רמות, ירושלים
מפסח ועד עצרת
א. פתיחה
כ' הרמב"ן (ויקרא כ"ג ל"ו): "וצוה בחג המצות... ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום השמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של המועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש"[2].ויש להבין, הנה ב'חג' [סוכות] פשוט שהכל הוא עניין אחד ["זמן שמחתנו"], כלומר שבעת ימי החג המסתיימים בשמיני עצרת, ויש להבין את השייכות בין פסח לשבועות עם הימים שביניהם, ולפרש את מעלתו של שבועות שהוא כעצרת. וברצוני לפרש הדברים על פי מה שלמדתי מדברי הנצי"ב, בעיקר. לפי ערכי והבנתי. ונקדים בזה את יסודות הדברים, הנצרכים להבנת העניין בכללות. והם יסודות עבודתנו בעוה"ז, והשתייכותנו לקוב"ה.
♦
ב. תכלית הבריאה, השגחה
בפרשת בראשית, בסיום מעשה הבריאה כ': "אשר ברא אלקים לעשות". וביאר שם הנצי"ב (העמ"ד בראשית ב' ג'): "אבל יותר יש להסביר תיבת לעשות דעשיה משמעו כמה פעמים הגעה לתכלית אותו דבר, וזהו כמו גוף מעשה שלו, שהרי בלי זה לא נעשה. והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך כדכתיב (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וביארנו בס' במדבר (י"ד כ"א) במאמר ה' ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, שזהו חיות של אני שהוא הבריאה בשלימות, כאשר ימלא כבוד ה' וגו', והנה אין מתגלה כבודו ית' אלא ע"י שנוים שנעשה בבריאה אם לשעה זו אם לרוב ימים, ומזה נודע שהקב"ה הוא הבורא והוא המקיים בהשגחתו, על כן עושה תמיד לפי צורך השעה, וכל זה נכלל בזה המקרא וכו'. ושם פסוק ד' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו'. הרי ביארנו דעשיה שהוא תכלית כל הבריאה הוא כבודו ית' שידעו הכל שהוא הבורא והוא המשגיח, וזהו תכלית השמים והארץ, שהקב"ה יושב בשמים כביכול ודן כל פרט שבארץ, איך שיהיה לפי מעשה האדם, וכל זה בא ע"י האדם שהרי הכל תלוי במעשיו. ושם בהרחב דבר הוסיף רבינו: וזהו משמעות הכתוב (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, בשמים הנני יושב ומשגיח כמלך יושב על כסאו ומשגיח, והארץ הוא סוף מעשה ותכליתה, והסוף נקרא רגל כמו רגל ההר וכן הרבה, ויבואר להלן י"ד י"ט בפסוק אל עליון קנה שמים וארץ, שבמה שזכה אברהם אבינו שהקב"ה יהי מתקן ההשגחה בשמים והיא המחשבה העליונה והפעולה בארץ מיקרי קנה שמים וארץ, שתקן אותם והעמידן על תכליתם". ע"כ.ביאר רבינו בתוך הדברים דתכלית הבריאה, שהיא גילוי כבודו יתברך, באה על פי השגחה על מעשי בני אדם, שבזה ניכר הבורא והמקיים והמשגיח. ועוד, שזו שלימות 'שמים וארץ' שה' יושב בשמים ודן על פי הנעשה בארץ. וביאורו נראה שעי"ז גלוי לכל השייכות בין שמים לארץ, ולא שייך לומר שה' רק בשמים, אלא יש ל'שמים' את חלקם בבריאה ול'ארץ' את חלקה בבריאה[3].
