טעם ספר החינוך למצוות ספירת העומר
הסבר בעל החינוך
ידועים בשערים דברי ספר החינוך מצוה ש"ו, שכתב דברים נשגבים בטעם מצוות ספירת העומר:"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה', ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל[2], וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
ויסוד הדברים נמצא כבר לפניו בקיצור אצל הרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק מ"ג), וז"ל: "ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי" (ובאמת דעת הרמב"ם להלכה שספיה"ע מדאורייתא בכל הזמנים, ואינה תלויה במקדש[3]). וכן נמצא כעין דברי המו"נ והחינוך גם בשיבולי הלקט ובאבודרהם הל' ספירת העומר, עיין שם, וראה במאמר מקיף "מדוע ציותה התורה על ספירת העומר" בספר הדר המועדים לרב איתן שנדורפי שליט"א.
ונמצא לפי דברי המו"נ והחינוך שספירת העומר עיקרה עבור מתן תורה וחג השבועות. ודבר זה (בלי הזכרת הציפיה) מבואר גם במדרש אגדה שהביא הר"ן על הרי"ף סוף פסחים: "ובהגדה גם כן אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר" (ומש"כ המדרש "קבעו חכמים", עיי"ש בר"ן מה שדן בזה, ואכמ"ל). ומבואר במדרש שספירת העומר הייתה עבור מתן תורה, מצד ידיעת היום, ובחינוך מבואר שהיא הייתה מצד הציפיה וההשתוקקות למתן תורה.
ונראה שהדברים מדוייקים גם מסדר הדברים בתורה, הן בפרשת אמור והן בפרשת ראה, שספירת העומר נמצאת בפרשה אחת עם חג השבועות, ולא עם חג הפסח או קרבן העומר, ודוק. ובדברי הרמב"ם לימדנו הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל (שו"ת חוט המשולש ח"א סי' י) "כל בקי בדרכו יודע שרוב כוונתו נלמד ע"י לדרוש סמוכים בסידורו". וברור שהוא הדין לגבי דברי התורה, שאפשר הרבה פעמים ללמוד את מהות הדברים מהמקום בתורה בו הם נכתבו.
ומש"כ הראשונים מצד הציפיה לתורה, נראה שכך מובן מאד גם מדוע ספירה זו היא בפה, ואין די בספירה בלב כמו בספירת זבה או ספירת השמיטות (וראה בתוס' מנחות סה, ב ד"ה וספרתם, וכן מש"כ החינוך במצוה ש"ל). ויתכן שזה כוונת דברי החינוך "המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא", והיינו שמי שרק צריך לדעת את חשבון הימים די לו בידיעה בליבו, אבל מי שמצפה ומייחל לדבר אזי מתוך הרגש החזק הדברים באים לידי ביטוי גם במעשה מנין בפה.
♦
הבנת נוסח הספירה והברכה לפי טעם החינוך
בחינוך שם תמה לפי שיטתו, מדוע הספירה באופן הזה, מאחד והלאה, ולא סופרים עוד כמה ימים נשארו, ארבעים ותשע והלאה למטה, ועיי"ש תירוצו כדי שלא נתעצב בריבוי הימים שנשארו. ואפ"ל עוד, שכל יום אנחנו מתקדמים בהתקדשות והטהרות לקראת מתן תורה, וכעין ישראל שהיו במצרים במ"ט שערי טומאה והיו צריכים עד מתן תורה להיטהר מזה במ"ט ימים, ולכן סידרו גם את הספירה באופן הולך ועולה, ודוק.והן אמנם שיש להקשות על הסבר החינוך מהלשון בברכה "על ספירת העומר", משמע שקשורה הספירה לעומר, ויל"ע לשיטתו מדוע אכן ניסחו כך. וקשור גם למבואר לעיל לגבי אופן המנין מאחד ומעלה, והיינו שלמעשה כך סופרים מזמן הקרבת העומר, אע"פ שעיקר הענין מצד מתן תורה, ולכן בנוסח קבעו כך, וצ"ע.[4]
וכן מנוסח הספירה לחלק מהראשונים "לעומר" משמע שהעומר הוא העיקר. אמנם הרבה גורסים בנוסח הספירה "בעומר", כמבואר בעניין שתי הנוסחאות בט"ז (סי' תפט ס"ק ג), וראה בהרחבה בספר מנהגי מהרי"ץ הלוי [דינר] (מועדים עמ' קעו-קעז). וראה בקובץ מבקשי תורה (כיבוד אב ואם, ח"ב, עמ' שפב) שביאר יפה את החילוק בין הנוסחאות, ש"לעומר" הכוונה לציון הזמן של הבאת העומר, ו"בעומר" הכוונה בתוך ימי העומר. וכעי"ז שמעתי בזמנו מרבינו הגרז"נ גולדברג זצ"ל שלנוסח "בעומר" מובן לבאר שאיננו מונים לקרבן העומר, ואדרבה המטרה בספירה היא לקראת שבועות, ולא אכפת לנו כמה ימים עברו מקרבן העומר.
