מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
ביאור שיטת הלכות גדולות בספירת העומר וראייתו מקצירת העומר
ידועה שיטת בה"ג לענין ספירת העומר דמי שלא ספר בלילה סופר ביום, וראייתו מקצירת העומר, דקי"ל במנחות עב. דמצוותו בלילה וקצר ביום כשר. וכן המאירי פסחים קכא, ב כתב וכל ששכח ולא מנה מבערב מונה למחרתו שהרי בקצירה שהיא בלילה אם קצר ביום כשר, ואע"פ שאמרו כל הלילה כשר לסה"ע הא יום לא לעיקר מצוה נאמרה ויש שמונים למחרתו בלא ברכה והעיקר כדעת ראשון לספור בברכה. ובאור זרוע (ח"א סימן שכט) הביא מהראבי"ה דמי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום, ואמר שכר ספירה יהב ליה שכר ספירה בזמנה לא יהבו ליה אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור או שיספור בלא ברכה. וכל דברי הראשונים בזה הובאו בספרי כנסת ראשונים במנחות סו. (אות לח-מו), ועי"ש בהערות ביאור דבריהם.במסגרת מאמר זה ברצוני להתמקד בראיית הבה"ג ממצות קצירת העומר, דמצוותו בלילה ובקצר ביום כשר, דכמו כן בספירת העומר דהוקשה לקצירה, דאם ספר ביום קיים המצוה. הנה בסוגית הגמ' במנחות עב. מבואר דלברייתא הסוברת דקצר ביום כשר אין הקצירה דוחה שבת, וביארו תוס' שם (ד"ה אף): "דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פרקין דף סו. קצירה וספירה", ולכן כיון דיכולים לקצור מערב שבת אין הקצירה בזמנה דוחה שבת, כמו דמכשירין שאפשר לעשותן מער"ש אינם דוחין את השבת. ותמהו האחרונים בשי' הרמב"ם פ"ז מתו"מ ה"ז שכ' דכל הלילה כשר לקצירת עומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל, ומ"מ פסק שם בה"ו דמצותו בלילה בליל ששה עשר בין בחול ובין בשבת, והיינו דקצירת העומר דוחה שבת. והעיר הלח"מ דבגמ' מבואר דמאן דס"ל דקצירת העומר דוחה שבת אית ליה דקצר ביום פסול, וא"כ הרמב"ם פוסק דברים סותרים שדוחה שבת ואם נקצר ביום כשר. ועי' בזבח תודה בליקוטי הלכות שם (ובעוד אחרונים שצויינו בס' המפתח שם), דמקור הר"מ הוא בירושלמי ר"ה סופ"ק ובמגילה סופ"ב דמפורש דבלא קצר בלילה וקצר ביום כשר, ומ"מ דוחה שבת, ודלא כסוגית הבבלי במנחות שם. וצ"ב טעמי מח' הבבלי והירושלמי בזה.
ונ"ל בזה, ובהקדם דיש לחקור בהא דבקצר ביום כשר, אם זו נחשבת גם כקצירה בזמנה, או דהיא כשרה אף דל"ה בזמנה. ונקדים דבמנחות שם אמרי' דבלא קצר והביא מהעליה כשר. ופשוט, דבמצא קצור דכשר להקרבת העומר, היינו דאף דלא קיים מצות קצירה כלל, כיון דמ"מ ראוי להקרבה כשר. אמנם בקצר ביום דכשר היינו דהקוצר קיים מצות קצירה, אלא דזמן הקצירה אינו מעכב בעיקר מצות הקצירה, שהרי סוף סוף העומר לא נקצר מאליו. וכך נראה ברמב"ם שם שהביא את הדין דקצר ביום כשר, ורק בה"ח הביא דמצא קצור כשר. וכך מפורש בירושלמי שם דבקצר ביום עדיף מבא מהעליה. וכן דנו בזה בעונג יו"ט (סימן מג), ובאבני נזר (או"ח סימן שפה) דבקצר ביום קיים מצות קצירה, אלא דדנו אם חשיב לקצירה בזמנה.