♦
ג. ההשגחה על אברהם אבינו, ועל עם ישראל
אמנם אין ההשגחה על פי מעשי כל בני אדם אלא על ישראל, וכפי שיבואר. בגמ' עבודה זרה דף ט. "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח". וביאר רבינו (הרח"ד בראשית י"א ה'): "היינו כמו מי שיש לו בן אע"ג שכל מעיינו של האב בבנו זה, מכ"מ כל עוד שהוא קטן ולא הגיע לתורה מסיח דעתו ממעשיו לבלי להקפיד כל כך מה הוא עושה, וכן אינו משגיח כל כך על מאכלו ומלבושיו, כי הכל מעשה נערות עד שמגיע לשנים שמתחיל ללמוד תורה, אז אביו משגיח עליו לראות שלא יבלה עתו בדברי הוללות, וכנגד זה הוא משגיח על מאכלו ומלבושיו שיהי' נאה ומתוקן בדרך ארץ... כך כל זמן שלא היה אור תורה בעולם לא השגיח הקב"ה על פרטי מעשים של בני אדם, וכמבואר בב"ר ריש פ' לך שראה אברהם אבינו את העולם כמו בירה דולקת ואמר תאמר שאין לה מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני על הבירה, ר"ל שראה שדולקת ואין אדם מזדקק לכבות, ותמה ע"ז וכי בירה זו אין לה בעלים, השיבו בעליו שבכונה כך הוא ומניחו לדלוק, כך הקב"ה השיב לאברהם אבינו שבכונה אינו משגיח על מעשי בני אדם, והטעם הוא משום שהיו בני אדם של תהו בלי תורה שאין בהם דעת תורה, ואין כבוד לפני הקב"ה להזדקק עם בני אדם פשוטים כאלה". ע"כ. ושם בגמ' מבואר שאלפיים שנות תורה התחילו מאברהם אבינו כשהחל ללמד תורה. ולפי מה שביאר רבינו השינוי הוא שמאז החלה ההשגחה על פי מעשי בני אדם[4]. עוד מבואר בתוך הדברים במשל האב והבן מלבד שהאב משגיח מה עושה בנו, כן משגיח על מאכלו ומלבושיו. והיינו שהוא מושגח בפרטות.ובמקום אחר הביא רבינו (במדבר כ"ג י"ט) על פי משל זה שהאב גם מנהיג את כל ביתו על פי מעשי הבן. וז"ל: "והנה נהיו ישראל לעם סגולה להנהיג בהם את עולמו על פי התורה והמצוה שלהם, וזהו גדולתן של ישראל, ואמר בלעם דזה אי אפשר לשנות כי מתחלת בריאת שמים וארץ רצה הקב"ה להשכין שכינתו בארץ, אלא שלא הגיעה העת ליתן התורה, ועל כן נקרא כל אותו העת שני אלפים תהו כדאיתא בע"ז דף ט', והיינו כשני ילדות של הבן שאין האב יכול להנהיג ביתו על פיו עד שיגדל ויגיע לדעת שיהא מנהיג עצמו בהשגחה פרטית, ואחר כך מתגדל הבן עד שיהא האב מנהיג כל ביתו אחר מעשיו של הבן, כך היה העולם תהו עד שבא אברהם אבינו ולמד תורה והיה הוא וביתו לבד בהשגחה פרטית, ואחר כך קבלו ישראל את התורה, אז נגמר רצון השגחת ה' שהיה בבריאת שמים וארץ, שיהא כל הנהגת העולם אחרי מעשי ישראל". ע"כ.
ומבואר שיש שתי דרגות בהשגחה על פי המעשים: א. השגחה פרטית, כמו שהיה אצל אברהם אבינו. ובזה ניכרת השגחתו יתברך בעולם על יחידים. ב. השגחה על כל העולם על פי מעשי ישראל.
♦
ד. תפקידנו בבריאה
בבראשית י"ז מבוארת בתורה מעין הקדמה למצוות ברית מילה: "וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני ה' התהלך לפני והיה תמים: ואתנה בריתי ביני ובינך" וכו', ושם ד': "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים": ורק בפסוק ט' מתחיל הציווי על מצוות מילה. וביאר הנצי"ב את תחילת הפרשה שנצטווה אברהם אבינו והיית לאב המון גוים: "זה היה הרצון והתכלית שיהיו כל אוה"ע יודעים את ה', והאלילים כליל יחליף, ולדבר זה הזהיר הקב"ה את אברהם שיהי רצונו להשקיע דעתו להיות לאב המון גוים להכירם את ה'", ושם בהרח"ד: "ולזה ניתנו אח"כ עם ישראל". ומבאר שם עוד עניין זה.ונראה לפרש, שעניין זה הוא מעין המשך לעניין הראשון. מאחר שאצל אברהם אבינו החלה ההשגחה על מעשי בני האדם, והיא מוכיחה על מציאותו וכוחו של הבורא. ויתירה מזו, שעצם מציאות השגחה מוכיחה על אחדותו יתברך בכל העולמות, שהכל מאתו יתברך[5]. כהמשך לזה הוא התפקיד ללמד את האמונה לכל אוה"ע. וב' דברים אלו היו אצל אבינו אברהם, ואצל זרעו אחריו, עם ישראל.
בפתיחה לספר שמות מבאר רבינו הנצי"ב את לשון בה"ג שקרא לספר "חומש שני": "בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, פי' תכלית העולם בכלל, הוא שיהא אומה אחת חלק ה' עמו, וזה לא נשלם עד שיצאו ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו לצורה אחרת במה שקבלו עליהם עול תורה ומצות. ובזה נכלל גם זה התכלית שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלקי עולם... וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית' כמש"כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'... נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון, כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה". ע"כ.
