ראש בית ההוראה ור"מ בישיבת כסא רחמים
בני ברק
בדין טלטול בגד רטוב בשבת
שאלה
האם מותר לטלטל בגד רטוב בשבת ע"י שני בני אדם, או דוקא ע"י עשרה בני אדם הוא דמותר?♦
תשובה
איתא בשבת (קמז.) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותם בידם. ובגמ' שם (קמז:) אמרינן רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל. רישא רבותא קמ"ל, אפילו הני דלא נפישי בהו מיא כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה, וסיפא רבותא קמ"ל דאפילו הבי דנפישי בהו מיא כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי. ומסקינן בגמ' אמר ר' חייא בר אבא אמר ריו"ח הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתר (והוא כדעת ר"ש שם בברייתא).וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' ש"א סעיף מ"ח) וז"ל מסתפג אדם באלרנטית ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט. ע"כ. ולפ"ז נראה דמותר לטלטל בגד רטוב אף ביחיד, אלא שהרמ"א (שם סעיף מ"ו) כתב, בגדים השרויים במים אסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו ע"כ. ומקור הדברים מהיראים (סי' רע"ד דפוס ווילנא ח"ב דף קל"ו) והביאו המרדכי (סי' תמ"ב). וקשה, דמאי שנא מאלונטית? וכבר הקשה כן המג"א (סי' ש"א ס"ק נ"ח) וכתב וצ"ל כמ"ש הר"ן (לתרץ קושיא אחרת ועיין לאליה רבה סק"ה) דשאני רחיצה וסיפוג דאי אפשר לעמוד בלא רחיצה וסיפוג כדאיתא פ' כירה. וסיים המג"א: משמע דמ"מ עשרה בני אדם מותרים לטלטל דמדכרי אהדדי דבזה לא אידחי מתני' עכ"ל.
איברא דעדיין קשה מהא דתנן בשבת (קמו:) מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן ואינו חושש, הרי דמותר להלך בהם ולא חיישינן שמא יבא לידי סחיטה. אמנם ראיתי להתוי"ט שם שהק' כן וכתב דצריכין אנו לחלק ולומר שלא רצו חז"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום' חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן משא"כ באלונטית דלקמן שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט עכ"ד. וכ"כ ה' תפארת ישראל שם. וע"ע להמשב"ר (סי' ש"א ס"ק קס"ב). ומ"ש ולא רצו חז"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו לאו דוקא הוא, דאע"פ שנפלו יכול ללובשם, וכמ"ש רש"י שם פי' שנשרו "שנפלו" למים בשבת ומשמע שגם כשנפלו מידיו אל המים - מותר ליטלם ללבשם ולהלך בהם. וכן כתבו התוס' שם שנשרו לאו היינו נרטבו אלא שנפלו למים והוכיחו כן מגמ' דביצה ע"ש. וע"ע במאירי שם.
ולענ"ד תי' התוי"ט דחוק הוא, דא"כ הו"ל לפוסקים לומר דהני מילי בבגדים שאם ילך בלעדיהם יתבייש אבל בשאר בגדים לא, וכמו שחילקו הפוסקים גבי כלאים דרבנן, ומי שנודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסולה. והטעם כמ"ש הר"ן בהלכות ר"פ שואל ד"ה תניא דאפילו לרבה, דחכמים השוו מדותיהן, היינו במין אחד אבל להחמיר במין אחד אטו אותו המין שראוי לחוש בו לא מחמרינן. תדע דאם אדם חשוב הוא מותר לקרוא לאור הנר ולא גזרו אטו שאינו חשוב ובשמן נמי חילקו בין משחא לדנפטא ולא גזרו זה מפני זה.
ועוד קשה מסוגיא דהתם (קמו:) אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת וכו' אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף א"ל הב לי כומתאי חזא דאיכא טלא עליה הוה קמחםם למיתבה ליה א"ל נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי. ופשטא דסוגיא משמע דמשום דצריך לנערה ואסור לנערה לכך לא הביאה לו. וכן משמע מפירש"י שכתב למיתבה ליה שצריך לנער הטל מעליה. והשתא לפי מה שכתב הרמ"א קשה, הא בלא"ה לא היה יכול להביאה לו מפני שאסור לטלטלה שמא ינערה. וראיתי להרב ישועות יעקב (סי' ש"ב סק"א) שכתב וז"ל ומהאי טעמא נ"ל בהא דקאמר הש"ס התם אביי הוה קאים קמיה דרב יוסף וכו' נראה דהא דלא יהיב ליה אביי משום דחשש כשיטלטלה, וכ"ש כשינערה, יבא לכלל סחיטה ואמר ליה ר"י דכיון דאינו מקפיד על מימיו לא שייך בזה חשש סחיטה כמבואר בהג"ה סי' ש"א עכ"ל. ולענ"ד מדברי רש"י נראה שאינו מפרש כן.
ולכל הדברות ולכל האמירות עדיין קשה לי ממ"ש מרן (סי' ש"א סמ"ו) בגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש. הג"ה ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה עכ"ל. וקשה דלמה כתב מרן אסור לנגבם סמוך לאש, הא בלא"ה אסור לטלטלם (ויש לדחות, דמרן מיירי ע"י רבים שאין לחוש שמא יסחוט. הערת מו"ר הרה"ג בעל תפלה למשה שליט"א [זצ"ל]). ועוד קשה ממ"ש מרן (סי' ש"ך ס"ט) בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט עכ"ל. וקשה, דאיך בכלל מותר לטלטל הסמרטוט הרטוב הזה. ועוד, למה לא אסרו לקנח בקל שמא יקנח בדוחק ואתי לידי סחיטה (ועיין בש"ע ר"ז ס"כ ובכה"ח שם ס"ק ס"ז). וראיתי לה' נה"ש (סי' ש"א ס"ק כ"ו) שכתב דאפשר דס"ל למרדכי דהתם דוקא היקלו שאם יניחנו ביד האוליירין יבואו לסחוט בידים שודם חשודים על אותו דבר כדאיתא בברייתא ואם הוא במקום הפקר אם לא יביאנו לביתו יאבד לכן התירו להביא לתוך ביתו ומשהגיע לביתו אסור לטלטלם ע"כ. ולע"ד עדיין אינו מספיק דדוקא כשימסרה להם יסחטוה, אבל אם יניחנה בחלון מאי איכפת להו מינה. וכן משמע מהברייתא שכתבה "ומניחה בחלון ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודים על אותו דבר" ש"מ דכשאינו מוסרה להם ליכא למי חש למידי. וי"ל. ועיין בסה"ת (סי' רמ"ד) ד"ה הלכך שכתב ואפילו באוליירין משרתי המרחץ שהיו חשודין לסחיטה לא אסרו להסתפג בהן כי אם להביא הסדינין בידיהם. ומ"מ אין זה מסתבר שכדי שהבלנים לא יכשלו בסחיטה יתירו חכמים לכל האנשים לטלטל את האלונטית לביתם ואע"פ שיש לחוש שמא ישכח ויסחט, דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. וגם למ"ש שאר הקושיות אכתי לא מיתרצו.
