אמר מוריד הגשם בימות החמה ותיקן בתוך כדי דיבור, וביאור בפירוש רשב"ם על התורה

הערות שוליים

1. ↑ הגאון רבי שמואל יצחק יפה זצ"ל נולד בי"ז ניסן תרמ"ד בעיר קובנה, לאביו רבי צבי יפה זצ"ל, מצאצאי הלבוש. למד בישיבת סלבודקא ושם נתעלה בתלמודו. בהגיעו לפרקו נישא לבת מרן הבית הלוי זצ"ל, ואף למד שנים רבות יחד עם גיסו, מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל.בשנת תרע"ד נתמנה לכהן כרב בבוריסוב שבפלך מינסק, ובמשרה זו כיהן כעשרים שנה. בשנת תרצ"ד עלה לארץ ישראל, שם קבע את מושבו בעיר תל אביב, ובה שימש כרב וראב"ד. נתבקש לבית עולמו בתאריך לידתו, י"ז ניסן תשי"ג, ומכתביו יצא לאור הספר רמת שמואל.לפנינו מכתב תשובה ממנו שטרם נדפס (מתוך ארכיון המדינה פ־250/4), אל רבי שלמה גלוברמן זצ"ל, מזקני חסידי קרלין (נפטר בסביבות שנת תש"ו, יעוין על אודותיו בקובץ בית אהרן וישראל מב עמ' כה). אלישע חן.
2. ↑ כדאיתא בכתובות דף יח ע"ב, סנהדרין דף מד ע"ב ועוד.
3. ↑ והנה בשלחן ערוך או"ח סימן קיד סעיף ד נפסק דאם אמר מוריד הגשם בימות החמה, מחזירים אותו וחוזר לראש הברכה. ואפילו במקום שצריכים גשם בימות החמה, אם הזכיר גשם במקום טל מחזירין אותו. וכתב הרמ"א, וכן אם הזכיר גשם וטל נמי מחזירין אותו, ע"כ. והיינו טעמא דגשמים קשים לעולם בימות החמה, כמבואר במשנה ברורה שם ס"ק יח. ואיכא לעיוני אי איירי בכל גווני, או דוקא שלא בתוך כדי דיבור.ובאמת יש שנקטו דאף אם נזכר בתוך דיבור לא מהני תיקונו וצריך לחזור, וכפי שביאר מרן הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה הלכות תפילה פרק ח סעיף יג), כי החסרון הוא בכך שהזכיר דבר שאם יבוא בזמן זה יש בו משום קללה ח"ו, ואף שחוזר ואומר מוריד הטל, הרי סוף סוף הזכיר גם גשם. אלא שבספר שיח מרדכי עמ' שנא הובא שהשיב לסמוך על דעת התהלה לדוד, דכתב בפשיטות דאף אם אמר מוריד הטל אינו חוזר, וצ"ב. מכל מקום, שם עמ' שנב הובא שכן הורה למעשה הגרצ"פ פרנק זצ"ל דלא מהני. וכן העלה מהאי טעמא בשו"ת שבט הלוי חלק ו סימן טז, וחילק מדין ותן ברכה, דביה מהני תיקון בתוך כדי דיבור, כמו שכתב בביאור הלכה סימן קיז ד"ה ואם, דהתם הוא דרך בקשה ולא דרך שבח. וכך כתב בספר ברכת הבית חלק ב שער מ סעיף לא. ובקובץ עולת החודש ניסן תש"מ עמ' שצד השיב גאב"ד קארלסבורג זצ"ל דעניין תוך כדי דיבור שייך רק היכי דעל ידי אמירתו מבטל מה שאמר מקודם, דבכהאי גוונא נקרא חזרה ממה שאמר מקודם, אבל היכי שבאמירתו אין בו משום ביטול מה שאמר מקודם, לא שייך בזה לומר דיועיל תוך כדי דיבור. וכגון בנדון דנן, דאחר שאמר מוריד הגשם אמר מוריד הטל, הוי רק הוספה, דהזכרת מוריד הטל אינה מבטלת את הזכרת מוריד הגשם, יעוין שם בכל דבריו. ושוב האריך לפרש שיחתו בשו"ת עמק התשובה חלק ג סימן ז.אכן, מתשובת הגרש"י יפה הכא מבואר דסבירא ליה דתוך כדי דיבור מהני בכל גוונא, ולפי זה הרמ"א התם מיירי דוקא לאחר כדי דיבור. וכך היתה דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כמובא באשי ישראל פרק כג הערה קח, דתוך כדי דיבור אינו צריך לחזור לראש הברכה, אלא רק יחזור לומר מוריד הטל וימשיך בתפילתו, וכן הובא באשרי האיש חלק א פרק כ סעיף כז. וכך צידד מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, כיעוין בדעת נוטה חלק א עמ' שיד, ובקובץ אוצרות ירושלים ז עמ' תמב.ודכוותייהו האריך להוכיח בשו"ת ראש אליהו חלק א סימן יד דמהני תיקונו תוך כדי דיבור, וכדוכתין טובא דאשכחן דסגי בתיקונו הגם שאינו מבטל לגמרי את דבריו הקודמים, וכגון המסיים ביום טוב מקדש השבת וחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים, כמפורש דינו בשלחן ערוך סימן תפז סעיף א. ובתשובתו שם אות ו כתב להוכיח מדברי הרמ"א גופיה, דהוה ליה לאשמעינן רבותא דאפילו הזכיר טל בתוך כדי דיבור נמי מחזירין אותו, ואמאי כתב רק שאם הזכיר גשם וטל חוזר, משמע שרק לאחר כדי דיבור חוזר, הגם דאינו מוכרח. ובשו"ת תשובות והנהגות חלק א סימן פד נקט למעשה שבשבת שאי אפשר להתפלל נדבה לא יחזור, אלא יסמוך שיצא ותיקן באמירתו השניה שהיא העיקר, ואם הוא קודם חזרת השליח ציבור ישמע ממנו ויכוון לצאת. אבל בימות החול, שאפשר להתנות ולהתפלל שוב, יתפלל נדבה, והספק גופא חשיב חידוש, כמו שכתבו הפוסקים לעניין ספק התפלל. ויעוין עוד מה שכתבו בזה בהערות לדעת תורה סימן קיד סעיף ו, שו"ת שרגא המאיר חלק ה סימן לז, שו"ת להורות נתן חלק ו סימן ו ושו"ת רבבות אפרים חלק ד סימן מד אות ק.