האם לטעם החינוך זו ספירה שמחה?
בלבוש (סי' תפט סע' א) כתב דבר חידוש, שלפי המהלך שהספירה קשורה לעומר מיושבת הקושיה מדוע אין עליה ברכת שהחיינו (מה שדן בשאלה זו כבר הרז"ה בסוף פסחים[5]) שהרי יש בה "תוחלת ממושכה" ולא שמחה: "ואין מברכין זמן על הספירה, וכו', ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום אשר חפץ בו, כן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקוינוהו הוא יום מתן תורתינו, לחבב עלינו את התורה, ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים, והוא עיקר היום שקוינוהו. וא"כ הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה[6] שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה, וא"כ איך נברך זמן על הספירה ועדיין לא הגיע היום שקוינוהו שהוא עיקר השמחה שהוא מתן תורה, שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן".וכעי"ז כתב גם בקדושת לוי (פרשת במדבר): "נראה לבאר מפני מה על כל המצוות מתרי"ג מצוות מברכין שהחיינו ועל מצות ספירת העומר אין מברכין שהחיינו, וכו', והנה וכו', ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב, ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה, ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב, אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה".
ומבואר בלשון הלבוש, שהספירה יש בה ציפיה ותקוה, שמצד אחד היא "תוחלת ממושכה" שיש בה עצבות וקושי, שלא מאפשרים ברכת שהחיינו, ומצד שני יש בה שמחה על שנתקרב הזמן, והיא בחינת "תוחלת צדיקים שמחה" (משלי י), ולכן אפשר לברך ברכת ספירת העומר[7].
♦
לימוד מהטעם על הלכות הספירה
ויל"ע עוד עד כמה אפשר ללמוד מטעם המצוה על גדריה. הנה בדבר אברהם (ח"א סי' לד) דן הגרא"ד כהנא שפירא זצ"ל לגבי דבר המצוי, ספירת העומר למי שמסופק מה המנין היום ואינו יכול לברר, ודן לומר שגדר ספירה היינו ידיעה מבוררת בלב, עיי"ש היטב (ובסוף דבריו נראה שנוטה לקולא). ובשו"ת אורח משפט (סי' קכו) גם דן מרן הראי"ה זצ"ל בשאלה זו, וצידד לומר שצריך לשון ספירה מבורר, ולכן צריך לומר "היום שלושה ימים", "היום ארבעה ימים", ולא יאמר "היום כך או כך". ועכ"פ מבואר שס"ל שאין חסרון בספק בליבו, אלא בצורת האמירה. והן שתי שיטות נפרדות, ספק בליבו או ספק בנוסח האמירה, ולא כאלו שטעו והשוו את השיטות הלכאורה דומות. וע"ע במקראי קודש למרן הגרצפ"פ זצ"ל (פסח ח"ב סי' סז). ובמקום אחר הארכנו בזה יותר, ראה בנספח בחוברתנו על הגראי"ה קוק והגרא"ד בעל הדבר אברהם.ועכ"פ לפי טעם החינוך היה נראה לומר שלא אכפת לן ידיעת הלב מבוררת, ואולי אפילו לא דיבור מבורר, שהרי העיקר הוא ציפיית הלב למתן תורה. אלא שנראה פשוט לא כך, ויש בכל מצוה את טעם המצוה ואת גדר החיוב, וכאן שהוציאה זאת התורה בלשון "וספרתם" צריך לדון מהי "ספירה", וכמו שהטועה בספירה ודאי לא יצא אע"פ שבליבו ציפה למתן תורה, ופשוט.
ועוד הדבר פשוט, שגם למ"ד מצוות צריכות כוונה אין חובה לכוון בספירת העומר על טעמה, הן לטעם שכתב החינוך הן לטעם אחר. וע"ע בדברי הרב בעל השמועת חיים שליט"א שנדפסו בהקדמת הספר בית מתתיהו ח"ג לידידי הגר"מ גבאי שליט"א, ומה שענה לו שם, ודוק.
וגם חידוש ההלכות גדולות לגבי מי ששכח לספור יום אחד, פחות מסתבר לטעם החינוך, שהרי סוף סוף כעת האדם מצפה. אלא שכאמור יתכן מהצד ההלכתי שהצריכו ספירה שלמה של "תמימות", אע"פ שאינו מתחייב מצד הטעם.