אולם ראיתי בספר הרקח (סי' קכ"ז) שכתב את דברי ת"ק להלכה (וכבר עמד בזה הא"ר סיק"פ). ולפע"ד כן נראה בדעת היראים וכנראה מדבריו (בסי' רע"ד) וז"ל ומנלן דבמים מועטים אין לחוש לשרייה דתנן מסתפג אדם בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו אלא עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותה [כצ"ל] בידם ולמדנו גם מזאת המשנה שכל דבר ששרוי במים אסור לטלטל גזירה שמא יסחטנו וחייב משום ליבון עכ"ל. ומדלא הביא מ"ש בגמ' דהלכה כר"ש שמתיר לטלטל אלונטית אפי' ביחיד, אלא למד איסור טלטול בגד רטוב מת"ק דר"ש, משמע דס"ל דהלכה כת"ק. וכן נראה קצת מהמרדכי ע"ש. ואם כנים אנחנו בזה והיה היוצא דלדידן דקי"ל דהלכה כר"ש ומותר לטלטל אלונטית ביחיד, וכמ"ש מרן (בסעיף מ"ח), א"כ מותר לטלטל בגד רטוב אפי' באדם אחד. וכן מצאתי להרב מלאכת. שלמה (עדני) תלמיד השטמ"ק (פכ"ב דשבת מ"ד) שהביא את קושית התוי"ט מ"ש מי שנשרו כליו במים שמהלך בהן ואינו חושש ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שנסתפג בה משום שמא יסחוט ה"נ ניחוש שמא - יסחוט וצריכים אנו לחלק וכו'. וכתב עליו ה' מלאכת שלמה ולע"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא דההיא דאלונטית הא אוקים לה ריו"ח בגמ' דיחידאה היא ובן חכינאי היא וכמו שאכתוב שם בסמוך ולא קי"ל כותיה אלא בין אלונטית בין במלבושים לא חיישינן שמא יסחוט. וכן ראיתי במקור חיים להגאון בעל חות יאיר (בקיצור הלכות שבסוף הספר) שכתב ח"ל ול"נ דחומרא יתירה היא ומש"ס ופוסקים מוכח דשרי עכ"ל. סתם ולא פירש ראייתו, ונראה שהתכוין למה שכתבנו בס"ד.
אלא דלענין דינא נלע"ד דאף לדידן, דקי"ל דאין הלכה כאותה משנה, אסור לטלטל בגדים רטובים, וכמ"ש היראים והמרדכי שהביאם הרמ"א, דהא בכ"ד חיישינן לשמא יסחט, במס' שבת (קיג:) אמר ר' אבא אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעביד וכו' ליעבר זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע (סי' ש"א ס"ג) היה הולך והגיע לאמת המים וכו' ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה. וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הט"ו) אין מכסין חבית של מים וכיו"ב בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. וכן פסק מרן (בסי' ש"כ סט"ו). וכן נראה מהא דאיתא ביומא (עז:) ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמרינן התם ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו. ועיין בב"י (רס"י ש"א) שכתב משם הרא"ש והר"ן דהטעם כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. וכן פסק מרן (שם ס"ד) היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. [אמנם רש"י שם כתב טעם אחר לדבר. וע' ברמב"ם הלכות שביתת עשור פ"ג (הוצאת הרב קאפח שליט"א[זצ"ל]) הערה י"ז] שכתב משם הרמ"ך והרי"ץ גיאת עוד טעמים אחרים בזה שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו. ושמא במקום מצוה לא גזרו. וכן משמע מהתו"י ומהריטב"א שם. וכן מוכח מהא דפסק מרן (סי' ש"ך סי"ז) ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה גזירה שמא יסחוט. וע"ע בשבת (מ:) תוד"ה ובלבד. וכן מוכח מהרשב"א בההיא דאלונטית שהקשה אמאי שרינן ליה להסתפג דהא בכ"ד חיישינן לשמא יסחט ותירץ דאין הדבר עומד דאי אפשר בלא סיפוג ובלא רחיצה ע"ש. ומשמע דבלא טעם זה היה אסור שמא יסחוט.
ולכן העיקר כמ"ש הרמ"א בהגה לאסור לטלטל בגד רטוב. וכן דעת האחרונים ז"ל הלא בספרת'ם. וצריכים אנו לומר דשאני התם במי שנשרו כליו בדרך במים שאם יניחם שם יאבדו לו דמקום שאינו משתמר הוא ומשום הפסד ממונו לא גזרו, וכמו שמצינו ביומא (עז:) שומרי פירות עוברין במים עד צוארן ואין חוששין, וכן פסק מרן (סי' ש"א ס"ו). וע"ש במג"א (ס"ק ח') הטעם דשמירת ממונו נמי הוי קצת מצוה והביאוהו האחרונים ז"ל ע"ש. ועיין מאירי ר"פ המביא ד"ה אלא מעתה. ואע"ג דת"ק דאסר לטלטל אלונטית אסר אף במקום הפסד שיפסיד האלונטית, וכדמוכח מרש"י שם (קמז:) ד"ה עד שהיינו, שאני התם דהוא דבר המצוי ושכיח כל שבת, ואם יתירוהו חכמים א"כ הותרה שבת. אבל מי שנשרו כליו בדרך במים זה דבר לא שכיח, שהרי אסור לעבור במקומות כאלה שיכול יהיה להחליק וישרו כליו במים, וכמ"ש הרמ"א (שם סעיף מ"ו) וערוך השלחן (שם סעיף קכ"א). וע' שבת מב: והחילוק ברור. ועוד, דהתם אית ליה תקנתא לטלטלה ע"י רבים, אבל בבא מן הדרך לא תמיד יש אתו אחרים שיטלטלוה עמו. [ועי' לתו"י ביומא שם שהקשו היכי שרינן ליה לעבור במים ולא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה, ותירצו דמתוך שלא התרת לו אלא ע"י מלבוש זכור הוא ולא אתי לידי סחיטה, וכדאשכחן נמי בביצה ע"ש. ולע"ד תי' זה לא יכון במתני' דמי שנשרו כליו, דלא אמרינן מתוך שלא התרת לו אלא ע"י מלבוש זכור הוא וכן כל כיו"ב אלא היכא שיכול לעשות שניהם, ומתוך שמדקדק לעשות רק באופן הא' זכור הוא, אבל הכא דמיירי כשהוא מחוץ לעיר וכדמוכח מהמשך המשנה "הגיע לחצר החיצונה" וש"מ דעד השתא מחוץ לעיר הוה ובלא"ה אסור לו לטלטל, א"כ ע"י מה זכור הוא. ומ"מ בהך דיומא ודאי דשרי אף מחוץ לעיר להלך בנהר, דמותר להוציא ידו מתחת חפת חלוקו, דאין זה נקרא טלית מקופלת כיון שמלובש בעיקרה, ע"ש בריטב"א. ומ"מ מרן ז"ל כתב כמ"ש הרא"ש והר"ן דלא שרינן אלא ע"י שיעשה שינוי שע"י כך זכור הוא כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו הא לא"ה חיישינן לשמא יסחט. ומכאן תשובה למ"ש הכה"ח (שם אות רנ"ה) משם הלבוש דבמהלך לא חיישינן שמא יסחט, ולע"ד אין דעת מרן כן וכמ"ש].
ומ"ש עוד למעלה להקשות מכומתא דרב יוסף דמשמע דמשום דצריך לנערה הוה קמחסם למיתבה ליה, צ"ל דהכוונה היא דמשום דאפשר לנערה ואסור לנערה ממילא אסור גם לטלטלה ולכן הוה קמחסם אביי למיתבה ליה וכמו שפירש הרב ישועות יעקב. ואע"פ שרש"י לא פירש כן, כבר כתבו בעלי הכללים דדרך רש"י לפרש כפי הסה"ד אם הוא קרוב לפשוטו, וכן דרכו להביא את הדרשא הפשוטה אף דאידחיא במסקנא במקו"א (וע' למר דודי, מו"ר מרן ראש הישיבה שליט"א, בס' כסא רחמים על סנהדרין עמ' קפ"ח שהביא ראיות רבות לזה), וה"ה לנ"ד דוק מינה ואוקי באתרין.
ומ"ש עוד מדכתב מרן בגדים השרויים במים הא בלא"ה אסור לטלטלם, לק"מ, דמרן קאי על מ"ש בסעיף הקודם מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש, וכתב ע"ז מרן ומ"מ לא ינגבם סמוך לאש, וכן במקרה שמותר לטלטל בגד רטוב ע"י רבים, וכפי שאכתוב לקמן בס"ד, וקאמר מרן דאסור לנגבם סמוך לאש. ואע"פ שהרמ"א שם כתב ואסור לטלטלם ומשמע דעל מה שהרמ"א אוסר לטלטל כותב מרן שאסור רק לנגבם סמוך לאש, י"ל דחוזר על עיקר המקרה, והיינו בגדים רטובים.
ומ"ש עוד ממ"ש מרן (סי' ש"ב ס"ט) בגד שיש עליו לכלוך מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט, נראה דמיירי בסמרטוט שאינו רטוב הרבה, דא"כ ירטיב גם את הבגד, אלא מיירי בסמרטוט שהוא רק לח, ואה"נ דאם יסחטנו יצא ממנו מעט מים, מ"מ כיון שאין אדם מקפיד על דבר מועט כזה ואין דרך לסוחטו מותר (ולהלכה צ"ע). וכן אין לאסור לקנח בקל פן יקנח בדוחק ואתי לידי סחיטה דס"ס הוא, שמא יקנח בקל ואפילו את"ל יקנח בדוחק שמא לא יסחט. וע' פיה"מ להרמב"ם בהך דיחיד שנסתפג אפילו בעשרה אלונטיות לא יביאם בידו ועיין במאירי שם. וע' במאירי ביצה ר"פ המביא בד"ה מעתה שכתב כל שעסקו בבגד עם מים חוששין לסחיטה וכו' ואע"פ שאף בבגד עם מים התירו לפעמים כל אחד תשובתו בצדו. עכ"ל.
ומקום יש לדון אם מותר לטלטל בגד רטוב ע"י רבים כמו באלונטית, שגם ת"ק שאוסר ביחיד מתיר ע"י רבים דשאני רבים דמדכרי אהדדי, או דילמא לא התירו מטעם זה אלא דוקא גבי אלונטית. והנה המג"א (סי' ש"א ס"ק נ"ח) כתב מ"מ עשרה בני אדם מותרים לטלטל דמדכרי אהדדי דבזה לא אדחי הא מתני' עכ"ל. ולע"ד דבריו צ"ע, דהנה הטור (סי' ער"ה) כתב אין פולין ולא קורין לאור הנר וכו', ודוקא אחד אבל שנים קורין ביחד. וכתב הב"ח ודאי דלפלות אפי' בשנים אסור. והמג"א שם (םק"ד) הביא את דברי הב"ח דאין פולין בשנים וביאר (בסק"ה שם) הטעם דלא התירו בב' אלא בדבר מצוה אבל בדבר הרשות לא סמכינן אסברא דמדכרי אהדדי, וכ"ב התו"ש שם (םק"ד) וכ"כ ה' ישועות יעקב (םי' ש"א ס"ק י"ג) וכ"כ במנורה טהורה (קני מנורה סק"א. ובסי' ש"ז סק"ב כתב להוכיח זאת מהגמ' ע"ש וע"ע בזה לקמן). וא"כ קשה איך התיר המג"א לטלטל בגד רטוב ע"י עשרה בני אדם. ואע"ג די"ל שסמך על התירוץ הב' שכתב שם, וכמו שסיים בהדיא "וכן עיקר", מ"מ קשה על שאר פוסקים שתפסו תי' זה דלא התירו אלא במקום מצוה עיקר, וכאן הסכימו לדברי המג"א. אמנם אין להקשות איך התירו באלונטית דהוא דבר הרשות, דיש לומר עפמ"ש לעיל בשם הרשב"א והר"ן דאע"ג דבעלמא אסור לשרות בגד במים משום דאתי לידי סחיטה, באלונטית התירו מפני שאין הדבר עומד (והביאו המג"א סי' ש"א ס"ק נ"ח). וא"כ איכ"ל דה"ה באלונטית, אע"ג דהוא דבר הרשות כיון שהוא צורך גדול ואין הדבר עומד, סמכו על כך דמדכרי אהדדי- וכן ראיתי לה' ישועות יעקב (סי' ש"א ס"ק י"ג) שכתב לתרץ מה שתמה המג"א למה השמיט הרמ"א היתר זה דעשרה בני אדם משום דהרמ"א ס"ל דכל היתר זה דוקא באלונטית שהוא דבר הכרחי וחשוב כמו דבר מצוה סמכינן ע"ז דמדכרי אהדדי אבל בעלמא לא. והביאו ה' אור גדול (פרק א' דשבת מ"ג).
ועיין בספר טל אורות לר' יוסף בן ג'וייא במלאכת המבעיר (הוצאת אור ודרך עמוד 443) וז"ל: ראיתי להריטב"א ז"ל בשיטתו למסכת שבת בכ"י בפרק שואל (דף קמ"ט) גבי מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ובגמ' מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו וכו' וז"ל הריטב"א מאי בינייהו איכא בינייהו דכתב אכותל ומידלי וכו' ק"ל אמאי לא אמרינן דאיכא בינייהו לקרוא שנים כאחד דלמאן דאמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות אסור ולמאן דאמר שמא ימחוק מותר דהא מדכרי אהדדי וכדאמרינן גבי קריאה לאור הנר דהא בסמוך מדמי להו אהדדי. וי"ל דהכא כיון דהוא לדבר הרשות גזרו אפילו בשנים דילמא לא מדכרי אהדדי אבל לקרות בתורה התירו בשנים ואמרינן דמדכרי אהדדי. וגם הטיית הנר דהטייתו מלאכה ניכרת וגלויה יותר התירו בשנים דמדכרי אהדדי וכו' עכ"ד. עכ"ל הרב טל אורות. והם כדברי המג"א ממש, דלדבר מצוה התירו ולא לדבר הרשות. אולם מה שכתב הט"א שם בהמשך דבריו דלתי' ב' יוצא דלדבר הרשות נמי אם המלאכה ניכרת וגלויה מותר, לענ"ד לשון הריטב"א שכתב "וגם" הטיית הנר ולא כתב "ועוד", משמע שהכל תירוץ אחד דתרתי בעינן, דבר מצוה ומלאכתו ניכרת וגלויה. וע"ש שהקשה על הריטב"א מהך דאלונטית, וכתב דאע"ג דאידחיא מתני' היינו מטעם דאין הדבר עומד וכמ"ש הרשב"א והר"ן שם ומשמע דאי לאו טעמא דאין הדבר עומד היו גוזרים שמא ישכח ויסחט אבל רבים מותרים לגמרי דמדכרי אהדדי דבזה לא אידחיא מתני' ע"כ. ולענ"ד הריטב"א ז"ל ס"ל דת"ק נמי לא התיר בזה אלא באלונטית דהוא דבר הכרחי וכמ"ש האחרונים גבי קריאה לאור הנר דלא סמכינן על סברא זו אלא בדבר מצוה הא לא"ה חיישינן שמא ישכחו. וכנראה צריכים אנו לומר דס"ל למג"א דעשרה דקתני באלונטית היינו דוקא עשרה משום דהוי דבר הרשות, ולפ"ז שפיר יליף מינה להתיר טלטול כל בגד רטוב בעשרה. ועי' בספר תהלה לדוד (סי' ש"א ס"ק מ"ד) שכתב וז"ל לדעת הב"ח לא התירו בשני בני אדם אלא במילי דמצוה אבל במילי דרשות לא וא"כ איכא למימר דהכא עשרה בני אדם דוקא עכ"ל.
ואגב יש לדקדק בדברי הב"ח שכתב ודוקא אחד וכו' שם בגמ' ובהכי ניחא דבמשנה תני בלשון יחיד ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דדוקא ליחיד הוא דאסור אך קשה דמשמע דלהפלות אפי' בשנים אסור ולמה תני ולא יפלה בלשון יחיד. וי"ל דאיידי וכו' עכ"ל. והנה מקור הדברים בשבת (יא.) דתנן ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ובגמ' (יב:) דייקינן מהך דתנן ולא יקרא בלשון יחיד חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי וכוונת הב"ח ממה שאמרה הגמ' חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי ולא אמרה חד הוא דלא יפלה הא תרי ש"ד ש"מ דבענין פילוי אפילו בשנים אסור. ולע"ד אין זה מוכרח כלל, דהא דלא קתני חד הוא דלא יפלה הא תרי שפיר דמי היינו משום דאין דרך לפלות בשנים, דכשזה מפלה בצד אחד הב' מפלה בצד אחר, וכמ"ש המאירי ובם' הבתים והט"ז סק"ג. ועוד דדרך הגמ' לדייק מסיפא ולא לאתויי מרישא אפי' דבר שהוא להדיא ברישא. ועוד דשמא כוונת הגמ' שדייקה כן מהסיפא לומר שדברים אלו חוזרים על כל הדברים הקודמים, שאחר שסיימה המשנה את כל דבריה אומרת הגמ' כ"ז דוקא במקרה כזה אבל במקרה אחר לא וכל כיו"ב. וע"כ לומר כן, דהא איתא התם הא דאמר רבה ואפי' גבוה שתי קומות ואפי' שתי מרדעות וכו', וזה בודאי דשייך נמי בלא יפלה וי"ל. וכעת ראיתי למרן החיד"א ז"ל בספרו שיו"ב א"ח (סי' רע"ט) שכ' דהא דלא דייק מהרישא ולא יפלה משום דאין דרך לפלות בשנים וששתי. אולם מ"ש עוד לתרץ משום דהברייתא דפריך מינה לא אחד ולא שנים מיירי בקריאה ולהכי קבע תלמודא מילתיה בקריאה אבל ה"ה דאין פולין שנים עכ"ל, ע' בתשובת רב האי גאון שהביאה החיד"א ז"ל בברכי יוסף (סי' ער"ה בשיו"ב שם סק"ה) דמשמע דרבה קאמר לה ולא סתמא דתלמודא.
ולענ"ד אדרבא מהגמ' משמע איפכא מדברי הב"ח דכיון דכל לימודו של רבה מדיוק המשנה דקתני ולא יקרא בלשון יחיד משמע הא תרי ש"ד א"כ ה"ה גבי פילוי דקתני בלשון יחיד ולא יפלה יש לדייק כן חד הוא דלא הא תרי ש"ד. ואפי' אי נימא דס"ל לרבא דאין להתיר לפלות גם שנים יחד והא דקתני בלשון יחיד משום סיפא, מלבד דזה דוחק דתני רישא אגב סיפא (וע' בתו"ש שם ס"ק ה' מה שכתב בזה), עוד בה דכיון דכל לימוד הגמ' הוא מדיוק לשון המשנה הו"ל להגמ' לפרש דמ"מ לגבי פולין דדבר הרשות הוא לא מסתבר להתיר. אמנם נראה שהב"ח הבין דרבה לא למד כן מדיוק בלשון המשנה אלא מסברא דנפשיה קאמר לה. ועוד נראה שכך הבין מלשונו שכ' ובהכי ניחא דבמשנה תני בלשון יחיד ולכאו' הרי היא גופה הוכחת הגמ' ומדיוק זה למדה הגמ' את הדין הזה, וע"כ כמ"ש דס"ל דלא מדיוק המשנה ילפינן לה.
וכן ראיתי בפנ"י שם שהקשה היכי דייקינן לה מדתנן ולא יקרא בלשון יחיד הא כולה מתני' בלשון יחיד וכתב דמרבה דלעיל מינה דקאמר אפי' גבוה שתי מרדעות וכו' והוא נגד ר"מ דלקמן (ד' קמ"ט) וכו' ע"ש. ולע"ד דבריו דחוקים דא"כ הו"ל לגמ' לבאר זאת ולפחות רש"י היה צריך להסביר זאת, דמאן דקאי הכא מנא ידע לר"מ דלקמן. וכן ראיתי להרב ראש יוסף שכתב דמרבה דייק לה ע"ש מה שפירש ודבריו לא יכונו אלא לפי' הר"מ במשנה בלבד אבל לפירש"י א"א לומר כן וכמש"ש. וע' להרב שפת אמת שכ' נראה דרבה או סתמא דגמ' קאמר לה אבל שיהיה כן דיוק לשון המשנה לא מסתבר בפרט להב"ח וכו' ע"ש. ולע"ד גם זה לא יגהה מזור, דלשון הגמ' דקאמר הא תרי משמע דמדיוק יליף לה ולא דין פסוק הוא.
אולם נלע"ד דהפשט הוא דמדיוק המשנה יליף לה רבה, מדקתני בלשון יחיד ולא יקרא ולא קתני ולא יקראו משמע חד הוא דאסור אבל תרי שפיר דמי וה"ה דלפלות חד הוא דאסור אבל תרי ש"ד וכ"כ להדיא ר"ח וז"ל ולא יקרא דייקינן ממתני' דוקא חד אבל תרי שרי. וכ"כ רב נטרונאי גאון בתשובה (הובאה באוצר הגאונים שם). ומה שהק' הפנ"י, בחידושי הארכתי בזה בס"ד ואכמ"ל.
איברא דראיתי להברכ"י בשיו"ב (סי' ער"ה סק"ג) שכתב מס' הבתים כ"י (בית ד' בית מנוחה שער המלאכות שער ו') דשני בני אדם אסורים לפלות יחד בבגד אחד שזה מעיין בצד אחד וזה מעיין בצד אחר ואינו דומה לשנים קורין בספר בענין אחד שהם נסמכים יחד בקריאה וכל אחד עינו על חבירו וכו' אבל אם אחד עולה עליהם לשמרם בזה יראה שהוא מותר. וכתב הברכ"י ומכאן תשובה למ"ש המג"א שלא התירו בדבר רשות אלא בקריאה שהיא מצוה. והביאו דבריו המאמ"ר שם (סק"ד) וה' זכור לאברהם אלקלעי (מערכת ש' הלכות שבת אות נ') וה' גדולת אלישע (סי' ער"ה סק"ט). וכ"כ הט"ז מדנפשיה (סק"ג) והבאה"ט (סק"ד). וכ"כ המקור חיים שם וכ"כ ר"ז (ס"ד) וערוך השלחן (ס"י). וכן ראיתי להמאירי (דף י"ב ע"ב) שכתב ובפילוי הכלים אפי' שנים בבגד אחד אסור שהרי זה מסתכל בצד אחד וזה בצד אחר ואין הדבר מצוי להסתכל שניהם במקום אחד ויש מתירים ובלבד שיסכימו ביניהם אח"כ או שיהא עומד ע"ג ממונה לשמרו ע"ש. ואם כנים אנחנו במ"ש לעיל שדיוק הגמ' (שבת יב:) חד הוא דלא ליקרי הא תרי ש"ד הוא ממתני' וכמ"ש הר"ח ורב נטרונאי גאון וכנ"ל, יש להוכיח עוד דאו לדבר הרשות מותר מדברי ספר הכוכבי לרבנו פרחיה שכתב על הא דתנן ולא יפלה ולא יקרא קשה דתסגי לן בחדא ע"ש מה שתירץ. ולכאורה קשה, דהיכי תסגי לן בלא יפלה הרי צריך לאשמעי' ולא יקרא כדי ללמדנו דבדבר מצוה התירו בשנים אלא ע"כ דס"ל דאין הבדל בין דבר הרשות לדבר מצוה.
וכן מוכח מהרשב"א בחי' שבת (קמט.) גבי הך דרב ביבי וז"ל וברייתא דקתני אבל לא מכתב שע"ג טבלא ה"ה דהוה מצי לאפלוגי בכותל עצמו בין מדלי למתתי אלא דאגב אורחיה קמ"ל דטבלא ופנקס בדכתיב מכתב אף משום שמא יקרא איכא דמי חלף בשטרא מדשבקיה לכותל ונקיט פנקס ונ"מ היכא דקרי אחריני בהדיה דליכא משום שמא ימחוק דכל חד וחד מדכר לחבריה כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכילתין וכדאמרינן בעשרה מסתפגין באלונטית אחת בפרק חבית עכ"ל. ומבואר דס"ל דבדבר הרשות נמי מתירין בשנים. וראיתי לה' מנורה טהורה (סי' ש"ז בקני מנורה ס"ק כ"א) שכ' ע"ד הרשב"א צ"ע דא"כ מ"ד משום מחיקה למה לא אמר גם טעמא דשמא יקרא כדי לאסור בשנים כיון דלטעמא דמחיקה שרי בשנים וכו' ויש לדקדק אמאי לא משני הש"ס בריש הסוגיא דאיכא בינייהו לקרות בשנים דלמ"ד משום מחיקה שרי ולמ"ד משום קריאה אסור ע"כ. ונראה שהוא מבין דהרשב"א כוונתו דנ"מ זו היא הלכה למעשה, דהיכא דקרי תרי בהדי הדדי למ"ד שמא ימחוק מותר ולמ"ד שמא יקרא אסור. ולענ"ד לא כיון הרשב"א לזה כלל, אלא כוונתו היא שאילו לא אמר תנא דברייתא איסור זה גבי פנקס ולא גבי כותל ומתתי הו"א דשרי בשנים כיון דליכא למיחש לשמא ימחק שהרי שנים קוראים יחד ולשטרי הדיוטות נמי ליכא למיחש דשטרא בפנקס לא מיחלף קמ"ל דשטרא בפנקס מיחלף. דודאי כל היכא דודאי איכא למיחש לשטרי הדיוטות גם מ"ד שמא ימחק אוסר, וכדמוכח מסוגיא דהתם. ועוד י"ל דה"ה דהו"מ למימר הכי אלא דחדא מהנפקותות כתב. וכן ראיתי להרמב"ן שכתב לתרץ כן על מה שהקשה דיש עוד נ"מ אחרת ביניהם ע"ש. וכעת אינה ה' לידי וראיתי העתק מריטב"א כ"י ששם כתב תי' ראשון על קושיא זו דחדא מתרי פירוקי נקט ההיא דאשמעינן חידושא טפי עכ"ל. ואח"ז כתב התי' דהתם שאני שהוא לדבר מצוה וסיים אבל דעת רבותי כלשון ראשון עכ"ל. (ואולי הרב טל אורות היה בידו סיום זה וכיון שלא ראה תי' ראשון דחדא מתרי פירוקי נקט לכן פי' דמ"ש וגם דהטיית הנר וכזה תי' אחר וכן נראה מדבריו שם). וכן פסק ה' טל אורות שם דכיון דתרי מדכרי אהדדי מותר להשתמש לאור הנר בין בדבר מצוה בין בדבר הרשות, וא"כ ה"ה הכא סמכינן אהא דמדכרי אהדדי, ואין לחלק בין אלונטית לשאר בגדים, וב"כ המג"א שם (ס"ק נ"ח). וכ"כ התו"ש (ס"ק פ "ו) וא"ר (ס"ק ה') וכן הסכמת האחרונים. וכ"כ בן איש חי (שנה שניה פרשת ויחי אות ד') וז"ל: אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים וחם עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל אז יביא עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר.
וכעת הבוא נבוא לשאלה הנצבת בראש אמי'ר אם מותר לטלטל בגד רטוב בעשרה דוקא כמ"ש במשנה אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותה (כצ"ל) בידם או אפשר להקל בשנים ג"כ. ויראה לע"ד דעשרה דקתני במתני' לאו דוקא הוא, דכיון דהטעם הוא משום דמדכרי אהדדי בתרי נמי מדברי אהדדי, וכדאשכחן בגמ' (יב:) דאהא דתנן ולא יקרא לאור הנר שמא יטה דייקינן חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי. ועוד דאפושי פלוגתא דר"ש סבר ביחיד נמי לא חיישינן ות"ק יסבור דעד עשרה נמי חיישינן שמא יסחט, לא מפשינן. וב"ב הא"ר (סק"פ) וז"ל ומבואר במתני' דאם שניהם מטלטלין מותר דמדכרי אהדדי וכדלעיל סי' ער"ה עכ"ל, והביאו ה' יד יוסף (ס"ק ע"ד).
וע"ע בתפלה לדוד (ס"ק מ"ד) שהביא את דברי הא"ר וכתב וכבר כתבתי (בסי' רע"ט ס"ק ט"ז) דזה דוקא לדעת הט"ז שם (סק"ג) מותר אבל לדעת הב"ח לא התירו בשני בני אדם אלא במילי דמצוה אבל במילי דרשות לא, וא"כ איכא למימר דהכא עשרה בני אדם דוקא עכ"ל. ולפמ"ש לעיל בשם ספר הבתים והמאירי ועוד, יוצא שיש להתיר להשתמש לאור הנר בשני בני אדם אף לדבר הרשות א"כ הכא נמי יש להתיר בשנים. וגם ה' תהלה לדוד יודה להתיר דודאי העיקר כדעת הראשונים הנ"ל נגד הב"ח. וכן מוכח לענ"ד מהסוגיא גופה דסגי בתרי, שהרי במשנה (שבת קמז.) יש סתירה מרישא לסיפא דמדקתני רישא הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' "ולא יביאם בידו" משמע דוקא יחיד הוא דאסור אבל תרי שפיר דמי. וממ"ש בסיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותן בידן, משמע דוקא עשרה מותר אבל שני בני אדם אסור, וצריכים אנו לומר דהכי קאמר חד הוא דאסור דחיישינן שמא ישכח ויסחט אבל שנים נעשה כאילו עשרה ושרי כיון דמדכרי אהדדי. ואע"פ שמצינו פעמים עושים "נעשה" מסיפא לרישא, וכמ"ש ה' יד מלאכי (סי' תצ"א) ומוה"ר הגאון ר' חיים כהן בלב שומע (מע' נ' כלל ב') ובכללי השד"ח (מע' נ' כלל ב'), מ"מ הדרך לעשות מרישא לסיפא, וכמ"ש השד"ח גופיה שם (ובכלל א'). וע' להגאון ר' אברהם הכהן זצוק"ל בס' ברית אברהם (מע' נ' אות ו'). אמנם יש לדחות עפ"ד הר"א מטוך לה' יד מלאכי סי' תפ"ח דלא עבדינן נעשה היכא דבסיפא קתני "אבל", והכא קתני בסיפא "אבל עשרה בני אדם" וכו'. אך ע' לה' יד מלאכי שם שחלק על הר"א מטוך והוכיח כן מגמ' בקידושין ומהרמב"ם, וכן הסכימו אתו גדולי האחרונים והביאו ראיות חזקות לדבריהם. וע' בשד"ח (מע' נ' אות ג') מ"ש בזה באורך.
ולהוכח מלין דסגי בתרי נלע"ד בס"ד ממ"ש הרשב"א על מה שהביאה הגמ' שם ראיה דרבי ס"ל כר"ש רביה דביחיד נמי מותר להביא האלונטית ולא חיישינן לסחיטה, דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל מעיין שהיינו רוחצים בו. וכתב הרשב"א איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית ולא אסרו אלא ביחיד ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כוותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחת מסתמא ה"ה נמי דס"ל כוותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו וכו' עכ"ל. ומלשונו שכתב ולא אסרו אלא ביחיד משמע דוקא ביחיד אסור אבל בתרי שפיר דמי. וראיתי עוד בריטב"א כ"י שכ' (שם) וז"ל והקשו בתוס' היכי שמעינן מהכא דהבאת אלונטית שריא ביחיד דהא הכא אחריני הוו בהדיה וכדקתני והיינו מעלין ואפי' רבנן לא אסרו אלא ביחיד. ותירצו דסתמא דמילתא כיון דס"ל כוותיה בחצר וגג וקרפף שהם רשות אחת ה"נ ס"ל כוותיה בהא, והא דקתני והיינו מעלין מפני שעושה כן פעמים הרבה לאחר יומו. פירוש לפירושם דאי לא דס"ל כוותיה לא היו מתכנפין שיוליכוה שנים או שלשה ביחד שלא לכבוש את המלכה עמו בבית עכ"ל. ומשמע דבשנים ושלשה נמי שרי אף לדעת ת"ק ודו"ק. והיא ראיה ברורה לענ"ד. ועיין עוד בתום' שם אמר רבי כשהיינו למדין תורה וכו' מסתמא יחיד היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמו שר' שמעון לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה. והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד בפ"ע עכ"ל, וכ"כ בתוס' הרא"ש.
ומכאן מוכח דעשרה לאו דוקא, דאי בדוקא הוא למה נדחקו לומר שיחיד היה והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד כשהגיע יומו הומ"ל דהיינו הוא לשון רבים שהיינו שני תלמידים נושאים בחזרתם. ועדיין ראיית הגמ' במקומה עומדת דע"כ רבי כר"ש ס"ל, דאי כת"ק עדיין קשה הא תרי הוו ות"ק לא קשרי אלא בעשרה, אלא ע"כ דס"ל עשרה לאו דוקא וה"ה בתרי. וכן מוכח ממ"ש בהמשך "וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפ"ע שר"ש לא היה נושא עמו". ולכאורה קשה, דהא אפילו אם היה נושא עדיין מוכח דלא ס"ל כת"ק, דאי כת"ק הא עשרה בעי ומדלא ס"ל כת"ק ע"כ כר"ש רביה ס"ל, דלא אשכחן דעה שלישית ואין לנו להמציא דעה שלישית כשאין שום הכרח לכך ואדרבא מסתמא כרביה ס"ל. ושו"ר בשש"כ (סי' ט"ו ס"ק נ"ג) שכתב משם הגרש"ז אוירבך שליט"א [זצ"ל] דבהדיא מבואר בשבת (קמז:) תוד"ה דתניא דגם בשני בני אדם שרי עכ"ל. אולם יד הדוחה נטויה, דאה"ג דיכלו התוס' לתרץ כן אלא דרצו לדחות כן בהכרח. ובפרט שכל לימוד הגמ' הוא אינו מוכרח כ"כ, דלא קתני בברייתא שהיו חוזרים עם האלונטית, אלא הלימוד הוא כמ"ש רש"י שמן הסתם לא ישאירנה במקום הפקר ליד המעין. וכן לא קתני בפירוש שרבי מסכים עמו גם בדין זה של האלונטית, וכמ"ש הריטב"א שם. ולכן לא רצו שראיית הגמ' תהיה יותר מדאי חלשה, ולכן דחו קושיתם בכח. ומ"מ ודאי שאין הפשט כן, אלא כמ"ש הרשב"א הנ"ל דבתרי סגי.
ושוב הראוני בספר לקח טוב הנד"מ שהביא מהראב"ד בהשגותיו על הרז"ה במסכת ביצה ריש פרק המביא שכ' לתרץ את קושית הרז"ה דגבי הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא אמרינן דאע"ג דלא משנין לא אמרינן להו ולא מידי משום דלא אפשר דהיכי נעביד וכו' תפרוס סודרא עליה זימנין דמטמיש במיא ואתי לידי סחיטה וש"מ דחיישינן לסחיטה ואילו לעיל מיניה גבי חביות יין אמרינן נפרוס נכתמא עליה (בשביל שינוי) ול"ח לסחיטה. ותי' הראב"ד וז"ל כיון דתרי נינהו מדכרי אהדדי ולא אתי לידי סחיטה כדאמרינן בשבת גבי אלונטית אבל אשה ודאי איכא למיחש לה עכ"ל. והביא תי' זה המאירי שם ובחי' ד"ה נקטריה.
ואנכי הרואה למרן מופת הדור הראש"ל הגרע"י בס' לוית חן (אות ל"ז עמוד מ"ה) שהביא ראיה מפי' המשנה להרמב"ם שכתב ואם היו בני אדם רבים בטלה הגזירה לפי שמזכירים זה את זה ומדלא נקט עשרה בני אדם משמע שאין קפידא בעשרה ב"א אלא שלא יהא יחידי ע"ש. וכן יש להוכיח עוד מלשון ר"ה שם בגמ' שכתב אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והוא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי. וע' עוד ברי"ו (ח"ג נתיב י"ב) וז"ל הרוחץ מסתפג להסיר המים שעליו וכו' וזה מיירי באדם אחד אבל "כמה" בני אדם מסתפגין אפילו באלונטית אחת אפי' שמימיה מרובין שמסתפגין בה כמה ב"א עם כל זה מותרים להביא בידם דמדכרי אהדדי ולא יבואו לידי סחיטה בך פשוט במשנה בשבת וכו' ע"ש. ואין להקשות דהא איתא בגמ' סיפא רבותא קמ"ל אפילו הני דנפישי בהו מיא כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי, ומשמע שההיתר הוא רק משום דהוו רבים. ובגיטין (מו.) אמרינן אהא דאמר רב יהודה כל נדר שידעו בו רבים לא יחזור וקא בעי כמה הוא רבים דקאמר רב יהודה ר"ב אמר ג' רב יצחק אמר עשרה ר"נ אמר ג' ימים ב' רבים ג' ופירש"י דגבי זבה דרשינן הכי, וש"מ דגם בלשון חכמים אמרינן דרבים היינו לא פחות מג [וע' גליוני הש"ס שם שהביא משו"ת מהר"י מינץ סי' י' דמפרש בלשון המרדכי דכתב ימים רבים דהיינו ג' ימים ע"פ הסוגיא כאן. והעיר עליו הרב יוסף ענגל זצוק"ל שם דצ"ע אם אומרים כן גם לגבי הראשונים. וע' בריטב"א שם שכתב דטעמו דרנב"י משום דמשמ"ל דבג' הוו ביה רבים וע"ע בגנזי חיים למהר"ח פלאג'י (מערכת ר' אות ו') ובשד"ח (מערכת ר' כלל ל"ה) וכ"פ מרן בש"ע אה"ע (סי' רכ"ח ס"א)].
וא"כ נראה דהכא עשרה דוקא הוא דכיון דאי אפשר לומר דבשנים שרי דהא אין רבים פחות מג' מסתברא דעשרה הוא וכדקתני במתני' וע"ש בשד"ח שהביא משם הרא"ש פרק שבועות שתים (סי' ב"ב) דהלשון "רבים" מצד עצמו מורה על שלשה בכל מקום בלשון הכתוב ובלשון המשנה ע"ע. והא דקי"ל מיעוט רבים שנים היינו לענין לשון המורה על רבים כגון ימים שנים וכו' אבל מלת "רבים" פירושה הרבה ולא שייך לשון ריבוי פחות משלשה וכמו שאין נופל לשון "כל" בפחות מג' וכ"כ שם בשד"ח וברור. אולם נלע"ד דלא קשיא, דהגמ' התם קאי אהא דאמרינן בסיפא אבל עשרה בני אדם וכו' והתם קושטא דמילתא דאיכא רבים, וכלפי רישא דקתני כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה אמרה הגמ' אבל בסיפא דמתני' דאיכא רבים דהיינו לא כמו ברישא שיש יחיד ואיכא למיחש שמא יסחוט אלא יש יותר וליכא למיחש לשמא יסחוט מותר, שפיר נקט לה. אולם לעומת זאת מה שכתב הרב תורת שבת (סי' ער"ה סק"ה. ואמ"א) להוכיח דודאי בשנים נמי שרי וכתב דהרא"ש טעה בזה דהא בגמ' איתא התם (קמז:) רישא רבותא קמ"ל דאפילו הני דלא נפישי בהו מיא כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה משמע הא אי הוה תרי הוה שפיר דמי עכת"ד. לענ"ד אינה הוכחה, דאיכ"ל דאדרבה מדקתני בתר הכי סיפא רבותא קמ"ל וכו' כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי וקי"ל דרבים היינו לא פחות משלשה א"כ שפיר מצינן למימר דבעשרה דוקא הוא דשרי. ואע"פ שי"ל כמו שכתבנו בעניותין לעיל מ"מ הדברים שקולים ואין להם הכרע.
עוד ראיתי להרשב"א בשבת (קמט.) גבי מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ובגמ' מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שכתב ונ"מ היכא דקרי אחריני בהדיה דליכא משום שמא ימחוק דכל חד וחד מדכר לחבריה כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכילתין וכדאמרינן בעשרה מסתפגין באלונטית אחת בפרקין דחבית עכ"ל. וממ"ש היכא דקרי אחריני בהדיה בסתם משמע דאפילו בשנים נמי שרי, וה"ה לסיפוג אלונטית שהזכיר, שאם בסיפוג אלונטית בעינן עשרה א"כ מנ"ל להקל בשנים בקריאת פרפרותיו מן הכתב. וכן ראיתי להריטב"א כ"י שם בד"ה שמא יקרא שכתב "עוי"ל דהכא כיון שהוא לדבר הרשות גזרו בשנים וכו' וגם אלונטית נמי דסחיטתו מלאכה ניכרת וגלויה יותר התירו בשנים דמדכרי אהדדי". עכ"ל. אלא שראיתי לה' טל אורות במלאכת המבעיר שבמקום "וגם אלונטית נמי דסחיטתו" גרם "וגם הטיית נר דהטייתו" וכו' ונר' דנוסחא זו נכונה יותר, שכן הריטב"א לא הקשה כלל מסיפוג אלונטית ולא היה לו להבליע בתירוץ ענין סיפוג באלונטית. וגם לנוסחא שבידינו קשה כפילות הלשון "וגם" אלונטית "נמי" (הערת מו"ר שליט"א). ועוד דממ"ש התירו בשנים דמדכרי אהדדי משמע דקאי אהטיית נר, דםיפוג אלונטית לא מצאנו בהדיא שהתירו בשנים. ואי הריטב"א ס"ל כן מסברא דנפשיה הול"ל דהתירו בעשרה וה"ה בשנים (הערת מרן ראש הישיבה שליט"א). ומ"מ נראה שגם לנוסחא זו יש לומר דה"ה באלונטית יש להתיר כיון דסחיטה ניכרת כמו בהטיית הנר. וכן מצאתי לפמ"ג בחי' בשבת (יב:) אהך דולא יקרא לאור הנר שכתב דשני בני אדם בענין אחד ודאי מדכרי אהדדי כמ"ש עשרה מביאין אלונטית דרבים מדכרי אהדדי ע"ש. הרי דפשוט לו דעשרה דקתני במתני' היינו שנים וע"ש שכתב דממתני' דאלונטית יליף הגמ' לעיל (יב:) דשנים רשאים לקרוא לאור הנר ע"ש.
כל קבל דנא ראיתי להתו"ש (סי' ער"ה סק"ה) שהביא מ"ש מהרי"ל אהך דאמרינן בגמ' חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי דא"כ נימא שנים מותרים לרכוב על גבי בהמה שאם ירצה האחד לחתוך זמורה יזכירנו חבירו ותי' המג"א דיש לחוש שיחתוך הא' קודם שיראנו חבירו וכתב ע"ז התו"ש וז"ל אכתי קשה מהא דאיתא במשנה פרק חבית עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותה בידם דכיון שהם מרובים מדברי אהדדי ומשמע דדוקא עשרה הוא דמדכרי אהדדי אבל בשנים לא אמרינן דאחד יזכיר את חבירו ומ"ש דהכא שרי אפילו בשנים מטעם זה קשה גם (מסי' שי"ג) בכמה דברים דחיישינן שמא יתקע אטו מי נימא דשרי בב' כי הכא. וילד"ח. אבל האמת יורה דרכו דבלא"ה עיקר הקושיא אין לה שום מקום דכבר נודע דאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו א"כ יש לומר דדוקא הכא הוא דשרינן בשני בני אדם כיון דבלא"ה חששא רחוקה היא דשמא יטה כיון דמיירי בשמנים ופתילות הכשרים אלא משום דבדברים הצריכים עיון החמירו חז"ל ולכן לא החמירו בשנים מטעם דאף אם יבא להטות יזכירו חבירו אבל בשאר מקומות לא סמכו ע"ז להתיר בשביל טעם זה. ולפ"ז מ"ש הבנ"ץ (סי' תל"ב) לענין בדיקת חמץ דאם אמר לאחר תן דעתך. עלי להזכירני מהני ולמד מדינא דהכא ליתא כמ"ש ע"כ.
והנה מה שתי' על קושית מהרי"ל דאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו כ"כ בשו"ת דבר שמואל (סי' קל"ט) וע' בתורת שבת (סי' ער"ה סק"ה ואמ"א) מה שהשיב על התו"ש ותי' בזה תירוץ אחר. ומ"מ מה שכתב אהך דתנן גבי אלונטית אבל עשרה מביאין אותה "משמע דוקא עשרה" לע"ד זה אינו מוכרח כלל, דהא דקתני במתני' עשרה י"ל דהיינו משום דברישא קתני ונסתפג אפילו בעשרה אלונטיות קתני סיפא אבל עשרה בני אדם. ועוד דהוי רבותא גם לענין היתר הבאה, שאע"פ שיש ריבוי מים מפני שנסתפגו בה עשרה בני אדם מותר, כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי. גם מה שכתב דאין להק' למה התירו לקרות לאור הנר בב' וגבי אלונטית בעשרה דאין לדמות גזיות חז"ל זו לזו, הנה כתב זאת לפי סברתו, שהבין דעשרה דקתני היינו בדוקא, ולכן תירץ דאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו, אבל לפמ"ש בעניותין דאין זה מוכרח כלל, א"כ אדרבא למה לנו לחלק ביניהם. ובפרט דכאן אין אנו רוצים ללמוד להתיר ע"י שומר, וכמ"ש גבי נר, אלא ההיתר כתוב כבר באלונטית דמהני שומר, ורק גילוי מילתא בעלמא אי עשרה היינו בדוקא או לא בהא ודאי שפיר ילפינן מהתם. וע"ע לה' תהלה לדוד (סי' שכ"ח ס"ק מ"ט ובסי' של"א סק"ט) ובאגלי טל מלאכת טוחן (אות י"ז בהגה) שדנו אם מדמים גזירות חז"ל זו לזו והסיקו שמדמים.
גם מ"ש דלפ"ז יש לדחות דברי הבנ"ץ שהתיר ללמוד קודם בדיקה אם מזכירו חבירו, אני- אומר דאדרבא כיון שהסכימו כל האחרונים לזה וכמ"ש הכה"ח (סי' תל"ב אות טו"ב) ש"מ דס"ל דאפשר להתיר ע"י שומר בכל איסור דרבנן. ועיין ביד אפרים (יו"ד סי' פ"ח הובא בילקוט הגרשוני סי' ער"ה) שכתב ואם שנים עוסקים בצרכי סעודה וידעו זה מזה שאכלו בשר ודאי אין להחמיר דמדכרי אהדדי כדקי"ל לענין קריאה לאור הנר ע"ש. וע' עוד בד"ת יו"ד סי' כ"ה שעל מה שכתב הרמ"א (ס"א) דיש לבדוק את השחיטה אם היתה כראוי קודם שיזרוק העוף מידו, כתב (ס"ק כ"ג) משם כמה אחרונים שלפי מה שביאר הט"ז דחיישינן שמא ישכח לבדוק באומר לחבירו שיזכיר אותו אין לחוש וכן כתב האורח מישור שהביא המחב"ר שם. אלא שהד"ת כתב דאין להקל דלא דמי (לסי' ער"ה) דשנים קוראים לאור הנר דהתם שפיר יש להתיר ואין לחוש שאחד יראה שחבירו יעשה איסור להטות הנר בידיו וישתוק, דאף אם אחד שכח מ"מ בודאי השני לא ישכח מלשום על לבו כשיראה עושה איסור בידים ולא יזכירנו שלא יעשה. משא"כ בנ"ד, שההזכרה צ"ל לעשות מעשה והשכחה הוא שלא יעשה שום מעשה, בזה י"ל דאף בשני בני אדם חיישינן שישכחו שניהם לבדוק עכ"ל. ומשמע מדבריו דבמקום שחבירו משמרו שלא יעשה איסור, כמו בנ"ד שהוא משמרו שלא יסחט, ס"ל דאפשר לסמוך ע"ז דתרי מדכרי אהדדי, שאין לחוש שאחד יראה שחבירו עושה איסור וישתוק. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לכאורה מהרמ"א (סי' רל"ב ס"ב) שלא סמך על שומר אלא בצירוף סברא אחרת וע"פ האמור ניחא דכיון דההזכרה היא לעשות מעשה להתפלל והשכחה היא שלא לעשות מעשה בזה י"ל שישכחו שניהם. ועוי"ל דשאני הטיית נר וסחיטת אלונטית, כיון דרמי אנפשיה בכל שעה שלא יסחוט אין לחוש שמא ישכח, משא"כ גבי תפלה. ואע"פ דלפ"ז יש לאסור גם גבי בדיקת חמץ, שאני התם שיכול לבדוק כל הלילה, וכן גבי בדיקת עופות יכול לבדוק כל זמן שלא חתך את העוף, משא"כ גבי תפלה יש לחוש שיעבור זמן תפלה.
ועיין בתפלה לדוד (סי' רע"ט ס"ק ט"ז) שכתב להתיר לטלטל מנורה של פרקים בשני בני אדם דליכא למיחש שמא יתקע. ועוד דאיכא למימר דשאני התם דכאשר יראה אח"ז את הדלת וכל כיו"ב שהוא גע ונד בארץ יתקענו כדרכו בחול כאשר כבר חבירו סר מעליו. וגם הוא ז"ל נרגש בכ"ז וכתב וז"ל ואף שמדברי גאון עוזנו מרן הקדוש ר' יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (שנה שניה פרשת ויחי אות ד') נראה דסבר דבעינן עשרה בדוקא וכדעת התו"ש שכתב וז"ל אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים והם עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל אז יביא עשרה בני אדם ויטילוהו [ויטלוהו] ויניחוהו במקום אחר עכ"ל. וכן מצאתי בשואל ומשיב (ח"ה סי' מ"ו) שכתב וז"ל והנה מה שאסרו וכו' דעשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ולא חיישינן לסחיטה דעשרה מדכרי אהדדי עכ"ל, ומשמע ג "ב דס"ל כהתו"ש. מ"מ לענ"ד נראה דכיון דלשון המשנה מתבאר יפה על ידי "נעשה" מרישא לסיפא, ולפ"ז יוצא שבשנים ג"כ מותר, וכ"מ בפיה"מ להרמב"ם ור"ח ורי"ו שלא הזכירו עשרה, וכן משמע יותר מפשט התוס' (קמז:), וכן מוכח להדיא מהרשב"א (קמז: קמט.) ומהריטב"א (קמט.), וכל החומרא בזה בטלטול בגד רטוב היא מדרבנן גזירה שמא יסחוט, לכן נראה להקל באיסור דרבנן זה דבשנים סגי, וכמ"ש רוב הראשונים הנ"ל. וכן פסק הא"ר וה' יד יוסף וה' תורת שבת והפמ"ג (וע' בהלכה למשה מע' א' אות ה') וכמו שהקילו האחרונים גבי בדיקת חמץ.
♦
המורם מכל האמור: בגד ששרוי במים אף אם יש חשש שיתקלקל אם יהיה מונח במים עד מוצאי שבת אסור ליטלו משום שמא יבא לסוחטו. אבל מותר לטלטלו ע"י שני בני אדם, ואין צריך לומר עשרה בני אדם. וציי"מ וימ"נ. אמן[3].
♦ ♦ ♦