מבינים התוס' שעל כרחינו שהגמ' מבינה כדבר פשוט שכל עוד לא ידוע על חמץ בבירור ואינו בנמצא לא עוברים על איסור "בל יראה ובל ימצא". ולפ"ז ברור צד הקולא בהצנעת החיה את החמץ, שמאחר ולא ברור שהיא שיירה ואף אם היא שיירה לא ברור היכן הוא שהרי היא מצניעה, לכן אינו עובר על איסור "בל יימצא"[5].♦
שתי אפשרויות בהבנת תוס' בדין המפרש והיוצא בשיירה
והנה, מאחר שלדעת תוס' כדי להיפטר מאיסור בל יימצא די בכך שלא תהיה ידיעה על החמץ, צריך לומר לכאורה שהם יסבירו בדין המפרש והיוצא בשיירה אחת משתי האפשרויות הבאות. אפשרות אחת: שכל הנדון של המפרש הוא במי שמפקיר את חמצו, והגמ' דנה אם הצריכו אותו חכמים לקיים בכל אופן בדיקת חמץ וביעור, מחשש שמא יחזור וימצא חמץ ויזכה בו מחדש, ועל זה נאמרו חילוקי הדינים בדין המפרש והיוצא בשיירה. אפשרות שניה, שכל הנדון של המפרש והיוצא בשיירה הוא באופן שלא ידוע לו על חמץ שנשאר בביתו, שאז מדאורייתא אין הוא עובר על בל יראה ובל ימצא, והגמ' דנה אם הצריכו אותו חכמים לקיים בכל אופן בדיקת חמץ וביעור, מחשש שמא יחזור וימצא חמץ ואז יתחייב עליו באיסור.♦
נראה שאף לדעת הרמב"ם לא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע
והנה, בדברי הרמב"ם (חמו"מ פ"ב הי"ט) מבואר שהוא נקט שמה שכתבה הגמ' לשון "ביעור" כוונתה לבדיקת חמץ. שכתב, וז"ל: "המפרש בים והיוצא בשיירה תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ואם אין דעתו לחזור אינו צריך לבדוק". ועל כרחינו שהרמב"ם הבין שכל המדובר הוא בספק אם יש חמץ, שבאופן זה מאחר שהחמץ אינו ידוע לא עוברים עליו מדאו', וכל הנדון הוא מדרבנן, מתי חששו שמא יחזור ויראה את החמץ ויתחייב עליו ולא יספיק לבערו. וכן הבינו בדעת הרמב"ם הר"ן (ב ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן) והבית יוסף (סי' תלו ד"ה וכתב הר"ן).♦
לדעת הרא"ש עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע
והנה, יש להוכיח שלדעת הרא"ש עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע, ודלא כרש"י ותוס'. וזאת דבנדון לעיל אודות צד הקולא שבהצנעת החיה את החמץ, דחה בתוס' הרא"ש (פסחים כא ע"א) את הסבר התוס', וז"ל: "ולא נהירא לי, דכיון שהוא בביתו, מצוי הוא אצלו אלא שאינו יודע היכן הוא, ושגגת בל ימצא מיהא איכא. וכן נמי אמרי׳ לעיל בפ״ק הבודק צריך שיבטל, אילימא משום פירורין, פירוש שנשארו בבית ולא הכיר בהם, אלמא דאיכא איסורא אע״ג שלא הכיר בהם[6]. ונראה לי לפרש אבל חיה דמשיירא מצנע ליה ואיכא שגגת בל ימצא אימא לא, קמ״ל דלא חיישינן דילמא משיירא ומצנעא כיון דאפילו משיירא ומצנעא ליכא אלא שגגת לאו ולא חיישינן". ומתבאר בדבריו שמאחר שסוף סוף החמץ מצוי אצלו, אם כן מה בכך שאין הוא יודע היכן הוא, ואין זה פוטר אותו מאיסור בל יימצא. משום כך ביאר הרא"ש שצד הקולא בחיה הוא שגם אם היא תצניע את החמץ עובר האדם על איסור רק בשוגג[7]. ונמצא שלדעת הרא"ש עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע[8].♦