ראוי להעלות כאן גם ממכתב בכת"י הגאון רבי ברוך מרכוס זצ"ל, רב ואב"ד חיפה (נלב"ע בי"ט סיון תשכ"א), שכתב אל השואל בנדון דידן בזה"ל: בשאלתו אם הוסיף על מוריד הגשם גם מוריד הטל אם יצא, ראיתי בדברים שכבר הרגיש מה שיש להרגיש. בין אם החסיר מה שצריכים לאמר בתפילה, או מי שהוסיף לאמר מה שהיה צריך להפסיק מלאמר, ובין אם חוזר בברכת השנים לותן ברכה, כי אז חוזר לנוסח הברכה. ובין אם מתחיל מכלכל חיים אחרי שהזכיר גשם בזמן שצריכים להפסיק, כי אז הוא ממשיך בטעותו. והדברים מבוארים היטב אחרי שגם עיין בטור ושולחן ערוך במקומות הדרושים. אבל אינני רוצה להופיע כאן בתור מכריע למעשה, מפאת ריחוק מקום באותו הנידון אשר כבודו בעצמו כותב שיש שם גדול אחד שהורה אחרת, וזה נותן לחשוב אולי היה המקרה ואופן שנשתנה הדין על ידי שינוי העובדה. וקשה לי להופיע בתור מכריע טרם ששמעתי הטעם של אותו הגדול שכבודו כתב במכתבו. ובכל אופן, הלא אתם בקירוב מקום לתל אביב, ואפשר לקבל ה[הדף קרוע כאן] משם על ידי התיעצות עם חכמי התורה דשם, עכ"ל.
4. ↑ על מה שכתב בשלחן ערוך שם סעיף ו: אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמישה והם חמישה. או איפכא, שהם ארבעה, ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה, אינו חוזר ומברך. וכתב המשנה ברורה שם בזה"ל: האחרונים תמהו על דין זה, דבשלמא ברישא שסיים בחמשה והוא חמשה, ניחא דיצא, שהרי סופר כדין, אף על גב דבשעת ברכתו סבור שהוא ארבעה לאו כלום הוא, שהרי אף בלא בירך כלל יצא. אבל בסיפא, מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא, הלא על כל פנים בפיו סיפר יום שאינו. והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך, דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר, אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו, שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו. ודע עוד דאף שבשלחן ערוך מיירי שבעת הברכה היה יודע יום הספירה ובירך אדעת לספור כהוגן, אלא שאחר כך טעה וסיים שלא כהוגן, אבל כמה אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו גם כן על יום אחר, וכן סיפר בטעות, מכל מקום אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה, יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו, דאם טעה ואמר היום יום רביעי בעומר, ובתוך כדי דיבור נזכר שהוא יום חמישי, דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום חמישי, כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור, ע"כ. ועיין מה שהתבאר בזה בספר בירורי חיים חלק א סימן ל.מיהו אעיקרא דדינא היה אפשר לחלק בין ספירת העומר להזכרת הגשם כנזכר, דהכא אינו מוסיף באמירתו השניה אלא מתקן את הראשונה. ויתבאר העניין על פי דברי מרן הגר"ש שקאפ בשערי יושר שער ה פרק כב, דכל שני דברים התכופים זה אחר זה חשוב כאילו הוא בבת אחת, וזהו היסוד העיקרי בכלל של תוך כדי דיבור, דחשיב המעשה השני כאילו היה נעשה בבת אחת עם הראשון, עכת"ד. ולפי זה, בנדון דנן איכא למימר דלא סיים את ספירתו עד סוף דיבורו ובו נקבע המנין, מה שאין כן בהזכרת הגשם בימות החמה, דהוי עניין קללה ח"ו וסותר לעיקר תיקונו, ודו"ק.
5. ↑ תיבה זו אינה ברורה כל הצורך.
6. ↑ לשון הפסוק שם: ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב. ופירש רשב"ם: ואם על המשכב הוא וגו', השוכב או היושב על מדרס שלה, אף על פי שאינו נוגע בו יטמא עד הערב. לטמא אוכלין ומשקין, כמו שכתוב בנגעו בו יטמא עד הערב, כמו ששנינו במסכת נדה שעליונו של זב מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין, ע"כ.
7. ↑ מצורע פרשה ד, כלי זה המרכב שנאמר בנגעו בו.
8. ↑ כן פירש רש"י שם: השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפילו לא נגע בה אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כיבוס בגדים.
9. ↑ עיין נדה דף לב ע"ב ולג ע"א.
10. ↑ על גבי השורה נוסף כאן בזה"ל: ובאמת הוא אב הטומאה ומטמא בגדים וכלים חוץ מכלי חרס, ע"כ. ונראה שזו תוספת השואל.
11. ↑ כאן נוספה הערה בכת"י השואל, שדבר זה לא נאמר בגמרא כלל, ואכמ"ל.
12. ↑ כאן נוספה תיבה מעל השורה, וקריאתה אינה ברורה.