אב"ד לוקאטש, פולין
אגרות להגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי בעל קהילות יעקב [מכתב ה][2]
בעה"י, "היום הד' לסדרא דויקרא" [-תרפו] לפ"ק, לאקטש יע"א.שלום רב וברכה. לבחו"ר כהלכה. ראוי לסמיכה. ויצלח למלוכה. מלכותא דארע"א דרבנ"ן. זית רענן. גמיר וסביר בכל מאי דתנינן. מלא ברכת ד' י"ם (התלמוד) וטורי"ם (כלומר בכולהו הילכתי דכלולין בכלל הד' טורים כדכיילינהו מרן בעל הטורים ז"ל) ירשה. וכל מילא דמיטמרא לדידיה מיפרשא. חכם כענין משיב ושואל. שם תפארתו מר יעקב ישראל. כמותו ירבו בישראל.
מכתבו מל"א דב"ר זה היום הגיעני. והנה אמת כי כבר יצאו דברינו מחוג פלפול חברים והיו תוצאותיהם אל ים הנצ"ח[3], ולא רא"ה זה כרא"ה זה והדר דינא. וכל אחד חוזר וטוחן קמחא טחינא. ואין לדבר סוף גם כי יעברו ימים על שנה. וכבר עלה על דעתי העניה לשתוק ותהי לחכמה. אבל ברצותי להמשיך דברי עמו גם בנוגע ליתר דברי ספרו ספר החכמה - אמרתי שלא להפסיק תקות חוט השנו"י. שנשנה ונשלש ונכפל בינינו. באמצעות מכתבינו. ובדרך קצרה וארוכה. כמסת הפנאי ביומי דקמי פסחא. אשיב בזה לענ"ד דלא רויחא. על דברי כת"ה בתשסרי אתוון[4] דכתב מר על הני מילי דאמרי, ומידחא דחה.
♦
ספק עשה לשיטת הרמב"ם ואיך הוא ב'לא תחסום' וב'למען תזכור'
א) אמר מר דלא תדוש בחסימה אמרינן דהיינו משום דהדישה היא מעשה העבירה, אבל למען תזכור שתהא זכור, אה"נ שבשעת הקיום יהא ודאי, אבל לא שיהא זכור אח"כ בודאי שקיים. עכ"ד בקיצור. - והנה באמת לא לראיה לגוף הדבר הבאתי הדוגמא, דעל זה אמרתי רק שאיני מרגיש שום חילוק בסברא. ולפי דברי החוות דעת[5], דבמצות עשה בעינן שיהא מקיים בודאי ולא יצא ידי חובה מספק גם לרמב"ם ז"ל, ודאי דגם במסופק אם קיים כבר או לא, לא יצא ידי חובתו. אלא שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לומר דקרא למען תזכור, דוקא בשעת מעשה הזכירה משתעי, הבאתי מעין דוגמא דלא תחסום שור בדישו מפרשינן לא תדוש בחסימה, ואפי' הייתה חסומה ע"י זולתו, ולא אמרינן דוקא לא תחסום. והרי לא דרשינן טעמא דקרא למימרא דאפילו חלתה ואינה יכולה לאכול לא תדוש בה. והכ"נ נימא דוקא לחסמה בידיו ולדוש אסור.והכא נמי לא אמרינן דוקא למען תזכור שבשעת מעשה ההזכרה יהא בתורת ודאי, אלא הוא הדין למען תהא זכור, כלומר שיהא ברור לך שהזכרת. ועיין ירושלמי ריש ברכות, ספק קרא ספק לא קרא (כלומר מאי[6]), נשמעינה מן הדא, הקורא קודם לכן (קודם צאת הכוכבים, בבין השמשות) לא יצא ידי חובתו. וקודם לאו ספק הוא. עכ"ל, יעו"ש. הרי דלא שאני לן כלל בין ספק שבשעת הקיום, כגון קורא בין השמשות, ובין שמסופק לאחר כך אם קרא או לא.
