בעל המקדש דוד
ענייני שחיטה[2]
יש ד' שחיטות: א. שחיטה המתירה באכילה. ב. שחיטה המטהרת מידי נבלה. ג. שחיטה לגבי אותו ואת בנו ולגבי ד' וה'. ד. שחיטת קדשים. וכל חדא וחדא שחיטה היא בפני עצמה, דלגבי זה הועילה השחיטה, ולגבי אידך לא, כגון שחיטה המטהרת מידי נבלה נמצא דהועילה רק לטהר מידי נבלה, אבל באכילה אסורה כדכתב הרמב"ם, הא דאמרינן שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא זהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא הועילה שחיטתו לטהרה מידי נבלה, אע"ג דבאכילה אסורה. והיכן מצינו שחיטה כזו, הרי מצינו בטריפה דאסורה באכילה משום טריפה ומטהרתה מידי נבלה.וכן גבי מליקה, זהו דווקא הכשר לגבי קדשים, אבל זר שאכל מליקה אמרינן ביבמות (לב, ב) לוקה משום נבלה. וכן גבי עגלה ערופה דמהני הכשרה לענין נבלה, אבל לגבי אותו ואת בנו לא מיקרי שחיטה.
♦
א. ב.
הנה בהא דכתב הרמב"ם (אבות הטומאה ב, י) דשחיטת עכו"ם מטהרת מידי נבלה מן התורה, השיג עליו הראב"ד וכתב דטעות גמור הוא דעכו"ם הוי כחמור וכבהמה. וצריך להבין למה ליה להראב"ד למימר דעכו"ם כחמור, הו"ל דשחיטתו לא מהני ותו לא.♦
איתא בזבחים (סח, א. סט, א) וכן פסק הרמב"ם (אבות הטומאה ג, יב) דמלק בלילה או שמלק זר אינו מטמא בגדים, אבל מלק בסכין מטמא בגדים (פסולי המוקדשין ז, ג). וטעמא דכשמלק זר או בלילה הרי מעשה המליקה נעשה כהוגן, אלא שפסול אחר גרם לו להיפסל לקדשים, ולהכי לא הוי נבלה, משא"כ כשמלק בסכין, הרי במעשה המליקה נעשה פסול ולא הוי כלל מליקה.
ונראה דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דפסול עכו"ם בשחיטה הוי כמו פסול זר או לילה במליקה, להכי אית ליה דמידי נבלה מיהא מהני שחיטתו כמו אצל מליקה. אבל הראב"ד סבר דעכו"ם כבהמה, נמצא דכל מעשה השחיטה נעשתה בפסול דלא הוי מעשה אדם, ולהכי אף מידי נבלה לא יצאה.
[א.ה. נראה שחסרים כאן מעט דברים].
נבלה הועילה לו שחיטת אמו, נמצא דלגבי איסור נבלה הוי סימנין חתוכין והאיך מהני ביה שחיטה. ותירצו נהי דלגבי נבלה הוו הסימנים כחתוכין, אבל לגבי היתר אכילה לא מיקרי חתוכין, ולהכי מהני ביה שחיטה להתירו באכילה.
♦
ג. ו.
אלמא דאע"ג דלגבי נבלה הוו סימנין חתוכין, אבל לגבי אכילה שלא הועילה השחיטה סימנין קיימין, ומהשתא לא תיקשי לך למה לי לתרי טעמא דיוצא דופן, דבלאו הכי לא ידענא, דאי משום דבן פקועה סימנין חתוכין זהו דווקא לענין שחיטת חולין, אבל לקדשים עדיין סימנין קיימין, ולהכי הוצרך לטעמא דבן פקועה פסול למזבח משום יוצא דופן.♦
וע"כ צ"ל הכי, דאמרי' בגמ' (כט, א) ואף רשב"ל סבר רישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו, למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה, לפי ששנינו הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר בשחיטתו על ידו, יכול לא מירק יהא פסול וכו'. וקשה היאך הוי ס"ד לומר שאם לא מירק פסול, הא תיכף כשעשה הכהן רוב, הרי עשה הכשר לגבי חולין והווה יתר הסימן כחתוך. אלא ודאי כדאמרנו, דזהו דהוי הכשר לגבי חולין, לגבי קדשים מי הוי הכשר.
♦
ז. ח.
הנה נחלקו בזבחים (סה, ב) אם אירע פסול שהייה בעולת העוף בסימן בתרא, אי פסול או דילמא סימן שני הבדלה בעלמא הוא ולא שייך בו דיני מליקה. וקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, דהכשר עוף חולין הוו בחתיכת סימן אחד. א"כ תיקשי למ"ד דגם בסימן שני אם אירע פסול במליקה פסול, אמאי - הא כיון דמלק סימן אחד הוו הכשר לגבי חולין ואידך סימן הוי כחתוך. אלא ודאי דלא אמרינן הכי, דזהו דהוה הכשר לגבי חולין לגבי קדשים מי הוי.♦
בן פקועה של טריפה דהועילה לו שחיטתו לטהר מידי נבלה (חולין עה, א-ב), אי הוי שחיטתו אח"כ לענין אותו ואת בנו, כגון דהוליד ולד ושחטום ביום אחד, או לענין דו"ה, לכאורה זה תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן בשחיטה שאינה ראויה (שם פד, א). דלר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, נמצא דשחיטת הטריפה לא היוותה שחיטה בעד הולד, דלא הועילה להתירו באכילה, ולהכי חשבינן שחיטת הולד שחיטה לגבי אותו ואת בנו ולגבי דו"ה. אבל לרבנן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, נמצא דהבן פקועה מיקרי שחוט בשחיטת הטריפה ותו ליכא שחיטה לענין אותו ואת בנו ולענין דו"ה. או דילמא אפילו לרבנן, כיון דמכל מקום עוד טעון שחיטה להתירו באכילה, הוי שחיטת היתר אכילה, שחיטה בפני עצמה לענין דו"ה ולאותו ואת בנו. ואי נימא הכי, נמצא דבבהמה אחת שתי פעמים תשלומי ד' וה'. א. בשעת שחיטת הטריפה. וב. בשעת שחיטת עצמה.