הנה, נתבאר בדברי רבינו שני פרטים שלהם ניתנו ישראל, וכשהגיעו למעלתם נשלמה תכלית היצירה. א. קבלת עול תורה ומצוות. ולפי מה שהבאנו מובן, דהוא שלימות העולם, שבזה אפשר להנהיג את העולם בהשגחה על פי מעשיהם. ב. שניתן להם התפקיד ללמד את כל אוה"ע את האמונה בה'. וכנ"ל, שזהו המשך להנהגת העולם בהשגחה פרטית על פי מעשי בני האדם. והיוצא מן הדברים, שכל מעשי המצוות יש בהם קיום הנהגת העולם, וגילוי כבודו יתברך.
♦
ה. 'השגחה' בהגדה של פסח
אחר הדברים האלו. נבוא להאיר בדברי רבינו הנצי"ב בסדר הגדה של פסח, היאך שחלק מרכזי בהגדה הוא עניין ההשגחה בעולם על פי המעשים שהתחדשה על עם ישראל ביציאת מצרים. ונציין בזה חלקם. "ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. משום דכתיב כי לא לעולם חוסן. וכאשר אנו רואים מלכות עומדת ומלכות נופלת. ובין כה וכה משתנים הנכנעים תחת מלכות שנפלה. ובמדרש קהלת עה"פ דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אר"י מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וכו'. ע"כ בא המגיד כי לא כן היה אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים. כי אז לא נתנה תורה לישראל. ולא היה השגחה פרטית בשביל ישראל כמו שנשתנה ההנהגה משעת מ"ת. דאין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכיב"ז, מש"ה משתנים עתה כדי שיהיו ישראל לעולם חיים, וכדאיתא במדרש איכה על הפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך אר"א על שאתה מחדשנו בבקרן כו'. אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו. דרואין אנו השגחתו יתברך לשנות עתים עליהם כדי לחדש גם עלינו העת לטובה. מזה אנו רואין שידך נטויה עלינו לגאלנו. וכל זה נעשה אחר שיצאנו ממצרים וקבלנו את התורה והיינו ממלכת כהנים לשמו ית'[6]. אבל אי לא הוציא הקב"ה אז. והיה העולם מתנהג בטבע ממש. לא היה מצרים לעולם ממלכה שפלה. ואנו היינו משועבדים תחתיה לעולם. וזהו דבר ה' בשעת מ"ת. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' ועתה אם שמוע וגו' פי' עד כה היה הכל בחנם. אבל מעתה תלוי בקבלת התורה. וא"כ אי לא היה יציאת מצרים שזה הביא למ"ת, היינו משועבדים לעולם בלי השגחה". ע"כ.עוד ביאר רבינו כל המאמר "אילו וכו' דיינו. שהוא שבח כמה סיבב הקב"ה להראות לנו אופני השגחתו". וכן ביאר באריכות מה שמפסיקים לסעודה באמצע הלל, וז"ל בראשית הדברים: "ובא ללמדנו בזה דהסעודה שאנו אוכלים הוא לפני ה', פסח בזה"ב מצה ומרור בזה"ז והוא עצם השבח של ההלל שהעלנו הקב"ה בי"מ עד שאפי' אכילתם הוא ענין מקודש ונושא השגחה לפי המעשה". ע"כ.
בעניין קריעת ים סוף ביאר רבינו (בביאור ההגדה) מש"כ "וירא את ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וצריך ביאור במה גרם להם יראת שמים זה העונש של פרעה יותר מכל המכות. אלא זהו שכתוב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. ודרשו חז"ל מלשון הכתוב שנכתב מת ולא כתיב מתים, אלא כ"א במיתה בפני עצמו מיתה מיוחדת לו. שהיו הרבה אופני מיתה בים, ונחלקו האם חמשים, מאתיים או מאתיים חמשים. ובזה מובן שכשראו ישראל את העונשים שנענשו מצרים בהרבה מיתות משונות והיה בא בהשגחה פרטית מדה כנגד מדה באופן שהרעו לישראל בהיותם ת"י. וא"כ התבוננו על שני דברים. הא' כמה השגחת ה' לדון מדה כנגד מדה אפי' באומה"ע ומכש"כ בישראל עמו. מש"ה וייראו העם את ה'". והוסיף על זה הנצי"ב: "והנה עיקר המאמר של עונשי הים. אע"ג שאינו ענין של יציאת מצרים בלילה הזה. מכ"מ הובא בהגדה. באשר תכלית סיפור יציאת מצרים הוא להשריש בלב עם ה' השגחתו ית' על מעשי בני אדם. וכאשר יבואר עוד לפנים דזהו עיקר מצות סיפור יציאת מצרים. ובאשר נגמר ידיעה והבחנה זו בקריעת ים סוף במה שראו הרבה אופני מיתה במצרים. ע"כ הובא זה המאמר לכאן".