ונראה דזו כוונת בה"ג הנ"ל שהוכיח מדינא דקצר ביום דה"נ בספר ביום כשר. ומצאתי בשבלי הלקט בהל' ספה"ע שתמה על דבריו, דבקצירה כשר גם בקצירה שני ימים קודם, וכי בשביל כך נכשיר הספירה ב' ימים קודם וכו'. וכוונתו היא דהרי בקצירה אמרי' דיכולים לעשותה מערב שבת ולהכי אינה דוחה שבת, הרי דיכולים להקדים את הקצירה. וכן הקשה בריטב"א מגילה כ על דברי בה"ג, דשאני בקצירה דכשר להקרבה אע"פ שנקצר שלא כמצותו ואפי' נקצר ב' ימים קודם לכן וכו'. הרי דשאני בקצירה דגם בקוצר קודם זמנה כשר. ובדעת בה"ג נראה דס"ל דבקצר קודם זמנה ה"נ לא קיים מצות קצירה בזמנה, אלא דכשר להקרבה, משא"כ בקצר ביום, דכשר, דכיון דהוי ביום ט"ז חשיבא קצירה בזמנה, ומזה הסיק בה"ג דספירה ביום נחשבת גם לספה"ע בזמנה.
וכך נ"ל בשי' הרמב"ם דס"ל כירושלמי הנ"ל דבקצר ביום ט"ז מקרי בזמנה (ולא דהוי כמצא קצור, או כקצר בלי קיום זמנה), ומשום הכי פסק הרמב"ם דקצירת העומר דוחה שבת. ואף דקצר ביום כשר ויוכל לקצור קודם הזמן, מ"מ בקצר ביום הויא קצירה בזמנה ומש"ה היא דוחה שבת לקיים קצירה בזמנה. וכך היא שיטת הירושלמי שם, דבקצר ביום דוחה שבת, והיינו דמקרי קצירה בזמנה. אולם, סוגית הבבלי במנחות שם ס"ל דבקצר ביום ל"ח קצירה בזמנה, והוי כקצר קודם הזמן, וכמבואר בתוס' שם שהבאתי לעיל, ולהכי תלי ליה דאם כשר בקצירה ביום אף דל"ה קצירה בזמנה, אין הקצירה בזמנה דוחה שבת. ואכן המנ"ח בפ' אמור והחס"ד בתוספתא מנחות פ"י דנו דהיכא דקוצר ביום כיון דאינו קוצר בזמנו בלילה לא ידחה שבת, אך להדי' בירושלמי דלא כדבריהם, ומשום דס"ל לירושלמי דגם בקצר ביום הוי קיום קצירה בזמנה, אלא דלכתחילה מצות הקצירה היא בתחילת היממה, והוא בלילה. ומזה הוציא הבה"ג דכיון דהוקשה ספירה לקצירה ה"נ בספירת העומר לכתחילה מצוותה היא בתחילת היום, היינו בלילה, אך גם מי שספר ביום קיים את מצות הספירה בזמנה, ולהכי לכמה ראשונים יכול לברך אך בספירה ביום וכנ"ל [ודלא כראבי"ה בסימן תקכו שכ' דסופר ביום כדין תשלומין בתפילה, והיינו דס"ל דעיקר זמנה הוא בספירה בלילה].