♦
ט. י.
הנה הא דחייב על שחוטי חוץ חזינן מתוס' ישנים ביומא (לט, ב ד"ה הנחה) דהוי משום עבודה, וכן כתב הרמב"ם (פי"ח ממעשה הקרבנות הי"ח) דהא דחייב בעוף קדשים על שחיטה בחוץ ולא על מליקה, משום דשחיטה בחוץ הוי עבודה כעין מליקה בפנים. וכן הוא דעת רש"י בחולין (מ, ב) גבי שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף חייב, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף, וכתב רש"י משום דבדכוותה כשר במליקה בפנים. ולמה לו לזה, דהוי ליה למימר משום דעשה מעשה המכשיר בעוף. אלא ודאי דבעינן דומיא דבפנים דעבודה היא.אבל קשה, דמסקינן התם דאיכא בינייהו כגון ששחט מעט סימנים, ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב, וקשה, הא לא הוי דומיא דבפנים, דהא בפנים לא מתכשר במיעוט. וצריך לומר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף נמצא דבכל מיעוט ומיעוט יש דינו כל השחיטה ולהכי חייב.
♦
ועל עיקר הדבר דבעינן גבי שוחט בחוץ דומיא דבפנים, יש להקשות מתמורה (יב, א) דאמרינן אם קדוש ולד בהמה שבמעי אמו קדשה, ופריך בגמ' אם שחט את הבהמה שהיא חולין וולדה קדשים בחוץ ליחייב משום שחוטי חוץ הואיל והולד קדשים הוא, ומשני דבעינן ראוי לפתח אהל מועד, והא לא ראוי לפתח אהל מועד. וקשה, למה לי טעמא דאינו ראוי לפתח אוהל מועד, הלא זה דין דלא עדיף כח הולד מכח האם, והואיל ולגבי האם לא הייתה רק שחיטת חולין, גם לגבי הולד כן. ונמצא דלא הייתה כאן שחיטת קדשים כלל, ואנן לא מחייבינן בחוץ אלא אם דכוותה כשר בפנים, וכה"ג בפנים לא מיתכשר דשחיטת חולין היא.
♦
יא. יב.
הנה הא דבעי בגמרא (חולין לב, ב) נטריפה בין סימן לסימן מהו, וכן הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן. נראה לומר דתליא בזה, דכששוחטין בהמה לאכילה, מי אמרינן דשתי שחיטות היו בזה, אחת להתירה באכילה ואחת לטהרה מידי נבלה. או דילמא שחיטה אחת היא, אלא דממילא הואיל וניתרת באכילה פקע מינה איסור נבלה. ולפי זה בעינן אי נימא דלעולם איתא בבהמה שתי שחיטות, א"כ שפיר יכול להצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבלה, דשחיטות מחולקות הן. אבל אי נימא דחדא שחיטה היא, אלא הואיל וניתרת באכילה פקע איסור נבלה, לא שייך להצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבלה, הואיל ולא דמיא להדדי.♦
מצינו עוד שחיטה לגבי הכשר זרעים, אע"פ דלשום דבר לא הועילה שחיטתו רק לענין זה שהדם מכשיר את הזרעים, דר' אלעזר אית ליה דאפילו שחט בהמה חיה ועוף טמאים דמן מכשיר (מכשירין ו, ז), וענין השחיטה צריך להיות בכל דיני השחיטה. ובזה ניחא הא דתמה הגרעק"א (חולין פה, א ועוד) למה ליה להגמ' למעט מקרא דעוף טמא לא בעי כיסוי, הא כבר נתמעט דדם נחירה פטור מכיסוי, וגבי עוף טמא לא שייך שחיטה. אבל השתא ניחא, דאי לאו קרא הו"א דבעי כיסוי, דשייך שחיטה גביה לענין הכשר כמו שכתבנו לעיל.
♦
יג. יד.
אמרינן בגמ' (חולין לו, א): השוחט והתיז על הדלעת וכו', ומסקינן דאם לא נתקנח הדם לכו"ע מכשיר, כי פליגי בנתקנח, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכשיר אף בנתקנח, ולמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מכשיר, אבל בדלא נתקנח אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נמי מכשיר אע"ג דהאי דם שעל הדלעת מתחילת שחיטה הוא. ע"כ צ"ל דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, אבל בסוף השחיטה נעשה גם התחלה לשחיטה. ותיקשי מהא דאמר בגמ' לעיל (כט, ב) גבי שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף חייב משום שעשה מעשה חטאת העוף. וקשה, הא בלאו הכי חייב אפילו למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף, משום שכשגמר סימן השני בחוץ נעשית גם התחלה לשחיטה, ונמצא דעשה שחוטי חוץ.אלא די"ל דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף היינו דדווקא הסוף מיקרי שחיטה ולא ההתחלה, והא דמכשיר אליביה בלא נתקנח הדם משום דאותו הדם גרם להיות[3] את השחיטה, ולהכי מיקרי דם שחיטה מכשיר. ולפי"ז אפילו הדם של חצי הקנה, דהתם בוודאי לאו שחיטה מיקרי, דחצי קנה פגום כשר הוא (שם כח, א), אפ"ה הדם יכשיר נמי מהאי טעמא, הואיל וגרם לשחיטה הוי דם שחיטה ומכשיר.
♦ ♦ ♦