ובסיום ההגדה קודם ההלל. ונאמר לפניו שירה חדשה. ביאר רבינו מפני מה היא נקראת 'שירה חדשה' וביאר: "ה' ימלוך לעולם ועד, משמע עוד יגיע שעה שימלוך, וכמו שאנו מתפללים ותמלוך אתה וכו', והוא בימי המשיח ולע"ל. ומש"ה ראוי לומר ע"ז שירה חדשה אע"ג שכבר נאמרה מכבר. אבל הלא נאמרה על הדור שעתיד לבוא, מש"ה מיקרי שירה חדשה. וזה הטעם עצמו שייך בהלל שיש בו רמז לכל הדורות כמבואר בפסחים ד' קי"ח א' דבהלל יש בו ה' דברים הללו, יציאת מצרים, וקריעת י"ס, מתן תורה, תחית המתים, וחבלו של משיח. וא"כ עוד עודנו שירה חדשה". ע"כ.
וכן בביאור ההלל ביאר רבינו על פי מה שנתבאר (מזמור הללו עבדי ה') החילוק בין ישראל לאומות העולם. שאצלם הקב"ה הוא 'רם' ומופרש מהעולם הזה, כי אין מעשיהם משפיעים. משאי"כ אצל הכלל ישראל הקב"ה 'משפילי לראות בשמים ובארץ', כי מעשינו משפיעים. עיי"ש דבריו. ומבואר שם כמו"כ החילוק באמונה בין ישראל לאומות. שישראל הם מכירים בהשגחתו ושליטתו המוחלטת של הקב"ה, משאי"כ האומות. וזה כמו שנתבאר כבר בתוך הדברים לעיל שהאמונה ניכרת מההשגחה, וההשגחה תלויה באמונה.
מצאנו בזה, כי ביציאת מצרים וקריעת ים סוף היה לימוד לכלל ישראל על השגחתו של הקב"ה בעולם, וכי העולם מונהג על פי מעשיהם. ובהכרה זו אנו לומדים כל שנה ושנה בימי הפסח, בסיפור ההגדה, על חיוב עבודתנו לפניו. בקיום מעשה המצוות. והנה כפי שנתבאר לעיל, זה 'שני אלפים תורה' שהיא הנהגת העולם על פי השגחה. ובזה מתגלה כבודו יתברך. אמנם, עוד יש 'שני אלפים משיח', וזה נראה לבאר ששייך לחלק הנוסף שביאר רבינו, שניתן אברהם וזרעו ללמד האמונה לכל העולם. והוא יתקיים בביאת המשיח בב"א. ואז נאמר לפניו שירה חדשה על גילוי מלכותו בכל העולמות. ד' ימלוך לעולם ועד.
♦
ו. ספירת העומר ושבועות, חול המועד ועצרת
ביאור עניין ספירת העומר. כ' הנצי"ב חלוק לשנים מנין הימים, מ"ט ימים. ומנין השבועות, ז' שבועות. (במדבר כ"ח כ"ו) ושני דברים המה מנין הימים היה לדעת לנו שכל הנהגות שקודשא בריך הוא מנהיג עולמו בשבע ספירות הידועים ובצרופן בהתמזגות המידות המה מ"ט, וכל זה ניתן בהשגחה לפי מעשה התורה והמצות שניתן בחג הקציר. ע"כ. ונמצא בזה כי ימים אלו הם לימוד בשבילנו על אותו העניין, שהקב"ה מנהיג עולמו על פי מעשינו, והם המשך לעבודתנו בימי הפסח. וכמו שהובא מהרמב"ן שהם כימי חול המועד.והנה, עוד נתבאר ברמב"ן שהובאו בתחילת דברינו שחג השבועות הוא כעצרת, ויבואר ג"כ על פי דברי הנצי"ב (שם) אבל מנין שבועי הוא להורות לנו שבעת מתן תורה נתקשרנו עם ה' כביכול ככלה הנכנסת לחופה, אשר לבד שהיא משתעבדת למעשה ידיה. עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו, ועל זה היא סופרת ז' ימים בשביל זה החתן דווקא. כך נתחייבנו לבד מעשה המצות עוד להשקיע אהבתנו אל אליו ית', ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקודשא בריך הוא כמו אשה לבעלה, על כן צוה הקב"ה למנות שבעה שבועות. וע"ז התכלית נקרא זה החג חג השבועות ולא חג הימים, ללמדנו בינה שעלינו להשקיע אהבנו בו ית"ש ולהיות נעצר לפני ה'. ובשביל זה נקרא (בלשון חז"ל) חג העצרת שהוא הכוונה של שבועות. ע"כ. הנה עד כאן נתבאר היטב שהקב"ה מנהיג העולם על פי מעשינו. וזה כאשה, שמעשה ידיה לבעלה. והוסיף רבינו, עניין אהבה בין ישראל לקוב"ה כאשה ובעלה.
