מכות מצרים - צדדים בפסוקי תהלים
מדרשי פסוקי התורה שבכתובים ובהגדת הפסח כפשט
בהגדה של פסח לאחר הזכרת עשר המכות, מובאת מחלוקת תנאים בעניין מספר המכות שלקו המצרים, ר"א ור"ע חולקים בהסבר פסוק אחד מפרק עח בספר תהילים. בפרק זה מדובר על ניסים שעשה הקב"ה לישראל ביציאת מצרים, במאמר זה נידון באופן מיוחד בפסוקים מט-נ."ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים" פסוק זה מתהלים (עח, מט) מתאר ברמז את מכות מצרים. רצף המלים הוא מפתיע ביותר והופעתו גרמה לדרשה בהגדה של פסח, שנביא להלן.
לאור מדרש זה, ברצוני להציג תופעה מעניינת, הנוגעת לדרך הכתיבה של סיפורי המכות במצרים. פסוקי סיפורי המכות (שכתובים בתורה בפרשיות וארא-בא) מחולקים לחמש עבור כל מכה, וניתנות לסיווג בהתאם לפסוק זה שמתהלים, כדלהלן.
לעניות דעתי, חלוקה זו מתאימה לרובד ה"פשט" של הסיפור, זאת משום שכל קטגוריה בחלוקה זו, מופיעה במובהק בכמה מכות ובקיצור באחרות[2]; ולפי זה מסתבר כי הדרשות המובאות בהגדה, המכפילות את כמות המכות שב"עשרת המכות" מכוונות לפשט הפסוקים, כפי שהבינוהו ופרשוהו ר' אליעזר ור' עקיבא.
הרב מ. ברויאר ז"ל, עסק בניתוח סגנונות המקרא בכל פסוק על פי המסרים המובעים בו. אנו נעסוק בכלי סיפורי בהצגת התורה את המכות – סגנון התפתחותי. וכן נצביע על כך שבכל מכה סגנון מסויים של התפתחות החוזר על עצמו במקומות שונים בצורות שונות. המדרש מצביע על כך, והפסוקים בתהלים אינם בלתי עקיבים לסיפור בספר שמות, אלא מפתחים נקודה זו.
נדגים בחלק מהמקומות את שהמודעות לכלי זה מוסיפה להבנת הסיפור. מטרתינו הראשונה בהצגת הדברים בפני הקוראים, היא להראות כי המדרש מהווה מפתח לקריאת הפשט, ואני תקוה לראות מה תלד הקריאה בסגנון זה, על כן השתדלתי למעט בפרשנות.
♦
מכות - דם, צפרדע, כינים
חלוקת מכת צפרדע לחמש[3] על פי הנאמר בתהלים:בטבלה מוצגות שלושת המכות הראשונות, כאשר תיאורן בספר שמות יוצר מחזוריות המקבילה לפסוק בתהלים המתאר אותן.
הפסוק הבא מבאר כנראה את משמעויותיהן של שלוש מלים בפסוקנו "עברה וזעם וצרה" כדלהלן:
שתי סיבות יש לנו לשייך את הביטוי "יפלס נתיב לאפו" עם המילה "עברה". הראשונה, המשמעות הפשוטה של עברה היא מעבר הכעס את מידתו, ולכן יתאים לה ביטוי הנוגע לפילוס דרך[7]. השניה, מתוך דיוק[8] שהנתיב הוא לא "אפו", אלא "לאפו", נלמד: אין זה חרון האף עצמו, ממילא אין לומר כי ביטוי זה מפרש את המלים "חרון אפו" אלא את המילה שלאחריהם – "עברה".
"וחיתם לדבר הסגיר", נראה כתיאור של צרה מסויימת, ועל כן מתבקש לכאורה להעמידו מול "צרה", מה עוד שהוא מופיע בצלע המתאימה לכך בפסוק.
