יד בנימין
הבנת מהות מלאכת לש, ובירור גדרי גיבול בדבר שאינו ב"ג
א. ביאור שיטת הראשונים שאין לישה בדבר שאינו ב"ג * ב. בירור גדר מלאכת לש בשריית דיו וכרשינים והמסתעף[2]
א. ביאור שיטת הראשונים שאין לישה בדבר שאינו ב"ג
דברי המשנה בדין שריית דיו
נאמר במשנה (שבת יז:): בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין, ע"כ. ובגמ' (יח.) מבואר שלב"ש יש חיוב מן התורה שכליו של האדם ישבתו בשבת, וכדין שביתת בהמתו במפורש בקרא. וסוברים שזה אע"פ שכליו לא עושים כל מעשה אלא הוא קורה ממילא. וב"ה חולקים בזה. ומבואר שיש מלאכה בשריית הדיו כל עוד הוא לא מסיים את תהליך שרייתו. ובאופן פשוט מדובר במלאכה דאו', דהגמ' (יט.) אומרת שב"ש לא אסרו אלא בדבר שאי עביד בשבת יהיה איסור תורה. וצריך להבין איזה מלאכה יש בשריית דיו, דלכאורה המציאות היא שהאדם שורה את הדיו (והסממנים) כדי שיהיה נוזל ויוכל לצבוע בו (יעויין שבת עט.), וכיון שהוא יוצר דבר נוזלי לא ברור ששייכת מלאכת לש, ואפשר להבין שהמלאכה היא מצד צובע.♦
מהגמרא עולה שיש איסור תורה של מלאכת לש גם בדבר שאינו בר גיבול
ובגמרא (יח.) נאמר: מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן, אמר רב יוסף רבי היא, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ריב"י אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב. לא סלקא דעתך, דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגבל. ודילמא מאי אפר עפר, דבר גיבול הוא. והתניא אפר והתניא עפר. מידי גבי הדדי תניא, ע"כ. ומבואר שהגמרא משווה בין שריית הדיו לנתינת מים בקמח קודם שמגבל, ולא ברור האם השוואת הגמ' היא מצד זה שהיא מבינה שהמלאכה הקיימת בשריית הדיו היא מלאכת לש (כ"כ רש"י ד"ה מאן, וכך הבינו רוב הראשונים וכפי שיתבאר בהמשך), או שההשוואה היא עקרונית בין קמח ודיו, שבשניהם המלאכה מורכבת משני חלקים, חלק של נתינת המים וחלק של הערבוב והגיבול, והגמרא סבורה בפשטות שיש לדמות ביניהם, אך אין השוואה ביניהם מצד המלאכה, ובדיו לא דנים כלל על מלאכת לש אלא על צובע[3]. והנה, אם דיון הגמ' בשריית דיו הוא מצד מלאכת לש, עולה בהדיא מהסוגייה שיש איסור דאו' של לש בדבר שאינו בר גיבול, דמבואר בגמרא שהדיו אינו בר גיבול, וכאמור לעיל ב"ש אסרו דווקא מלאכות שיש בהן איסור תורה, ומבואר שבשריית הדיו יש איסור תורה. ועוד יוכח כן מדברי אביי 'אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב'. אך אם הנידון הוא מצד מלאכת צובע אין מכאן ראיה.ויש ראיה נוספת שבדבר שאינו ב"ג קיים איסור תורה של לישה, דבברייתא שהביא רב יוסף נאמר שבאפר יש חיוב לישה, ולא נח' רבי וריב"י אלא אם החיוב חל בנתינת המים או רק בגיבול. ואביי, שנקט שהגירסא הנכונה היא עפר ולא אפר, לא בא להקל אלא להחמיר ולומר שבאפר יש חיוב כבר בנתינת המים.
♦
מדברי הגמרא בביצה נראה שאין איסור תורה בלישה של דבר שאינו בר גיבול
ובביצה (לב:) נאמר: אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא, אמר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן, והני מילי הוא דצייריה מאתמול. אמר רבינא וקטמא שרי, ע"כ. וביאר רש"י: שרקין ליה תנורא - עבדי אדוני טחין סביבות כסוי פי התנור בטיט, שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שהרוח קשה לצלי, ותימה לן מלתא משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא. ארקתא דפרת סמכינן - על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר, שאין אנו צריכים לגבל טיט, ששפת פרת טיט מגובל הוא. וקטמא שרי - לגבלו ולטוח בו, דלאו בר גבול הוא, ע"כ. ומבואר שהוקשה לרבינא איך התיר רב אשי לגבל ביו"ט את הטיט, והרי יש בזה איסור תורה של מלאכת לש. וענה לו רב אשי שבאמת הוא לא התיר את הגיבול ועבדיו השתמשו בטיט שהיו מגובל מעיו"ט. ורבינא חידש שבקטמא, דהיינו אפר, מותר להשתמש ביו"ט גם אם לא גיבל מאתמול, דכיון שאינו בר גיבול אין בו איסור של מלאכת לש (לפחות מהתורה). והעיטור (עשרת הדברות הלכות יו"ט) הביא דברי רש"י. וכך ביאר הראב"ן (על מסכת ביצה). ובאו"ז (סימן תסא) צידד שזה פשט הגמ' והעיר שהוא סותר לגמ' בשבת. ורבינו חננאל ביאר כרש"י וז"ל: ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו שאינו בן גיבול, ע"כ. וכ"כ הרי"ף וז"ל: אמר רבינא וקיטמא שרי, שהאפר אינו בר גיבול לפיכך מותר לגבלו ביום טוב לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי[4], ע"כ. וכן עולה מדברי הרמב"ם (יו"ט פ"ג ה"י), וז"ל: ומותר לגבל את האפר לסתום בו פי התנור, ע"כ. ולא כתב הרמב"ם מה טעם ההיתר. ובהלכות שבת (פ"ח הט"ז) כתב להדיא שאפר אינו בר גיבול ואין בו איסור תורה של לישה, ונראה שהבין כדעת הרי"ף. ושבולי הלקט (שבולת רנ) כתב וז"ל: אמר רבינא וקיטמא שרי פירשו הגאונים זצ"ל מפני שהאפר כמוכן דמי ואינו בר גיבול שאין כולו לקיימא אלא מתפרך הוא וחוזר ותוחח, ע"כ. ומבואר שכבר בגאונים פרשו כדברי הראשונים הנ"ל. וצריך להבין איך דברי הגמרא והראשונים הנ"ל מתיישבים עם הסוגיה בשבת.♦
הסברי הראשונים לגמרא בביצה והקשיים בהם
והראשונים כולם הקשו על פירוש רש"י והראשונים הנ"ל בגמרא בביצה מדברי הגמרא בשבת, וביארו את הגמרא בשבעה אופנים אחרים, וכפי שיתבאר בכל ההסברים (למעט הסבר הרשב"א הר"ן) יש דוחק בגמרא, ובחלקם יש גם קשיים.א. תוס' בשבת (יח. ד"ה אבל, ובביצה ד"ה וקטמא) כתבו שכוונת רבינא להתיר לתת אפר יבש, והחידוש הוא שלא חוששים שמא יגבל. ולכאורה יש דוחק לומר שמדובר באפר יבש, דכיון שקודם ברור בגמ' שהנידון הוא בנתינה של דבר מגובל, ולא דנו אלא מתי מגבלים, וקשה להבין בסתמא דגמרא שעוברים לדבר על דבר יבש. ועוד, לכאורה קשה להבין איך במציאות אפר יבש מועיל לסתום את סביבות פי התנור, וראה הערה[5]. ועוד קשה מדוע בעפר אסור, ולכאורה צריך לומר שחוששים שמא יגבל, ולכאורה כל זה חסר מן הספר. ועוד קשה עצם החידוש שיש איסור לסתום בעפר יבש מחשש שמא יגבל, דלא שמענו חידוש כזה במקום אחר, ולכן לא נח להניח בפשיטות בדברי רבינא שהוא בא להגביל חידוש זה שאינו נכון באפר אלא בעפר.
ב. הרא"ש בביצה הציע שהכוונה לשימוש באפר שגובל מעיו"ט (וכן הציעו התוס' בביצה יעי"ש). ולכאורה לא מובן א"כ מדוע הוא דווקא באפר, דה"ה בעפר. ולשון הרא"ש היא: ואליבא דר' אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מערב יום טוב ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מערב יום טוב, ע"כ. ולכאורה לא ברור מדוע הרא"ש אומר שהוא אליבא דרבי, ולא אליבא דריב"י, הרי קודם טען שגם ריב"י מודה באפר לרבי. ועוד, שאם מדובר בדעת רבי אין חילוק בין אפר לעפר, אך ראה הערה[6]. ואפשר שנפלה ט"ס ברא"ש וצריך לומר 'ואליבא דר"י' (וכן הציע הב"ח), וכוונתו לומר שלדעת ריב"י אליבא דאביי, שמחלק בין דבר שהוא ב"ג לדבר שאינו ב"ג, אפשר לפרש שהגמ' מחלקת בין אפר לעפר, דדווקא אפר מועילה בו נתינת המים מעיו"ט להחשיבו מגובל, ולכן מותר ביו"ט לגבלו, אך בעפר לא מועילה נתינת המים. וזו כוונת רבינא קטמא שרי. ולכאורה פירוש הרא"ש דחוק, דאין כל זכר לכך שנתן את המים מעיו"ט, ועוד, שכל העניין שמחלקים בין עפר לאפר מפני שמדובר על נתינת מים – בלי ערבוב, חסר מאוד, ומדוע שידובר על מי שנתן מים וכבר הכין את האפר או העפר מבעוד יום, אך לא ערבב.
ג. עוד כתב הרא"ש וז"ל: ור"ת פירש דקאי אמתניתין דקתני אבל מכבשין כלומר שמשכיבין את האפר וקמ"ל רבא דמותר ואפילו אפשר מבעוד יום. וקאי אהאי והוא דצייריה מאתמול אבל השכבת האפר, אף על פי שהיה יכול לעשות מאתמול שרי, ע"כ. וגם פירוש זה לכאורה דחוק מאוד. ראשית, יש להעיר שבתנור יש גם עפר ולא רק אפר (כ"כ רש"י ד"ה מכבשים). שנית, ועיקר, קשה מאוד להבין איך במילה 'קטמא' אמורים להבין שדנים על כיבוש האפר, וצ"ב. שלישית, יש להעיר על ההנגדה שמציע הרא"ש בין הדין שצריך להכין מבעוד יום את העפר, לכך שמותר לכבש אף שיכול היה האדם לעשות כן מבעוד יום, שההנגדה אינה ברורה, דדיני מוקצה אינם קשורים ליכול מבעוד יום ולא יכול, והוא דין עקרוני שמה שלא זומן מבעוד יום אסור בשימוש (ואין זה משנה אם האדם יכול להזמין או שלא יכול היה). ודין זה אינו קשור כלל למלאכות יו"ט, שבהן הגדר הוא האם יכול מאתמול או שלא יכול היה.
ד. עוד כתב הרא"ש וז"ל: עוד פר"ת דאיירי להניח קיטמא על כיסוי התנור להחזיק החום ואשמועינן דוקא קיטמא אבל עפר אסור שמא ימרח, ע"כ. ולכאורה כוונתו שהגמרא לא באה לומר היתר באפר מצד דיני לישה, ומדובר שנילוש מבעוד יום, או שמדובר ביבש, וכאמור לעיל (אותיות א' וב') יש דוחק בשתי האפשרויות. וגם קשה, שלא שמענו על איסור זה של שמא ימרח, ושיש חילוק בין אפר לעפר, ומעין מה שהוקשה באות א'. והרא"ש עצמו דחה את דברי ר"ת מכח קושיה אחרת, וז"ל: מיהו בכולה שמעתא לא משמע איסורא משום מירוח אלא משום גיבול דהא שרי רב אשי לשרוק התנור בטיט שעל שפת הנהר ולא חייש למירוח, ע"כ.
ה. המאירי כתב שההיתר הוא באפר שגובל מערב יו"ט, והחידוש של רבינא באפר הוא שלא צריך הכנה, ובניגוד למה שאמר קודם בעפר שצריך לצור אותו מאתמול. ונראה שכוונתו לומר שמדובר באפר שלא גובל והוכן ע"י אדם, דבזה גם בעפר לא צריך הכנה, אלא הכוונה דומיא דהמקרה של העפר, שהיה על יד הנהר וגובל מאליו. ולכאורה יש דוחק בלשון רבינא: 'קטמא שרי' שמשמע שההנגדה היא לדבר שנאסר קודם לכן, ובשלמא לרש"י מובן, דהוא מונגד לעפר שהיה אסור לגבלו, וקמ"ל שבאפר מותר. אך אם מדובר בהנגדה לגדר של מוקצה, הרי קודם לכן לא התנסחו בלשון אסור, אלא להיפך, אמרו שמותר להשתמש בעפר, אלא שצריך לעשות בו הכנה מאתמול. וא"כ לשון רבינא 'קטמא שרי' מגומגמת, והיה לו לומר 'וקטמא שרי אע"פ שלא צייריה', או 'וקטמא אינו צריך לצייריה'. ועוד קשה, ההעמדה שמדובר באפר שניתן בו מים מאליו מבעוד יום, וזהו מקרה שאינו מצוי (ולא נח לומר שזה מונח מיניה וביה בהנגדה של הגמרא לעפר, שדובר על עפר שגובל מאליו). ועוד קשה להבין לדעת המאירי מדוע שיהיה חילוק בין אפר לעפר מצד דיני מוקצה, ופשוט שאפר שלא הוכן מבעוד יום הוא מוקצה (יעויין ביצה ח.), וצ"ע.
♦
הסברי הרשב"א והר"ן והקשיים בהם
והרשב"א והר"ן ביארו שכוונת הגמ' להתיר לגבל את האפר ביו"ט, ובניגוד לעפר, וכדברי רש"י ופשט הגמרא. אלא שטענו שסיבת ההיתר אינה מפני שאפר אינו בר גיבול, דכאמור לעיל גם דבר שאינו ב"ג יש בו איסור תורה, אלא טעם אחר.ו. הרשב"א (חידושים בביצה, ובעבוד"ה ש"ב אות נו) נקט שסתימת התנור ע"י העפר או האפר צריכה להתיר מלאכות דאו' אם א"א לעשותם מבעוד יום[7], וכל הסיבה שאסור לגבל עפר היא רק מפני שאפשר לעשותו מבעוד יום. וחידש רבינא שאפר נחשב דבר שא"א לעשותו מבעוד יום, ולכן מותר.
ולכאורה יש קושי גדול בדברי הרשב"א, דמה מהני זה שהאפר לא יכול להיעשות מבעוד יום, סו"ס יכול היה להכין עפר[8]. ואולי הרשב"א סובר שלא דנים בשאלה אם האדם יכול היה מאתמול או שלא, אלא דנים בחפץ עצמו, ולדוג' מי שהיו לו שני כלים דומים שבורים מעיו"ט, שאחד יכול היה לתקן ואחד לא יכול, מותר ביו"ט לתקן את הכלי שלא יכול היה מעיו"ט. ויל"ע היטב בהלכות יו"ט, דבהשקפה ראשונה לא מסתבר לומר כך, וצ"ע.
ז. והר"ן כתב שמן הדין היה צריך להתיר את סתימת התנור גם בעפר, וס"ל שדינו כאו"נ ממש ולא כמכשירים (דנחשב כחלק מהאפייה גופה), וס"ל להר"ן שבאו"נ מותר גם מה שיכול היה לעשות מאתמול, וכל מה שאסרו לגבל עפר הוא איסור דרבנן שנראה כמגבל לבניין, ובאפר התירו כיון שלא משתמשים בו לבניין, עכ"ד. ולכאורה גם הסבר הר"ן קשה, דקשה להמציא בגמ' איסור דרבנן שנראה כעושה לבניין. וביותר, שמבואר שרבינא התפלא על מה שעשה רב אשי, ולא ברור מדוע התפלא באיסור שלא שמענו לו מקור בתנאים ובאמוראים מוקדמים יותר. ועוד קשה, דיוצא שחז"ל גזרו גזירה חדשה שאסור לגבל עפר ביו"ט לצורך או"נ, דברור שגזירה זו אין מקורה בהלכות שבת, שם יש איסור דאו' גמור של מלאכת לש. ולכאורה יש בזה קושי, דרואים בהלכות יו"ט שהמגמה של חז"ל היא להקל, ופעמים רבות מתירים איסורי דרבנן לצורך שמחת יו"ט, וקשה להניח שקרה בגמ' זה מהלך הפוך, שהגמרא גזרה גזירה חדשה בדבר שהוא או"נ ושמחת יו"ט.