ומוסיף הנצי"ב לבאר על פי הדברים הללו. בפרשת ראה, בפרשת חג השבועות כ' ושמרת ועשית את החקים האלה. וכתב שם הנצי"ב (דברים ט"ז י"ב) לא נתבאר מה החקים שבעצרת יותר משארי חגים. אכן לפי דברינו דחקים[7] משמעו כמה פעמים כללי התורה שבהם מחוקקים את התורה ובאים לידי משפטי התלמוד. עלינו לפרש כאן ג"כ דבזה המועד ישים אל לבו לשמור ולעשות היינו לזכור ולחדש החקים האלה. (א.ה. לשמור, היינו לזכור. ולעשות, היינו לחדש) באשר אז זמן מתן תורתנו ומסוגל בזה היום שניתן בתחלה גם לדורות להתבונן בהם ולקבלם עליו להגות בהם, כמש"כ הרשב"א בשו"ת סימן תי"ג דכל יום מימי הבריאה פועל יותר בדבר שנתחדש בו יותר משאר ימים, כך זה היום עשה ה' להיות מסוגל לתורה. והיינו דמצלינן זמן מתן תורתנו ולא נזכר בפירוש בתורה דשבועות הוא יום מתן תורתנו זולת בזה המקרא. מש"ה נכתב כאן בשם חג שבועות, ומצות ספירת שבועי לחוד, ולא נזכר ספירה דיומי ג"כ כמש"כ בפ' אמור. אלא היינו כמש"כ בס' במדבר בפרשת מוספין, דתכלית ספירת שבועי משונה מתכלית ספירה דיומי, ושבועי מלמדנו על חובותינו להשקיע אהבתנו בו ית' ע"י עול תורה שבזה נכנסנו ככלה לחופה. ע"כ.
נמצא מבואר לדרכנו, שני עניינים במתן תורה. מעשה המצוות, כאשה שמעשה ידיה לבעלה. וכמו שנתבאר, שרצה הקב"ה לגלות את שכינתו על ידי זה שנכרת השגחתו בעולם על פי מעשי בני אדם. ועל זה מלמדנו מניין הימים בספירת העומר. מ"ט יום, כנגד מ"ט הנהגות שבהן מנהיג הקב"ה את עולמו. וכמו שמתגלה לעינינו בסיפור יציאת מצרים, השגחתו בפרטות, כמש"נ. ולעניין זה כל ימי הספירה הם כימי חול המועד השייכים ליו"ט של פסח. ויתירה על זאת ניתן לנו לימוד התורה, שבו מגיעים לאהבת ה', וכאהבת אשה לבעלה. ועל זה מלמדנו מניין השבועות, שהוא כספירת ז' ימים כלה לפני חופתה. ולזה חג השבועות הוא כעצרת, יום השמיני של ז' שבועות שלפניו. וכמו שמיני עצרת. וכמו שפתח הרמב"ן (הנ"ל ויקרא כ"ג ל"ו) בביאור עצרת הנאמר בתורה על 'שמיני עצרת'. 'עצרת היא. עצרתי אתכם לפני כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם לשון רש"י ואגדה זו שנויה בויקרא רבה'. ע"כ. ולא נמצא כן לפנינו בויקר"ר אלא במדב"ר (כ"א כ"ד) 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם. והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה' פר אחד איל אחד. משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים, וזמן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, לטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד. וכעי"ז בגמ' סוכה (נ"ה:) נמצא מבואר דענינה של עצרת היא, אהבה של אני אתה. כן הוא בשמיני עצרת, וכן מבואר בדברי הנצי"ב הוא ענינו של חג מתן תורתנו.
♦ ♦ ♦