♦
ריעותא בחזקה דמעיקרא בנדה ובספק אמר אמת ויציב
ב) מה שהשיג עלי דאין דמיון להא דנדה ב', דעכשיו טמאה ודאי, ומשא"כ ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר[7] - הנה הדין גם במצאה כתם דמטמאה למפרע, אע"ג דאינו ודאי גם עכשיו, והוי רק ספק מעלמא ספק מגופה, וכמעט שקול מדלא הרגישה, ואפילו הכי כיון דאשה מגופה עלולה לראות איתרע חזקתה. והכא נמי מקום יש בראש לומר כסברתי, דס"ל לתוס' דאדם מועד לעולם לצאת ידי חובה דרמיא עליה, ומדמסופק בעצמו ואינו זכור בודאי שלא אמר אמת ויציב, ודאי איתרעי חזקה דמעיקרא.♦
בגדר חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר
אבל מה שכתב כ"ת דלא מצאנו חזקה אלא שנאמר שלא נשתנה במציאות מדעיקרא, משא"כ בזה שהאדם לא נשתנה כלום - הוא מוכחש מהא דירושלמי וטור ושו"ע או"ח קי"ד לענין משיב הרוח ומוריד הגשם, קודם ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר, וע' בטור ובב"י שם, והר"ן, למנהג מקומו דבימות החמה מזכיר טל, מפרש רק לימות החמה דחזקה מה שלמוד מזכיר, ובודאי שאמר מוריד הגשם וחוזר שהזכיר סימן קללה, אבל לענין ימות הגשמים לא איכפת לן במה שאמר כמו שלמוד, דהא אם הזכיר טל בימות הגשמים יצא. והטור מפרש אתרוייהו, דגם בימות הגשמים חזקה שלא אמר לא טל ולא גשם כמו שלמוד.ואם אמור יאמר כת"ה, דלא דמי להתם. ולשון הירושלמי יסייעהו דלא קאמר בקצרה, חזקה שלא הזכיר אלא חזקה מה שלמו"ד[8] הוא מזכיר. והיינו דודאי כיון שהורגל כל ימות החמה לומר השמונה עשרה בלי שום הזכרה, חזקה שאמר כמו שכבר רגל על לשונו. אבל מה נאמר במי שלא התפלל עוד מימיו, כגון נער שמלאו לו היום י"ג שנה ועד כה לא נתחנך בתפלה, והיום מתפלל ומסופק אם אמר או לא, ואין לו רק חזקה שלא הזכיר אעפ"י שידע הדין שצריך להזכיר רק שמא שכח ולא הזכיר, אבל אין לו רגילות של אי - הזכרה עדיין. והדין בודאי אחד הוא, דחזקה שלא הזכיר, ולא אשתמיט חד מקמאי ובתראי לומר דבכה"ג אינו חוזר. ועל כרחך הא דנקיט חזקה כמו שלמו"ד הוא מזכיר, הוא משום ימות החמה דחזקה שאמר מוריד הגשם כמו להר"ן, אבל לימות הגשמים סגי בחזקה שלא הזכיר, ודו"ק.
ותדע, דאל"כ קשיין דברי הפמ"ג שם במש"ז ס"ק י"ג בשאלה ותשובה עיי"ש דמדמה הך חזקה לכל שאר חזקה דס"ס עדיפא מינה לכמה פרטים, יעו"ש. ואם איתא דחזקה זו דוקא במי שהורגל ומכוח רגילות, א"כ חזקה מחמת טבע היא והא ודאי דעדיפא אפילו מרובא, כמ"ש בתרוה"ד סי' ר"ז ובמהרי"ק שורש ע"ב עיי"ש. והובא התרוה"ד בקצרה בפתיחה הכוללת לפמ"ג חלק ה' אות ב' עיי"ש, אבל כדאמרן ניחא, דלא מכוח רגילות אמרינן חזקה, דזה דוקא שמכוח הרגילות ודאי אמר מוריד הגשם בימות החמה כמו שכבר הורגל בימות הגשמים, אבל איפכא שבודאי לא אמר מה שהיה לו להוסיף בימות הגשמים מכוח שלא הורגל בכך בימות החמה, הוא רק מכוח חזקת שלא אמר, ולא מכוח שהורגל להתפלל בלי הזכרה, ודו"ק.