מעתה מובן כי הזעם של המכות אינו יוצר את המות עצמו – [זוהי תוכנה של מכת בכורות המתוארת במזמורנו רק בפסוק הבא (נא)], אולם הזעם גורם שהקב"ה אינו חושׂך ממות נפש המצרים, ואדרבא גורם כל פעם לתוספת קשה, של כעס בלבד, כעס לשם הכעס. ברם ביטוי לכעס זה, הוא הופעתו – "ובעצים ובאבנים", בצפרדע – בכך ש"ותכס", שאין מקום ללא צפרדעים, וכן בכנים הפגיעה בבהמתו של האדם. לכן נראה כי הביטוי "לא חשך ממות נפשם" מפרש את המילה "וזעם". ונמצא, שהזעם הוא הגברת הכעס בצורה המסכנת את חיי המצרים, לצד פסיביות ואי נקיטת צעדים כלשהם להצלתם.
♦
ביאור הדרשה המובאת בהגדה
מתוך עיון זה מתבהרת דרשת חז"ל המובאת בהגדת הפסח בכמה נקודות:רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרון אַפּו, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּות.
רַבִּי עֲקִיבֶא אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵביִא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח בָּם, חֲרון אַפּו, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרון אַפּו- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּות.
א. מפני מה אין ר' אליעזר דורש את תיבת "חרון אפו" כר' עקיבא, משום שלר' אליעזר יש סיוע מן הפסוק בתהלים, לפיו תיבת "עברה" היא "יפלס נתיב לאפו", ואין "חרון אפו" נמצא כאן בפסוק לדרשה אלא לגופו. הדבר מתאים עם זיהוי "חרון אפו" להודעה[9] על כל מכה ומכה – שנצרכת לשיטה זו, לא כדי ללמדנו שהיה דבר נוסף במכה, אלא "איצטריך לגופיה" - ליצור בסיס לספר על המכה עצמה ולא כדי לתאר את גדלה. מה שאין כן לדעת ר' עקיבא שבמקרים מסויימים דורשים גם מה שלגופו, הרי שיש תוספת למכה.
[שיטה זו לר' אליעזר ד"איצטריך לגופיה", מצינו בזבחים נה, ב. שיטת ר' עקיבא שדורשים גם מה שלגופו – במקרים מסויימים – מצינו במנחות פט, א].
ב. היסוד לשיטתם הוא משותף: הם מסבירים כי במכות מצרים חוזרים האלמנטים: "חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", כשכל אלמנט מוסיף בהתאמה דבר מה שעשה ה' למצרים – "כָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּות", וממילא כל מכה יכולה להיות מחושבת כמכה עצמאית.
פרשנות זו לפרק בתהלים מוצדקת ממבנהו של מזמור עח (מב-נא), בו משולבים הפסוקים הללו בהסבר שלא עיינו בני ישראל במשמעות[10] המכות:
לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר: אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן: וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן: יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם: וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר: וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם:
ג. אין נראה שמכות מסוג "עברה וזעם וצרה" מתאימות לתיאור "ערב ויאכלם" – הרי לא מתוארת תוצאת המכה ולא ניתן להצביע על תוצאה מציאותית של מכת "עברה", העברה מתבטאת במכות האחרות. החזרה על המלים "ישלח בם", – מעוררת את הלומד, לעיין מחדש בכל אחת מהמכות לפי האספקטים שהובלטו כאן[11].
♦
מכת חושך
ראינו בטבלה של מכות דם, צפרדע וכנים, כיצד אפילו אלמנט ה"צרה" שאמור להיות תיאור מציאותי של המכה המתוארת עד כה - מוסיף על כל מכה נקודה שלא נצפתה קודם לכן בפסוקים: "ויבאש היאר", "ובכה ובעמך... רק ביאר תשארנה", "כל עפר הארץ".אם נעבור להתבונן מעט בהמשך הדברים במכות חושך ובכורות – נבין אולי יותר כיצד מחזוריות זו פועלת.
הביטוי "ויהי חושך" במכה קצרה זו, יכול להיות מבוטא בין ל"חרון אפו" ובין ל"עברה". האמירה "על ארץ מצרים" נראית אמנם בנאלית בלעדיו, אבל אם נשווה[15] למקור המושג "חושך" (בראשית א, ב): "וחושך על פני תהום", כי אז תעלה במחשבה, על החושך הנורא המושת 'על ארץ מצרים' לכל עומק ורוחב – עד השמש.