הבנת הרא"ש בדין המפרש והיוצא בשיירה
ולכאורה על כרחינו לומר, שהרא"ש הבין שדין המפרש והיוצא בשיירה עוסק במי שמבטל את חמצו, ולפיכך כלל אינו עובר על איסור "בל יראה ובל ימצא". אלא שדנה הגמ' האם להצריכו בכל אופן לעשות בדיקה וביעור מחשש שיחזור לביתו ויחשיב מחדש את החמץ. ועל זה נאמרו חילוקי הדינים כשבדעתו לחזור ואין בדעתו לחזור בתוך שלושים יום ויותר משלושים יום.♦
הבנת הר"ן בסוגייה כהבנת הרא"ש
וכהבנת הרא"ש כן הבין הר"ן (ב ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן) שכתב, וז"ל: "וגרסינן בירושלמי ובספק אבל ודאי אפילו מראש השנה כלומר דכי אמרינן קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער הני מילי בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע קודם שלשים יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת (פסחים לא ע"ב) דסגי בביטול בעלמא". וכיוצא בדברים אלו כתב הריטב"א (בחידושים ד"ה לא אמרן). הרי שהר"ן מבין שמדאורייתא אין איסור, משום שבעל הבית מבטל את החמץ, וחכמים לא הטריחו אותו לבדוק ולבער בהכאי גוונא, וכדין חמץ שנפלה עליו מפולת שחכמים הסתפקו בביטול החמץ.♦
אין להוכיח מנוסח הביטול "דחזיתיה ודלא חזיתיה" לעניין חמץ שאינו ידוע
והנה, לכאורה היה מקום להוכיח שלדעת השו"ע (סי' תלד סע' ג) עוברים על איסור בחמץ שאינו ידוע, מכך שהוא פסק להלכה את דעת רבינו פרץ (בהגהות סמ"ק סי' צח עמ' עב אות ז) שיש לומר בנוסח ביטול היום: "דחזיתיה ודלא חזיתיה", ולכאורה אם לא עוברים על חמץ שאינו ידוע מדוע צריך לבטל חמץ שלא ראינו. אבל נראה שאין מכאן ראייה כלל, מאחר שגם לדעת תוס' (שאין עוברים על איסור בחמץ שאינו ידוע) יש לבטל חמץ שלא ראינו, שמא ימצא אותו בתוך הפסח ואז הוא נחשב לחמץ ידוע וכבר אין בידינו לבטלו, וכמו שהתבאר לעיל בראיית התוס' מסוגיית "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב).♦
הכרעת השו"ע והרמ"א בחמץ שאינו ידוע
ונראה שהשו"ע והרמ"א (סי' תלו סע' א) ג"כ נחלקו בדין חמץ שאינו ידוע. שהשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם, שעליה כתב בבית יוסף שהמדובר הוא בחמץ שאינו ידוע, וכתב בזה"ל: "המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק תוך שלשים יום, זקוק לבדוק. קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק...". הרי שהוא מבין שכל הנדון של המפרש והיוצא בשיירה הוא דווקא באופן שיש ספק אם יש לו חמץ, ובזה נאמרו פרטי הדינים אם הצריכוהו חכמים בדיקה, אבל מדאורייתא האדם לא עובר בכהאי גוונא על איסור "בל יראה ובל ימצא". אבל הרמ"א כתב: "וכשמגיע פסח יבטלנו" הרי שהוא מבין שגם כאשר האדם אינו מחוייב לבדוק הוא מחוייב לבטל את החמץ, ורק זה מה שמפקיע ממנו את איסור בל יראה ובל ימצא, ורק בכהאי גוונא אין הוא מוכרח לעשות בדיקת חמץ, אבל אם לא בדק ולא ביטל והיה חמץ בביתו הוא עובר עליו. וכן פסקו גם כן הגר"א והמשנ"ב (שם ס"ק ו).♦ ♦ ♦