♦
ספק כרת אם הוי כמזיד ובענין התראת ספק
ג) מ"ש דהא דספק כרת אי הוי כמזיד, תליא בפלוגתא דהתראת ספק אי שמה התראה או לא. - לפום ריהטא דבר חכמה הוא. אבל כדי שלא יקשה על הרמב"ם ז"ל כקושייתו, צריכינן למימר, דשאני התראה שקיבל עליו והתיר עצמו למיתה, וגם עומד להתברר, וכשמתברר מתחייב.ויש בענין התראת ספק מבוכה, שבתוס' יבמות פ'. ד"ה נעשה סריס למפרע כתבו היפך ממ"ש בנדה מ"ו: ד"ה ר' יוחנן, שכבר עמד בזה המל"מ פט"ז מסנהדרין ה"ד. ועיין שער המלך פ"ב מאישות ה"ב, ופנ"י בקונטרס אחרון לקידושין ס"ג, ועיין ירושלמי יבמות סוף פרק י"א, הכה זה וחזר והכה את זה פטור. ר"ח בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן בב' יו"ט של גליות דאמר מקבלין התראה על הספק, לית הדא פליגא, תמן אפשר לך לעמוד על הדבר הכא אי אפשר לך לעמוד על הדבר. עכ"ל. ועיין במפרשים שם, ואכמ"ל.
♦
כריתת ספק עץ מאכל לרמב"ם
ד) מה שכתב לתמוה על מה שהבאתי מבעל כס"ד (והנה מובא גם במהר"ץ חיות בב"ק שם גם בשם ספר מעיין החכמה עיי"ש)[9] בהא דרק עץ אשר תדע - הנה בגליון ש"ס שלי בב"ק צ"א כתבתי כדברי כת"ה בארוכה דלא קשה מידי, דאשר תדע מיותר כפירש"י שם [ד"ה זה עץ מאכל] להכי דאפילו עץ מאכל, ואין ללמוד ממנו גם הא, דנאמר אשר תדע ודאי כי לא עץ מאכל - תשחית אבל מספיקא אסור, דזה הוי ידענא גם בלאו הכי רק אי הוי כתיב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, והו"א אשר ודאי לא עץ מאכל אבל ספק עץ מאכל לא תשחית, ועוד הארכתי בפלפול שם בחידושי "נתיב הים" (כת"י) ואכמ"ל.♦
שיטת הרז"ה במכניס עצמו לפיקוח נפש
ה) בשיטת הרז"ה ז"ל כבר הראיתי לו דברי האחרונים דסברי בדעתו דגם שבודאי יצטרך לחלל שבת, התיר.♦
רודף שיכול להצילו באחד מאבריו אם הוי קלב"מ
ו) מה שכתב דאם כדברי בכונת הרשב"א ז"ל, הרי כיון שיכול לכבות ולהציל העבד הוי כיכול להציל בא' מאבריו - לא קשה מידי, דהרשב"א ז"ל כתב לענין לפוטרו מתשלומי הגדיש. ופשוט מאד בעיני דאפילו רודף שיוכלו להצילו באחד מאבריו אם שיבר כלים פטור, כיון דסוף סוף אם הרגו מי, פטור עליו, עיין רמב"ם ז"ל פ"א מרוצח הלכה י"ג. והרי אפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, ועיין רש"י ב"ק קי"ז: ד"ה ושיבר את הכלים.♦
שיטת היש"ש בברירה
ז) מה שכתב דגם להיש"ש יקשה – ידעתי, וכבר כתבתי שאין היש"ש בידי אבל ודאי נותן פנים מסבירות לשיטתו, ואנכי לא ידעתי. אבל לתרץ ככ"ת גם לשיטה זו דאין ברירה היינו מספיקא, וכן היא דעת הגרע"א לשיטת תוס' אע"ג דלא סבירא ליה כהיש"ש, אין בידי.דבר שא"צ להתברר למפרע וברירה בירושת קרקע באתנן ובמחיר
ח) מה שתמה על דברי, דהא ירושה נמי ממילא. ואפילו הכי איכא למאן דאמר יש ברירה – לא ידענא מאי קשיא ליה, אחר שכתבתי לו דלדררא דממונא שיהיה לכל אחד מהיורשים קנין בחלקו, אין אנו צריכים לברירה למפרע. ולביכורים וחזרת יובל, ג"כ למ"ד קנין פירות כקנין גוף, לק"מ, וגם מקח אין ראוי דליהדר ביובל ולא ירושה, ורק למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף לביכורים, האדמה אשר נתת לי - שפיר למ"ד יש ברירה, מכוח ברירה הוי נתת לי.וא"צ כאן מבורר בשעת ירושה דוקא כדצריך גבי אתנן. דשם אי לא חייל בשעת ביאה, תו לא חייל איסור כלל, דאטו טלה של זונה אסור לקרבן, הרי רק אתנן אסור. וכשאינו מבורר לאתנן בשעת ביאה, תו לא מיתסר. ואין האיסור חל עכשיו בידי שמים על מה שהאדם יברר אח"כ, כיון שבירורו אינו עושה האיסור רק ביאתו כבר עשתה. אבל בירושה שחלוקתו של היורש באמת עושה הקנין מכאן ולהבא, שוב ממילא חיילא ממילא מיד בשעת ירושה על חלק שיברר הוא לעצמו אח"כ ויגמור. וחי נפשי שאין בידי להסביר יותר ולהלביש הסברא הטובה ההיא של הרשב"א ז"ל והנתיבות, בלבוש האותיות ואריגת הכתב, אבל הדבר מובן ומתקבל בשכלי הדל היטב הדק.