ברוב המכות מופיעה המילה "כל" לפחות פעם אחת, כדי לבטא את ה"עברה" העוברת וחוצה גבולות, אך במכת חושך לא זו בלבד שחסרונה מבטא את העברה בצורה ברורה יותר – הביטוי "כל" גם אינו מדוייק, כיון ש"לבני ישראל היה אור במושבותם". מעתה, אין ההצגה של המכות, לפי מתכונת הסגנון החוזר "חרון אפו, עברה, וזעם, וצרה, משלחת מלאכי רעים" רק צורת התבטאות של התורה, אלא ביטוי אמיתי של מהות ומשמעות המכות.
♦
מכת בכורות
במכה המסכמת והאחרונה אך טבעי הוא כי התורה מאריכה לספר ולסכם:חרון אפו:
יא, א וַיֹּאמֶר ה אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה…
עברה:
ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. ה וּמֵת כָּל בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. ח וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי כֵן, אֵצֵא; וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, בָּחֳרִי אָף.
וזעם:
ט וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה, לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְחַזֵּק ה אֶת לֵב פַּרְעֹה...
וצרה:
יב, א וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן... ג דַּבְּרוּ, אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה... ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ, מִן הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ ... יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה[16] הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ...
♦
בביאור הפסוק ולא יתן המשחית
לאור מה שהתחדש במאמר זה יש להתבונן בשאלה, האם לראות בפסקה שלאחריה ביטוי ל"משלחת מלאכי רעים" או לא:כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. כג וְעָבַר ה', לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה', עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
מפרש הרמב"ן (פס' כג): "וטעם ולא יתן המשחית, המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כענין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (ש"ב כד טז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה" נראה כי הרמב"ן מחייב כי הקב"ה הוא המכה מתחילת הפס' "ועבר ה' לנגף", אבל התקשה שהרי אם ה' משחית את מצרים – מפני מה מוזכר "המשחית" בה"א הידיעה, והרמב"ן מתרץ כי המדובר במלאך שלא בא.
עם זאת, נראה כי רש"י התמודד עם בעיה זו בדרך אחרת: "ולא יתן המשחית - ולא יתן לו יכולת לבא כמו (בראשית לא) ולא נתנוֹ אלהים להרע עמדי" תיבת "לו" נראית כמתחמקת מפתרון הבעיה, והפסוק המצוטט נראה כראיה. אבל רש"י אינו מצטט את הפסוק בלשון "ודומה לו", אלא אומר שמבנה פסוקנו "כמו" הפסוק מבראשית, ומשמעות הדבר היא שתפקיד תיבת "יתן" כאן, כמו תפקיד תיבת "נתן" שם. אמנם שם כתוב: "נתנו" שהכוונה "נתן לו", אך כאן אין התיבה "לו" מופיעה בגוף הפסוק, ורש"י מוסיף אותה בדרך שיכולה להשתמע לשתי פנים, אך הדברים נוטים שהכוונה במילה "לו", למשחית (את מצרים) המופיע בראש הפסוק, ורש"י בדיבורנו רק מטפל בבעיה הלשונית. כפי שמשה רבנו לא פרש יותר, כך נוהג גם רש"י.
למעשה רש"י והרמב"ן יסכימו כי מלאכים לא השחיתו במצרים, כי הקב"ה הוא המכה, אבל נראה שנחלקו במשמעות תיבת "המשחית". בין כך ובין כך – אין בפרשייתנו "משלחת מלאכי רעים", אמנם לפי רש"י יש מקום לטעון כי "משלחת" זו כלל אינה מופיעה בפיסקא, ודבר זה יכול לפגוע בחוקיות שהצגנו.