ובספרי כנסת ראשונים (מנחות עב אות פג-צ) הבאתי מח' ראשונים אם קצירה העומר הוי מצוה בפ"ע או דהוי רק הכשר מצוה להקרבת העומר. וברש"י מכות ח, ב (ד"ה מ"ט) נראה דהוי מצוה בפ"ע, ועי' באור שמח (תו"מ פ"ז הי"ג). אך בגמ' מנחות שם מפורש דהוי בגדר מכשירין, דהרי מקשי' דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מער"ש כיון דקצר ביום כשר, וכ"נ בשבת קלא. וכמש"כ הגר"א בשנות אליהו שם ובצל"ח שם. אכן נראה דהירושלמי דס"ל דאף דבקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת, היינו משום דס"ל דקצירה הוי מצוה בפ"ע ולא רק כמכשירין, ובזה גם אם אפשר לעשותן קודם, מ"מ דוחה שבת לקיים את המצוה בזמנה, וס"ל לירושלמי דבקצר ביום הויא קצירה בזמנה וכנ"ל. ועוד מסתבר דאם הויא מכשירין הוי רק בגדר דחויה בשבת, ולא הוי ככל קרבנות דהוי הותרה, כמבואר ביבמות ו. ובהגר"א בשלהי הל' מילה. ולהכי אמרו במנחות שם דאם אפשר לעשותה מער"ש אינה דוחה שבת. אבל הר"מ לשיטתו דקצירה הוי מצוה בפ"ע ודינה כקרבנות דהותרה בשבת, ופסק דבקצירה בשבת לא בעי למיעבד בשנוי, כת"ק במנחות ר"פ רבי ישמעאל. ולהכי פסק דדוחה שבת אף דפסק דקצר ביום כשר. וע"ע מה שביארתי בחי' על הש"מ מנחות עב במהדו"ק עמוד 68, ובהערותי בכנסת ראשונים שם בזה.
ובש"ך ביו"ד סימן רסב הק' על שי' הרא"ש דבנימול תוך שמונה ימים כשר וא"צ הטפת דם ברית, דא"כ אמאי מילה בשמיני דוחה שבת, והא אפשר לעשותה מע"ש, היינו קודם שמיני, דומיא דאמרי' בקצירה דמה"ט אינה דוחה שבת. והשאג"א בסימן נב הק' דגם לדידן תיקשי, דיוכל למול אחר שמיני וכו'. ונ"ל דמצות מילה בשמיני היא הדוחה שבת, ובמל קודם או אח"כ לא קיים מצות שמיני. ולהמבואר יש להוסיף דרק במכשירין אמרי' הך כללא דאפשר לעשותן מע"ש אינו דוחה שבת, אבל במילה, דהויא מצוה בפ"ע, כך היא מצוותה בשמיני ודוחה שבת, ועד"ז משמע באור שמח בהל' מילה פ"א ה"ז, ובפ"ב ה"א עיש"ה.
ובזה יש לבאר את כוונת המשנה ברורה בסימן תפט ס"ז בשע"צ אות מג, שכ' דהר"מ ס"ל כבה"ג מדכ' דינא דקצר ביום. ותמוה מאוד שלא הביא דבר"מ שם בהלכה כ"ג כתב להדי' דספר ביום כשר. אכן נראה בכוונת המ"ב דבהלכה כ"ג כ' הר"מ דספר ביום כשר, אך לא נזכר אם מברך. ועי' ביה"ל שם ד"ה בלא ברכה שהביא מח' אם בספירה ביום הויא מדין תשלומין או דחיובה נמשך כל היום וכו'. ולפ"ז נראה דכוונת המ"ב בשע"צ היא להוכיח דממה שהרמב"ם פסק דקצר ביום כשר ודוחה שבת, מוכח דס"ל דבקצר ביום הויא קצירה בזמנה, שהרי לכן גם בקצר ביום דוחה שבת, דנחשבת כקצירה בזמנה וכירושלמי הנ"ל, ולכן לא אמרי' דהיה יכול לקצור מערב שבת, דזה ל"ה קצירה בזמנה. ולהכי קצירה דוחה שבת, כדי שתתקיים מצות קצירה בזמנה, וגם אם יקצור ביום הויא קצירה בזמנה, ולכן גם בספר ביום הויא ספירה בזמנה, וכשיטת בה"ג וכמש"נ.