והכלל, דדבר שחלותו או אפילו גמרו בידי אדם, ויוכל להיות מכאן ולהבא וא"צ ברירה למפרע דוקא, לומר שאם תאמר שלא חל למפרע, שוב אי אפשר לו להיות במציאות כלל, חל באמת מעכשיו על זה שיבורר, אבל כגון אתנן וכיוצא בו, שאי אפשר לו לחול רק עתה ממש בשעת ביאה, בין למ"ד אין ברירה או אפילו למ"ד יש ברירה, כיון דהדבר צריך להיות מבורר בשעת מעשה דוקא, וכמו לתוס' גטין כ"ד: בכתיבה לשמה, לא אמרינן שיחול מעכשיו על מה שהאדם יברר אח"כ.
וגבי מחיר, כיון שא"צ שיהא מבורר דוקא בשעת חלוקתם שנוטל עשרה כנגד ט' וכלב, דהרי גם משעה שיברר הוא אחד ויאמר זהו כנגד הכלב, הרי עושהו אז מחיר כלב, והאיסור נעשה בידי אדם, ע"כ יוכל לחול מיד על אחד מהם שיבררנו אחר כך, אבל רק למ"ד יש ברירה, דאם לא כן דילמא לא זהו היה עתיד להתברר רק אחר וכולם בספק מחיר כלב, אבל לומר דלא חל כלל למה, הרי גם עכשיו יכול להיות מחיר כלב ודאי על פי ברירתו, ורק להתיר האחרים שלא יהיו בכלל מחיר כלב צריכין אנו לברירה.
ובזה שכתבתי כאן ומצותי את מדת עטי בכל האפשר להסביר דברי במעשה הכתב, וא"א לי להסביר יותר, השבתי על מה שכתב באות ח' - י"א - י"ב , ותמיהת כת"ה עלי לענ"ד הוא רק שתקפה עליו משנתו, וסובר שזהו אחיזת החבל בתרין ראשין. ולפי דבריו גם דברי הנתיבות תמוהים, ואני בעניי בהכי ניחא לי ובמופלא מזה לא אדרוש.
♦
גדר הלשמה בכתיבת הסופר בגט
ומה שכתב באות ט' י' - הנה גם בזה גבה טורא בינינו, דלפי דעת כת"ה, ענין כתיבת הגט עדיין אינו ענין חלות כריתות רק ענין חלות חומר הגט שיצלח לגרש בו, [וכמו אילו?] הבעל או שלוחו מכין נייר וכלי שוה פרוטה לקדש בו, כן הוא ענין כתיבת הגט שעושהו לספר. אבל אני תוהה ומשתומם על סברא כזו, וקרא ידענא וכתב לה ספר כריתות שמשעת כתיבה ודאי צריך כוונת הכורת שיעשנו לכריתות. ומה דמהני כתיבת קטן, משום דאין כוונת הסופר עושה כריתות, דכתיבת הגט אפי' למאן דאמר צריכה שליחות, מ"מ אינו רק כוח גופני שנותן הבעל לשלוחו, אבל א"צ שיהא בו כריתות, דלזה מהני כוונת העומד על גביו שמלמדו לכתוב לשם מי שהבעל מגרשה. ומיהו כוונת בעל כבר עשתה כריתות במה שציוה להסופר שיכתוב לשמה של זו, וגם כשהוא ישן בשעת כתיבה כבר עשה פעולתו. ומה אאריך, ולא אוכל לתפוס בדבריו את התמצית שמונעו מלהבין כוונתי שאשיב עליו בדגישת דברים, ורק בכלל אני מבאר דעתי העניה ומינה לא אזוע.♦
ביטול גוף אחד קצתו ברובו
ומה שכתב באות י"ד - פשוט ומובן אבל אינו מתקבל בדעתי העניה, וסוף סוף לענ"ד מוכח משם וכן עוד מכמה דוכתי דשייך ביטול ברוב גם בגוש אחד קצתו ברובו, וכן הוא דעת הפוסקים בכמה דוכתי, ולענין מחובר כבר האריכו האחרונים. ועיין גם בפמ"ג או"ח סי' תס"א מש"ז סק"ד. ויש לי בזה אריכות יתירה בספרי נתיב הדעת (כת"י) ביו"ד סי' ק"י ובכמה דוכתי, ואכמ"ל.♦
דבר שיש לו מתירים במה שלא היה בכלל האיסור
ומה שכתב באות ט"ו דלהכי טופיינא לא בטל דהוי דבר שיש לו מתירים - ליתא לענ"ד, דמוסכם מכל הפוסקים דמה שיש לו היתר למה שלא נאסר[10] לא מקרי דשיל"מ, והרי להדיוט לא נאסר כלל, ואפי' להרי"ף ז"ל דמה שיש לו היתר לאותו שנאסר לו מיד לצלי או לאכלו שלא בכותח, הוי דשיל"מ אף דלזה לא נאסר מעולם[11], יודה דמה שיש לו היתר לאחרים ולא לו, לא הוי דבר שיש לו מתירים, וכאן מה שיש לו היתר להדיוט, לא הוי דשיל"מ כיון דלגבוה אין לו היתר. עיין ר"ן נדרים נ"ב סוע"א. ובש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"א, ופמ"ג שפ"ד שם וכרו"פ שם.♦
בעל חי שאינו בטל בזוז"ג וזרע האב
ומה שכתב באות י"ג על מה שכתבתי דחשיבות בעל חי שייך גם על מקצת בעל חי, שהוא חדש, ומדברי הר"ן גבי זה וזה גורם[12], שכתב דהוי מטעם ביטול, מוכח איפכא, דהא גבי אי חיישינן לזרע האב הוי בע"ח, הנה בטל זרע האב לא חיישינן לו משום דנתבטל קודם שבא לכלל בעל חי , משא"כ הכא שאחר שהוא כבר בעל חי לא שייך ביטול קצתו שנאסר ברובו.♦
חשיבות בעל חי בבן פקועה ובאבר שהנשמה תלויה בו
והנה בספר דעת תורה (מהגאון מהרש"ם ז"ל אבד"ק בערזאן) בסי' י"ד סק"ד, כתב להסתפק בבן פקועה שהוציא אבר, כגון רגל אחד ונאסר בשעת שחיטת האם (עיין יו"ד סי' י"ד), ויש עוד בן פקועה אחד שלא הוציא ידו ונשחטה האם, ועכשיו אין ניכר באיזה מהם נאסר היד, ונמצא יש כאן ג' ידים או ג' רגלים דהיתר ואחד שנאסר, אם בטל ברוב, דאפשר לומר דכיון דבן פקועה אין צריך שחיטה מן התורה והרי הוא כשחוט לא שייך בזה חשיבות בעל חי. עכ"ד. וסיים כיון שאין זה מצוי לא האריך בזה.ואני בספרי נתיב הדעת שם (כת"י) כתבתי בעניי, דאין זו סברא כלל דמשום דכשחוט דמי אינו חשוב כבע"ח, שהרי אפילו לפדיון שה הוי (חולין ע"ד:), אלא דיש לומר דאבר אחד אין לו חשיבות דבע"ח, ומיהו אם הוציא מיעוט ראשו אפילו באופן דלא הוי כילוד, כגון מקצת מוחו, ומיהו הוי [אבר] שהנשמה תלויה בו, ודאי דיש בזה חשיבות בעל חי. ועיין לבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד להל' שחיטה, באות ג', בבו פקועה שיש בו איסור אבר יוצא שהנשמה תלויה בו, עיי"ש ובביאורו שם סק"ז. והנה בנידון זה דטופינא דשדי בכולהו, ולא שייך לומר שיש ברירה שיברור משהו מכל אחד ואחד נגד הכלב ואינו עומד להתברר, א"כ שדי גם באבר שהנשמה תלויה בו, ובודאי יש חשיבות בע"ח ודו"ק.
ועל מה שכתב באות ט"ז י"ז – אין צריך להשיב, דאי לאו עזר אבל גם כנגדו ליתנהו.
♦
אם אין ברירה לא חל בודאי בעירוב ובחילול על סלע שתעלה ובגט קודם מיתה
ומה שכתב באות י"ח שלולי ראה לא האמין שאחזיק בדעתי דתוס' גטין ע"ג: לא ס"ל דוקא כרע"א דודאי לא חייל, דא"כ אין קושיתם הב' שום נוספות על הראשונה - ידעתי כי פשטן של דברים מורים דלא כוותי, ושצריך לדחוק מאד, אבל משום דבעיני תמוה מאד שיטה זו דמכוח אין ברירה לא חייל כלל אפילו מספק דחקתי ליכנס בפירצה דחוקה.ומה שכתב דא"כ גבי עירוב אמאי לא הוי עירוב מספק דרבנן - על דא ודאי קאמינא דבטרוניא בא לקפחני כת"ה, ונאמנים עלי פצעי אוהב, אבל במה הוא תופסני, אחר שכבר כתבתי דלהיות חמר גמל, שפיר אמרינן אוקמיה אתחום ביתו, והוי ספק דרבנן שחזקת תחום ביתו מסייעתו לקולא, אבל לומר דהוי עירוב, הוי נגד חזקה. ועין פמ"ג יו"ד סי' ק"י שפ"ד ס"ק כ'.
ואחרון אחרון חופף עלי במ"ש דהא דיהא זה מחולל על סלע שתעלה בידי, אי אפשר לומר דיחול בתערובות נגד דברו שאומר על סלע שתעלה בידי ולא על מה שבכיס, דא"כ גם בב' רימונים שאמר אם ירדו גשמים יהא זה ואם לא ירדו גשמים יהא זה[13], ומעצמו הבין לתרץ, ואעפ"י שדבריו קצרים במה שככתב דכאן אמר על גוף הדבר והתם תנאי, ומסתמא כוונתו כמו שבדעתי באמת, דהכא הרי אמר בין על זה ובין על זה, רק שהתנה ותלה אם ירדו ואם לא ירדו, והברירה היא בענין התנאי, וכיון שאין ברירה אמרינן שמא היה ראוי שירדו וזהו התרומה, אעפ"י שלא ירדו מ"מ ראוי היה שירדו, וכן להיפך.
אלא שתמה דא"כ גם בגיטין ע"ג [ב'] מתנה על שעה אחת סמוך למיתה ואיך יחול על שעה אחרת - ואיני מבין תמיהתו, דהא זוהי הספק דאין ברירה, אם לא הוי כל שעה ושעה סמוך למיתה, וכל שעה ושעה היתה ראויה להיות סמוך למיתה, והגט הוא חל על אחת מהנה ואיני יודע איזוהי. ומשא"כ הכא, נהי דסלע אחרת היתה ראויה לעלות, אבל הוא אמר שתעלה ממש, ולא עשה חילול אלא על [זו] שתעלה בפועל בידו.
ומה שתפס עוד מרש"י חולין י"ד - ג"כ לא קשה מידי. דהתם אמר שאני עתיד להפריש לקושטא דמילתא, שמוכרח יהא להפריש התרומה מהחולין למחר, והכא נמי אילו אמר על סלע שאני עתיד להעלות מן הכיס הוי חייל בתערובות נמי. אבל כשאמר שתעלה בידי, תלה החלות בעת שתעלה דוקא, ופשוט.
והנה לא אחסום פי עטי מלכתוב עוד בענין זה אם יש לו חדשות, אבל לענ"ד כבר די בזה. ויכתוב לי מה שיש אתו על הערותי שכתבתי לו לסימנים שאחר סימן הברירה.
ואברכהו בחג הפסח כשר ושמח ובברכת התורה
ידידו הנאמן אוהב נפשו הק'
שלום יוסף הלוי פייגנבוים
♦ ♦ ♦