פירושו של רבנו בחיי "על דרך הפשט" טוען כי "מלאכי רעים" היו גם היו בפסקתנו:
...וענין המשחית הזה הוא מלאך המשחית, שאין להבין אותו על המכה במצרים כי הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה, ובאר הכתוב "ופסח ה'" שהוא בעצמו המכה במצרים על הפתח, ולא יתן רשות למלאך המשחית בעולם בשעת המגפה שיבא אל בתיהם, וכענין שאמר בדוד: (שמואל - ב כד, טז) "ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך", ולמדנו הכתוב הזה כי אע"פ שהקב"ה הוא המכה, המלאך המכה היה שם הוא וכחותיו הרבים, שכלן כחות מדת הדין הממונין על הדין, כמלך שהוא עובר ממקום למקום לעשות נקמה באויביו ובאין עמו ספקלטורין. אבל אותן ספקלטורין לא היו רשאין להכות כלל ולא מצאו ידיהם לפעול במנויים בלילה ההוא במצרים, כי המניעה הזאת באה להם מאת הקב"ה שהוא לא רצה לעשות נקמה כי אם על ידו, ולכך לא היו רשאין להשחית במצרים כי הוא יתברך מנעם מזה, וכענין שדרשו: אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אבל בישראל אין להם מניעה והיה אפשר שישלוט עליהם אחד מן הכחות המשחיתים, ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתים, וזהו שאמר: "ולא יתן המשחית", כלומר ולא יתן רשות למלאך המשחית שיבא אל בתיכם, והמובן מזה כי לולא האות היה בא, לפי שענין אפשרי היה לא נמנע כאשר על מצרים ומעתה יהיה נמנע בסבת האות.
ודאי לחזקוני, אין קושי:
ולא יתן המשחית ומה שאמרו רבותינו ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך היינו שלא ישלח מלאך במקומו אלא הוא בעצמו בכבודו ירד למצרים ועמו מלאכי משחית להשחיתם.
מצאנו אם כן כמה מפרשים שלפיהם הפיסקה האחרונה עוסקת במימד של "משלחת מלאכי רעים".
♦
ביאור הדרשה אני ולא מלאך – אני ולא אחר
אמנם, לענ"ד דווקא לפי פירוש רש"י מקבלים דברי חז"ל בהגדה[17] משמעות יותר שלמה:ויוציאנו ה' (א-לקינו) ממצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' (שמות יב, יב). ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, אני ה' אני הוא אני ולא אחר.
הביטוי "אני ולא אחר" בא אחרי שכבר נאמר "אני ולא מלאך", ומעתה היינו מצפים שפירושו יהיה שכלל לא היו שם מלאכים וכוחות נוספים. א"כ קשה מאוד להלום את הלשון "אני ולא אחר", אפילו לפי פירושי הרמב"ן ורבנו בחיי, שהמלאכים נדחו הצידה, וברור כי הם נדחקו ומיצעו בין משמעות הדרשה ובין הבנתם את הפסוק "ולא יתן המשחית";
אבל לפי רש"י כל עיקר משמעות האמירה של ההגדה היא שבמכה זו אין לחפש משחית, ההשחתה אינה על ידי מלאך, אינה מורכבת ואינה דורשת עיון, היא חדה ופשוטה וחזקה אף מצמררת, נקמה פשוטה ואימתנית, נקמת "א-ל נקמות ה'":
כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, [חרון אפו:] וַה’ הִכָּה [עברה:] כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; [זעם:] וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, [צרה:] וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', כְּדַבֶּרְכֶם .לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם אֹתִי.
ראינו בכמה מכות את חזרת "עברה וזעם וצרה", וכבר יש לנו תחילתה של הגדרה מהי "משלחת מלאכי רעים" – איזושהי תופעה המעידה על יד מכוונת, או ליתר דיוק: יד משלחת. לדוגמא במכת חושך חוסר תנועה של המצרים מול אור לישראל, או חוסר יכולתם של החרטומים (מכת כינים) להעתיק ממעשי משה ואהרן. אלו הם גם "התפצלויות" לטוב ורע, לשני מלאכים, ובמובהק – הצטברות הצפרדעים חמרים חמרים היא מכה משוננת, כי היא כאילו מקיימת את בקשת פרעה אבל מכבידה את המכה במאד מאד.