♦
הידור בקרבנות
והנה בשי' הרמב"ם הנ"ל שכתב גבי קצירת העומר דקצר ביום כשר, ומ"מ פסק דקצירת העומר דוחה שבת, עי' בתפא"י מנחות סופ"י שכ' דס"ל להרמב"ם גבי קצירת עומר דידחה שבת משום הידור, מחמת דזמנה לכתחילה ביום, וכמו דהידור דהבאת בהמה שמינה דוחה שבת, כדאי' במנחות סד. דבשחט כחושה לקרבן ציבור שדוחה שבת ואח"כ מצא שמינה דדוחה שבת, הרי דהידור מצוה דוחה שבת, ה"נ ההידור לקיים קצירה ביום, עכתו"ד. אמנם נראה לדון בדבריו, דהנה בדין הידור מצוה נחלקו הראשונים בציצין שאין מעכבין את המילה אם דוחה שבת, והאריך בזה בשאגת אריה בסימן נ, והוכיח מהסוגיא דמנחות הנז' דדוחה שבת. אכן נראה דשאני דין מבחר נדריך, דהוי פסול לכתחילה להביא בהמה כחושה לקרבן ולהכי דוחה שבת, אבל בהידור מצוה גרידא, דהוי הידור בגברא, שפיר ס"ל לכמה ראשונים דאינו דוחה שבת [והארכתי בזה בספרי משא יד חלר רביעי בפ' בשלח, וכן בהערותי על הש"מ במנחות שם בעה"י].וביאור הדברים הוא דבקרא דמבחר נדריך נאמר דהוי דין בחפצא של הקרבן להביא מהודר, ול"ה כדין הידור מצוה בכה"ת דהוי רק דין על הגברא להדר, אבל בקרבנות כל היכא דל"ה מבחר הוי פסול לכתחילה. ויעוי' בלשון הרמב"ם פ"ב מאסו"מ ה"ח שכתב ואם הקריב הכחושה יראה לי שהורצו, וע"ע בר"מ שם פ"ז ה"א לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, ועי' בקרי"ס שם. והמבואר בדברי הר"מ הוא דדין מבחר הוי פסלות לכתחילה, וכ"כ בשפ"א מנחות פד. ומוכח כן ממש"כ תוס' במנחות סח, א (ד"ה קוצרים) בהא דלגבי קצירת עומר אמרי' דמבית השלחין ליכא איסור קצירה קודם לעומר, דחשיב ממקום שאי אתה מביא, כיון דלכתחילה לא יביא מהם. והקר"א שם הק' דכיון דהוי רק לכתחי' אמאי חשיב ממקום שאי אתה מביא וכו'. ומבואר דכיון דהוי פסול לכתחילה חשיב ממקום שאי אתה מביא. ובזה ניחא גם קו' הרש"ש ביומא סא גבי פר קודם לשעיר עי"ש.
ולפ"ז נדאה לדון על דברי התפא"י, דשפיר יש לחלק דדוקא בהידור דמבחר נדריך, דכחושה פסולה לכתחילה, להכי דוחה שבת, משא"כ הידור דקצירה ביום, ל"ה הידור בגוף קרבן מנחת העומר, אלא בקיום הזמן, דלכתחילה קצירתה בלילה בזמנה, זה אינו דוחה שבת, ולא עדיף מכל הידור מצוה, דלכמה ראשונים אינו דוחה שבת וכנ"ל.
ולפ"ז נראה דלהכי דוקא מדין מבחר נדריך מבואר במנחות שם דבשחט כחושה יכול אח"כ לשחוט השמינה לקרבן התמיד ודוחה שבת. ובזה ניחא היטב דברי רבינו הלל והראב"ד בספרי בפ' ראה, שכ' גבי בכור ומעשר דנכלל בקרא דמבחר נדריך דמרבי' מקרא "דצריך לפטומינהו". דודאי אם דין מבחר נדריך היה מדין הידור מצוה, לא היה שייך כן גבי בכור ומעשר, דל"ה הקדש דידיה והבאה דידיה. אולם בדין מבחר נדריך, דהוי דין בחפצא של הקרבן שיוקרב ממבחר, וכל שאינו כן הוי פסול לכתחילה, מש"ה ילפי' בספרי דגם בבכור ומעשר בעינן מובחר, והיינו דבעי לפטומינהו כדי שיוקרב קרבן מובחר. ומה"ט נראה דדוקא בדין הידור מצוה בכה"ת נאמר שיעור דעד שליש, אבל בדין מבחר נדריך, דהוי פסול לכתחילה להביא כחושה, בזה דינו להדר אף ביותר משליש לקיים מבחר נדריך.
ומה"ט נראה לי דבקרבן שקבוע לו זמן דדוחה שבת ולא סמך בקרבן, דלא נימא דיביא קרבן אחר בשבת לקיים הידור דמצות סמיכה, דלא אמרו כן אלא בדין מבחר נדריך וכדפי'. ולפלא מש"כ בס' מנחת אברהם להרב גרבוז, והביא שהסכים לזה בעל האבי עזרי זצ"ל, דכה"ג יביא קרבן אחר בשבת כדי לקיים מצוות סמיכה. ולדברינו בזה אינו דוחה שבת, דהוי ככל הידור דנחלקו ראשונים אם דוחה שבת, אבל אינו שייך למבחר בקרבנות, דקיומו הוא רק היכא דהוי מובחר בקרבן עצמו, ולכן לקיים מצות סמיכה אינו דומה כלל לדין הידור דמבחר נדריך דדוחה שבת, וכמש"נ.
♦
מנין שבועות לעומר
בכתבי תלמידים בבריסק הובא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל לבאר בהא דסופר כל יום מתחילת הלילה, ולענין ספירת השבועות סופר בסוף כל שבוע, ואמאי אינו סופר בתחילת השבוע לקראת ההמשך. וביאר דלגבי ספירת יום אמרי' מקצת היום ככולו ולכן סופר בתחילתו, אבל לגבי השבועות לא מצינו דין מקצתו ככולו עכתו"ד. ובפשטות לא נראה כדבריו, דאכן מסתבר דבספירת העומר עיקר המצוה הוא בתחילת היום שהוא בלילה, ולדברי הגרי"ז גם אינו מובן דאיך בספירת שבוע אחד, שהוא בתחילת היום השביעי, סופר שהם שבוע אחד, הרי עדיין לא נגמר השבוע, ודוחק לומר דכיון דכבר חלה ספירה על היום חשיבא ספירה על השבוע, וגם תליא במח' הראשונים אם ספירת יומי ושבוע הוי ב' מצוות, דלהרמב"ם (סה"מ מצוה קסא) מצוה אחת היא, ולרבינו ירוחם (נתיב חמישי חלק רביעי) שתי מצות הן, ובזמן המקדש היו מברכים שתי ברכות אחת לימים ואחת לשבועות.ונראה לומר בזה דהחילוק הוא דבספירת יום כתיב בויקרא כג, טז "תספרו חמישים יום", הרי נאמר קודם תספרו ואח"כ הימים, ולכן הספירה היא מתחילת היום, אבל בספירת שבועות כתי' בפסוק "שבעה שבועות תספור לך" דברים טז, ט. הרי נאמר קודם שבועות ואח"כ תספור, לכן רק כשעבר השבוע סופרו. וכ"כ בס' טעמא דקרא עה"ת בחומש דברים שם להגרח"ק שליט"א.
♦
מילה בשבת
בסיום הדברים אציין לקו' שער המלך בהל' ע"ז פי"ב ה"א דלמ"ד בע"ז כז. דמילה ע"י גוי כשרה, א"כ אמאי מילה בשמיני דוחה שבת הא אפשר למול ע"י גוי. ותי' בטעם המלך בהגהותיו על שעה"מ דכיון דהמצוה היא על האב למול את בנו א"כ לא נוכל למול ע"י גוי, דתתבטל מצות האב ע"כ. ונראה ביאור דבריו דלהך מ"ד דמילה ע"י גוי כשרה, היינו דהבן חשיב מהול ולא בעי הטפת דם ברית, ועדיף מנולד מהול, אבל בודאי מצות מעשה המילה שעל האב או שעל ב"ד לא נתקיימה. וכן נראה בדבר רע"א בע"ז שם ובחת"ס בשו"ת יו"ד סימן קלב, וסימן רצו. וכדי לקיים את המצוה אמרי' דמילה בזמנו דוחה שבת. ועי' היטב בדברי תוס' רי"ד בע"ז שם דמבואר כן בדבריו [וכיו"ב כ' החת"ס שם (בשו"ת סימן שכא ד"ה שמעתי) דאין לומר שיוציא את החמץ ביו"ט ע"י גוי, דנהי דהחמץ מבוער מהעולם מ"מ הבעלים לא קיימו מ"ע דתשביתו ע"י שליחותו של גוי וכו', עי"ש].ובזה יש לדון עמש"כ בסדור היעב"ץ דבליכא מוהל ישראל ימול עכו"ם ולא ימתין עד שיבא מוהל ישראל, דנראה לומר דעדיף שיהא מהול ע"י קיום מצות מילה. אמנם נראה דבצריך למול בערב פסח בזמן המקדש, דערל אינו יכול להביא פסח וכן מילת בניו מעכבו בק"פ, בזה י"ל דאם אין לו מוהל ישראל, ימול ע"י גוי, כדי לא להיות ערל, ועי"ז יכול יהיה להביא קרבן פסח.
וכיסוד דברינו נראה לענין מצות קצירת העומר, דפסק הרמב"ם הנ"ל דדוחה שבת, ולכא' הרי קצירה כשרה גם ע"י גוי דלא גרע ממצא קצור, ואמאי קצירת העומר דוחה שבת. אכן זו אינה קושיא, דהתורה מצווה לקצור לשם מצות העומר, ולכן הקצירה דוחה שבת. ואם יקצור הגוי הוי כמצא קצור אבל לא נתקיימת מצות הקצירה. וכן מצינו במצות הדלקת המנורה דדוחה שבת, אף דהרמב"ם פוסק בפ"ט מביא"מ דהדלקה לאו עבודה וכשרה בזר כהך מ"ד ביומא כד, ב. ולחזו"א שם גם בהודלק ע"י קוף כשרה, ההדלקה דעיקר מצוותה שיהא דלוק, וכמש"כ בחי' הגר"ח שם. וא"כ קשה דאמאי הדלקה דוחה שבת - ידליק ע"י קוף? אכן אינו קשה כלל, דרצון התורה הוא לקיים את מצות ההדלקה והיא הדוחה שבת כדי שיקיים את מצות הדלקת המנורה. ואין רצון התורה שיודלק מאליו, אף דעי"ז יש מצב של מנורה דלוקה בבית המקדש. ואדרבא נראה דהדלקה בשבת שרי רק ע"י כהן, שהוא המצווה בהדלקה, ודומה לרש"י ביבמות לג, ב דשחיטת ק"צ בשבת היא דווקא ע"י הכהנים, ובזה מיושב היטב קושית תוספות ישנים ביומא כד, ב (ד"ה הדלקה) וז"ל: "תימה לה"ר יוסף כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן בר"פ בהעלותך דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות" ונשארו בתימא, ועי' בריטב"א שם מה שתירץ בזה, ולפי דברינו מיושב היטב דאף דהדלקה לא הוי עבודה וכשרה בזר, אבל עיקר המצוה היא על הכהנים שידליקו ולכן מצוות ההדלקה דוחה שבת, ואמנם מסתבר שבשבת ההדלקה תעשה דוקא ע"י כהנים שהם המחוייבים במצוה ואכמ"ל.
♦ ♦ ♦