♦
הגמרא בביצה מסייעת לשיטת הרמב"ם וסיעתו
ומכל האמור עולה שהגמ' בביצה מסייעת לשיטת הרמב"ם וסיעתו, דכל ביאורי הראשונים אינם מרווחים. ועיקר פשט הגמ' הוא שאכן רבינא חולק על רב יוסף ואביי וסובר שאין גיבול מדאו' באפר.♦
דברי הגמרא בעניין נתינת מים למורסן
והנה במשנה (שבת קנה:) נאמר: ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין. ובגמ': אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני, ואמר לי רבי יוסי בר יהודה היא, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה. לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן, ע"כ. ומבואר שאביי הציע לרבה את אותו חילוק שהציע בסוגיה בדף יח לרב יוסף שבדבר שאינו ב"ג ריב"י יודה, ורבה ... את דבריו מברייתא מפורשת. וצריך להבין מדוע לא דחו את דברי אביי גם בסוגיה בדף יח. וכן הקשו כל הראשונים ותירצו כל אחד לפני דרכו, וכפי שיתבאר בהמשך.♦
אפשרות לביאור שיטת הרמב"ם וסיעתו
ויתכן לומר בדעת הרמב"ם שהבין שבאמת דברי אביי בסוגיה בדף יח דחויים מהראיה שדחאו רבה בסוגיה בדף קנה, והגמ' בדף יח שלא הקשתה כן על אביי הוא משום שלא ידעה את הברייתא הזו (אף שרב יוסף סיני). ואכתי צריך להבין, דלכאורה יש לחזור לדעת רב יוסף, שבדבר שאינו ב"ג יש איסור דאו' של מלאכת לש, ושלב החיוב תלוי במחלוקת רבי וריב"י, ולא כדעת הרמב"ם וסיעתו שאין איסור דאו' כלל בדבר שאינו ב"ג.ויתכן לומר בדעת הרמב"ם שסובר שריב"י לא התיר את נתינת המים לקמח, אלא רק אמר שאין חיוב בזה עד שיגבל. וכן משמע בפשטות הברייתא, דאם ריב"י סובר שמותר לתת מים לקמח היה צריך לומר שמותר לתת מים לקמח, ומדוע אמר רק שאינו חייב עד שיגבלז. וגם לא מסתבר שנחלקו רבי וריב"י בין דאו' למותר לכתחילה (ראה שבת קלח.). והסוגיה בדף יח שהבינה בפשטות שגם לרבי וגם לריב"י יש מלאכת לש מהתורה בדבר שאינו ב"ג סברה שהמשנה שמתירה לתת מים למורסן לא מתיישבת עם דעת ריב"י אלא היא כשיטת תנא אחר לא ידוע. וכפי שטען אביי לרבה, דדין אחד לקמח ומורסן, וכמו שבקמח אסור מדרבנן לתת מים כך גם במורסן. ולאביי אף יש בזה איסור תורה, דריב"י מודה בדבר שאינו ב"ג לרבי שחייב בנתינת המים. וממילא, כשהתגלתה הברייתא שריב"י מתיר לתת מים במורסן, לא רק שנדחית שיטת אביי, אלא נדחית גם עצם הנחת היסוד בסוגיה שיש חיוב דאו' בדבר שאינו ב"ג לדעת ריב"י.[9]
♦
ביאור דין שריית דיו לדעת רש"י
ולפי כל זה צריך להבין את המבואר במשנה שיש חיוב דאו' בשריית דיו, ומבואר ברש"י שהוא מצד מלאכת לש, דלפי כל האמור יוצא שלדעת ריב"י אין איסור דאו' של לש בדבר שאינו ב"ג. ואין הכרע שרבי חולק על כך, דעד כאן לא חלק אלא בכך שאסר לתת מים למורסן, דלדעתו נתינת המים נחשבת כגמר הלישה, אך יתכן שמודה לריב"י שאין בזה איסור דאו', וכך נראה בפשטות, דמניין לנו שרבי להמציא שחולק בזה. וכך גם קצת משמע מכך ששינה מהלשון שאמר בקמח ובעפר 'אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב', ואילו כאן רק אמר שאין נותנים מים למורסן (וכן דקדק הריטב"א על אתר). ולכאורה צריך לומר שהוא פלוגתא דתנאי, ותנא דמשנה בפ"ק סובר שיש חיוב לש בדבר שאינו ב"ג, אך באמת לריב"י אין מלאכת לש מהתורה בשריית הדיו ובגיבולו, ויתכן שכן הוא גם לרבי.♦
קושיה מהתוספתא על הביאור
אך לכאורה קשה לומר כך, דבתוספתא (פי"א הי"ח) נאמר: אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים ואחד נותן את הקנקנתום שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו ואחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום ואחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו, אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח, אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר, אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים, האחרון חייב דברי ר', ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' האחרון אינו חייב אלא עד שיגבל, ע"כ. והתוספתא מחולקת לשני חלקים, החלק הראשון דן בעירוב של דיו מים וקנקתום בסדר שונה, ונאמר שם בסתימה שיש חיוב בנתינת המים לדיו. והחלק השני דן בעירוב של דיו ומים, קמח ומים, ועפר ומים, ובכולם נחלקו רבי וריב"י האם יש חיוב בנתינת המים או רק בגיבול. ולכאורה צריך לומר שריב"י חולק גם על החלק הראשון בתוספתא, אע"פ שהתוספתא סתמה. ועכ"פ מבואר להדיא שהן לדעת רבי והן לדעת ריב"י יש חיוב דאו' בשריית דיו, ולא כמו שהתבאר.♦
בגמרא מוכח שלא גרסה בתוספתא כלפנינו
איברא שמוכרחים לומר שהגמ' לא גרסה את התוספתא כמו שהיא לפנינו, דלפי האמור יוצא שנח' רבי וריב"י האם בנתינת מים לדיו חל החיוב, או רק בגיבול, וזו ראיה גמורה לדעת רב יוסף. ובאמת בגמ' הובאו שתי ברייתות נפרדות בדעת רבי וריב"י, אחת לגבי קמח ואחת לגבי עפר. ויתכן שהגמרא גרסה בתוספתא שרבי וריב"י חולקים על קמח בנפרד, ועל עפר בנפרד, ועל דיו לא התברר אם חולקים. אך אכתי נראה שאין זה מבטל את הקושי, דסו"ס משמע מהתוספתא שלפחות לדעת רבי יש איסור דאו' בגיבול דיו, דקשה לומר שרבי חולק על כל החלק של התוספתא שמדבר בדיו, והמחייב בזה הוא תנא אחר. ויש קצת קושי לומר שרבי וריב"י נחלקו האם יש איסור דאו' של מלאכת לש בדבר שאינו ב"ג, דלא שמענו על מחלוקת כזו, אלא רק בשאלה מתי חל החיוב. ועוד משמע קצת בתוספתא שגם ריב"י מודה לחיוב בדיו, דהתוספתא מביאה את החיוב בסתם בלי חולק, אף שריב"י מדבר בהמשך. ויותר נח לומר שריב"י חולק על עניין צדדי שסובר שצריך לגבל, מאשר לומר שהוא חולק על עצם מלאכת לש בדיו. אמנם אין בכל זה דחיה גמורה להסבר בדעת רש"י, אך הדברים לא נראים.ואפשר אולי לומר בדעת רש"י שכיון שאין התוספתא כמו שהיא מיושבת עם הגמ', אין ללמוד ממנה דבר, ולא נראה, וצ"ע.
♦
אפשרות לחלק בין אפר לדיו
ובהמשך תתבאר שיטת הרי"ד שמחלק בין אפר לדיו, שבאפר לטוח אין חיוב דאו' של לש, משא"כ בדיו. ובאופן כללי נראה שלשיטתו יש שתי פעולות במלאכת לש, פעולה של לישה ע"י שריה של אבקה או דבר קשה במים והוא נימוח במים (ונעשה נוזל או עיסה רכה). ופעולה של גיבול ודיבוק. ובדיו יש חיוב כיון שהוא כלול בגדר לישה שנעשה ע"י שריה. וה"ה באפר שיעשה כמעשה הדיו, כגון מה שתיאר הרי"ד שהיו שורים אפר במים כדי להכין מי בורית, שחייב. אך באפר שבא לגבלו ולדבקו אין חיוב, כיון שהוא לא נעשה מעין קמח (ויעויין שם באורך).♦
סתירה בדעת רש"י
ובגמ' (שבת קנה:) נאמר: תנו רבנן אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי הוא דמשני. היכי משני, אמר רב חסדא על יד על יד, ע"כ. וביארו הראשונים שהשינוי נעשה אחר נתינת המים, ולכן ההיתר הוא רק לריב"י, והדברים יתבאר בהרחבה בסימן ב'. אלא שכתב רש"י וז"ל: דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול, כדאמרינן גבי מורסן, אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד, ע"כ. ומבואר שהוא מדגיש שרבי מחייב גם בדבר שאינו ב"ג, ונראה שהוא הבין שקמח קלי אינו ב"ג. וצריך להבין מה כוונתו ומה הוא בא לשלול בדבריו. ואפשר להבין שהייתה הו"א שבדבר שאינו ב"ג רבי יודה לריב"י שחייב רק בגיבול, קמ"ל רש"י שאפילו בדבר שאינו ב"ג מחייב בנתינת המים. אך נראה שקשה לקבל שזו כוונת רש"י, דלא מצאנו מעולם מי שאמר כן, ומצאנו רק סברא הפוכה בדברי אביי, ועוד שמצד הסברא לא מובן מדוע לומר כך. ומדוע שרש"י יעלה על דעתו שיהיה מי שיאמר כן.ולכן נראה שפשוט לרש"י שאין סברא לומר שבדבר שאינו ב"ג רבי יודה לריב"י, אך מה שלא ברור הוא שבדבר שאינו ב"ג יש חיוב תורה של לש - דיש סברא לומר שדבר שאינו ב"ג אינו אסור מה"ת, ואם דבר שאינו ב"ג אינו אסור מה"ת, אכתי לא ברור מדוע א"א להסביר את הברייתא כרבי. והיה מקום לומר שבשביל צורך אכילה בשבת התירו איסור לישה דרבנן, וכמו שיוצא לדעת ריב"י שהתירו ללוש בשינוי, אף שגם שינוי הוא דבר שאסור מדרבנן. וקמ"ל רש"י שלרבי יש חיוב תורה בנתינת המים.
וצריך להבין מה כוונתו 'כדאמרינן גבי מורסן', ואפשר לומר שכוונתו לומר שכמו שמצינו שרבי אוסר לתת מים למורסן כך הוא יאסור גם בקמח קלי. אך משמע בלשונו שבמורסן אמרינן שיש חיוב בנתינת המים. ויתכן שרש"י גרס כגירסת התוס' והרא"ש שיובאו לקמן: 'אחד נותן את המים ואחד נותן את המורסן האחרון חייב דברי רבי'. ושו"ר שיש לבאר בפשטות שכוונת רש"י לשקו"ט בין רבה לאביי, ופשטות שהשקו"ט שם היא שבמורסן יש חיוב בנתינת המים כמו בקמח, יעוי"ש.
ועולה מדברי רש"י שהוא נקט שיש חיוב תורה במורסן ובקמח קלי שאינם ב"ג[10], ויתכן שהוא אף גרס כך בגמ'. והוא סותר לכל המתבאר לעיל בדעתו שלמד כמו הרמב"ם, שמזה שמתירים לתת לכתחילה מים למורסן מוכרחים להבין שאין במורסן איסור דאו', והסוגייה בדף קנה חולקת על הסוגיה בדף יח, וצ"ע.
♦
אפשרות לביאור שיטת רש"י
ואפשר להציע שתי אפשרויות בדעתו. אפשרות אחת היא שהוא מבין שרבינא חולק על הסוגיה בדף יח, ולשיטתו כל דבר שאינו ב"ג אין בו חיוב תורה. ומה שביאר רש"י שבמורסן יש חיוב אינו כרבינא. [ורש"י היה מוכרח להסביר שבמורסן יש חיוב דאו', כמבואר בלשונו 'כדאמרינן גבי מורסן', דהיינו שהוא מבין כך בגמ' עצמה]. ואפשרות זו תיתכן רק אם רש"י לא גרס כתוס' והרא"ש שלמורסן יש מקור בברייתא שיש חיוב, אלא רק לאפשרות שרש"י הבין כך בשקו"ט בין רבה ואביי.אפשרות שניה היא שרש"י מבין שרבינא חולק על הסוגיה בדף יח, אך אין ממנו ראיה שגם מורסן אינו אסור מה"ת, דכתבו התוס' (שבת יח. ד"ה אבל) שהמורסן מתגבל יותר מאפר, ולשיטתם צריך לומר כך גם בקמח קלי כפי שכתב הפרי מגדים (שכא א"א סקי"ט), וק"ל. ויתכן שאזיל לשיטתו בכמה מקומות שהמורסן הוא הקליפה הפנימית ולא החיצונית ולכן נוצרת עיסה טובה יותר (יעויין לקמן באות ה').
♦
ביאור דין שריית דיו לדעת הרמב"ם
אכן כל עניין שרית דיו לא קשה לדעת הרמב"ם, דנראה שהוא סבור שאין הנידון כלל מצד מלאכת לש אלא מצד מלאכת צובע, וז"ל (פ"ט הי"ד): העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב, כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. ומקרה זה שנותן קנקתום ומי עפצא הוא לכאורה המקרה של המשנה בשרית סממנים, והוא הוא המקרה המבואר בתוספתא הנ"ל (אלא שבמשנה ובתוספתא לא נאמר מי עפצא אלא מים), ומבואר שהרמב"ם הבין שהחיוב הוא מצד צובע. וא"כ נראה שגם הנידון במשנה ובתוספתא בעירוב של דיו ומים, הוא אותו נידון[11]. ובמלאכת לש (פ"ח הט"ז, פכ"א הל"ג ל"ד) הרמב"ם לא הזכיר כלל את הדיו, ומשמע שהוא סובר שלא שייך בו כלל מלאכת לש, לא מה"ת ולא מדרבנן. והטעם פשוט, מפני שהוא נעשה עיסה רכה ואינו עניין כלל ללש, כמו שיתבאר באות ב'.♦
חיזוק להבנת הרמב"ם מההקשר של התוספתא
ונראה שיש לסייע להבנת הרמב"ם שכל הנידון בנתינת דיו וסממנים עם מים הוא מצד צובע ולא משום לש מהתוספתא הנ"ל, דיעויין שם בהרבה הלכות שקודם לדין של הנותן מים בדיו שדנות בכותב ומוחק, והרבה יותר נראה להבין שדברי התוספתא דנים במלאכה שקשורה לכותב. ואגב שהתוספתא דנה במקרה שאחד נותן מים ואחד נותן חומר אחר בהקשר למלאכת כותב או צובע, היא מביאה גם דיון דומה בהקשר למלאכת לש.♦
קושי בפשט הגמ' בדף יח על ההבנה שאין דין לש בדיו
ויש להעיר שלכאורה הסבר הרמב"ם בגמ' בדף יח אינו מיושב כ"כ, דהגמ' אומרת: 'ודילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב', ולכאורה לא מובן מה כוונת הגמ' שדיו אינו בר גיבול, דהמשמעות שהוא אינו בר גיבול לדעת הרמב"ם היא שהוא לא מתגבל היטב ונהיה כמו כעיסה של קמח ועיסה של עפר. וכמו שכתב הרמב"ם לגבי מורסן (פכ"א הל"ד): 'המורסן אף על פי שאינו ראוי לגבול', ובפיה"מ באהלות לגבי אפר (פ"ב מ"ב יובא בסמוך). וקשה, מה שייך לומר שדיו לא נהיה עיסה כאשר אין דנים לחייב בו מצד מלאכת לש, והגמרא הייתה צריכה לומר: 'עד כאן לא קאמר ריב"י אלא בקמח דבעי גיבול, אבל דיו דלא בעי גיבול אימא לחייב', וצ"ע.♦
קושי בפשט הגמ' בדף קנה על ההבנה שיש מחלוקת סוגיות בלישת דבר שאינו ב"ג
ועוד יש להעיר על כל ההסבר שרבה בסוגיה בדף קנה חולק על רב יוסף ואביי, ודעתו מוכחת מהברייתא שלא הכירו בדף יח, דיוצא שמעת שענה רבה לאביי שהמשנה שמתירה נתינת מים למורסן היא כדעת ריב"י, היה מונח שיש הבדל בין קמח למורסן, דקמח הוא ב"ג ויש בו מלאכת לש מה"ת, אסור לתת מים מדרבנן לדעת ריב"י, ומורסן אינו ב"ג ואין בו חיוב תורה של מלאכת לש, ולכן הוא שונה מקמח ומותר לתת בו מים גם מדרבנן. ולכאורה קשה, דאביי לשיטתו בדף יח, שהוא סבור שדבר שאינו ב"ג יש בו חיוב דאו', היה צריך להקשות שלא מובן איך יתיר ריב"י נתינת מים למורסן, דכמו שאוסר בקמח מדרבנן גם יאסור במורסן, דבשניהם יש מלאכה דאו' של לישה. ובמקום זה הקשה קושיה אחרת שהיא פחות בסיסית, והקשה כן רק בדרך דילמא. ומזה משמע שהיתר נתינת המים למורסן אמור להיות נכון גם אם יש מלאכת לישה מהתורה במורסן, וצ"ע[12].♦
סיכום
בגיבול דבר שאינו ב"ג כגון אפר ומורסן, עולה מכל האמור שמצד אחד בסוגיה בדף יח מבואר בהדיא בדברי רב יוסף ואביי שיש איסור דאו' בגיבול דבר שאינו בר גיבול, מאידך בגמ' בביצה מבואר בדברי רבינא שדבר שאינו ב"ג קיל טפי, ומשמע שאינו אסור אלא מדרבנן, וביאורי הראשונים שם אינם מיושבים כ"כ. ובגמ' בשבת קנה אפשר להבין מכמה סיבות שגיבול מורסן אינו אסור אלא מדרבנן (אף שיש גם צדדים בפשט לדייק אחרת), ועל כן נראה שיש לראות את מח' הראשונים כמח' שאינה מוכרעת, וכספק דאו'.והחזו"א (סי' נו סק"ג) נקט להכריע שלא כרמב"ם, ויעוי"ש שהוא סמך על כך גם לקולא לדמות מורסן לקמח. וטענתו היא שהרמב"ם דעת יחיד, ואין הכרח בדעת הרי"ף ורש"י (בביצה) כדעתו. אך נראה שדברי הרי"ף ורש"י בביצה ברורים כדעת הרמב"ם, וכאמור לעיל כן הוא גם דעת הר"ח שם. ויעויין גם במאורות שם, שנקט כדעת הרי"ף והרמב"ם.
ובאשר להכרעה בגדר מלאכת לש בשריית דיו (ונ"מ לפעולות שאין בהם בעיה של צובע), האם כהרמב"ם או כרש"י ושאר הראשונים יעויין בסוף אות ב'.
♦
הגדרת מלאכת לש לדעת הרמב"ם
ונראה שלדעת הרמב"ם הגדרת מהות הלישה היא שהאדם יעשה מדברים נפרדים גוף אחד, דלדעתו לעולם לא היה מי שסבר שיש בשריית דיו מלאכת לש, ולכן אין מקור לחדש סוג נוסף של לישה שאינו איחוד הנפרדים, כמו שצריך לומר בדעת הראשונים האחרים (כמו שיתבאר באות ב').ולהלכה גדר החיבור הוא דווקא בדבר שהוא ב"ג, ובפיה"מ כתב וז"ל (אהלות פ"ב מ"ב): ואמרו אינו חבור לטומאה ענינו שאם גבל את הרקב הזה אינו נעשה כולו מחובר ויהיה כגוף אחד כדי שיטמא את הנוגע בקצה אותה העיסה, אלא מי שנגע באותה העיסה טהור לפי שחלקיה מפורדים זה מזה ואין הגבול מועיל להן, ואינו עושה אותן גוף אחד. וזה כעין אמרם בתלמוד אפר לאו בר גבול הוא ולפיכך אין ערבובו נחשב גבול, ע"כ. ונראה מלשונו שהם לא נוצרים כלל להיות גוף אחד, ואין כוונתו שהם נוצרים להיות גוף אחד אלא שהוא לא מחזיק מעמד (וראה משא"כ בדעת הרי"ד).
♦
הבנת היחס בין אפר ומורסן לזרעי פשתן במים
ובגמ' (זבחים צד:) מבואר שהזורק זרעי פשתן למים חייב משום לש. וכתב רש"י: זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי, ע"כ. וכ"כ הרמב"ם: והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה, ע"כ. וצריך להבין מהי רמת הדיבוק, וממילא מה היחס בין דין זה לדברי רש"י בדעת רבינא שאין חיוב לש באפר, ולדעת הרמב"ם להלכה שאין חיוב לש לא באפר ולא במורסן.♦
המציאות בזרעי פשתן
ובזרעי פשתן בימינו המציאות היא שתוך זמן קצר מאוד מעת שנותנים אותם במים הם מפרישים שומניות ונדבקים מעט זה לזה. כך שאם מטים את תערובת זרעי הפשתן עם כפית הם נסרכים ונתלים אחד בשני מעט. וככל שעובר עוד ועוד זמן הם נעשים למעין עיסה צמיגית, כך שאפשר לראות בין זרעי הפשתן קרום שעוטף ומחבר אותם. ובאופן שנותנים כמות לא גדולה של מים בזרעי פשתן וממתינים כמה שעות הם נעשים לגוש אחד ממש, שאפשר לאחוז באצבעות בצד אחד והצד השני לא נופל.♦
אפשרויות לביאור דעת רש"י
ובדעת רש"י אפשר לומר שרבא סובר כאביי ורב יוסף שיש חיוב באפר, ורבינא שחולק באפר יחלוק גם בשורה זרעי פשתן.עוד אפשר לומר שכוונת רבא היא לאופן שהאדם נותן זרעי פשתן בכמות לא גדולה של מים, ובסיומם הם נדבקים ונהיים לגוש אחד. שהוא באמת נדבק יותר מאפר. אך לא נראה כך, דפשטות דברי רבא היא שמדובר בכל גווני, גם באופן שיש יחסית הרבה מים וזרעי הפשתן לא נעשים גוף אחד ממש.
וראה אפשרויות נוספות לחלק בין אפר לזרעי פשתן בדעת הרמב"ם, שמתאימות גם בדעת רש"י.
♦
בתשובת הרמב"ם משמע שהדיבוק קורה מיד
והרמב"ם בתשובה (סימן תסד) ביאר מה היחס בין חיוב זורע בשורה זרעי חיטים ושעורים או פשתן, לחיוב לש שקורה בפשתן דווקא, וכתב: אם נשרו עד שהם גדלים, הרי הוא זורע, משום כך אמר שאין הכוונה שיגדלו ויתנפחו, אלא על דיבוקו לאלתר בלבד הוא חייב משום לש, ע"כ. וכ"כ בהמשך: והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין, ר"ל דקות זרען וצמיגותן והתאחדם מחמת בואם במים גרידא, ע"כ. ומבואר בדבריו שהחיוב קורה מיד.♦
קושי בדעת הרמב"ם
ולפי האמור עולה לכאורה קושי גדול בשיטת הרמב"ם, דמדוע בדיבוק קל שקורה ע"י זרעי הפשתן יש חיוב לש, ואילו בדיבוק חזק יותר ע"י האפר אין חיוב[13]. ועוד, שבאפר קורה איחוד, דהיינו שגרגירי האפר נהיים לאחד ממש, אלא שהעיסה אינה מוצקה וכשאדם מרים את העיסה מצד אחד הוא לא יכול להרים את כל העיסה, משא"כ בזרעי פשתן, שהזרעים ניכרים אחד ליד השני הם אינם מתאחדים אלא נדבקים, ובסברא יותר רחוק לראות בזה לישה (יעויין עוד בסימן ד' אות ד' בעניין זה).♦
חילוק בין גיבול לדיבוק חתיכות
ולכאורה צריך לומר לומר בדעת הרמב"ם שהוא מחלק בין פעולת 'גיבול' שעניינה עשיית עיסה, ובין פעולת דיבוק ואיחוד של חתיכות. דכשבאים ליצור עיסה הגדר הוא דווקא בעיסה גמורה כמו עפר. אך יש תולדת אחרת של לש, שעניינה דיבוק חתיכות ע"י נוזל, ושם הגדר הוא בכך שחתיכות נדבקות זו לזו אף שלא נעשה גוף אחד. [ויתכן שזה מונח מיניה וביה בעצם החידוש שיש לישה בחתיכות, דאפשר להבין שגם חתיכות שנעשות לגוש לא נחשבות 'גוף אחד', כלשון הרמב"ם בפיה"מ, כיון שסו"ס כל חתיכה ניכרת בפנ"ע. ולכן בהכרח לא שייך כאן הגדר של דבר שאינו ב"ג].אך העניין צריך ביאור, דאם חז"ל הבינו שמלאכת לש עניינה דווקא ביצירה גוף אחד ממש, ולכן שללו דיבוק של אפר ומורסן, מדוע הם הבינו שבדיבוק קל שכזה בזרעי פשתן די כדי לחייב על לש. והשתא שחז"ל קבעו שדי בדיבוק קל שכזה כדי לחייב, מסתבר לומר כדעת שאר הראשונים, שלכו"ע יש חיוב לש גם בדבר שאינו ב"ג, וצ"ע.
ושמא סברו חז"ל לחלק בין דיבוק של זרעי פשתן, שכל אחד חשוב לעצמו, ובזה גם בדיבוק קל ביניהם הוי לש, לבין דיבוק של אבקות, שכל פירור אינו חשוב לעצמו, ורק התוצאה הסופית, שנוצרת עיסה חשובה, הוי לש, ולכן צריך דיבוק גמור, וצ"ב.
ושמא יש לומר הסבר אחר, שכשבאים ליצור עיסה, היצירה מעליא הוא באופן של קמח ועפר, שנהיית עיסה קשה, ולכן כל מה שהוא עיסה גרועה הוא מעין שינוי מהמלאכה ואין בו חיוב. אך בחיבור של חתיכות קטנות, שלא באים ליצור עיסה, אין הדרך דווקא ליצור דבר מדובק לגמרי, ולכן גם בזה יש חיוב. ואכתי צ"ב.
♦
חילוק מצד שבזרע פשתן הדיבוק מתקיים בתוך המים
עוד אפשר לחלק בין זרעי פשתן לאפר, שבזרעי פשתן כל עוד לא תגע בהם יד אדם הם לא יתפרדו, משא"כ באפר, שלאחר כמה זמן יתפרד מעצמו, וכמו שכתב הרשב"א בביצה לב ע"ב. ויש לחזק אפשרות זו ע"פ דברי הגאונים שהובאו בשיבולי הלקט (שבולת רנ, הובא לעיל) שכתבו שהאפר אינו בן קיימא ועתיד להתפרד.אכן, אפשרות זו לא נראית בדעת הרמב"ם, דכאמור לעיל בפיה"מ לרמב"ם משמע שכבר בשלב הגיבול עצמו של האפר לא חשיב גיבול. ועוד, שבמורסן לא ברור שקורית אותה מציאות כמו באפר, והדבר צריך בדיקה.
♦
חוסר בהירות במשמעות שמורסן אינו ב"ג
ויש קושי נוסף בשיטת הרמב"ם, דכפי שיתבאר באות ה' נראה ברור שלדעת הרמב"ם המורסן הוא פסולת הקמח הראשונה שיוצאת בנפה. ולפי הידוע לנו כעת, מהפסולת הזו נעשית עיסה קרובה מאוד לבצק. ויעויין שם ביסוס לכך מדברי הראשונים. ובשלמא לדעת הראשונים שסוברים שגם במורסן יש חיוב דאו', וכל החילוק בין דבר שהוא ב"ג לדבר שאינו ב"ג אינו אלא לקביעת שלב החיוב לדעת ריב"י, לא קשה כ"כ, דאין אנו באים לומר שמחינת מהות מלאכת לש שאסרה התורה התורה מחלקת בין מורסן לקמח, אלא מדאו' אין חילוק ביניהם, ורק בסברא מתי נגמרה המלאכה אנו דנים האם בכל זאת יש סברא לומר שכיון שהוא פחות מעט מקמח נגמרה המלאכה בנתינת המים, או שלא (ואכתי צ"ב). ובפרט שלמסקנה באמת מבארים התוס' וסיעתם שמורסן נחשב ב"ג כמו קמח, וריב"י לא מודה בו, ואילו באפר נשאר אביי בדעתו שריב"י מודה לרבי, וכפי שיתבאר בהמשך הסימן. ובסמוך ידונו שיטת הריטב"א והרי"ד ויתבאר הסבר אחר מדוע במורסן אין חיוב דאו', אע"פ שבפועל באמת כן יכול להיות עיסה. אך דעת הרמב"ם משמע שבפועל הגיבול במורסן שווה לאפר ולא נעשית עיסה מעליא, וצריך להבין מדוע הבינו חז"ל שלא די בעיסה שנוצרת מהמורסן כדי לחייב משום לש. ועוד קשה מ"ש מורסן מעפר, דבשניהם נוצרת עיסה מעליא. ועניין זה צריך להבין כבר בדברי הגמ' שאומרת שמורסן אינו ב"ג ואילו עפר הוא ב"ג. [ולא זכינו להתברר בזה].♦
דברי הרמב"ם בלישת קמח קלי
וכתב הרמב"ם (פכ"א הל"ג): מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ע"כ. ומבואר שאין איסור דאו' בגיבול קמח קלי. וכפי הידוע, קמח קלי הכוונה לקמח שנעשה מחיטים שקלו אותן, כמו שתיאר הרמב"ם בסמוך שהיו קולים את התבואה ואח"כ טוחנים. ויעויין גם ברמב"ם הלכות חמו"מ פ"ה ה"ה. ולא מבואר ברמב"ם מדוע אין איסור דאו' בלישת קמח קלי.♦
אפשרות שקמח קלי אינו ב"ג
ובפשטות היה אפשר לומר שקמח קלי אינו ב"ג, וכך באמת כתבו ראשונים רבים (הוב"ד בסו"ס ב' בדיון בשיטת הבה"ל יעוי"ש). אך לא נראה כ"כ לומר כן בדעת הרמב"ם, כיון שהוא לא מציין שקמח קלי אינו ב"ג, בניגוד למורסן שמביא הרמב"ם בהלכה הבאה, שם הוא פותח בכך ש'אינו ראוי לגיבול'. וגם בסוף פ"ח, שם הוא מביא את הדברים שאין בהם גיבול אין הוא מביא את קמח קלי.♦
מציאות הגיבול בקמח קלי
ועוד יש להעיר שלכאורה נראה שהתוצאה שקורית בגיבול קמח קלי קרובה מאוד לגיבול בקמח רגיל, וזה מטה לכך שקמח קלי הוא ב"ג. והרמב"ם כתב (ביכורים פ"ו הי"ג) מציאות שעושים מקמח הקלי עיסה לעשותו פת ואופים אותו, ומשמע מכך שהוא בר גיבול. אמנם יש להעיר שגם במורסן מצאנו שאפשר לעשות ממנו פת (חמו"מ פ"ו ה"ה), וצ"ע.♦
הבנת המנוחת אהבה בדעת הרמב"ם
והמנוח"א (ח"ב פ"ט הערה 26) עמד בזה, וטען שבאמת קמח קלי הוא ב"ג, ולדעת הרמב"ם אין איסור לישה מה"ת בדבר שראוי לאכילה, והסברא היא דבמה שראוי לאכילה הגיבול אינו אלא מיתוק אכילה בעלמא. ורק מדרבנן אסרו דברים שדומים לקמח, עכת"ד. ומפשטות דברי הרמב"ם נראה שגיבול קמח קלי מותר אפילו אם יגבלו כדי לאפותו אח"כ [ויעויין בזה עוד בהמשך], ויל"ע אם גם במקרה כזה יש אפשרות לומר שהגיבול אינו אלא מיתוק אכילה בעלמא.ובאופן פשוט נראה בדעת שאר הראשונים לא כך, ויעויין בזה באורך בסו"ס ב', אך מה שיש לדון הוא האם באמת זו דעת הרמב"ם, והיא נ"מ גדולה מאוד בצירופי ספיקות.
ולכאורה יש קצת קושי לומר כמנוח"א, דאם הרמב"ם סובר שיש כלל גורף שכל דבר שראוי לאכילה אין בו איסור לישה מה"ת נראה שהוא היה צריך לבאר זאת, ועל כן נראה שיש סברא פשוטה יותר (שלא ידועה לנו) שאין איסור לישה מה"ת בקמח קלי, וצ"ע.
♦
קושי על המנוח"א מלישה בשומשמין
ויש להעיר על המנוח"א מדברי הרמב"ם שהנותן זרעי שומשמין במים חייב משום לש, והרי זרעי שומשמין ראויים לאכילה, כידוע מהמציאות, וכן מבואר גם ברמב"ם (טומאת אוכלין פי"ד הט"ו). [ויש לפלפל בראיה זו אך א"א להאריך מקוצר הזמן].♦
קושי על המנוח"א מלישה בחרדל
עוד יש להעיר על המנוח"א מהמבואר בגמ' (שבת קמ.) וברמב"ם (פכ"ב הי"ב) שיש ל'לוש' את החרדל מע"ש. ויש לדון האם הלישה נעשית ע"י משקים או בלחות עצמו. ויש לדון האם הלישה אסורה מה"ת או מדרבנן, אך מ"מ משמע שיש בזה איסור לישה, ולדעת המנוח"א בדבר שראוי לאכילה אין איסור לש גם לא מדרבנן אלא רק בקמח קלי, שגזרו אטו קמח שאינו קלי. ואפשר לומר שחרדל לא ראוי כ"כ לאכילה קודם הלישה. וראה בהערה בעניין דעת המנוח"א עצמו בלישת חרדל[14].הערה על המנוח"א בהנחה שקמח קלי ראוי גמורה
ולשון המנוח"א היא שדבר שראוי לאכילה 'גמורה' אין בו איסור לש, דאינו מלאכה אלא מיתוק אכילה בעלמא. ויש להעיר שאין זה ברור שקמח קלי ראוי לאכילה גמורה, ויעויין בזה בסו"ס ב' שכנראה נחלקו בזה הראשונים, ובדעת הרמב"ם יש מקום להבין שאינו ראוי לאכילה גמורה.♦
הערה על המנוח"א מגיבול מורסן
עוד יש להעיר על המנוח"א מדין מורסן, שנראה ברמב"ם שרק מפני שאינו ב"ג אין בו איסור תורה, [אך אינו מוכרח, ואולי גם במורסן קיימת הסברא של קמח קלי]. ולכאורה גם המורסן ראוי לאכילה בלי הגיבול, לפחות ע"י הדחק, כמו שיתבאר בסוף אות ה'. ואם נכון היה שקמח קלי ראוי לאכילה גמורה היה אפשר לחלק בין מורסן לקמח קלי, אך להבנה שקמח קלי לא ראוי לאכילה גמורה, יותר קשה להבין מה ההבדל בין מורסן לקמח קלי, וצ"ע.♦
להלכה קשה לצרף את הסברא שאין לישה מדאו' בדבר ראוי לאכילה
והמנוח"א בכל הפרק מצרף את הסברא שדבר שראוי לאכילה אין בו איסור דאו' של לש. ולהלכה נראה שקשה לסמוך ע"ז. ראשית, כיון ששאר כל הראשונים ככל הנראה לא סבורים כך, וגם דעת הרמב"ם עצמו אינה ברורה. ועוד, שאפשר שלא היקל הרמב"ם אלא מפני שהקלי נקלה קודם לכן, וזו הסיבה שבמורסן לא קיימת הסברא של קמח קלי וכן בשומשמין, וכן העלה המנוח"א עצמו אפשרות זו. (אמנם צריך להבין בסברא מדוע כשהדבר נאפה כבר והוכשר לאכילה יהיה דינו שונה).♦
חילוק הרמב"ם בין לש למגבל – מה"ב (לא בעיון)
והרמב"ם כתב (פ"ח הט"ז): הלש כגרוגרת חייב והמגבל את העפר הרי זה תולדת לש, ע"כ. ומשמע שיש הבדל בין פעולת לישה לפעולת גיבול. וכן מבואר בדבריו בפכ"א הל"ג: מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, ע"כ. ומשמע טפי שיש הבדל בין פעולת לישה לפעולת גיבול, ואין זה תלוי בחומר אותו האדם מערבב. שהרי הוא פותח שהמגבל חייב משום לש, בלי שהוא מתאר את החומר אותו מערבב האדם. וצריך להבין מה ההבדל ביניהם.ובדוגמאות שמביא הרמב"ם לא מצינו כל דוגמא ללישה. ולגיבול מצינו בעפר, אפר, חול הגס, מורסן וקמח קלי.
עוד יש להעיר שנראה ברור שנתינת המים בקמח ולישתם נחשבת אב המלאכה, ולפי הרמב"ם צריך להבין את לשון ריב"י 'אינו חייב עד שיגבל', הרי לא מדובר בגיבול אלא בלישה.
ונראה שמקור הרמב"ם הוא מהירושלמי (פ"ז ה"ב): ההן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש, ע"כ. ונראה שכוונת הירושלמי לתולדה של לש.
♦
אפשרויות לביאור ההבדל בין לש למגבל
ויתכן מאוד שיש נ"מ גדולה לחילוק בין לישה לגיבול, דבפשט הרמב"ם אפשר להבין שכשהאדם לש הוא חייב בכל גוונא, ורק במגבל מסייג הרמב"ם שאין גיבול באפר וחול הגס ומורסן, והתבאר יותר במה"ק.ובמה"ק נתבארו ארבע אפשרויות להבדל בין לש למגבל:
א. לישה נעשית ע"י דחיסה וכיווץ, וגיבול לא נעשה ע"י דחיסה וכיווץ אלא בערבוב כגון בתרווד.
ב. לישה היא יצירת 'בצק', וגיבול הוא מה שאינו 'בצק'.
ג. לישה היא ביצירה עיסה קשה, וגיבול הוא ביצירה עיסה שאינה קשה אלא עבה או רכה. או שלישה היא יצירת עיסה קשה או עבה וגיבול הוא יצירת עיסה רכה.
ד. לישה היא יצירת גוש שעתיד להשתמש בו כגוש, כגון קמח לעשות עיסה לאפותה. או סממנים לגבלם כדי לשרותם כגוש במים ע"מ לצבוע. וגיבול הוא עירוב כדי לקחת מעט מעט, ואין לו עניין ביצירת גוש אלא בעירוב הנוזל והיבש, כגון בעפר שמגבל כדי לטוח.
ונתבאר שם שבכל האפשרויות יש קשיים, ולעת עתה לא נמצא פשט ברור בדברי הרמב"ם, וה' יאיר עיננו.
♦
ב. בירור גדר מלאכת לש בשריית דיו וכרשינים והמסתעף
בירור מהות הלישה המתקיימת בשריית דיו
והנה, צריך להבין מדוע יש איסור תורה של לש בשריית דיו, דהמציאות היא[15] שיש גוש או גושי דיו קשים, ונותנים אותם במים והם נימוחים לתוך המים עד שנעשה דיו ראוי לכתיבה. ולכאורה לא ברורה איזה לישה יש בזה, דמושכל ראשון של מלאכת לש הוא כמו בקמח, שהנוזל מדבק ומאחד את החלקים להיות דבר אחד, ובקמח אף נהיה דבר אחד לגמרי, דנהיה גוף אחד (יתבאר יותר בסמוך). וכאן גוש הדיו היה מלכתחילה דבר אחד, ולכאורה המים רק גרעו את החיבור שלו, כי הם הפכו אותו להיות נוזל קצת סמיך.♦
שתי אפשרויות להגדרת מלאכת לש
ונראה שיש שתי אפשרויות מרכזיות להבין את מהות מלאכת לש. האפשרות הראשונה והמקובלת היא שעניין מלאכת לש הוא להדביק ולאחד את הנפרד, ומעין ניגוד למלאכת טוחן. ואפשרות שניה היא שאין המהות של מלאכת לש כלל עצם ההדבקה והאיחוד, אלא עניינה היא שינוי הדבר היבש ע"י הלח. או בנוסח אחר: מיזוג הלח והיבש והפיכתם לדבר חדש.♦
ניסיון לביאור דין שריית דיו לפי האפשרות הראשונה
ולפי האפשרות הראשונה צריך להבין מדוע יש בשריית הדיו לישה, דכאמור לעיל לכאורה לא מתקיימת בשריה איחוד והדבקה. וניתן להציע כמה אפשרויות: א. כל נידון הגמרא מיירי דווקא היכא שיש לפחות שני גושי דיו, והמלאכה קורית בזה שע"י המים חלקי הדיו מתאחדים, אחד עם השני. ואע"פ שלכאורה אין הדיו עיסה כלל, דהוא נוזלי, לא אכפת לן מזה, ועיקר המלאכה הוא האיחוד של היבש ע"י הנוזל. ב. עוד אפשר להציע שאין המלאכה מצד איחוד שני חלקי הדיו, ולכן גם אם תהיה רק חתיכה אחת של דיו יהיה בזה חיוב לש. והמלאכה היא מצד איחוד חתיכת הדיו עם עצמה, ומתחדש שאע"פ שגם קודם לנתינת המים היה הדיו אחד, מ"מ כיון שהאדם יצר בו איחוד חדש ושונה, יש בזה לש.♦
קשיים בביאור זה
אך הדברים לא מרווחים, על ההצעה הראשונה שמדובר דווקא שיש שני חלקי דיו יש להעיר שלא נח לומר כן. ראשית, יש קצת קושי בפשט המשנה שאסרה לשרות דיו ולא חלקה אם מדובר בחתיכה אחת או שתיים[16]. שנית, ביראים שיובא בסמוך נראה פשוט שאין לחלק בין חתיכה אחת לשתי חתיכות. ובשאר הראשונים לא מצאנו שהעמידו את הנידון דווקא כשיש שני חלקי דיו, ואף שאין בזה הכרח, דהראשונים כמעט לא דנו בפרטי האיסור של שרית דיו, דמקור הדין נאמר בשריה קודם שבת, וכדעת ב"ש שאינה להלכה, אך מ"מ נראה שאין הדברים מרווחים. וההצעה השניה לא מרווחת מצד עצמה, דסו"ס האדם לא יצר כל איחוד, ואם חז"ל הבינו שיש מלאכת לש בשריית הדיו מסתבר טפי להבין שאין המלאכה בגלל האיחוד אלא בגלל טעם אחר.♦
ביאור דין שריית דיו לפי האפשרות השניה
ולפי האפשרות השניה החיוב בשריית דיו מובן בפשטות, דכיון שע"י המים נוצר שינוי משמעותי בדיו, ומדיו קשיח שאינו ראוי לכתיבה הוא הופך לנוזלי ואפשר לכתוב בו, ולכן יש בו חיוב מצד מלאכת לש.♦
דברי היראים
והיראים (רעד) כתב וז"ל: הלש. לא לישת קמח לבד נקראת לישה, אלא כל שדרך להמחותו על ידי משקין נקראת לישה[17], ע"כ. והנה אם היראים היה מבין שהמלאכה בשרית דיו היא כמו המלאכה בלישת קמח, ובשניהם המלאכה היא איחוד החלקים, נראה שהוא היה צריך לכתוב את הדברים בצורה שונה ולומר שלא רק עשיית עיסה חשיב לישה, אלא גם איחוד שלא נעשה עיסה אלא נוזל נחשב לישה. ומכך שהוא כתב שיש חיוב לישה גם בכל דבר שהדרך להמחותו נראה שהוא הבין שיש כאן פעולה ומהות אחרת מלישת הקמח, דבלישת הקמח האדם יוצר מהנפרדים דבר אחד, ואילו כאן הוא להיפך, שהאדם הופך את הדבר הקשה להיות לח ואינו מחובר עם עצמו (אלא רק ע"י הכלי שמוחזק בו), וסובר היראים שגם מציאות כזו היא בכלל מלאכת לש.ויש להסתפק בדעתו - האם הוא סובר שבמלאכת לש יש שני סוגי לישות, לישה של קמח שמהותו הדבקה ואיחוד. ודבר קשה שממחהו, שעניינו מלאכה אחרת בתוך לש, ואין צורך לתת מכנה משותף ביניהם. או שהוא הבין כאפשרות השניה הנ"ל, שמהות הלישה אינה קשורה להדבקה, אלא היא שינוי של הנוזל ביבש, ושורש הלישה המחייב בקמח אינו מצד ההדבקה, אלא אותו שורש שמחייב גם בשריית הדיו, שע"י הנוזל היבש משתנה ונהפך לדבר אחר.
♦
מלאכת לש במשכן
ויש לעיין איזה לישה נעשתה במשכן שממנה נלמדה מלאכת לש, וקי"ל שהמלאכות נלמדו ממה שהיו עושים במשכן, ומלאכות האכילה נלמדות ממה שנעשה בסממנים (שבת מט: עד:), ומהי הלישה שנעשתה בסממנים? וכתבו הרי"ד (פסקים יח. תוס' קנה:) והריטב"א (קנה:) שהיו שורים את הסממנים כדי שיתנו טעם במים ויצבעו עם המים, ובדיוק כמו המציאות של שריית הדיו והסממנים שנידונה במשנה.♦
נראה שהסממנים במשכן היו טחונים
ולכאורה נראה שהסממנים במשכן היו טחונים, דגם מלאכת טוחן נלמדת מסממנים, והטחינה נעשתה בהכרח קודם ללישה, דמבואר ברי"ד ובריטב"א שאחרי השריה היו צובעים, וא"כ אין טחינה אח"כ. וכ"מ ברש"י (שבת מט: ד"ה הם) שהיו טוחנים את הסממנים ואח"כ לשים אותם. וא"כ יוצא ששריית הסממנים נעשתה בסממנים טחונים (יעויין גם ב"ק קא.), דא"א לומר שאחרי הטחינה היו לשים את הסממנים ויוצרים מהם גוש ואח"כ שורים אותם, ואז השרייה נעשית בסממנים שאינם טחונים, דא"כ יוצא שהייתה לישה נוספת בסממנים, וברי"ד ובריטב"א מבואר שלא היה לישה אחרת במשכן, אלא רק את שריית הסממנים (שיטתם תתבאר בע"ה בהמשך בהרחבה). ולפי"ז יוצא שלא דווקא מיחוי של דבר קשה נחשב לישה, אלא גם מיחוי של דבר טחון נחשב לישה. [איברא שאין זו ראיה גמורה, דאולי לא טחנו אותם לאבקה אלא לגושים קטנים, ונמצאת המלאכה במיחוי הגושים].♦
ברי"ד ובריטב"א ובמאירי מבואר להדיא שיש איסור שריה גם בדבר טחון
ובאמת שכן מבואר להדיא בדברי הרי"ד והריטב"א, דהם כותבים שיש מלאכת לש גם בשריית אפר במים כדי ליצור בורית, וז"ל הרי"ד: אלא היה צריך לשרות האפר במים כדי שיתן האפר טעם במים, כגון אילו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר, ע"כ.והמאירי (קנה:) כתב: ובכלל זה נתינת הסמנים השחוקים לתוך המים לעשיית דיו, ע"כ. ועוד כתב (יח.): ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת המים כדיו ואפר, שהדיו כשנתנו העפצים שחוקים לתוך המים עם שאר הסמנין הידועים אצלם הושחרו מיד ונעשית המלאכה לגמרי, ע"כ. ומבואר שנידון המשנה מיירי בסממנים שחוקים[18].
♦
הבדל בין שריית דבר טחון לשריית דבר גוש
ולכאורה יש הבדל בין שריה ומיחוי של דבר טחון לשריה ומיחוי של דבר גוש, ובכל אחד מהם יש צד קולא וצד חומרא, בשריה של דבר גוש מצד אחד יש שינוי משמעותי שנוצר בו, וממצב של גוש הוא מתמוסס ונהפך לנוזל, ואילו באבקה ששורה במים השינוי יותר מזערי. ומצד שני, בשריה של דבר טחון נוצר איחוד, ומשא"כ בשריה של דבר גוש, שכאמור לעיל בפשטות נראה שלא נוצר איחוד.♦
אפשרות שהרי"ד והריטב"א לא יחייבו בשרית דיו גוש ושלילת האפשרות
ולכאורה יש מקום לומר שהריטב"א והרי"ד יחלקו על כל הראשונים הנ"ל (הובאו בהערה) שעולה מהם שיש איסור לש בשרייה של דבר גוש, דהתבאר שנראה לנקוט כעיקר שזה אפילו בגוש אחד שנימוח, כך שלא נוצר איחוד בין שני חלקי דיו. ויתכן שהרי"ד והריטב"א יאמרו שהחיוב הוא דווקא בשריה של דיו טחון כך שנוצר איחוד.אך לא נראה כלל לומר כך. ראשית, לא נראה להניח שיש מחלוקת במציאות איך נעשתה שריית הדיו, ויש להניח כראשונים הנ"ל שהיו שורים חתיכה שהיא גוש. שנית הריטב"א (יז:) כתב וז"ל: ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהדיו האמור בתלמוד הראוי לספר תורה ותפילין ומזוזות אינו דיו של עפצים, דההוא לח הוא ולא שייך ביה שרייה, ע"כ. ויעויין בתוס' (נידה כ. ד"ה פלי) שלדעת ר"ת מדובר בדיו גוש, וא"כ עולה שגם לריטב"א יש חיוב בדבר גוש[19]. שלישית, נראה לנקוט בדעת הרי"ד והריטב"א שהמלאכה בדיו אינה מצד האיחוד, ומזה נרוויח להוכיח שהם לא חולקים על הראשונים המחייבים במיחוי דיו גוש, וכן נרוויח את ההסתפקות לעיל מה שורש המלאכה בשריית הדיו. הרי"ד והריטב"א מאריכים לבאר מדוע במורסן (לדעתם) אין איסור תורה של לש, ומבארים שמצד אחד הוא לא דומה לקמח ומצד שני הוא לא דומה לדיו, והדברים יתבארו בהמשך בהרחבה. ונראה שאם הם היו סבורים שמהות המלאכה בשריית הדיו היא באיחודו (ולכן בגוש אין חיוב לש), הם היו צריכים לומר בפשטות שבדיו ובקמח יש איסור תורה כיון שהם מתאחדים זה עם זה, ואילו מורסן אינו מתאחד[20]. ובמקום זה הם חילקו בין הגדר של קמח לגדר של דיו, ובכל אחד מהם דנו בפנ"ע מדוע אינו דומה למורסן. ועל כרחינו הטעם הוא מפני שהמלאכה בשריית הדיו אינה האיחוד אלא עצם המיחוי אל המים, ובניגוד לקמח, שהמלאכה בו היא עשיית העיסה, ולכן כשהם השוו מורסן אליהם הם נצרכו לבאר את דינו באופן נפרד ביחס לקמח וביחס לדיו.
♦
דחייה ההוכחה השלישית
איברא, שההוכחה השלישית בדעת הרי"ד והריטב"א מבוססת על כך שמורסן לא יכול להיות עיסה, אך יעויין לקמן בביאור שיטתם שהסתפקנו בזה, ויתכן שמורסן גם הוא נעשה עיסה מעליא, ונקודת הקולא שבו היא מצד שאין הדרך לעשותו עיסה (יעי"ש ביתר ביאור). ולפי"ז נפלה הראיה, דהם לא יכולים היו לומר שדיו ואפר שונים ממורסן משום שהם מתאחדים ומורסן לא מתאחד, דגם מורסן מתאחד. ועדיין נשארו שתי ההוכחות הראשונות, שמודים הרי"ד והריטב"א שיש מלאכת לש גם במיחוי גוש.♦
מהלימוד מסממנים טחונים לדיו גוש יש להוכיח שהגדר אינו איחוד
ולכאורה נראה שאם כנים הדברים שמקור המלאכה במשכן היה בסממנים טחונים שנשרו, ומצד שני המלאכה בשרית הדיו במשנה מיירי בדיו גוש, יש להוכיח ביתר שאר ששורש המלאכה אינו האיחוד. בשלמא אם במשכן עצמו היו שורים סממנים של גוש, היה עדיין ניתן לטעון ששורש המלאכה הוא איחוד, ואף שהוא כבר מאוחד קודם לכן מ"מ נוצר איחוד אחר וחדש. אך אם המלאכה במשכן מיירי בסממנים טחונים קשה להבין איך ניתן לדמות איחוד של דבר שהיה נפרד קודם לכן, לאיחוד של דבר שהיו מתחילתו גוש ורק נוצר בו 'איחוד חדש'. ודווקא אם נאמר ששורש המלאכה אינו האיחוד אלא הפיכת היבש לדבר חדש ומעולה יותר מובן, דבזה הוא ק"ו, דאם דבר טחון שנימוח נחשב לש, ק"ו שדבר גוש שנימוח, שמשתנה עוד יותר, הוי לש.♦
אפשרות אחרת למקור מלאכת לש
אך נראה שאין הכרח לכך שמקור מלאכת לש במשכן היה בשריית הסממנים, ובהקדים שהתבאר לעיל שלדעת הרמב"ם אין מלאכת לש בשריית דיו וסממנים, ולדעתו בהכרח המקור למלאכת לש לא היה בשריית הדיו.ונראה שאחרי שהיו טוחנים את הסממנים היו יוצרים מהם עיסה כלשהי ורק אח"כ שורים אותם[21], ולפי"ז אפשר לומר שמלאכת לש נלמדת לא מהשרייה אלא מהלישה הראשונית שנעשית בהם. ולדעת הרמב"ם בשריה שנעשית אח"כ אין כלל מלאכה של לש אלא של צובע. ונראה שלישה זו הייתה לישה גמורה כמו בקמח, ולכן אין הכרח שמלאכת לש תהיה גם בדבר שאינו ב"ג, וכאמור לעיל לדעת הרמב"ם נחלקו בזה האמוראים, ולהלכה הרמב"ם נוקט להקל.
♦
אפשרות שאין מלאכת לש במיחוי אבקה
ולפי הבנה זו, ששריית הסממנים במשכן נעשתה כשהם גוש, יש מקום לומר שלא כדעת הרי"ד והריטב"א, מצד אחד, ומצד שני שלא כדעת הרמב"ם. כלומר, במשכן היו שתי לישות, אחת הלישה של הסממנים לעשותם עיסה (שלא כדעת הרי"ד והריטב"א), והשנייה השריה של הסממנים במים (שלא כדעת הרמב"ם). ולפי"ז יש מקום לומר בפשט הגמ' ובדעת ראשונים אחרים שלא כתבו כדברי הרי"ד והריטב"א, שחיוב לישה הוא דווקא במיחוי של דבר גוש, ולא במיחוי של אבקה. דכיון שמקור המלאכה במשכן היה במיחוי של דבר גוש, יש אפשרות לומר שדווקא שינוי משמעותי שכזה הוי לש, ולא מיחוי של אבקה. [ויעויין בהמשך, שאפשרות זו פותרת את הקושי ביחס לדברי הגמ' (קנו.) בעניין עיסה רכה].♦
ראיה על חיוב לש במיחוי אבקה
אך נראה שיש להוכיח שיש מלאכת גם במיחוי אבקה מהמבואר בתוספתא (הוב"ל) שהנותן קנקנתום במים חייב, והקנקנתום כנראה היה אבקה (ראה תוס' מגילה יח: ד"ה קנקנתום, תוס' עירובין יג. ד"ה קנקנתום, ואנצי' תלמודית ערך דיו). ונראה שהראשונים שחולקים על הרמב"ם וסוברים שהחיוב בדיו הוא מצד לש, יבארו שגם בקנקנתום החיוב הוא מצד לש, ולא משום צובע. והראשונים סתמו ולא ביארו את היחס בין שרית הדיו לדין צובע, אך נראה לנקוט בדעתם שהם סבורים שאין מלאכת צובע בדיו, ויש רק מלאכת לש. ולכאורה אין חילוק בין דיו לקנקנתום, ומסתבר שאם אין בדיו צובע כך גם בקנקנתום. וכן מבואר להדיא בראב"ד (פ"ט הי"ד) שאין מלאכת צובע בקנקנתום אלא לש, וסברתו היא שמלאכת צובע עניינה כשהאדם עשה את תכלית הצביעה (כגון לצבוע בגד וכיו"ב), ולא בהכנת הצבע.♦
אפשרות לביאור דברי היראים
ולעיל הסתפקנו בדעת היראים האם הוא נוקט ששורש מלאכת לש הוא אחד, שנוצר שינוי ביבש ע"י הלח, ושורש החיוב בקמח ובדיו דומה, דבשניהם נוצר שינוי ע"י הלח, או שמא הוא הבין אחרת ויש כאן שני סוגי לש שונים. ונראה שאם היראים הבין שבמשכן נעשו שתי מלאכות של לש הדברים מיושבים יותר, דכיון שנעשו שני סוגי לש יש ללמוד לשני סוגי לישה, ואין צורך בהכרח לתת מכנה משותף ביניהם.♦
ראיה שיסוד מלאכת לש היא מצד הדיבוק ודחייתה
והנה איתא בזבחים (צד:): אמר רבא: זרק סודר למים חייב, זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס, אלא זרע פשתן מ"ט, וכ"ת משום דמקדח, אי הכי חיטי ושערי נמי. הנך אית להו רירי. א"ה שלחים נמי, התם קעביד לישה, ע"כ. ומבואר שיש חילוק בין זורק חיטים ושעורים למים ובין זורק פשתן, בכך שבפשתן יש 'רירי', ופרש"י: הנך אית להו רירא - זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי, ע"כ. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ח הט"ז) וז"ל: והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה, ע"כ. ומבואר שיש חיוב לש מכח הדיבוק שנעשה בין הזרעים. ולכאורה יש להוכיח מכאן שמהות מלאכת לש היא הדיבוק.אך נראה שאין מכאן ראיה כלל, דשפיר אפשר להבין שהמלאכה היא מצד השינוי שגורמים המים לדבר היבש, ואחת האפשרויות לכך היא שהמים גורמים לחלקי דבר היבש להדבק אחד אל השני, ומכיוון שחיטים ושעורים בזריקה למים לא משתנים כלל אין בהם חיוב. אולם, אם היו משתנים לדבר חדש היה יכול להיות חיוב גם אם לא היה נוצר דיבוק.
♦
סיכום גדר החיוב בשריית דיו
ולסיכום העולה עד כה יוצאות ג' אפשרויות מרכזיות בביאור החיוב בשריית דיו:א. דעת הרמב"ם היא שאין מלאכת לש במיחוי, והמלאכה היא דווקא ביצירת עיסה, ומסתבר שהמלאכה היא בדיבוק ובאיחוד. ונח' האמוראים האם בעינן דווקא דיבוק גמור כמו קמח, אם גם בדבר שאינו ב"ג, ולהלכה הרמב"ם פוסק שהוא רק בדבר ב"ג.
ב. דעת שאר הראשונים שיש חיוב לש במיחוי, לדעת הרי"ד והריטב"א הוא כולל גם מיחוי של אבקה, ושיטתם תתבאר יותר בהמשך.
ג. יתכן שלדעת ראשונים אחרים החיוב הוא דווקא במיחוי של גוש. אך מהתוספתא לגבי קנקנתום נראה שא"א לומר כך.
♦
בירור המלאכה בשריית כרשינים
ומבואר במשנה שאסרו ב"ש לשרות כרשינים, ובגמ' מבואר שלא אסרו ב"ש שביתת כלים אלא בדבר שיש בו חיוב חטאת אם עשה אותו האדם בשבת, וכמו שהתבאר בתחילת המאמר. וצריך להבין איזה מלאכה יש בשריית כרשינים. וכרשינים הם גרעינים יחסית קטנים, כמבואר בבכורות (לז:) שגודלם קרוב לגודל עדשה.♦
ביאור לשון המשנה 'שישורו מבעוד יום'
ובמשנה מבואר שהמלאכה הקורית בכרשינים ובדיו ובסממנים היא שהם 'נישורים'. וצריך להבין מה הכוונה של מילה זו. ונראה שהכוונה למשמעות קרובה לפתיחה והתרה, וכלשון 'שרי' בארמית, שהכוונה לדבר מותר, לפעמים במשמעות לאיסור והיתר, ולפעמים במשמעות של פתיחת קשר, כמו 'שרא המייניה' (שבת ט:). ורש"י בירמיה (טו יא) ביאר כך גם את הפס': 'אם לא שריתיך לטוב'. ובמשנתנו המשמעות היא שגושי הדיו והסממנים, וכן הכרשינים, נמצאים במים ועוברים תהליך של היפתחות והתפרדות מעצמם.♦
ההסבר הראשון של המאירי
ובראב"ד (שבת פ"ט הי"ד) ובאו"ז (סימן סא) מבואר שהחיוב בכרשינים הוא מצד לש, אך לא מבואר מה התהליך שקורה לכרשינים שבגללו יש חיוב לש. וז"ל המאירי (יז:): וכן כרשינין ר"ל כרשינין קלופים ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו, ומאכילין לבהמה להשמינה, ע"כ. ומבואר בדבריו שע"י השריה של הכרשינים המים 'מתעבים', דהיינו נהיים סמיכים יותר, ונראה שהחיוב לדעתו הוא מצד לש. ומלשון המאירי 'כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו' נראה שהמים לא נהיים עיסה עבה כ"כ אלא יחסית דלילה, ואעפ"כ יש בזה חיוב לש. אך אפשר להבין שהלישה נעשית בעיסה שנוצרת בתוך המים, ויתכן שאם נבודד אותה מהמים נבחין שהיא עיסה עבה, והדבר צריך בדיקה, ויותר נראה שלא נוצרת מכך עיסה עבה.ומצד מהות מלאכת לש נראה שניתן להבין לפי שתי האפשרויות, דהכרשינים מתאחדים קצת זה עם זה, וממילא יש בזה גם דיבוק ואיחוד, וגם שינוי היבש ע"י הנוזל.
♦
ההסבר השני של המאירי
עוד כתב המאירי וז"ל: ויש מפרשים שמתוך שהם קשים מתרככים על ידי שרייה זו, ומפרשים הכרשנים קטנית הנקרא ויצא"ש, ע"כ. ולכאורה נראה שכוונתו לומר שהמלאכה שנעשית בהם היא בכך שהשרייה מרככת אותם, ונראה שהחיוב הוא מצד מלאכת לש, דהמאירי סתם את הדברים, ונראה שדנים מצד אותה מלאכה שדן בה באפשרות הראשונה. וגם לא ידוע לנו על מלאכה אחרת שאפשר לדון מצידה על החיוב. והר"י מלוניל כתב וז"ל: אין שורין וכו', דיו ששורין העפצים במים או סמנין כדי לצבוע באותן המים. כרשינין נמי קשין הן ואינן ראויין למאכל בהמה אלא אם כן שורין אותן במים, וצש בלע"ז, ע"כ. ומלשון ר"י 'כרשינים נמי קשים הן' משמע שהמלאכה הקורית בכרשינים היא המלאכה הקורית בדיו, ובדיו נראה בהכרח שהמלאכה היא שהם נימוחים אל המים, ולכאורה כך הוא גם בכרשינים. אך נראה שבמציאות הכרשינים לא נימוחים ממש אל המים, אלא רק מתרככים, וכמו שכתב המאירי בפירוש השני, שמקביל לדברי הר"י. ולכן נראה להבין בר"י כמו המאירי.♦
נראה מדבריהם שיש חיוב לש בריכוך ע"י נוזל
ולכאורה עולה חידוש גדול במלאכת לש, דעד כאן לא ידענו על חיוב לש אלא כאשר הנוזל משנה את הגוש להיות נוזל ולהפך לדבר אחר, אך בדבריהם מתחדש שאפילו היכא שהנוזל מרכך את הקטנית יש חיוב לש. ויל"ע טובא אם הדברים מתיישבים בש"ס (ויעויין לקמן סימן ג' בכל סוגיית חרדל שלשו שהתירו למחותו בשבת. ואולי אפשר לחלק בין דבר קשה שמרככו, לעיסה שאינה גוש קשה לגמרי, שמרככה. ועוד אפשר לומר שהחרדל כבר נילוש ולכן אין בו עוד לש במיחוי), וצ"ב. ויעויין גם בשביה"ש (פתיחה למלאכת לש בא"ר כ') מה שהשיג על המאירי.ועכ"פ לכאורה אפשר להבין את הדברים רק לפי האפשרות ששורש המלאכה הוא בכך שהנוזל משנה את היבש, ולא מצד שיוצר איחוד.
♦
אפשרות אחרת בהבנת סיבת החיוב ושלילתה
ואולי אפשר לבאר בדבריהם שע"י הריכוך הכרשינים נדבקים קצת זה לזה, ולכן חשוב לש. אמנם נראה שהדיבוק הוא דיבוק קל יחסית, אם גם בזרעי פשתן הדיבוק קל. אך ק"ק לומר כן בסתימת דברי המאירי, שכלל לא רמז לדיבוק כלשהו. וגם בדברי ר"י משמע שהוא כמו בסממנים, שאינו עניין של איחוד, וצ"ב.♦
דברי הרי"ד שאין איסור לש בריכוך
והרי"ד (פסקים יט.) כתב וז"ל: ואי קשיא, בשלמא דיו וסממנין איכא חיוב חטאת, אבל כרשינין מאי חיוב חטאת איכא, והא תנן לקמן בפרק תולין אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, ואמרינן בגמרא שרה מאי, תרגמה אדא נרשאה קמיה דרב יוסף אם שרה חייב חטאת, אמר ליה אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא הכי נמי דמיחייב, אלא אמר אביי מדרבנן הוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אלמא אין בשריית הכרשינין אלא איסורא דרבנן, ואמאי גזרו עליה ערב שבת עם חשיכה, ע"כ. וביאר בהמשך דבריו שבאמת אין בשריית הכרשינים חיוב חטאת יעי"ש[22]. ויתכן לומר בדעת הרי"ד שרב אדא סבר שיש לחייב בשריית הכרשינים מצד לש, כיון שמרככם, ודחאו אביי שמוכח משריית בשר, שאם שראו במים אין חיוב, אף שהוא מתרכך. והראיה שאין חיוב היא כנראה מהנחות היסוד במלאכת מבשל שהמלאכה היא דווקא כשהאדם מניח את הסיר על האש, או כשהוא מדליק את האש תחת הסיר. למרות שבסתמא הבשר נמצא בתוך המים כבר קודם.♦
דחיית קושיית הרי"ד
ולכאורה קושיית הרי"ד אינה ברורה, דז"ל המשנה שם: אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ. ואין שורין את הכרשינין, ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, ע"כ. ויעוי"ש בגמ' שדברי תנא דמתניתין שהתיר לשרות את החלתית בצונן אינם מוסכמים להלכה, ויעוי"ש בכל ההקשר שנראה ברור שכל דברי הגמ' בשאלה 'שרה מאי' מוסבים על החלתית, ואין כל הכרח שהם נאמרו גם על שרית הכרשינים. ואדרבה, בפשטות האיסור לשרות את הכרשינים קשור להמשך המשנה, ומצד דין בורר, וכ"מ מכך שהמשנה סותמת שאין שורין את הכרשינים, ומשמע שגם לא בצונן, בשונה מחלתית. וכל זה נראה פשוט, וכ"כ שם גם הרי"ד עצמו, וצע"ג.ועל עצם הדין של שריית החלתית יש לדון איך הוא מתיישב עם דעת ר"י והמאירי. ויתכן לומר ששריית החלתית לא הייתה יוצרת ריכוך כמו בכרשינים. ואף שריית בשר, שמבואר בגמ' שאין בה איסור תורה, אינה מביאה את הבשר לריכוך משמעותי כזה שנוצר בכרשינים.
♦
אפשרויות אחרות לביאור החיוב בכרשינים
ואפשר לבאר אחרת מהראשונים הנ"ל את החיוב בכרשינים. ר' פרחיה כתב שהחיוב הוא מצד זורע, וכמו שפסק הרמב"ם לגבי שורה חיטים (שבת פ"ח ה"ב, ולמד כן בגמ' בזבחים צד:), וכ"כ עוד אחרונים (ראה אג"ט זורע אות יז). עוד אפשר לומר שהחיוב בכרשינים הוא מצד זה שהם נדבקים ונתלים זה בזה, כמבואר בזבחים צד ע"ב לגבי זרעי פשתן[23].♦
ראיה מהירושלמי שהאיסור הוא משום בורר
והנה לכאורה יש מקור מפורש בירושלמי לטעם האיסור לשרות כרשינים, דכאמור לעיל במשנה בדף קמ ע"א נאמר שאסור לשרות כרשינים, וביאר הירושלמי שהאיסור הוא משום בורר, וכן הבי"ד הירושלמי רנ"ג על אתר. ונראה לבאר שהמציאות היא שהאדם שורה את הכרשינים במים ולאחר זמן המים מפוררים את העפרורית הדבוקה אל הכרשינים וכך קורית הברירה[24], וזו כוונת המשנה שאין שורין את הכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום.♦
אפשרות לביאור דברי הראשונים שלא פרשו כן
וצריך להבין מדוע הראשונים לא פרשו כן, ויתכנו כמה סיבות - ראשית יתכן שהראשונים רצו לבאר שכל נידוני המשנה באים מצד אותו מלאכה, דהמשנה כללה את כולם יחד 'שישורו מבעוד יום'. ועוד, אולי לא ניחא להו לומר שמדובר בכרשינים שלא נבררו. שנית, בגירסא בבבלי יש גורסים: 'אין שולין את הכרשינים', ובניגוד לירושלמי שהגירסא 'אין שורין'. וכתב שם הר"י מלוני"ל וז"ל: אין שולין, בלמד גרסי'. את הכרשינין, כלומר, מסיך עליהם מים לברר פסולתן, כדגרסי במסכת ביצה אף מדיח ושולה, והפסולת עולה למעלה ונשאר האוכל למטה ונראה כבורר, ע"כ. ומעין זה כתב רש"י. ובפשטות נראה שלא מדובר בתהליך של שריה, אלא בהצפה בעלמא, שעל ידה הפסולת עולה, ולפירוש זה א"א לבאר את דברי המשנה שבשריית הכרשינים למשך זמן קורה תהליך של מלאכה, כקשורה לבורר. [אמנם המאירי שם כתב וז"ל: אין שורין את הכרשינין ויש גורסין אין שולין והכל אחד והעניין הוא הצפת מים עליהם בכלי והפסולת עולה למעלה ואדם אוכל מן התחתונות שרויות, ואיסורו משום בורר, ע"כ. ומבואר שהבין שהשריה והשליה הם עניין אחד, וא"כ א"א לומר שהטעם שלא פירש כן אצלינו הוא מפני שלא גרס כן]. שלישית, יתכן שהראשונים הבינו שאין בפעולה זו איסור דאו', וכדמשמע מלשון ר"י מלוני"ל (לגבי שלייה) 'נראה כבורר'. ויעויין בבה"ל (שיט ס"ח ד"ה דהוה) שצידד שהוא איסור דאו', וראה עוד בהערה[25].נראה עיקר כביאור שהאיסור מצד בורר
ומ"מ נראה שהגירסא העיקרית היא 'אין שורין'. ראשית, זו הגירסא בירושלמי, וכן הגירסא במשניות ובכה"י בבבלי, וברוב הראשונים (כ"כ בטל חיים ח"ב עמ' קפה בהערה). ועוד, שהגירסא אין שולין את הכרשינים מגומגמת, דהיו צ"ל אין שולין את הפסולת מהכרשינים וכיו"ב. לפיכך, יש לנקוט כגירסא אין שורין. וכוונת המשנה בדף קמ לשרייה למשך זמן, שהייתה מפוררת את העפר הדבוק, וממילא זו גם כוונת המשנה בדף יז. וקשה מאוד לומר שמדובר בשתי מלאכות שונות, והירושלמי התייחס דווקא לבורר ולא ללש כי דיבר על שריה שונה, או תירוצים מעין זה.ועוד נראה כהסבר זה דלפיו א"צ להיכנס לדוחק הראשונים בביאור מדוע יש בשריית הכרשינים מלאכת לש.
וגם בביאור שהוא מצד זורע יש להעיר כנ"ל, דלא נח לומר שיש שתי מלאכות שונות בשריית הכרשינים, והמשנה מתנסחת באותו נוסח ובכל פעם דנה במלאכה אחרת. ועוד יש קצת לדקדק, שאם המלאכה היא מצד זורע מדוע אמרו דווקא כרשינים, ולא את הדוגמאות שנאמרו בגמ' בזבחים בסתמא חיטים ושעורים. ומבואר שהגמ' לא השתמשה במקור הדין שנאמר על כרשינים, וניחא טפי לומר שבכרשינים לא דנו מצד זורע. ודווקא אם הוא מצד בורר א"ש, דרק לגבי כרשינים מצינו את המציאות שהיו שורים אותם להסיר את העפרורית הדבוקה בהם. [ואכתי צ"ב במציאות מדוע הוא כך דווקא בכרשינים ולא בשאר ירקות].
♦
קושי על כל הנ"ל מדין עיסה רכה
והנה נאמר בגמ': ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין, לא קשיא, הא בעבה, הא ברכה, ע"כ. ומבואר שאף שת"ק אסר לגבל קמח קלי הוא מתיר לבחוש את השתית, שהיא עיסה רכה. ובהמשך הגמ' מוכח שאין הכוונה רק לערבוב, דמבואר שנותנים את החומץ לתוך הקמח, דהיינו שכולל שהבחישה כוללת את כל תהליך הגיבול, וכ"כ רש"י בקצרה (ד"ה שבוחשין). ומבואר ברש"י (קנה: ד"ה קלי) שהגיבול בקלי הוא הוא הגיבול בשתיתא, ובשניהם מדובר בעירוב של שמן מים ומלח עם קמח קלי, ולא מדובר בדבר אחר המתגבל, ונמצא שכל ההבדל הוא רק אם נעשה רך או עבה. ויעויין גם בברכות לח ע"א דמבואר שהיו שני סוגי שתיתא אחת עבה ואחת רכה. וצריך להבין מהו יסוד הקולא בעיסה רכה. וכתב רש"י (ד"ה עבה): בעבה - אין גובלין, ברכה בוחשין שאין זו לישה, ע"כ. ומבואר שכשהעיסה רכה לא חשוב לישה. ומעין זה כתבו הרי"ד והריטב"א. וצריך להבין את היחס למה שהתבאר עד כה, שיש חיוב מלאכת לש גם כאשר הדבר נעשה לנוזל.בדעת הרמב"ם הדברים מיושבים בפשטות
ולדעת הרמב"ם הדברים מיושבים בפשטות גמורה, ואדרבה לשיטתו סוגיה זו יכולה להוות ראיה לכך שאין מלאכת לש בשריית דיו, וכמבואר בגמ' שעיסה רכה קלה מעיסה עבה, ומשמע שלא אמור להיות בו איסור דאו'. אמנם לדעת הרמב"ם כל הנידון אינו נידון דאו', דמבואר בדבריו (פכ"א הל"ג) שבשתיתא אין איסור תורה גם בעבה, אך אכתי נראה שאם מדאו' אין הבדל בין עיסה עבה לרכה, ואת שתיהן מגדירה התורה כמלאכת לש, לא ברור מדוע שמדרבנן יהיה בזה הבדל. וגם מדברי הרמב"ם עצמו משמע שלישה היינו דווקא בעיסה עבה, דז"ל שם: והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש, ע"כ. ומשמע שדווקא מציאות של עבה חשובה לש.♦
אפשרות שבתהליך הכנת הדיו היה הדיו עיסה עבה
ויש מי שביאר (יעויין בספר אתה יצרת לר' אליעזר הכהן בן פורת סימן כה) שהמציאות בשריית דיו הייתה שהיו נותנים את חתיכות הדיו אל המים והן היו שוהות בתוך המים איזה זמן, ואח"כ היו מבשלים אותן (בלי מים), ואח"כ היו מוסיפים עוד מים ומבשלים, ואז הדיו היה מוכן לכתיבה. ודברי המשנה והראשונים נאמרו על השריה הראשונית, ובה הדיו נעשה עיסה עבה. וכן נראה שהבין ההר צבי (טל הרים לש ס"א) שהדיו והסממנים נעשו לעיסה עבה.♦
דחייה האפשרות
אך בדברי הראשונים שתיארו את השריה לא נראה כתיאור הנ"ל. הרמב"ם כתב: 'ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו'. והמאירי (קרית ספר ח"א מאמר א' ח"ד) כתב וז"ל: ויש מפרשים שדכין קליפי העץ ומבשלין אותן וסוחטים אותן וגובלין מה שלקטו מן העשן באותו לחות היוצא ממנו. ויש עושין כן בקליפי רמונים, ואחר שנתגבל עושין ממנו רקיקין ומיבשין אותן וכשבא לכתוב ממחה מהם במי עפצא וכותבין בו, ועל שרייה זו שבשעת כתיבה אמרו באחד של שבת אין שורין דיו וכו', ע"כ. ונראה שמיד אחרי הנתינה במים אפשר לכתוב. וכל התהליך שתיאר הספר הנ"ל לא נזכר. והתרומה (קצה) כתב בביאור דברי המשנה ששורים דיו: 'בדיו שלנו שהוא יבש ונותנין עמו מים לאחר כן לעשותו לח', ומקיצור דבריו משמע שע"י הנתינה לבד נעשה דיו מוכן לשימוש. וברי"ד ובמיוחס לר"ן (על אתר) כתבו שהיו שורים את הדיו במים וכותבים עם המים, ומבואר מדבריהם שעם אותם מים שנותנים בתחילה היו כותבים, ולא כביאור הנ"ל שהמים שניתנים בתחילה היו נספגים בחתיכות הדיו ונעשים עיסה עבה, ואח"כ היה נותן עוד מים, ואין זה משמע בלשונם[26].ומלבד זה, בדעת הרי"ד והריטב"א א"א ליישב כך בגלל דבריהם לגבי מים לבורית, שמוכח להדיא שיש איסור לש גם בעיסה רכה. וזה גם מטה קצת שהם הבינו שגם בשריית הדיו היה עיסה רכה, כי הם מדמים זה לזה.
ובר מן דין, בתוספתא מבואר שהנותן מים לקנקנתום חייב, ולכאורה במציאות אותו קנקנתום לא מביא את המים כלל למציאות של עיסה עבה. והמאירי (שם) תיאר: 'וקנקנתום הוא וידריאולה שבלולה במים ומשחריתו וכתבו בה', ומשמע שהוא עיסה רכה.
♦
א. אפשרות ליישוב הקושיה כיון שמדובר בדבר טחון
ולכאורה אפשר ליישב את הקושי ע"פ מה שהתבאר לעיל, שיש מקום לומר שדווקא דבר גוש שממחה אותו נחשב לש, ולא דבר טחון, שלא כדעת הרי"ד והריטב"א. וכיון שמדובר בגמ' בדבר טחון אין בזה לש, וכל הצד לחייב היה מצד זה שהאדם משנה את הדבר הטחון להיות גוש, ובזה מחלקת הגמ' בין רכה לעבה, שדווקא בעבה נהפך לגוש ולדבר אחר, ולא ברכה. איברא, שכאמור לעיל אפשרות זו נסתרת מדין קנקנתום.♦
ב. אפשרות לחלק מצד שיש עניין במחוי
ועוד אפשר לומר שחשיבות המלאכה במיחוי היא בכך שיש עניין לאינשי להמחות ולהמיס את הדבר הקשה, ועי"כ יוכלו להשתמש בו, ודווקא בכהאי גוונא חשוב מלאכת לש. אך במקרים שאין לאדם כלל עניין שהדבר היבש ימס אל המים, והוא לא נותן דעתו ע"ז כלל, לא חשוב לש. ובקמח קלי אין לאדם עניין שהקמח ימס אל המים, אלא רק שיהיו מעורבים זה בזה ויאכלם ביחד.ויתכן שזו גם כוונת היראים במש"כ שיש חיוב בדבר שהדרך להמחותו, דלא נראה שכוונתו לאפוקי מציאות שמקלקל, אלא נראה שכוונתו כעין זה, שדווקא דבר שיש צורך שהוא יתמחה בתוך המים חשוב לש, אך דבר אחר, אע"פ שבפועל הוא מתמחה במים, לא מתחייב מצד מלאכת לש.
ואפשרות זו מחודשת, דהסברא הפשוטה שיש לדון בזה כפס"ר. ויתכן אף שהוא פס"ר דניחא ליה, דאולי יותר טעים לאכול או לשתות את השתיתא כשהקמח נמס.
♦
לא ברור אם אפשר לומר כך בדעת הרי"ד והריטב"א
אך בדעת הרי"ד והריטב"א לא נראה לומר כך, דמבואר בדבריהם שהם מחייבים גם בשריית אפר לבורית, ולכאורה אין לו עניין מיוחד שהאפר ימס במים, ומצידו שיישאר אפר והעיקר שהמים יקבלו טעם מהאפר ויהיה לו מי בורית, ואעפ"כ מחייבים. אך לא מוכרח, ואולי כל עוד שהאפר לא נמס במים אין המים מקבלים היטב את טעם האפר, ונמצא שהאדם כן חפץ שהאפר ימס במים.והנטייה היותר פשוטה בדעתם היא שלא כאפשרות זו, כיון שהם לא הזכירו בכל דבריהם את עניין ההמסה. ויעויין לקמן בביאור שיטתם, שנראה יותר להגדיר את המלאכה כאינו קשורה להמסה, אלא למיזוג של היבש והנוזל, וא"כ לחלק אם האדם רוצה למחות או שלא.
♦
ג. אפשרות שהמלאכה במיחוי היא דווקא כשא"א בלעדיו
עוד אפשר לומר שהחיוב במיחוי הוא דווקא בדבר שבלי המיחוי א"א להשתמש בו, וכמו בדיו, שכל מטרתו וייעודו הוא להיהפך לחומר נוזל שאפשר לצבוע בו, ולכן המיחוי הוי לישה חשובה וחייב. אך קמח קלי תיקונו הוא בעשייתו לעיסה עבה, ולכן כשעושה עיסה רכה, אף שהקמח מתמחה אל המים אין חיוב לש.♦
ביאור דין אפר לדעת הרי"ד והריטב"א
וברי"ד ובריטב"א מבואר שיש חיוב לש בשריית אפר לבורית, והנה אפשר להשתמש באפר גם לטוח, ואין צריך להמחותו דווקא, ואע"פ חייב. אך נראה דשאני התם, שהם שני שימושים שונים ולכן יש חיוב בשריה, משא"כ קמח קלי שבשימוש לאכילה תיקונו הוא לא המיחוי, כשממחהו לא הוי לש.♦
קושי באפשרות זו
ולכאורה יש להקשות על אפשרות זו בדין קמח קלי, דממ"נ אם הקמח קלי מוגדר כדבר שראוי לאכילה כמו שהוא בלי לישה כלל, לא מובן מדוע כמה ראשונים מחייבים בו כשעושה עיסה עבה, וע"כ שהם סוברים שלא מהני מה שהקמח ראוי לאכילה. וא"כ נראה שגם לגבי מיחוי אין משמעות לכך שניתן לאכלו בלי המיחוי.ואם קמח קלי מוגדר כדבר שלא ראוי לאכילה בלי לישה, קשה, דנמצא שהפיכתו לעיסה רכה כן מהווה תיקון משמעותי בעבורו, ומה בכך שעיקר תיקונו נעשה בעשייתו לעיסה לבה, אכתי מסתבר שהיה צריך לחייב במיחוי.
ועוד קצת קשה מדין מורסן, שלדעת חלק מהראשונים יש בזה חיוב תורה (כמו שיתבאר לקמן), ולדעת חלק מהראשונים אין חיוב תורה רק מטעם שלא הוי ב"ג. ונראה שהבהמות יכולות לאכול את המורסן גם בלי השריה במים, והשריה רק מועילה קצת שיאכלו יותר בטוב. אך הפסקי רי"ד (קנה:) כתב שאם לא שורים היה נאכל בדוחק.
ועוד קשה מהמבואר בירושלמי (שבת פ"ז) שהנותן משקים בשום כתוש חייב משום לש, והוב"ד בכמה ראשונים (יעויין בסימן ג'), אע"פ שהשום נאכל חי, כמבואר בברכות (לח:), ומשמע שאין צורך דווקא לכותשו ולתת בו מים כדי לאוכלו.
אמנם מעצם דברי הירושלמי אין ראיה מוכרחת לסתור את האפשרות הזו, דהירושלמי סותר לדעת כמה מהראשונים שנקטו שחיוב טוחן הוא דווקא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא, ודיוקם מכך שהגמ' (עד:) דברה דווקא על סילקא, ולשיטתם לכאורה הירושלמי לא עולה בקנה אחד עם הבבלי. וא"כ י"ל שאותה מחלוקת בין הירושלמי לבבלי בטוחן היא היא המחלוקת בלש, ולדעת הבבלי אין מלאכת לש בדבר שראוי לאכילה כמו שהוא. אך סו"ס בדעת הראשונים שפסקו את הירושלמי א"א לומר את האפשרות הזו לחלק בין דיו לעיסה רכה בקמח קלי.
♦
אפשרות מחודשת לחלק בין עיסה רכה לעיסה עבה ודחייתה
ואפשר לומר ששאני עיסה עבה מעיסה רכה, דעיסה עבה נחשבת בכל גוונא יצירה חדשה, ואין זה משנה אם הדבר היה ראוי לאכילה קודם או לא. ומיושב החיוב בעיסה עבה בקמח קלי, ובמורסן ובשום. אך בעיסה רכה, שאין שינוי כ"כ, דווקא אם האדם פועל שינוי חשוב, כמו מיחוי הקנקנתום אל המים, חשוב לש, ולא בקמח קלי, שיכול להיאכל כמו שהוא.ואף לראשונים שסוברים שאין קמח קלי ראוי לאכילה אפשר לחדש שמ"מ הוא ראוי לאכילה קצת, משא"כ בדיו שאינו ראוי כלל, וכיון שבעיסה רכה אין יצירה חדשה כ"כ, בעינן דבר שא"א להשתמש בו כלל.
ויתכן גם לחלק, שלעולם בעיסה רכה יכול להיות חיוב גם בדבר שראוי בלי המיחוי, אך זה דווקא ששהוא עושה מגוש נוזל, שנעשה שינוי חשוב. אך אם הוא עושה מאבקה נוזל בזה בעינן דבר שלא ראוי לשימוש קודם לכן.
אך כל זה מחודש עד למאוד, ולא נח להמציא גדרי גדרים דקים כאלו בגדרי הדאו' מבלי שיש להם מקור של ממש, וצ"ע.
♦
ד. אפשרות שהחיוב במיחוי הוא רק כשהדרך למחות וקושי באפשרות
ולקמן יתבאר בדעת הרי"ד והריטב"א שאין חיוב במורסן כי אין הדרך לעשות ממנו עיסה. ומשמע שגם כשהתוצאה אותה תוצאה, מ"מ אין חיוב לש אלא כשהוא עושה את הדרך שרגילים לעשות בו. ועוד יתבאר בדברי הריטב"א שאין חיוב בשריה בדבר שאין דרך העולם לשרותו. ועוד יתבאר בדבריו שיש שתי סוגי לישה, אחת של גיבול ואחת של שריה.ולפי"ז אפשר לומר שאין לחייב משום לש במיחוי הקמח קלי, כיון שאין הדרך למחותו אלא לגבלו. ומש"כ הרי"ד והריטב"א שרכה לא דומה ללישה ועיסה הוא כיון שדנים בגדר הלישה הראשון, אך מצד גדר הלישה של שריה הטעם הוא כיון שאין הדרך למחותו.
ויש להעיר שגם אם הסבר זה אפשרי יתכן מאוד שאין הוא מוסכם בדעת שאר הראשונים, דפירוש הרי"ד והריטב"א שונה מהראשונים האחרים, ויתבארו השיטות בהמשך.
ולכאורה ההסבר קשה, דסו"ס הדרך הייתה גם לעשותו לעיסה רכה, ומדוע מוגדר שאין הדרך להמחותו, וצ"ע.
♦
ה. אפשרות לבאר עפ"ד הרי"ד שהמלאכה היא ששורים את היבש כדי שיתן טעם במים
ואולי אפשר לומר ע"פ מש"כ הרי"ד שיש שתי מיני גיבולים, אחד לתת סממנים במים כדי שיתנו טעם במים, וה"ה לדיו ולאפר לבורית. וגיבול נוסף הוא כדי לעשות עיסה. ולפי"ז אולי אפשר לומר שהכנה של קמח קלי לעיסה רכה אינה דומה לדיו, כיון שלא נותנים את הקמח קלי כדי שיתן טעם במים, אלא המטרה היא שהמים יטעימו ויועילו את הקמח קלי, וזה כבר דומה לתהליך שקורה בגיבול קמח במים, שנותנים מים בקמח כדי לעשותו עיסה. ולכן הבינו הרי"ד והריטב"א שאין לשייך גיבול קמח קלי למחלקה של שריית סממנים, אלא למחלקה של גיבול קמח. ואכתי כל העניין צ"ב.[ומסתברא שאם ישרה קמח קלי כדי לתת טעם במים יהיה פטור, כי אין זה הדרך].
♦
ו. הסבר המנוחת אהבה והקושי בו
המנו"א (פ"ט הערה 45) טען שבלילה רכה היינו שראויה לשתות אותה, ולכן גם אם הבלילה ראויה להערות מכלי אל כלי אין זה מספיק כדי להגדירה רכה, ועדיין חשובה עבה. והוכיח כן מהדין של שריית דיו, שאע"פ שהעיסה רכה הוי לישה מה"ת, ועל כרחינו החילוק הוא שהדיו לא הוי עיסה רכה כ"כ עד שראוי לשתותה, עכ"ד. ויעויין בדבריו (הערה 44) שחולק בזה על כמה אחרונים שנקטו שגדר עיסה רכה הוא דבר שנשפך מכלי אל כלי, ובהכרח סברו שיש חילוק בין הדין של שריית הדיו לדין של הכנסת עיסה רכה, ואחת מהאפשרויות הנ"ל או כהבנה אחרת שלא ידועה לנו.ויש להעיר על המנוחת אהבה, שנראה בדעת הרי"ד והריטב"א שאין לחלק בזה, דכאמור לדעת נראה שיש שתי מהויות שונות במלאכת לש, והדין של שריית דיו נובע מכך שהוא שורה את היבש בתוך הנוזל, ואינו קשור ליצירת עיסה, וכמו שחייבו גם בנתינת אפר למים לעשות בורית. ומלשון הרי"ד משמע שהא נוזל וז"ל: אלא היה צריך לשרות האפר במים כדי שיתן האפר טעם במים, כגון אילו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר, ע"כ. ומהלשון 'שיתן האפר טעם במים' נראה שנעשה כמים, וכן מהלשון 'מי האפר'. דבריו יכולים להיות נכונים לראשונים האחרים[27], אך גם הוא יצטרך ליישב את הסתירה בין דין עיסה רכה לדיו בדעת הרי"ד והריטב"א. ועוד יש להעיר על דבריו מהמבואר בתוספתא שהנותן מים על קנקנתום חייב, וכאמור לעיל נראה שהראשונים החולקים על הרמב"ם מחייבים משום לש ולא משום צובע, וכמו שכתב הראב"ד להדיא, ונראה שע"י הקנקנתום העיסה נעשית נוזלית לגמרי.
ויש לדקדק גם לפי הגדרתו האם נכון הדבר שדיו נכנס בגדר עיסה עבה, ויש לדקדק מהי המציאות בדיו. דלכאורה כיון שצריכים להשתמש בדיו לכתיבה הוא נעשה יחסית נוזלי, והוא ראוי לשתייה. ולדעת המנוח"א גדר עיסה עבה הוא שאינו ראוי לשתייה אלא ללעיטה בפה, 'דהיינו להמיסו בפה ולבולעו' (ברכ"ה פ"א הט"ז), וצ"ע.
♦
ז. הסברי שביתת השבת וההלכות שבת בשבת והקשיים בהם
ובשביתת השבת (פתיחה למלאכת לש אות יט) הקשה קושיה זו על הרי"ד, ולא על עצם הדין של עיסה רכה, וכתב וז"ל: דזה דווקא היכא דלאכילה בעי לה, אין דרכה אלא בלילה עבה, ובלילה רכה הוי שינוי ופטור, עכ"ל. ובדעת רש"י לא נראה לומר כן, דמבואר בדבריו שאין כאן מציאות של לישה. וגם בדעת הרי"ד לא נראה לומר כן, דכאמור לעיל הוא כתב שכיון שהוא משקה אינו דומה ללישה, ומשמע שהוא מצד המציאות, ולא קשור לשינוי. וגם לכאורה לא ברור שיש בזה שינוי, דמבואר בברכות (לח.) שכשהיו נצרכים להכין לרפואה היו מכינים רכה, ונראה שאע"פ שבנידון הגמ' מכין את השתיתא לאכילה, כיון שיש רגילות להכין 'עיסה' זו, לא הוי שינוי, אע"פ שכשמכינים לאכילה מכינים עבה יותר. אמנם שביה"ש עצמו (בא"ר אות לו) טען ששתיתא רכה כוללת גם רמת סמיכות שנעשית לאכילה ולא לרפואה, ואולי בסוג שתיתא כזה שמכין לאכילה ואינו עבה, אך לא רך כמו השתיתא לרפואה, הוי שינוי. אך אכתי לא מיושב דנראה שהגמ' בשבת דנה גם על שתיתא שעושה לרפואה, ובה אין שינוי.ועוד העיר חכם אחד להקשות באופן אחר, דגם אם נקבל את טענת שביה"ש שאין רגילים להכין עיסה רכה, עדיין יש להקשות, שכיון שמדאו' אין חילוק בין עיסה עבה לעיסה רכה, לא ברור כלל שעצם זה שהאדם מכין שונה ממה שהוא רגיל להכין בחול נחשב שינוי.
אך אולי יש לדחות ולומר שהשביה"ש הבין שכיון שעיסה רכה גרועה לאכילה מעיסה עבה הוי שינוי, ואין זה רק שינוי ממה שרגילים לעשות.
אך אכתי יל"ע בש"ס ובראשונים האם מצינו שינוי כזה, שהמלאכה נעשית כדבעי, אלא שמבחינת הצורך של האדם אין זה מה שצריך, ובזה חשוב שינוי.
ובמבשל מצינו שחייבים בבישול שראוי לב"ד, אע"פ שרוב בני האדם לא אוכלים מאכ"ד, וע"כ כיון שבזה חשוב מלאכה חייב, ולא חשוב שינוי. ולא מסתבר לומר שרק מפני שיש מעט אנשים שאוכלים בישול ב"ד, לכל העולם לא חשוב שינוי. ועוד גם בנד"ד לא ברור שלא היו כלל אנשים שמכינים עיסה רכה לאכילה.
ובספר הלכות שבת בשבת (דיני לישה הערה 9) הקשה קושיה זו כקושייה עקרונית בדעת כל הראשונים, ותירץ שהחילוק בין דיו לקמח קלי שעושהו עיסה רכה הוא בכך שבדיו זהו דרכה לעולם, משא"כ בקמח קלי, עכ"ד. ולכאורה דבריו לא מבוארים די הצורך, דמה בכך שדרך הגיבול של הדיו הוא לעולם ברך, סו"ס עיסה רכה לא הוי לישה כלל, כמבואר בדברי רש"י. ואם כוונתו לבא מטעם שינוי, דהיינו שלעולם עיסה רכה הוי לישה, וכדין דיו, אלא בקמח קלי שנעשה עיסה רכה הוא כיון שהוא שינוי, הרי זה כדברי שביה"ש, ויש להקשות מה שהוקשה עליו.
♦
סיכום הדיון ביחס בין דיו לעיסה רכה
ונמצא שמבין שבעת ההסברים כולם קשים ברמה כזו או אחרת, מלבד אפשרות ב' (האם יש עניין במיחוי או שאין), שהיא רק בדעת היראים, ולא בדעת הרי"ד והריטב"א. וכן אפשרות ה' (שהמלאכה היא דווקא בשריה שמטרת לתת טעם במים), והיא רק בדעת הרי"ד והריטב"א. והאפשרויות האלו מחודשות, ואי בדידן תליא לא היינו אומרים אותן. ובאופן כללי באמת לא ברור מדוע הראשונים לא ביארו לנו עניין כ"כ בסיסי, וצ"ע.♦
ביאור היראים להיתר להמיס קרח
ובגמ' (שבת נא:) מבואר (עפרש"י) שמותר לתת שלג וברד בתוך כוס עם משקה, ויש לדון לפי האמור מדוע אין לחייב בזה מצד לש. ולפי אפשרות ג' אולי ניתן לומר שהם ראויים לשימוש גם בלי המיחוי ע"י שייתנם בפיו, ואין זה ברור. ומ"מ התבאר שאפשרות זו לא נראית.והיראים (שם) כתב (ע"פ גירסת הקיצור יראים[28]) וז"ל: ושלג וברד שנימוחין ע"י מים, אחרי שהן עצמן מים, לתנם במקום שנימוחים מותר, דתניא בסוף פרק במה טומנים וכו', ע"כ. ומשמע שבאמת הוקשה לו מה ההיתר בזה, ותירץ שהוא מפני שהשלג והברד הם כבר מים. וצריך להבין מה כוונתו, דמה בכך, סו"ס האדם ממחה ע"י משקים את היבש. ואולי כוונתו לומר שבלישה המלאכה היא בעירוב יבש ולח שונים זה מזה, ועי"ז נוצר דבר חדש, ובשונה מהמסה של שלג וברד ע"י מים, שאף שהנוזל משנה את היבש, מ"מ לא נוצר בזה דבר חדש. ויל"ע לפי"ז האם מותר למחות שלג וברד לתוך משקה אחר ממים. והיראים סתם להתיר לתנם במקום שהם נימוחים, ומשמע דשרי, וברש"י שם מבואר להדיא שמותר. ונראה שגם כשהאדם ממחה אותם למשקה אחר, זה עדיין לא נחשב שהוא יצר מהם דבר חדש, אלא הם נימוחו להיות מים, והתערבו במשקה האחר. ולא שהם נימוחו להיהפך להיות משקה אחר.
ואולי אפשר לבאר אחרת את דברי היראים, שכוונתו לומר שכיון שהקרח והברד התהוו ממים אין בהם לישה כלל (ולא רק ע"י במיחוי עם מים), ולישה היא רק בדבר שהיה תמיד יבש, והאדם בא לשנותו ע"י הנוזל. וזו כוונתו בלשון 'אחרי שהם עצמם מים', כלומר נוזל, ולא בא להדגיש דווקא מים. ולפי"ז יצא שאם אדם הקפיא דיו נוזלי, בשרייתו אח"כ לא יחשב לש. ובסברא לא ברור מדוע לומר כן, וגם בלשון היראים לא מרווח, וצ"ע.
♦
היתרים נוספים למחות דבר יבש בנוזל
ובמשנה (שבת מב) נאמר שמותר לתת תבלין לכלי שני, ובגמ' דנו לגבי מלח האם מותר לתת אותו גם בכלי ראשון, ולכאורה נראה שהמציאות היא שהמלח והתבלין נמסים ונמוחים בקדירה, וצ"ל מדוע אין בזה איסור לש, וכמו מיחוי הדיו והאפר.ועוד מצינו במשנה (קח) שמותר להכין מי מלח מועטים לדעת ת"ק, וכן ההלכה (ראה עירובין יד: וברש"י, וכ"פ השו"ע שכא ס"ב). וגם לר' יוסי שאוסר, אפשר להכין מי מלח באופן מסוים כמבואר שם. אמנם מי מלח מרובים נאסרו, וכן נאסר להכין מי מלח עזים, אך נראה שכל אלו הם איסורי דרבנן שלא קשורים למלאכת לש, וכן מבואר בדברי כל הראשונים. וצריך להבין מדוע לא חששו מצד זה שהמלח נמס אל המים.
ולפי אפשרות ג' לעיל לא קשה, דהמלח והתבלינים יכולים להיאכל גם בלי למחות אותם.
♦
א. אפשרות שאין מלאכת לש אלא כשבאים ליצור ביבש
ויש מקום לומר שבמלאכת לש אין די בזה שהנוזל משנה את היבש, אלא בעינן גם שהמלאכה תעשה בשביל ליצור דבר חדש מהיבש. ושאני דיו מתבלינים, שכל השריה של הדיו מטרתה בשביל למחות את הדיו היבש אל המים, וכך אפשר לכתוב אתו, משא"כ בתבלינים שבנתינתם אל התבשיל אין המטרה אלא לתקן את התבשיל, אלא שכדי לתקן אותו הוא ממחה וממיס את התבלין.אך לגבי מי מלח לא ברור שאפשר לומר כן, דלא ברור האם להגדיר שהאדם בא לתקן את המים ולמלוח אותם, או שהוא בא ליצור מהמלח דבר אחר שנקרא מי מלח.
♦
ברי"ד ובריטב"א לא נראה כאפשרות זו
והרי"ד והריטב"א כתבו שיש חיוב בעשיית מי בורית, והמציאות היא שנותנים מים באפר כדי שהם יקבלו את טעם האפר. ולכאורה מאי שנא ממי מלח. ובשלמא בדיו נראה שיש חשיבות לחתיכות הדיו, ויש טרחא בהכנתן וחשוב שהן ימחו היטב לתוך המים, ואם הן לא ימחו לגמרי הדיו יהיה פחות טוב, ולכן אפשר להגדיר שהמטרה היא התיקון של הדיו. משא"כ באפר שאין לו חשיבות, והוא מצוי, נראה שלא אכפת מתיקונו והיצירה בו, והעיקר הוא ביצירה במים שהופכים להיות מי אפר.♦
ב. אפשרות שאין מלאכת לש אלא שבא לתקן את היבש
עוד אפשר לחלק בין המסה של דיו וסממנים להמסה של מלח, שבדיו וסממנים המיחוי נעשה בשביל להכשיר אותם לשימוש, אך במיחוי של מלח אל המים אין המיחוי נעשה כדי להכשיר את המלח, אלא כדי להכין ממנו דבר חדש שנקרא מי מלח. ואפשרות זו שונה מאפשרות ג', דלאפשרות ג' גם היכא שהאדם בא להכשיר את היבש, כל עוד הוא ראוי לאכילה אין מלאכת לש. אך לאפשרות זו, אם האדם בא להכשיר את היבש אף שהוא ראוי לאכילה חייב משום לש. ורק היכא שאינו בא להכשיר את היבש אין בזה לש.♦
ג. אפשרות שמלאכת לש היא כשנוצרת עיסה ולא בנוזל והקושי בה
ואפשר לומר שבנידון של תבלינים ומי מלח אין מלאכת לש כיון שלא נוצר כלל עיסה אלא נוזל, משא"כ בדיו, שאע"פ שהוא יחסית נוזלי, מ"מ אכתי הוא קצת סמיך. ונראה שא"א לומר כן בדעת הרי"ד והריטב"א שחייבו גם במי אפר, ונראה שהם נוזל גמור, וכן לא נראה לומר כך בדעת היראים שכתב שמה שהדרך למחותו ע"י משקים הוי לש, משמע שלא משנה אם האדם הופך אותו לעיסה רכה או לנוזל, דהמהות היא עצם המיחוי. אך בשאר הראשונים אולי אפשר לומר כן.ולפי ההבנה שמלאכת לש יסודה בשינוי של הנוזל ביבש ולא באיחוד, לכאורה א"א לומר כן, דמה בכך שנוצר נוזל ולא דבר סמיך, סו"ס הנוזל שינה את היבש. ודווקא אם היינו אומרים שעניין המלאכה הוא באיחוד היה מקום לומר שדבר נוזלי לגמרי לא חשיב איחוד, ורק כשהוא קצת סמיך חשוב איחוד. וכאמור לעיל נראה יותר לומר שהגדר בדיו אינו איחוד.
ועוד נראה שלא מסתבר להמציא גדר חדש שלא התבאר במפורש בראשונים, והראשונים (רש"י רי"ד ריטב"א רמב"ם) ביארו שעיסה רכה לא הוי לישה, וקשה לומר שבעצם עיסה רכה היא כן עיסה מדאו' ביחס לנוזל. ולכן מסתבר כמו שהתבאר, שהחיוב בדיו אינו מפני שנוצרה עיסה רכה, אלא גם אם היה נוצר נוזל גמור היה בזה חיוב.
ומלבד כל זה, לכאורה מהדין של מים וקנקנתום יש להוכיח שהוא גם בנוזל גמור.
♦
דין הכנת קפה נמס
ולפי כל האפשרויות לבאר את ההבדל בין דיו לעיסה לרכה, יש לדון האם מותר להכין קפה נמס (ואין אנו דנים בסוכר, שבסתמא לא שונה ממלח). לאפשרות א', שאין איסור באבקה, מותר, אך אפשרות זו נדחתה. לאפשרות ב', שיש עניין במיחוי, נראה שאסור. לאפשרות ג', שא"א בלי המיחוי, יש לאסור, דלא מצוי בזמנינו שאוכלים קפה נמס, אך התקשינו באפשרות זו. לאפשרות ד', שהאיסור הוא בדבר שהדרך להמחותו, אסור. לאפשרות ה', שהאיסור הוא כשהיבש בא לתת טעם במים, נראה שאסור.ויש גם לדון לפי כל האפשרויות בביאור ההבדל בין דיו לתבלינים, ונראה שגם לאפשרות א' וגם לאפשרות ב' יש לאסור. ולאפשרות ג' מותר, אך התקשינו באפשרות זו.
♦
דין הכנת קפה שחור
ויש לדון האם גם בקפה שחור מתקיימת מלאכת לש כמו בדיו וסממנים, דאולי צריך דווקא שהדבר ימס כדי שיחשב לש, וכדמשמע מהיראים. ובדעת הרי"ד והריטב"א משמע שלא צריך שהדבר ימס. אולם נראה שבמציאות חלק מהקפה השחור נמס במים, וא"כ יש לדון בזה מצד לש, וכמו בקפה נמס.אך לאפשרות ב' לחלק בין דיו לעיסה רכה שהיכא שאין עניין במיחוי אין איסור, יש לדון דיתכן שאין בעיה של לש, דאין רצונו של האדם למחות את הקפה אלא שיתן טעם. אך לא ברור, דאפשר שאם קפה שחור לא ימס כלל הוא לא יתן טעם כדבעי. ועוד, שהתבאר שבדעת הרי"ד והריטב"א לא נראה כ"כ לומר כאפשרות זו.
♦
הכרעת ההלכה
ולעניין הלכה (ולא למעשה), לכאורה כיון שרוב הראשונים סוברים שיש מלאכת לש בשריית דיו נראה שקשה להקל בזה כדעת הרמב"ם מבלי ראיות ברורות.והנה מנהג כל ישראל להכין קפה נמס וקפה שחור בשבת. ובספרי הפוסקים דנו בבעיות אחרות שיש בקפה שחור ובקפה נמס, אך מצד לש לא אסרו. אך יש לבדוק מתי התחיל המנהג, וקפה נמס הומצא רק לפני כמאה ועשר שנים, ומסתמא התפשט רק יותר מאוחר. ולא ברור שניתן לראות בזה מנהג ברור. אך קפה שחור הופץ באירופה כבר לפני כ350 שנה, ואולי אפשר לקבוע מזה היתר ע"פ דברי כל רבותינו האחרונים, אע"פ שברבותינו הראשונים לא פורש לנו ויתכן שיאסרו, וצ"ע.
ועדיין לא ברור לגבי קפה נמס, דסו"ס כיון שאפשר לחלק בין קפה שחור לקפה נמס כמו שהתבאר, אולי כבר לא מוגדר כמנהג ברור מספיק, וצ"ע.
♦
נטיות בסוגיה לדעת הרמב"ם
ויש להעיר בקצרה שלכאורה יש כמה נטיות לכך שאין מלאכת לש בשריה, וכדעת הרמב"ם ושלא כרי"ד והריטב"א היראים ושא"ר:א. אם אב מלאכת לש הוא שריה, מדוע בכל הבבלי והירושלמי לא דנים בפעולות של שריה אלא רק בגיבולים שונים [אמנם לרי"ד והריטב"א כוונת הברייתא בנתינת אפר במים הכוונה לפעולת שרייה (לבורית) ולא לטוח, אך יותר נראה לא כדבריהם אלא דומיא דעפר, שהיו עושים כדי לגבל, וכדמצינו בביצה שהיו מגבלים עם אפר, משא"כ אפר לבורית לא מצינו. ויעויין ברי"ד שאף הוא מניח בהבנה הפשוטה שמדובר באפר לטוח]. ולפי הרמב"ם ששריה היא תולדה של צובע מובן.
ב. אם אב מלאכת לש הוא שריה, מדוע הגמ' לא מבררת היכן היה לש במשכן, דהרי יש מקום לומר שאין מלאכת לש כלל, אלא דווקא שריה של גוש והמסתו. והגמ' הייתה צריכה לבאר שלומדים כך מהשריה שהייתה בסממנים, ולבאר את נקודת הדמיון בין השריה ללישה.
ג. לכאורה נראה עיקר שבמשכן כן הייתה לישה, ולא כרי"ד וכריטב"א. ראשית, הלשון 'לשרות סממנים כדי שיישורו מבעוד יום' מורה יותר על כך שמדובר בגושים שעוברים תהליך, שמתפוררים לאט לאט, ולא בסממנים שחוקים. וא"כ יוצא שבזמן חז"ל היו שורים גושי סממנים, ונראה להניח שהדרך להגיע לגושים הללו הייתה ע"י לישת הסממנים הטחונים. ונראה להניח שכך היה גם בזמן המשכן. ועוד מצינו בירושלמי (פ"ז ה"ב) שהיו מגבלים סממנים. [איברא שצ"ע, שמשמע שהוא תולדה ולא אב].
וכיון שהיה במשכן לישה, נראה שיש להניח שכל עוד לא חדשו להדיא שגם שריה נחשבת לישה ההנחה הפשוטה שאין זה כך. וכאמור לא מצאנו בבבלי ובירושלמי חידוש זה, ולא נח לומר שהחידוש נשנה רק בדרך אגב בדברי ב"ש. [משא"כ לרמב"ם, שהוא תולדה מסוימת של צובע, נראה שאפשר להבין שנשנה בצורה צדדית].
ד. לשיטת הרמב"ם יש רווח שלא צריך להגיע לכל החילוקים בין דיו לעיסה רכה, ובין דיו למלח ותבלינים. שאינם מרווחים די הצורך, וגם לא ברור מדוע הגמ' עצמה לא נחתא לבאר את העניין.
ה. כאמור לעיל, מהקשר התוספתא נראה שהנידון הוא משום צובע ולא משום לש.
ו. שמא יש לצרף גם שבלשון בנ"א (גם בזמן חז"ל) המושג לישה לא כולל שריה ומיחוי.
מאידך יש קושי על הבנת הרמב"ם מלשון הגמ' שדיו 'אינו ב"ג', כמו שהתבאר לעיל. [אך אולי גם לדעת התוס' יש בזה קושי, דכיון שמדובר במציאות שהאדם ממחה את הדיו והוא נהיה נוזל או עיסה רכה, לא מובן מה שייך לומר שהדבר לא יכול להתגבל ולהיות עיסה. בשלמא באפר שנהיה עיסה כמו קמח, אומרים שההבדל שלו הוא רק בכך שאינו יכול להתגבל ולהיות מקשה אחת, אך בדיו היו צריכים לומר בפשטות שלא עושים ממנו עיסה, ומדוע נכנסו לכך שהדיו לא 'יכול' להיעשות עיסה. ונראה שגם הם יצטרכו לומר שזהו ביטוי מושאל (ויעויין גם בתוס' יח ע"א ד"ה אבל)].
ויש לדון אם אפשר מכח הטענות הללו להכריע כדעת הרמב"ם להקל, אפילו שמדובר בדאו'. וצ"ע.
♦
הכרעת ההלכה בריכוך
עוד יש לדון האם להלכה חוששים לשיטת הראשונים שיש איסור לש בשריית כרשינים, והסוברים כך להדיא הם הראב"ד או"ז ר"י מלוני"ל ומאירי, ומסתבר שעוד ראשונים מבית מדרשם סבורים כך. והרי"ד חידש שאין מלאכה דאו' בכרשינים, אך שיטתו מחודשת, ויותר מסתבר שהראשונים האחרים לא סוברים כמותו.ועל הצד שחוששים למלאכת לש בשריית כרשינים לא ברור האם ההבנה היא כהסבר הראשון של המאירי, שנהיית עיסה בלולה בתוך מים, או כהסבר השני (שכך נראה גם כוונת ר"י מלוניל), שמרככים את הכרשינים.
וכמדומה שבפוסקים לא התבארו סוגי לישה כאלו, אך בפוסקים גם לא התבארו סוגי לישה כמו דיו, וצ"ע.
♦ ♦ ♦