♦
מכות - דבר, שחין, ברד
נותר לנו לעיין האם החלוקה תתכן בשאר המכות, ולשם כך הטבלה הבאה:א. כוונתי להראות במכת שחין, כי ר' יהושע בן לוי (בעל המאמר בבבא קמא פ' ב') דייק, וכמוהו נראה גם מאונקלוס שרש"י מציין אליו, כי בהודעה על המכה (פסוק ט), דובר על שחין שבתוכו גדלים אבעבועות, "פורח אבעבועות", אך בהסבר הצרה (פסוק י) מתואר שחין, שהתיאור שלו הוא "אבעבועות פרח" – שאבעבועותיו כל כך גדולות שכבר העיקר הוא הליחה שכבר נמצאת מבחוץ. והיובש כלוא בליחה, לא הליחה ביובש.
ב. במכת הברד (פס' כד) ניתן לטעון כי ה"אש מתלקחת בתוך הברד" הוא המשך תיאור הצרה, ואפי' התוספת בסוף (פס' כה) של "עץ השדה שבר". אם כן, התיאור בפסוקים (לא –לב): "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה:" יכול להוות "משלחת מלאכי רעים" המבדילים ומכים. אמנם יותר נראה לענ"ד כי ה'משלחת', תזוהה עם סיום המכה (פס' לג): "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:" כיוון שפרשנים רבים נתקשו בביאור פסוקים אלו, אך לענ"ד, אלמלא דבריהם היה עלינו להבין פסוקים אלו כאיום של משה שעוד נותרה תבואה שניתן להכות, וזוהי תחילת ההודעה על הארבה, ואם כן יש לשייכו ל"חרון אפו".
♦
מכת ארבה
נותרה מכת ארבה. מכת הארבה זכתה להתייחסות פרטנית בדברי הרב ברויאר ז"ל, על עשרת המכות, אולם נראה שיש בידינו לציין פרטים מהותיים המוסיפים על הבנתנו את תיאור המכה, והמחזקים ומבססים את תפיסתו כי מכאן והלאה אין התורה חוזרת על דברים מיותרים.ארבה (פרק י, א-ו):
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה: וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה.
אריכות זו כולה, היא בשלב ההודעה. ונראה כי יש כאן מעין הצטברות כל המכות ל"חרון אף" גדול, (כמסופר בפס' א-ד). ובאמת הודעה זו מפרטת שלבים של: "חרון אפו, עברה, וזעם" (את ה'עברה' נזהה עם (פסוק ה), ואת הזעם עם (פסוק ו), כולל היציאה מבית פרעה בזעם). וכבר בהודעה מודיע משה שהמכה תהיה כבדה מהמצופה. בהודעה זו, מתחיל פרעה להישבר, עוד בטרם תבוא המכה.
כפי שהבהרנו במאמר זה, במכות הקודמות ההודעה לפרעה לא כללה בתוכה, את ה"עברה וזעם וצרה" שאירעו במכה עצמה – ברור כי המכה תהיה קשה וכואבת פי כמה מאשר בהודעת משה, ואם במכה זו כבר בהודעה נכללו כל אלו – ניתן להבין את פחדו של פרעה[20], ונראה שכבר "הבין את השיטה": שההודעה בכל פעם לא כוללת הכל.
כמו כן, ברור שמכה זו הרבה יותר נוראית מהנראה מתיאור הצרה (בפס' יג) או אפילו מהמתואר במפורש (בפס' יד-טו). הנראה לענ"ד כ"משלחת מלאכי רעים" חד פעמית ובלתי מתפשרת: "לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן: וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:" ויש לנו עד במקרא לכך שזו קשתה מאוד - שכן פרעה בעצמו קורא: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה:" (פס' יז)
ידידי וקרובי ר' גדעון ישראל שליט"א האיר לי, כי בכך הופך תיאור מכות מצרים מתיאור מתמשך לפרסומי ניסא, לפירוט רב של חלקים שונים ומגוונים. אוסיף כי מעתה יש מקום להשוואה ודיון בחלקים הללו, הדומה והשונה ביניהם.