♦
מעלת הכיסופין לתורה
ומבואר בחינוך שהמנין מראה על חפץ וכיסופין. ומעלת הענין נתבארה היטב בספר עקידת יצחק פרשת אמור: "... מכל מקום יש בזה הערה נפלאה אל כוסף החכמה וכו', וכמו שאמרו ז"ל יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א), כי עיקר כל ההשתדלות וההישרה בזה הוא תכלית הכוסף כאשר הוא בשתיית הצמא, וכמו שכתוב הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה), ללמד כי מי שאינו בא אל הלימוד בתורת רעב וצמא אין לו שום תועלת. ולזה היתה ענין בשורה אומרו "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" וגו' (עמוס ח'). כי מיד כשיהיו הדורת רעבים גם צמאים לבקש את דבר ה' מיד יפתח ה' להם את אוצרו הטוב ויאכלו ויותירו כדבר ה'".וכן כתב דברים נפלאים רבינו יונה על המשנה הנ"ל באבות, "והוי שותה בצמא את דבריהם": "וזהו כמו שנאמר נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק[8]. מי שהוא שבע מדברי תורה ואין חפצו בהן אפילו אומרים לו מרגליות בתורה תבוס אותם נפשו. והרעב מהם ומתאוה לשמעם אפילו אומר לו דבר בלא טעם ימתק בפיהו וישמח בו שהוא יודע שהוא אמת אחר שרבו אמרו".
♦
התורה כל עיקרן של ישראל
ומש"כ החינוך שהתורה היא "כל עיקרן של ישראל", ידועים בזה גם דברי הרס"ג בספרו האמונות והדעות (מאמר ג'), שאומתנו אינה אומה אלא בתורתה[9]. וספר החינוך חזר על זה גם בפרשת ניצבים (במצוות הקהל, מצוה תריב): "שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים". והיינו שהתורה היא לא רק דבר מאד חשוב אצלנו, אלא היא עיקר לנו. ועדיין היתה הוה אמינא שיש לנו עוד עיקרים, ומדגיש החינוך "כל עיקרן".וראוי לציין גם לדברי האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' עא) על אופן הלימוד לתלמידים כך: "הנה יש לידע שהלימוד של התורה עם הילדים אינו כלימוד שאר הדברים של עניני חול, שעל המורה הוא רק להסביר לתלמידים שידעו הדבר, ואין נוגע למורה כלל אם יכנס כל כך בלב ונפש של התלמיד עד שיקיים גם במעשיו כל מה שלמד, אלא דהמורה בלימודי התורה עליו לראות שהתלמיד יקבל הלימודים כל כך עד שהתלמיד ידע בליבו ונפשו שזהו עיקר החיים, ושזהו תכלית האמיתי של האדם בעולם, כדי שיתקיים אצלו שמירת התורה בכל פרטיה, דהא נאמר בחיוב הלמוד ולמדתם לדבר בם פרש"י 'שיהא עיקר דיבורך בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל' וקאי על ולמדתם את בניכם".
ונעיר כאן הערה נחמדה וחשובה, ראה דברי רבינו ירוחם (תא"ו נתיב ה ח"ד) שכתב כעין דברי החינוך: "מתוך שמחתם שהיו ממתינין אותו מעמד היו מונין אותו כך וכך כחתן המונה יום הכנסת כלתו לחופה". והיינו שהתורה היא עיקר חיינו ושמחת חיינו ואהבתנו, וכן מבואר בדברי הלבוש לעיל שהוא כמחכה לדבר שמח. והחינוך שכתב משל אחר, "כעבד ישאף צל", נראה כוונתו לומר שאין כאן רק מעליותא, מתנה טובה ושמחה, אלא גם הכרח גמור, חירות הנפש של עם ישראל, ובלעדי זה אין חיינו חיים (כמשל רבי עקיבא על דברי הדגים לשועל[10]), מניעת השלילה של חיי עבדים בעבדות החומר וההבל העולמי, ודוק.
ובאבודרהם (הל' תפילת פסח, בשם המדרש) נמצאים שני הדברים במשל שכתב, ציפיה לשחרור ולנישואין עם בת המלך: "טעם אחר במדרש, משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו, וקבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו, והיה מונה והולך עד בא הזמן, כך עשו ישראל בצאתם ממצרים" (ונמצא משל זה יותר בהרחבה כבר לפני האבודרהם במנהגי רבי אברהם חילדיק עמ' רלז, ואח"כ גם במנהגי ר"א טירנא בהגה עמ' עא). ובהמשך שם כתב האבודרהם: "שהם ימים מנויים למתן תורה, ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין ביאת אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבוא".
[ומלבד היות הימים האלו ימים של ציפיה לתורה, הרי הם גם ימים של הכנה לתורה. ובזה מבואר הקפידא המיוחדת על תלמידי רבי עקיבא דוקא בימים אלו, שהרי זמן זה מסוגל להכנה לתורה, שאחד מיסודותיה הוא "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, ולכן דוקא בזמן זה דקדקו איתם משמים על זה.
וכן מבואר מנהג ישראל לומר פרקי אבות בשבתות הספירה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ובודאי דברי המוסר שבמסכת אבות מתאימים לימים אלו של אהבת תורה וקנין תורה].
♦ ♦ ♦