אב"ד לאנדסבערג ושווערין
מכתב מהגרב"י ליפשיץ לאביו בעל תפארת ישראל - בעניינים שונים
פרטים על רבנותו בעיר לאנדסבערג ובדין כבוש וספק כבוש בפסח, חנ"נ באיסור משהו, וביאור בגמ' סוטה
מבוא
הגאון ר' ברוך יצחק ליפשיץ (י"א אב תקע"ב – י"ב טבת תרל"ח) היה בנו של הג"ר ישראל ליפשיץ, מחבר תפארת ישראל על המשניות. חיבר ספר מסגרת זהב על המשניות, שנדפס במהדורת וילנא הנפוצה, בסוף המשניות, והוספות רבות לפירוש תפארת ישראל של אביו, שהוכנסו בתוך הפירוש תחת הציון אב"י (-אמר ברוך יצחק). כן יש ממנו חיבור על שו"ע אה"ע, שנדפס חלקית, חיבורים נוספים בדפוס ובכת"י, ומאמרים שפירסם ב'שומר ציון הנאמן' (כתב עת וקובץ תורני, שיצא לאור ע"י הגאון בעל ערוך לנר בעריכת הר"ש ענוך).שימש כרב בגרמניה בעיר לאנדסבערג ואח"כ כרב המדינה של 'הדוכסות הגדולה מעקלנבורג-שווערין', שהייתה חבל ארץ עצמאי שהעיר שווערין שימשה כבירתו (כיום חלק ממדינת 'מקלנבורג מערב פומרניה' בגרמניה), שם עסק במאבק לביטול שינויי הרפורמים, להחזרת הבימה למקומה וכו'. הממשלה והרפורמים במדינה הציקו לו רבות, עד שפרש מהרבנות הזו ועקר להמבורג, בה היה ממעמידי החינוך התורני ונודע שם בשיעוריו ובדרשותיו. בהמשך השנים דר בברלין עד לפטירתו, ושם מנו"כ. וראה בספר אוה למושב על חכמי אה"ו (מהגר"י דוקס, מרבני אלטונה, ח"ב עמ' 126) שכתב על 'שלושה רבנים גדולים ומופלגים בזמנם חיו והרביצו תורה בהמבורג אלטונא' ומנוחתם במקום אחר, והמשיך לפרט על הגרב"י 'בהיותו בהמבורג העמיד תלמידים הרבה, רבים השיב מעוון, בדרשותיו הלהיב לב השומעים והדריכם על דרך הישר, יגע ועמל בתורה וחידש חידושים אשר העלן על הספר'.
יש מעט פרטים על משפחתו. בנו ר' שמואל היה מיוחד בתורה ויר"ש, אך נפטר בצעירותו על פני אביו. בנו הצעיר ר' זכריה היה רב ביכ"נ בברלין וחיבר ספר משנת שמואל על ברכות ופאה. בהקדמת התפא"י מהדו' ראשונה נזכר גם בן של הגרב"י בשם גדליה ובת בשם מלכה, שלא ידועים עליהם פרטים נוספים.
זכה הגרב"י גם לתלמידים בעלי תורה ובעלי מעשים שצויין עליהם לשבח שהיו מתלמידיו. נדפסו ממנו הסכמות לספר ברכה משולשת עמ"ס ברכות ועוד ספרים [בקיץ תקצ"ג, בהיותו צעיר בשנתו ה-21, פעל אביו בעל תפארת ישראל למנות אותו לרב בעיר ווראניק, ורבינו הגרעק"א זצ"ל התנגד לזה בתוקף גדול משום שהוא נסמך לרבנות רק ע"י אביו, והיה בזה חשש פירצה 'להנהיג חדשות זו גם במדינה זו לקבל פנוי ורך בשנים על כיסא ההוראה... ויצמחו מזה קלקולים רבים כי מהם ילמדו שאר קהילות ויקחו להם מאשר ימצאו', והיינו שזה יכול לגרום תקלה של מינוי כאלו שאינם ראויים, ולא הסכים שישמש כמורה הוראה רק אם יוסמך ע"י רבנים נוספים, ויעו"ש שהסכים לבחון אותו בעצמו (ראה באיגרות רבי עקיבא אייגר ובהערות שם). וראה בדברינו להלן, דברי הגאונים בנו וחתנו של החת"ס, שהיה חתן הגרעק"א, המרבים בשבחו של הגרב"י].
הגרב"י היה מפורסם בדורותיו כצדיק וחסיד וגדול בתורה ויראה, ולחם את מלחמת ד' במשכילי זמנו. וראה בשו"ת מילי דאבות (להגר"ש צילץ מניקלשבורג, ח"ב סימן ג') מכתב שנשלח למחבר ע"י הגר"ז שפיצר, חתן החת"ס ואב"ד וינה, בתמוז תרי"ח: 'הרב המאור הגדול מו"ה יצחק ברוך ליפשיטץ נ"י משווערין במדינת אשכנז (בנו של בעל המחבר תפארת ישראל על המשניות)... כי האיש הזה הרב דשווערין מו"ה יצחק ברוך נ"י הוא צדיק תמים לוחם מלחמות ד' באשכנז... ומצוה גדולה להחזיקו בכל עוז ותוקף... ה"ק בנימין זלמן סג"ל שפיטצער". ובדברי הגר"ש סופר, אב"ד קראקא ובן החת"ס (אגרות מכתב סופר, קכ"ו, בתוך מכתב המלצה להג"ר זכריה בנו של הגרב"י): 'בן הממלא מקום אביו הצדיק המפורסם הגאון המובהק מו"ה ברוך יצחק זצ"ל ליפשיטץ בתורה ובחסידות'. וראה בקובץ אור ישראל (קובץ ל' עמ' קפ"ח) קטע שנדפס בשעתו בכתב העת הלבנון (שי"ל באותם שנים במיינץ, כנספח לאיזראעליט של הגר"מ להמן): 'הגאון המפורסם בצדקתו ותורתו ויראתו הק' מו"ה ברוך יצחק נ"י ליפשיץ שדעתו הק' ג"כ להכשיר אתרוגי קורפו' (ושם שכך היתה גם דעת אביו התפארת ישראל).
תיאור מעניין מחיי הגרב"י מופיע בספר חמישה אלפין (להרא"א אפרון, תרע"ד, מבוא, עמ' 6). הרב אפרון מספר שם שגר בבית אביו בהמבורג והיה לומד אצל בעל הערוך לנר שהיה רב העיר אלטונא הסמוכה להמבורג, וגם אצל הגרב"י שישב אז בהמבורג, 'ואליו באו לומדי עיר המבורג מדי יום ביומו לשמוע שיעור דף גמרא מפיו, ואנוכי הצעיר הייתי בתוך מספרם'. בהמשך הוא מתאר כיצד 'פעמים רבות בבואי לביתו מצאתי אותו יושב מעוטף בטלית תחת מלבוש העליון אשר היה עליו ועודנו התפילין על ראשו' (והמשיך בזה הנהגת אביו הגאון בעל תפארת ישראל), והמחבר מסיים בהתפעלות: מכל זה אנו רואים איך הצדיקים הולכים צנועים עם ה', ומה רב הטוב הצפון להם בעולם השכר!' – בקובץ 'עץ חיים' (בובוב 45) לא, ניסן תשע"ט, נדפס מאמר הערכה על הגרב"י ומעט לתולדותיו ובו מופיעים המקורות הנ"ל ועוד מקורות שצויינו שם. נעזרתי גם בתולדותיו שנכתבו ע"י ר"מ וינשטוק שיחי'.
המכתב שלפנינו נעתק מתוך טיוטת המכתב שנשארה אצל הכותב, ונמצאת בספריה הלאומית בירושלים בתוך כרך בכתב ידו הכולל כמה נושאים, וסימנו: Ms. Heb. 3°2324. תודתנו לספריה. כיון שהכת"י שלפנינו הוא טיוטה של הכותב ייתכן שהדברים אינם מסקנת דעתו בעניין. הוספתי מעט סימני פיסוק ופתחתי חלק מהר"ת וכדו', במילים לא ברורות פיענחתי כפי הנראה, ויש פענוחים מסופקים או תיקוני ט"ס, שבאו בסוגריים מרובעות.
יוסף יונה
♦
מכתב הגרב"י
לאנדסבערג יום ג' סדר פקודי תרלפ"ק[2]ליהודים היתה אורה ששון ושמחה בלי תוגה ואנחה מאלוקי המערכה לכבוד ע"ר אאמ"ו הגאון המפורסם שר צבא ישראל רשכבה"ג נ"י לאי"ט, ולאמי מורתי הרבנית הצנועה אשת חיל עטרת בעלה תי' לאי"ט, ולאחי ולאחותי שי' לאי"ט.
מכתבם הקדוש הגיעני, ובפתחי שמחתי כעל כל הון רב, על אשר מילא ע"ר בקשתי באופן יותר נאות[3]...
ות"ל שעזרני ד' עד כה, כי אין אני כאן כמו בווראניק שכל אחד בונה במה לעצמו, מה שהאב"ד מתיר צורב אוסר, לא כן פה, שמה שהאב"ד אומר הוא כאילו ניתן מסיני, אף שישנם כאן מושלמים יותר מבווראניק, גם איזה תלמודיים היודעים ללמוד עמוד גמרא עם מפרשים.
זה ימים לא כבירים הנהגתי פה לחתום השוחט כל עוף שנשלח לו ע"י שפחה עכו"ם [כי עד בואי לכאן לא הי' השוחט נותן כתב ולא חותם ולית מאן דחש בי' [אם] הובא ע"י ישראלית או ע"י עכו"ם] ות"ל הקהל החזיק דברי במסמרות חזקות לבלי יעבור. גם עד בואי לכאן היו לוקחים המצות מעיר סמוכה לכאן הנקרא פריעדבערג ועתה עשו הקהל כל כלי הטחינה[4]... לפסח ויש להם מימים קדמונים שולחנות וכלי ווירגעל ומזרקות נחושות רק היו עד עתה טמונים בלי [שנשתמשו] בהם לאשר לא טחנו ואפו פה, אך כעת אחר שהנהגתי לעשות כלי הטחינה נאפות המצות פה.
ועתה אשובה ואשמור צאני להשיב על הד"ת שהניקני ע"ר[5] משד חכמתו הגדולה, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, אך במשעול עיוני גדר מזה וגדר מזה, ולא זכיתי לירד באיזה מהדברים לעומק כוונתך הקדושה, ע"כ אעלה אותם על ספר, אדברה וירוח לי, ומתורתך הקדושה תלמדני.
א) הביא ע"ר קושיא בשם הגאון ב"מ זצוק"ל על הבאר היטיב א"ח בסי' תס"ז ס"ק ל"ד דמוקי לה למעשה דט"ז שם [סקי"ח[6]] שנמצאת החיטה בליל ראשון של פסח, והקשה הגאון הנ"ל הרי עדיין כבוש הוא[7], ואני לא ידעתי כי לא לחינם כ' הבאר היטיב בסוף דבריו ודו"ק, ובזה רומז למעיין לירד בעומק כוונתו, ובוודאי כוונתו דמיירי שבשלו המעד בע"פ ומשעת הבישול עד שעת המציאה אינה עדיין מעל"ע ולא היה כבוש[8], גם לא הבנתי מ"ש ע"ר דלפי סברתו בכבוש ניחא, דכל חד וחד של הפליטה של תוך מעל"ע של כבישה הוא פחות ממשהו, עדיין מה הועיל בזה, דעכ"פ בסוף מעל"ע יוצא טעם גמור, וכמו שסובר גם ע"ר שזה הטעם שיוצא בסוף מחזק כל הבליעות שלפני זה, וא"כ ניחוש שזה הי' בליל פסח. גם כפי הנראה מדעת אאמ"ו הגאונ"י אין כבישה מעל"ע אוסרת בפסח כלל לפי שכל חלקי הבליעה היוצאים הם פחותים ממשהו, ואיך אפשר לומר כן, כי הט"ז שם (סקי"ח) [תס"ז סקי"ז] כ' בפירוש וז"ל ונראה דאם שרה החומץ במים צוננים מעל"ע דאסור לכו"ע דכבוש הוי כמבושל. אכן באמת מפני מה לא נאמר, דלהכי מתיר הט"ז במעד ולא חשש לספק דכבוש, דמשהו בפסח הוא דרבנן כמג"א וט"ז רסי' תמ"ז וכט"ז שם [בסי' תמ"ז] סקי"א, ובדרבנן ספק כבוש מותר, כבשר בחלב בי"ד רסי' ק"ה בהגה, וחולק הט"ז על המג"א שכ' בסי' תס"ז ססקי"ט וז"ל, וכן אם יש ספק אם נשרה מעל"ע אסו' מדינא כמ"ש בי"ד סי' קה, ודבריו תמוהים דאדרבא שם מפורש דבב"ח ספק כבוש מותר, וא"כ ה"ה משהו בפסח דג"כ דרבנן, וכמ"ש המג"א בעצמו בסי' תמ"ז ובסי' תס"ז הנ"ל סקי"ב דבאיסור משהו דרבנן אזלינן בספיקא לקולא, ואולי אפשר דגם המג"א לא אוסר ספק כבוש רק בפחות מס', משא"כ בעובדא דט"ז גבי חטה שנמצאת במעד כ"ע מודה דספק כבוש מותר דרק משהו הוא, וכספק כבוש בב"ח דמותר.
ב) תמה ע"ר על התירוץ שהבאתי בשם אאזמ"ו הגאון זצוק"ל על הקושיא ברמ"א יו"ד ססי' קל"ד דבאיסור משהו ל"א חנ"נ, וכ' ע"ר וז"ל הטהור "לא זכיתי להבין, דהיינו שייאסר התערובת שוב במשהו, אבל לענין ס' לא שמענו" ע"כ. ואני אנה אני בא להבין דברים הקדושים אלו, דהרי כבר כ"כ במפורש בנה"כ בסי' צ"ב על הט"ז שם ס"ק ט"ז, דהא דלא אמרינן במשהו חנ"נ היינו אף לענין ס' דלא בעינן ס' נגד החתיכה שנאסרה ממשהו, והוכיח כן מתו' ורא"ש ס"פ גיד הנשה ומחידושי הרשב"א שם ומהרא"ש ס"פ בתרא דע"ז, וכן כ' הש"ך בי"ד סי' קל"ד (סקי"ו) [סקט"ז] בנפל מים ליין (מותר) [נסך] ואח"כ נפל לתוכו קיתון מים, דבעי במים לבטל טעם היי"נ ולא אמרינן דלבעי ביטול גם כנגד המותר דנ"נ, ואמאי צריך ביטול ביטול טעם רק נגד האסור, וע"ז תירץ הש"ך בשם הרא"ש, דבאיסור משהו ל"א חנ"נ, אלמא דלא אמרינן חנ"נ אף לאסור בס', וכ"כ שם בשם האו"ה, וכן מפורש במג"א תס"ז ס"ק י"ג במה שהביא בשם רמ"א ז"ל להגיה באו"ה בהא דבמשהו [ל"א] חנ"נ דנ"מ בחמץ לאחר זמנו בס', ופירש המג"א באם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחר הפסח ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס' אלא נגד המשהו, אלמא דל"א חנ"נ דלבעי ס' נגד כל התערובות [והמג"א לא הקשה שם על על הרמ"א וב"ח רק דלב"ח דבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר אפי' בלא תערובות, אבל על הסברא דבמשהו ל"א חנ"נ דלבעי ס' כנגד כל התערובות לית מאן דחולק], ורק הט"ז הוא היחיד שכ"כ בי"ד סי' צ"ב סס"ק ט"ז וז"ל וע"כ בחמץ בפסח וכו'[9] דאין פליטתה אוסרת במשהו כל שיש ס' כנגדה ע"כ, ועי' בפ"מ במשבצות זהב שסתר זה וכ' דאדרבה לדעת הט"ז לא די שאין צריך ס' נגד החתיכה שנאסרה מהמשהו כי גם ל"צ ס' נגד המשהו עצמו שבלעה, והניח דברי הט"ז תמוהים, ולדידן קיי"ל דל"א חנ"נ במשהו, היינו דאין צריך ס' נגד התערובות אבל צריכין ס' נגד המשהו שבלעה, וא"כ דברי אא"ז שתירץ עולים כהוגן דכן מצריך רמ"א בססי' קל"ד ס' רק נגד היין שבלעו הבשמים.
תוך כתבי זאת עלה על דעתי שאולי דעת ע"ר אאאמ"ו נ"י במה שכתב "לענין ס' לא שמענו" היינו באם נתערב איסור משהו באופן שאין כנגדו ס' כגון יין נסך לתוך בשמים, בזה לא שמענו דלא נ"נ מדהוא איסור משהו, דאטו מי מיגרע איסור משהו באין ס' כנגדו משאר איסור שאין אוסר במשהו, ואף דכ' אאאמ"ו הגאנ"י בפירוש "דהיינו לאסור התערובת שוב במשהו" לאו דוקא משהו נקיט וה"ה ס', דאין צריך ס' נגדו באם הי' בהתערובות ראשון ס' נגד האיסור משהו שנתערב בו, אבל בלא היה בהתערובות הא' ס' נגד האיסור משהו, נעשה נבילה, וצריך ס' נגדו בתערובות הב'.
ג) מ"ש ע"ר על הגמרא בסוטה ד"ב הובא' ברש"י שבועות דל"ב ד"ה ועד אין בה, הקשה אמאי לא קאמר' הגמרא בפשיטות ועד אין בה ר"ל שאין בה עדות כלל אפילו ע"א אטומאה, שוב שותה, ותירץ[10] דדייקה הגמ' כן מדאמר קרא והיא נטמא' קודם שמזכיר השק[א]ה, וע"כ פירש ע"ר והיא נסתרה אז היא בחזקה שנטמאה ועד אין בה כלו' אפילו רק אם ע"א אטומאה ע"כ. ולא הבנתי מה דהקשה ע"ר על הגמרא דלמה לא פירשה הגמרא בפשיטות ועד אין בה אפי' ע"א, הרי בסוטה שם מפורש הטעם, דכמ"ק שנאמר עד [שניים], ויליף לה מקרא דלא יקום ע"א, גם מה שתירץ ע"ר דדייק מ[והיא] נטמאה, הרי מוקי לה בגמרא בסוטה שם שיהא הסתירה כשיעור טומאה, ועוד אמאי לא דייק ע"ר ממה דכתב לפני זה בקרא ושכב איש אותה, ועוד אם נדייק כע"ר א"כ קשה אמאי צריכה באמת הגמרא בסוטה לדייק מקרא דלא יקום ע"א, תיפק [לה] מדיוקא דוהיא נטמאה, אלא ע"כ דזה לאו דיוק וכמ"ש דאתיא לשיעור טומאה, גם מדיוקא דשכב איש אותה ליכא לדייק דאכ"ל (-דאיכא למימר) דפרושא מפרש קרא מה דאמר לפנ"ז ומעלה בו מעל, מה הוא המעל שחושד אותה ששכב איש אותה, גם י"ל דמהאי דיוקא לא מוכח מידי וכמו שתירצה הגמ' בסוטה דבלא קרא דלא יקום הו"א ועד אין היינו דאין ע"א נאמן בה ומה דאמר קרא והיא נטמאה ר"ל וע"א אומר שהיא נטמאה.[11]
♦ ♦ ♦