אציין רק לשתי נקודות חשובות בעיניי, הראשונה הדמיון בין הפסוק בתהלים "יפלס נתיב לאפו" כפי שנתבאר לעיל בהסבר שיטת ר' עקיבא, שהאף הוא לא העברה, אלא החרי-אף, המתפתח יותר על ידי העברה. וזה מקביל למה שנאמר במכת בכורות "ויצא (משה) מעם פרעה בחרי אף"; השניה כי ישנה הקבלה בין דברי פרעה בארבה: "המות הזה" לתיאור בתהלים "לא חשך ממות נפשם".
נמצאו דברי בעל ההגדה של פסח מכוונים היטב לבאר פשט הפסוקים כפי ספר תהלים ועמקם, ויה"ר שיאיר ה' עינינו ויביננו בתורתו.
♦ ♦ ♦
דם
צפרדע (הודעה)
צפרדע (ביצוע)
כנים
חרון אפו
פירוש המילה: כעסו. שלב זה מתאר את ההודעה על היות מכה ללא תוספת.
ז, יט וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם
כו וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה', שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.
כז וְאִם מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים.
ח, א וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ,
יב וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ
עברה
פירוש המילה: כעס שגורם לחציית גבולות.
עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם
כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.
עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְהָיָה לְכִנִּם, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וזעם
וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.
וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.
ב ... וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
יג ... וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:
וצרה
כ ... וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְדָם.
כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר; וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
כט וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים.
ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה'.
ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה.
ו וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֵין כַּה' אלקינו.
ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה.
כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
משלחת מלאכי רעים
כד וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר.
ט וַיַּעַשׂ ה', כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיָּמֻתוּ, הַצְפַרְדְּעִים, מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת, וּמִן הַשָּׂדֹת.
י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם, חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ.
יד וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים, וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי, הַכִּנָּם, בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה.
מט יְשַׁלַּח בָּם,
חֲרוֹן אַפּוֹ -
עֶבְרָה
נ יְפַלֵּס נָתִיב, לְאַפּוֹ:
וָזַעַם
לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם;
וְצָרָה;
וְחַיָּתָם, לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.
מִשְׁלַחַת, מַלְאֲכֵי רָעִים.
חרון אפו
עברה
וזעם
וצרה
משלחת מלאכי רעים
י, כא וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם,
וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ.
כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
כג לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם.
ערוב (פרק ח)
דבר (פרק ט)
שחין
שחין (מלא)
ברד
חרון אפו
יז כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ
ג ...הִנֵּה יַד יְקֹוָק הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה
ח ...קְחוּ לָכֶם
ח ...קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה:
יח ...הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד
עברה
וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב
בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן
מְלֹא חָפְנֵיכֶם
ט וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם
כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה: יט וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה
וזעם
וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:
דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
פִּיחַ כִּבְשָׁן
וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
כב... וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וצרה
כ... וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:
ה וַיָּשֶׂם יְקֹוָק מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְקֹוָק הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: ו וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד:
וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה
י וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: [רש"י (פס' ט): לשחין פרח אבעבעת – כתרגומו (פס' ט) לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות: אונקלוס (פס' י): והוה שחין אבעבועין סגי תורה תמימה עפ"י ב"ק פ, ב: היה לח מבחוץ ויבש מבפנים (ר' דיון להלן)]
כג... וַיקֹוָק נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְקֹוָק בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
משלחת מלאכי רעים
כה ...וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְקֹוָק וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר
ז... וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה
[מלבי"ם במ"ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי' חז"ל שפרעה נשאר, ר"ל שפי' עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ"ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד, נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי"ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית].
לְעֵינֵי פַרְעֹה:
יא וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:
כד וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי: כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם... וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר: